_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שאלת הפועלים בארץ-ישראל

יוסף אהרונוביץ'

לתוכן הענינים

 



 

במשך השנים האחרונות נוכחנו, אנחנו הציונים, לדעת, כי יש שאלת-פועלים בארץ ישראל.  בכוונה אני מדגיש את המלים האלו, כדי להבדיל בין השאלה המיוחדת הזאת ובין שאלת הפועלים בכלל, כלומר שאלת הרכוש והעבודה.  וצריך אני להקדים ולאמור שאין כוונתי לתת כאן תשובה על שאלת הפועלים בארץ ישראל, מפני שאין תשובות על שאלות כאלה ניתנות בנשימה אחת ו"במאמר אחד".  במאמרי זה רוצה אני רק לעמוד על גופה של השאלה ועל עיקר מהותה ומלוך כך אפשר שנתקרב במקצת גם לפתרונה.

אמרתי כי יש בארץ-ישראל שאלת פועלים על-פי הטרמינולוגיה המקובלת בספרות הציונית.  ואולם לפי דעתי ראויה היא שאלה זו שתקרא "שאלת קיום הישוב".  חובבי-ציון הראשונים חלמו על איכר פשוט בארץ- ישראל, העובד את אדמתו בידיו ממש, חי חיים פשוטים, מסתפק במועט ומחנך גם את בניו להיות אכרים כמוהו.  הרצל חלם על אכר בן תרבות, המשתמש לעבודתו בכל הסיועים הטכניים על-פי המלה האחרונה של המדע ומחולל נפלאות – וכאלה כן זה, כלומר גם חובבי-ציון וגם הרצל, היו מאושרים, כי על כן חיו בעולם הדמיון.  חובבי-ציון זכרו תמיד את העבר בן אלפים השנים, ולפיכך היתה סבלנותם מרובה והם חיכו ליום שיבוא, אף אם יתמהמה, ותקותם תקוים.  הרצל לא היה סבלן ולא רצה לחכות הרבה עד שיקוים חזון לבו.  אבל בהיותו משורר מטבעו, יצר לו אילוזיה של "מדינת יהודים", הנבראת במשך עשרים שנה.  חובבי-ציון והרצל היו מעוררי התחיה, הם עשו את שלהם והלכו – אשריהם.  ואולם אנחנו, הבונים הפשוטים, שאין בנו לא מסבלנותם של הראשונים ולא מדמיונו של האחרון – אנחנו הננו חייבים לראות את אמת המציאות כמו שהיא.  ואמת המציאות אומרת:

בן עם שבמשך אלפים שנה היה כולו עירוני;  בן עם, שבמשך כל ימי גלותו הארוכים לא היה יוצר, אלא שימש סרסור לאחרים שיצרו – בן עם כזה אינו יכול להעשות פתאום לכפרי ולחיות חיי איכר.  "סבל הירושה" של מאות דורות אינו בטל במהרה.  בן עם כזה אפשר שייעשה מסוחר בבד לסוחר בגפנים, או בתפוחי-זהב;  הוא יכול לעזוב את העיר וליצור לו חיים עירוניים בכפר, אך לשכוח לגמרי את העיר ואת סדר חייה אינו יכול.

האיכרים שלנו שבארץ-ישראל – סוחרים הם.  כל המשק שלהם תלוי בבוּרסה.  אתמול לא היו בבוּרסה קונים ליין – הלכו ועקרו את הגפנים;  היום יש דרישה ליין – והתחילו שוב לחשוב על נטיעות גפנים.  אתמול עלה השער של תפוחי- זהב – התחילו בא"י נוטעים וקונים פרדסים;  היום ירד השער – מתחילים למכור את הפרדסים ועושים "ליקבידציה".  סוחרים הם לא רק בעלי הנטיעות, כי אם גם אלה שעוסקים בעבודת אדמה פשוטה, ואפילו אלו העובדים לפעמים את האדמה בעצמם.  כל חייהם, כל עבודתם, כל הליכותיהם בבית ובשדה נוסחא אחת להם – נוסחא של סוחרים.  יתר על כן: החיים העירוניים שסדרו להם אכרינו בכפר אינם מספיקים להם, ואם הם בעצמם "נלכדו ברשת" ואינם יכולים לצאת מתוכה, הרי הם משתדלים "להציל" על כל פנים את בניהם.

את ילדי הישוב החדש, שעליהם אמרנו כי הם יניחו את היסוד לבנין האומה – אותם תפגשו בין רוכלי אוסטרליה, בין משרתי חנויות ועורכי ספרי-חשבונות בקהיר, בין "פדלרי" אמריקה, ובין תלמידי בתי-הספר שבמרכזי אירופה הגדולים.  בכל מקום תמצאום, את כל העבודות שבעולם הם עובדים, אך באורוות האכרים לא תמצאום ואת האדמה אינם עובדים.  את כל זה אנו צריכים לדעת לא כדי להאשים איזה יחיד או קיבוץ, כי אם כדי להבין את סיבת המצב.  להאשים אפשר רק את הגלות הארורה, ולהבין צריך למען דעת להיכן הרוח נוטה.

ובעזרת החומר האנושי הזה הספקנו לברוא במשך עשרים ושמונה שנים מין בריה משונה, שאנו רגילים לכנותה בשם "ישוב עברי קרקעי", שיש בו כאלף משפחות יהודים המתפרנסים ממסחר וניצול וכששת אלפים איש ערבים, החיים על עבודתם שהם עובדים באותו הישוב הקרקעי, בין מושבות ארץ-ישראל אתם מוצאים כאלו שמספר הערבים העובדים עולה בהן על מספר התושבים היהודים נותני העבודה.  יחסם של העובדים הללו לבעליהם אינו רק היחס הרגיל של פועל בעל הכרה לבעליו, המשמש בכוחו ועבודתו, כי אם, בעיקר, יחס של פועל בן עם אחד לבעליו בן העם האחר, המשתמש בכוחו ועבודתו.  את הדבר הזה צריך להדגיש, משום ש"על-פי התיאוריה" שגורה בפינו ההנחה שאין שנאה לאומית בין הערבים ובין היהודים.  ואולם אליבא דאמת אפשר שנכונה היא הנחה זו ביחס אלינו, אחרי אשר בכלל הננו נרדפים יותר משהננו רודפים, אבל אין היא נכונה ביחס אליהם – בלב הערבים יש שנאה ליהודים ושרשיה עמוקים מאד.

וכשאנו שמים לב לאמור, הרי בהכרח נולדים בקרבנו עיונים אלה:

א. כיון שאין אנו יוצרים חיים חדשים לעצמנו, אלא נשארים גם בארץ-ישראל עירונים, סוחרים וסרסורים המתפרנסים מעבודתם ויצירתם של אחרים, של עם זר – היכן הן הדרכים המובילות לקיום האידיאל שלנו והגשמתו?

ב. אפשרות הגשמתו של האידיאל שלנו תלויה באפשרות להיעשות רוב כמותי ואיכותי בארץ.  ואם העובדים, שהם המרובים בכל מקום, יהיו האחרים, הרי בהכרח נטולה מאתנו האפשרות להיות רוב בארץ.

ג. העובדים הם בני עם אחר, המתיחס אלינו בשנאה ובביטול גמור.  השנאה יונקת מהרבה מקורות, אשר לא יסתתמו בעתיד הקרוב כי אם עוד ילכו ויתרחבו.  סיבת הביטול היא ההכרה, כי אנחנו הננו המועטים והחלשים – "ולד אל מית".  היכן הוא, איפוא, הבטחון גם לרכושנו כי יתקיים בידינו?  היכן הוא הבטחון שלא נהיה גם פה כדור משחק בידי אחרים?

הרי שאין כאן שאלת מהגרים שחסרים הם עבודה (אמנם אין להסתיר גם את זו, אבל לא היא העיקר, ולא בה אנו דנים): אין כאן שאלת פועלים במובן המקובל באירופה.  אלא מה יש כאן? – שאלת קיום הישוב במובנן הפשוט של המלים האלו.  יש כאן אחת מאותן האנומליות שאין דוגמתן בעולם: עם הולך לרכוש לו ארץ מולדת – והוא בונה ויוצר הכל בידי אחרים שהם מתנגדיו הטבעיים.

אמנם עוד לפני חמש שנים היה מי שאמר: אנחנו צריכים ליצור בא"י מפלגת פועלים, שתכבוש את כל מקצועות העבודה.  אבל אם קל היה לקבוע הלכה, הנה למעשה – רכשנו במשך חמש שנים נסיון מרובה.  יש לנו כבר חומר שלילי למכביר והשאלה עצמה במקומה עומדת.  לפני חמש שנים נמצא בא"י מספר ידוע של פועלים שחיו חיים קשים מאד.  ולאחר חמש שנים, כשתנאי הקיום של הפועלים נעשו טובים יותר, לא נתרבה בכל זאת מספרם.  ואלה שישנם – רובם שבורים ורצוצים והם מוכנים ומזומנים לעזוב את הארץ.  להלכה הודה כבר האיכר שבהיות המצב במושבה כזה של עכשיו, אי אפשר לו להיות בטוח בעתידו, ולמעשה הוא מבכר את הפועל הנכרי על פני הפועל העברי.  להלכה כבר נוכח הפועל העברי שתפקידו הוא, הוא החשוב ביותר בעבודת התחיה, ולמעשה הוא הולך לבקש את אשרו באמריקה או באוסטרליה.

מה היא סיבת הסתירות בין ההלכה והמעשה?

ראשית – האיכר.

אין מדרכו של אדם סתם לעזוב חיי שעה ולדאוג לחיי עולם.  והאיכר שלנו, שכל חשבונותיו הם חשבונות של סוחר, יודע ששכר הפועל הערבי פחות הוא משכר העברי, ולא עוד אלא שהפועל הערבי מסוגל להכנע ולהשתעבד לבעליו יותר מן הפועל העברי.  כלכל אדם, המשתמש בכוחם ובעבודתם של אחרים, נוח לו גם לאיכר-הסוחר שלנו להשתמש בפועל חסר הכרה שצרכיו מעטים מאשר בפועל בעל הכרה שאינו מסתפק במועט מן המועט.  חוץ מזה רואה האכר בפועל העברי אדם המתערב בעניני חול וקודש שלו, המעז להטיף לו לפעמים מוּסר וגם להטות את בניו מן "הדרך הישרה".  אמנם בשעה שהפועלים הזרים אשר במושבה עושים מעשים המטילים פחד על האכר, הרי זקוק הוא לפועלים העברים שיגנו עליו, אך האכר רגיל לראות במעשים כאלה רק מקרה בלבד, וכעבור המקרה ישוב למה שנוח לו יותר – להשתמש בעבודת הנכרי ששכרו פחות משכר העברי.

שנית – הפועל.

פועל קרקעי אין אצלנו כמעט במציאות כלל.  פועל טבעי, כלומר, אדם הרגיל לעבודה ובתנאיהם של חיי העבודה בכלל, אדם שכזה, שאולי היה יכול להסתגל אל העבודה במושבות ארץ-ישראל –  אם מזלו גורם לו שיעזוב את ארץ מגוריו ויבקש פרנסה לעצמו בארץ אחרת, הרי הוא הולך למדינת הים, למקום שיוכל למצוא שם עבודה במקצוע הידוע לו מכבר, או במקצוע הדומה לזה, ולא ילך לבקש עבודת קרקע בארץ-ישראל שאינה קלה ביותר ואינה מפרנסת את בעליה.  נשארו, איפוא, רק אותם המהגרים שהאידיאל מתוה לפניהם את הדרך לארץ-ישראל.  קצתם – פועלים ממש, כלומר אנשים שהיו פועלים גם בארץ מגוריהם, וקצתם – פועלים בכוח, כלומר אנשים שלא היו פועלים מעולם, אלא שלשם האידיאל שלהם הם רוצים להיעשות פועלים.  אלו ואלו אמנם מסתגלים לעבודת השדה משום שמסורים הם לאידיאל שלהם בעת הראשונה, אך כאלו כן אלו אינם שוהים בעבודתם זמן רב, ולפעמים הם שבים מדרכם עוד בטרם הספיקו להסתגל אל העבודה : הראשונים הולכים לאמריקה או לאוסטרליה והאחרונים – שבים לספסל בית הספר, או הולכים לבקש לעצמם עבודה אינטליגנטית בארץ או מחוצה לה.  והדבר מובן: פועל שכזה מוותר על הרבה דברים מחיי השעה שלו, ולפיכך מוכרח הוא לבקש את ספוקו על כל פנים בחיי עולם – באידיאל.  אבל ספוק רוחני, השקול כנגד כל הויתורים, אפשר למצוא רק בתנועת מהפכה שתוצאותיה נראות לעין ולא בתנועה אטית כתנועתנו.  עשבים יעלו בלחייו של פועלנו בעל האידיאל ואת תוצאות ויתוריו לא יראה.  לכן הולך האידיאל ומתמזמז תחת כובד המשא של חיי יום יום, וזה שהיה אתמול גבור מלא התלהבות והיה מוכן להקריב קרבנות, עיף הוא היום, חלש ומלא יאוש.

לו היתה תנועתנו תנועה טבעית של עם טבעי, שמטרתו ברורה לו והוא חוגר את כל כוחותיו בכוונה תחילה כדי להגיע אל מחוז חפצו,כי אז היינו מוצאים את דרכנו והיינו עושים רק את הנאות למטרתנו.  הפרט היה מתבטל בפני כוחו של הכלל, ברצונו או שלא ברצונו, וכל אותן הנטיות האישיות, הגורמים הנפשיים, היו מתגלים אמנם גם אז, אך הם היו מתגלים לא בניגוד לעניני  הכלל, כי אם לטובתם.  אבל מה נעשה – והצלחת תנועתנו תלויה ברובה – לעת עתה – ברצונו הטוב של הפרט: אם ירצה הוא, הפרט, לעלות לארץ-ישראל ולכוון את מעשיו, בהיותו שם, לעניני הכלל – מוטב, ואם לאו – אין כל כוח שיכריחו לכך.  לפיכך אין כל פלא אם אנו רגילים לבקש תמיד שעיר לעזאזל, כלומר להטיל על פרטים אלו או אחרים את האשמה על אי-הצלחת מעשינו.

וכדבר הזה קרה גם לשאלת הפועלים שעליה אנו דנים.

הסתדרות "הפועל הצעיר", שהחלה לפני חמש שנים לעסוק בשאלה זו, רגילה היתה לתלות את הקולר: או בצואר האכרים, על כי אינם אידיאליסטים ואינם רוצים לספק עבודה לפועל העברי, או בצואר הפועלים, על כי חסרה להם מידת הסבלנות והם ממהרים לעזוב את האידיאל שלהם.  להלכה היה ממש בהאשמה זו, ביחוד במה שנוגע לאכר.  האכר שלנו, שכל עתידותיו תלויים בהצלחת הציונות ושגם בהווה הציונות תומכת בו יום יום, בין במובן החמרי ובין במובן הרוחני, ודאי היה צריך לכוון את מעשיו לטובתה של הציונות ולא לרעתה.  כיוצא בזה רשאים היינו לדרוש מאת הפועלים, ואנחנו הלא בפועלים בעלי אידיאלים עסקינן – שיקדישו לציונות עכ"פ חלק ממה שהקדישו, למשל, למהפכה הרוּסית, אבל מכיון שאין לנו כל כוח ממשי להכריח לא את הראשונים ולא את האחרונים, הרי אין להאשמות אלו כל ערך מעשי.

ואם נבטל את ערכו של המניע המוסרי, כלומר אם נודה (ולכותב הטורים האלה ודאי קשה להודות בזה), שבאידיאליות לא נוָשע, כי מתנדפת היא כעשן בשעה שהחיים הממשיים פוגעים בה, ונרצה לבקש פתרונים רק בגורמים ריאליים, אז נראה לפנינו שורה שלמה של דעות והצעות הראויות לתשומת לב, אע"פ שכל אחת מהן סתירתה בצדה.

א. דעה אחת אומרת שהפועל בעל האידיאל לא יצלח לעולם לעבודה, מפני שהוא מוכרח להיות ותרן בכל עת ובכל שעה, להיות  מעביר על מידותיו – וזהו דבר הנמנע במציאות.  ולפיכך אנו צריכים לבקש פועלים פשוטים, הנמצאים לרוב ברוסיה, בגליציה וברומניה וחיים שם חיים קשים מאד.  הללו יסתגלו מהר גם לתנאי העבודה והחיים שבמושבות ארץ-ישראל.

סתירתה בצדה: כאמור, סתם בני אדם אינם הולכים לבנות בנינים לעתיד אם אין להם טובת הנאה בהווה.  ומכיוון שאין המהגר יכול למצוא הווה מזהיר לעצמו בא"י, הרי הוא הולך לארצות אחרות, שיש לו תקווה להבנות שם.  ולו גם הצלחנו להטות את זרם האמיגרציה לארץ-ישראל (מה שלפי דעתי היה מביא אסון לנו), לא יצא מזה כלום.  עפ"י הנסיון אנו יודעים כי זכרון-יעקב, למשל, שנבנתה ע"י אמיגרנטים כאלה, איננה כלל מן המשובחות, ולולא הברון ומיליוניו, כי אז לא נשאר אף אחד מהם בארץ-ישראל.  קוסטינה, שמהגרים כאלה בנו אותה, אינה גם היא מן המובחרות ורק אלהי ציון הוא היודע כמה צרות ויסורים גרמה וגורמת מושבה זו עד היום לחובבי-ציון.  בקרב המהגרים, שבאו לכאן מאות, מאות בימי מלחמת יפן ורוסיה, נמצאו הרבה פועלים טבעיים, אבל מכיון ששום קשר רוחני לא קשר אותם אל הארץ, נשא אותם הרוח תיכף ולא נשאר מהם איש בארץ-ישראל.

ב. דעה שניה אומרת, כי פועל קרקעי אין לנו עכשיו כלל ולא יהיה לנו גם לאחר זמן, ולפיכך צריכים אנו לאַכר את הפועל אחרי שיעבור עליו זמן מה בעבודה.  וכשידע הפועל שיש לו תקוה לעתיד, אז יעבוד ברצון שנים אחדות.  באופן כזה ימצאו לנו פועלים במספר הגון ומצב כולם יהיה תמיד מצב של מעבר: הללו יפטרו מן העבודה בשדותיהם של אחרים והיו לאכרים העומדים ברשות עצמם, ואחרים יבואו במקומם להיות פועלים במשך זמן ידוע.

סתירתה בצדה: מלבד שאין לנו אותם הסכומים העצומים הדרושים לכך, הרי אנחנו הננו מלומדים בנסיון: הסתדרות הפועלים הקודמת היא שעשתה את ההתאכרות לעיקר;  רוב הפועלים השיגו אז את מטרתם לכל אלה שנעשו אכרים – פועליהם ערבים.  כלומר: ע"י הפרוטות שנאספו בכל העולם לא רק בטלנו פועלים עברים במספר ידוע מן העבודה, אלא שהוספנו עוד מספר ידוע של פועלים נכרים.

ג. דעה המתנגדת לדעה השניה אומרת, כי רק פועל הרואה את עתידו בעבודה יכול להתמכר אליה ולהיות פועל הגון.  ואם במשך הזמן יצליח לעלות בכוח עצמו ושקדנותו הגדולה למדרגת איכר, אז יהיה גם איכר הגון.  אבל אם לכתחילה יבוא לארץ-ישראל על מנת שיאכרו אותו, סופו שישליך את כל יהבו על אחרים ולא יהיה לא פועל הגון ולא איכר הגון, כי אם שנורר מטיפוסם של "שנוררי הברון".  וחוץ מזה, לא יתרצה שום איכר לקחת פועלים כאלו שהם מוכנים ומזומנים תמיד לעזוב אותו.

ד. דעה המתווכת בין השניה והשלישית אומרת, כי מעשינו אמנם צריכים להיות מכוּונים לטובת אותו הפועל האומר להשאר פועל, ולהתפרנס מן העבודה שהוא עובד אצל אחרים.  אבל מכיוון ששכר העבודה בארץ-ישראל אינו מספיק די צרכיו המינימלים של הפועל העברי, ומפני שלא במשך כל השנה יש עבודה, לפיכך צריכה ההסתדרות הציונית לדאוג לכך, שכל פועל יוכל לקנות לו בתנאים נוחים בית לגור, חמישה דונם קרקע לגן ירקות ולגידול עופות ובהמות, והכנסה זו תשלים את הסכום החסר לו די מחיתו ותתן לו את היכולת להתקיים בעבודתו ולחיות בה.

ה. יש אומרים שמהגרים הבאים מאירופה, בהיותם כולם עירונים בעלי קוּלטוּרה, אינם מסוגלים כלל לכבוש את העבודה וצריך, איפוא, לבקש פועלים אחרים שאין בהם חסרונות אלה, כגון יהודי המזרח, התימנים וכו'.  הללו צרכיהם מועטים, רגילים הם בעבודה, ממהרים להתאקלם ויכולים להתקיים גם בתנאים השוררים עכשיו.  ואולם כבר נעשו שני נסיונות בשני מקומות: אחד ברחובות – והצליח.  ולרגל הצלחת הנסיון, לא נשאר מקום לפועלים האשכנזים: במקום ארבעים, חמשים פועלים צעירים אשכנזים, שהיו ברחובות תמיד, נשארו שם עכשיו שנים, שלושה.  ולעומת זאת יש עכשיו במושבה כשבעים משפחות תימנים החיים על עבודתם.  הנסיון השני נעשה בגליל – ולא הצליח.  הובאו לגליל פועלים תימנים מירושלים, אלא שתיכף ברחו, ולו גם רצו להשאר, לא היו מסוגלים לעבודה.

ו. הכל מודים, שצריך לסדר בתי תבשיל וכביסה בשביל הפועלים, דירות בזול, חנויות משותפות לספוק צרכי אוכל וכו', וללמד את הפועל אומנויות-יד שונות, כדי שיוכל לעסוק בהן בימים שאין עבודה בשדה.

ז. ההצעה של פרנץ אופנהימר, הידועה לכולנו, ואין צורך להאריך בה. 

כל ההצעות הללו מטפלות בתקון מצבם של הפועלים ומשתדלות לקרב אותם לעבודה. 

ויש גם הצעות שונות המתיחסות אל האכרים, כלומר שיהיו האכרים משתמשים בפועלים עברים.

1. מכיוון שחיי השעה משכיחים מן האיכר את המטרה הלאומית והוא עושה מעשים המתנגדים לשאיפתנו העיקרית, אנו רשאים להשתמש בכוח שיש לנו ולהכריחו שיעשה את חובתו.  כאמור, נתמך האיכר תמיכה חמרית ורוחנית במידה מרובה מאת הציונים, ולפיכך צריכים הבנק הציוני ושאר המוסדות והאנשים הפרטיים מבין הציונים לתמוך רק באותו האיכר שמעשיו מכוּונים לטובת שאיפתנו העיקרית.

2. דעה המתנגדת לזו אומרת שאין לנו כל רשות להתערב בעניניו הפרטיים של האיכר, משום שע"י אפוטרופסות כזו נגרום לו תקלה ולעניננו לא נביא שום תועלת.  כל זמן שהאיכר לא יראה טובת הנאה לעצמו ממש בזה שהוא משתמש בפועל עברי, לא נוכל להכריח אותו לכך.  ולמעשה נוכחים האיכרים מעט מעט שעבודת הפועל העברי שוה יותר מעבודת הערבי, ואם רק יהיו לנו פועלים הגונים, יוכלו לכבוש את העבודה באופן טבעי בלי כל כפיה מצדנו אנו.

3. התנפלויות של הערבים על המושבות גורמות שהאיכרים יקבלו פועלים עברים לעבודה.  ומפני שהתנפלויות אלו אינן פוסקות, לצערנו, צריכים אנחנו לבצר את עמדתו של הפועל העברי, ומצד האכרים לא תהיה עכשיו מניעה לקבל פועלים עברים, מאחר שהם צריכים להם.

 

אלו הן הדעות וההצעות השונות, שהובעו והוצעו במשך חמש השנים האחרונות בנוגע לשאלת הפועלים בארץ-ישראל.  אמנם השאלה עצמה עדיין לא זזה ממקומה, אבל הנסיון והבירור חשובים לנו, כדי שנוכל להשתמש בהם ולהשיב תשובה בעתיד.

כשאני לעצמי, מתנגד אנכי נגוד גמור לההצעות א' ו-ב'.  ההצעה ג' נכונה היא, לדעתי, בעיקרה, וההצעות ד' ו-ו' אינן באות אלא להוסיף על ג' ולבאר אותה[1].  מעשה אופנהימר הוא נסיון חשוב שאולי צריך לעשותו, אף על פי שאין הוא יכול לדעתי, לפתור את שאלת הפועלים.  הן אם גם נאמין באמונה שלמה שיצליח הנסיון, לא נוכל לעשות הרבה בפרוטותינו המעטות.

 

תרע"א.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] ההצעה ה' חשובה מאוד, לדעתי, אך אלה, האומרים שעתידים התימנים לפתור את שאלת הפועלים, מגזימים במדה מרובה.