_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לאור הוֶנוס

לוי אריה אריאלי (אורלוף)

לתוכן הענינים

קלאודיו (נבהל):  לך אין איפוא כוכב, לורנצו!...

לורנצו (בלחש של חרדה):  הס!...  פן ישמעוך צללי הבוהו...

            (מטרגדיה אחת של ימי הביניים)

 

לרגל קלקוּל בשעונו הוכרח המשגיח להפסיק את העבודה בפרדס על פי השמש.  הוא האהיל בכף ידו על עיניו האמוצות והטרוטות מתחת לכובע הז'וֹקישלו, מצמץ בהן רגע בבוחנו את נקודת עומדו של מלך היום ויקרא בקול לכל אורך השדרות:

­–  ח'לס, יא שבאב![1]

נשמע קוֹל צלצול המעדרים המנערים את האדמה, שנדבקה בהם, ומן השדרה הצרה, הנטועה רימונים ואספרגלים, יצאו כעשרים איש פועלים שזופים, מכוסי זיעה, בהליכה איטית מעייפות ובעיניהם המורָדות עצב.  רק פועל אחד, עלם חסון ועליז, פרש מן הציבור ונטה הצידה אל תעלת הבריכה, שהמים זרמו בתוכה במין תמימת מעירה נשכחות יקרות ולוקחת לב.  פה הוא כרע על ברכיו והתחיל לגמוא את המים בצימאון עז, כמאיים על הבריכה לייבשנה עד טיפתה האחרונה.  מילטון לא היה באותו מעמד.  אילו עמד הוא כאן טרם הוּכו עיניו הטהורות בעיוורון וראה את שני הרעים הרעננים –  העלם והזרם – מתנשקים אהדדי ואת אלו קרעי הבגד המלגלגים על עצמם ואת זו השתיה הלהוטה, כי עתה ודאי נשא את עיניו השמיימה וקרא בהתרגשות עמוקה:  "ברוכים העלומים לאלוהים!"

אבל מילטון לא היה פה ולא בקרבת הפרדס, ושיירת הפועלים לא הרגישה בעלומיה.  היא לא השגיחה בעדן הנפלא הנטוע בתוך הדם הרותח הזה בתוך הלבבות המוצקים האלה הדופקים לאט במין חשאיות מתונה, גאה ובטוחה בעצמה...  רק טעם תפל טעם חיכם בכול ויבובי התאוננות – רינתם כל היום.

לפני שִׂימָם את פעמיהם אל המושבה הרחוקה מהלך שעה ישבו כולם על הדשא, מאחורי סוכת השומר, לנוח.

­– שקץ ותועבה!  – הפסיק האחד את הדממה בהשליכו בעוצמה קפדנית את זנב הסיגריה שלו אל העשב – בנשמתך...  הרגשה...  כאילו אבד לך היום כיס מלא אדרכמונים.

– כמעט שכך – ענהו בשוויון-נפש איזה ברנש פרוע זקן ואדום כאש ועב-החוטם – בנשמתך כאילו לנה אורחת ישמעאלים ושכחה לפנותה מגללי גמליה.

– אה, לא כדאשתקד –  נשמע עוד איזה קול צעיר מאוד, קובל ומדבר בחשאי לעצמו.

– קר-ר-רא!  קר-ר-רא!  קר-ר-רא!  – הפתיע פתאום בקולות את אוזני כול העלם העליז, אשר יצא ברגע זה מאחורי העצים הקרובים – הוי, עורבים שחורים!  מי זה קרא לכם לבוא הנה?  הוי, כוהנים הדיוטים מחוסרי מזבח ואש קודש!  מי זה ביקש מידכם לרמוס את הארץ הטובה הזאת, להוריד עליה את רוק מררתכם וּלְהַעֲשִין את שמיה?  הן כל מקום, אשר תדרוך בו כף רגלכם, ארור הוא...

– במטותא מינך, רק בלי שינויי נוסחאות –  שיסעהו צעיר אחד בעל קווי פנים דקים ושבורים וכנראה וַרשאי – אל תקרי:  "כהן הדיוט בארץ טובה", אלא:  "כוהן בבית-הקברות," כי אמנם בית-קברות הארץ לאבותינו, שהעמיסו עלינו את נטל קללת הירושה, וגם למיטב תקוותינו...  כך הוא...

– כוהנים אנחנו, שבאנו לפרוש את כנפינו על אלמנה – נשמע עוד קול אחד.

– אבל הסו!  די!  – נתן העלם את קולו בגערה ואדום מקצף והתרגזות פנה עורף לשיירה כולה והתחיל מביט, כשגבותיו רועדות, במערב הבוער.

הושלך הס.

– כוהנים בבית-הקברות...  לא יכירנו מקומנו פה...  – אמר מתוך הדממה צעיר שחום אחד, אשר שכב בעשב ולא אמר מאומה עד כה.

העלם העליז הפנה פתאום את פניו אליו, בעיניו הבריק אור ידידות מלטפת ויאמר:

– אה, החרסוני השתקן פתח ואמר!  בעל-חוב הנך לנו, החרסוני!  הנה עובד אתה עמנו כשבועיים ואין אנחנו יודעים מטיבך ועברך עד מה.  ספר איפוא מה היית שם ומה הביאך הלום?  כמה פעמים הבטחת לספר ותמיד אתה משתמט.  עכשיו אין לך מנוס:  ספר!

– ספר!  ספר!  – מילאו אחריו הרבה קולות מן השיירה.

הצעיר השחום נמלך בדעתו ולא סירב הפעם.  הוא הרים את ראשו מתוך העשב, הישיר בידו את בלוריתו הפרועה והמפותלה וּפָתַח:

– שווּ בנפשכם, חברים:  אחת הערים הנידחות על מפתן סיביריה, חורף קשה ואכזרי, שאפילו התושבים הזקנים לא יזכרו דוגמתו, ואל דלת הארסינל המגושם בגודלו, לנוגה כוכב השחר, עומד לו על המשמר איזה גולם חתול ומחותל באדר עור כבשים ובאנפילאות של צמר, והגולם הזה הוא אני, עבדכם בן אמתכם – יעקב פֶּרְלגוֹלד.

שוו עוד בנפשכם, שבאנפילתי השמאלית היה נקב כגודל ביצת יונה מתחת לקרסולים ושסנדלר הגונדה לא היה פנוי לדברי חול, לפי שישב אז אסור "על לחם ומים" בהאופטוַאכטה[2] – והתמונה תהיה שלמה.

על כוכב הוֶנוס, חברים, הנני מדבר הפעם לא כעל דיקורציה בעלמא.  לא!  הוא היה אחת מנפשות החיזיון, שאין לנהוג קלות-ראש בתפקידה.  בשביל שתבינו למחשבתי, צריכים הייתם לראות בעיניכם את הברק המיוחד והמרהיב, שהכוכב הזה מבריק בשמי הצפון, האומרים, כמדומה לך, בכל רגע להתפוצץ מתכלתם המזוקקה, הקרה והיוקדת מקיפאון;  צריכים הייתם לראות, איך הוא תלוי במרחביה ככפתור של זהב, מתנוצץ ורועד, קורץ ומעדן בקריצתו כעין עבריה ספרדיה מסלוניקי;  ועל כולם צריכים הייתם לשמוע, מה היה הכוכב מלחש באוזני האיש בעל האנפילה הנקובה.

וכך היה אומר לי הכוכב באותן השעות האמצעיות, שלפני הנץ החמה:  "בעוד אשר אתה עומד פה על יד דלת הארסינל ושומר חרבות חלודות וקני-רובים משנת 1891 – היודע אתה, מה ייעשה ברגע זה עצמו שם...  בכרכים ובמרכזים הרועשים?  מה ייעשה ויירקם ויתהווה עכשיו בכל העולם הגדול, אשר מחוץ לעירך הנידחת, אליה בא הלגיון שלך להפיל אימתו על פועלי מכרות הברזל?  היודע אתה?...  "ונפלא הדבר!  הן אני גם אז כבר לא הייתי בר-בי-רב דחד יומא, גם אז הבינותי כבר, שכל אלה הן רק אילוזיות וקסם שווא.  ידעתי, כי העיר, אשר לגיוני בחר לישיבתו הארעית, היא כל העולם בזעיר-אנפין וכל העולם כולו איננו אלא עיירה אחת נידחה, שגם בכרכים הגדולים לא קראו עדיין את הקונסטיטוציה של י"ז אוקטובר[3] ושגם במרכזים הרועשים הפיהוק מפסיק את הנשיקה באמצע – ואף על פי כן...  נשגבה היא מבינתי ולא אוכל לה, מדוע זה לא אחת ושתיים הייתי מוכן כמעט להצפין את קנה-רובי בערמת השלג הגדולה, אשר בקרן הארסינל – ולברוח...  לברוח אל העולם הגדול הרועש, שככה משכני והקסימני למרות הכול, ולהיטמע בין משבריו העזים, הסוחפים בַּעְיָם זעפם.  אולם כדבר הזה לא קרה, ואני הוספתי לעמוד, את רגלי אשר באנפילה הנקובה לא הרגשתי כבר, ואקשיב בנשימה עצורה ללחש כוכב השחר, מאופק ומצוץ געגועים...  על פני היו עוברים צעירים בעלי פנים רזים ועיניים הוגות או מבריקות בברק עצבני – הללו היו מביטים עלי בשנאה גלויה והאחרים היו נוקבים אותי במבטם כשואלים:  הסולדט "נאמן" הנך והמזומן אתה לדקור את "האויבים הפנימיים"?  ואני הייתי מפנה בזעף את פני מכולם, הייתי מעלע דומם את הפלפלא חריפתא וחושב:  "יהיה כך!  יהיה הפעם כך!  נרשום בספר לזיכרון, שיעקב פרלגולד הוא חוליגן, עוין את חופש העם וידיד קנאי לממשלת היחיד".  כובסות רוסיות היו חוזרות ממער הקרח שבנהר וצרורותיהן על שכמן ובחמלה נוגעת עד הלב היו אומרות אשה לרעותה:  "סולדטיק מסכן!  מחויב לעמוד על משמרתו בקרה נוראה כזו".  והנשים הרחמניות, הראויות לחמלה אולי לא פחות ממני, לא ידעו, כמה הן מכאיבות לי בהשתתפותן בצערי וביחוד בשם המוקטן "סולדטיק..." אבל תמצית כוס התרעלה נשארה לפי שעה בלתי שתוּיה עדיין – אותה שתיתי רק זמן-מה אחרי הנץ החמה, בשעה שעל פני השלג המזהיר באלפי ריבואות נקודות וניצוצות זהב ואש מעַוורי עיניים היו עוברות בהליכה פזיזה הגימנזיסטיות ותלמידות בית-הספר האיפרכיאלי[4] בסינריהן השחורים ובערדליהן החדשים.  לכם, כמובן, קשה לשער, איזה גיהינום היה אז בנפשי.  הן לא היו מביטות עלי כלל, ואם מבט האחת היה נופל עלי במקרה, הרי היה הוא כל-כך אי-נפקא-מינה'אי, כל-כך מבטל, כמו לוּ הביטה על מרזב רגיל או על ארובת עשן שכיחה שבשכיחות...  אלא שאני לא הסכמתי להיהפך למרזב, כמו שדרש אותו מבט, ואתעורר ואתרגז עד כדי הִימוֹס שכבת אבק הכפור על גבותי ואשמורותי, ומעל דל שפתי היו תמיד כמעט מוכנות להתמלט המלים:  "הוי, גנדרניות יהירות ונעדרות-המוח!  תפתח-נא אך אשה מכן איזה מספריה וכשיגיע העניין לידי הלוגריתמים או לידי מדידת השטחים העגולים, או אז נראה יד מי תהיה על העליונה, או אז..." וכולי וכולי;  ואחר-כך בריכוך הטון קצת:  "התגנדרות בעלמא מה תיתן ומה תוסיף?" או:  "אל תראוני, שהנני באדרת מסואבה כזו"...  וכיוצא באלה.  בקיצור, חברים, מצבי היה נורא.  ישמרכם שומר ישראל ממצבים כגון אלה...  נוּ, ואחר-כך היו חוזרין אל הקסרקט נדכאים ורצוצים מקור ומנדודי שינה, כרבע שעה היו עומדין בשורה אחת עמידת נוח, בפוֹזה חופשית, מדברין בחשאי ומחכין לצאת שר הגונדה מן הלשכה לשאול כיצד עבר המשמר, אחר-כך האנפילאות – מהרגליים והלאה, אחר-כך – דייסה של גרש עם שומן חזיר קרוש...  הוי, כמה תפלה היתה אותה דייסה וכמה התאימה למצב רוחי!  היא כאילו חנקה, היתה נכנסת אל הוושט כחתיכת שמרים דחוסים והיתה יורדת אל תחתית הקיבה במין שקט ושוויון-נפש מרגיז, כאילו כל העניין אינו נוגע אליה, כאילו לא איכפת לה לחלוטין כלום בעולם...  ואחרי כן, לאחר שמורקה קערת הנחושת והודחה כדבעי, נוהגים חיילי המשמר שינה.  השינה היא כבדה, פרועה ורסוקה, משום שבחלומך מופיע נגדך כמלאך-דומה שר הדיביזיה הגנרל ליטננט יֶרגוּנוֹב בפסי מכנסיו האדומים כאש, המאיים עליך ואינך יודע משום מה והנהפך בן-רגע כולו, מכף רגלו ועד קודקודו, לעלמה אַבדוֹטיה המפזרת דרכיה, הגרה לא הרחק מהקסרקט.  השינה איננה ארוכה, לפי שהיֶפריטוֹר אוֹקוּן, שרי הבלתי אמצעי, איננו חפץ לוותר על זכותו ומעירני לשמוע ללימודי ה-словесность[5] שכם אחד עם כל הטירונים.  תורה זו ידעתי לאשורה עוד אשתקד, כשהייתי "סולדט צעיר", אבל אם הוא לא יושיבני עכשיו על ספסל תלמיד, הרי עתיד אני לשכוח, חס ושלום, שהוא, היֶפריטור אוֹקוּן, הוא שרי הבלתי אמצעי...  היֶפריטור שואל ומשיבין כהלכה רק שני טירונים, הלוא הם:  פאנצ'נקוֹ הקיובי וצ'צ'יק השֶדלֶצי;  כל השאר מגמגמים, מתאדמים, ממצמצים בעיניהם – ואין נחת.

פעם פנה היֶפריטור גם אלי בשאלה:  "מה שם בת הקיסר, שנולדה זה מקרוב?" – שאלה זו מרגיזתני, כאילו תפסוני וסתמו בחוזקה את אוזני ונחירי במוך.  הן דג-הרקק הזה אוֹקוּן שאלני את השאלה לא אחת ושתיים וכבר גלוי וידוע לפניו שאני יודע!...  אהה, אלי!  אני צריך להתנקם בו!  ואני מתחפש ללא יודע, מקמט את מצחי, עושה פרצוף נבוך ואומר איזה שם בדוי מלב.  היֶפריטור שלי הוא, אמנם, אברך לא חריף ביותר, אבל חושד מעט, שהמקרא יוצא מידי פשוטו, שאי-אפשר,  שפרלגולד, מי שידו רב לו כל-כך ב"תורה שבעל-פה" ישכח פשוט את שם בת הקיסר.  הוא חושד, שדברים בגו – ושומר בלבו את הדבר.  אחרי גמר הלימוד יוצאים הבטליונים השלישי והרביעי "לטיול", כביכול.  חושב אני, שאין איש יכול להבין, עד כמה השם "טיול" הולם את זו ההליכה החביבה בשווקים וברחובות, אלא מי שהיה בעצמו סולדט וזכה בעצמו "לטייל".  הבטליונים מתחלקים לגונדותיהם וכל גונדה הולכת לה עם הפלדפבל בראשה לעבר אחר, וככה נוצר הרושם, שעל העיר העלובה פשטו חיילות כארבה לרוב ואך יופיעו סימנים קלים שבקלים של קשר ומרד, וכרגע יתפרץ גדוד גדוד לחצר, בשביל לחזור קצת עם יושביו על הלכות דרך-ארץ.  גונדתנו, האחת-עשרה, עוברת בפרבר "עמק האווזים", החלק הקבציאלי של העיר עם בתים אמוצים ונמוכים, השקועים בערמות שלג עד מעקות גגותיהם ומעלה.  הארובות ההרוסות למחצה מעלות עשן של הכנת ארוחת-הערב, המתמשך כמוסלין דק-דק על פני לבנונית הערמות והמעודד משום-מה את הנפש.  מאחד השערים תצצנה לעיתים פה ושם נערות אחדות – לפעמים גם יפות, לפעמים גם קורצות...  אבל מה בצע?  – כל זה מזכירני רק את איילת השחר הקורצת ואת הגימנזיסטיות, שלא חפצו בבוקר להביט עלי...  ופה מרעימני עוד היֶפריטור אוֹקוּן בקריאותיו:  "החלף את הרגל, פרלגולד!  אחת-שתיים!  בשמאלית-בימנית!....  החלף איפוא!" אני שולח אליו מין מבט, שאיננו מניח עוד שום ספק לפניו, שאז בשעת הלימוד ידעתי את שם בת הקיסר ואמרתי מה שאמרתי רק מזדון לב, ובשכר זה – כך מכיר אני בפניו – הוא מתעתד לעשות בי שפטים והוא איננו מחמיץ את רצונו זה:  עוד באותו ערב אחרי הדייסה הוא מוסר לסגן-האופיצר הניצב על הגונדה שיעמידני למשמר אצל השער "מחוץ לתור", אבל דבר זה עולה לו ביוקר:  כל חיילי הגונדה, מלבד טירונים, מתנפלים עליו על עשותו את הדבר ועל השביתו את משושם בלוקחו מעליהם את המנגן במנדולינה, שגם אתם, רֵעים, מכירים אותי בכך.  כמעט נכנס הנני אחרי שתי שעותי מן החוץ וסגן-האופיצר גוֹריוּנוֹב, שעליו נאמר:  "רוֹיאליסט גדול יותר מהמלך עצמו", הולך לקראתי בפנים מסבירות, מגיש לי כוס תה עם כעכים חמים וממציא לידי את המנדולינה שלי, אף על פי שאינני יכול להניד אף נדנוד קל באצבעותי הקפואות...  בכלל צריך אני להודות, שבמידה ידועה הייתי בן-פינוקים לגונדה.  היא החזיקה לי טובה על כמה וכמה מעלות טובות:  הייתי מפליא לספר אניקדוטות בשפת רוסיה הקטנה, הייתי כותב מכתבים כמעט בשביל חצי הגונדה, הייתי מיטיב לדבר רוסית..  וכשאמר פעם גוריונוב עלי:  "היהודי הזה לא יברח לאמריקה – בטוח אני באלה, הוא לא מאותו המין" – מיהרו הסגנים והחיילים המנוסים להסכים פה אחד לדבריו.  אבל חיבה יתרה נודע לי מהגונדה על נגנִי במנדולינה.  הרפרטואר שלי היה עשיר ומפיק רצון מכל איש ואיש:  בלב החוֹחוֹל[6] הייתי מעיר געגועים לשדות פּוֹלטבה הרחוקים ולכפריה העטויים ירק;  בשביל הוותיקין בענייני עבודה דמלכותא הייתי מנגן בקול ענות גבורה ובסטאקאטוֹ חד את הזמר: “Здрово, брат служивый!”[7]

וצ'צ'יק וסוכאנק, שני פולנים עירוניים, בעלי קומה ובעלי שפם מסולסל וארוך ושניהם צוררי יהודים כל-כך בלתי שכיחים, שהמן ופליבה[8] צריכים היו לצקת מים שתים-עשרה שנה על ידיהם, היו מפליאים במחולותיהם – לקולות נגינתי את ה"Деревня неумытая" ("הכפר הבלתי רחוץ") – את הבלט היותר חדיש.  שני הפולנים חיכו לי בכליון-עיניים ואך נתחממתי מעט בתה תקפה עלי בקשתם לנגן פה-די-קטר.  אני ניגנתי להם פה-די-קטר, והם יצאו במחול.  כל הקסרקט הצטופף בעיגול מסביבם, הביט בקנאה והשמיע את חוות-דעותיו.  אחרי הפּה-די-קטר בא קראקוֹביאק ואחריו פּה-ד'אֶספאן.  אבל כמעט החילותי לנגן אחרי כן את המַזוּרקה "פּרוֹשֶה פּאניה", ובקסרקט היתה מהפכה וערבוביה, שקשה לשערה:  צ'צ'יק וסוכאנק רקדו את המזורקה במין רצינות של כוהן גדול המכהן פאר;  אוֹקוּן עם כת בני פלכו ניז'ני נוֹבגוֹרוֹד מצאו, שהטקט של המזורקה יצלח גם ל"קאמארינסקאיה" וירקדוה במרץ עז, כמו מתוך חפץ להקניט;  היפריטור טאראסוב שרק בלשונו, לטש עיניו, מחא כף ואמר:  "ככה!  – ככה!" גוריונוב – היאומן כי יסופר?  – חטף את הטירון פאנצ'נקוֹ והתחיל להסתובב אתו במין ריקוד משונה, שהוא בעצמו המציאהו;  דוֹרוֹשנקוֹ, ששב זה עתה מבוסם מאת העלמה אַבדוֹטיה, קילל את כל העולם בקללות אֵם ובחירופים נוראים על אי-הסדר השורר פה.  בקיצור – סדום ועמורה!  הפלדפבל הלך אל זוגתו לשתות תה והתורן של הגונדה, אדשילדזה, גרוּזי ותרן ורך-המזג, היה אין אונים להשקיט את סערת הרוחות.  אך פתאום – פסיק!  נאלמת המנדולינה דום!  אינני יודע, איזו רוח צלחה עלי, שברגע הגיע החדווה הכללית למרום קצה, השלכתי בקוצר-רוח את המנדולינה על השמיכה ובתוגה של איזה יאוש פתאומי שאלתי את נפשי:  "היכן הנני?  מה אני עושה בזה?  האפשר, האפשר הדבר?..." אני זכרתי את כוכב השחר, את הגימנזיסטיות, את בת הקיסר;  זכרתי, שהערב עשיתי אַקט של הכנעה מחפירה לאוקון...  למי?  – לאוקון...  שלא כתבתי זה כחמישה ירחים אף חצי המלה הביתה, שאני משמח בנגינתי את הצוררים הנאלחים צ'צ'יק וסוכאנק, שמחר – שמירת מחסן אבק השריפה...  זכרתי – ולבי היה נכון להיקרע...  ובמצוקה חותכת ואכזרית לחשתי לעצמי:  "הן אי-אפשר הדבר, שככה יימשך עוד שנתיים!" ובעומק נפשי ידעתי שלא רק אפשר הדבר, אלא גם הכרחי.    

וככה חלפו הימים ונפשי עורגת לאיזו נפלאות ונצורות הטמונות בחיק החיים החופשיים – ואין.

והימים חולפים...

על הקיר מעל מיטתי היה תלוי ראי מרובע לא גדול, אשר כטוב לב אחד החיילים עליו ביום היפטרו מהעבודה ללכת לביתו עמד והביאהו לדורון לגונדה.  בכל בוקר מיד לאחר הרחיצה וכמו כן לפני לכת הגונדה כולה לטיול או לבי-מסותא היה הראי נצוֹר על-ידי מחנה עצום של בני נעורים המשזירים למעלה את שפמם, המרטיבים ברוֹק את שערותיהם, והמועכים והמזהמים את שמיכתי במידה מרגיזה.  אולם בדעתי לא עלה מעולם לדרוש, שיעתיקו את הראי למקום אחר.  אני הייתי אוהב להביט בראי לא רק לאחר הרחיצה, כי אם בעלמא, בכל רגע שהוא משעות הפנאי.  הבטה זו היתה לי מעין מקור להכרת תכונתי והשתקעות בתוך עצמי.  לתפוס את ה"אנוכי" שלי למלוא עומקו הייתי יכול רק מתוך הבטה ארוכה ומרובה בראי.  פעם אחת הבריקה בתוכי הרגשה כזו:  העלם המביט עלי מתוך הראי הוא אמנם אני, אבל הוא לא אותו עלם עצמו, שהביט אתמול מתוך הראי – ההרגשה היתה אי-נעימה ולא הבינותי משום-מה.  מהיום ההוא הייתי שם את עיני בראי באיזה מין אי-חפץ ואותה הרגשה לא עזבתני מדי הביטי בו.  אדרבה, היא הלכה והתחדדה עוד יותר עד שלבסוף פניתי פעם בלי משים במחשבה כזו ל”alter ago" שלי:  " 'אתה' מביט היום מתוך הראי לראשונה ולאחרונה;  'אתה' לא תביט ולא תהיה עוד לעולם;  מחר יהיה כבר אחר תחתיך".  ופתאום הרגשתי כל-כך ברור, כל-כך חד, שחלק מה"אנוכי" שלי הולך ומת מדי יום ביומו, שבכל רגע ורגע אָטוֹם קטן מה"אנוכי" שואף להיפרד ממנו ולעוזבו ושאין הכוח בכל העולם ובכל הנצח, אשר יוכל לעכב את האטום הזה אצלי.  רעים!  אין לכם צער יותר גדול מהכרת גוויעת עצמנו, ואני כמעט ידעתיו אז, את זה מין הצער.

ימים אחדים אחרי כן עמדתי על המשמר של מחסן אבק השריפה.  היה ערב אפל וקר מאוד, פיתי השלג הגדולות ירדו מלמעלה על הארץ כציצי תפוחים באביב בשקט עמוק ונחו בעדינות רכרכה על פני הכר הנרחב, שהשתרע מרגלי עד הבולבאר הקטן והדומם, המואר באור פנס כהה.  אצל הפנס עמדה כרכרה רתומה לסוס אחד ועליה ישב עגלון בלי נוע, כולו שחוח על ברכיו, כאילו הפקיר בהכנעה שלמה את גבו לפיתי השלג.  והפיתים נופלות ונופלות, כבר היו לגבנון קטן מעל לשכמו – והוא אינו נע ואינו זע.  רק לעיתים רחוקות ימשוך אליו בתנועה קלה את המושכות – וזה היה לי לאות, שהעגלון לא נקפא.  ובכול מסביב – בעצי הבולבאר, בעמידת הסוס, באור הפנס – היה שקט כזה, מנוחת קיפאון כזו...  אחרי רגעים קצרים הרגשתי בי, שגם אני עצמי עומד שקוע במין נירוואנה ובמצב של לא-איכפת, ככל אשר מסביבי, ושגם על שכמי הולך וכבד גבנון השלג...  ומעט מעט החל לחדור אל תוכי רגש של אמון, שלא מן ההכרח הוא, שדווקא בכל רגע ילך ויאבד אטום חדש – "הנה, למשל, עכשיו..." ובנפשי החל להשתפך מין רגש נעים כבלב הכילַי בשעה שהוא אוכל ושותה להנאתו מבלי להוציא על זה אף פרוטה.  אחרי גומרִי את השמירה טושטשה קצת הרגשה זו, אבל בעיקרה נשארה מעודדת ומחממת בחמימות פושרת של כיריים, שהוסקו אמש...  אולם אך חזרנו למחר אל הקסרקט ואני הבטתי אל הראי וכרגע התנדף הכול, הכול...  "אני" שבראי – אינני אנוכי.  איזה צעיר עמד אתמול על יד דלת המחסן, השלג ירד עליו והוא לא ניער את השלג;  אבל אין בינו ובין הצעיר הניבט מן הראי ולא כלום.

וזיק של החלטה צורבת חלף פתאום את כל ישותי:  "אני מוכרח לברוח – ויהי מה!  בלילה הנני תוחב את קני-רובי בערמה אשר על יד הארסינל, והנני בורח!..." מחשבת האדם מבקשת תמיד במי לתלות את הקולר, ואני תליתי את קולרי בעבודת הצבא, אף כי, לכאורה, מה עניין קסרקטים וארסינלים אצל אטומים ההולכים לאיבוד?  האף אין זאת, חברים?  אבל כזו היתה העובדה...

בלילה הבא דווקא לא נדדה שנתי.  – למה זה אכחד?  – ישנתי שנת ישרים בלי חלומות ומבלי התהפך על הצד השני.  אלא שלפנות בוקר העירני איזה שאון דק מאוד.  כשנפקחו עיני נצנצו פתאום בדמיוני רשמים רבים בבת אחת:  על לחיי הימנית הרגשתי כעין להט מהשכיבה המרובה;  מבעד לחלון הכסיף לפנות בוקר כחלחל;  מסביב ניסרה בכל האוויר נחרת בני רוסיה הישֵנים;  מעומק הקסרקט הבריקו הכידונים מעל קני-הרובים ועמדו להמוניהם רצינים וכמחזיקים טובה לעצמם על אי-השתמשם ברגע זה בכוחם, ובינות לאצבעותיו של פאנצ'נקו, תורן הגונדה, שרק העט, גירד וסרט בנייר ובאוזני עד אשר עלה לבסוף חפצו הזדוני בידו – והעירני.  פאנצ'נקוֹ כתב מכתב הביתה – זאת היתה עובדה!    החוֹחוֹל הזה, זכרונו לברכה – הוא אינו עוד בין החיים, כפי שתיווכחו מהמשך סיפורי – היה גם כן מחזיק טובה לעצמו שהנה הוא "יודע ספר" ואיננו זקוק לעזרתי בכל מה שנוגע למשיכה בשבט סופרים.  רגע נתעכב מבטי, בהתעניינות, עליו:  ידיו הגדולות וחזהו הבולט היו מוטלים על השולחן בהרחבת דעת של מנהל בנק ומצחון הווּרשכי[9] שלו היה נוגע ולא נוגע בזכוכית המנורה הבוערת:  וקשה באמת היה לי באותו רגע להתאפק מצחוק למראה לשונו שנשתרבבה מפיו ושעשתה תנועות שונות בהתאמה לתנועות העט.  אכן זה היה מחזה!  אני הסתכלתי בכותב דומם מתוך הנאה משונה וחשבתי לי:  הנה מתעסק בן אדם בעניין נחוץ!  כותב בוודאי בפעם העשרים ותשע: "Еще кланяюсь" – "ועוד הנני דורש בשלום" הדודה יבדוֹקיה מיקוֹלַיבנה ובעלה, הלוא הוא דודי חוֶדוֹר מיכיילוביץ, וכורע ומשתחווה לפניהם מִפָּנַי הלבנים עד האדמה השחורה...  ופתאום חלף כבזק מוחי "העניין הנחוץ" שלי!  רגע השתוממתי, כיצד זה יכולתי להשתקע בריחושי לשונו של פאנצ'נקו כילד שכחן בצעצועיו ולהסיח את דעתי מעיקר גדול כזה בחיי.  ותוך כדי דיבור אמרתי לעצמי במין התעוררות של תוכחת מגולה:  "עת לעשות!" ובזחילה זהירה, מבלי גרוע עין מהלשון המוארכה, שהתפתלה מחוץ לפה פעם בריחוש רשלני ופעם בפירכוס קצר ופתאומי, ירדתי בחשאי מעל מיטתי ואוציא מתחתיה את ארגזי וממנו שלוש כותונות ליל ופקרס חם אחד ואשימם כולם מקופלים על חזי בין הבשר העירום ובין הכותונת אשר עלי.  הוצאתי גם את התנ"ך הקטן, הוצאת המיסיון הלונדוני, ו"מוֹנה וַנה" של מטרלינק.  חשבתי רגע ואחרי אומרי:  "רק יפריעו"...  השיבותים אל הארגז.  אחר-כך שבתי בזחילה מתגנבת כבתחילה אל מיטתי ובעודני שוכב תחת השמיכה החמה הבטתי בהנאה של סיפוק שלם ובלעג של מנצח על פאנצ'נקוֹ, ומחשבתי לחשה לו:  "ובכן, בן-פקועה!  מפָּנֶיךָ הלבנים עד האדמה השחורה?  הא?"  – ובעיניים פקוחות חיכיתי לשעת השכמת הבוקר הכללית.

אותו יום עד עצם שעת היכון אנשי הצבא אל המשמר הייתי תקוף איזו התרגשות והתעוררות נעימה.  בברק עיניים, שיש בו משום גאווה והתעלות, הבטתי על החיילים, אשר ימשכו כשור-בר בתלם גם מחר, גם מחרתיים וגם בשנה הבאה, והרגשתי את עצמי ביניהם בבחינת מין "אדם עליון".  אלא שענן אחד היה מעיב לרגעים את התרוננות לבי:  מדי פעם כשהיה היֶפריטור אוקון שם בי את עיניו האמוצות, הייתי מחכה באי-מנוחה עמוקה לשמוע מפיו את הדברים:  "חזך אחי, נעשה משום-מה בן-לילה בולט כל-כך...  ממש כמו אצל פאנצ'נקוֹ"...

בעשר שעות חסר רבע, בעוד אשר הטירוֹנים היו עסוקים בדקירת הגולם, היו כבר קני-הרובים של חיל-המשמר מנוקים ולטושים מלגו ומלבר כדבעי והדייסה אכולה בתיאבון חטפני של זאבים צעירים עד הגרש האחרון.  מה שנוגע לי, הרגשתי באותה דייסה טעם מיוחד, שלא ניתן להרגיש לאיש בלעדי:  זה היה טעם של ברכת פרידה.  כל לעיסה חדשה העמיקה בי יותר ויותר את ההכרה, שהנני אוכל את הדייסה בפעם האחרונה ולפיכך שלוח שלחתי לה את ברכתי החשאית ממעמקי כהאי לישנא:  "היי שלום, היי שלום, חמדתי!  מי יתן ולא הכרתיך מעולם ועד עולם!"

 

ברם צאו וראו, רעים, מה נפלא והפכפך עד לאין חקר הוא משחק הגורל בחיינו עלי אדמות והבו גודל ויקר לפתגם החביב:  "לחיות כדאי משום סקרנות גרידא".  האזינו ושמעו:  "העניין הנחוץ" שלי לא נעשה – ואת הדייסה אכלתי בכל זאת בפעם האחרונה!

ומעשה שהיה כך היה.  בשולחי את ידי להוציא את קנה-רובי מתוך הפירמידה חשתי פתאום כאילו איזה גל קר עבר ושטף מלמעלה למטה לאורך חזי.  הגל חזר, כמדומני, מלמטה למעלה עוד יותר קר ואחר-כך דרך הכתפיים עבר לאורך גבי.  כן, כך, כמדומה לי, היה הדבר בקירוב.  אני העיפותי עין בראי הקטן שמעלי וראיתי שנחוורתי מעט ושאלתי את עצמי נבוך ונבהל:  "מה זה, בחור נאה?  בגידה?  האינך כבר אותו צעיר שהביט אתמול בראי ושגנב היום מארגז עצמו לשם מטרה פלונית אלמונית שלוש כותנות ופקרס אחד?" וכרגע אירע הדבר שהוכיח, שאמנם בגדתי.  דבר קטן ופשוט אחד.  פתאום נשמע קולו של הפלדפבל הקורא מעבר לכותלי הקרשים הדקים של הלשכה:  "פרלגולד!  אה, פרלגולד!" – קרסתי את הקרס האחרון והתחתון של האיטצלה שלי, ישרתיה עלי וברגש בלתי ברור לעצמי נכנסתי.  בלשכה היה הפלדפבל לבדו, הוא ישב על כיסאו, מוטל כולו על דופנו, לפניו על השולחן חצי כוס תה קר וזנב סיגריה שנדעכה ובידו גליון הפקודות, שהשטאב של הלגיון מדפיס בכתב הֶקטוגרפי ושוֹלחָן יום יום לכל אחת מגונדותיו.  הקאצאפּ[10] חום-העיניים מפלך פנזה השזיר את שפמו השמאלי מתוך עיון רציני-מעושה בשורות האמוצות והמטושטשות פה ושם, אחר מסר לידי את הגיליון ואמר:

– קרא פה בעצמך...  על אודותיך יש...  אתה לא איזה בור לבזיוק הנך, שאקרא באוזניך...  ושאסביר...

– "קומפלימנט" – חשבתי באיזה אופן בלתי מחוּור לעצמי.

שורות אחדות בקצה העלה היו סגורות בקווים של עיפרון אדום ובהן כתוב:  "על פי פקודת שר הלגיון, עובר הטוראי של הגונדה הי"א, יעקב פרלגולד, מעבודתו בשורה לשרת בבית הקפיטן בורבסקי, שר הגונדה הנ"ל, והטוראי של הגונדה ה-י"ד, אנטון מוּרוֹמציב, מי ששירת בבית הקפיטן עד כה, שב אל גונדתו."

הרגש הראשון והיחיד, שקינן בתוכי פתאום לרגעים מספר, היה, שנתפטרתי זה עתה מאיזו עבודה קשה ואחראית, שניטל עלי למלאותה.  "מה טובה המנוחה!  מה טובה המנוחה!" – צלצלו בתוכי קולות חשאיים וכמעט מיישנים.  עוד רגע – ולי היה כבר ברור, שהעבודה האחראית היא לא העבודה בשורה, אלא עבודת תחיבת קנה-הרובה בערמת השלג שעל יד הארסינל.  עכשיו כבר הבינותי, משום-מה ערבה עלי כל-כך שנתי בלילה, משם-מה שכחתי, מיד לאחר הקיצי, את העיקר הגדול בגלל לשונו של פאנצ'נקו ומדוע קרה מה שקרה בשולחי את ידי לקחת את קנה-הרובה.  הבינותי – ובלבי, רעי, מר לי מר!...  ריסוקי מחשבות התחילו באים לא ידוע מהיכן אל מוחי וכטיפות דונג רותחות הנופלות ונוטפות מן הנר הדולק, כך היו צורבות בו:  "דבר, ששורשיו בנפש מועטים...  נפש – לא של אדם עליון המתעטפת לחופש...  נפש רגילה של חיית העדר"...

והפלדפבל התהלך לאורך החדר אחת הנה ואחת הנה ודיבר:  – דבר מובן.  לילי חולה, בבית שם מהפכה שלמה, וחדל-אישים הלזה, מוּרוֹמציב, לא ידע בין ימינו לשמאלו...  בול-עץ – וחסל.

דבריו כוּונו לבת שר הגונדה, ילדה כבת שמונה, שמפאת מחלתה לא נראה הקפיטן בורבסקי בגונדה זה חמישה ימים.  את הילדה השחרחורת הלזו ראיתי פעמים אחדות ולא שמתי לב אליה, אלא משום-מה עכשיו, בשעה זו של קריאת הנזיפה באוזני עצמי, נזכרתי בשאלתה, ששאלה את החייל דוֹרוֹשנקוֹ בשרתו בבית שרנו עוד לפני שנתיים, והיא:  "מדוע הגונדה האחת-עשרה היא האחת-עשרה?" ודורושנקו אז עודנו סולדט צייתן, תמים, מדקדק בענייני "עבודה" ונזהר בכבודו של פעוּט האופיצרים הצעירים, ענה:  "רצון המלכות הוא ואין להרהר אחריו".  וברגע זה, בעודני עומד על עומדי כבתחילה, תפוס שרעפי העצובים ומקמט בידי את גליון הפקודות, מופיעה לנגדי שאלה מוזרה, אבל כמה מכאיבה, דוקרת:  "הוי, פרלגולד!  מדוע הנך לא יותר מיאשקה פרלגולד?  מדוע אינך גאריבאלדי?" וכשושנות-אש יוקדות-יוקדות נופלות אל דמיוני המלים:  "ונוס...  גימנזיסטיות...  אטוֹמים..."

ראה אותי הפלדפבל והנני שקוע במחשבות יותר מן המוּרשה לסולדט ואמר לי:

– מה לך, כי נשקפת כאיל?...  לקמט את הגליון ולהשקותו יזע בעלמא אין לשם מה...  לך לך והיכון.

יצאתי מן הלשכה.  בקסרקט ניטו לקראתי כמה וכמה עשרות עיניים שואלות.  אלא שהפלדפבל, שיצא תיכף אחרי כדי לחזור לאנשי המשמר על חוקי התקנון לשמירת אוצרות נשק, ביאר הכול.  פקודת שר הלגיון נתקבלה על-ידי הגונדה כאיזה מין אינצידנט.  הקסרקט שקל וטרה באינצידנט לאחרי צאת חיל-המשמר.

– הנה ינוח קצת השד מעבודת הפרך המוטלה פה עלינו – אמר בקנאה הטירון לבזיוק, ששנא תכלית שנאה את כל ה"עבודה" ולא היה מסוגל אף לאחד מלימודי הקסרקט בלי שום יוצא מן הכלל.

– אולם ידוע ידע שר גונדתנו במי לבחור בשעת הדחק – אמר אוקון, שהיה אוהב להתפאר, שבין אנשי משמעתו ישנם אנשים ידענים ומוכשרים.

– מה בצע?  – אמר בעצב סגן-האופיצר גוֹריוּנוֹב – אנחנו נישאר בלי מנגן.

– אמנם חבל – ענה לעומתו היפריטור טאראסוֹב – מה שאמת, אמת היא.

– אבל האומנם לא תבוא, פרלגולד, לשמחנו לעת מצוא?  – פנה אלי סוכאנק במילולו החנף והארסי.

אני לא עניתי דבר.

– י-בוא...  – העיר בבטחה שלמה פאנצ'נקו – הן הוא בעצמו יתגעגע עלינו.

בכלל היה יחסי אל פאנצ'נקו ידידותי מאוד, אלא שעכשיו לא יכולתי לסלוח לו את הטון הבטוח שלו.  אני אתגעגע?  כלומר למה?  לעבדות אתגעגע?

בסדרי את החפצים בארגזי כדי למוסרו לקפטינארמוּס[11], הרהרתי:  "מה אירע, סוף-סוף?  בשלמה כל הרעש?  הן אדרבה!  פקודתו של שר הלגיון עלולה רק להקל על כל העניין:  אין לך שום משא-ומתן עם קנה-רובה, ואגב, אם יתפסוך, אין נגדך אותה האשמה הנוראה התלויה על ראשך בעוזבך את המשמר – במחוז הנתון במצב-מלחמה – לברוח.  שלוש הכותונות והפקרס הנם עדיין פה, על חזי, ודבר שאין פשוט הימנו הוא – לצאת בעוד חצי שעה מן הקסרקט וללכת אל כל אשר ישאני רוחי ולהניח לו לקפיטן בורבסקי ולבתו החולה לחכות לי עד שיבוא אליהו."  אני חזרתי בישוב הדעת על הרהורי.  ה"אם יתפסוך" לא מצא חן בעיני.  נזכרתי באותו סוחר, שהיה מרבה בשותפים, בכדי שימעט חלק ההפסד לכל אחד.  "גאריבאלדי – חשבתי – בוודאי לא היה מחשב חשבונות כאלה..." חברים!  אין לכם שום מושג, כמה הייתי ראוי למנוד-ראש באותן השעות.

 

בעוברי ברחובות העיר בדרך המובילה אל בית בורבסקי גדלו עוד יותר מצוקותי.  ידעתי, שהרגע הנכון לעשות זה עתה הגיע ובה בשעה הרגשתי בעצמי איזו מין לאות נפשית מיוחדת.  "לדחות, לדחות לזמן-מה...  אראה עוד איך יפול דבר...  מי יודע כיצד יהיה שם אצל בורבסקי...  הן כל הרעיון מעיקרא לא נולד אלא אצל הארסינל ובקרבת אוקון..." ומאידך גיסא:  "כל הערות אך למותר הן:  העבדים שווים בעבדותם..." אני באתי עד המבוי הטרֶטיאקוֹבי, שנקרא על שמו של עושה-חבלים עשיר ושבו עמד בית הקפיטן שלי.  רגע עמדתי בקרן הרחוב תפוס מחשבות ושואל את עצמי:  "הלהיכנס אל המבוי?" –  אחר-כך שבתי על עקבי בלי שום סיבה ברורה ומטרה מסוימת ואתחיל לשוטט.  עברתי שוב באותם הרחובות, ראיתי שוב אותן החנויות עם הוויטרינות המושכות בהן ושוב אותם השלטים עם האותיות הגדולות – ורוחי שוב נכאה כקדם.  "רק סטימוּל אמיתי חסר לי עכשיו" – כך חשבתי, וממעמקי הגיעה אלי בת-קול לועגת:  "הוי, חקרן!  מדוע אינך צועק 'איבריקה!'  על המצאתך החדשה?" – "כן, סטימוּל..." – המשכתי אני את שלי.  "לו הופיעה כעת בשמי היום איילת-השחר, שככה משתוקקת נפשי אליה, או לו, לכל-הפחות, התרעם עלי אותו סגן האלוּף, העובר על המפסעה הנוכחית, על אי-הראותי לו את אות-הכבוד היאות לו, כי אז, ודאי, היה אותו מעשה עשוי.  אבל עכשיו....  הגימנזיסטיות אינן כלל מצויות ברחוב, כעת היא בוודאי שעת הכנת השיעורים בבית, ולא עוד אלא שעלמה אחת, רחוקה מאוד מהיות מכוערת, וכנראה, על פי כל מהלכה, מיילדת-חובשת, הביטה עלי בסבר-פנים;  סגן-האלוּף – אפשר כמעט לתקוע כף, שהוא קיבל היום אורדן או עלה לדרגה יותר גבוהה בתוארו ובמשרתו, כל-כך טרודים ומזהירים פניו – ואני מתהלך ומשוטט לי ברחוב.  איש בין אנשים, מביט על ימין ועל שמאל באין מכלים דבר, והאיצטלה האמוצה, כנראה, איננה מכסה כלל על האדם האינטליגנטי שבקרבי.

אני מתהלך ומשוטט.  השמיים מכוסים עננים לבנים המבשרים שלג;  אין רוח;  הקור חזק למדי;  הכפור אינו נושא פנים:  הוא שם בפוך לבן גם את שער הסוסים גם את עפעפֵי היפהפיות.  על פני עובר המון עצום – רבו, רבו האנשים על פני הארץ ולכן הוזל כל-כך מחירם...  מעבירים רהיטים מדירה לדירה.  בראי הגדול העומד על העגלה קשור אל המלתחה ושזכוכיתו מופנה החוצה נשקפים מתוך הזדעזעות עצבנית פיסת מפסעה לבנה, חתיכת חנות הנקניקים, הפרופיל של השוטר ומלבד זה כל הרחוב כולו לעומקו, לעומקו...   אני חפץ לתפוס את דמות עצמי בראי וזה אינו עולה בידי – גם "סטימול" זה נבצר ממני...  ובית-התפילה הקתולי כל-כך גבוה ונפשי כל-כך נוּגה.

ואני עומד שוב בקרן המבוי...

"למותר הן השאלות:  העבדים שווים בעבדותם".

ומאידך גיסא:  "אראה עוד איך יפול דבר...  מי יודע מה יהיה שם"...

ברגע היכנסי אל המטבח הנשען אל בית שר-הגונדה נשמע מלמעלה, מהחדרים הפנימיים, צלצול השעה הרביעית.  היום הצפוני מתחיל כבר בשעה זו לערוב, והעין מבחינה בעריבתו, ובמטבח בן החלון האחד, המעולף מבפנים ומבחוץ בשכבה עבה של כפור, היה חושך כמו בשעת הליכת יהודי ל"סליחות".  כבר התחלתי מאנס את עיני כדי ללכוד בתוך האופל הזה דבר-מה מלבד ארבע שמשות החלון הנשקפות מתוכו כל-כך שוממות ויתומיות...  אך פתאום הגיע לאוזני קול נערה יוצא מחזה בריא וגס קצת:

– מי זה?

הרגשתי בסילואֶט העומד אצל הכיריים וידעתי למי הוא.

– אנוכי.

– יענקל?  – שאלה היא בשמחה גלויה וקולה נתרכך מעט.

– כן – סיננתי מבעד לשוני כמו מתוך תרעומת על יחסה הפמיליארי של שפחת הקפיטן, דבר שבעת אחרת לא היה איכפת לי כלל:  הן היא הייתה קוראת לרוב את כל הסולדטים בשמם.

– ואני מחכה ומצפה לך כל היום – החלה היא, ובדברה עשתה בחושך כה וכה בידיה (ניקתה, כפי ששיערתי, את זכוכית המנורה).  – ממש כלו עיני מחכות...  הן אַנטוֹן הלך אל הגונדה עוד בבוקר...  נורא, איזה לא-יצלח הוא אנטוֹן זה!...  האדון שלח אותו אל בית-המרקחת והוא...

– מה שלום לילי?  – שיסעתיה בשוויון-נפש.

– עכשיו כבר ברוך-השם...  היום היה הרופא שלוש פעמים ואמר שתחיה...  כמה חיוורת וכחושה היא, העלובה, נורא להביט...  אתמול, כשהתחיל החובש לדקור את עורה ולהכניס...  שם את טיפותיהם, היא היתה כמעט מתה...  והגברת צעקה, צעקה...  מביטה עליה וצועקת...  חשבתי, שיצאה מדעתה...  והאדון אף הוא...  תולש שערותיו וחיוור, חיוור...

היא נאנחה ותידום רגע.  אני עמדתי על מקומי ועטוף עלטה מכל עברי הרגשתי את עצמי כל-כך בטוח ושאנן, כילד חשוך-דאגה מתחת לשמיכתו השעירה, החמה, וגלי מנוחה מתוקים התחילו להשתפך בחשאי, בחשאי אל נפשי...  אודה, חברים, על האמת, שהסיפור על דבר הילדה, שהצילוה משיני המוות, עניין אותי לא יותר מכפי שכל המסובין בכאן מתעניינים במכס הקנבוס בהולנד.  אני הפקדתי את כולי בידי האופל והמנוחה.  ומאלאניה המשיכה בזמזום גם כן משקיט:

– כל היום רצתי...  את רגלי איני מרגישה...  פת לחם אכלתי בבוקר עם תה, וזה היה כל מאכלי, יפגע בי הצלב הקדוש!...  אל הרופא רוצי, אל בית-המרקחת רוצי...  וגם אל השוק...  אל המרתף ירדתי היום כעשר פעמים...  והמדרגות אל מעון הרופא ממש עצמוּ מספור...  וסולם המרתף – אלוהים עמו!  ופה הגיעתני עוד בשורה מהכפר...  בא פאול השכן ויבא לי את הבשורה שאחותי ילדה תאומים...  אה, אל אלוהים!...  ובעלה, הוא גיסי, כבתחילה מדבר אל עצמו.  יעמוד ככה לפני הדלת, או שם...  לפני תמונת הקדוש, ומדבר אל הדלת ואחר-כך אל עצמו...

בחושך הדומם נראתה מאלאניה כמדברת אל עצמה.  זה היה לא נעים, ואני ויתרתי על האפילה הרת השקט ואבקשנה:

– מי יתן, מאלאניה, והדלקת את המנורה.

– תיכף, תיכף, אני רק את הזכוכית אנקה – אמרה היא ותחל לעשות את עבודתה בפזיזות.  היא הוסיפה עוד לדבר אחר-כך, אבל אני לא שמעתי כלום:  אחרי גישוש ומישוש, כששתי ידי שלוחות לפני, באתי עד ספסל הנשען אל הקיר, שממעל לו היו תלויים בגדים שונים וחיכו פה למברשתה של מאלאניה או...  של יענקל פרלגולד.  על-פי איזה ריח מיוחד הכרתי מיד לאחרי שִבתי את האיצטלה של הקפיטן ואתן את ראשי בין שני חוצניה.  ישבתי ואחשוב:  חיי האדם אינם כל-כך פשוטים, כפי שההרגל מתאמץ להראותם לנו מבעד לאספקלרייתו המטושטשה והבָּנָאלית.  אמש בשעה זו עצמה ישבתי על מיטתי בקסרקט על כוס של תה, אלא שהייתי מעוּרָר יותר מדי ולא יכולתי לשתות:  כמדומה לי, שלו התעתדתי לכבוש מחר את חצי העולם, לא גדלו יותר התעוררותי ואושרי.  והיום...   והערב...  איזה דמיון, ולו גם היותר עשיר והיותר לוהט של המשורר, היה יכול לנבאות לי אתמול, שהערב אשב פה במקום הזה, חושך ישופני ואת לחיי תלטף איצטלה, שריח נייר של כדורי סרק נודף הימנה?...

כשהוצאתי את ראשי מבין חוצני האיצטלה, היה כבר אור במטבח.  מאלאניה מצמצה בעיניה מבין קרני המנורה וסידרה על השולחן דוודים וסירים שונים, שמהם הציצו ראשי דגים וזנבותיהם.  בלי משים נתתי מבט במאלאניה.  הכפרית הזאת, כבת תשע עשרה, היתה בעלת גוף רחב ומלא כמעט עד לגסות, בעלת קומה ממוצעת וצמות צהובות וכבדות ראויות לקנאה;  ברם איזו קהות עמוקה מאוד, עמוקה וכוללת, היתה משוכה על פניה וביחוד בצבצה מתוך עיניה התכולות שלא הביעו, כנראה, מאומה, מאומה...  עיניים מוזרות והרות-חידה!  בשום אופן אי-אפשר היה להכיר על פיהן מה הוא המפעם את לב בעליהן;  כאילו הביטו פנימה ולא החוצה.  רושם בלתי רגיל עשו גם שדיה.  אלה היו זוג של פירמידות בצורות וחדות, שבמקום הפטמות התנוססו שני קרעים על שמלתה העליונה...  בה בשעה לא נעלם מעיני גם כל החדר הקטן, שעם המכונה לקציצות, המחוברה לקצה השולחן, עם השק הרטוב משלג נמס אצל המפתן ועם שתי הילדות הרציניות, הגזורות מתוך ה"ז'וּרנל למוֹדוֹת" והתלויות מעל מיטת מאלאניה, הביט כנווה השיממון הבודד והפרוגרמה-מינימום, שאינה רואה באופקה שום פרוגרמות...  אני נזכרתי, איזה פרק של ההיסטוריה שלי נכתב עכשיו, ואומר:

– מַלשה, הגידי איפוא לקפיטן, שבאתי...

– תיכף.  – ותעל בשש המעלות המובילות אל החדרים הפנימיים ותיעלם.

ביני ובין שר-גונדתי שררו יחסים ידידותיים ממין וצביון מיוחד:  אני כיבדתיו על היותו האופיצר המנומס היחיד בכל הלגיון, והוא משך חסד אלי על היותי המשכיל בכל אנשי גונדתו.  בשעת הלימודים התיאוֹריים בענייני היריה הייתי מסביר את הלכות תנועת הכדור על-פי החוקים הגיאומטריים של הטראיקטוֹריה והוא היה עונה לי בחיבה באוזני כל הגונדה: "Молодчага, Янкель!"[12]

ולא אירע אף פעם אחת, שלא יאבה לחתום על פתקת-השחרור שלי.  פולני מרוסס היה והשתמש בשפת אמו רק בשביל לבאר לטירון פולני מה שהלז לא הבין ברוסית;  היה עונֵש בכל חומר הדין על שיכרוּת וניבול-פה;  היה שונא שנאה חשאית ועמוקה את הסולדט, שקיבל עליו באהבה את עבדות ה"תקנון" לכל פרטיה ודקדוקיה.  ויחד עם זה נשא האיש הזה באמונה את משרתו באחד הלגיונות, שהכריעו את מרד ורשה בשנת 1831.  על הריבולוציונרים הביט כעל אויביו בנפש, וכשביאר פעם את זכות קיומה של המלחמה ואמר:  "כשמתנפלים עלינו, כמדומה, שיש לנו זכות להגן בעדנו", ואני שאלתיו:  "רום אצילותך!  הן בדבריך אתה מיישב רק את מלחמת המגן, ומלחמת התנופה מה תהא עליה"?  – הוציא את שעונו, הביט בו ויאמר שהשיחה נגמרה, ואחרי שעה קלה, כשנשאר לבדו בלשכה, קרא לי ויאמר בלחש:  "יש לך מוח בקודקודך, יענקל!  אבל דע לך, שלא הכול ניתן להיאמר בפני החמורים הללו".

באותו ערב לא הושיט לי הקפיטן בורבסקי את שרביט הזהב שלו, לפי שבעצמו לא היה בקו הבריאות השלמה, והעיקר – מפני שמחשש לשלום הילדה החולה לא נתנו להיכנס אל החדרים הפנימיים לאיש, שבא זה עתה מן החוץ הקר.  מאלאניה אמרה עוד איזו דברים מספר על אנטון ועל גיסה המדבר אל עצמו, ואחרי עומדה רגע לפני הכיריים כנמלכת בדעתה, החלה להצטלב ולקרוא קריאת-שמע שעל המיטה.  בצל פיה המפהק מתוך לחש המלים:  "והצילני מן השטן המקטרג"...  נדמתה לי על הקיר למין לטאה ענקית מלפני ימות המבול, הפותחת את פיה לצוד ציד.  אחר-כך התפשטה את שמלותיה בלי שמץ ביישנות, פשוטה ואי-מצוּבלזה כאמנו הקדמונית בטרם טעמה מעץ הדעת.  ואני לא פיהקתי, לא קראתי קריאת שמע ולא נדמיתי ללטאה ענקית – אהה, כמה רחקתי מענק בכל אותו יום!  – עקב זאת בהתפשטי לשכב על מזרן-התבן הפרוש על הרצפה לא התביישתי גם אנוכי בפני התינוקת הגדולה, ואולם את שלוש הכותונות והפקרס האחד הסירותי מעל חזי בכל זאת כשהייתי כבר מכוסה בשמיכתי.

הגיחוך אשר הרגשתי מרחף על שפתי, בזוכרי שאת הלילה הזה אפשר היה לבלות גם בתנאים אחרים, היה לא מובן בטיבו גם לי לעצמי.

ממחרת היום רפה הקור, ועבודתי הראשונה, אחרי ניקוי איצטלתו של הקפיטן, היתה לעלות למעלה ולנגב את שמשות החלונות המזיעים.  אני עמדתי לכל מלוא קומתי בשקערוריות הגבוהות של חלונות חדר האוכל הכפולים.  שפשפתי בסמרטוטי בהתמדה ושמעתי את שיחתם החשאית של הקפיטן, שישב על הכורסה, ורעייתו, שישבה על אחת מידותיה.  פניו היו חיוורים וכולם אומרים לאות וחוסר-אונים;  פניה – גם כן היו חיוורים, אבל כל-כך עדינים, כל-כך מקסימים וגִזרת גווה ממש מרעישה ביופיה.  בעפעפיה הארוכות, בשיש צווארה ובמורד זוויות עיניה שכן עדן עולמים ושפתיה הענוגות והתאוותניות עוררו, קראו, לא נתנו מנוח...  אהה, חברים!  היא היתה כבת עשרים ושש!  לא יותר.  לרגעים אלי יגונב, איך היא הביטה באהבה אל עיניו הנוגות, החליקה בידה את שערותיו הפרועות ודיברה על לבו להסתפר היום ולבקש מהשטאב את הרשיון למסור את הנהלת התמרונים הקטנים בגונדתו לפּוֹרוּצ'יק[13] קוֹסטוֹגלוֹדוֹב, שר חצי הגונדה הראשונה.  לבקש ובתור נימוק להצביע על חולשתו.  והוא החשה, ורגעים אחדים נשמע בחדר רק שאון שריקת הסמרטוט בעוברו תחת ידי על פני הזכוכית היבשה.  אחר נתעוררה הגברת ברוניסלבה ואמרה לבעלה, מתוך חונף ומרץ כאחד:

– כן, כן, סטאסיו, ככה תעשה...  הן אחרת פשוט אי-אפשר...  שמע, אתה...  – פנתה פתאום אלי ותרם קולה – מה שמך?

– פרלגולד – הסיבותי אל שניהם את ראשי ואען בחשאי.

– אה, היהודים האלה עם שמות המשפחה המפוצצים:  טראכטנברג, ברוינשוויג, פרלגולד – אמרה היא בקורטוב שאט בנפש ותנגן את ההברה האחרונה בשמות הללו – לא, אני שואלתך לשמך.

"כסאנטיפה" – חשבתי נרגש ומבוטל, וכשפני היו כבר מוסבים אל החלון עניתי:

– שמי יעקב.

– או יותר נכון:  יענקל.  (הקפיטן הביט אל אשתו בתחינה, כאומר:  "מה את חפצה ממנו?") ובכן, יענקל, אחרי כלותך עבודתך זו...  בחלונות...  תלך ראשית כול אל גרישקא הגלב היושב פה ממולנו ותאמר לו, שיבוא לספר את הקפיטן, אחר יהיה עליך ללכת אל השטאב ואל הפּוֹרוּצ'יק קוֹסטוֹגלוֹדוֹב...  שב איפוא סטאסיו, לכתוב רפורט לשר הלגיון.

הוא לא נחפז למלאות את בקשתה.  רגעים מספר ישבו שניהם משמימים והביטו על עבודתי.  אחר-כך אמרה היא:

– הסמרטוט רטוב יותר מדי.  החליפהו, יענקל.

פתאום נשמע מחדר-המיטות הסמוך קול ילדה חלש-חלש:

– אמא!  מי שם?  הדוד יענק?

האם נעקרה ממקומה וכהרף עין עמדה על יד מיטת בתה החולה:

– לא, לילֶצ'קה!  הן זהו המשרת החדש, אשר בא מהגונדה במקום אנטון.

– לא, לא, אמא – אמרה הילדה בקול בוכים – זה הוא הדוד יענק.  יבוא נא הנה.

הקפיטן ניגש גם הוא אל מיטת החולה, ובשביל לפזר את חזון-השווא שלה ציווני להיכנס.  אני השלכתי את סמרטוטי מידי ובשרוולי המופשלים ניגשתי אל מרגלות המיטה.

פני הילדה היו כל-כך חיוורים, עד שלא ניכרו כמעט מעל שדה הכר הלבן;  לחייה נפלו ושתי שפתיה הקטנות והיבשות נצמדו זו אל זו בהבעת צער עמוק...

הילדה החיוורת לא דמתה לגמרי להוריה, לא הזכירה אף קו אחד משלהם וזרה ורחוקה עוררה מבלי משים את ההרהור, שלעולם לא תגיע עד ליופיה המקסים של אמה ולכשתגדל תקלקל בוודאי לא פעם לאביה את התיאבון בוויכוחים על דבר מיליטריזם.

היא נעצה בי את עיניה השחורות והעמוקות כמימי אגם צלול בצל סבכים עבותים, ולבסוף, שקועה במחשבות, הוציאה מפיה בחשאי וכמו לעצמה:

– יענק.

– הן זה לא הדוד יענק, לילוס – התחילה האם שוב.  – זהו...

– יענק – חזרה הילדה עוד פעם, ממש כבתחילה, מאומה לא נעדר.

אנחנו עמדנו שלושתנו מסביב לערש-הדווי ורגש אחד עבר כבריח תיכון בלב כולנו – רגש של התפלאות לעקשנותה של הקטנה לברוא לה אילוזיה.

– נו, מַרש יענקל, לעבודתך – נתעוררה הגברת ברוניסלבה ודבריה היו לי כמדקרות חרב.

– לא, הוא – יענק – התחננה הילדה והבעת הצער נתבלטה בשפתיה.

– טוב איפוא, לך-לך, יענק, לעבודתך.

לילי שקטה, ואני שבתי אל חלונותי המזיעים בלב מורתח – מִצאו חברים, ממה?  – מאהבה לברוניסלבה בורבסקי.  מוזר הדבר!  הן כל הסצינה של הוויכוח על דבר שמי היתה בעצמותו של דבר כל-כך תמימה, ממש כחרוז מ"רֵינֶקֶה שוּעל", ואף על פי כן נדמה לי, שמזה יש לי ללמוד על יחסיהן של האם והבת אלי.  אולם אחת אני אומר עכשיו בלי שום חשש טעות:  הפולנית היפה הגשימה בי את משטמתה ושאט-נפשה ליהודים – זהו למעלה מכל ספק.  נו, ובכן מה?  כלום משום שהיא שנאה את עמי, אשר גם אני אינני מחבבוֹ ביותר, צריך הייתי להשיב שנאה אל חיקה?  אדרבה, חביבי, אירע לגמרי ההיפך!  אני עמדתי על אדן החלון, ידי המזוינה בסמרטוט התנועעה כבר בכוח האינרציה, ובכוח דומה לזה הבטתי אל הרחוב דרך זוויותיהן של השמשות החיצוניות, שהכפור התחיל להימוס מעליהן, אף על פי שמאומה לא היה ברצוני לראות שם – ובלבי, בלבי...  אבל יד לפה על מה שהיה בלבי!  – כלל אין בחשבונותי להיות בפיכם לשנינה בסנטימנטליותי.  רק לדבר אחד הנני להעיר את תשומת-לבכם.  הגיעו בעצמכם:  במה נחשב הוא, כביכול, שוויון-נפשה של איזו גימנזיסטית, שחציה תינוקת של בית רבן ואת מחציתה השניה אפשר להביא במבוכה גמורה על-ידי איזה חידוד-הבאי, לעומת הבוז של בוגרת יפהפיה וגאיונית, בעלת תנועות-נגיד וגרציה מלאתי הוד, שלכשתסב את ראשה ימינה – זהו אֶדיקט נַנט ולכשתפנהו אחר-כך שמאלה – זהו הביטול של אותו האֶדיקט?  אבל הבוז, אל-האיתנים, הבוז ושאט-הנפש!  הם הועילו רק להגדיל את שלהבת לבי שבעתיים ולהקטין את הגמד שבי שבעים ושבעה מונים.

– ובכן, "יענק" – גיחך הקפיטן מתוך כתיבת הרפורט גיחוך נוגה וידידותי טמיר – נוסף לך עוד שם אחד על כל שמותיך.

– אמנם כך, הוד אצילותך!  עניתי לו בחיוך של הסכמה.

היינו:  שמותי לא מעטו כלל מאותם של יתרו.  הגונדה היתה קוראת לי בשם משפחתי;  שר הגונדה בשעת רצון וחיבה – יענקל;  ואולם דוֹרוֹשנקוֹ לא ידע כבר בשבילי שם אחר מלבד "שְׂלָו" ונימוקו עמו, כלומר נשאר רק אצלו, מבלי אשר נודע לאיש עד היום הזה;  שר הלגיון היה תמיד שוכח את שמי והיה קורא לי:  פֶרלוֹביץ או פֶרלוֹב, או אף פֶרלַיֶב.  איני מביא כבר בחשבון את עשרות כינויי החיבה, שבהם היתה מכנה אותי אחות וכותבת: "Браллиантик, Яшенька"[14] מדוע הנך שוכח אותי ואת אמנו הזקנה ואינך מבשר אותנו מאומה על שלומך היקר לנו מחיינו?".  ואני הייתי עונה על זה בקצרה בגלויה מצוירת לאחר שבועיים:  "סוניה יקירתי!  מה אכתוב לכן?  יש לי פה רשמים הרבה, אבל בשערותיך היפות נשבעתי, שאף אחד מהם אינו ראוי לתשומת-לב שתיכן"...

כשהרפורט וכרטיס-הביקורים של בורבסקי היו כבר תחובים מאחורי קיפול שרווּל איצטלתי, יצאתי החוצה.  קודם כול סרתי אל המגלבה של גרישקא כאשר צוּויתי;  אבל בחדר לא היה איש;  רק מאחורי המסך, שרבבי שומן – ודמות עננים להם – התנוססו עליו פה ושם, נשמע קול נחרת מאן דהוא.  רגע עמדתי באמצע החדר הדומם ומחכה אולי ירגיש בי הישן.  אלכסנדר השלישי הביט עלי מעל תמונת הקיר של כל מלכי אירופה במין ידידות וניחותא אינטליגנטית ואת כפות שתי ידיו המוּרדות החזיק כמנצח בנגינות בשעת פיאניסימו.  מברז הכיור נפלה פתאום טיפה אחת כבדה ותצלצל באגן.  בראי הגדול נשקפתי לכל מלוא קומתי;  היה לי משום-מה לא נעים הפעם להביט עלי ואסב את ראשי ימינה – ואשקיף בראי השני.  עכשיו כאילו קיבלתי עלי באהבה את רצון הגורל ואמוֹד במבט חשאי את כולי מחוטמי עד חוטמֵי מגפי ואחשוב:  "איזה שד זקוף!  מגחך עוד!"...  שפמי – הן הוא שחור וכֹה מסולסל –  עיני וכל קווי פני גם כן הפיקו רצון ממני מאוד – וגם עכשיו אינני ענָיו כל-כך לחשוב, שנשאתי פנים.    מאחורי הפרגוד נשמעה נחרה אחת איומה, ממש כקול שריקת חזיר, ולאלכסנדר השלישי היתה די ניחותא אינטליגנטית כדי לסלוח גסות זו.  מבלי מלא פה את שליחותי יצאתי את החדר.

אני שמתי פני אל השטאב.  הרחובות הסואנים הלבינו בשלגם הצהבהב;  הדרכים הסלולות התחילו משחירות ומזדהמות;  נשב רוח דרומי חם ורודף שלום.  אולם לי לא היה שלום.  אני צועד נרגש...  ריסוקי מחשבות ודמיונות פורחים, מרפרפים...  אלפי תמונות וריבוא רבבות אפשרויות...  ושוב בזכוכית הוויטרינה אני עצמי..  וכזרם דק וחשאי זורם ממעמקים איזה שרעף בדחילו ובלי רחימו:  "כמה מצמצום המחשבה!  להביט בראי ולהרהר באטוֹמים!  בשעה ש...  ש..." ורסיס רעיון חדש:  "הגברת ברוניסלבה איננה יודעת עדיין את כוח עיניו של משרתה החדש;  לעומת זאת היא יודעת, שכוח הגברא של הקפיטן עבר ובטל או ימיו ספורים"...  אני מתחיל להיזכר בדמות דיוקנו של הקפיטן העייפה והמקומטה ובכל מבנה גוו הדק, הארוך והצנום, והנני מוצא שלהכריע בעל-דבב כזה הוא דבר שאין לך קל הימנו.  וכאילו היתה זאת אבן-הנגף היחידה וכאילו הוסרה כבר מעל דרכי, מתחיל דמיוני לצייר לפני תמונות וחזיונות מקסימים ומתוקים, שלא שיערתי כמוהם ליופי:  באיזה פרדס נישא ונהדר – לא פה, בארץ הקרח והקור, אלא רחוק, רחוק – שם פורחת אהבתנו.  ליל אביב הולך הלוך והימוג, הולך ונהפך לבוקר, ואיילת-השחר, זה כוכב נשמתי, זאת אבוקת עדני היקרה והאהובה לי עד בלי גבול, גם היא פה – מברקת, רועדת, קורצת.  גם היא באה לחוֹג אתי את חגי.  אני עומד נפעם באחת השדרות ומחכה...  דומיה, דומיה תהומית בכול...  פתאום – רשרוש קל-קל ומבעד לחושך החיוור מופיע במרחק השדרה צל אשה עטופה מוסלין לבן ודק כחלום ומנעים וממתיק כמוהו...  אני רץ אליה כחץ מקשת, מחבק אותה...  גווה מבעד למוסלין מלטף-מלטף כנגינת שמיים, הוא מתגלה לפני בכל תפארת שבהוד שבו...  אני מסתכל בפניה...  בעיניה...  כן, זאת היא, היא...  אני לא טעיתי...  אני מאמין באושרי...

תפוס דמיונות מעדנים ומשעשעים סרתי כסהרורי אל השטאב, לא שהיתי שם אלא רגעים מספר ובפיזור-נפשי כי עז לא שמתי לב לשום דבר מלבד לחלונות השטאב הגבוהים, שארבע-עשרה שמשות לכל אחד מהם, ומלבד לחוטם האַדיוּטנט המתקלף מקור.  לי עוד נשאר למסור את כרטיס-הביקורים של שר הגונדה לפּוֹרוּצ'יק קוֹסטוֹגלוֹדוֹב ונעימה מאוד היתה לי ההכרה, שעוד רבע שעה – ואני חופשי לחלומותי וחזיונותי מתוך נדודי בטלה בחוץ, ואם בזווית המטבח – גם כן אין רע.  על דרכי מזדמן לי באחד המבוֹיים השוקטים בית-מרזח.  אני קורא מעל השלט:  "הכוכב הפּוֹלָרי".  גם המבוי מלבבני בשקטו השלאנן והתמים וגם שם בית-המזרח מצלצל כל-כך פיוטי באוזני.  שם, פנימה, חושב אנוכי, בוודאי ישנם שולחנות-שיש קטנים ואל השולחנות החביבים ההם כל-כך נעים, על כוס שיכר, להינשא אל עולמות רחוקים ואחרים...  אבל מה בצע?  האיצטלה הסולדטית שלי – ארורה תהיה מכל האיצטלות!  – היא החוסמת בעדי את הדרך אל הפינה הנחמדה הזאת.

בריצת רגליים ובלב מתרונן משמחה עצורה עליתי במעלות המובילות אל חדרו של קוסטוגלודוב בדיוטה השניה.  את הכרטיס מסרתי ליד משרתו, טוראי מגונדתנו, רובאכין, ואשאר במטבח לחכות בכליון-עיניים.  אחרי רגע יצא רובאכין ובפיו הבשורה, שהפורוצ'יק מבקש לראותני.  מתוך קוצר-רוח של מיאון נכנסתי אל חדרו.

הפורוצ'יק קוסטוגלודוב היה מין בריה, שלא רבו כמותה בעדת האופיצרים.  בן עשרים וארבע, נמוך, עם נטיה קלה לשמנות ועם קרחת עגולה כגודל מטבע נחושת של חמש קופיקות באמצע הראש.  הוא היה ביישני קצת, ביחוד בחברת נשים צעירות, טיפש, נבער מכל ידיעות חיוביות.  לתוארו עלה הודות לפרוטקציה ובעצמותו של דבר היה איש כלל לא רע-המזג.  אבל לדבר על תכונתו של הפורוצ'יק הנ"ל אי-אפשר מבלי להזכיר את תשוקתו העזה – היא הגיע ממש לידי מַניה – להשתמש במלים לועזיות, תמיד כמעט שלא במקומן, בציטטות ממשוררים שונים, שבני חבורתו דווקא לא ידעו ולא שמעו על אודותיהם מאומה ולפעמים גם באגדות מסורסות מן המיתולוגיה.  בן-אדם עלוב זה הרגיש אל נכון בחוש את הפגימה הגדולה שבחינוכו ושאף למלאותה בפתגמים מחוכמים ובמלים רחוקות מן השימוש, שהיה פשוט לומד בעל-פה מתוך אלמנכים, לוחות ומילונים אנציקלופדיים שונים ומשונים.  על לשונו היה שגור לעיתים לא רחוקות הפתגם "Die Engländer sind ein vernünftiges Volk"[15] שהיה מבטא במבטא נורא, צורם מאוד את האוזן, אלא שלא ידע פירוש המלה vernünftig"" ולכן היה זה סוד כמוס, אם הפתגם מספר בגנאי העם האנגלי או בשבחו.  במקום "וֶנוס המֶדיצ'יאית" היה רגיל לאמור:  "ונוס המדיצינית".  אולם רוחו השואף תמיד אל על ולהתפתחות לא נח ולא שקט וידו עוד נטויה לחפש אחרי מילונים ואלמנכים.

שאלתו הראשונה, ששאלני מתוך הרכבת רגלו השמאלית על ברכו הימנית מתוך כיווּץ גבות נמרץ מעוּשה, היתה:

– ובכן הנך משמש כבר בבית שר-הגונדה?

– כן, אצילותך.

  ומה?  שבע רצון הנך בוודאי?  – הוסיף לשאול בקריצת עיניים טיפשית, שיש לה כביכול, פרטנסיה לחדור אל תוך-תוכה של ערמומיות הסולדט.  – יותר טוב מאשר בגונדה, כרגע אפשר להכיר זה על פי עיניך, הנך מביט כאיזה ז'וּל וֶרן.

  כן, אצילותך, הנני שבע-רצון מאוד – עניתי לו ואת עצמי שאלתי נרגז:  "למה מעכבני החמור הזה פה?"

הוא החשה רגע, הביט תפוס מחשבות במרחק העננים הלבנים ואחר העביר מבטו עלי ואמר:

– שמע-נא פרלגולד!  אתה הנך המשכיל בכל חיילי גונדתנו.  שר-הגונדה אומר כך, נוּ...  וגם ספריך, אשר בארגזך, יעידו על זה.  אמור לי איפוא – אני צריך זה לדעת – ההיה סופר שלֶמיל, שכתב סיפור בשם "שאמיסוֹ", או להיפך:  היה סופר שאמיסוֹ, שכתב סיפור בשם "שלמיל?"

גמר – ורשם בפניו את רגש החיכוי.

הוא הצחיקני והרגיזני כאחד.  מתוך איזה רגש לא טוב חפצתי להשאיר אותו בבערותו.  מטעם זה לא ביארתי לו את פירוש המלה vernünftig"" ומהאי טעמא עניתי לו גם עכשיו בכיווץ כתפיים של בור:

– אינני יודע.

  כיצד זה אינך יודע?  – גער בי ובקולו המורם נשמעה כעין קובלנא של איש, אשר נכזבה תוחלתו האחרונה.  – ועוד משכיל ייקרא!  הוי לה-רוּשפּוּקוֹ שכזה!

אני גמרתי בנפשי לפצוע אותו בנשקו ואמַלל:

– אינני יודע...  הנה קיוּביה – חכם גדול היה, ואף על פי כן לא ידע את האנטוֹמיה של הציפור-די-נוּר[16].

דברי פעלו את פעולתם.  בעיני הפורוצ'יק הופיע ברק חדש, הוא הושיט את שתי ידו לפניו ובראש קצת מורד, כמו מכובד הידיעות, אשר ירדו עליו כגשם סוחף, שאל מעוֹרָר:

– ומי הוא הקיוּביה הלזה, או איך אתה קורא לו שם?

– היה חכם גדול אחד ושמו קיוּביה.  הכול בעולם היה גלוי וידוע לפניו, ואת האנטומיה של הציפור-די-נוּר לא ידע גם הוא.

– זה מעניין – משך הוא בהתפלאות עמוקה – מדוע?

– כך.  מפני שגם לקיוּביה לא ניתן הכול לדעת.

– מעניין, מעניין – חזר הוא לעצמו מתוך השתקעות במחשבות.

 הכול ידע ורק את האנטומיה – לא...  ואיפה קראת על דבר החכם הזה עצמו?  – שאל אחרי דומיה קצרה.

– באלמנך אחד;  יש כזה בביתי – החילותי כבר להשליך את קורי בלי כל חמלה על הטיפש הזה.

– בביתך?  אה כמה חבל!  – ועל פי העוויית פניו אפשר היה להכיר שלא דברים מן השפה ולחוץ הם אלה ושאמנם צר לו הדבר.  – אם כן, כתוב איפוא הביתה, שישלחוהו הנה, שישלחו אותו אלמנך לכאן, ואת דמי המשלוח אשיב לך.

– בכל חפץ לבי הנני למלאות את פקודת אצילותך – עניתיהו כשפני מביעים רצינות שלמה ואף סלחתי לו שהוא מעכבני פה – אני אכתוב, שיש בגונדתנו פורוצ'יק ושמו קוסטוגלודוב החפץ באלמנך זה, ואז ישלחו תיכף.

רגע ישב תפוס מחשבות, מתופף על פני השולחן באצבעותיו, ואחר-כך אמר:

– לא נחוץ לכתוב בשביל מי האלמנך.  זה לא נחוץ.

אבל אני הגעתי בעקיצותי לידי עונג והתעוררות של אַזרט.  בדי עמל התאפקתי מצחוק לו באומרי לו:

– אבל, אצילותך!  הן אחי, אשר תחת ידו האלמנך, עסוק הוא יתר מכדי להיות שם לב לכל חפץ קטן שלי, מפני שיש לו בית-חרושת של ווּרשכים בשביל פורוצ'יקים – קוסטוגלודוב הביט עלי בעין חשד ואני המשכתי – לוּ היה לוֹ פנאי או לוּ כתבתו לוֹ, שהאלמנך דרוש לאחד האופיצרים של הלגיון, אזי, כמובן, היה ממלא מיד את דרישתי, אבל הן הוא עסוק מאוד בבית-החרושת של ווּרשכים בשביל פורוצ'יקים וסגני-פורוצ'יקים.  – אחר כך הוספתי באנחה וכדולה זכרונות – ווּרשכים יפים, אטון כחול מבריק, ובתוכם על תחתיתם חתימה זהב המַרקה של בית-חרושת:  ראש גמל ופֶּנְסֶנֶה חבוש לחוטמו.

אני הריקותי מפי את להגי לא כדי להבינהו לפורוצ'יק קוסטוגלודוב, אלא בבחינת "אמנות לשם אמנות".  אולם בשווֹתי לנגד עיני את ההבעה הפילוסופית של פני הגמל החבושים פנסנה, לא יכולתי עוד להתאפק ואתן את קולי בצחוק.

קוסטוגלודוב נתעורר.

– ובכל זאת – המליט בשצף קצף מפיו – הנני מייעצך לבלי לשכוח, כי אתה הנך הטוראי פרלגולד, ואני הנני שר חצי גונדתך הפורוצ'יק קוסטוגלודוב.  כן!  – הוסיף בקול נמרץ – לבלי לשכוח!  "ייקחהו אופל!  נמצא, שהוא הבין בכל זאת!" ואני נלחם לשווא עם קולות הצחוק המתפרצים ועולים מגרוני.

– למה זה פערת פיך, לה-רושפוקו שכזה?  – שואל הוא כבר בתימהון וגומר במין קובלנה של הכנעה – אין שום הבנה ונימוס.   ז'ול ורן – וחסל.

אני נפטר ממנו בצחוק;  הנני מוסיף עוד לגחך גם ברדתי ער ועליז מעל המעלות ובקרבי תוססת הכרה, שאני פצעתי את קוסטוגלודוב;  אבל כשאני עומד כבר על המפסעה, נכון לשוב אל חיק חלומותי המתוקים – מתהפך הגלגל!

לפני אין כבר שום ספק, קוסטוגלודוב פצע אותי ולא אני – אותו, ואין איש מלבדי חושד ויודע, כמה עמוק הפצע ואנוש.  "אל לך לשכוח, כי אתה הנך הטוראי פרלגולד", הלוא המה דבריו, אבל אני משַווה אותם בנפשי יוצאים לא מתחת שפמו הצהוב של איזה פורוצ'יק חסר-לב, כי אם מבין שפתי השושנים של אשת קפיטן אחת צעירה ומרעישה בהדר גאון-יופיה – ולבי עוד מעט, כך מרגיש אני, עוד מעט – ויִתּר ממקומו!  אני אינני מאמין כבר בחזיונותי ובחלומותי, הכול כבר נדמה לי לשגיאה אחת מרה, ולא עוד אלא שהנני שואל את עצמי מוכה תימהון:  "כיצד זה יכולתי מעיקרא לברוא מין פנטסיה פראית והוללה כזו?  כיצד זה יכלה היא להממני אף לרגע?" וכמו בתור תשובה על שאלותי אלה מתפרץ איזה מעיין סתר במוחי ושרעפים ירדפו שרעפים, רעיונות יבלעו ויכסו עשתונות, הם מקפצים, משתובבים ומזים בקצפם, שוחקים ולועגים לשברי:  "אה, אדוני פֶרלוֹביץ!  העבדים שווים בעבדותם!...  א-ה-ה, חביבי פֶרלַיֶב!  נתפסת, נתפסת!"...  "נקבע הדיאגנוז!  העיקר הוא מין האדם, ותחיבת קנה-הרובה בערמת השלג – מה תיתן ומה תוסיף?...  כל האנושות היא כדור גדול...  כדור בעל שני צירים...  הציר האחד הוא גריבאלדי, היינה...  הציר השני – קוסטוגלודוב, פרלגולד"...  "העיקר הוא מין האדם"...  "אחד מאותם בעלי הציר השני...  גם לבוש באיצטלת הסולדט היה מחבק בזרועותיו את ברוניסלבה בורבסקי – והיודע אתה מהו פירושו של זה?  – זהו:  להיות מלך המלכים!  למוץ את עצם תמצית ועסיס החיים, שכל השאר אינו אלא קליפתו!  זהו:  לשחוק לתבל, למות ולנצח!"...

 

כנידון למיתה ניגשתי שוב אל המגלבה של גרישקא.

המספריים צלצלו בידיו החיוורות של הגלב הצעיר המוכה שחפת, שהיה טרוד אצל ראשו של שוטר ענק-קומה ובא בימים.  הוא לא הפנה כלל את פניו אלי בשעה שנכנסתי, אלא שח כהרף-עין אל הראי שכנגדו ויסתכל בו רגע, ובעשותו תנועה זו רקדו תלתליו השחורים, הארוכים והקלושים, מין ריקוד משונה ומגוחך על פני עורפו.  אני ביארתי את סיבת בואי.

Ладно уж[17] ענה הוא באדישות צלולה ופילוסופית ויבקשני לשבת.

אני סירבתי.  אלכסנדר השלישי משך אלי חסד כבתחילה.  אני התאמצתי לבלי הביט עלי בראי.  מאחורי המסך המורם קצת נגלה אלי כלוב ובו איזו ציפור צהובת-בטן;  היא קשקשה במקורה לרגעים.  המספריים צלצלו במין דבקות ותיקה.  גרישקא העיף בי פתאום מבט של שימת-לב וישאלני:

– מדוע הנך נכא-רוח, הסולדט?

– אין על מה לשמוח – עניתי כמעט בקול של דמעות מחונקות.

– אין על מה לשמוח אתה אומר – קרא גרישקא והמספריים חדלו רגע מצלצל בידו כתאבים להקשיב למהלך השיחה – ואני אומר את ההיפך הגמור.  הואיל וראשיהם של בני-בליעל כאלו – הוא הראה במבטו על השוטר – הואיל וצוואריהם של בני "המאה השחורה"[18] שכמותו נתונים אל תחת מאכלתי, כבר יש ויש על מה לשמוח...  האף אין זאת, רוקטוב?

השוטר גיחך גיחוך ביישני וטוב-מזג ואפילו קצת טמירי, שהראה די ברור שלא שוטר מהטיפוס הרגיל הנהו ושבמקרים ידועים אנשים ידועים יכולים לקוות לעזרתו, ויאמר:

– טוב, טוב, שמח לך כנפשך שובעך, אבל את עורפי תואל-נא לגזוז לי במכונה "אפס כפול".

   Ладно уж – לא ידע גרישקא ליאות בלהגו כפרא צעיר, בהיסח-דעת גמור, מחזהו החולה.  – אני אגוֹז אותך ככה וככה אעמיק למעניתי, שאפילו בקולוארי הדוּמה[19] ירגישו הימניים בדבר.

על פני השוטר ובקצות גבותיו הצהובות השתעשע הגיחוך הטמירי הקודם.  לי היה צר עד כאב להישאר בחברת הבדיחה טובת-המזג הזאת ואצא.

כשראתה לילי את גרישקא החיוור עם ארגז מכשירי התספורת תחת זרועו, שאלתהו:           

– הגם אתה היית חולה?

– לא, אני רק מכין את עצמי לכך – ענה הוא בטון רגיל ורציני.

– להיות חולה?  – שאלה היא בתימהון ובאי-מנוחה.

– כן.

– אבל הן אתה תישאר חי?  האף אין זאת, גרישקא?...  כמוני?...  – אמרה היא כמשתוקקת לשמוע את המלה "כן."

גרישקא הביט עליה בשים-לב, כמו שהביט עלי קודם במגלבה, ויען:

– לא.  חושב אני, שלא כמוך...

הילדה הבינה.  שתי דמעות גדולות נתלו בעפעפיה השחורות והארוכות והיא מיללה בתוגה חשאית ונקיה כלב ילד:

– גרישקא מסכן...  גרישקא מסכן...

כשעלה ביד האם להשקיטה, ביקשה החולה להושיבה בכורסה בחדר-האוכל כדי שתביט על מעשה התספורת.  אני החזקתיה בזרועי קלה, חלשה ואווירית, עד אשר הציעה האם את הכורסה כרים.  מקרוב ראיתי את שתיהן:  הבת – עדינות של פרח לוטוס דק-הגבעול ובינה יתרה, כלל לא ילדותית, נשקפו מתוך עיניה הגדולות והרציניות;  האם – אני הרגשתי את החום הריחני, שנדף ועלה מתוך גופה הנפלא, ובהביטי על שתי הצמות העבות מצבע ערמון קלוי, שעלו והתפתלו כנחשים של חרטומים מצריים משני עברי ראשה וממעל לו התאחדו בסרט ורוד וביישני, ערגתי להיהפך בן-רגע לפרפר קטנטן וסמוי מן העין ולרדת על אחת הצמות היקרות הללו ולשבת...  ולשבת שם ככה בנשימה עצורה לעולם, לעולם...  בהוציא הגברת ברוניסלבה את לילי מזרועותי, נגעה יד האם בידי.  אני נדהמתי, הרגשתי בתוכי שישים שבשישים מאותה נגינת השמיים, אשר לה הקשבתי בדמיוני קודם, והיא...  מאמין אני, שגם לא השגיחה בזה:  היא ציוותני להסיר מעל השולחן את הקערות וכלי-האוכל.

סר וזעף הסירותי מעל השולחן את הקערות וכלי-האוכל וכמו בשעת עומדי על המשמר על יד הארסינל נהייתי גם עכשיו לבריה עלובה, נזופה וכקוראת חמס על מאן-דהוא:  "כך!  כך!  יש איפוא בעולם נקודת-יציאה כזו, שממנה אפשר לפנות אליך, פרלגולד, בפקודה ובטון כפנות אל איזה נער-המטבח, שנולד בקרן זווית מאחורי התנור והכיריים לאחת המבשלות מבנות חשוכי עם הארץ ושאולי דור עשירי הנהו לשלשלת שלמה של טבחים ורקחים...  יש איפוא נקודה כזו...  אבל – למען השם!  – אם כן, למה זה אנוכי?  למה זה היו מיטב ימי עלומי רק חלום אחד לתקן עולם במלכות 'האדם העליון' ו'החיה הצהובה'?  למה מילא החלום ההוא את כל מעייני ושלט בהם שלטת בשוכבי ובקומי, בבואי ובצאתי?  האומנם כל אותו מיתוח נימי הנפש ואימוץ כוחותיה היו דרושים בשביל שאדע עכשיו לרחוץ קדרות תבשיל כהוגן?" אהה, איזה דון-קישוט מגוחך הייתי אנוכי בתרעומותי!  האף אין זאת, חברים?...  מובן, כמובן...  ואף על פי כן!  במרדי אני עומד!  – חיה פראית אחת ועיוורת יש בעולם ו"חילוניוּת" שמה.  ברגלה הגסה ובסנטרה הקהה היא מזהמת, רומסת, מטמיעה, מערבבת ומטשטשת הכול, הכול.  היא לא תדע משוא פנים וגם עלי לא פסחה בימים ההם...  אניקדוטה אחת מספרת על ויקטוֹר הוּגוֹ, שבעוברו פעם את גבול פרוסיה שאלהו פקיד בית המכס למעשהו.  "אני חי על עטי"  – ענה המשורר.  הפקיד רשם בפנקס:  "ויקטור הוגו – סוחר עטים".  כפי שרואים אתם, ההבדל כלל לא גדול:  רק שם העצם "עט" במספר יחיד ורבים.

ומה בעיניכם, חברים, ההקבלה ביני ובין ויקטור הוגו?

מבלי משים הבטתי על בורבסקי, שחצי ראשו כבר היה מסופר.  הוא היה כל-כך דומה לכבשה גזוזה וחיוור, שותק ונכנע תחת מספריו של גרישקא, כל-כך מעורר רחמים, שהרהור של אשמה החל לנקר בי:  "ובאיש הטוב והישר הזה חפצת היום לבגוד בגידה שחורה כזו!  כך היה ברצונך לשלם לו כרוב טובו עמך?!"...  ולעומתו:  "למוֹתר, למוֹתר הם כל דברים:  הדיאגנוזה נקבעה!"...

המסך של פניני-הזכוכית הוסיף להתנועע אט ולהשמיע קול צלצול דק על פני הדלת המובילה אל חדר-המיטות רגעים אחדים אחרי אשר יצאה משם ברוניסלבה ובידה בובה – הוֹדי אדום כנחושת לבוש למחצה ונוצות כחולות תחובות לו מסביב לראשו.  היא הניחה את הצעצוע על השמיכה לפני בתה ותאמר:

– הרי לך, לילי, ה"ז'יד"[20]...

אני הבינותי, שזהו הכינוי המקובל של הבובה ואעמוד על מקומי נרגז ומר-נפש.  "הליידי היהירה הזאת – רתחה מחשבתי במוחי –  כינתה איזה גולם אדום בשמי המנוֹאץ וחוזרת עליו בפני בכדי להרעימני ולבזותני!..." אני חשתי בקרבי די אומץ-לב לשאול אותה, מדוע בחרה דווקא בשם "ז'יד" ולא ב"יאן סוֹבייסקי"[21], אבל, חברי החביבים!  לוּ ידעתם רק, כמה קשה ומכאיב לי להראות באצבע על יהדותי, להדגיש אותה, והעיקר להתגאות בה, להתגאות בזה, כביכול, שהנני יהודי!...  לוּ ידעתם, כמה רעל מַשקני הדבר הזה!...

ואני החשיתי ולא שאלתי את שאלתי.

לילי לא השגיחה בבובתה, היא הביטה דומם וחושבת מחשבות על הגלב ועל מעשהו ואחר אמרה כמו לעצמה:

– גרישקא גוזז את שְׂער כל האנשים ואת שער עצמו לא יגוֹז.

– אני, הרואה את...    רצה גרישקא להסביר דבר-מה, אבל ברוניסלבה, שישבה על הכורסה, שיסעתו:

– חדל לך, גרישקא, בבקשה ממך, אל תדבר אליה.  היא חלשה וזה מזיק לה.

– טוב, איפוא...  – ניאות גרישקא – נשוחח אתה בפעם אחרת.

שפתי הילדה התנפחו מעט קט בצער ובתרעומת ותאמר:

– אם כן, אדבר עם יענק.

– אבל יענק הן עסוק – ענתה האם – עליו לרדת אל המטבח ולרחוץ את כלי האוכל ולעזור למאלאשה.

לי נדמה, כמובן, גם עכשיו, שהדברים האחרונים נאמרו בכוונה להכאיב לי ולהשפילני.  אהה!  מדוע חדל-אונים כל-כך הוא הניב האנושי?  אלפי רגשות סערו וגעשו בקרבי ברדתי אל המטבח, כל-כך מפותלים כולם, כל-כך קלועים ומסוּבכים ביניהם באיזה קשר איום – ולשוני קצרה לתאר לכם אפילו את צילם היותר מרוחק.  אני רק אומר, שבתוך כל סער לבי שרר איזה מין בוז חריף וגועל-נפש נורא לעצמי, שעד רגעי האחרון לא אשכחהו.

כבר היה ערב בצאת גרישקא עם תיבתו תחת זרועו ללכת הביתה.  לאור מנורת המטבח נראו פניו הרבה יותר שקערוריים וחיוורים ועיניו – עוד יותר עמוקות בחוריהן.  הוא נתעכב רגע על השק, אשר השחיר אצל מפתן הדלת, ויפן אלי:

– כשיתקפך השיממון – בוא!

מתוך שתיקה הניעותי בראשי לאות "כן".

*

השק השחור נשאר פנוי והמטבח שקע שוב בדממה.  מאלאניה ביררה קטניות על הספסל ובבוחנה את כל אחת מהן במבטה המשונה, נדמה לי בעל כורחי, מדי פעם, שברצונה להטיל על הקטניות היפנוֹזה.  הדגים הציצו גם הערב אומללים מתוך הקלחת וחשבו, שאין כלל בשנה לא חודש אדר ולא מזל דגים ושכל אלה אינם אלא שרירות לבם של מדפיסי הלוחות.  אני חפץ להסיח את דעתי ממצב-נפשי המכוער ומתחיל לחשוב על ציד הדגים.  נושא עשיר – האף אין זאת?  אף על פי שהתאמצתי לפתח אותו ולהרחיבו באפיזודות כל שהן, לא עלה בידי לדלות מתהום דמיוני מאומה.

אבל מאלאניה מפילתני שוב אל תוך המטבח.  בעוד אשר על כף ידה הפתוחה לפניה נשאר לה לבוֹר עוד שבע קטניות, היא מביטה אל הדלת, שנסגרה מאחרי גרישקא, ודובבת:

– אהה, אל צורי!  גם כן סובל...  כל קרבו כרסם המוות...  זה בכה וזה בכה...  והגיס...  אל, אלי!...  מדבר אל עצמו, קוצף ומגחך אל נפשו – זה מעשהו כל היום...  והתאומים צועקים...  ויונקים...  האחד יונק שד אחד, והשני יונק שד שני...

קול מאלאניה הרועד מתלאה עצורה ופניה הדומים לפני ספינקס מעוּוים ומתכוננים לבכות היו ללבי כדקירת מחט – עמוקה, אכזריה ונאמנה.  אני הבטתי ברחמים עזים על בריה עלובה זו, שהורידוה בעל כורחה אל תוך החיים ואמרו לה:  "ביסוריך חיי!" – ואחשב להישרף מרגש הכלימה והחרפה, אשר התחיל יוקד בקרבי:  "כיצד!  העולם כולו מלא צער על כל גדותיו, הוא כל-כך מתעטף בעינוייו הקשים, המרים והגדולים כים – ואתה שוגה בהבלים כאלו, אתה בוכה בדמעות תנין לחיק אשה!...  עגבן!..." – גערתי בי בנזיפה, אבל תוך כדי רגע נמלאתי חמלה כל-כך עמוקה לעצמי, שיכולתי רק להוציא בלחש חנוק:

– רעים ומרים החיים, מלניושקה!

  מרים, חביבי, קצרה לשוני לאמור, כמה מרים – אמרה היא במין רכות שלא שיערתי כלל לשמוע זאת מפיה.

"אין עצה ואין תבונה" – חשבתי נוגה ונדכא באותם הרגעים – "הדיאגנוזה נקבעה!  העיקר הוא מין האדם!...  מדוע זה יפול בגורלי למחות אף דמעה אחת מעיני איש סובל, מעיני אמי?...  ואני הייתי חושב, שתעודתי בחיים נמלאה כבר!..."

הערב נמשך.

מאחורי הדלת נשמעה שעטת רגליים, הנוערות מעליהן את השלג, אחר-כך – גישוש וחיפוש הבריח בחושך ולבסוף הופיע על מפתן הדלת קוֹסטוּגלוּדוּב בעיניים דומעות מקור ובשכבה דקה של כפור על שפמו.  כשנתפזרו לרגליו ענני האד, אשר נכנסו יחד עמו אל המטבח, הושיט למאלאניה את שרוול ימינו שתעזור לו לפשוט את האיצטלה.

– יקחהו בכור שטן, איזה קור כלבי!  – המה מבין שפתיו הקפואות בהוציאו את ידו מתוך השרווּל השמאלי – זהו ממש...  נו...  קיריֶה אֶלֵיסוֹן[22]!

אחר שפשף קצת את ידיו זו בזו, העביר את עיניו על פני כל החדר, כאילו ראהו בראשונה, ויוסף בידידות טיפוסית:

– ובכן זה הוא משכן כבודכם...  של שניכם....  המ...  ודדים לטֶרפסיכוֹרה שלך, פרלגולד...  המ...  לא רעים...

אני נסחפתי באיזה זרם לא אדע שחרו ואומר:

– כן, הגונים.  על האחד היה אפשר לכתוב מראשיתו ועד סופו את כל סיפורו של שלמיל הנקרא בשם "שאמיסו" ועל השני...

פתאום וכאילו איזו הדיפה פנימית הפסיקתני באמצע ואני שאלתי את עצמי ברוח נעכרה מיאוש:  "אהה!  האומנם הנני ציניקן?  האומנם?  ואני לא ידעתי"...  ומעמקי ענו על זה בזה הנוסח:  "אחת היא:  חצי הגרדוּס – כמוהו כאין"...

ובעלת דברינו עצמה עמדה באמצע החדר, מעבירה חליפות מבט כבשה תמימה עלי ועל בן-שיחי ואינה יודעת מה לעשות בידיה התלויות לה מעל שכמה כמחוברות באופן מלאכותי.

– ובכל זאת – דיבר קוסטוגלודוב בעלותו במעלות – הנני מייעצך, פרלגולד, להיזהר מכל קונבינציות עם הטרפסיכוֹרה הלזו.  אדם צעיר, בפרט סולדט, חייב הוא להיזהר מכל קונבינציות ו..  ו...  ודיאפרגמות...

ליוויתי אותו ממקום שבתי במבט של משטמה עזה ואקלל אותו, אותי, ואת הקהות האנושית, את צמצום המחשבה וכוחות הרוח, אשר בכל חלל העולם.

ממעל נשמעה ברכתו הרגילה של קוסטוגלודוב:

Мое нижайшее[23]

ותשובתו הרגילה של בורבסקי:

Мое высочайшее[24]

אחר-כך נשמעו דבריהם כהמולה רחוקה ומטושטשה.

קיפאון של צער תקפני.  אני ידעתי, שמעבר לחלון נמשך לילה אפל ונשגב בהדרו המבעית.  זחלו הרגעים.

פתאום נזדקר ראשו של הפורוצ'יק מן הדלת שלמעלה ונשמע קולו:

– הו, אתה פיקו-די-מיראנדוֹלה!  רוץ-נא כרגע אל החנות והבא לי קופסת פפירוסות.

והראש נעלם, אך כהרף-עין נראה שוב כדי להוסיף:  – פפירוסות "אופיצריות".

הייתי מוכן לירוק בפניו מכעס ואשאר יושב על מקומי.

אחרי רגעים אחדים חזרה הפקודה.

אני לא קמתי ולא זעתי.

אז נגלה ראש קוסטוגלודוב בפעם הרביעית ומתוך נשימות תכופות צפצף קולו בקצף:

– בוא הנה!  עלה!

עליתי.  הקפיטן ואשתו ישבו אל השולחן ושיחקו בדוֹמינוֹ.  לילי ישבה מחותלה בכורסה על ידם.

– מדוע לא מילאת את פקודתי?  – נהם הפורוצ'יק ועיניו בערו.

– הפקודה ניתנה לא לי, כי אם לאיזה פיקו-די-מיראנדוֹלה – עניתי גם אני בקול מורם מרוגז.

– אני מוסר אותך לדין!  – רקע קוסטוגלודוב ברגלו.

– ב-א-מת?  – אמרתי אני בלעג – ואני מגיש קובלנה לשר-הלגיון על אשר פורוצ'יק, שר חצי גונדה, אינו יודע להתהלך עם אנשי משמעתו.

דברי האחרונים עוררו את תשומת-לבה של ברוניסלבה.  היא הרימה את עפעפיה הארוכות מן הדוֹמינוֹ ושמה בי את עיניה בהתעניינות, ואיתימא – גם בתימהון, כן, כמדומה לי, איני טועה – בתימהון.  קוסטוגלודוב נבהל מדברי, וזה אפשר היה להכיר בחוטמו שכאילו נתארך ונעשה יותר דק, ובשפמו, ששתי קצותיו הביטו למטה, ובכל זאת חזר עוד פעם בנהימה:

– אני מוסר אותך לדין!

ולילי צעקה בהתמרמרות מכורסתה:

– לא טוב!  רע!  מכוער!  פלטון אפאנסיוֹביץ, רע!  מכוער!

קוסטוגלודוב ניגש אל הקטנה ויחטוף את ידה, כשכל רחבי פניו אחוזים מין גיחוך טיפשי של פיוס.  למרות חולשתה הוציאה כהרף-עין את ידה מידו, כמו מבין גחלים לוחשות, ותצעק בקול שחוּף:

– גש הלאה!  אני שונאת אותך!  יענק טוב, ואתה מכוער!  מכוער!

ברוניסלבה נתאדמה כולה ותעף בפורוצ'יק מבט של זעף:

– העבודה, אינני מבינה, איזה איש אתה, פלטון אפאנסיוֹביץ...  להקניט ילדה חולה, זהו..  סוף-סוף...  – והיא לא גמרה מפני דרכי שלום.

אני ראיתי את ברוניסלבה בקצפה...  אהה, אל אלוהים!  לשם מה לומד אני ומעשיר את שכלי בניסיונות ובספרים?  הנה יודע אנוכי מן הניסיון, שכל הנשים רגילות לקצוף ולהתרגז מדברים ששוֹויים עולה לפחות מפרוטה, ואף על פי כן הריני מוכן ומזומן לקרוא מלא עד כדי להיחנק ברוּקי:  "תבל!  כרעי על ברך לפני היפהפיות הנזעמות!"

אולי חפץ קוסטוגלודוב להראות בפני האשה הקטנה את שררתו עלי בהוציאו מארנקו הצהוב מטבע בת עשר קופיקות ובהושיטו אותה אלי במין קרירות קשת עורף, שאינה אומרת לרכך את עצמה:

– לך והבא לי קופסת פפירוסות!

– לא!  – עניתי – מוטב כבר, שאצילותו ימסור אותי לדין ואני אתאונן.

אז נכנס הקפיטן אל דברינו:

– הבא לי, יענק, קופסת פפירוסות!

– ברצון, רום-אצילותך.

אני לא לקחתי את הכסף מיד קוסטוגלודוב.  קניתי קופסת פפירוסות "אופיצריות" בחנות הקרובה על החשבון העובר של הקפיטן, הבאתיה ואמציאנה ליד רום-אצילותו.  רום-אצילותו מסר את הקופסה ליד אצילותו, והאצילות הדליקה בזריזות פפירוסה ותחל לעשן בעונג רב.

– ועתה – אמר הקפיטן אלי בידידות – הט אוזן ואשמיעך את עונשך.  הן אמנם, יענק, ראוי הנך להימסר לדין-הצבא על עוון מרי, אולם הפעם תיענש רק במשפטי אני.  כשתשוב לילי קצת לאיתנה, תלך אל ההאופּטוַאכטה ותיאסר שם שבוע ימים ל"לחם ומים".  ועתה לך והתפלל לאלוהיך, שניצלת מפורענות גדולה.

מפי קוסטוגלודוב התאבכו תימרות עשן והוא דיבר בקול של הכנעה:

– קיריה אליסוֹן, כמה נתחצפו הסולדטים בעת האחרונה.  הנה גם דוֹרוֹשנקוֹ...

בחיקוי מעשה-אמן להכנעתו עניתיו בבת-קול:

– קיריה אליסון, כמה אוהבים הפוֹרוצ'יקים לעשן פפירוסות ואת העשן לעכב ולהשאיר בקרבם... – ולרגע אזרתי אומץ ואוסיף – בתוך נשמתם...

מרכזי הרצון והמחשבה של קוסטוגלודוב היו, כנראה, עייפים כבר מכדי להתרגז שוב.  הוא שׁח על השולחן ויסתכל מבעד לחשרת העשן, הזוחלת ומתמשכת סביבו, באבני הדוֹמינו, ושום עקבות מההתנגשות, שהיתה זה עתה בינינו, כבר לא ניכרו בפניו:  הם נגוזו כליל.  אולם הקפיטן הזהירני בקצרה ובלי הידידות הקודמת:

– המעט בדברים, יענק!

אזהרתו הגיעה אלי כל-כך רחוקה, עלובה ומסכנה:  את מבטה של ברוניסלבה תפסתי שרוי עלי.  רגע היו עיני שנינו נעוצות אלו באלו ולא היה ביכולתנו לגרוע אותן – שנינו נדמינו לזוג של קטניות, שהוטלה עליהן היפנוזה:  את כל עדינות לבי שלחתי לה במבטי זה, והיא...  שביב הודלק באישוני עיניה והעיד שהיא הבינה...  אך פתאום הבליגה על רגשותיה ותסב את פניה הצידה כאילו כדי להביט על הברומטר התלוי על הקיר מימינה.  ראשי כאילו הועם:  העיניים היקרות, המסולאות במחיר חיי אנוש, כבר לא היו לנגדי...  קווּצה שובבה אחת, שפרשה מן הציבור, חיבקה את עורפה המבהיק והענוֹג ותתגר בי ותחד חידה.  הראש הנהדר המוסב ממני היה בעיני לחידה.

לא!  גם מבטה לא היה אלא חידה וספר חתום בשבילי.

אני מיהרתי לרדת אל המטבח.  נשען על שני אגרופי הנני עומד אל השולחן, עיני נתונות באור המנורה ולפתור את החידה אני ירא.  אלפי רגשות והרהורים וחצאי-צלליהם הבלתי תפוסים לעולם, תוססים, תוססים בקרבי...  גם הלב דופק...  כנוגע בדבר דופק הוא...  ברגע זה מגיעים לאוזני מלמעלה מתוך ריסוקי השיחה דברי ברוניסלבה:  "לא יהודי מפולין"...  ואני מתעורר:  "האומנם היא אמרה כדברים האלה?  זה לא נדמה לי?  היא מדברת בשבחי?.." ופתאום אני פונה אל מאלאניה השוכבת כבר על מיטתה, כשפניה נתונים אל הקיר וכשהיא מכוסה ממעל לשמיכתה באיצטלה שלי, ושואל:

– מַלַשה, את ישנה?

– ומה?  – הומה קול אטום מתחת לשמיכה.

– מי כינה את הבובה של לילי בכינוי "'ז'יד'?"

 כלום אינך יודע?  – עונה הקול בנהימה אטומה ושטופת תרדמה כבתחילה – הן זה הריק והפוחז אַנטוֹן...

התעוררות של ששון פנימי צולחת עלי.  "כמובן, אנטון... – מהרהר אני – כל-כך מתאים וטיפוסי לגבי מוּז'יק[25] בור...  ראה תמונת הודי וכיוון שלא ידע מה מין היצור הזה ומה טיבו, עמד והנחילהו את הכינוי 'ז'יד'...  טיפוסי!  והיא לא התכוונה כלל לבזותני...  כלל לא התכוונה"...  ובקרבי עז החפץ לראות אותה עוד פעם הערב.  אולי אתפוס עוד מבט אחד, אשר יבאר לי הכול.  אני עולה למעלה ותואנתי היא – לקחת מעל השולחן את קנקן-הקפה הטעון שטיפה.  אבל ברוניסלבה איננה כבר פה.  מהאולם מגיע קול זמרתה את האריה של מפיסטו.  בורבסקי וקוסטוגלודוב יושבים אל השולחן, מפצחים אגוזים ובוטנים ומשוחחים על הגונדה הי"ב שנתרבו חטאות-סולדטיה.  הפורוצ'יק מוציא על הגונדה את גזר-דינו, שהיא...  אפּוֹקריפית.  לילי יושבת בכורסתה דוממת ושקועה במחשבות.  על דבר-מה, על איזה ציר תיסובנה – מי יודע?  ומי יודע לערוך את כל חין-הדרו ויקר-תפארתו של שחר החיים, שחר אחוז דמיונות ועשתונות?...

ומן האולם זורמת זרמת בדולח קלוח – משתפכת זמרה מתוקה, מלבבת וגאיונית כפרוֹפיל של ברוניסלבה.

Он правит всей все-ле-е-е-енной...[26]  – סלסול המלה האחרונה יוצא כל-כך גרציוזי, והוא מסלסל ומלטף, חודר ומרהיב את הנפש.

למין קרן שפע טמירה נהפך מוחי, קרן-שפע ודמות סימן-שאלה לה:  "אשה כי תרגיש את חץ האהבה נעוּץ בלבה – התשיר אז?  וכך היא שרה?  ואם אריות היא נוהגת לשיר?  והאריות מעין אריה של מפיסטו הנן?..."

החידה – חידה...

ובגודל יגוני ומבוכתי אני שולח פתאום את מבטי אל עבר האולם וממליט לחש של תלונה:  "הלוא מיסודות של מפיסטו הנך בעצמך, שככה את מסתוללת בנפשי!..."

לילי נתנה לי אות באצבעה ואגש אליה.  היא משכה את ראשי אל פיה ותלחש לי באוזני:

– אל תירא, יענק.  הוא לא ימסור אותך לדין, הנתעב הזה.  הן אבא לא יתנהו.

השתתפותה של הקטנה נגעה עד לבי;  ובהעבירי בעדינות חמה את ידי על פני שערותיה, יקרה היא לי מאוד, והרגשתי, הבינותי בחוש, שהיא בתה...  של אותה...

 

עברו שלושה ימים.  למראית-עין לא נשתנה בבית הקפיטן מאומה מלבד בריאותה של לילי – לטובה.  החיוורון, שהבהיק עמוק בעור פני הילדה, חלף כמעט והיא כבר טעמה פעמים אחדות מדייסת הקמח "פלוֹר", המבושלה בשבילה בעצם ידי.  וכאן, בשעת סעודותיה הזעומות הללו, היה מבצבץ ועולה אותו רגש הזרוּת, שבין ראש הקנגוּרוּ ובין יד הכילי מעשה מגלף, שנזדמנו מעשה מקרה לשרשרת שעון אחד.  אני הייתי מעלה למעלה את התבשיל, וברוניסלבה – היא נמנעה בימים אלה לגמרי מלהביט עלי, אפילו בצווֹתה לי דבר – היתה לוקחתו מידי ויושבת להאכיל את החולה.  אחרי כפות מספר היתה האחרונה מניעה את ראשה לאות מיאון, האם היתה משדלת ומפצרת בה:  "עוד כף אחת, לילוּס, עוד רק אחת, מלאכי!..." והבת היתה נותנת באמה זוג עיניים רציניות וחודרות בלי נוע ואחר היתה אומרת בתוכחה בקוצר-רוח:  "העבודה!  איזו הנך, אמא!..." ברוניסלבה מבטלת את רצונה ומביטה בעצב חשאי על מדליון-הזהב התלוי לה מעל צווארה, שואלת אותי, האם רחוק ובאיזה רחוב נמצא בית-הכנסיה הקתולי ויוצאת את החדר ומשאירה אחריה קול צלצול פניני-הזכוכית של מסך הדלת...  אחר הדברים האלה ואחרי העבירי בכנף-אווז את האבק מעל המסגרת הגדולה והכבדה של תמונת "קוֹנרד ולנרוֹד במצב שגעונו", הייתי יורד המטבחה להיווכח, אם נעשה פה כל הנחוץ מצידי ואם אין מאלאניה זקוקה לעזרתי.  והיה אם גור-החזיר הקרוש הובא כבר בידי מן השוק והוא מוטל בחשיבות על השולחן ומזכיר משום-מה בהבעת שפתו העליונה המורמה מעט-קט מעל לשונו דיפוטאט עכו"ם בעל השקפת-עולם ליברלית מעיר שכולה אוכלוסי ישראל;  אם מתוך החבית, אשר במרתף, הועלתה כבר קערה גדולה ועמוסה לעייפה חתיכות קפואות ומוצקות של כרוב;  אם גם עצים ופחמי-אבן לא חסרו במטבח ויצאתי לנפשי לנוד ולשוטט ברחובות ובפרברים שוממים ונשכחים.  נתחבב עלי אותו עניין עד מאוד.  הייתי מהלך ומהלך ומחשבתי עובדת כל הזמן עבודה שאינה פוסקת:  "מה היה פירושו של אותו מבט חדש?  הנוכחה, סוף-סוף, ברוניסלבה הנחמדה לדעת, כי משלושת הגברים, אשר היו באותו מעמד, אני הוא היותר יפה, הפחות טיפשי והיותר מעניין?  האומנם כן הדבר?" וברגעי אמונתי בהשערה זו היתה עוברת אותי הרגשת אושר גדול-גדול וצר היה לי על אשר עזבתי את המנדולינה בגונדה – לולא זאת, כי עתה שבתי אל המטבח ובאיזה רגש, באיזה רגש, הייתי מנגן לעצמי ממיטב מנגינותי!...  אבל פתאום צץ וצף בדמיוני הראש המוסב אל הברומטר ועוד מעט ותבצבץ גם האריה של מפיסטו.  "האריה מה היא באה ללמדך?..." ולחש פנימי אני שומע ויגון אכזר מוסך הוא בקרבי:  "בת השליאַכטה[27] היהירה רק התפלאה קצת לראות את נושא האיצטלה האמוצה מקשה את עורפו, מה שבלתי שכיח כל-כך לגבי בני מצבו ומדרגתו – רק התפלאה, לא יותר.  כל אלה, מסיו פרלַיב, אינם אלא תעתועי דמיונך הרואה צל הרים כהרים..." אני נזכר כל פרטי התנגשותי עם הפורוצ'יק הסכל.  נפשי נצרבת מבושה ומעוד הרגשות אין מספר, אבל אני גומר בהלצה:  "חפֹץ חפצתי באותו ערב לבטל את מרחק חצי-הגרדוּס המבדיל ביני ובין הקוטב ולכבוש אותו;  חפצי, כמדומני, עלה בידי, אלא שלרגל זה נפל סכסוך לא נעים ויצא אינצידנט פרלגולד-קוסטוגלודוב..."

אולם ביום הרביעי לספירת האינצידנט הזה יצאתי לנדודי בלי שום ספקות ופקפוקים ואומלל, אומלל.  ביום זה, שלא חל בו לא מועד, לא צום ולא התוודות עוונות, הלכה ברוניסלבה אל הכנסיה להתפלל.  היא לקחה את אחד מספרי התפילות הקטנים המכורכים אדום, כשעיניה מביעות עצב ודאגה, ובעוזבה את הבית ציוותה לי ולמאלאניה לשבת ליד הילדה חליפות.  לילי ישנה כל הזמן, הקפיטן היה בגונדה, ואני ישבתי על כיסא על-יד מיטת החולה ודפדפתי, בלי שום מחשבות מסוימות בראשי, בספר התפילות הלקוח מעל האצטבה והדומה בכול לזה שלקחה ברוניסלבה אִתה.  התפילות עצמן היו מודפסות בדפוס שחור, אבל אותיותיהן הראשונות היו אדומות.  בפאת כמה דפים מצאתי איזו סימנים רשומים בעיפרון ביד אשה, שלא יכולתי לרדת לסוף פשרם:  הם היו דומים מאוד לסימני-שאלה, אבל הרבה הזכירו גם את מפתח הכינור אשר בתווי-הנגינה.  לטרוח ולמצוא דווקא למה יכוונו הסימנים לא היה ברצוני ואני הנחתי מבלי משים את הספר הצידה על שולחן-הרפואות הקטן.  אחר-כך, גם זה באותה הריקנות החמימה, הזוחלת לאט-לאט בתוך הראש, לקחתי את בובת לילי מעל שמיכתה ואחוֹק בחודו של קרס הנעליים את המילה "жид"[28] – ואחר הוספתי בעברית:  "אסותא!" – ברוניסלבה שבה מהכנסיה עוד יותר עצובה מבתחילה ותמצאני מתעסק בעבודתי זו.  בראשונה התפשטה את פרוותה האדומה וכמו מבלי דעת מה לעשות ועל מה להשהות את מבטה עמדה כשני רגעים באמצע החדר בעיניים תועות ועצומות לחצאים כעייפות משפעת אור השלג החדש, אשר נוֹלד בלילה.  אחר ניגשה אל המיטה, העיפה בי ובעבודתי את אלה העיניים חצי-העצומות, שקרניהן התפרצו ושטפו את ריסיהן במין זהב מזמר, ופתאום חטפה מידי במרץ של אַלמוּת את הבובה ותקרא כולה רותחת מקצף:

– מה הם המעשים היהודיים הללו?!  הא?...  צא מזה כרגע!

אני נדהמתי לכל עומק נפשי.  "מה זה?.." ומכל רמ"ח איברי ושס"ה גידי לא נשאר אף אחד, שלא יהא רועד ומפזז אותו פיזוז מכוער, שכפי שאומרים יודעי ח"ן דיו לאפיפיור הרומי בשביל שימשוך את ידו מכיסא-אפיפיוריותו.  אני כבר שמתי את פני האבלים והחפויים אל הדלת, אבל בו ברגע מגיע אלי לחש, איזו קולות לועגים ומתלחשים ודובבים על אודותי מן הצד:  "הראיתם את בן-החיל?  כל אומץ-לבו מספיק לו רק בשביל קוסטוגלודוב!..." וכמו איזה כוח לא אדע שחרו מַפנה אותי בחוזקה אל מול בעלת דבבי ומוציא מפי את הדברים:

– גבירתי!  מה פירושו של כל זה?

בתחנונים ובחשאי מצלצלות מלי זו אחרי זו.

– מה לך.  כי תשאל שאלות?... – אומרת היא, כשכולה רועדת ופניה פני להבים, ובקול דווקא לא רם, אבל האומר ברור, כי כלתה אלי הרעה.

"כאשר אבדתי – אבדתי..." ולשוני ממללת כמו על דעת עצמה:

– אם גבירתי מציגה שאלות בספר-התפילות, אזי...  כמדומני...

דברי נגעו אל נכון במקום חשוב מאוד בנפשה.  כהרף-עין – והיא רואה כבר את הספר האדום על השולחן ויודעת את הנעשה, ומחונקה ממשטמה עזה היא מלחשת:

– רד, רד המטבחה!...  כרגע רד!...

במטבח אין אני משגיח במאלאניה, אינני רואה מאומה לנגד עיני ומבולבל ומתנודד על רגלי אני מרטן לעצמי כמתוך טירוף חשאי:  "אנה אני בא?...  לברוח?  לאן?  מעצמי לברוח?...  כיצד לחיות?  כיצד לחיות?..."

אני יוצא החוצה.  כמדומה לי, אין אני טועה בחושבי, שכל יאוש גדול וכל אושר גדול בלתי מורכבים הם מאלמנטים פשוטים יותר וקטנים מהם.  כראשון כן גם השני חטיבות פשוטות הם בתכלית אכזריות הפשטות, כזוג של מושכלים-ראשונים צהובים.  הם עומדים לפניך בלי-נוע כחתיכת-קיר מול שׂבכת חלון בית-הסוהר – והיעלה בידך לסחוט טיפת מים לנטילת ידיים מצחיח-הסלע?  – כך יעלה למצחך המקומט להוציא מהם לוּ אך מסקנה אחת קלה שבקלות...  לא כלום!  מאומה!  חתיכת קיר – ותו לא!  אתה שב עוד פעם אל השבכה – ושוב לפניך אותה חתיכת-הקיר! ...  אני לא ניתחתי את יאושי הגדול.  לא חשבתי גם על קצפה המוזר והפתאומי של ברוניסלבה ולא עלה כלל על דעתי באותן השעות, שמאחורי כותליו של קצף זה הלוא מתחבא רגש אחר, שיש אולי בידו להביאני עד חתיכת-קיר אחרת – לידי אושר גדול.  אני לא ניתחתי כלום, הכול עמד במוחי קפוא, מסומר ועשוי לבלי השתנות לעולם ומאומה-מאומה לא הפריע לי לעסוק בשאלות.  והיער, היער הרוסי, אשר מדרום-מזרח לעיר, הוא התנשא כל-כך ענקי, כל-כך נהדר, ומעולף כפור ושלג נדמה לולַדימיר מוֹנוֹמָך הנסיך וכתר משובץ אבני שוהם וספירים חבוש לראשו, כולו כאחד הנפילים אשר בארץ... – ואני השתקעתי כולי מרחוק בהסתכלותי בו, עובר לאורך מבוֹיים ומסתכל, הודף ונהדף על ידי אדרות-עור נאוֹגוֹת[29]  ומסתכל בהנאה עמוקה, בהירה וחשאית...

היער...  הנו הנהו כולו במורד ההר!  כמו בתמונה פוטוגרפית דזעיר-אנפין מבחנת עינך מרחוק, דרך האוויר הצח והשקוף, כל קְטָן ענפיו ואת הדלה בדליותיו, מרגלי גזעיו עד עצם צמרתו.  הוא חי, הוא נושם, היער הנפלא הזה!  ולא עוד אלא שקשה לך להשתמט מהרושם, שזיע הרגש ורטט המחשבה חודרים אל תוכו ותוקפים את כולו, את כולו...  הנה האלון –  הוא ביצר עמדתו בטבור הגבנון ומביט משם זקוף ורציני כהידַלגו[30] יהיר מאחד פרברי מַדריד;  קבוצת תרזות נמוכות-קומה עומדת בחצי-עיגול, כנשים מוזרות בלבנה, וברי לך, שמלחשן הערמומי לא תימלט אף אחת מדיבות היער ומרכילותיו;  ושם בקצה מער-החורש עומד לו האורן הזקן כבעל-אושפיזין מנוסה וטוב-מזג, כששורשיו מזדקרים ומציצים מתחת לשלג כטלפיו של שור-הבר, עומד ואף קמעא דקמעא אינו שם לב לתביעותיו של הליבנה אשר ממולו ושפוארתו הארוכה המסולקה באופן מיוחד לאחוריו מעידה, שיש לו בידו אדרכתא – והוא תובע את שלו...  ולרגלי היער ימינה מתנשאת לתלפיות הכנסיה הקתדרלית, ועל הכיכר לפני הכנסיה נערכים פאראדים צבאיים בימי גנוסיא, ואל הפאראדים באים למכביר תלמידים מבית-הספר הקאדטי, נערים דקים וחיוורים, החשודים על מעשה-נערוּת...

כשאני נכנס אל הרחובות ההומים מרגיש אני והנה התעוררותי הולכת ושבה אלי.  מסביב המון מאליף-ראשים המרעים ממש בשאונו, במירוצו ובשאיפותיו הרעבתניות, שאינן פוסקות ושלא תדענה כל מעצור.  ואף על פי כן הנשים נשענות על זרועות בעליהן ומביטות אל תוך עיניהם בהכנעה של חתולים ביתיים והפקידים רצים עם אמתחות ניירותיהם, שקיבלו מפקיד בעל כוכב אחד יותר ופני כל אחד אחוזים אותה חשיבות מבהילה, הממריצה לחשוב, שאילמלא אמתחתו, כי עתה ירד חלילה וחס הלוֹקוֹמוֹטיב של ההיסטוריה העולמית מעל פסיו.  אה, שנאתי את ההמון!  אבל משטמה זו אינה נובעת, כמובן, מתוך מידותי התרומיות.

– "לא, אני לא ביירון, אני אחר..."[31]

– כן, לצערי, אחר – וההמון שנוא לעיתים ביותר על בניו הכי מובהקים.

בקרן הרחוב נשאתי את עיני והנה פאנצֶ'נקוֹ עומד לפני, סוּרפריז נעים.  פני החוֹחוֹל הרעננים הזהירו מצחוק אוּלטרה-ידידותי ואנחנו לחצנו בחיבה איש את יד רעהו.  החל פטפוט ולהג בשפת רוסיה הקטנה.  אגב אודה, שהשפה הזאת חביבה עלי מאוד ושהמשורר שבצ'נקוֹ נוגע בנימים יותר אינטימיות בלבי מאשר יל"ג שלנו ואינני יודע במי האשם;  אולי גלגולו של גוי אנוכי...  נשמעות חדשות מחיי הגונדה, מהנצחונות על לבות הנערות החכלילות שבסביבת הקסרקט, הלצה שובבה על האי סבא העובר על פנינו וסוחב בכבדות מגוחכה את רגליו המוכות פּוֹדגרה...  ופתאום נעשים פניו של בן-שיחי רציניים, הוא מביט רגע הצידה למרחק הרחוב, מריח את האוויר הקר ואחר הוא אומר בהשפלת קול:

–אנחנו ישַנו, פרלגולד.

– כלומר?

– איני יודע, כיצד אתם, חיילי המשמר, אולם אנחנו, הקבורים בקסרקט, ישַנו.  אך זה אתמול נודע לי הדבר.

– דהיינו?

והחוֹחוֹל, שהשתתף בכפר מולדתו בהתנפלויות אחדות על בעלי-נכסים, התחיל מספר ומתבל את סיפורו בביטויים טיפוסיים מהפרוקלמציות הנפוצות בכפרי אוקראינה:

– כידוע לך, מת שלשום בבית-החולים הטירון קאלידה.  בקבורת טירון מתעסקים טירונים – הן כך הוא המנהג.  עלי ניטל ללכת להזמין ארון בשביל המת.  עושה הארונות איש כבן ארבעים, חשוך-בנים – גר ברחוב בוניפרטרסקאיה –  הסביר לי פנים מאוד.  בתחילה דיברנו על דא ועל הא, מי היה המת ומה היו חייו, ואחר-כך על חיי האדם בכלל, לבסוף נתגלגלה השיחה ובאה עד לידי חיי העם.  עושה הארונות הביע את המחשבה, שאין שום קורבן בעולם יקר יותר מדי בשביל חיי העם.  ואחר...  ואחר הוא סיפר לי הרבה מן המעניין על דבר שתי המפלגות ס"ר וס"ד[32], אשר פרשו רשתות אגודותיהן על פני כל הגליל והמתחרות עכשיו בעניין ארגון הגרניזון הצבאי של עירנו.  עושה הארונות חושב, שהדבר יעלה בידי מפלגתו הס"רית, לפי שאין אצלה לא חסרון כסף ולא חסרון מטיפים בעלי כשרון.  בינתיים נכנס שוטר גבוה ובא בימים.  ברגעים הראשונים הבטתי עליו בחשד, אבל אחרי רבע שעה הייתי כבר מוכן להישבע, שזהו היושר והצדק עצמם.  הוא סיפר על דבר נפתולי הפוליציה ואכזריותה ויתן לי כארבעים קונטרסים אי-ליגליים שונים לחלק בין מיטב בני הגונדה.  הסיפורים של שני האנשים על רוסיה המתעוררת להילחם מלחמת תנופה על חופשתה מסכו בקרבי רוח של עליזות כזו.  ש...  אבל ירא אני, שלא תאמין...  נפשי, לקחתי שתי בּרוֹשוּרוֹת ושמתין אל תוך ארון המת לשני עברי צווארו, חה-חה-חה!

אני לא צחקתי.

– "קרא קצת, אחי, על דבר רוסיה המשתחררת, למצער בקברך תחכם" – כך אמרתי לו בחשאי, וביתר הברושורות זיכיתי את החיים בשובנו אל הקסרקט.

– מוזר הדבר!  – עניתי ברצינות – מדוע זה לא אאמין?  אני מאמין באמונה שלמה.  הדבר הוא כל-כך טבעי...  ו...  סימבולי.  הקונטרסים יפעלו על הגונדה לא יותר מאשר על קאלידה בקברו.  וכמה מן הקומי וגם מן הסימבולי בעובדה, ששתי מפלגות מתווכחות על הגרניזון הצבאי וכל אחת מהן אומרת:  "כולו שלי!" והגרניזון עצמו אינו יודע עד מה מכל הנעשה.  הגרניזון בעצמו ישן!...

– הוא הדבר, אשר אמרתי:  ישַנו עד עכשיו – נתעורר פאנצ'נקו.

– ישַנו וגם ישון נישן.  העם נברא בשביל לישון.

– אה, פרלגולד, לדברים שכגון אלו קשה לי להסכים – קרא פאנצ'נקו בצער – קשה...  ואולם אנו נחזור עוד לעניין זה, עכשיו אין לי פנאי, הולך אני אל הפּוֹסטה.  שלום!         

– שלום!

אני המשכתי את נדודי ואחרי שעה קלה מצאתי את עצמי עומד באיזה מבוי צר ומזוהם לפני אטליז יהודי.  בחוץ על יד המפתן הגבוה האדים על פני השלג כתם גדול ובהיר של דם ובפנים התעסקו שני קצבים בפשיטת העור מעל גופת הפרה השחוטה.  במרחק חמישה צעדים, בזווית, עמד יהודי בפיאות שחורות ומסולסלות, כנראה השוחט, והתפלל תפילת מנחה.  הוא הפנה את פניו אל שני הקצבים ומתוך התפילה בלחש אמר להם בקול קצת מורם בעברית:  "נוּ אה...  שׂכל בהמה..." והראה בבוהן ימינו על חזהו – לאות, שמוח הפרה מגיע לו.  בגועל-נפש שבתי על עקבי לצאת מן המבוי ובתוכי תססה ההכרה המכאיבה, שאין ביני ובין היהודי הזה ולא כלום, שהוא רחוק ממני, זר לי, עד למאוד, זר הרבה יותר משר-גונדתי ושלעולם לא אוהבהו, אותו ואת מנהגיו, כמו שהנני אוהב את פאנצ'נקו.  ואני קינאתי בפאנצ'נקו קנאה גדולה:  הלז מצטער שמגלים אי-אמון בכוחות עמו, ואני...  לי אין כלל עם.  אני איני מרגיש במציאותו.

היה ערב.  אני עמדתי ביער, כשגבי נשען אל אלון, שהתייהר מעל הגבנון כהידלגו ספרדי.  ממעל השתרעה כיפת השמיים בת גוון אחד, אמוץ ועצוב, שנקודות צהובות, זוחלות ומכאיבות לעיניים – מעין מיקרובים של פמליה של מעלה – היו נולדות בחוּבה לרגעים.  שאון העיר הגיע חלש ורחוק;  נשמעה צפירה – ספק ממסילת-הברזל, ספק מבית החרושת להיתוך-ברזל;  היער היה אחר, לא זה אשר ביום;  הוא שתק וחשב לא ידוע על מה ולא ידוע אם גם חשב;  על נקלה הבחינה עיני במבוי הטרטיאקוֹבי את בית בורבסקי וחצרו, ואפילו את השבשבת מעל למרתף;  ומעבר מזה, מנגד, כל-כך, כמדומה, קרוב, קינן בשלגי העמק כפרה הקטן של מאלאניה, הכפר העלוב כמאלאניה...

שעת דכדוכי נשמה היתה לי אותה שעה.

הערב נדעך...

אני גמרתי לשוב הביתה.  משום-מה האמנתי שזהו יומי האחרון בבית בורבסקי וחפץ פושר לדעת תוצאות זחל בקרבי, אלא בעומדי לפני שער בית הקפיטן נפל מבטי על שני חלונות המגלבה של גרישקא, שאור מנורה הסתנן מבעד לווילונותיהם הדקים.  חשבתי קצת ואכנס.

ממעל לזכוכית המנורה הסתובב במהירות עיגול של פח, דבר שלא יחסר בכל מגלבה הגונה.  הציפור צהובת-הבטן השמיעה לרגעים מאחורי המסך שאון רשרוש דק בהיטיבה את מושבה על מוט הכלוב.  פני אלכסנדר השלישי היו הפעם משום-מה קודרים ונוגים.  וגרישקא ישב לו על הספה, אחז בידו מסכת זקן צהוב וארוך ויסרקהו לפעמים קלע פה ושם ציציות אחדות במקום הצריך לכסות את הלחיים.  הוא הראה לי דומם כיסא לשבת – ואשב.

עברו שני רגעים של שתיקה.  גרישקא הפסיק אותה.

– אחד מי יודע?  אחד אני יודע – אמר בטון, שחציו רצינות וחציו קלות ראש – אחד הוא זְקָנִי.  באותיות של זהב ייכתב זכרו בדברי ימי המהפכה הרוסית.

– מדוע כך?  – שאלתי לתומי.

– מדוע?  – חזר הוא על שאלתי בתמיהה – משום שאם יוּסר ראשו של שר הגרניזון שלכם, הגנרל-ליטננט ירגוּנוֹב, מעל כתפיו, לא ייעשה זה אלא על ידי הזקָן הזה.

אני לא השתוממתי, מפני שכבר החילותי להכיר את טיבו של גרישקא ואומר:

 – התבצר הראש הזה יותר מדי במכון שבתו – דא עקא!

– והזקן הזה יפילהו!  – קרא גרישקא מתוך קשי-עורף ואפילו בקורטוב של התגנדרות. 

– דבריך, גרישקא, דורשים ביאור – אמרתי בפקפוק.

– לביאור מספיק לדברי חושב אני את תשעת משפטי המוות, אשר הוציא העריץ הזה על דעת עצמו משעת קחתו על שכמו את משרת שר הגרניזון בעירנו.

אני החשיתי.  לוּ חפצתי לדבר כאשר עם לבבי, כי אז הוצרכתי לאַשר את התזיס, שאי-אפשר לו להמון בלי עריצים.

וגרישקא גם הוא החשה.  אלא שעל פי האודם, שהוצת פתאום בלחייו, ועל פי ראשו המוּרד נקל היה להכיר, שהוא נרגז וזועף.

הוא שב אל סירוק הזקן ותיקונו.

– תמוה בעיני, גרישקא, שסוד חשוב כזה הנך מגלה לי, לאיש שאינך מכיר אותו כלל וכלל.

בפני גרישקא הופיע צחוק:

– ראשית, דברים כאלה אינם צריכים להיעשות בזהירות יתרה.  בשביל מעשים כאלו דרוש אותו מצב-נפש, שהנך נתון בו בעומדך על שן סלע, רגלך האחת כבר מורמה והיא סוחבת את כולך להפילך אל התהום.  והשנית...  שניים מי יודע?  – שניים אני יודע.  שני עמים הם בהיסטוריה שכדאי לדבר על אודותיהם, והם:  העם הצרפתי והעם היהודי.  כל השאר – זיבורית...

הוא המשיך:

– וביחוד העם היהודי.  הוא השיג את פילוסופיית החיים.  הוא הבין, שמצב המנוחה והשקט על השמרים הוא בגידה בפרינציפ החיים ושהחיים אינם אלא הפלגה בסירת דוגה בלילה בלב ים סוער.  הבין ויגשם את הפרינציפ בחיי יום-יום שלו.

– כי על כן – אמרתי בלעג – יש לו לעם זה בורג'ואזיה שבעה כזו, שהתחכמה לשקוט על שמריה גם בתנאים היותר מחפירים...  יודע אתה מה, גרישקא?  נחדל לדבר בשאלה זו, היא כלל לא תיחשב בין הנושאים החביבים עלי ביותר.

– אם כן – אמר גרישקא במין התעוררות בתלותו את הזקן בחלון – נלך אל "הכוכב הפולרי" ונשתה שם "ברוּדרשאפט".

– זהו דווקא עניין – לא יכולתי להבליג על חולשתי מאז לבית המרזח הנחמד והשקט – אבל יש חשש להיתקל באופיצר.

– דברי הבאי.  אתה תלבש את חליפתי החדשה ואז תירק אחת למטה ושבע למעלה על כל האופיצרים שלך.

אחרי רבע שעה ישבנו אני וגרישקא באחת הפינות המרוחקות והחשאיות של "הכוכב הפולרי".  כל שולחנותיו אמנם היו שיש, כמו שציירתי לי בדמיוני קודם;  בתמונות קירותיו – רובן מחיי המלחמה ומחזות הטבע – היתה ניכרת בחירה שיש עמה טעם ושנאת השבלונה עקומת-הפה.  ובכלל היתה דעתי נוחה הימנו.  על השולחן שלפנינו הבריק בקבוק של יין-שרף פשוט ובקבוק אחד של יין-שרף אנגלי מר, קופסת סולתניות, כעכים וביצי-דגים.  מספר המבקרים היה מועט ואיש לא הפריע אותנו לדבר בקול רם ולהתעסק בנו בעצמנו.  אני הבטתי על עצמי ועל חליפת-בגדי החופשית ואת לבי מילאה מין קורת-רוח מיוחדת, שאינני גרוע מאותו שיכור צנום וקלוש-זקן, היושב בזווית.  כשהתחיל היין לפעול בנו את פעולתו נשאתי כוס ברכה לחיי "הכוכב הפולרי", וגרישקא – לחיי הרפובליקה הרוסית.

אני הקשבתי מבלי להפסיק את הגלב המספר:

– שמע-נא, יענק – כך, כמדומני, קוראים לך – לא נעלם ממך, שאני נגוּע שחפת.  ארבעת אחי ושתי אחיותי הגדולים ממני מתו באיבם ממחלה זו.  בי, בילדה השביעי והאחרון, צמצמה אמי האומללה את כל עוז אהבתה הטרגית.  כי אכן טרגית ומבעתת היתה אלי אהבתה:  בשאתה את נפשה המתעטפת להצילני משיני המוות לא נשקתני, לא ליטפה אותי ולא נתנה גם לאחרים לא לנשקני ולא לספר בשבחי – כל-כך גדלה אמונתה בעינא בישא ובהשפעת כוחות נסתרים.  בקרבי השתרש איפוא הרגש, שחיים בלי נשיקות גם הם חיים.  ועכשיו, בשעה שנשאר לריאתי לנשום רק ירחים מספר, כסבור אתה, שאומלל אנוכי?  לא!  אני נהנה מחיי אולי לא פחות מהרבה בעלי חזה בריא ובולט.  והנני רחוק מאוד מחשוֹב את עצמי לאחד האנשים האומללים בעולם.  הכול, רואה אתה, תלוי אצל האדם בנקודת-השקפה, בפוזיציה.  ונקודת-השקפתי היא, שאסור לו לאדם לחוס על עצמו ולחַשב חשבונות.  כל זמן שהנשמה בקרבו, עליו להפקיר את עצמו בלי שום חשבונות בידי האיתנים הסוערים של החיים, או להילחם נגדם בחירוף-נפש בלי לשאול ביאוּרים, מה תהיינה תוצאות המלחמה.  ולכשתישבר מפרקתו – אין רע!  אבל העיקר – בשביל זה אסור לחשב חשבונות – לך בשרירות לבך וירוק על כל הפילוסופיה!...  לי אסור לעשן, לשתות משקאות-אלכוהול ולשבת במקום קר כפלכנו.  אבל כמה כל זה מגוחך, במחילה מכבודך, בשעה שראשו של ירגוּנוֹב מתחנן שיפוצצוהו.  ופוצץ אפוצץ אותו גם כן על דעת עצמי, אף על פי שהנני חבר במפלגת ס"ר.  המפלגה, רואה אתה, מוצאה את המומנט לבלתי מתאים, לבלתי נוח.  נוּ, ואני איני מחשב חשבונות...  הנה כי כן ההבדל ביני ובין אדם בעל חזה בריא אינו גדול יותר מאשר בין שני הסטודנטים, פלוני ואלמוני.  הלוך הלכו להם שני סטודנטים:  האחד אל האוניברסיטה והשני בערדליים.

– "אני, אני הוא האיש המחשב חשבונות" – חלף רעיון במוחי.  הרעיון השני היה על דבר ההמון והעריצים, ובלי שים לב על שהדברים אינם במקומם אמרתי בעלמא:

– אתה הנך איפוא מתנגד נמרץ לממשלת היחיד.

גרישקא הביט עלי כמשתומם.

על פני בקבוקי יין-השרף וקופסת הסולתניות ריחפה דממה.  גרישקא לעס את מאכלו בשקט ואני, בראש נשען על שתי כפות ידי, ישבתי וחשבתי:  "הנה ה'אני מאמין' של אדם דמוקרטי, הנהו.  כל-כך פשוט והגיוני.  אני יכול לבלי להסכים ובכל זאת הוא כל-כך הגיוני.  ואני חטטן אומלל, מחשב חשבונות לא-יצלח!...  כל הימים רק חיטוט, רק ניתוחה של הנפש, לא נשאר בה מתוֹם.  האטומים לדוגמה – אהה, איזו פראיות נוראה!  כלום בלב אדם מן החיים עלו מעולם הרהורים תפלים כאלה?  הנה גרישקא – הוא אובד באמת.  לא אטומים, כי אם חתיכות וחלקים שלמים מגופו הוא מפסיד יום-יום, ואף על פי כן...  ואחר-כך – היא היא...  חה-חה, אני בתפקידו של האוהב הראשון"...  חברים!  אני הייתי בידי היאוש!...  אני זכרתי, שבשעת עומדי על המשמר על יד הארסינל הייתי מתרגז מאוד על הצעירים שהיו עוברים על פני וחושדים אותי במבטם, שהנני "סולדט נאמן", בוגד בחופש העם.  והיום נתגלתה בי משטמה עזה להמון, שהוא איננו אלא קיבוץ עצום של אנשים סובלים, והנני כבר מצדיק עליו את הדין של ציפורני-הטרף הנעוצות בבשרו.  "מי אני איפוא, סוף סוף?  אני, אני?  – מאמין אני בהצלת האנושות?  מבין אני, מה תהיה ההצלה?  רוצה אני בהצלה זו?  ואם הן, האם זה אני שגמרתי בנפשי, שרווח והצלה יעמדו לאנושיות ממוכי שחפת ומעושי ארונות למתים?" –

ופתאום, כאילו כדי לפוצץ בבת אחת את האבן הכבדה התלויה על לבי, הרימותי כהרף-עין את ראשי ואומר בחיפזון:

– גרישקא!  אני משתתף אתך באַקט...  של...  נו, אתה יודע.

לאחר שפרחו מפי הפתיעו דברי אותי הרבה יותר מאשר את גרישקא.  הוא שלח אלי מבט של תשומת-לב, כמו בפעם הראשונה במגלבה וישאל:

– אתה מתבדח?

– לא!  אני מדבר אליך ברצינות גמורה – קראתי מעוֹרָר, כשהכול מסתובב ומפזז לנגד עיני הצורבות, ובעומק לבי הרגשתי שבעצם ידי אני מסב את עצמי בקוּרים חדשים והנני מגדיל את התוהו שבנפשי שבעתיים.

– יהי כן...  – ענה גרישקא בפשטות – טוב, איפוא...  לי יש עוד זקן אחד.  יתאים, חושב אנוכי, לכל מבנה גווך באופן נפלא.  ועזרתך גם היא תהיה להועיל:  העסק הוא לא מן הקלים ביותר.  אבל אני מתרה בך, יענק, לבל תסיח את דעתך מעיקר אחד:  אתה הולך להיהרג!  אני עשיתי כבר שלושה אַקטים וכולם עלו יפה רק מפני ששמרתי על תנאי זה.

– טוב – עניתי בקצרה.

באותו ערב לא דיברנו יותר בעניין זה.  כשנפרדתי מגרישקא במגלבה ולבוּש שוב בגדי צבא יצאתי החוצה, יללה מעל לגגות הבתים ובחוֹרי השובכים הריקים רוח צפון קרה.  מנגינת הזעם לפתה וחיבקה את הנשמה כחבק זאב רעב את כבשתו האהובה והנשמה הרגישה מה שמרגישה הכבשה האהובה בזרועותיו של זאב רעב.  השמיים...  אבל הן זאת היתה ערבת-ישימון צהובה, אמוצה, חולנית...  ערבת-ישימון, מדבר-עולמים...  וקרא בגרון, בן אדם, למדבר זה, קרא ואל תחשוך יובלות ומאות, מאות בשנים, על יאושך המר, הגדול והאיום – חי יאושך הגדול והאיום, אם לא יישאר קולך לעד ולנצח נצחים כקול קורא במדבר!...   בקיצור, חביבי, המאזן הנפשי היה רע.

בגשתי אל דלת המבוא של בית בורבסקי מעבר החצר שמעתי קול צעדי איש יוצא.  נטיתי הצידה ונתכווצתי אל הקיר.  מהדלת יצא קוֹסטוֹגלוֹדוֹב מעוטף ברדס לבן.  הוא הרים את ראשו והביט השמימה ואחר-כך דקלם בקול עליז ומתרונן, הלוך ודקלם:

"אֵניאוּס שָׂרֵנו הגדול

ונסיכם המפואר של הטרוֹיָנים,

ששוֹטט על פני הים כצועני –

אליך, הוֹ, המלך, שְלָחָנוּ עכשיו!"[33]

"יקחהו קטב מרירי!" – המלטתי מפי, נרגז, בקול רם ולא חפצתי להודות לעצמי, שהנני נוטר שנאה להדיוט זה על אשר הביט אל השמיים ממש כמוני בצאתי מן המגלבה ועל שואפו, כפי שנדמה לי, להדגיש, שאנחנו דומים איש לרעהו כזוג של שרצים.  – "טפו!" – שלחתי מפי לגימה מלאה של רוק אל השלג ואכנס הביתה.

במטבח לא היה איש ונזכרתי, שמאלאניה התעתדה בצהריים ללכת אל הכפר לדרוש בשלום משפחת אחותה.

מהחדרים הפנימיים נשמע קולו של הקפיטן:

– יענק?

עניתי:

– כן, רום אצילותך.

וכל הבית נשתקע בדממה – למעלה בלי ספק ישנו.  המולת הרוח החלה גם היא להירגע.

ישבתי על הספסל הנשען אל הקיר ושני חוצניה של איצטלת שר הגונדה דגדגו אותי באוזני ובלחיי.  כל מחשבה על אודות עצמי היתה לי לזרא;  אני גירשתיה מעלי כדבר מזכיר עוון, כזכרון מעשה לא יפה, לא יפה מאוד.  אני חפצתי להתעכב יותר במחשבתי על ילדותו וחייו של גרישקא:  לגמרי חדש ומשונה נראה לי החיזיון של אם אוהבת המונעת את עצמה מנשק את בן-טיפוחיה.

אך פתאום ראיתי מעטפת מכתב כחולה מונחת על מכונת-הקציצות.  לא נחפזתי לקום.  במשך הרגעים האחרונים, שישבתי על הספסל, ביקשתי ומצאתי שלושה דברים:  שהמכתב הונח בידי פאנצ'נקוֹ דווקא על המכונה כדי להעיר את תשומת-לבי;  שהמכתב הוא מאחותי סוֹניה ושמפאת זה הוא..  מוכרח לעורר בי מחשבות על אודות עצמי!  כשניגשתי אל השולחן והוצאתי את המכתב מן המעטפה נוכחתי, כי משגה קטן היה אִתי:  הכתובת, אמנם, היתה כתובה בידי סוניה, אבל המכתב – בעצם יד אמי.  אך זה היה מכתב, חברים!  אני רעדתי כולי בקוראי אותו.  סוף-סוף, לקחה הזקנה בעצמה את הקולמוס בידה ותשפוך במכתב את כל מררתה, תחת אשר עד כה כתבה תמיד רק סוֹניה ותמיד בטון כל-כך עדין, רך ומתחנן.

שני מקומות מאותו מכתב, שני פאסאג'ים מוסיקליים, כביכול, לא אשכח עד גניחתי האחרונה, הלוא הם:  "אתה הנך 'כזית' שנבצעה מן הפת ושלעולמי עד לא תשוב להידבק אליה;  כמשוּמד, כמוּמר, כעוֹכר ישראל ניתקת ותיקרע ממני לנצח נצחים!" והשני:  "אתה קללת בטני!  רצתה ההשגחה העליונה לקללני – ותתן לי בן אכזר עם לב-אבן כמוך!" רגע עמדתי כהלוּם רעם.  מי פילל, מה הם חמישה ירחים של חוסר מכתבים ממני בשביל אמי!  אני שיוויתי בנפשי את הזקנה הגבוהה והנמרצת הזאת שרויה בכעס – והייתי מוכן לנשוך את בשר עצמי מכאב.  "מי זה יתקע לי – כך חשבתי – שהיא סובלת פחות מאמו של גרישקא!  אה, האמהות!  האמהות!..." ואני מיהרתי אל החלון ואחטוף את הקסת, נכון לשבת ולכתוב מכתב ארוך, ארוך...  אה, אני אגלה לה הכול כאשר לכול!  כמה אני גלמוד, כמה אני סובל!  הכול אכתוב לה כמו לרֵעַ היותר קרוב והיותר נאמן!  אין דבר, היא תבין!  ואני העמדתי את הקסת על הכיריים כדי להמס את הדיו.  הדיו לא מיהרה להימוֹס, ואני חשבתי להישרף מקוצר-רוח.  כשהדיו כבר היתה ראויה לשימוש ישבתי אל השולחן וכתבתי אל שתי הנשים רק את השורות האחדות הללו:

"אמא וסוניה יקירותי!

אמת נכון הדבר, שלב-אבן לי.  אבל מה לעשות?  ומה לכתוב לכן?  מה לכתוב?  אין לי מה לכתוב!  אני – סולדט, יהודי ובן-אדם רגיל שברגילים – ובזה נאמר הכול.  ולכתוב אין לי מה.

הנני מנשק בחיבה את ידיכן ושערותיכן"...

המכתב הקצר נשאר מונח על השולחן ואני התנפלתי כאבן כבדה על הספסל אל בין חוצני האיצטלה ברגש מיוחד של מרַמה ומרוּמה גם יחד.  "איזו יתמות!  איזו ערירות!" לחשתי בזוועה – איזו זרות לאֵם, לעם, לכל צור מחצבתך!...  כלום לא קללת אלוהים?!  כלום לא 'כזית' שנבצעה מן הפת?!...  וכמה נסתבך הכול מסביב!  אל אלוהים!  הא לך גרישקא!  הא לך חוצני איצטלה!  הא לך ברוניסלבה!"...  "ברוניסלבה"... – חזרתי במרירות על השם המתוק.  העליתי על זכרוני את לילות המשמר הקרים על יד הארסינל, אלה לילות הגעגועים העזים לחיים אחרים ורחוקים מתוך הבטה אילמת על כוכב השחר – ולי נדמה שאני הייתי אזי כל-כך מאושר.  וכמו מתוך מסקנה מלאת היגיון מכל אשר עבר עלי במשך כל היום הזה גמרתי בנפשי להשכים מחר קום כדי לקבל את פני כוכב נשמתי.

והרוח מעל לגגות ובחוֹרים של שובכי היונים נשתתק כבר הליל.

הלילה זוחל...  מסביב דממה...  אין איש...  אין איש...

רק –

אני, צילי ותוגתי האיומה...

בקיצור, את כוכב הוֶנוס לא זכיתי לראות באותו לילה:  אף על פי ששנתי כבדה עלי מהמון חלומות והרהורים רעים, לא פקחתי את עיני אלא בשעה שמונה.  לו היתה מאלאניה בבית, כי עתה בוודאי העירתני;  אבל היא לא היתה, ואני הרגשתי עוד יותר בדאבוני ובשממוני.  קצרה לשוני לתאר לכם בצביונה ובעינה אותה הרגשה מכוערה, אשר זחלה בקרבי בזה הבוקר.  מבטי נפל על הסל המלא פחמי-אבן אשר מתחת לשולחן – ויקפא.  וכהיקלע הנצרים אהדדי בתוך הסל הזה, כך נקלעה בתוך רעיונותי וזכרונותי על מכתב אמי מחשבה כזו:  "האמהות הן בעלי-חיים נעימים וטובים עד למאוד, ואף על פי כן מכתביהן ארוכים הם לפעמים יותר מדי".  אני ידעתי שמחשבה זו היא ציניזם, שאין לו סליחה וכפרה, ציניזם המכוּון ראשית כול כלפי עצמי – והרגשת הבדידות והעדר הקרקע מתחת לרגלי תקפתני ביתר חוזקה.  "איפוא היא מאלאניה?  – שאלתי זועף – מצאה לה דווקא שעת-כושר לעשות ביקורים לגיסים שונים המדברים אל עצמם!..."  עובדה!  בת-חווה הפרימיטיבית חסרה בחדר.  איני יודע, לי נדמה, שפה יש חומר להיסטוריון הקולטורה;  ואולי טעיתי.  אך בעצם הרגע הזה נשמע ממעל למעלות קולה של האשה הקולטורית ברוניסלבה, מלטף ופתאומי, כל-כך פתאומי בכול:

– יענק!  המצאת את מכתבך?  אני הנחתיו שם, על המכונה לקציצות.

זיק של חשמל עבר כהרף-עין לכל אורך גבי.  "ובכן זאת היא, זאת היא...  עוד משגה קטן אחד"...  אני לא ראיתי את פניה, אבל שמעתי את קולה, את קולה.  מעוֹרָר ונרגש הוצאתי את המלים:

– חן-חן, גבירתי!...  מאוד...  מצאתיו...

אבל פתאום נתתי מבט בקרסולי, שישבתי עליהם מעל לרצפת המטבח הקרה, ובשחיפי העץ, אשר בקעתי באותה שעה בשביל המיחם – והזיק נדעך.  "מתנת חסד מיד המטרוניתה הגאיונית לפלביאוס המשפילי לשבת...  הוי, כמה הסתבך הכול מסביב!  הסתבך ללא הועיל!"...

חברים!  אוזניכם השומעות, שהרומן שלי התנהל קצת בעצלתיים.  אבל, חביבי!  היו, אדרבה, אתם השופטים ביני ו...  ביני.  הברדס של הנזיר הפרנציסקני הוא יותר עמוק ויותר חד ממוסר כליותיו, ואף על פי כן...  לא, לא זה היה ברצוני לאמור – אהבתי היתה יותר עמוקה מברדסו של נזיר פרנציסקני ואף על פי כן לא עמדה לי שאנצל מזחלנותו של דורי.

אבל כל זה אינו אלא ציניזם ואיננו כדאי לתשומת-לב.

היום הצפוני הביט אלי דרך החלון, אמנם לא כגרישקא – הן הוא היה קר לא כרבולוציונר וחזק לא כמוכה שחפת, היום הזה – אבל דיבר ממש כמוהו:

– טוב, איפוא...  חדל לך, סוף-סוף, מן השיח התפל הזה ומטיפולך הטיפשי בשחיפי המיחם ובנפשך...  האומנם אינך רואה, שגם בלעדי זאת שרוי אני היום בזעף ובעוד כשעתיים עתיד אני לענוש את העולם בשלג...

מאלאניה שבה מן הכפר.  היא אמרה נוּגה את ברכתה:  "אל למושעות" ותספר, כי אחד התאומים, אשר ילדה אחותה, מת.  אלוהים יודע ממה מת.  הגיס דיבר אל הילד המת במשך שעתיים ובין יתר דבריו שאלהו, אולי הוא חפץ לקחת אִתו חתיכת לפת.  אחר-כך הוא שאל את עצמו מדוע אין לפת ומדוע עוד לא היתה ברוסיה לפת מעולם.  שפתי מאלאניה התעווּ כשפתי ספינקס מתכונן לבכות מדי זוכרה את יקר תפארת חוכמת גיסה.

כשהחל היום לערוב ישבו למעלה בחדר-האוכל ברובסקי, אשתו וקוסטוגלודוב ושתו תה.  לילי ישבה על ברכי אביה.  אני שימשתי אצל השולחן.  המסובין שוחחו על התמרונים הקטנים העתידים להיות מחר ועל שבגונדה האחת-עשרה צריך הפורוצ'יק קוסטוגלודוב למלא בהם את מקום הקפיטן בורבסקי.  זה האחרון אמר:

– זכור איפוא פלטוֹן אפאנסיוביץ, אני משליך עליך את כל יהבי.

– אל תדאג, אדוני הקפיטן, הכול יהיה בסדר דידוּקטיבי – ענה הלז בחממו את אצבעותיו בכוס התה אשר לפניו, ואחר, מבלי הרגש שהוא מדבר על חבל בביתו של תלוי, הוסיף:  – לא אבייש את גונדתנו ואת הלגיון העזוז, אשר הכניע את וַרשה!

לילי הרימה את ראשה אל אביה ותשאלהו:

– אבא!  הגם אתה הכנעת את וַרשה?

הדברים נאמרו לגמרי לתומם, אבל גם דיפלומט בעל מזימות לא היה יכול לשאול אחרת.  הקפיטן ענה כאילו כדי להשתמט:

– טיפשה!  מה עוד תבדי מלבך?

– ואתה, יענק – פנתה אלי – ההכנעת את וַרשה?

בעצם הדבר נהניתי משיחה זו.  אני עניתי כמתכוון לגדולים ולא לקטנה:

– לוּ הייתי שם בימים ההם, כי עתה בעל כורחי הייתי מכניע.

הילדה דרשה תשובה ברורה יותר, אבל אביה השתיקה ושאל אותי במרץ קר ואכזרי של שופט:

– מה פירוש המלים "בעל כורחי"?

יחסו של שר-הגונדה אלי נשתנה קצת לרע מאותו ערב הפפירוסות, אבל גדול כוחם של העבר והזיכרון ואני לא יראתי לענות:

– המוטיב הזה שורר על פני כול בחיינו ב...ברוסיה.  הנה שאר-בשרי, יענק אחד כמוני, עובד בעל כורחו באותו לגיון עצמו, אשר ערך פּוֹגרוֹם בעירו, הציג את ביתו ריק מכל רכוש ופצע פצע אנוש את אביו.

כשני רגעים שררה דממה.  על הקיר היתה חרותה באותיות גדולות השאלה:  "מהו טיב העבודה לא מתוך אונס, כי אם מרצון טוב באותו לגיון, שערך פוגרום בוַרשה?" אבל קוסטוגלודוב לא היה יודע-ספר עד כדי לקרוא את הכתובת הזאת.  לילי, שקועה במחשבות, השתעשעה בשרשרת השעון התלויה מכיס חזיית אביה.  ברוניסלבה הביטה בי כמעט בהתפעלות ותאמר:

– נוּ, משרת יש לנו...  אין כ...

אותו מבט היה ביכולתו לעשותני למאושר באדם, לוּ האמנתי.  אבל אני כבר לא האמנתי...

והקפיטן כאילו חפץ לפתח הלאה את מחשבת אשתו, פנה אלי ויאמר:

– אתה הנך ילד זריז!  כרגע אפשר להכיר.  אלא ששאלה אחת מעסיקה אותי עכשיו:  לוּ נמסרה לידך מחר הנהלת התמרונים, האם היית מביא בערב את הגונדה בחזרה אל הקסרקט?

חפצתי לענות:  "לחינם, לחינם אתה חושב ככה, רום אצילותך!  לגמרי איפכא מסתברא, לגמרי!"...  אבל אני העליתי בפני רק מעין צחוק מבויש וחשבתי:  "מוטב שיחשבוני לרבולוציונר:  יכבדוני יותר".

המסובין עסקו כל אחד בשלו.  הקפיטן הביט אל איזה אלבום קטן מתקפל של מראות הווֹלגה; לילי השתעשעה בשרשרת שעון אביה;  קוסטוגלודוב שתה את כוסו השלישית וסיפר בינתיים לברוניסלבה, עד כמה נתפשטה הזייפנות בעת האחרונה באיטליה:  שם יש מין אחד של יין הנקרא בשם "דמעות ישוע".  הפולנית הורגלה כבר בטיפשויות הפורוצ'יק ושמעה אותן כשמוע יליל חתול מתחת לשולחן.  עיני ברוניסלבה היו מלאות איזה זוהר מופלא ומזמר והן לא הביטו אל הברומטר...  אבל אני לא האמנתי, לא האמנתי, אני חשבתי שנתאכזבו מעיינות כל האפשרויות.

כשירדתי אל המטבח ללכת אל גרישקא, מצאתי את מאלאניה יושבת לפני השולחן ומסתכלת, מבלי גרוע עין, בקערית קטנה מלאה דבש.  שאלתי לפשר מעשה.

– לנשמת הילד המת אני קוראה – ביארה.

– ואיך תראיה?

– היא צריכה להופיע בדמות זבוב או איזה רמש אחר[34].

– עכשיו...  בחורף?  – שאלתי.

– אין דבר ש..  חורף... – ענתה מאלאניה כיראה להפסיד אף הרף-עין מהסתכלותה.

מאחורי המסך במגלבה החלפתי את תלבושתי ואלך עם גרישקא אל "הכוכב הפולרי".  רגעים אחדים אחרי היכנסנו בא אל אולם הבית איש כבן שלושים וחמש, שהביט כקצר-ראות מעל למשקפי-זהב וסגר סגירה מעולה את שפתיו המקומטות כשזיפים יבשים.  הוא ישב בנימוס אל אחד השולחנות אשר בקצהו השני של האולם ויבקש בקבוק שיכר.  "אם בן-האדם הזה יודע לזמר – אזי בלי שום ספק בפאלצט", חלפה בלי משים מחשבה במוחי וכרגע הסחנו שנינו את דעתנו ממנו.  נושא שיחתנו היה הביורוקרטיה.

– כלום משיג אתה, יענק, מהי ביורוקרטיה רוסית?  – החל גרישקא בקול צרוד ומתאונן ומרוגש כאחד – מה היא ההידרה הזאת בעלת מאת-הראשים, שאין לעם האומלל מנוס ומפלט ממנה זה הרבה מאות בשנים?  כולה עבדות שפלה, כולה נאחזת במין זחלנות נתעבה בנפתולי סבכי הרפורטים המתים.  היא נוגשת בעם באכזריות רצח, מוצצת את כל לשד עצמותיו, רועדת לרגעים מכליון וקרץ וטיפשית כגימנזיסטית מהמחלקה הרביעית.

לא היה לי אלא להעיר בלבד:

– כאילו כל הגימנזיסטיות ממחלקה זו טיפשיות הן.

גרישקא היה קצת מבוסם.

אני מילאתי בשבילי כוס גדולה של יין-שרף אנגלי מר והריקותיה אל פי בבת אחת עד טיפתה האחרונה.  במוחי החלו לרוץ במהירות מגרה וכמעט דוקרת רעיונות שונים ומשונים על גימנזיסטיות, סינרים חדשים, גימנסיות ומדעים.

בלי משים העיפותי עין באיש בעל משקפי-הזהב והשפתיים הקמוטות, אשר שתה שיכר בקצה האולם השני.  הוא הביט על שנינו במבט כמעט אי-נפקא-מינה'אי וטיפל יותר מדי בלולאת הכפתור העליון של אדרתו החדשה.  הדבר הזה היה עלול לעורר חשד מפני שמרגלי-החרש רגילים לקבוע את התיבה הפוטוגרפית שלהם בלולאת כפתורם.  אבל מחשבותי היו מסוג אחר לגמרי;  חשבתי, שהאיש הזה הוא בוודאי רופא, רופא לתחלואי נשים וילדים, ואולי גם לתחלואים אחרים, ואולי איננו רופא כלל – יהי אשר יהיה!  ואולם הוא עזב כרגע את בקבוקו בלתי שתוי עד חציו ויצא מן הבית.  בהיותנו שנינו הלומי-יין מכדי לערוך את תוכנית האַקט, אמר לי גרישקא לפני היפרדנו:

– הכול, אחי, נָמוֹח[35] מחר.

בפותחי את הדלת להיכנס אל המטבח, נגלתה לפני תמונה, שהיכתה אותי בתימהון ושברגעים הראשונים חשבתיה לאחיזת עיניים:  קוסטוגלודוב, לבוּש באיצטלה וב...ווּרשכי ונכון, כנראה, ללכת, ישב על המיטה אצל מאלאניה, בעיניו – אש התאווה ובעיניה – שאלה נוגעת עד הלב בתמימותה:  לאהבה מה זו עושה?  – ברגע הראשון לראותו אותי נתבלבל כל-כך עד ששכח והסיר את ידו מעל מאלאניה, וזו האחרונה לא יכלה, כנראה, בשום אופן לתפוס את העניין, ורק תימהון, תימהון של ילד תמים וטיפש, נשתקף מכל ישותה.  לבסוף קם קוסטוגלודוב מעל המיטה, רכס את שני כפתורי האיצטלה התחתונים ויאמר:

– נוּ, לי עת ללכת...

ריכוס הכפתורים ודבריו הצחיקוני.  רוח של שובבות שיכורה צלחה עלי ואני ניגשתי אל קוסטוגלודוב ואומר:       

– אולי אצילותו רוצה לדעת, מהו "אומיקרון"?

הוא האמין בטיפשותו, שאני באמת נכון להסיח את דעתי מכל אשר היה פה זה עתה כדי להעשירו במלה לועזית אחת.  שני ניצוצות נראו בעיניו והוא אמר:

– אדרבה, אמור מה זה.

לקחתי בשלוש אצבעותי את מצחון הווּרשכי שלו ואורידהו על חוטמו.

– זהו אומיקרון...  זהו אומיקרון...

כשהרים קוסטוגלודוב את הווּרשכי מעל עיניו, גמגם:

– ובכל זאת...  הנני מייעצך...  לבלי לשכוח...  ש...  ש...

הפורוצ'יק מצא אל נכון בכוח הגיונו כי עז, שמיותר הוא בשבילו להישאר פה אפילו רגע אחד:  הוא הכיר בי, שאני שיכור ושיכור יכול לעשות סקנדל בשל כל קטנה ואז ישמעו למעלה...  והוא התחמק מן הבית חפוי ראש וכחתלתול ששפכו עליו קיתון של שופכין.

ואני אמנם אינני זוכר, מתי הייתי עוד שיכור כמו באותו ערב, ומפאת זאת התעצלה לשוני לדבר עם מאלאניה.  כשישבתי על המזרן לחלוץ את מגפי, שוב לא הרגשתי במציאותה בחדר.

– יענק!  – נשמע פתאום מלמעלה קול ברוניסלבה.

– הגברת קוראת לך... – האיצה בי מאלאניה.

אני נעלתי בחזרה את המגף השמאלי, אשר היה חלוּץ למחצה, ואלך.  הלכתי ובמוחי צלצלו המלים:  "ללא הועיל...  ללא הועיל כקרוא לנשמת המת בקערית של דבש"...  ולמה כוּונו המלים הללו – אינני יודע בבירור גם עכשיו.

עליתי אל חדר-האוכל.  פה היה חושך ולא היה איש.  אלא שמבעד לפניני הזכוכית של מסך הדלת הסתנן אור ורוד ועדין מחדר-המיטות.  רגע עמדתי מרטן לעצמי מתחת לחוטמי.  מעין שאלה היה אותו הריטון.

– יענק – הגיע אלי לחש רועד מאחורי המסך – בוא הנה...

נכנסתי אל חדר-המיטות ועמדתי, שוהה על יד המסך.  בחדר דלק הפנס הוורוד התלוי מלמעלה בין שתי המיטות.  לילי ישנה שקטה בעריסתה.  הקפיטן, כפי הנראה, היה בקלוב האופיצרים.  על כיסא-ההדום הקטן, כשרגליה היחפות נתונות על המרבד הארוך העובר עד פתח החדר, ישבה ברוניסלבה והאור הוורוד שת עליה איזה חן קסמים מלטף ומגרה.  שמלתה היתה קלה, הקוֹרסאג' היה פרוּף בחצי כפתוריו.  גבה המיושר אמר חיכוי.

– קודם גירשתיני וכעת את קוראת לי – הוצאתי מפי בחשאי ויותר ברכרוכית רגילה של שיכור מאשר בהתאוננות, אבל הדברים האלה, כנראה, נגעו מאוד עד לבה.  היא קמה חיש מעל כיסאה ותעמוד על המרבד ובעוד היא אחוזה כולה רעד פנימי, אמרה:

– כי על כן קראתיך, יקירי...  הן תסלח לי...  אמור, הן תסלח...  הן אתה, יענק, טוב...

אני לא עניתי.  אני הבטתי על המרבד הארוך, שעל קצהו האחד עמדתי אני ועל קצהו השני היא.  נשאתי את עיני אליה וראיתיה, את הפולנית הגאיונית, עומדת רועדת ונכנעת.  זרם דם לוהט שטף פתאום אל ראשי, שטף וסחף אותי לאורך המרבד ויביאני בן-רגע אל הכיסא הנמוך...  אני לפתיה בזרועותי כחיית-טרף והיא בערה ופירכסה בתאוותה כיונה בציפורני העוזניה.  שברירי הרהורים החלו לרוץ במוחי, להופיע ולהסתתר במהירות הבזק ועל כולם שורר הרהור אחד:  "הנשים אוהבות להיות יונות ודורשות את הגברים, שהם יהיו עוזניות".  אחרי רגע ניצבה לפני בקשי-עורף חצוף ובלתי-רגיל, לא לבלוע ולא להקיא, השאלה:  "מדוע אינני מאושר?  מדוע אינני מאושר?" אני הרגשתי אותה, את משאת-נפשי, כל-כך קרוב אלי, אני יכולתי לפרוש את ממשלתי על גווה, אני הבינותי שאושרי הוא בוודאי גדול, גדול עד למאוד, ובה בשעה לא  הרגשתי בו;  שיערתי אותו כדבר-מה העומד מחוצה לי, שכרוני היה כל-כך חזק ועמוק, שלא יכולתי לאסוף ולרכז את כוחות נפשי לשם הרגש הגדול אף כמעט...  בשנאה עזה שלחתי את שיני בזרועה עד שהרגשתי את דמה מסתנן ונוגע בשפתי דרך השרוול שלה.

– גש הלאה, משוגע, שיכור, סאדיסט!  – לחשה היא לחישת שרף בעוותה את פניה מכאב עז ובהודפה אותי ממנה במשטמה סוערת.

רגלי התפתלו במרבד ונאחזו בכיסא ההדום – ואפול.  רגע נשארתי שוכב על הרצפה ולבי היה לגיהינום הנקמה והקצף.  "כיצד!  – צעק והתקומם בקרבי ה'אנוכי' הנעלב והפצוע, עלבון היושר הנרמס – כיצד!  לקרוא לי ולגרשני בכל רגע שיעלה רצון מלפניה...  והעיקר – לקרוא לי בשעה שאני הלוּם-יין, בשעה שאני מחוסר צלם דמות אדם!  והשם...  השם הזה החדש!  סאדיסט!  השמעתם?  רק קטנה אחת:  יעקב פרלגולד – סאדיסט!...  כַּתרי איפוא מעט מזעיר, שפלה, והראיתיך, איזה סאדיסט הנני!..."

ואני התנשאתי מעל הרצפה ואגש אל עריסת הילדה הישנה ואתחיל להעירנה, להעיר אותה ולדבר:

– עוּרי, ליליצ'קה, הקיצי!  הסתכלי בפני אמא שלך...  איזו אמא חביבה יש לך...  היא נחמדה, היא מנומסה, היא מציגה סימני שאלות בספרי-תפילותיה...  ואחר-כך היא הולכת אל הכנסיה אשר ברחוב פרוטופופוב...  היא הולכת לא כדי לתת שבח והודיה לשם יתברך על שובך לאיתנך...  לא ליליצ'קה!  היא הולכת כדי לטהר את נשמתה מהסיטרא-אחרא של הטוראי יענק...  ואחר-כך היא מדליקה את הפנס הוורוד...  ואחר-כך היא קוראת לטוראי יענק...  ואחר-כך...

– הס!  לא תוכל לדעת לשם מה הלכתי אל הכנסיה...  – התפרצה ברוניסלבה מאחורי בזעם סוער ורותח, אך פתאום החל קולה לרעוד, דבר-מה כאילו נקפא על דל שפתותיה והיא יכלה רק למלל בבכי – לא תוכל...  לא תוכל...

אבל דמעותיה, דמעות גאווה פצועה, דיברו לי ברור, שאני לא טעיתי בדבר נושא תפילתה.  אני הבטתי נבוך מסביבי – על כתפי ברוניסלבה הרועדות ועל כתם הדם, אשר האדים על שרוולה, על ההדום המהופך, על הרצפה ועל לילי, שהחלה לנער את שנתה מעיניה ולהביט חליפות עלי ועל אמה בתימהון.  אני עמדתי נבוך ומבלי מצוא מה לעשות ולהגיד, היטבתי את השמיכה המכסה את לילי – ואצא.

מאלאניה ישנה כבר ואש המנורה על השולחן היתה שקועה.  עמדתי באמצע החדר וקולותי הפנימיים שוחחו בינם לבין עצמם:

– "ובכן סאדיסט?  סאדיסט?"

– "ואולי כן?"

– "איזו טיפשות!  הסאדיסט נושך מעוצם תאוותו, ואני נשכתי פשוט משנאה – איזו סמיכות הפרשיות?"

"ובכל זאת"...

אֶח חברים!  – אדרבה, היו אתם השופטים ביני וביני!

יצאתי אל החצר.  הלילה היה אפל וקר.  אני הייתי במצב-רוח משונה, שלא ידעתי, אם אומלל אני מאוד או לועג אני לאסוני.  כשהבחנתי בחושך את השבשבת, אשר ממעל למרתף, חלפה במוחי מחשבה, לא, לא מחשבה, כי אם רק המלים:  "שתי שבשבות".  אני עליתי על המרתף ושכבתי על מעבה השלג אשר על גגו ואלחץ בחוזקה את לחיי הימנית אל מוט הברזל הבוער בקרירותו ואביט ואביט...  מבפנים, דרך הווילונות של חדר-המיטות, הסתנן אור ורוד.  מעבר לגדר הצטייר בקווים מטושטשים הסילואֶט של מגלבת גרישקא.  הרהרתי:  "מחרתיים יהיה האַקט...  הוא יהיה...  שתי שבשבות"...

ואיילת-השחר, שהופיעה בשמי המזרח ובזקה משם אבק אלקטרי כחול, מילאה אחרי דברי, אבל – ריבונו של עולם!  – באיזו ערמומיות נוכלת:  "כך, כך, שתי שבשבות וסאדיסט אחד"...

הלילה גווע בלי משים ובחשאי...

*

אכן ראיתי את כוכבי באותו לילה ואכן האַקט היה.

הוא היה והשתתפותי בו היתה ממין מיוחד.  אך הבה ואספר דברים כהווייתם.

אני ישבתי על יד השולחן, נשען על שתי ידי וחשבתי על עתידי.  אני חשבתי, שהערב אולי איהפך לדבר-מה שאין לו שום עתיד.

החשבתם, רעים, מהו בשביל פרלגולד להתגלגל אל אחד מספרי לוֹמברוֹזוֹ בתור אילוּסטרציה לנפתוליו של עגבן חולה – החשבתם, רעים?  בשביל פרלגולד, אשר התגאה תמיד בגוו המוצק והיווני?  – אני הרגשתי, ששנאתי לברוניסלבה הולכת וגדלה, הולכת ומצטברת...  בכל מאמצי כוחי ומרצי שמרתי לבל תאבד טיפה אחת משנאה זו בשעה שהקפיטן ציווני ללכת להיאסר על לחם ומים, בהאופטוואכטה על עוון מרוֹתי את פי קוסטוגלודוב והיא התנגדה והעמידה על דעתה...  ביחוד חרה לי בשימי על לב שאין לי במה להכחיש דעה זו, להכחישה בפני עצמי:  הנה קודם לא ידעתי כלל שהנני ציניקן, ועכשיו הדבר הוא, כמדומני, למעלה מכל ספק...  ובכן, כאמור, ישבתי.  כאיש מגוּדל – לא כילד, כי אם כאיש מגוּדל – מחכה בקוצר-רוח לקונצרט המעניין, שיהיה בערב באולם ה"אוניוֹן", כך חיכיתי אני לקונצרט העתיד לצאת לפעולות בערב בלשכת שטאב הדיביזיה.  אני הכרתי ברור, שהשתתפותי באַקט היא צעד כל-כך פראי מצידי, לאמור:  הוא אינו נכנס אל חוג הקומפטנציה שלי – ומהו כל העניין הזה בשבילי, לכשיצליח, אם לא גירוי-אפידֶרמה פשוט, כמו שקוראים לזה?  אני הרגשתי בחוש את קוריהם של חיי התפלים, העומדים הכן לבולעני כליל ואני חדל-אונים ובידי אין כול לקדם את פני הרעה הגדולה ומלא געגועים חרישיים, עלובים וקובלים, החילותי לחשוב בנפשי, כמה מאושר הייתי בעולם לוּ ישבתי בשעה זו עצמה בעיר מולדתי בחדר מיוחד לאור מנורה עם אבאז'ור ורוד או ירוק.  במעון אחד, כמובן, עם אמא וסוניה.  מסביב שקט ושלווה...  אמא שבעת רצון, סוניה שמחה...  על עבודת הצבא אני יודע רק מפי השמועה...  אני עובד בחדרי המיוחד על המצאת מכונה מעופפת חדשה, שאליה גוּיים ידרושו, או על המצאת איזה נסיוב...  או...  אני מסתכל בעד אספקלריה בוֶנוס ומגלה בו תנועה חדשה, שלא שיערוה הרשל ופלאמאריון, או כותב פואימה נהדרה, המתארת לבאי עולם את כל הדר יופיו הנפלא של כוכבי, את יופיו כפי שאני תופס אותו וכפי שלא תפסהו איש מעולם ועד עולם...  "אה, קיריה אליסון!"...  – יכולתי רק להוציא בנהימה של מנותח בלי עזרת כלורופורם, כשפני מעוּוים מבת-צחוק מכוערה-מכוערה וכשלבי קרוב להתפוצץ בחזי.  ופתאום יד שלוחה אלי ונוגעת בשכמי.  נשאתי את עיני.  לפני עמדה ברוניסלבה.

– נוּ?  – שאלה.  עיניה חייכו וליטפו, עליה היה אותו הקורסאג' וכולה רוך גרציוזי ועדינות נוגעת עד לב.

– מה "נוּ"?  – אמרתי בהתרעמות קרה ועצורה בהתאמצי להביט הצידה, אבל הכתם האדום על זרועה פיזל לנגד עיני והרגיזני.

דממה קצרה.

– אמור-נא, יענק, איך זה מצאת, לשם מה הלכתי להתפלל אז...  אל הכנסיה?

– מצאתי..  – עונה אני ברצון גלוי להשתמט ולהיפטר.

– אבל איך?...  – מוסיפה היא לשאול, כשיד-ימינה מהדקת יותר ויותר את שתי כתפי.

– עזביני למנוחות, הגברת בורבסקי!  – קופץ אני פתאום נרגז ומורתח ממקומי – אני סאדיסט...  אַת במו פיך אמרת, שאני סאדיסט...

אני שונא אותה והנני נהנה הנאה עמוקה ומרובה משנאתי.

– אבל אני אוהבתך כפי שהנך...  לוּ גם סאדיסט...  – אומרת היא בגיחוך טוב וחשאי, כאילו נכנע-מבויש.

– ואני אינני אוהבך כפי שהנך...  אף על פי שאינך סאדיסטית...  – אומר אני את אלה הדברים ומרגיש, שאין פה אפילו אחד משישים ממה שצריך לומר כדי להינקם...  דרך אגב אני תופס את עצמי על יראתי לעמוד בד' אמותיה:  אני איני בטוח, שאיני סאדיסט.

והיא, יפה וגמישה, הולכת וקרבה אלי, הלוך ונעוץ בי את שתי עיניה המשכרות.  אני איני אומר מאומה, אני חושב רק כשלסתותי מכוּוצות:  "יקחך אופל!  מה את חפצה ממני?  מה את חפצה?  רק לרגע אחד של תענוג יש לך צורך בי ודבר אין לך לנפשי המרוסקה, לחיי המקולקלים, התפלים"...  ואני עוקר שוב את ידי מידה, מסיר מעל היתד את האיצטלה ויוצא החוצה.

– יענק!  – נשמע קולה מאחורי – שוב הנה!  אני חפצה לאמור לך...  לדבר...  בוא איפוא הנה!...

הייתי כלא שומע.

בחוץ אני מהרהר:  "נוּ, אל האַקט צריך ללכת...  על פי התנאי הוא יהיה עוד כשעה וחצי...  צריך ללכת...  ללכת או להיתלות, ל-ל-לכל השדים!"...  ומכרסמות ומעיקות על מוחי השאלות:  "מי אני?  – ציניקן או בעל נפש יפה?  לעזוב עכשיו את ברוניסלבה לבדה זהו לא מעשה ציניקן?  וגם את כוכב הוֶנוּס אני אוהב, אוהב מאוד...  אבל, אבל...  מי אני?  ציניקן או לא?  סאדיסט או לא?  יהודי או איזה יצור אחר?  רבולוציונר או חוליגן?  – אח, פשוט, גם הא וגם דא, ולא הא ולא דא, סתם איזה מין טומטום ואנדרוגינוס של סוף המאה"..  ועכשיו אני יודע כבר ברור, שהנני הולך אל האַקט.

נזכרתי, שמבעוד יום ביקשתני ברוניסלבה לקנות בבית האופה חלת-טוֹרט ולשאתה למנחה אל הכומר הקתולי.  החלטתי למלאות עכשיו את חפצה כדי להכין, לקראת כל מאורע שיארע, אליבי טוב.

הכומר הזקן קיבל מידי את הטוֹרט ויושט לי בתנועה אינסטינקטיבית את ידו לנשיקה.  אמרתי לו ששפתי קפואות יותר מדי – ואצא ללכת אל גרישקא.

מלוּבשים ומאוּפרים באיפור נפלא של תגרנים עירוניים – גרישקא בזקן צהוב, ואני בזקן-שיבה – יצאנו מן המגלבה.  מתחת לאדרתו של בן-לווייתי היתה תלויה חרב-פיפיות ואקדח, ואצלי – שני אקדחים, ומלבד זאת היה בכיסו של כל אחד מאתנו בקבוק של חומץ קארבּוֹלי.  שעת הכושר, כפי שהוחלט מראש, היא דווקא עכשיו, בשעה שהגנרל עסוק במקרא רפורטים שונים על תוצאות התמרונים וכמו כן בנתינת פקודות ללגיונות מיוחדים ולכל הגרניזון, ועוד משום שחיילי המשמר עייפים מהתמרונים של יום אתמול.  בעת הזאת יהיו בלשכה רק שלושה אנשים:  הגנרל, האַדיוּטנט שלו הקפיטן פוֹדספוֹרייב והלבלר.  אם יעלה הדבר בכי טוב ובידנו יצלח להימלט שלמים מן הלשכה ומן השטאב, אזי תעודתו של רוקטוב, אשר יעבור בעת הזאת הנה והנה ברחוב, תהיה להסב את הפטרולים שיצאו לרדוף אחרינו, לעבר אחר...  ועל יתר הפרטים להיוועץ מראש הוא מן המיותר.  העיקר הגדול הוא, שירגוּנוב מוכרח להיהרג;  מה שיהיה אחר-כך – לא חשוב.

היה חושך.  הפנסים אצל שער שטאב הדיביזיה לא היו מודלקים, לפי שבעוד שעה עתידה היתה לעלות הלבנה.  פה עמד על המשמר חייל אחד באדרת שיער, כמוני בימי שמירתי על הארסינל, נשען קפוא ובלי נוע על מזוזת השער.  גרישקא – ואחריו גם אנוכי – לא התעכבנו עם החייל אפילו רגע קצר, ובעוברנו על פניו במהלך רגיל דרך השער, אמר הוא לו, דרך הליכה, שאנחנו סוחרים בכרוב.  זה אירע מהר מאוד.  כשהיינו כבר בחצר קרא אחרינו החייל:

– הוי, אתה!  אתם!  חזרו!  אסור!

גרישקא ענה בקול נפלא של ברנש שאיננו יודע את הלכות התקנון:

– אנחנו?  רק לגמור את העסק בדבר הכרוב.  הגנרל יודע.

– אסור!  – קרא הסולדט מעומד על מקומו – צריך להודיע מראש!

עלינו במעלות למעלה וגרישקא השליך לאחריו מלים בודדות:

– אנחנו?  העסק דוחק...  הגנרל יודע...

– "כמה פשוט ונקל הדבר" – חלף הרהור במוחי.

כשהתחיל החייל להשמיע את צפירתו עמדנו כבר בלשכתו של שר הגרניזון של העיר ושר הדיביזיה השלישית הגנרל ירגוּנוֹב.  החדר היה מואר באור מנורת-גז, שהשמיעה שאון של רתיחה חשאית, ואל השולחן הארוך והמצופה אטון ירוק ישבו לשמחתנו רק שניים ולא שלושה:  מעבר לשולחן מזה – הגנרל, איש בריא ומסורבל בשר כבן שישים, עם יבלת קטנה בזווית חוטמו ועם כל שערותיו השׂבות בראשו, ומבטו החד והגאה העיד על בעליו שגם לפני מלכים התייצב;  מהעבר השני של השולחן ורחוק מהגנרל ישב..  נוּ, מצאו מי!  אדרבה!  ברגע הראשון לראותי אותו השתוממתי ונהניתי משחוק המקרה עד למאוד, עד למאוד.  זה היה קוסטוגלודוב!  האדיוטנט פוֹדספוֹרייב היה בלי ספק חולה והוא מילא את מקומו.  ממעל לראש הפורוצ'יק התנשאו איצטבאות אחדות של פינקסים והוא ישב עייף ושחוח, כשהווּרשכי נתון על ראשו, ורשם דבר-מה בפינקס קטן.  הלבלר לא היה משום-מה בחדר.

ניגשנו שנינו ישר אל השולחן ובין גרישקא והגנרל החל תיכף הדיאלוג הקצר הבא:

גרישקא (בקול מתחפש):  – אנחנו, הוד רום מעלתך, אליך ואל כבודך הרם באנו...  אנחנו...

הגנרל (מעיף בשנינו מבט נמרץ):  – מי נתן לכם להיכנס הנה?

גרישקא:  – בבקשה, גנרל, רק בלי הטון הגס הזה (לוקח מעל השולחן אולר וגוזר את הפעמון האלקטרי התלוי מעל המנורה).

הגנרל (מורתח):  – מה זה?  מי נתן לכם להיכנס?

גרישקא:  – שתוק נבל!  הנה לך משפט המוות העשירי!  (תוחב כהרף עין את חרב-הפיפיות אל חזה הגנרל ומסובב אותה בחירוק שיניים פעמים אחדות בתוך הבשר).

הגנרל (חוטף בתנועה אינסטינקטיבית את זקן גרישקא ומסיר אותו מעל פניו;  לשונו ממלמלת דברים מחוסרי קשר והוא גוסס).

גרישקא (מוציא את הזקן מתוך היד המכוּוצה של הגנרל ההולך למות ומטפל בהדבקתו אל לחיו).

ובשעת הדיאלוג והמעשה הנ"ל הייתי אני עסוק בעסק אחר, שאין לו אולי, לכאורה, שום שייכות לעצם עניין האַקט.  עוד מעצם רגע היכנסנו אל חצר השטאב לא יכולתי להשתמט מן המחשבה, שכל הדבר נעשה רגיל וקל, קל יותר מדי.  "מה זה?  האומנם כל-כך פשוט חודרים אל לשכת שר גרניזון?  והאומנם בלב הרוצח שוררת שלווה כזו, כמו בלבי ובלב גרישקא?"  על יד כורסת הגנרל היה צר המקום לשנינו, גרישקא עשה את מעשהו בזריזות נפלאה, ואני הבטתי, בקלות-ראש וכמעט בפיזור-נפש, אל קוסטוגלודוב.  הוא ישב קפוּא-בהלה, רק שריר אחד מתחת לצדעו השמאלי פיזז על פניו החיוורים ושני קצות שפמו שוב הביטו למטה.  אני קרבתי אליו – ואינני יודע אם משום שנתעוררה בקרבי משטמתי אליו בגלל כל ההתנגשויות שהיו בינינו, או פשוט משום שהרי צריך לעשות פה דבר-מה, קמצתי את אגרופי וכיוונתיו כלפי פניו, אבל כמה השתוממתי בעצמי לראות, שבמקום להכות, ידי אוחזת במצחון הווּרשכי של הפורוצ'יק ומצניחתו לאט-לאט על חוטמו.  התנועה הזאת הזכירתהו, כנראה, דבר-מה מן העבר והוא הסתכל בשימת-לב מיוחדת, כשעיניו רצות הנה והנה, בתווי פני המאוּפּרים.  אני קמצתי את אגרופי שנית והעברתי אותו בכל כוח התנופה מלמעלה למטה לאורך חוטמו וכל פניו.  כאילו נשמעה המלה:  אַ-יַגס.  על שפמו הופיע דם.  הוא הביט על הגנרל הגוסס ועל הדם, אשר שפמו טפטף על מדיו ועל ידיו בזעוות מוות.

אנחנו מיהרנו לצאת.  בשער עמד, מלבד חייל המשמר, עוד חייל אחד.  אנחנו בירכנום ב"ליל מנוחה!" – איזו רמיה!  – ומיהרנו להיעלם באחת הסימטאות הקרובות.  במרחק כעשרה צעדים ממנו, לפני היכנסנו אל הסימטה, הופיע לפנינו בחושך צלם אדם.  אלינו הגיע לחשו:

– ומה?

זה היה רוקטוב.  גרישקא ענה לו גם כן בלחש:

– אָוות![36]

רוקטוב לחש שנית:

– מהרו אלי.  אשתי כבר יודעת.

  כשנכנסנו אל הסימטה האפלה והדוממה, הרכבתי על גבי את גרישקא – הוא עייף מאוד מכל המשא-ומתן ולרוץ לא נתנתהו ריאתו החולה – ואחיש את צעדי כיד יכולתי.  ובהתאמת הקצב לצעדי המהירים והשורקים על פני השלג דפקו בראשי באין הפוגות המלים:  "הלוך הלכו להם שני סטודנטים...  הלוך הלכו להם שני סטודנטים..."

מעבר השטאב כבר נשמעו יריות, צפירות-חרדה ושעטת פרסות סוסים.  אבל סימטתנו היתה חבוקה בזרועות אפלה שלאננה.  וסבר פני הגורל החל כמעט להציקני.

אחרי עשרה רגעים עמדנו לפני שער בית רוקטוב ורחצנו בחושך את האיפור מעל פנינו בשלג.  גרישקא מצא, שאבד לו זקנו.

– חבל, לאבדון!  – אמר בהיטיבו עליו את האדרת – זקן מעניין היה, ואולם מה שלא יארע עכשיו – כבר איננו שווה פרוטה.

בקרוב אחרי היכנסנו הביתה בא גם רוקטוב.  בה בשעה שאשתו, אשה חכלילה, בעלת עיניים טובות וצעירה הרבה ממנו, ערכה את השולחן, סיפר לנו השוטר על המהומה הרבה אשר בעיר, ואנחנו סיפרנו על כל הרפתקאותינו שם למעלה בלשכה.  אשת רוקטוב הקשיבה מדי פעם בפעם, אם ישנים הילדים על התנור, והאיש הפליא אותנו ברוך-מזגו ובמידת הכנסת האורחים הגדושה.

גרישקא נשאר פה ללון, ואני שהיתי לא יותר מחצי שעה ואלך.

שוב עברתי על פני ביתו של הכומר הקתולי;  בחלונותיו היה חושך.  בבית סנדלר אחד במבוי הטרטיאקובי שיחקו בשלווה בפסיפסים.

יום של מאורעות מרעישים היה יום מחר.  עוד בבוקר היתה העיר וביחוד הגרניזון, כולו כמרקחה.  על פי טלגרמה משטאב הקורפוס נתמנה לממלא מקומו של ירגוּנוֹב שר הבריגדה הראשונה הגנרל-מאיור דוֹקוּקין, עריץ גדול מהראשון, ועל פי עוד טלגרמה אחת צריך היה להביא את מצב המלחמה של העיר עד למדרגת אכזריותו היותר נוראה.  הפוליציה כבר עשתה הרבה חיפושים, כשנים-עשר איש חשודים הושמו בסוהר, וחיל האורדינרים עם שריהם בראשם חיפשו וריגלו ולא נתנו מנוח לפרברי העיר ולכפרים אשר בסביבתה.

אבל העיקר החל בשעה אחת אחרי הצהריים.

לילי ביקשתני לדפדף עמה באלבום המתקפל של מראות הוולגה בשעה שבלבי שררה דממה, המרחפת אל נכון על פני אוניה גדולה בלב ים, שנוסעיה ומלחיה נהרגו והוטבעו עד אחד בידי שודדי הים, ואחר-כך הטביעו השודדים גם את עצמם ברוב מוסר כליותיהם.  השיבותי את פניה ריקם.

– ובכן אינך אוהב אותי?  – שאלה היא בנפחה את שפתיה קפריצ'יוֹזוֹ.  צרפתי היה קורא בהתפעלות:  femme faite[37].

– לא, אני אוהב אותך.

היא עברה מן הכיסא אל הדרגש ותשב.  היא היתה עוד חלשה ואף על פי כן כבר היתה מתהלכת.

– יענק!  – אמרה בהסתכלה בשים-לב בבובתה – מדוע בכתה אמא...  אז...  בלילה?

– אינני יודע.

אחרי רגעים אחדים של הסתכלות מרוכזת בבובה, בשעה שחשבתי ששכחה כבר את שאלתה, אמרה פשוט ובלי משים:

– לא, אתה יודע.

ואחר-כך, ממש באותו טון:

– את ה"ז'יד" לא סירקתי מזמן.

– לילי!  את יודעת, אני ז'יד!  – אמרתי לה בעלמא.

בביטחון גמור, שאני משטה בה, מבלי גרוע עין מבובתה, אמרה:

– לא, אתה אינך ז'יד, אינך אדום.

– יש, לילי, ז'ידים בלי שום צבעים – אמרתי לה ואחר-כך הטעמתי במחשבתי בשבילי לחוד:  "כן, יש ז'ידים בלי שום צבעים".

פתאום נשמע מן החוץ קול צעדי המון אנשים ושעטת פרסות סוסים.  מיהרתי אל אחד החלונות הפונים אל הרחוב ואפתח את אשנבו, והדבר אשר ראיתי הקפיא מיד את כל דמי בי.  מול דלת מגלבתו של גרישקא הסגורה עמד מזוין חצי הבטליון השלישי של לגיוננו – וגם גונדתנו בכלל – על כל שריו הגדולים והקטנים.  היה גם שר-הבטליון, היו אפילו כל הטירונים.  לשני עברי הגדוד רכבה בסדר יפה גונדה של חיילים אורדינרים על סוסיהם.  כפי הנראה, לא היה ספק לפני מי שהביא את כל הכבודה הזו הלום, שפה לא מגלבה רגילה כי אם קן של רבולוציונרים.

שר-הבטליון ניגש אל הדלת של המגלבה וידפוק בה בנימוס פחדני פעמים אחדות.  הדלת נפתחת ובה הופיע גרישקא.  חיוור ושקט הביט בפני האלוף.  זה האחרון הוציא מכיסו את הזקן הצהוב, אשר נשמט אמש מיד גרישקא ויאמר:

– יש לנו ראיות שהזקן הזה ממגלבתך הוא.

– אני נמנע מלתת שום תשובות וגילויי-דעת – ענה לו גרישקא ברורות.

וישב אל חדרו ויסגור את הדלת.  רגע קל רעדו הווילונות המוּרדים במגלבה – ויחדלו.

אז ציווה שר-הבטליון לשרי-הגונדה לערוך את אנשי הצבא בסדר קרב ולתת במגלבה מטר יריות בבת אחת.  הפקודה נתמלאה.

ברוניסלבה ולילי מיהרו אל אשנבי, אבל הראשונה נרתעה כרגע משם בעוותה את פניה כנשוכת נחש, התנפלה רועדת על הדרגש ותכס את פניה בידיה.  הקטנה נתלתה עלי ותבט על הנעשה בעיני עופרה נבהלה.

עברו שני רגעים.  שר-הבטליון חיכה.  המגלבה נשארה סגורה.

אז ציווה השר לירות במגלבה שנית.  אבל קרה מה שאיש לא יכול לנבאות מראש.  פאנצ'נקוֹ יצא בעיניים תועות וממליטות ברקים ובפנים מעוּוים מזוועה – יצא מן השורה, הסיר את הכידון מעל קנה-הרובה וישליכהו הרחק ממנו על השלג ימינה ואת עצם קנה-הרובה שמאלה ויקרא ביאוש:  "אחים!  אחים!  מה זה אתם עושים!" – היריה השניה נורתה על ידי כל חצי הבטליון כדת, נשברו השמשות התחתונות בחלונות המגלבה ובקיר נבעו פרצים;  אלא שסוכאנק הטירון לא השיב את קנה-רובו אליו והשמיע עוד קול יריה אחת בודדה, שתיכף אחריה נפל פאנצ'נקוֹ מת ופולט דם מפיו על השלג.  בין השורות עבר לחש קל – האם תלונה מוגת-לב היתה זאת או מלל של תימהון?   – שר-הבטליון ניגש אל סוכאנק והצליף על שכמו צליפה של הוספת-אומץ ויאמר לכל חצי הבטליון בקול, בהראותו עליו:  "ממנו תראו וכן תעבדו את עבודתכם הנאמנה למלכנו ולארץ-מולדתנו!" – השורה שתקה.  אחר-כך הוציא האלוף מתוך השורה הראשונה חמישה-עשר איש בחור ובראשם סגן-האופיצר גוֹריוּנוֹב וישלחם להיכנס אל המגלבה, אחרי שלושה רגעים שבו משם, כששניים מהם סוחבים אחריהם את גרישקא המת!...  אה, חברים!  מה אומר ואספר לכם עלי ועל מצוקת לבי הגדולה באותם הרגעים, כשתלתלי גרישקא טיאטאו את השלג ופניו המתים והמוארכים הביטו אל על, השמימה!...  לא!  אני לא יכולתי, אני לא חפצתי להאמין למראה עיני!  אבל האשנב הקטן גילה לי את מיטב שני רעי המתפלשים בשלג ומתבוססים בדמם, ואני לחשתי כמוכה שיגעון:  "מה לי לעשות?  מה לי לעשות?" ולבי בכה, בכה בקרבי.  ובאמת, מה הייתי צריך לעשות?  – אשאל אני אתכם, חברים.  מה היו עושים באותה שעה סאזוֹנוֹב וגרשוני[38].

ולילי צעקה:

– אמא!  אמא!...  הביטי!...  גרישקא....  הביטי!...

היא ישבה רועדת על הדרגש ולבה לא נתנה להסיר את כפות ידיה מעל פניה.

חצי הבטליון נשלח לקסרקטין, נשארו רק שני חיילים לשמור על גופות שני המתים, ששכבו קרוב איש על יד רעהו מכוסים במסך בעל הכתמים-העננים מן המגלבה, ושר-הבטליון בעצמו עשה כבוד לקפיטן בורבסקי בבואו לאכול מלחמו.  מראה שני האופיצרים היה צוהל, הם דיברו בקול רם על גבורתו של סוכאנק ועל יתר מאורעות היום.  פעם העיפו בי שניהם מבט בוחן, אבל אני לא חשדתי במאומה, ואולי היה לי הכול אחת.  כשנשמע שאון כיסאות מורחקים ומוגשים אל השולחן, דרך שר-הבטליון בשגגה על רגלה של ברוניסלבה.  הוא ביקש ממנה סליחה בהשתחוויה רכה ופניו הביעו מין סבל עמוק, השכיח, כמדומה לך, רק אצל נפשות יחידות-סגולה.  ברוניסלבה ענתה עצובה בחשאי:

– אין דבר, אלוף.

אבל לילי שמה בשר-הבטליון את עיניה החודרות כעיני שופט נמרץ ותשאל בקול רם וברור:

– ולגרישקא כלום לא כאב?

על יד השולחן קמה מבוכה קלה, אבל ביד הקפיטן עלה לטשטשה כרגע, באומרו:

– התחדלי מפטפט, סכלה?

וארוחת הצהרים עברה ללא שום תקלות.  האלוף – רגליו היו עבות מאוד, עד אשר לא יכול להרכיבן אשה על גב רעותה וממעל לכף ימינו היה מהודק קומפס חדש – הוא אכל בתיאבון נפלא.  בזהירות נשאתי את התבשילים מן המטבח עד שולחן-האוכל.  לבי היה נתון כמו בצבת ואני צעקתי לעצמי:  "מדוע אינני עושה מה שנחוץ?  מדוע אינני שופך את קערת המרק הרותח הזה על פניו של שר-הבטליון?" ועד אשר אני מעלה את הקערה למעלה, מתבשלת שאלה אחרת במוחי:  "מאימתי זה נעשה כל העניין כל-כך נחוץ?"  – "ודעת לנבון נקל", ששני האופיצרים יצאו בשלום מן הבית כלעומת שבאו.

וכמעט יצאו, פנתה אלי ברוניסלבה חיוורת נבהלת ונרעשת:

– מה זאת עשית, יענק?  מה זאת עשית?

– ומה עשיתי?  – שאלתי כשזיעה קרה מכסה את גבי.

– מה זאת עשית?  – שאלה שוב כנואשת.

מעוֹרָר נתתי עליה כמעט בקול של פקודה:

– דברי את דבריך!

ואמרה מתוך געגועים קובלים:

– תקוות כל-כך מזהירות תליתי בך, חלומות כל-כך נעימים...  מבטיך הפכו אותי לצעירה וענוגה, לבת שש-עשרה...  מדי הביטך בי הייתי שוכחת, שאני כבר אם ונשואה, שחיי כבר כבשו להם את משעולם הסלול, אלא הייתי מרגישה את עצמי כבת שש-עשרה, כנערה רכה וחולמת בכפר אבי...  המרגיש אתה, מה זה להיות צעיר?  היודע אתה, כמה עמוקים, גבוהים וכחולים השמיים בשביל נפש צעירה?  היודע אתה...  אמור-נא, אמור, אתה מבין אותי?  אלי, איזה מתק...  פעם בחיים...  השמת לב, איך ינוצץ כוכב השחר לנפש צעירה?

– כן – עניתי פתאום בשעה שהיא, כנראה, לא חיכתה כלל לתשובתי.

– במבטיך בלבד חידשת את נעורי...  ופתאום אתה עושה מעשה נורא כזה...  אתה משתתף באַקט של רצח...

– מנַין זה לך?... – שיסעתיה בקול מורם ונרגז יותר מאשר נבהל.

– הקפיטן זה עתה סיפר לי.  הדבר הוא בחזקת ודאות.  מהמחלקה של מרגלי החרש הובאה אל שטאב הדיביזיה תמונה פוטוגרפית שלך ושל גרישקא.  אתם ישבתם שניכם באיזה בית-מרזח...  ובזקן, שנאבד מכם בחצר השטאב, הכיר אחד מבני האופיצרים חובבי הבמה, שהוא היה פעם מחוּפש בו וגרישקא היה אז האַפָּר...

– ועוד?  – אמרתי בקוצר רוח.  אני עמדתי מר–נפש וזועף:  הקלות והפשטוּת, שבהן נשתלשל כל העניין, הרעימוני.

– עליך למהר לברוח – אמרה היא – בעוד שעה יהיה הקפיטן תורן הלגיון וישלח הנה חיילי משמר לאוסרך.

לרגע חדרתי אל תהום עתידי לכל עומקו, רק לרגע קל וקצר, ויותר לא נתנני לבי.  היאוש והזעם התגעשו בי.  נשאתי את עיני אל ברוניסלבה – היא עמדה ממולי חיוורת ועגומה ועיניה מוּרדות.  ההכנעה השפוכה בכל יצוריה הגבירו את זעמי שבעתיים.  קצפתי על הצילה אותי מסכנה ואסרה אותי לאסיר-תודה, על אשר דברי אהבתה באו באיחור זמן, על חושבה אותי לחתיכת סבון טוּאַלטי, המחדש את נעורי העור, בעוד אשר אני עצמי איני מרגיש בעלומי.  אפילו את דבר הזכירה את כוכב הוֶנוס לא יכולתי לסלוח לה.  "מה לך ולוֶנוס?"

ואני נתתי בה את עיני הלוהטות וכשבת-צחוק לא טובה מעווה את שפתי אמרתי:

– הלוא משום זה אַת מגלה לי את כל זה...  את סוד בעלך...  שהנך מרגישה את עצמך אשמה?...

– אני?...  אשמה?...

– כן, את אשמה בכל הדבר הזה מראשיתו ועד סופו!  – אמרתי באכזריות מפורשת.

עיניה הנבעתות שאלו:  "האומנם הדבר נורא גם מאשר חשבתי?"

– את אשמה!...  בשעה שלבי היה מלא אהבה חמה ועדינה אליך, את הלכת אל איזה כומר טיפשי להתוודות על חטאותיך ולהיטהר מן הסיטרא אחרא, ותגרשיני אל המטבח...  הן מעצם החדר הזה גירשתיני...  ועכשיו...  ו...

– אבל למען השם!  – התחננה – אני הן נולדתי וגודלתי בפולין.  וכלום אל יהודי אפשר לרחוש רגש כבוד כל שהוא?...  ואתה כל-כך אינך דומה להם...

שוב הכנעה ושוב, נחנק מקצף, אני, האשם, מאשים:

– מה עניין יהודי פולין לכאן?...  אינני מבין...  האומנם...

אני אינני מוצא מלים בפי ומניע בידי:

– אבל עכשיו הכול אחת לי.

ואני שם את פני אל דלת האולם להיפרד מעל לילי.  ברוניסלבה הולכת אחרי ומדברת:

– האומנם הכול נגמר בינינו?...  יענק, האומנם?...

איני מפנה אליה את ראשי ואיני עונה.  את לילי אני מוצא יושבת לבדה על כיסא נמוך מול עציץ-פרחים.  עיניה קודחות.  אני נושק לה במצחה – הוא לוהט.  "הילדה חולה".

בלי דַבֵּר דבר אני עובר על פני ברוניסלבה, נכון לצאת.  היא אומרת לי נעלבה:

– יענק!  ולי ברכת הפרידה?

– גם בלי זאת שיקרתי בנפשי למדי – עונה אני.

פניה החיוורים מתאדמים פתאום, היא שולחת בי מבט זועם ושבה אל האלם.  "ככה נחוץ!  ככה נחוץ!  אין דבר!" –

– היי שלום, מאלאניה!  אולי לא נתראה עוד לעולם.

– זה שקר!  – אומרת היא בחיוך עצוב – לך נשאר עוד לעבוד יותר משנה.

היום התחיל לערוב.  המגלבה היתה סגורה במסגר כבד, שחותם גושפנקה האדים עליו.  שתי הגוויות המתות כבר לא היו פה, ובמקום שוכבן רק נמעך השלג המתולע מדם פה ושם;  במקומות אחדים נשתמרו בו עקבות קמטי האיצטלה של פאנצ'נקו.  בחייו היה כותב מכתבים בלשון משורבבת, ובכל אי-זהירות קטנה והלשון המשורבבת הופכת כחולה ומפרכסת את פירכוסה האחרון...  ואחרי כל אלה יש עוד אנשים הדורשים במפגיע, שיבררו להם, אם הם ציניקנים או לא, סאדיסטים או לא.  למאי נפקא מינה?  במטותא, למאי נפקא מינה?  לשקר בנפשם – הס מלהזכיר!  אבל הם יודעים בכל זאת להפיק תועלת מהסודות שמגלים להם...  חברים!  אני כמעט ניצלתי ממוות והדבר בעצמו היה לי לגרדום!...  מאוד מאוד קצה נפשי בי, בחיי ובכל אשר מסביבי!...  אני שוטטתי בחוצות, בלי שים לב למאומה...  אבל את חיילי המשמר לא ראיתי.  לאחרונה באתי אל קרקס קרשים, בטבורה של כיכר גדולה.  לפני המבוא נדחק המון רב.  פניתי כה וכה והנה רגלי עומדות לפני בית הכומר הקתולי.  נכנסתי.  לכומר הזקן היו אוזניים קטנות, והוא הזמינני לכוס של תה ולפרוסת אותו טוֹרט, שאני הבאתי לו.  לא סירבתי.  הטוֹרט היה נעים לחיך.  חשבתי:  "הטוֹרטים הבוראים אַליבי, מצווה היא לאוכלם בבתי כמרים בעלי אוזניים קטנות".  הזקן אמר לי, שאני מוצא חן בעיניו מאוד.  אלא ש...  יהדותי היא הנוטלת ממני את חיני.  היהדות היא כתם – כאן אין שתי דעות.  ועל איש ישר ובלתי מקולקל מטבעו כמוני להסיר את הכתם.  הוא דיבר עוד הרבה על היהדות ואני החשיתי.  הוא הכיר לי טובה על שתיקתי ויחשבנה להודאה.

 

וזה קיצור ההרפתקאות שעברו עלי מאז אותו ערב:

רוקטוב הגדיל חסדו עמדי.  הוא נתן לי במעונו הצר חדר מיוחד והיה מביא לי יום יום עיתונים וחדשות מהרוחות המנשבות בעיר, בפוליציה ובגרניזון.  "היום קברו את גרישקא;  על קברו לא הרשו לנאום".  "היום יצאה כל גונדת האורדינרים של לגיונך לחפשך בכפר חלודיובקה הגדולה".  "בורבסקי אומר להשתגע שנמלטת בו בזמן שהוא היה תורן הלגיון;  מלבד זאת הוא ירא פן יחשדוהו, כי עזר לך להימלט".  רוקטוב היה מדבר עמי כל שעות הפנאי שלו על עתידות עמו וארצו.  כבר שוכב אני, למשל, במיטה ומוכן לישון והוא שח על פני ולאור המנורה מדבר ומדבר.  ופתאום יתבונן, יראה עצב בעיני, יעיף עלי מבט של דאגה, יביא עוד איזו אדרת ויכסני ויאמר:  "נוח, נוח אצלנו, יעקב לבוֹביץ!  בצל קורתנו לא יאונה לך כל רע".

אני חיכיתי לפספורט ולכסף ממפלגת ס"ר.  מדי ערב בערב היו באים אחד או שניים ממפלגה זו להתוודע אלי.  שתקנותי והשתמטותי מכמה תשובות עוררו מאוד את התעניינותם בי.

פעם אחת שמעתי את רוקטוב אומר לאשתו בחשאי:

– אנשים כאלה, חייבים אנחנו לשמור עליהם כעל בבת עיננו.

"אנשים כאלה"...  אהה, איזו שתי מלים מרות!  יאושי החל שוב להשתפך בקרבי וביתר עוז.   סגרתי את דלת חדרי וכאחוז תזזית החילותי לרוץ מזווית לזווית בלי חשׂך ובכל מאמצי כוחות שכלי וישותי חפצתי לתפוס את מהות הקונפליקט שבנפשי, לחדור אל איכותו ואל ערכו האמיתי של תפקידי, אשר מילאתי במשך הזמן האחרון...  אבל – לא כלום!  חתיכת גדר צהובה מול שׂבכת בית-הסוהר!  על כל השאלות והקושיות רק תשובה אחת ויחידה:  "הלוך הלכו להם שני סטודנטים:  האחד אל האוניברסיטה, והשני שקע בבוץ..."

נדכא ועייף ממירוצי התעכבתי על יד החלון.  רגעים אחדים עמדתי שם מבולבל.  לאחרונה העיפותי עין בשמשה המכוסה זיעת-אד.  שם היה כתוב:  "אני X 7 = אנוכי".

לחשתי כנידון לתליה:  "שבע פעמים אני – אנוכי".

ועוד דבר אחד היה מדכאני ביום ומרעיל את מנוחתי בלילה.  אלה היו פני גרישקא היושב במגלבה, שווילונות חלונותיה מורדים, יושב לו לבדו, מביט בחצי-אפלולית של חלל החדר ומחכה לכדוריו של חצי הבטליון השלישי.  פלצות אחזתני מדי צייר לי דמיוני את הבעת עיניו באותם הרגעים.  הוי, כמה ערגתי אז להיות קומפוזיטור גאוני ולספר בשירתי על עלם אחד מוּכה שחפת, שלא נשקתהו אמו אף פעם אחת בחייה ושישב וחיכה למוות בחדר עם וילונות מוּרדים.

בערב אחד באו לבקרני מהמפלגה עורך העיתון האי-ליגלי, צעיר שפל-קומה ופיקח, ועלמה אחת.  במוסרו לי את הפספורט והכסף, אמר לי הצעיר:

– הנה לך, אדוני... (לא "חבר"), אבל...  בכלל צריכים אנו להודות, ש...  האדון, כמובן, איננו צריך להיעלב מזה...  ש...  להשתתף באַקטים מפניות אסתטיות...  ובהשפעת הרגע...  זה איננו...  איננו...  להיעלב, כמובן, אין האדון צריך...  אין דעת שום מפלגה יכולה להיות נוחה מזה...  הן עד כמה שיכולתי להבין...

ואולי אמר אחרת, אך זאת זוכר אני בבירור, שדבריו המעטים הפילוני מיד בעיני האנשים, שהיו באותו מעמד, משמיים ארצה.  אפילו אשת רוקטוב, שלא הבינה כלום מדברי העורך, הביטה עלי בקרירות של אי-רצון, כעל איש שלבש טלית רבולוציונר שאינה שלו ומתפאר בה.  אני ישבתי נבוך ומבוטל.  אה, הן אני ידעתי את הענין ביתר עמקות מאשר העורך.  אני ידעתי, שאפילו פנייה אסתטית לא היתה בדבר, אבל לשמוע את הרמז המנומס הזה מפי איש זולתי היה לי מר שבעתיים.

"תפל...  תפל...  תפל..." – לחשתי לעצמי בלכתי אחרי רגעים אחדים לבדי ברחוב – זהו הסך-הכול של הקונפליקט הנפשי...  מוסר-כליות אין לי...  אין חרטה...  זהו הסך-הכול".

שוטטתי, שוטטתי ולאחרונה סרתי אל בית הכומר הקתולי.  בכל החדרים היה עוד חושך, אבל הנחרה החשאית, שנשמעה מן החדר השני, העידה, כי שם נרדם הכומר תרדמת בין-השמשות.  אני ישבתי אל השולחן בחדר הראשון.  מאחורי החלון התנועעו בשקט מיישן ענפי עץ עטוף שלג כולו ולאט-לאט צנח ראשי על השולחן וארדם גם אנוכי.

והענפים מתנועעים ומתנועעים...  אך מה זה?...  הן לא תנועת ענפים היא זאת, זאת היא אוושת סרט-משי דק הכרוך מסביב לכינור...  הכינור מתנשא אט-אט...  הוא עף ישר אל כוכב הוֶנוס, והסרט מאַווש...  והלילה כה חביב, כה מלטף, כה רענן...  ליל אוקראינה מולדתי...  והכוכבים כה גדולים...  ונוס, כמובן, גדול מכולם...  ואני כל-כך מאושר...  לא!  אינני מאושר...  אך הבט!  הבט!...  הנה ברוניסלבה עטופה מוסלין מתנשאת באוויר ורודפת אחרי הכינור...  מהר, מהר...  עוד מעט ו...  אין ברוניסלבה, אין כינור...  מן השמיים עד הארץ תלוי רק סרט-משי דק וארוך, ארוך...  מתקפל ומתיישר, מתקפל ושוב מתיישר...  ומאַווש...  ולכל אורך הסרט חרוזים הרבה פנים...  הנה פני גרישקא...  פני לילי...  פני מאלאניה...  הרבה, הרבה פנים...  רק פנַי אין שם...  אני הולך...  מאחורי נשמע קול בכי אמי...  קול סוֹניה...  אני הולך...

כשהקיצותי כבר דלקה מנורה בחדר השני.  משם הגיעו קולות הכומר וברוניסלבה בדברם.  ברגע הראשון חשבתי, שאני הוזה עוד בחלומי עליה.  קמתי ועמדתי על מפתן הדלת.  הם לא השגיחו בי, שתו תה ודיברו פולנית על איזה בעל-נכסים עשיר וירגוֹלסקי מצ'נסטוכוב ועל לילי החולה שנפלה שוב למשכב.

– ערבא טבא!

– שלום!  – ענה לי הכומר בבת-צחוק ידידותית;  אוזניו הקטנות היו אדומות מאש המנורה, שעמדה קרוב – ייכנס, ייכנס...

ברוניסלבה העיפה בי את עיניה והסבה אותן.  רק רעד קל עבר בכל גווה מן ההפתעה.

נכנסתי ואשב ממולה.

– מה זה?  – אמר הכומר בהתפלאות של ילד טוב ומנומס, במלאותו בשבילי כוס תה – רואה אני את הפאן[39] בחליפה חופשית.  שמע מינה, נשתחרר מעבודת הצבא?

– אמת בפיך, אדוני הכומר.

ברוניסלבה העיפה בי מבט של בוז ומשטמה.  אני התאמצתי להיות אדיש למראית-עין ולגמוא את התה ולאכול את הטוֹרט בתיאבון מדומה.  אבל הדבר, כמדומה, לא עלה בידי.  עברו רגעים אחדים של שתיקה אי-נעימה.

– הטוֹרט נפלא!  – אמרתי לאחרונה ברצון גלוי לשים בשתי המלים כוונה מיוחדת, אבל זה היה, כמובן, טיפשי מאוד.

בידה עלה יפה להיראות כלא שומעת:  היא לא הנידה אפילו ריס של עין.  בחזי שטף זרם קר, קר.

ושוב דממה.  ושוב אני הפרעתיה בטוֹן של בן-אדם מעורב מאוד עם הבריות:

– שווה בנפשך אדוני הכומר, איזה עם קוֹנסרבטיבי הן הנשים:  בעת ובעונה אחת הן גם מציגות סימני שאלה בספרי תפילותיהן, גם הולכות להתוודות על חטאותיהן!

ברוניסלבה לחשה לחישת שרף:

– שתוק!

הזרם, ששטף בחזי, הלך הלוך והצטנן.

הכומר התחיל לטייל ארוכות וקצרות בענייני התוודות על עוונות, על אצילוּת הנפש, אלוהות, ובענייני ההבדל בין דתות שונות.

ברוניסלבה לבשה בחיפזון את פרוותה האדומה והלכה.

אני נשארתי יושב מול הכומר המשתומם וגועל נפש עז, חריף, נורא מהכיל, גועל-נפש לכל ישותי, חנקני.  "האיש של 'אילמלא'!  לולא ה'אילמלא', היה בורח מהצבא, היה כותב מכתב ארוך לאמו, היה אוהב את ברוניסלבה..." החדר נראה לי צר.  קמתי, אמרתי לכומר, שאשוב עוד הנה ואצא גם אני.  רצתי לרדוף אחרי ברוניסלבה, אך לשווא.  נעלמו עקבותיה מעיני.

כמעט הכירתני בחושך, קראה בקול לכל מלוא הרחוב:

– שוטר!    

לפנינו עמד רוקטוב.

–"אילמלא" – חלף כבזק במוחי.

נדכא ורצוץ תעיתי כל הלילה ברחובות העיר ובסימטותיה.  שריקת שלג, אש פנסים זרה...  נפשי היתה כעיר לאחר שריפה.  מצוקה קרושה ויבשה, יבשה כצמאון המדבר...  קימטתי בידי את הפספורט, את כתב הנדודים הזה, שניתן לי ממפלגת ס"ר, וחשבתי שבעיר הגדולה הזאת אין כבר בלילה הזה אף איש אחד, אשר יחשוב טובות עלי.  זר, זר, כל העולם זר...

לפנות בוקר, בעוברי באחד הרחובות הנידחים בקצה העיר, הגיע אלי זמר של תפילה יהודית בציבור.  "פה מתפללים עוד לאלוהים הישָן" – רעד בקרבי דבר-מה.  ניגשתי אל קיר בית-התפילה, ובעוד מצחי לחוץ אל האבן הקרה, ניצבה לנגד עיני כל יתמותי האיומה, כל תהום שממוני וערירותי.  הלב בכה, אבל העיניים היו יבשות.  כילד חולה בטיפוס חוזר נאנקתי:

"אמא...  סוֹניה...  אמא"...

 

חברים!  כידוע לכם, יש בעולם הזה מזוודות, צֶ'מוֹדַנים בלע"ז.  אין צורך להסביר הרבה ליהודי מה זה מזוודה.  אבל העיקר הוא, שבין הצ'מודנים בלע"ז הללו ישנם הרבה נקובים ושבורים.  לי היה אחד כזה.  ויהי בהיותי קרוב לנפול למשכב מתגרת מרגלי-החרש אשר סביב שתו עלי, ואחליט בנפשי לתת את הצ'מודן בלע"ז שלי לתקן ולעזוב את רוסיה עם צהלת סוסיה האבירים ועם שריקת צפירותיה, לעזוב הכול, הכול, גם את נפשי...  מתקן המזוודות גר על החוף.  כמעט ניגשתי אל דלת ביתו וארא והנה אוניה מתכוונת לצאת מן הנמל.  "בוודאי אל וַרנה"  – חלף בי הרהור.  "טוב בוַרנה"...  קרבתי אל הפקיד ואבקש כרטיס לוַרנה.  הוא ענה, שאל וַרנה יוצאת אוניה אחרת ומחר בבוקר.  שאלתי למחיר הכרטיס.  לי חסרו שני רוּבלים וארבעים ותשע קופיקות.  שאלתי בקוצר-רוח:

– ולאן האוניה הזאת יוצאת?

– ליפו ולנמל-סעיד.

לקחתי כרטיס עד יפו ואעל כרגע על האוניה, סוחב אחרי את הצ'מודן בלע"ז שלי, שבור ונקוב כמו שהיה.

והנה, חברים חביבים, עובד אני יחד אתכם את הארץ הזאת, שבלי ספק, בלי ספק, מזגה בדמנו טיפות אחדות חריפות מאז, ואני אינני מרגיש מאומה.  אני מדבר בשפת הנביאים – ושום קשר עם אותן הנשמות הגדולות אין אני חש...  זה מזמן-מזמן לא קראני איש בשמי...  ואתמול קיבלתי את תמונתה הפוטוגרפית של סוֹניה אחותי...  היא נזדקנה מאוד...  סוֹניה נזדקנה.

נוּ, עוד אפיזודה אחת – וקץ להיסטוריה שלי.  כמעט עליתי על האוניה התכווצתי בזווית אחת בין ערב-רב של "גויים" ו"גויות" העולים ירושלימה להשתטח על הקבר ותוך כדי דיבור נפלה עלי תרדמה ואישן.  למרות השאון הבלתי פוסק ישנתי זמן רב.  כשהקיצותי, כבר היתה אוניתנו בלב מים רבים והלבין המזרח.  כל האוניה דמתה לממלכת שינה פנטסטית:  מכל הנוסעים הייתי ער רק אנוכי.  ופתאום...  פתאום הגיע לאוזני לחש של תפילה:  "ובעד שלום שפחת אלוהים לילי ובעד שלום עבד אלוהים יענק"...  כהרף עין ואני עמדתי על יד צל האשה המתפללת...

– מאלאניה!

– יענק!  – גם היא היתה מוּכת תימהון לכל עומק נפשה.

– את נוסעת להשתטח על הקברים?

– כן – ענתה.

– ומה לילי?

היא סיפרה לי הכול.  לילי חולה ומאשימה ברוֹגז ובקפדנות את אמה, שהיא גירשתני.  ברוניסלבה מתקוטטת יום יום עם הקפיטן.  רוקטוב נאסר...

– את התפללת לשלום שנינו?  – שאלתיה שוב.

– כן – השיבה כמתביישת – אני מתפללת מאז...

עמדתי נדהם לנגד עיני רוחי פרפר ואיווש בחשאי סרט-משי דק, שהרבה-הרבה פנים חרוזים עליו.  ראיתי בחזיוני את הצרור הנפלא של כל הנשמות שהיו ותהיינה – ואבין, שאין ערוך ואין חקר לתוכן החיים, שגם מדמיונו של אלוהים ייבצר מלהמציא דבר יותר יפה ויותר עמוק ויותר מורכב מהחיים...

אבל מה בצע?  – את פנַי אינני רואה בסרט המשי... 

וכוכב הוֶנוס ניסר כבר בהדרו בשמי המזרח.  הוא קרץ אלי כעין הספרדיה היותר יפה מסלוניקי וילחש:

– המשמעות היא איפוא, אדון פרלוֹביץ, ש...

את יתר דברי הכוכב לא שמעתי ברור.

 

יפו,  תר"ע

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] חסל, בחורים.

[2] בית–המשמרות.

[3] חוקה שהובטחה על ידי הממשלה הרוסית בלחץ המהפכה בשנת 1905.

[4] של הכנסיה.

[5] תורה שבעל פה.

[6] בן אוּקראינה, רוסיה הדרומית.

[7] שלום, אחא לשירות.

[8] מיניסטר לענייני פנים ברוסיה .

[9] כובע.

[10] בן רוסיה המרכזית, רוסי גמור.

[11] ממונה על הציוד.

[12] בן-חיל, יענקל!

[13] לייטנאנט.

[14] אבן-חמדתי, יעקב!

[15] "האנגלים הם עם נבון".

[16] ציפור אגדית בסיפורי העם הרוסיים.

 

[17] טוב, איפוא...

[18] שמרנים, תומכי ממשלת היחיד ברוסיה.

[19] בית-הנבחרים.

[20] כינוי-בוז ליהודי.

[21] מלך פולני ידוע.

[22] "רחמנא ליצלן" ביוונית.

[23] "השתחווייתי הנמוכה ביותר!"

[24] "אהדתי הנעלה ביותר!"

[25] איכר פשוט.  מגושם.

[26] "הוא שולט על תבל כולה"...

[27] האצולה הפולנית.

[28] "יהוּדוֹן".

[29] של עור מעובד בחומרים מופקים מעלי האוֹג.

[30] אציל.

[31] מדברי המשורר הרוסי לרמונטוב.

[32] סוציאליסטים-רבולוציונרים וסוציאל-דמוקרטים.

[33] חרוזים מהפרודיה של קוֹטלרבסקי על "אניאידה" לוִירגיליוס.

[34] בין ההמון הרוסי נפוץ המנהג לקרוא לנשמת המת ב-30 יום לאחר המיתה באמצעי זה.

[35] מילה בקירילית עמוד 63 בספר למטה     – נשקול במוחנו.

[36] "כן" בתורכית.

[37] אשה שהגיעה לגמר התבגרותה.

[38] מהפכנים ידועים ברוסיה.

[39] אדון – בפולנית.