במוצאי יום בואי ליפו נפגשתי עם חיים – פועל ציון מרוסטוב, לוחם נלהב ב“אחד-העם”, הרוצה, לפי דבריו, לייסד ישיבה בארץ-ישראל בתנאי שהמטבח בשביל בחורי הישיבה ימצא בגולה.

חיים זה סר ליפו – לפי סגנונו – “בדרכו אל הפרולטריון אשר בנס-ציונה” בשליחות הפועלים המוחרמים שבפתח תקוה, הרעבים ללחם וזקוקים לעזרת חברים. דברו היה נחוץ, ומשום כך החליט להגיע לנס-ציונה עוד הלילה. אליו נלויתי ללכת לנס-ציונה, מתוך תקווה להשיג שם עבודה. כעבור חמש שעות של גישוש ותעיה בבוץ, בליל חושך, הגענו בחצות למחוז חפצנו. בחדר הפועלים, שאליו נכנסנו, מצאנו כמה עשרות פועלים, מהם כבר שטוחים על הריצפה ומהם יושבים ומתווכחים. את חיים, כשליח משדה הקרב, קיבלו כולם בהתלהבות והקיפוהו בשאלות משאלות שונות:

מי נספח לאויב, היש נחשלים במחננו, ומה דעת העסקנות הרשמית ביפו, ועוד ועוד. אותי, החדש, קדמו בסבר פנים, שהיה בו מעין שמחה על ש“מחננו הולך וגדל” וגם מעין אזהרה: ראה, אנו עומדים עתה במערכה כבדה ועליך להיות איש חיל.

בינתיים, צץ אי מזה מיכאל הלפרין, שמשום מה התנשק אתי ותיכף לקחני תחת חסותו, לאמור, הראני את השק הפרוש על הרצפה על יד הדלת – שם משכן כבודו ושם יהיה מקום גם בשבילי. “חבל רק שנעליך המרופשות לא תוכלנה לשמש כר למראשותיך, אך לעומת זה מעילך לא רע, והוא יצלח מאד לכיסוי”. אחרי שהסתדרנו שנינו על השק, הוציא הלפרין מארגזו מעט זיתים ולחם ומסר לי, והוא עצמו השתטח וניגש – ישר אל הענין.

והענין הוא פשוט בתכלית: “הרי ידוע שבדם ואש יהודה נפלה ובדם ואש יהודה תקום” – ומכיון שכך, הרי צריך לכוון את מעשינו, צריך להתכונן לקראת הבאות. הוא, הלפרין כבר ניגש למעשה, עוסק הוא עתה ב“פרוֹייקט” על יעור החולות שעל שפת הים, לשם מטרות אסטרטגיות. “היער כשדה מערכה אין לך טוב הימנו: בשעה שאתה, בתוך סבכי היער, מוגן לגמרי מחצי האויב, יכול אתה להפיל משם חללים לאלפים. בייחוד כשהים הוא ברשותך והאניות ממציאות לך את כל הדרוש, ואין עליך לדאוג לצרכי אוכל, הלבשה ונשק”. ממני אין הוא דורש לעת עתה אלא שאתן לו את ידי ואסכים לעצם הרעיון. רואה הוא בי – כה דברו – שאני מוכשר לקלוט רעיון פורה כזה ולהתמכר לו, ולפיכך “נדבק בי מהרגע הראשון”. טובי הפועלים כבר נתנו לו את ידם – על-כל-פנים יתנו לו את ידם, בזה אין הוא מפקפק. “ורשבסקי (עתה יבנאלי) הוא אתי בכל, ככה אני מאמין, כי הוא כלל לא התווכח אתי. אינך מכיר עדיין את ורשבסקי? זהו אותו צעיר, החבוש כובע של בית-ספר ריאלי, אשר התווכח עם החבר חיים. אוהב הוא להתווכח הרבה, אבל הוא צעיר טוב, כולו שלנו” (שלנו, פירושו: שלי ושל הלפרין, שהרי אנו שנינו הננו בעלי פרוֹיקט אחד).

עם קריאת התרנגולים, באשמורה השלישית, נרדמתי ואת ההמשך לא שמעתי. ואולם למחרת, כשנמצאנו שנינו בעבודה, לא חזר עוד הלפרין לענין היער, כי למה לחזור על מוסכמות, בשעה שיש לו עוד כל כך הרבה הצעות ורעיונות חדשים שהסכמתי עליהם נחוצה לו מאד מאד.