_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מכתבים מארץ ישראל

יוסף אהרונוביץ'

לתוכן הענינים

 

1

כן, ידידתי, צדקת:  קשה מאד לכם, בני חוץ-לארץ, להבין אותנו, בני ארץ-ישראל – ממה אנחנו מתפעלים ומתרגשים לפעמים.  צריך לחיות בארץ-ישראל ברגעי-התרגשות כאלה, לראות, או, יותר נכון, להרגיש את החזיונות המולידים אותם, ורק אז אפשר להבינם.  ובלחישה אגלה לך שדווקא ברגעים מאושרים כאלה הנני אוהב להתבודד, להשתמט מההשתתפות בשמחות נפרזות אלה, אשר שכרונן משאיר אחריו, על-פי-רוב, ריקנות נוראה.

שערי בנפשך – מושבה חדשה נוסדה בארץ-ישראל, ובחנוכה חגגו את חג יסודה.  היכולים אתם, בני חוץ-לארץ, להבין את השמחה הזאת?  היודעים אתם כמה תקוות יש בשתי המלים "מושבה חדשה"?  עוד שטח אדמה אחד עבר לרשותנו, עוד איזה יהודים מתנחלים בארץ-ישראל ויוכלו לחיות חיים חפשים, נורמליים, ועוד ועוד.  במלה אחת:  המערכה שלנו הולכת ומתחזקת;  הננו מתקדמים.  המבינה אַת עד כמה גדולה צריכה להיות ההתרגשות ברגעים כאלה?  והתרגשות של שמחה כזו היתה ב"באר-יעקב" בחנוכה:  מכל הפִנות שבסביבות יפו נהרו המונים לראות במחזה הזה:  זקנים וזקנות, נערים ונערות, ילדי בתי-ספר עם מוריהם, וכולם, בשירים בפיהם ובדגלים בידיהם באו למקום המחזה.  והשמחה גדלה כל כך, עד שגם "המתים" קמו מקברותיהם לשמוח – גם אלה הזקנים, אשר רוח היאוש כבר אכל אותם – גם הם לא יכלו בעת ההיא לעצור ברוחם ולא להשתתף בשמחה הגדולה הזאת.  ורק אנוכי לא השתתפתי בה, ומצטער אני על זה.  מי יודע, יוכל היות שהשמחה הזאת היתה נוסכת גם עלי רוח שכרון לזמן ידוע, ולא היה אז אולי מקום לכל הפקפוקים וספקות המרעילים כל כך את החיים.

והספקות רבים הם ומרים:  היוכל שטח קטן כזה לכלכל כל כך הרבה נפשות, היוכלו האיכרים העניים האלה לשאת את ההוצאות הגדולות?  האם אפשר למתישבים חדשים להתקיים בלי אמצעים, בלי נסיון ובלי אדמה במדה מספקת?  האם אין זאת חורבה חדשה, אשר תפרפר בין החיים והמות שנים אחדות, תיגע את כל המוסדות בתלונותיה ותביעותיה, עד שסוף-סוף תרד מעל הבמה ותביא רק יאוש לאחרים?  האם אין זה מקום חדש בשביל העבודה הערבית?  ומה קשים עלי הספקות האלה.  מה מאד הייתי חפץ גם אנכי לשמוח בעת כזאת, עת הווסד ישוב חדש.  כי זה שנים אחדות שלא נבנתה כל מושבה יהודית בארץ.  ובמשך הזמן הזה הקימו להם הגרמנים מושבה של ששה-עשר אלף דונם.  הם, כפי הנראה, יודעים כמה אדמה דרושה כדי שהמושבה תתקיים ותתפתח.  ומתכוננים הם, כפי שאומרים, לבנות עוד מושבה.  ויותר ממה שלא נעים לך לשבת בחבוק ידיים, לא נעים לך לראות איך שהאחרים עושים.  מה לעשות, וכך הוא דרכו של האדם.  וכשזכינו גם אנחנו לבנות מושבה חדשה, צריך הייתי, לכאורה, לשמוח שמחה שלמה.  אך איזה יתוש בא ומנקר במוחך ומגלה לפניך את כל גודל התהום הרובצת מתחת לבנין החדש, ושכר כל השמחה איננו שווה בהפסדה.

אַת מאשימה אותנו, הצעירים החדשים, באמרך שהראשונים לא התפלספו הרבה, לכן יצרו איזה דבר, ואנחנו מבקרים יותר מדי, ועל כן איננו יוצרים.  לדאבוני הגדול, הנני מוכרח להודות שצדקת בדבריך.  אין אנחנו, הצעירים החדשים, יוצרים כלום בארץ-ישראל.  ועל זה ודאי שאנו מצטערים, אך מה לעשות, האם אפשר לנו עתה, אחרי כל מה שעבר על תנועתנו במשך זמן קיומה, להיות בעלי-הזיה כראשונים?  האם אינך יודעת שגם להזיותיהם של הראשונים לא היה מקום, לולא אותו הנדיב, שבא עם מיליוניו והשחיתם, מצד אחד, אך מהצד השני עשה מהזיותיהם דברים של ממש?  עכשיו, כשהנדיבים אפסו מעולמנו ושיטתם גם כן פשטה כבר את הרגל, נשאר, איפוא, מקום להזיות רק בדמיון, אבל לא במעשה.  במעשה עלולות הן רק לקלקל ולא לתקן.  הלחנם עברו עלינו עשרים וחמש שנים של עבודה ישובית בארץ-ישראל?  תקופה של ברון, של "שלוחי-עם עני", ושל איור הכניסה.  תקופה של "פועלים בארץ-ישראל" ושל יציאה בהמון מארץ-ישראל לכל ארבע פינות העולם ותקופות של כניסה בחשאי ויציאה בקולי קולות.

האם מכל אלה לא נלמד כלום?  לא, ידידתי, קשה לכם בני חוץ-לארץ, להבין את שמחותינו, אך עוד יותר קשה יהיה לכם להבין את ספקותינו.  לכם יש מונח אחד ופסימיזמוס שמו, ואותו אתם מיחסים לכל שואל ומפקפק, אך אינכם מבינים את ספקותיו ושאלותיו של המאמין.

תרס"ח

2

ידידתי.

ועוד פעם הנני הולך שמה, להמבורג, לקונגרס התשיעי.  למה?  בשביל מה?

שימי לב, ידידתי, ושמעי מה שאספר לך:

זה היה לפני שתי שנים, ואני אז עובד הייתי במושבה היפה ביותר בארץ-ישראל – ככה, לכל הפחות, נדמה היה לי, אף-על-פי שחברי, אשר עבדו במושבות אחרות, היו חולקים בזה עלי וכל אחד מהם היה משתדל להוכיח, כי המושבה שלו היא היפה ביותר.  אך זה לא נוגע לעניננו, העיקר – עבדתי.  והעבודה בימים ההם עוד קדושה היתה;  אותה הבריאה שקוראים לה עכשיו יאוש, עוד טרם חדרה לתוך מחננו, והצער הטבעי שבעבודה היה מהול באיזה מין עסיס מתוק, מעין אותה המתיקות שבתוגת הכלה ביום חופתה.

יש שאתה שקוע כולך באיזו הרהורים על עבר רחוק, או עתיד מטושטש ומעורפל, והנך שוכח לגמרי בהווה.  עץ נופל תחת ידיך, עץ אחר עץ מזדקף, מישר את קומתו, ואתה קופץ מהאחד לשני, גוזר את זה שנגזר עליו להגזר, סומך את זה שזקוק למשען, חותל בחתולים וכורך בגמי כל פצע לבל יתקרר.  כאומנת ביונק הרך אתה מטפל בכל אלה, וככל שדמיונך הולך ומתלהט, כן נעשית עבודתך מהירה יותר, אין אתה מרגיש לא בזמן, לא במקום, ואף לא באדונך המסתתר מאחוריך במרחק צעדים אחדים ומשגיח עליך שלא תגזול ממנו איזו רגעים מהשעות המכורות לו.

אך יש ואתה מרים את עיניך אל המרחביה המשתקף מבין העצים, מסתכל בהוד שבנצח אשר מסביבך, ובלבך מתחיל תוסס איזה צער, איזו געגועים.  מתבטל הנך בפני ה"אין סוף" – ושוכח את עבודתך.  רגע – ואדונך מופיע לנגד עיניך.  פקעה סבלנותו, אין הוא יכול לראות איך שאתה מתבטל מהעבודה – והנה גז הכל וחלף כלא היה.  אין דמיונות, אין געגועים, אין חלומות – הכל התנדף עם הופעתו של "בעל הבית" הפרוזאי הזה.  שוב השמש בוערת בלי רחמים, ואתה מתנהל בכבדות טעון חבלים, סמוכות, גמי ומטליות – הידים מתנפחות, הברכים כושלות והעייפות משתפכת בגופך.

ילדות נזרקה אז בנו ואנחנו האמנו – האמנו בכל, והעיקר – בעבודה.  בה, בעבודה, מצא כל אחד מאתנו את מבוקשו:  האחד – את השירה שבחיים, והשני – את הצער שבהוויה.  זה ראה בה "תקות-עם" והשני – מזור ומרפא לנשמתו הוא.  ורק אלוהי המזרח יכול היה להרגיש ולהבין אותה השירה העצובה, שהיתה מתפרצת פעם בפעם מלבות אחדים מאתנו, בשובנו מהעבודה.

ילדות נזרקה אז בנו, ומה נעימה היתה הילדות הזו בשבילנו, חניכי הגיטו ומשוללי הטבע.

לכל שיר, שהתפרץ אז מלבותינו מתוך צער נסתר, שמענו תיכף את הד ההרים עונה לעומתנו וכאילו אומר:  שובו, שובו אל הטבע, כי בו, ורק בו, תמצאו מזור ומרפא לנשמתכם העלובה ולגופכם הרצוץ.

ואנחנו עבדנו.  הוי, מה קשה ומה נעימה, מה מיגעת ומה מרגיעה היתה העבודה בשביל עצבינו הנרגזים.

ובאחד הימים הגיעה אלינו פקודה מיפו, מקום הארג של העסקנות הציבורית, להתכונן לבחירות אל הקונגרס השמיני, העתיד להיות באחד מחדשי הקיץ, בארץ השפלה  בהאג.  אנכי הייתי אז בעל שתי עטרות:  פועל במקצת ועסקן במקצת, ולפיכך נתנו חברי בי את עיניהם לבחור בי בתור ציר.

כי על במת הקונגרס צריך להופיע מצדנו דווקא פועל – בזה לא פקפק אף אחד מאתנו, כשם שלא פקפקנו כי אותו הנבחר, בהופיעו שם, יהפוך את כל מהלך הקונגרס מן הקצה אל הקצה.  צריך היה בעיקר להכין דרישות במספר רב עד כמה שאפשר והוא, כלומר, הציר, כבר יעשה הכל.  בי התחילו פתאום להתעורר ספקות מספקות שונים:  ראשית, וזהו כמובן העיקר, אולי לא יבחרו בי כלל.  שנית, מי יודע אם אוכל להרגיז את היצר הטוב על היצר הרע שלי ולהכנע לדרישות, שאחרים ישימו בפי;  ושלישית, במה לנסוע?  מילא, הוצאות הדרך יוכרחו להמציא לי, אבל האג הלא איננה מושבה.  כדי לנסוע לשם דרושות גם נעלים אחרות וגם חולצה חדשה, ומאין אקח את כל אלה?  והנה הגיעה, לבסוף, השעה, שאנחנו התאספנו ביפו כדי לדון על הדרישות ולבחור בציר.

איני זוכר בדיוק את מספר הדרישות, אך זוכר אני שמספרן היה גדול מאד, שכולן נתקבלו, ושגם אני הסכמתי להחלטת הרוב.  כשבא הרגע שהתחילו לפשפש במעשיהם של המועמדים ולגלות את מעלותיו ואת חסרונותיו של כל אחד, הוכרחתי לעזוב את אולם האספה, כדי לתת אפשרות לכל אחד לדבר עלי כרצונו.  רגעים אחדים נמצאתי בין תקוה ופחד, עד שהדלת נפתחה ועל-ידי אחד מהמצדדים בזכותי נתבשרתי כי משפטי נחרץ לזכות – והרי אני הציר לקונגרס השמיני העתיד להיות בעוד שלשה חדשים.

בפעם הראשונה נבחרתי אז כציר לקונגרס, ודווקא מארץ-ישראל, מההסתדרות הראשונה בארץ-ישראל.  בלב מלא שמחה שבתי למושבה.

לא ארכו הימים והבוחרים שלי מצאו כי עלי להתקרב קצת אל העולם העסקני לבל התראה שם חס-ושלום כבן כפר, שלא ראה את העיר מימיו.  הוציאו אותי, איפוא, מהמושבה ליפו והתחילו ללמד אותי פרק בהלכות עסקנות – כלומר, לקרב אותי שוב לאותו העולם שכל כך שנאתי אותו, ושרק הודות לשנאתי אליו ברחתי אל הכפר ושקעתי בעבודה.  כי העסקנות אצלנו הלא אינה זו שנוצרת על-ידי צרכי החיים ויונקת ממקורם, זו העסקנות העלולה להרים אותך לידי מדרגת גבור, יוצר, או נבל יוצא מן הכלל, אשר גם באופן הראשון וגם בשני יכול אתה לגלות את כל אישיותך, את כל האדם והחיה שבך.  העסקנות שלנו היא פעוטה, ריקה, ואיננה נותנת כלום לא לך ולא לאחרים – עסקנות לשם עסקנות ולא יותר.  לפיכך שנאתי אותה.

כשאני נזכר עכשיו, אחרי עבור שתי שנים, באותו הפרוזדור היפואי שבו התחנכתי ששה שבועות לפני נסעי אל הקונגרס, מבין אנכי כמה צדקו בוחרי שהעבירוני ליפו.  מאמין אני כי לולא הפרוזדור הזה, לו נסעתי ישר מהמושבה אל הקונגרס, אילו נפלתי פתאום מהעולם התמים של העבודה לעולם המזויף של העסקנות הקונגרסית – ודאי שהייתי בורח משם עוד ביום הראשון.

התרצי לדעת, ידידתי, מה שראיתי שם?  – את זאת לא ספרתי אפילו לבוחרי.  הם אמנם הכריחוני, הוכיחו לי באותות ובמופתים שאני מחויב לספר להם, כי על כן בחרוני, אולם אז עוד רגיל הייתי לשמוע יותר למה שיגיד לי לבי מאשר לתביעות, חובות, דרכי נמוס ועוד.

ומה יכולתי לספר להם?

האספר להם שאני הלכתי למקום "בית-היוצר לנשמת האומה" ומצאתי את הנשמה גוססת.  הלכתי למקום ארג התחיה וההתחדשות ומצאתי מוות ובליה?

מה ראיתי שם?  אני ראיתי עסקנים בעלי לב ארנבת, הרוצים להיות האריות שבחבורה.  ראיתי אנשים מבקשים משרה וכבוד ורוצים לרכוש את זה על-ידי אינטריגות קטנות.  ראיתי סופרים המתאספים בין ישיבה לישיבה למקום מיוחד, להחיות שם את השפה העברית על-ידי איזו פרזות הנאמרות בשפה נלעגת, וצועקים:  נצחנו, תחי השפה העברית.  ראיתי צעירים אובדי דרך, שבאו להאג לבקש אלהים ואמונה, והשאירו שם את שארית הפליטה של נשמתם ואמונתם.  ראיתי אנשים מדברים בנפש שקטה על גאולת-הארץ, שאותה לא ראו, וצועקים:  אם תרצו אין זה חלום, בו בזמן שהם עצמם שקועים ראשם ורובם בחמשים שערי טומאה וגלות ואין להם אף רצון כל שהוא להגאל.  ראיתי גם שנתקבלה החלטה, כי השפה הרשמית של הקונגרס היא עברית – והעברים מחאו כף לאות נצחון – ושתיכף אחרי זה נמשכו הויכוחים והנאומים בשפות אחרות.

לספר להם על הקונגרס.  למה?  אני לא ספרתי להם כלום, תיכף עזבתי את יפו ושבתי למושבה.  אולם מנוחה לנפשי לא יכולתי למצוא גם פה, צלו של הקונגרס רדף אחרי.  רוגז העצבים של נדודים רוחניים וגשמיים במשך שנים רבות, יכלה העבודה במושבה לרפאות, ולרוגז העצבים, שבא מימים אחדים של הקונגרס – לא יכלה גם העבודה להועיל.

*

והנה, לאחר שתי שנים, התאספנו שוב לדון על דרישות לקונגרס – התשיעי – ולבחור בציר.  אני זה מזמן עזבתי את המושבה, מקצתי באונס ומקצתי ברצון.  והפועל שבי ממילא נפסל כולו, ולוא היה זה לפני שנתים, בעת שהעבודה היתה עוד קדושה, ודאי, שלא היה לי אף צל של תקוה להבחר.  ואולם המחשבה של החברים "נתבגרה", הם אינם מקפידים שו על דברים קטנים כאלה.  נוסף לזה יש בי עכשיו מעלות חדשות:  בן עיר אנכי היודע פרק בהלכות עסקנות, ביחוד – קונגרסית.  מספר הדרישות הוקטן הרבה מכפי שהיה לפני שתי שנים:  בתחילה העמידו אותן על שש, אחר כך באו והעמידו אותן על ארבע, ולאחרונה בא אחד ורצה להעמידן על אחת – לבטל את הקונגרס מכל וכל.  במועמדים גם כן לא טיפלו הפעם הרבה, מעלותיהם וחסרונותיהם הרי כתובים בפרטיכלים שמלפני שנתים וגם שמורים בזכרונם של החברים, ולפיכך לא הרחיקוני מאולם, לבי לא דפק, ובלי שום קשיים נבחרתי שוב לקונגרס התשיעי – ואני נוסע.

תר"ע

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה