_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

למחייבי הגולה

יוסף אהרונוביץ'

לתוכן הענינים

 

את אשר משמיעים לנו היום מחייבי הגולה, שמענו גם לפני שלשים שנה, מפיות רבים ושונים  וזקני הדור, החיים עדיין אתנו כיום, שמעו אותם עוד לפני כן...בתוכן הדברים כמעט שלא בא שום שנוי.  ואולם יש ויש שינוי ב"מי"ות המשמיעים: לפנים נמנו אלה על הכופרים העומדים מחוץ למחנה הציוני; עתה צצה ועלתה הכפירה מתוך המחנה: אנשים אשר עוד לפני זמן קצר כאבו את כאב הגאולה והיו מסובלים יסורי האמונה בה, החלו לתהות על לבבם ומצאוהו ריק מכל אמונה, ומתוך שהטבע אינו סובל ריקות, הרי הם מנסים להאחז שוב ב"חיוב הגולה".

ואמנם אין להתרעם על מי שאפסה האמונה מלבו, כי האמונה אינה מהדברים שהאדם שליט בהם להטותם לפי חפצו.  ויש להניח בודאות מוחלטת, שיסורי האדם, אשר מוסר אלהים של אבדן האמונה פגע בו, גדולים מנשוא, ומה נבוא אנו עוד לזרות מלח על פצעיו.  אלא שסימן מובהק אחד יש לכפירה מלווה ביסורים: אין המנוגע בה משתדל להפוך את כפירתו לאמונה בשביל אחרים.  אבדן האמונה – זהו יגון היחיד שלו.  ואולם משהכופר מתיצב מראש הומיות ומתחיל להכריז" הבו, אחרים, ונכפור בצותא – מעורר הוא בנו את החשד, שכאן לפנינו התעמלות רוחנית מתוך שובע יתר, – יסורים סמי מכאן בכל אופן.

להבדיל מהנ"ל אני בוחר לנושא דברי הבאים את המאמר "תקונים", שפצעי לבבו של מחברו – א. ש. – נאמנים עלי.  לשם בהירות אשתדל למצות מתוכו את זה שנראה לי לעיקר.  והעיקר הוא:

"עם ישראל לתפוצותיו מונה כיום ששה עשר מיליון נפש.  מפאת טעמים חמריים, וגם פסיכולוגיים, רק יהודי אחד מני אלף עשוי לשנות את אורח חייו ולהתישב במרכז הרוחני, ואילו מיליוני אוכלוסיה של האומה הישראלית לא יעזבו את ארצות מגוריהם.  ארץ-ישראל תופסת, איפוא, במנין עשירית מאחוז אחד, ובבנין – אולי עוד פחות מזה, כי לא יהודי ארץ-ישראל הם הבונים את הישוב באמצעיהם, כי אם תלויים הם בחסדי נדבותיהם של יהודי הגולה.  ומתוך שאין ישוב זה חי הנושא את עצמו, הרי הוא נופל מכל ישוב עברי באיזו ארץ שהיא, ועל-כל-פנים אינו עולה עליו.  היחס המספרי הזה, וכמו כן יחס התלות של ארץ-ישראל בגולה, אינם עשויים להשתנות גם בעתיד במדה ניכרת.  מה, אם כן, הזכות לנו לעזוב את שאר תפוצות הגולה ולרכז את כל התענינות האומה בישוב זה, שבאופן הטוב לא יגיע לעולם למדרגה גבוהה יותר מאשר אחת התפוצות הקטנות?"

בנאמנות יותר למקור:

הישוב העברי בארץ יהיה עוד במשך דורות קטן ודל בכמותו ובאיכותו, חי בדחקות וצופה לעזרה מעבר הים.  וכיצד תוָצר פה המלכות הרוחנית, המסוגלה להשפיע מכוחה ומהודה על ישובי בני ישראל הקרובים והרחוקים? מאיזו קרקע כאן יצמחו לנו האנשים הגאים, החפשים, אמיצי הרוח וטהורי התכונות, הראויים ליצור תרבות? האם אלה המצפים תמיד לעבר הים, השולחים את בניהם לכרכים זרים, הרצים לקראת כל אורח ומנהיג ותיר הבאים לחונן את הארץ הקדושה, השונאים מלכתחילה כל גלוי צורה עברית מקורית, שאין לה דוגמה מוכנה בחוץ הגדול, הכורעים ומשתחוים בפני כל עתיר-נכסים מן החוץ – האם הם עתידים ליצור את המפעל הגדול, שבכוחו לשחרר גם את מיליוני היהודים בארצות הרבות מזיקה אל התרבות בת סביבתם.

ושם, בגלויות, יצעדו חיינו קדימה.  עמנו לא יהיה שם נחשל בין העמים.  ורק אנחנו פה נרד מטה, כשם שירדו עולי ציון בכל הדורות (עין תולדות הירידות של כל העליות) ונותר ענף קטן, המכנה עצמו מרכז, ולגמרי לא עברי מקורי, כי הוא, הזקוק להשפעות חמריות ורוחניות מעבר לימים, יהיה ממילא כפוף ולא זקוף.  וחושבני, כי לאחר שנכחד מבינינו את מציאותה של האישיות בת החורין והמקורית (את צורתה מחקנו משכבר), ממילא לא נגיע בכללותנו למדרגתו של ציבור בעל צביון.  וכמו אבותינו העולים נצא ממדרגת כלל ונהפך לכולל.

ומכאן התקונים:

"אני תובע תקונים ביחסנו אל הגלות ואל בנינו של ישובנו בארץ – מוסיף א.. ש. – אנו בונים פה לא מרכז רוחני ולא את המרכז ב"הא הידיעה", אלא מרכז נוסף, אחד מני רבים, בשביל אלה מחלקי היהדות הרוצים להעביר את מושבם למדינה זו.  אסור לנו לתלות תקוות יוצאות מן הכלל בישוב חדש זה.  כמעט שחפצתי לאמור: לא תקוות משיחיות.  תקוות משיחיות הן מסוכנות לנו.  חובתנו להשיב לישובי היהודים בארצות אירופה ואמריקה את כבודם ואת חובתם ליצירה עברית.  כל המרכזים שלנו מיועדים לבנות רוחניות עברית.  הרוחני יונק מסביבתו הקרובה, מרצועות האדמה ומפסי הרקיע הנראים לעין, לא הרס לגלות, אלא עליה חמרית ורוחנית.  גני-ילדים ובתי-ספר עבריים, ספרות, תיאטרון, עתונות וחיי תרבות בכל תפוצות הגולה.  אף תנועת נוער חלוצית למען הגלות.

מצד שני ישוב עברי בארץ-ישראל, שאינו מתימר להיות יוצר מהפכה ולהתקדש בעיני כל חלקי האומה הקרובים והרחוקים, עלול להיות יותר אנושי ויותר בן קימא.  ישוב כזה לא יגרש מתוכו את האישיות החפשית, על-כל-פנים לא ירדפנה עד חרמה.  והלא האישיות החפשית היא תכלית היצירה האנושית".

כאמור, אני מבליג על היצר לדון כאן עם ש. על המסכת הפילוסופית, שעליה נרקמה כל הקונצפציה שלו.  גם לא אבוא אתו בדין על המספר "אחד מני אלף" שנקט, בשעה שהישוב העברי בארץ-ישראל מונה כבר כיום אחד מתשעים של העם, לאמור, מספר שהוא פי אחד-עשר מזה שהוא נקב.  אין לדיוק חשבוני זה חשיבות יתירה.  כי, סוף-סוף, העובדה העיקרית של רוב גדול בתפוצות הגולה ומעוט קטן בארץ-ישראל, שאותה רצה ש. להבליט, נשארת קיימת ובולטת לפי כל החשבונות.  אני במקומו הייתי מנסח את החשבון בצורה עוד יותר חותכת.  הנה העודף של הרבוי הטבעי על התמותה נותן כיום אצל העם העברי מאה וארבעים אלף נפש לשנה.  עתה נתאר לנו, שהשגנו את התנאים הפוליטיים והכלכליים לשם הכנסת החצי מהעודף הזה – שבעים אלף – בכל שנה לארץ-ישראל.  אילו הוצע לפנינו חוזה לחתימה על מכסת עליה כזאת, קרוב לודאי שאץ הקיצוניים שבנו היו מסכימים לחתום עליו.  כי בכלל הלא צריך להכיר שאפילו בזמננו, זמן של התפתחות טכנית גבוהה. אין אפשרות לרכז המונים גדולים במקום אחד בזמן קצר לשם התישבות.  בימים כתיקונם, ולמטרות של התישבות, ביחוד התישבות שהחקלאות היא בה העיקר, ובארץ לא מוכנה, לא תצליח הטכניקה המשובחה ביותר לעבור על הגבולות הטבעיים של חוקי הקליטה וההתפתחות.  השאלות: מה ליצור והיכן למצוא שווקים לתוצרת, אינן שאלות פחותות ערך גם אצל עמים גדולים, עשירים, מזוינים ומנוסים בכל, ואנחנו, הצועדים עוד את צעדינו הראשונים בהתישבות, כבר התנגשנו בהן.  המספר שנקטתי: שבעים אלף לשנה, הוא, איפוא, גדול למדי מבחינת היכולת הטכנית לקליטה, גם כשאין כל מפריעים פוליטיים וכלכליים.  לפי מכסת קליטה כזאת, כשנזכה לה פעם, נגיע בארץ-ישראל במשך חמשים שנה לישוב בן חמשה מיליון נפש, בערך.  אך באותו זמן עצמו יעלה מספר האוכלוסים היהודים בחו"ל מששה-עשר לעשרים ואחד מיליון, בערך.  בסך הכל ימנה אז העם העברי עשרים וששה מיליון נפש.  וארץ-ישראל תכיל בתוכה רק פחות מעשרים אחוז ממספרו הכללי של העם.  זאת אומרת, שגם במידות הגדולות ביותר של עבודתנו בארץ, תשאר הגולה גדולה הרבה יותר בכמות אוכלסיה מאשר ארץ-ישראל, ושאלתו של ש. במקומה עומדת גם אז.

ואולם לי נדמה, שכל החשבונות האלה, אשר המתחיל והמעמיק ביותר בהם היה אחד-העם (אם כי מסקנותיו היו אחרות מאלה של ש.), בטעות היסטורית יסודם.  בעלי חשבונות אלה מניחים, כנראה, שהנדידה ההיסטורית שלנו הלכה בדרך של התפשטות: גדל מרכז ידוע, רבו בו האוכלוסים מכדי יכלתו להכילם, או שקמו עליו גורמים חיצוניים אש הכריחוהו להתקטן, ואז יצא העודף והתפשט ויצר מרכזים חדשים.  ואילו באמת היה פרוצס הנדידה שלנו במשך ימי גלותנו הולך בדרך האמורה, הרי היתה התפשטותנו מציפה את העולם, והיינו עתה לעם בן מאות מיליונים.  אך כשעוברים בסקירה קלה על מספר היהודים בעולם בתקופות שונות, באים בהכרח לידי הנחות אחרות לגמרי.

יוסף בן מתתיהו מעיד, שעשר שנים לפני החורבן השתתפו בהקרבת הקרבנות בחג הפסח בירושלים שני מיליון ושבע מאות אלף גברים.  לפי חשבון זה יוצא שמספר היהודים בארץ-ישראל היה אז, בערך, כששה מיליון.  רופין רואה את המספרים של מתתיהו למוגזמים ומעמיד את מספר היהודים בארץ-ישראל בימי החורבן, על-פי מקורות וצירופים שונים, על מיליון ויותר.  לפי המקורות שלו היו אז יהודים בעולם: בארץ-ישראל, מצרים וסוריה, בכל אחת לא פחות ממיליון.  בשאר הארצות: אסיה הקטנה, אירופה וכו' – מיליון וחצי, ובס"ה, בכל הארצות, ארבעה מיליון וחצי בערך.  כעבור אלף, ומאה שנה לאחר החורבן – בשנת אלף מאה ושבעים – מטפל הנוסע רבי בנימין מטודלה בצירופי מספרים ומעמיד את אוכלוסי היהודים לארצותיהם על שבע מאות אלף משפחות, היינו כשלושה וחצי מיליון נפש.  רופין, המפקפק גם במספרים של רבי בנימין, אם כי הם נתמכים ע"י הנוסע רבי פתחיה מרגנסבורג – קובע (בספרו "הסוציאולוגיה של היהודים", ספר א') טבלה מפורטת על מספר היהודים בעולם לתקופות שונות:

בשנת 70   לאחסה"נ                         – –                   .4.500.000

     "           1170    "                       – –                   1.500.000

     "           1300    "                       – –                   2.000.000

     "           1500    "                       – –                   1.500.000

     "           1650    "                       – –                   1.750.000

     "           1700    "                       – –                   2.000.000

     "           1800    "                       – –                   2.500.000

     "           1840    "                       – –                   4.500.000

     "           1860    "                       – –                   6.000.000

     "           1900    "                       – –                   10.000.000

     "           1930    "                       – –                   15.900.000

 

טבלה זו קובעת בשבילנו שתי עובדות: א. עם התחלת הנדידה אחרי החורבן התחיל מספר היהודים לרדת הלוך וירוד, ורק כעבור אלף ושמונה מאות שנה חזר ועמד שוב על אותו המספר שהיה בשעת החורבן.  ב. במשך תשעים השנים האחרונות, שבהן היו לנו אילו עשרות שנים של מנוחה בכמה ארצות, התרבה מספר היהודים בעולם פי שלשה וחצי.  צא וחשוב, אם כן, לאילו מספרים היינו מגיעים עד עתה בתנאים נורמליים.  אמנם, גם אצל עמים אחרים התרבו האוכלוסים במאה האחרונה הרבה יותר מאשר במאות הקודמות; גרמו לכך השינויים לטובה בתנאי החיים, ההטבה בתנאים הסניטריים וכו'.  אין, איפוא, לקחת את תשעים השנים האחרונות כקני-מדה לאפשרויות הרבוי בעבר.  ואולם, גם לפי הרבוי הרגיל, שקיים היה אצל עמים אחרים במשך כל התקופה הארוכה שמימי החורבן, יכולנו להיות עתה לעם גדול הרבה יותר במספרנו משהננו.  אלה שהנדידה שלנו לא הוסיפה מרכזים, כי אם כל מרכז חדש, אשר הוקם בגולה, נבנה, ברוב המקרים, על חשבון חורבנו של המרכז הישן.  גזרות שונות, טביחות ומגפות עשו בנו שמות, אך לא פחות מזה גרמה להתמעטותנו הנדידה ממקום למקום.  מרכזים יהודיים גדולים שקיימים היו עוד במאות השתים-עשרה והשלש-עשרה בבל, חבש, פרס, ערב, אפגניסתן, וכו', מהם שנחרבו לגמרי, ומהם שנחרבו ברובם ועל חרבותיהם הוקמו מרכזים חדשים בארצות אירופה.  במשך שבע מאות השנים האחרונות התפתחו מרכזים יהודיים גדולים ברוסיה, אוקראינה ובפולין ובמשך אותה תקופה עצמה נחרבו כמה וכמה מרכזים יהודיים באסיה הקטנה ובספרד.

לא נבנתה יבנה אלא מחורבנה של ירושלים, ולא נבנתה אושא אלא מחורבנה של יבנה, ועל חרבותיהם של אלה הוקמו מרכזים בסורא ונהרדעה ואחר-כך – במחוזא ובפומבדיתא, וכשעברה ההגמוניה התרבותית ליהודי ספרד, נחרבו מרכזי התרבות הקודמים, וכן הלאה והלאה.  על-פי-רוב היתה נדידת המרכז התרבותי מותאמת לנדידת האוכלוסים היהודיים, וכל מרכז חדש נבנה על תלי החרבות של המרכז שקדמהו.

רק מקרה אחד בולט אנו מכירים בתולדות הנדידה שלנו, הבא כסתירה להנחה האמורה, זהו התהוות המרכז היהודי באמריקה בעשרות השנים האחרונות מתוך יוצאי מזרח אירופה, אשר, לכאורה, התווסף על המרכזים הקודמים, שהמשיכו את גידולם, למרות יציאת אוכלוסים רבים מהם.  אלא שמקרה זה אינו מלמד כלום.  אלמלא נסגרו שערי אמריקה בפני ההגירה, והיציאה מארצות מזרח אירופה היתה נמשכת עוד הרבה זמן באותו הטמפו שהגיעה אליו בשנת 1906, אין ספק שגם כאן היה נשנה החזיון הרגיל של הקמת מרכז חדש והחרבת המרכזים הישנים.  כן הדין להיפך, לולא באה המלחמה, אשר גרמה להתעוררות מיוחדת ביהדות האמריקאית והטילה עליה את הדאגה לגורל שאר חלקי היהדות בארצות אחרות, היתה סגירת השערים בפני כניסת כוחות חדשים גורמת להתנונות המרכז היהודי באמריקה במשך זמן קצר.  לאסוננו הגדול אין כל צורך בהנחות למה שיכול היה לקרות "לוּ", "אלמלא" וכו'.  המציאות עצמה כאילו דאגה שלא לעשות את ההיסטוריה שלנו פלסתר, והנה קם הקומוניזם וחותר להשמיד את המרכז היהודי ברוסיה, ומה דלים הם הכוחות החיוניים של המרכז החדש באמריקה בכדי לשמר לשמר אותו לאורך ימים כחטיבה לאומית.

השאלה הראויה לעיון היא, אם לראות בפרוצס זה של הקמת מרכז חדש וחורבן המרכז הישן רק צירוף מקרי, אשר חזר אמנם הרבה פעמים, אבל יכול היה גם לא לקרות ושמשום כך אין לקבוע על פיו הלכות לעתיד, או ששלטת כאן חוקיות-מה, מעין סבה ומסובב, ובדין קרה מה שקרה ואחרת לא יכול היה להיות? ונדמה לי, שלא אשגה אם אענה על השאלה האחרונה בחיוב.  חזיון זה של התמעטות, או של אי-התרבות, הנגרמים על-ידי הגירה, מונח בטבע ההגירה של עם מפוזר וחסר אטריבוטים יסודיים לקיומו בכל מקומות מגוריו.

עם מרוכז בארצו ועומד ברשות עצמו, כשחלק מבניו יוצאים לארץ חדשה, הריהם יוצרים שם מרכז חדש והמרכז הישן אינו נפגם על-ידי כך בכלום.  כי קיומו בתור חטיבה לאומית אינו מותנה מגורמים סובייקטיביים – עצם קיום מדינתו מתנה את קיומו הלאומי, אפילו אם רבים מטובי בניו יצאוהו.  ולא זו בלבד, אלא שיש בכוחו גם להשפיע על המרכז החדש ולעשותו לעצם מעצמיו, לבנותו להבנות ממנו.

לא כן אנחנו, המפוזרים מיעוטים, מיעוטים במדינות זרות ובין עמים זרים.  לנו אין כל תנאים אוביקטיביים המתנים את קיומנו כחטיבה לאומית – להיפך, התנאים האוביקטיביים חותרים לבלוע אותנו, וכל קבוץ וקבוץ בארצו ממציא לעצמו אמצעים מיוחדים למלחמת קיומו.  וכל עוד שהוא עומד במלוא זיונו שפתח לעצמו במשך דורות, הרי הוא קיים איך שהוא.  אך משמתחילה תזוזה כל שהיא ולבנים, לבנים נפרדות מהבנין שהוקם, מתחיל כל הבנין להתפורר ולהתמוטט.  כי גם זאת עלינו לזכור, שלא רק העליה לארץ-ישראל הקימה חלוצים, אלא כל הגירה בעצם טבעה מקימה מתוכה חלוצים.  רוב העם – גם אצל עמים אחרים – אינו מוכשר להגירה.  רק אלה העולים על סביבתם בהתפחותם, בעוז רוחם ובכוחותיהם החיוניים הם המוכשרים להגירה.  מי שזוכר את התרוקנות העיירה היהודית בתחום המושב עוד לפני המלחמה, יודע שיצאוה בעיקר כל הרענן והמוכשר יותר למלחמת קיום.  ובמידה שהיציאה מאיזה מקום מתגברת, יותר ויותר מתבלטת הברירה הטבעית.

ההגירה מוציאה מעט מעט את המוכשר, פחות או יותר, לחיים ולמלחמתם, את כל האלמנטים שקימו ושמרו בהויתם את הקבוץ, ובמרכז הישן נשארים רק הנמושות, הנדונים לכליה מחוסר כל לחלוחית של חיים.  אפילו גזרת גרוש אינה חלה, כנראה, על מי שאינו מוכשר, מתוך סיבה זו או אחרת, להעקר מהמקום.  מכל הישוב היהודי הגדול בספרד, אשר מנה, לפי מקורות שונים, יותר ממיליון נפש, יצאו בשעת הגירוש רק מאה ועשרים אלף, והשאר נמחק והיה כלא היה.  ואין כל ספק בזה שעם יציאתם של אנשים כאברבנאל ושכמותו, יבש מקור החיים של הקיבוץ וניטלו ממנו כל האמצעים שבהם השתמש למלחמת קיומו.  וכבספרד כן גם בשאר הארצות, בשום מקום ובשום זמן לא עזבו כל היהודים את ארץ מגוריהם – רק חלקים, חלקים יצאוה, אלא שהיוצאים היו בעיקר מהבריאים ביותר, וע"י כך התנוונה השארית במשך הזמן עד שנמחקה כליל.

ומתוך שאין לנו כל יסוד לראות את עתידנו בגולה יותר מזהיר מעברנו, הרי לא יהיה בזה כלל משום פרדוכס אם אניח, שבה במידה אשר יתבסס כאן הישוב העברי בבנינו, יוקטן העם העברי בכלל במנינו.  על-פי כל מה שמוכיח לנו העבר, יתכן מאד שברבות הימים, כשארץ-ישראל תגיע למדרגה של מרכז בן חמשה מיליון יהודים, יהיה אז מספר היהודים בכל העולם, יחד עם ארץ-ישראל, קטן משנהנו עתה.

א. ש., שעם כל מהפכנותו הנהו "נגוע" מכף רגלו ועד ראשו בתקוות משיחיות ובגעגועים מיסטיים לארץ-ישראל של מעלה, מסכים ל"מרכז נוסף" בארץ-ישראל, למרות אמונתו, כי "שם, בגלויות, יצעדו חיינו קדימה, עמנו לא יהא שם נחשל בין העמים, ורק אנחנו פה נרד מטה מטה, כשם שירדו עולי ציון בכל הדורות".  הוא מוכרח להתכחש להגיונו, בכדי לשלם מס-מה לנפשו.  אך כשם שאין בתקוני הדת של הרפורמיים משום דת, ככה אין ב"תקונים" של ש. משום ציונות.

למרות התקוה המשיחית המקננת בלב העם מדורי דורות, ספק גדול הוא אם היו קמים לה, לציונות, גואלים בזמננו, אלמלא העובדה החותכת של אפיסת היכולת והתקוה לקיום בגולה.  כל הבסוסים על הגעגועים לארץ, על הקשר ההיסטורי וכו', שהציונות משתמשת בהם, אינם באים אלא בכדי לחזק בלבנו, ובלב אחרים, את האמונה שארץ זאת נעשה ונצליח.  כי אמנם דרושים גורמים וכוחות נפשיים גדולים בכדי לבנות עם מחדש, אחרי שהגיע במשך דורות להתנונות בכמה וכמה מובנים.  אך הגורמים הנפשיים הם רק אמצעי עזר גדולים לבנין, אבל אינם הדוחפים הראשיים בציונות.  אילו אפשר היה לקיים את העם בחומר וברוח בארצות הגולה, אילו היה שמץ אמת בנבואה, שחיינו בגלויות יצעדו קדימה ועמנו לא יהיה נחשל בין העמים, ספק הוא אם הגורמים הנפשיים בלבד היו מספיקים לחולל תנועה ולהקים מתוכה חלוצים במספר כה רב.  יחידים היו אולי נמשכים אל חלום הגאולה, כמו שנמשכו אליו בכל תקופה ותקופה, אבל לתנועה המונית ראלית לא היינו מגיעים.  אלא שנסתתמו כל מקורות הקיום בגולה; ובשום תקופה מתקופות חיינו לא נתגלה במידה כה מבהילה כל חוסר הבסיס להמשך קיומנו, כמו שנתגלה עתה.  ומי שרצון החיים הלאומיים עדיין מפותח בו במדת-מה, מוכרח לחשוב על שנוי המרכז ויצירת בסיס חדש לקיום העם.  גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להם לישראל.  ואם כי אין בכוחה של ארץ-ישראל לקלוט בתוכה את כל העם, לא מבחינת הזמן הדרוש לכך, לא מבחינת החומר האנושי המוכשר להקלט והיא בהכרח תקלוט רק את השואף לחיים חדשים והמוכשר ביותר ליצור אותם, אף-על-פי-כן אין לראות בעבודתנו בארץ הוספת עוד מרכז, אלא בנין המרכז ב"הא הידיעה", במקום מרכזים שונים ההולכים ונחרבים והקמת העם מחדש.  כי, יהיה עתידן של התפוצות, אחרי היעקר מהן הכוחות המקימים אותן, אשר יהיה – אחת ברור: שמו של העם יקרא רק על אותו המרכז שיכיל בתוכו את היסודות העיקריים לקיום הלאום.

בימי פולמוס אחד-העם, בשעה שכליון הכוחות החמריים לקיום העם בגולה זקוק היה עוד להוכחות, ותאורטיקנים שונים יכלו להתלות בחוסר הזכויות, במשטר הרע וכו' ולקוות שעם השתנות אלה ישתנה גם מצב עם ישראל – היה מי שהוא יכול להאחז גם בתאוריה של מרכז רוחני בארץ-ישראל, אשר ישמש לגולה דבק לאומי במקום הדת ששימשה לפנים דבק כזה.  לפי תאוריה זו היתה "עתידה ארץ-ישראל להתפשט בכל הארצות".  העם יחיה ויגדל בגולה ואת כוחותיו המוסריים לקיומו הלאומי ישאב מן המרכז.

ואולם, בזמננו, אחר שכבר נתנסינו בזכויות של מעוטים ובמהפכות מכל הסוגים, עד האחרונה שבהן בנוסח רוסיה, אין עוד הכליון החמרי של העם בגדר של תאוריה, ואף האופטימיסטים הגדולים ביותר אינם מעיזים לראותו כחזיון חולף.  יתר על כן: הולכת ומתפשטת במהירות רבה המגמה גם להשמדה פיסית.  להאמין, איפוא, כיום שכוחה של ארץ-ישראל יהיה גדול בהחזקת הגולה על-ידי השפעה רוחנית, הרי זה כאילו האמנו, שיש בכוחו של הכהן, על-ידי דברי התנחומין והמוסר שלו על-יד דברי התנחומין והמוסר שלו על-יד מיטת הגוסס, להקל מעל יסורי הגסיסה.

לא.  תעודתו של הישוב בארץ-ישראל היא לא לשמש תבלין לגולה, כי אם להוות את העם העברי, בבחינת "ואעשה אותך לגוי גדול".  בין שיצליח ישוב זה לרכז בתוכו הרבה מיליונים, ובין שירכז רק מעט מיליונים – הוא שיהיה רוב בנינו ורוב מנינו של העם.  חובתו כלפי הגולה תהיה תמיד רק אחת" להרחיב, כל כמה שאפשר, יותר ויותר את גבולותיו ולהכניס לתוכו כל מה שניתן להוציא משם.

היש לנו תקוה לבנות את מולדתנו מחדש, עם השעון ביד – לאו.  כל האומר: אם במשך מספר שנים לא יוקם הבנין, תשמט הארץ מידינו – הוא כבר חדל להאמין בבנין זה.  כי תחית עם מפוזר ובנין מולדת חדשה אינה דברים הנעשים בשנים מעטות.  אפילו שחרור פוליטי של עם מרוכז ומושרש במולדתו דורש התאמצות של דורות.  המטרה שהציגו לפניהם הפולנים ב-1831, שנת המרד הראשון ברוסיה, הושגה רק בשנת 1918.  על אחת כמה וכמה שדרושה התאמצות של דורות בכדי ללקוט וללכד פזורי עם מארצות שונות ולבנות על ידיהם מולדת חדשה.  אמנם הצעדים האטיים שצעדנו עד כה בעליה אין בהם שמץ התאמה לצורך הבנין ולאפשרויותיו.  אנו זקוקים לעליה גדולה הרבה יותר מזו שהיתה גם בימים הטובים ביותר.  ואולם כמו שכבר ציינתי למעלה, גם כשיכלתנו החמרית תגיע למרום פסגתה ושום מניעות פוליטיות לא תעמודנה על דרכנו, אף אז יהיה הבנין נמשך באטיות יחסית, כי טבעו של בנין בכך.  ובמשך הפרוצס הארוך הזה תהיינה לנו הרבה עליות ולא מעט ירידות, ועלינו להיות מוכנים לקבל גם את הרע, כשם שנקבל את הטוב, לאמור – לא להתיאש.

מהיכן נשאב אמונה לעמוד בה בימים הרעים? – מתוך מציאותו של הישוב בארץ-ישראל.  כי מסולפת לגמרי היא הדמות שמשוה ש. לישוב זה.  אמנם, הישוב עוד לא יצר את הצדיק יסוד עולם, את ה"אישיות החפשית" שהיא היא "תכלית היצירה האנושית", לדעת ש. אבל מה שכבר יצר הישוב הקטן הזה במשך עשרות שנות קיומו המעטות גדול לאין ערוך ממה שיצר כל העם במשך אלפים שנות גלותו.  הוא למד את הלכות מחזור הזרעים, העלה את יבול השדה, יבול העופות והפרות, שכלל גני ירקות ופירות מופתיים ופתח עובד תרבותי שאין רבים דוגמתו בעולם.  הוא הקים בתי ספר, שאין להתביש בהם בפני עמים תרבותיים ביותר, צרף, מאותיות פורחות באויר וממלים מכונסות וקפואות בספרים, שפה חפשית לשמוש בכל מקצועות החיים ומדוברת בפי קטן וגדול.  הוא חדל במדה מרובה להיות את אשר היינו בגולה – סרסור ביצירת כפיהם ומוחם של אחרים, ונעשה לקבוץ עובד ויוצר.  עוד שנים רבות, רבות יקרא לעזרת הגולה לשם הרחבת בנינו ולשם קליטת עוד ועוד יהודים, אבל לשם קיום עצמו הוא זקוק לעזרה פחות מאשר קיבוץ דומה לו בארצות הגולה.

בהמשך הזמן הקצר שעבר עלינו בחיינו החדשים לא הצלחנו עדין לעקור מלבנו לגמרי כמה וכמה מידות שדבקו בנו בירושה של דורות, ויש בודאי עוד הרבה לדרוש מאתנו לשם התעלותנו.  אבל המוקיע את מומי הישוב כאסון לשם שלילת ערכו, עליו לזכור שחיי עמנו בגולה אינם רק אסון אלא גם חרפה.

 

תרצ"ב

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה