_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מאורעות מאי

חיים ארלוזורוב

לתוכן הענינים

 

גם בארץ ישראל עוד רחוקים אנו מאד מלנהל פוליטיקה לאומית הראויה לשמה וליצור את חיינו על פיה ועל פי צוויה.  תוכן הפוליטיקה הלאומית שלנו, גם בארץ ישראל אינו מבוסס ביסודו על הרצון המאורגן של הישוב והכרתו הברורה לגבי שאיפותינו ודרכי פעולותינו.  לא האחריות והבקורת כלפי פנים הן המניעות ­­– אלא מדיניות זו היא מורכבת כולה מדרישות, דרישות מאחרים, מכוונות רק לאחרים; – תמיד מוצאים אנו איזה "אתה" מבחוץ, שממנו אנו באים לתבוע; איזו כתובת שאליה נושאים את העינים, – תהא זאת הממשלה, או האדמיניסטרציה, מושל הארץ או בית-המשפט או איזה אשלי רברבי אחר.

גם בימים האלה נגלו בתוכנו – תחת הבנה מעמיקה – בהלה ודבורים מחוסרי-תוכן.

גם ברוב החוגים האחראיים מצאה את בטויה ההשקפה הבלתי נכונה – כי אפשר היה בנקל להשקיט את הרוחות אילו השתמשו ב"זרוע נטויה", אילו דכאו בכוח השלטון את כל הסבות שגרמו למצב הנוכחי.  שהרי רק "באשמת הממשלה, רשלנותה ורפיון ידיה, התחוללה כל הסערה הזאת".  הבינה העמוקה שלנו התעטפה בימים האלה באמונה השלמה בפעולת האגרוף והתותח, המשקיטה והמרגיעה; באירוניה גמורה כלפי "פוליטיקה של שלום" והסכמה בין העמים השוכנים בארץ.  היחס אל הנציב העליון, מי שהיה עוד אתמול בעיני הקהל gracious and noble עומד היום להתקרר.  הקבלות אל יוסיפום פלביוס נקשרו באופן כמעט גלוי בשמו ובעמדתו.  ואפילו "הסוציאליסטים המתונים" שלנו – מסקנת החכמה העליונה שלהם היתה בשעות האלה דרישת "פוליטיקה של יד חזקה" מאת הממשלה, שעליה הטילו האשמות לאין-גבול עבור חולשתה ואי זהירותה.

אולם לפני אינן עומדות שאלת הנציב ושאלת הממשלה, אם הם אשמים או לא ואם הם רצו זו או אחרת.  לפני עומדת השאלה: מה אנחנו רוצים בנידון זה?" – עכשיו, לאחר שהיינו שנים רצופות כשכורים מנצחונות חיצוניים, הגיעה אולי סוף סוף השעה שבה ננסה אנחנו לתת דין וחשבון לעצמנו על הדרך שבה נוכל להגיע לרכוז הלאומי בארץ הזאת.  אולי באה סוף סוף השעה שננסה לתת בטוי להבנתנו הפוליטית, בלי כל אותה ההתרגשות המוגשמת הנובעת מתוך המצב של השבועות האחרונים, בלי היסטריקה ובלי פילוסופיה, – למען תהיה לנו היכולת להשיג ולהעריך כראוי את מצבנו הפנימי.  שכן אם נבוא להוציא מסקנות צודקות ע"ד היחסים ההכרחיים שצריכים להוצר בין היהודים והערבים, מנקודת-מבט מדינית, – נצטרך קודם להעריך מה מצב כוחותניו מפנים כיום הזה. 

ראשית כל – אל נערבב את הפרשיות.  התביעה לענוש בכל חומר הדין את הרוצים ואת השודדים–נתערבבה אצלנו עם הדרישה ל"פוליטיקה של יד חזקה".  אלה הם שני דברים נבדלים: אספסוף ערבי תקף יהודים והרגם, התנפל על בית החלוץ והחריבו, שדד חנויות וחמסן ועמד לעלות על מושבותינו ולהרסן – אלה הם פשעים, פשעים קשים מאד, וכל זמן שקולנו לא דוכא לגמרי – לא נחדל לדרוש דין צדק והענשת הפורעים בכל חומר הדין ובלי משא פנים.  אולם השאלה בדבר יחסנו הפוליטי אל העם הערבי היושב בארץ-ישראל, וקודם כל השלאה ע"ד מהותה של התנועה הערבית – הללו אינן שאלות מתוך ספר-העונשין לפשעים פליליים ולא שאלות הרגע הזה הנרגז מדם; אלה הן שאלות בדבר צורות חיינו בארץ, שיהיו משותפים לנו ולערבים ולעולמי עולמים. 

אנו מעמידים כאן את השאלה הערבית בבחינת שאלה פוליטית, ולא, כנהוג אצלנו על פי רוב, כשאלה סוציולוגית, כלכלית-היסטורית-אטנוגרפית או מוסרית.  יש איפוא לשאול: היש בארץ כוח פוליטי ששמו "תנועה ערבית", ואם ישנו – כיצד הוא פועל, באיזה כוון הוא משנה את הפרללוגמרה של הכוחות הפועלים חוץ ממנו.  ומה הם היחסים שצריכים להיות נקבעים בינינו ובינו? – וכל המעמידים את השאלה באופן אחר אינם אלא מתעים. 

כשנגשים אל החקירה המדעית, החשובה ומושכת את הלב: "הקיימת בארץ תנועה לאומית ערבית ומה הן פעולותיה?" – אפשר באמת להגיע לידי תוצאות שליליות, ביחוד כשמודדים אותה באמת המידה של הלאומיות האירופית. 

אם נשים לפני עינינו את התנאים הכלכליים והחברותיים שעל קרקעם גדלה הלאומיות האיטלקית או הפולנית או אפילו היהודית – נוכל בלי כל קושי להוכיח, שאף אחת מההנחות הקודמות האלה אינה במציאות מבחינת לאומיות ערבית בארץ ישראל.  תנאי התוצרת אצל הרוב המכריע של תושבי הארץ הם או נומדיים לגמרי, או נמצאים במדרגה נמוכה ופרמיטיבית ביותר של עבודת האדמה; המסחר, שהוא מוגבל על פי רוב במקום או במחוז, לא התפתח עדיין, חרושת כמעט שלא נוצרה עדיין אפילו כדי מדרגה של התחלה.  אין כאן צורך בחריפות מיוחדת כדי להוכיח שזוהי סביבה כלכלית שונה לגמרי מאשר סביבת הקפטליזם המתבגר, שבתוכה התפתחה לאומיותם של עמי אירופה וששמשה – mutates-mutandis – גם קרקע צמיחה ללאומיות ביפן, מצרים והודו.  – מתוך כך גם החברה בכללה נמצאת כאן במצב של התבדלות ומתחלקת לכמה וכמה קבוצים נבדלים.  לפרודים האלה ישנם יסודות חברותיים: הפלח הערבי מפחד מפני הבדואי לא פחות מאשר האכר העברי; יש כאן יסודות דתיים, כגון הנגוד העמוק בין נוצרים ומושלמים; ישנם כמו כן יסודות כלכליים – כגון הנגוד בין האפנדי והחרת.  ונוסף על אלה ישנם עוד כמה אינטרסים מתנגדים הפועלים בערבוביה וסותרים זה את זה; אינטרסים של כתות, משפחות-יחוס, שבטים וכו'.  מדרגת ההשכלה היא בדרך כלל נמוכה כל-כך שאינה מסייעת עדין, כנראה, להתפתחות הכרה לאומית ורגש לאומי טהור.  וכשמוסיפים עוד את העובדה, שבמזרח בכלל מופיעה ההכרה הלאומית כתערובת מסובכת ובלתי-נפרדת מיסודות דתיים, גזעיים ומשפחתיים – אפשר לכאורה להוציא משפט, שאין כאן תנועה ערבית לאומית ושאין לתנועה כזו גם אפשרות של קיום על יסוד התנאים שבחרה הערבית. 

אולם מה הרווחנו בציון העובדה הזאת? דומה דבר לרופא העומד על יד מיטת החולה, המתפלש בחום הקדחת, והוא שולל את מציאות המחלה ארך ורק מפני שמיקרובים שמצא בדם החולה אינם דומים לאלה שהוא רגיל לראות במיקרוסקופ.

ברם את השאלה הערבית בא"י צריך להעמיד כשאלה פוליטית, ומבחינה זו היא תובעת גם תשובה, ובכן: הישנו כוח פוליטי בארץ ששמו "תנועה ערבית"? – הוא אומר: ישנו כוח כזה.  אל נעלים את עינינו מעובדה זו: ישנו בארץ המון עם המלוכד בכוח סיסמאות ערביות; ואחת היא אם נקרא אותו בשם תנועה לאומית או לא – אנו מחויבים לבר את מהותו ולקבוע את יחסנו אליו.

רגילים אצלנו לערער על כך ולומר: תנועה ערבית זו אינה כוח שגדל והתהוה באופן טבעי, אלא תוצאה מלאכותית של תעמולה והסתה שבאו מן החוץ אל המון הערבי, שכן ישנן "ידים זרות" בענין, וכו'.  ואמנם סוג גלוי הדבר כי בתוך ההמון הערבי מנהלים תעמולה גם האפנדים התקיפים, בעלי האחוזות הגדולות ובעלי הרכוש העירוניים, וגם אגנטים אירופיים בני סוגים שונים ובעלי תעודות שונות, ומטרת כולם להקים ולגדל ולארגן תנועה שתהא בעיקר אנטי יהודית.  אולם גם הערעורים האלה אינם חשובים ביותר.  העיקר כאן הוא בזה, ש"הידים הזרות" האלה הצליחו, לכל הפחות במידה ידועה, להשיג את מטרתם.  תנועה ערבית – ותהא מאיזה מין שהוא – קיימת במציאות.  ולפי דעתי יהיה לנו הדבר לרועץ, אם נרצה לזלזל בחשיבותה, או להשען על ביונטים – אחת היא אם יהודים או אנגלים.  המשען הזה הוא משען לשעה, אבל לא לעשרות בשנים. 

ברצוני – כדי לברר את דברי אלה – למתוח קו-השואה: נשוה את עמדת הערבים של היום לעמדתם ביום כניסת האנגלים אל הארץ, או – יותר נכון – לזמן שלפני המלחמה; נשוה את ארגונם הפנימי, את בטוי הרצון בתנועתם, את תוכן דרישותיהם ותקיפותן – ונצטרך להודות, שהם התקדמו בשנים האחרונות בצעדים מהירים.  הרבה דברים הנראים היום בעינינו כמובנים מאליהם, נמצאו אז מחוץ לחוג מבטנו – והרבה דברים שנמצאים היום מחוץ לחוג מבטנו, יראו בעינינו מחר כדברים מאליהם.  אל נשלה את נפשנו – כי אין דבר מזיק יותר מאשר להשלות את הדמיון בערכה לא נכונה בדבר כוחו של המתנגד. 

במשך השבועות האלה נתגלו – בעקבות מעשי-יפו – כמה חזיונות ומסמכים: הפעולה או הפעולות מצד הערבים היו מאורגנות עד להפליא וגם פעלו באופן מוצלח ומסודר.  הנה למשל דוגמא דוגמא אחת: שבעה ערבים נאשמים באיזו אשמה ונאסרים ע"י הממשלה – וערביי יפו מוציאים לפועל מחאה מאורגנת, כל הסוחרים סוגרים למחרת היום את חנויותיהם  לאות מחאה, רוצים לסדר הפגנה לפני בית הממשלה ושולחים משלחת התובעת בצורה אולטימטיבית את שחרור האסירים.

ומשל שני ישמש לנו הבויקוט.  הבויקוט הזה היה אמנם במובן הכלכלי בריה משונה ומיוחדת במינה, ונדון לאי הצלחה מלפרע.  חזיון בלתי נפוץ בתולדות החיים הכלכליים הוא בויקוט שבא לאסור את המכירה לעם המוחרם.  בויקוט שמעמיד את היוצר הערבי ואת הסוחר הערבי בנגוד לסיסמאות הערביות ושאין בכוחו בשום אופן להתקיים יותר מימים אחדים.  אולם חזיון הבויקום עצמו, העובדה שיש כאן רצון מאורגן או מארגן, שביכלתו להוציא לפועל, ולו גם לזמן קצר, אפילו בויקוט מחוסר טעם, כמעט מגוחך – עובדה זו נראית בעיני כסימפטומטית עד למאד. 

מי שאינו רוצה לנהל פוליטיקה של בת-היענה, כלומר מי שאינו רוצה לעצום עין בפני המציאות – ימצא, כי במצבנו אנו, בשאיפתנו להבטיח לעצמנו עד כמה שאפשר את חופש הפעולה לשם בנין ביתנו הלאומי, יש לנו רק דרך אחת: דרך השלום, – ורק פוליטיקה לאומית אחת: פוליטיקה של הבנה הדדית.  דוקא בשעה זו, שעת ההתרגזות וההתמרמרות, צריך לאמר את זה בדברים ברורים ובקור-רוח.  חכמת "היד החזקה" לא הובילה מעולם למטרתה.  במקום שכוחות בעלי מידות כאלה נדחקו לתוך מגרת מדינית אחת, במקום שתנועות וענינים חיוניים כאלה נתקלים זה בזה בדרך אחת – תוכל רק ההסמכה להביא לידי הצלחה.  ודאי שהפסדנו התחדדות הנגודים, אולם גם כיום אין לנו אלא להוציא מסקנה אחת: בשל התנאים הקיימים במציאות נדחקים יהודים וערבים לשביל אחד, ולפיכך הם זקוקים לפוליטיקה של הסכמה. 

דומה הדבר כמעט שהנציב העליון – במשך כל השנה וגם במשך השבועות האחרונים – לקח את הקוים היסודיים של מדיניותו מתוך ההבנה הברורה לגבי המצב הזה ומתוך ההכרה הברורה בדבר ההכרח היסודי הזה.  זוהי לדעתי המדיניות היחידה שיש לה אפשרות של קיום לזמן ממושך.  הנציב החזיק מעמד בפוליטיקה זו גם בשעה שרבים, אשר הסכימו לו לפנים, תובעים היום את "ידו החזקה".   הוא לא חתך מתוך בלבול את החבל בשעה ש"הפוליטיקה הלאומית" שלנו נדהמה ע"י המאורעות. 

מובן מאליו שאיני בא להצדיק את השגיאה הפוליטית הקשה שהעמיס על עצמו הנציב בהחלטתו המפסיקה את ההגירה לא"י, החלטת שפרושה: הפרעת שווי המשקל בכחות, והיא עלולה להוליד על צד היהודים התמרמרות קיצונית והתנגדות עמוקה ולעורר אצל הערבים תקות שוא ובאופן כזה רק להקשות על דרך ההבנה ההדדית. 

אמנם בין כך וכך לא תוכל המדיניות ההכרחית של שלום ושל הסכמה לצמוח בן לילה.  הדרך אליה תהיה ארוכה ורבת עמל.  היא לא תוכל אפלו לרפא את הפצעים אשר חולל יום אתמול.  אולם כל זה אינו יכול למנוע אותנו מהביע את רצוננו לדרך הזאת, שכן זוהי האפשרות היחידה גם בשבילנו וגם בשביל הערבים. 

גם הערבים יצטרכו להבין את זאת.  במידה שיבינו את הדבר יופחתו הקרבנות משני הצצדים.  הערבים יצטרכו להבין, שאין בשבילם אפשרות אחרת מאשר פוליטיקה של שלום, כי החלטת העם העברי לבנות בא"י את ביתו הלאומי עומדת בכל תקפה.  ידעו נא כי ככל אשר אדמה זו תרוה יותר דם יהודי – נתקשר אליה יותר ותקיף יותר יהיה רצוננו להכות בה שורש.  בכל שעה שיתקפו אותנו נדע להגין על עצמנו בלי פחד, ושום כוח בעולם לא יוכל להזיז אותנו מכאן. 

מבטח אחד אל תולדות המדינות והעמים באירופה יורה אותנו: במקום שנפגשים שני אינטרסים חיוניים בעלי תקיפות כזאת ובעלי כוח כזה – ישנו רק מוצא אחד: השתוות המתנגדים! הרצון הלאומי של העם העברי יורה את העם הערבי, שיגרש מתוכו את המסיתים למהומות ושילך בדרך האפשרות היחידה. 

אל נדבר על כך שגם תועלת עצמם תובעת זאת מאתם.  החיים בעצמם יורו אותם להבין את הדבר.  מי אינו מבין כיום, כמה גדולה היתה התביעה הערבית להגירה יהודית – אילו עזבו היהודים פתאם את הארץ ואת בנינה, אילו ירדו כל המחירים והיצרנים נשארו מחוסרי שוק, הסוחרים מחוסרי קונים, הפועלים ללא מקום עבודה, אילו נסגרו כל המוסדות התרבותיים והסניטריים, אילו נהפכה שוב ארץ ישראל לאותה הארץ הדלה והשוממה שהיתה במשך מאות בשנים, לפני שנוצרו, ברוחה של ההגירה היהודית, התנאים הראשונים לתרבות חדשה, לעושר חדש ולחיים פוריים.

על אף האבל והמרירות, הממלאים אותנו היום עלינו להתחיל ללכת בדרך זו, לנסות כל דבר העלול להביאנו למדיניות הסכמה. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה