_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לתפקידה של חברת העובדים

למאמרו של אל. יפה[1]


יוסף אהרונוביץ'

לתוכן הענינים

 

מה רוצה חברת העובדים?  מהו בכלל התוכן של כל עבודתנו?  היוצרים אנו פה באמת איזה דבר חדש במובן החברתי, שלא יצרו אלה שקדמונו, ושהיו אף הם מסורים לעם ישראל ולארץ ישראל לא פחות מאתנו?

והנה אני, למשל, והח' יפה – ואתנו עשרות אלפים חברים בארץ ובחוץ לארץ – מאמינים באמונה שלמה, כי רם ונשגב הוא התוכן המוסרי שהכניסה תנועת העבודה בבנין ארץ-ישראל, ושבלי תוכן זה לא יתואר עתה הבנין גם מבחינה כלכלית.  אלא שבהכנסת תוכן בלבד לא סגי.  צריך גם להגשים אותו ולדעת לשמור עליו ולעשותו לקנין העם.

הרי רבים הם הציונים אשר יודו לנו עתה, שאנו מכריזים על כך זה עשרים שנה, שבבנין בית לאומי בידי בני לאום אחר יש פרזיטיות לאומית, שהיא לא רק בלתי מוסרית, אלא עתידה גם להיות לנו לרועץ ביום עברה.  ואף-על-פי-כן מה מעטים הם אלה המוכנים לעשות את ההלכה הזאת יסוד למעשיהם, בבואם לעבוד בארץ.  והוא הדבר בנוגע לקרקע לאומי בנגוד לקרקע בתור קנין הפרט, והוא הדבר בנוגע לעבודה עצמית – כל הקנינים האלה, שרכשנו אותם ביגיעת רוח רבה, הנם לעת עתה רק קנינים שלנו, ומעבר לגבולותינו אין להם שליטה מרובה.  וכדי להקנותם לאחרים, כדי שתהיה לנו התקוה לכך, צריך, קודם כל, למצוא את הסיגים והגדרים אשר יבטיחו לנו את שמירתם אצל עצמנו.

הח' אל יפה יגיד בודאי: גדרים וסיגים למה?  היות שאנו בעצמנו, בלי כל לחץ מן החוץ, יצרנו את הקנינים האלה, קימא לן שגם נשמור עליהם.  ואשרי מי שיש לו בטחון כזה.  אך אותנו, בני תמותה, למדו: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך".

גם מתוך התנועה הצעירה שלנו יצאו כבר כאלה, שהיו לפנים כובשי עבודה נלהבים ועתה הם חיים על ניצול עבודה ערבית.  כי אנחנו, את כל הדברים הטובים הנ"ל המצאנו בשעה שהיינו מחוסרי כל ועסקנו בבקורת חייהם ועבודתם של אחרים.  עתה הננו בעצמנו בעלים לדבר מה, והבעלות יש בה, כנראה, בכדי להשפיע על ההכרה ולשנותה ברבות הימים.  על-כל-פנים הבטחון בעצמנו איננו מספיק כלל וכלל.  וכשאמרנו:

האדמה צריכה להיות שייכת לעם, ולא לפרט.  לא הסתפקנו בקביעת הלכה בלבד, אלא יצרנו מוסד לאומי לקנית קרקעות בצורה משפטית ברורה, שאינה משאירה למתישב על הקרקע שום מקום למלחמת יצר.  אמנם, קימא לן, שכל המתישב על קרקע הלאום, יצרו טוב עליו.  אלא שאם,חס ושלום, ימלא מי שירצה להקניט את יצרו הרע על יצרו הטוב – יקניט לו כמה שירצה, לקרקע הלאום לא יבולע על-ידי זה, כי יש צורה משפטית הקושרת את המתישב ועושה אותו לחסר כוח לעשות בקרקע מה שלבו חפץ.  ואם תקף עליו יצרו, יש לו רק מוצא אחד – ללכת ולפנות את מקומו לאחר.  ומה שנעשה כדי להבטיח את קרקע הלאום, את זה צריך לעשות עתה כדי להבטיח את שאר הקנינים, בין שהם חמריים, כמו: בית אינונטר וכו' ובין שהם מוסריים, כמו: עבודה עצמית, עזרה הדדית וכו' וכו'.

ומי יבטיח?  מי הוא כאן התובע העיקרי, אשר לו אפשר למסור את הבעלות והפקוח?  החבר א. יפה יענה בפשטות: העם ולא המעמד.  וודאי שלא הייתי נמנה בין המתנגדים לדעה זו, אלא שבכדי למסור את הבעלות לעם, דרוש רק תנאי אחד, והוא – שהעם יכיר בערכים הנ"ל.  רק זה – ולא יותר.  ואילו הכיר העם בכך, לא היינו צריכים לטפל עתה בעשית גדרים וסיגים: קרן-היסוד היתה אז יוצרת בראשית עבודתה צורה משפטית, אשר על פיה היא מישבת רק את אלה, שהם מוכנים במובן הגופני והמוסרי לקיים את העבודה העצמית, והמתישב לא היה נדרש לשלם במשך כך וכך שנים את כספי ההשקה ולהעביר את הרכוש לרשותו, כי אם נחשב לחוכר תמידי של הנינים והאינונטר על-פי תנאים מסוימים, כמו שהוא נחשב לכזה ביחס לקרקע.

למעשה נדרשת קרן-היסוד ליישב גם כאלה שאינם עומדים על העיקר של עבודה עצמית וכו', מפני שהעם, אשר לו שייכת הקרן הזאת, הוא עדיין ברובו הגדול עם של סוחרים ומתווכים.  אפילו ביחס לעבודה עברית אין בתקנות קרן-היסוד שום חוק קושר.  אנחנו חושבים את העבודה העברית אצל המתיישב בכספי קרן-היסוד לדבר המובן מאליו.  אבל אם יקרה פעם שנצטרך לתבוע שם עבודה עברית באופן משפטי, לא נמצא בתקנות קרן-היסוד שום סיוע אפילו ברמיזה.  ולא זה בלבד, אלא אף הקרן-הקיימת, אשר בנוגע לרכוש הבטיחה את עצמה, הנה, בנוגע לעבודה, לא תוכל למנוע באופן חוקי, אם המתישב על אדמתה ירצה לנצל עבודת אחרים ואפילו עבודה לא יהודית.  ובראשית עבודתה של קרן-הקיימת בארץ-ישראל היה עלינו לא פעם להלחם על עבודה עברית.  במילים קצרות: לפי המצב המשפטי של הקרבות המיישבות, אין שום דבר מונע את המתיישב על ידיהן להיות ל"בעל בית הגון" כדוגמת "בעלי בתים" רבים שיש לנו במושבות הקיימות.  לשם ו"הייתם נקיים", יצטרך רק לכתוב מכתב קצר להסתדרות העובדים: הנני מתכבד לבקשכם, שתואילו למחוק אותי מרשימת החברים של ההסתדרות.

להפקיד את העם לשומר על הערכים שלנו, זה אומר, איפוא – להסתלק מהם.

לא אחשוד אמנם בחבר יפה שהוא רוצה בכך.  למרות ההסתערות הגדולה שלו על ההסתדרות ובנותיה וכל אשר לה, חזקה עליו, בכל זאת, שישאר תמיד נאמן להסתדרות ולעיקריה, לאמור – לעצמו.  ואולם, הרי לא ביחיד אנחנו עוסקים כאן, כבר היום יש לנו עסק עם אלפי מתיישבים, ואנו חיים בתקוה (בלי תקוה זאת בודאי שאין טעם לויכוח שלנו), שלעתיד נמנה אותם במאות אלפים, והאם אפשר כאן לסמוך על יושר בלבד?  האם אין צורך להבטיח, באיזו צורה משפטית שהיא, שהמתיישבים שלנו לא יהיו ברבות הימים למה שהיו המתיישבים על אדמת חובבי ציון והברון?  האם אין המתיישבים עצמם מעוניינים לשמור לדורות הבאים את רכושם המוסרי, שעלה להם בכל כך הרבה עמל וצער?  והאם א פשר לשמור על זה רק בתוקף נדרים ושבועות, בלי חוקים וחוזים משפטיים?

 

תרפ"ו.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] "לקראת ועידתנו החקלאית", "דבר", תרפ"ו 9 - 178.