מראה, מראה

הופיע ב"מחוץ למסגרת", טורו של ד"ר דרור בורשטיין ב"כל העיר" בתאריך 21.2.2003

האינטרנט הוא המזבלה הגדולה ביותר שידעה האנושות עד עתה. מזבלה ללא ריח, אמנם, אבל גדושה בכל המידע הבלתי נחוץ, הבלתי מדויק, הבלתי מעניין והבלתי מוסרי שאפשר להעלות על הדעת. האתר הידוע כ"פרויקט בן יהודה" הוא חריג בולט, נזם זהב באף של עדר חזירים. זהו מאמץ פרטי, שאחראים לו מתנדבים ובראשם אסף ברטוב, שמטרתו שימור אינטרנטי של הגוף העיקרי של הספרות העברית החדשה, בעיקר מתחילת המאה העשרים. אט-אט צובר האתר נפח של טקסטים קצרים וארוכים, וכיום הוא מהווה למעשה את הספריה האיכותית ביותר שקיימת בעברית. ברור לגמרי כי הספריה הזו עולה על כל חנות ספרים בישראל, מה גם שספריה זו אינה נוטלת תשלום מקוראיה. פרויקט בן יהודה ראוי לפרס ישראל, ולוואי שיהיה מי שימלא את טופסי ההמלצה וישלח לאן שצריך.

בציורו של ולסקז מביטה ונוס במראה (אפשר להבחין בהשתקפות של הסרט הוורוד בפינה השמאלית העליונה). הציור הזה, כמו כל ציור שהוא, אינו מראה לנו את "הדבר עצמו", כלומר את ונוס הממשית (כי איזו ממשות יש לאלת היופי והאהבה, למיתוס?). "הדבר עצמו" נראה מגבו, ממש כמו אלוהים ביחס למשה רבנו ("שמות", לג', 23: "וראית את אחוריי ופני לא ייראו"). הציור, אם כן, מראה לא את "הדבר" אלא את בבואתו – אבל כאן אינן זו אפילו הבבואה, אלא הבבואה של הבבואה (למעשה, הציור הוא נגזרת רביעית: האלה: האשה העירומה: בבואת הפנים: תפיסתנו את הבבואה). במעבר מוונוס (המודל העירומה) להשתקפות של פניה במראה, ולסקז עובר לרגישות אחרת של אחיזת המכחול, לערבול ולערפול. מה שאפשר לראות הוא השתקפות, והיא תמיד פגומה ביחס למקור, אבל רק כך מתאפשרת הראִיה. קופידון, שאוחז במראָה, מניח עליה סרט מרושל: האמנות היא מתנה פגומה. למעשה, טוען ולסקז, אנו רואים רק את המתנה הפגומה הזו, כלומר, כל הציור (כולל ונוס העירומה) הוא מתנה כזו, מטושטשת גם כשהיא חדה, "העתק" גם כשהיא "מקורית". ולסקז מכניס למרכאות את מושגי המקור וההעתק.

יש משהו מוזר בהשתקפות הזו. נדמה, שוונוס הופכת מבוגרת יותר במראָה (הדבר ניכר יותר מול הציור שבמוזיאון). יש פער מטריד בין הגוף הצעיר לפנים המאופרים, המטושטשים, האפרפרים קצת. המראָה של קופידון, אנו מבינים פתאום, היא מראָה של הגדת-עתיד. היא משקפת את ונוס לעת בלותה. מכאן העצב הנסוך על פניו של קופידון. הציור חדל, בבת אחת, להיות סצנת תפנוקים, והופך לסיפור נוּגה, לאלגוריה מלנכולית על הזמן, ברוח ה"מלנכוליה" המפורסמת של דירר.

כאן אני שב לפרוייקט בן יהודה. הפרוייקט הזה אינו איזו ארכיאולוגיה מאובקת, אינו חפירות הצלה שגרתיות של ספרים ישנים שהחנויות לא נוהגות להחזיק והקוראים לא נוהגים לקרוא. הפרויקט הזה הוא מראה, מראָה שמוצבת כנגד היופי – היום. בניגוד סימטרי לציורו של ולסקז, המראָה של פרויקט בן יהודה אינה משקפת את העתיד, אלא את העבר: הספרות העברית והקוראים של היום שוכבים כוונוס מול מסך המחשב, אבל מה שניבט אליהם בחזרה מן האתר אינו הם-עצמם, אלא אפשרות מוחמצת של קיומם. המראה של אתר האינטרנט הזה אינה מציגה יופי שהועם, אלא בדיוק להפך – יופי גדול עשרות מונים מזה הנוכחי. כלומר, הבבואה במראה של "פרויקט בן יהודה" גורמת לספרות ולשירה של ימינו להחוויר ולהאפיר (מובן שזו הכללה מסוכנת, אבל החריגים אינם רבים מאוד). הספרות החדשה (ה"צעירה"), אילו היתה מביטה במראה ורואה את בת-דמותה, את הספרות הישנה, ה"זקנה" – כל כולה היתה צריכה לבקש להיבלע במראה הזו, בבחינת "להחזיר עטרה ליושנה". אבל הספרות והשירה של 2003, כמו ונוס, לא מושיטה יד אל הבבואה, לא מבקשת להתערבב בה. היפה הישן אינו יפה מבחינתנו, אנו נעדיף תמיד את המכוער העכשווי על פניו. את ארץ המראָה אפשר למצוא בכתובת: http://benyehuda.org.

לסריקת המאמר עם התמונה

לתיק התקשורת של הפרויקט