_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

רעיון העבודה

יוסף אהרונוביץ'

לתוכן הענינים

 

"תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – כבוש על מקצועות העבודה שבארץ על-ידי היהודים".  זו היא הצורה הספרותית של הרעיון, שעליו החלה הסתדרותנו להלחם לפני שמונה שנים בחיים ועתוננו – לפני חמש שנים – בספרות.  ותפקיד המסתעף לארבעה סעיפים ראשיים היה לפני ההסתדרות ועוזרה הראשי – העתון:

א. להכניס את פּרינציפּ העבודה העברית לתוך תכנית עבודה של הציונות הרשמית.

ב. להפיץ את רעיון כבוש העבודה בין האיכרים ונותני העבודה בארץ-ישראל.

ג. לרכוש את הלבבות של צעירי עמנו ולנטוע בהם את האידיאל להיות כובשי העבודה.

ד. לסלול ולהאיר את הדרך בפני אלה, שיקבלו עליהם את תפקיד הכבוש ולהקל את חייהם במדה האפשרית.

לא פה המקום לעמוד על כל אחד מהסעיפים האלה ולברר איך ובאיזו מדה הוא מתמלא – בבירור זה מטפל ויטפל עתוננו בכל ימות קיומו.  כאן רוצים אנו רק לציין במלים קצרות כי בכל ארבעת הסעיפים האלה נעשו איזו צעדים, ואולי גם צעדים חשובים, קדימה: בין הציונים הרשמיים אין עכשיו אף אחד כמעט שלא יודה, על-כל-פנים בעיון, בהנחתנו העיקרית.  בין האכרים התחיל הרעיון להתפשט והוא פועל במדה ידועה גם בחיים.  צעירי עמנו אף הם ספגו לתוכם את הרעיון במדה ניכרת, ואין לך אניה שלא תעשיר את שורותינו במספר ידוע של צעירים.  ולא עוד אלא שהתחילו לבוא אלינו כובשים גם מאותו החלק של עמנו, שעד עתה כמעט נשכח מאתנו לגמרי – היהודים מתימן הרחוקה.  ומה שנוגע לסלילת הדרך בפני הכובשים והקלת חייהם, הרי התחילו הפועלים עצמם להסתדר באגודות פרופסיונליות, שבודאי תעזורנה הרבה להקלת החיים;  בכמה מושבות נבנו בתים בשביל הפועלים.  בקצור – נעשה כמעט כל מה שאפשר היה לעשות במשך זמן קצר כזה.  ואם בכל זאת אין שביעת רצון ניכרת בין שורות יוצרי הרעיון ונושאיו, הרי אין זה אלא משום שהחלו להרגיש, כי הרעיון עצמו הוא הרבה יותר עמוק ממה שהצליחו בפעם הראשונה להביע אותו במלים קצרות, כי הוא אינו רק "תנאי" לאיזו מטרה אחרת, אלא תמצית האידיאל של התחיה העברית וכי כל אלה המתקרבים אליו עדין רחוקים הם מלהבין אותו לכל עמקו.

הבטוי של "כבוש כל מקצועות העבודה שבארץ על-ידי יהודים" מיוסד היה בעיקרו על השלילה הגדולה שבעבודה הנכרית.  ושלילה זו, במדה שהיא מתחילה להראות אותותיה – מביאה באמת את נותני העבודה לידי חיוב: השומר העברי, למשל, נעשה כבר ל"סחורה מתבקשת" במושבות העבריות.  ואולם יותר משהשפּיעה השלילה על נותני העבודה, השפיעה על הכובשים עצמם: הפחד מפני העבודה הנכרית הביא אותם מעט מעט לידי פחד מפני הבטלה העברית.  החלו הללו להתעמק יותר בעמדתנו בארץ וראו כי גם פה, בארץ תחיתנו, הננו אוכלים משולחן זרים, נהנים מיגיע כפּיהם של אחרים והשאלה בדבר העבודה הנכרית אינה רק שאלה לעתיד-לבוא – כשתגדש הסאה, כי אם שאלת כל הוויתנו: מהו הבסיס המוסרי שעליו יבנה הישוב העברי? – הרי כל אסוננו הלאומי הוא בזה, שנעשינו לעקרים, למחוסרי כוח יצירה, ואם שאיפתנו לתחיה ועבודתנו לשמה לא תצלנה אותנו מאסוננו זה ולא תשבנה לנו את כוח היצירה שאבד לנו בגלות – מה, איפוא, תתנה לנו?

והלא אף אילו היו כל האיכרים מסכימים למסור את עבודתם לפועלים עברים, גם אז לא היה לנו כל יסוד להיות שבעי-רצון, בראותנו מחנה של איכרים, הם ונשיהם ובניהם, שאינם עובדים בעצמם, ומוכרחים להמציא אידיאליסטים מיוחדים אשר יכפרו בעבודתם על הבטלה שלהם עצמם.

והן גם אילו לא היתה כאן שאלה של פועלים נכרים, והישוב היה גדל ומתרבה פי עשרה ממה שהוא מתרבה עכשיו, אלא שבמקום עובדים היו לנו חנונים וסוחרים, הרי גם אז היינו מוכרחים להודות שהולך ונוצר כאן גיטו שאינו עולה בכלום על זה שעזבנו בגלות.

ואף לולא היתה כל סכנה נשקפת לנו מהפועל הנכרי, הרי היינו גם אז מוכרחים לעמוד ככלי מלא בושה וכלימה לפני כל העולם כולו – לפני אותו העולם שממנו אנו תובעים את עלבוננו, – על אשר גם בארץ תחיתנו אנו מסוגלים להיות רק עם של סוחרים, רוכלים וסרסורים, ולא עובדים ויוצרים.  ועוד יותר משאנחנו צריכים לתת חשבון לאחרים, אנו מחויבים לעשותו בשביל עצמנו.  והחשבון עשוי: עם, שאין לו שדרה רחבה של עובדים הקרובים אל הטבע ואל חמרי היצירה של הטבע, עם כזה סופו להתנוון בגופו וברוחו ואין לו כל זכות קיום, אפילו כשהוא מצליח להמציא לעצמו באמצעים מלאכותיים אפשרות של קיום.  ועם הקם לתחיה, התנאי הראשי לתחיתו – העבודה.  אם עבודה יש כאן – תחיה יש כאן, ואם עבודה אין כאן – כלום אין כאן.

התנאי ההכרחי להתגשמות הציונות הוא, איפוא, – "התרבותו והתבצרותו של הפועל העברי בארץ-ישראל".

ואולם יחד עם התעמקות הרעיון של העבודה העברית, יחד עם שנוי הבטוי הספרותי שלו, נשתנתה גם ההשקפה על אפני התגשמותו.

אם די היה לעורר את דעת הקהל, כדי להשפיע על הציונות הרשמית, שתכיר בפּרינציפּ של עבודה עברית, או על-כל-פנים שלא תתנגד לו, הנה, כדי שהיא תהיה גם פועלת אקטיבית ויוצרת עבודה בשביל עובדים, דרוש שנוי ערכין גמור בהבנתם הציונית של אלה, שגודל מוסדותינו הציוניים מסור בידם.

ואם די היה שיקרו איזו מקרים לא נעימים, כדי שהאיכר יתחיל להאמין בסכנה הנשקפת לו מהפועל הנכרי, הנה כדי לעורר בו יחס חיובי אל העבודה העברית ולנטוע בלבו, או על-כל-פנים בלב בניו, אמונה בעבודה עצמה ובערכה בתור גורם ראשי לתחיתנו בארץ, דרושה עבודה חינוכית מרובה ודוגמה חיה של ישוב חדש אשר יבנה אך ורק על יסוד העבודה העברית.

ואם די היה להראות על התפקיד החשוב של ה"כבוש" ועל המלחמה ו"קדוש השם" שיש בו, כדי שימצאו צעירים נלהבים אשר יעלו וינסו את כוחם, הנה כדי לרכוש כובשים, שישארו עובדים תמידיים ויראו בעבודה אידיאל מוסרי אנושי ומקור לתחיה לאומית, דרושה בחירת חומר אנושי מתאים והכשרת הלבבות במדה מרובה, דרוש שהכובש יאהב את הטבע ואת העבודה – אהבה שאינה באה אלא מתוך התקרבות יתירה והתקשרות תמידית.

ואם די היה במטבחים, בתים זולים וכדומה, כדי להקל את חיי הכובש, הנה דרושים עכשיו קודם כל תנאי עבודה כאלה שהם נותנים לעובד את האפשרות לפתח את כל כשרונותיו, לגלות את כל עצמותו.

הנה, כי כן הגענו, איפוא, שוב לאותה התחנה שממנה יצאנו להלחם את מלחמתנו לפני שמונה שנים – בשעת יצירת ההסתדרות, או לפני חמש שנים – בשעת יצירת העתון "הפועל הצעיר", כלומר – בה במדה שהגורמים להתגשמות הרעיון התקרבו אליו, באותה מידה התרחק הוא מהם, או – במלים אחרות – בה במידה שהרעיון התעמק, באותה מידה עצמה התרחקו ממנו כל אלה, או רובם של אלה, היכולים להיות גורמים להתגשמותו.

והמלחמה לשם עבודה עברית הנה זה עכשיו מתחילה.

האיכרים ונותני העבודה, כאמור, החלו, אמנם, לשים לב לסכנה, ובמקום שהיא נראית לקרובה, משתדלים הם להזהר מפניה.  ואולם שפת העבודה העברית לשם תחיה עברית נשארה זרה להם.  אפילו הטובים שבהם חושבים לנו לקיצוניות, או לשגעון את הדרישה שבתינו יבנו בידי בנאים עברים.  "הלא מעט הוא הכסף שמשלמים בעד הבנין, ומה איכפת לנו אם אחרים יבנוהו?" – "מעט כסף", "הרבה כסף", זוהי שפה מובנת להם למדי.  שפת העבודה עדיין חידה סתומה היא בשבילם.  בזמן האחרון נתרבו אמנם באחדות מן המושבות עובדים עברים גם מבין האכרים ובניהם, אבל נתרבו גם, ובמספר עוד יותר גדול, הספּקולנטים והסוחרים, וקול העובדים העברים במושבות הולך ונחבא מפני קול הסוחרים בפרי עבודתם של פועלים נכרים.

בשנים האחרונות החלה להראות בין שורות העובדים שבארץ-ישראל הבת האינטליגנטית העברית, הבאה הנה מן החוץ לשם עבודה, והבת העברית, שנולדה וגוּדלה במושבה, עדין רחוקה מאד מאידיאלים כאלה. 

וישוב זה, אם לא יכנס לתוכו זרם של עובדים צעירים, שיחדשו את כוחותיו, הרי סכנה של כליה נשקפת לו לא רק מן החוץ –  מהפועלים הנכרים, כי אם בעיקר מבפנים – סכנה של התנונות עירונית.  ובישוב ממין זה אמנם אין נלחמים בהטפת מוּסר בלבד;  יש לו בודאי גורמים ידועים שעליהם הוא נשען.  אם האינטרסים של "חיי הרגע" נצחו אצל החלוצים הראשונים את האידיאל של "חיי עולם", אין אולי בכוחנו להרכיב להם אידיאלים בעל כרחם.  ואולם, ההסתדרות הציונית עם כל מוסדותיה, השפעתה ועסקניה יכולה ומחויבה להלחם במהלך זה, היא מחויבה למשוך את ידה מלהשתתף בכל בנין ארעי, שיש בו משום הריסת בניננו הנצחי ולרכז את כל כוחותיה בתמיכתו ויצירתו של ישוב שהוא מיוסד על עבודה עברית – ישוב, שיהיה מקור לתחיתנו ושיבריא עד כמה שאפשר גם את הישוב הקים.

 

תרע"ג.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה