_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מסקנות

חיים ארלוזורוב

לתוכן הענינים

 

אנשינו מתווכחים: מי אשם? ויכוח זה שהתחיל אצלנו אחרי כשלון העליה האחרון ונמשך והולך עד עכשיו, עם השפל שבא במצב המשק של הישוב – דומה במעשיותו ובפוריותו לויכוח בדבר האחריות להתפרצות המלחמה.  לאמר: מעשיות היא כאפס, פוריותו היא למטה מנקודת הקפאון.  התוצאה של הויכוח שיש לה, כנראה, בשעה זו סכויים לקנות לבבות, היא הטלת כל האשמה על תנועת הפועלים.  זוהי הפתעה לא קטנה – בשים אל לב, ראשית: כי עלית הפועלים התבססה על יסודות אחרים, השונים לגמרי מיסודותיה של העליה האחרונה, ועד עכשיו הפועלים הם שהעמידו מקרבם את החומר האנושי שרכש בארץ עמדות ישוב לאומיות באמת; שנית: כי מתוך המחנה של הפועלים יצאה בראשונה האנליזה של סכויי העליה הרביעית, והוכרזה האזהרה בדבר התוצאות המעציבות לגבי הציוניות העלולות לבוא מתוך עליה מבוהלת של המון בורגני פעוט: שלישית: כי מעמד הפועלים שלם יותר מכל שדרת ישוב אחרת את כשלון העליה הרביעית – במשבר קשה וחריף של חוסר עבודה, בנעילת שערי העליה, בהפסקת ההתישבות ובמתיחות העצומה של כל מוסדותיו המשקיים, והפועלים ההם הם ששמרו באופן יוצא מן הכלל על המשמעת הציונית במשך עשרים החדשים הקשים האלה.  אחרי כל זה – האשמה מפתיעה ממש.  לכן נראה לי כי מיותר הדבר לגמרי להמשיך את הברור בשאלת האשמה.  דומה שאין כיום שום אפשרות לברור אמת.  אפשרות-הסכמה בתוך חלקי התנועה הציונית ירדה עד למינימום שלא היתה דוגמתה, ותחת זאת משחקים עכשיו את משחקם בבית הציוניות כוחות עורים, ומשפטים קדומים והשנאה והקנאה ותאות-הכבוד מאיימים להדבק בכל, אפילו באנשים המתונים ביותר.  במצב זה מן הנחוץ להפסיק לגמרי את הויכוח על הנושא: מי אשם? אין לנו ללטוש עכשיו עין אל העבר, כי אם לנסות להתקין החלטות בדבר העתיד ולהסיק את המסקנות הנובעות מהשנים שעברו, כדי שנמנע את עצמנו מלחזור על אותן השגיאות בימים יבואו. 

תכניות העבודה, שנערכו בעת האחרונה בחלקים שונים של התנועה הציונית, הן בלתי מספיקות מבחינה זו.  הללו הן ברובן תכניות בשביל זמן המעבר.  תוכנם הוא שבירת המשבר.  לסוג זה שייכים כל הדברים הנאמרים והנכתבים כיום על דבר הכחדת חוסר העבודה, בצור ההתישבות, פוליטיקה של המעמד הבינוני.  ההתגברות על צרות השעה היא, כמובן, השאלה התכופה ביותר אצלנו.  אבל את המסקנות הממשיות אנו צריכים לכוון אל תקופת הגאות העתידה לבוא, זו שמקומה מעבר לתקופת המעבר וסיומה של הירידה הנוכחית.  אין אנו יודעים היום בדיוק, כיצד ובאיזה מצב נגיע לנקודה זו שמעבר השני ועל-פי איזה תנאים יתחיל שוב קו-המידה של המשק – ועמו יחד גם קו-עליה וההתישבות – עולה ומתרומם.  אבל הרי קרוב לודאי, שבתנאים ידועים, שרק בקושי אפשר היום לראותם מראש, נגיע סו"ס אל תקופת-גאות חדשה.  שעת הגאות עלולה שוב להעשות לשעת שטפון, וזה יעקור בן-לילה את כל הסייגים והמחיצות הרעועות של תכניותינו הכלכליות ויציף את הכל.  מן הראוי איפוא שנכין את עצמנו לקראת הבאות ונגיע מעכשיו לידי מסקנות והחלטות ברורות בנוגע לעיקרים אחדים של עבודתנו, אלה שנסתמנו למדי במשך העת האחרונה. 

 

ב

המסקנה העולה בראש ובראשונה מאליה מתוך מצבנו–נוגעת, כמובן, בעצם הפוליטיקה של העליה שלנו.  המסקנה הכללית הראשונה אומרת, שאנו צריכים בעתיד להכיר עוד יותר את ניגוד הקיים בין מטרותינו ושאיפותנו המדיניות ובין אפשרויותינו בתחום ההתישבות.  אנו יודעים מעכשיו, לצערנו הגדול יותר מאשר בזמן אחר, כי לא כל עולה ברדתו מן האניה ימצא לו משלח-יד בארץ, כי מי שעובד היום אינו בטוח בשום אופן שתהיה לו עבודה גם מחר, ומי שיעבוד גם מחר עוד יעבור עליו זמן רב עד שיקלט במשק הארץ-ישראלי קליטה ממשית, ואחרון אחרון – כי לא כל עולה עלול בכלל להקלט כאן מבחינת הכשרתו וכשרון העבודה הכלכלי שלו.  על יסוד זה הכרחי הדבר שנתבע רגולציה פנימית חמורה יותר של העליה. 

אמנם נשארת בתקפה ובצדקתה הצהרתנו הישנה, שבה פנינו בעיקר כלפי הממשלה: אין כל מקום לרגולציה מיכנית של העליה מטעם פקידות הממשלה ולהתאמתה המדויקת בדרך כפיה אל "onomic capacity of the country” (היכולת הכלכלית של הארץ), לפי המושג שבידי הממשלה.  רגולציה כזו מטעם הפקידות מיוסדת על ההנחה, שלגבי תקופת העבודה העומדת לפנינו יהיו ידועים לנו בברור האמצעים העומדים ברשותנו.  הנחה זו מתאימה בעצם – אם כי הדבר מגוחך לכאורה – רק למשק סוציאליסטי טהור, המחלק לפי תכנית משקית ערוכה לכל פרטיה סכום קבוע מראש של כוחות-עבודה והון.  יוצא שהממשלה הארץ-ישראלית, זו שמקצת היא קונסרבטיבית יותר מדי (ע"י חוקת העבודה) ובמקצת ליברלית יותר מדי (ע"י המלחמה בהגנת השוכרים) – רוצה פתאום מבחינת העליה לנהל גם פוליטיקה סוציאליסטית יותר מדי.  אין המכונאות האדמיניסטרטיבית יכולה לפתור למעשה את שאלת סדור העליה.  במציאות הוכח דבר זה ברור למדי מתוך נסיונה של הפוליטיקה הבריטית בארץ ישראל בענין ההגירה.  הממשלה אינה יכולה בשום אופן לסקור ולדעת מראש איזו אפשרויות ומפעלים מפתיעים יציצו בן לילה, וכיצד יזרמו דרך צנורות רבים כספים מרובים אל הארץ, ואין לה משום זה למעשה גם שום קונטרולה ממשית לגבי שוק העבודה.  בשעה של חוסר עבודה נתנה הממשלה בזמנה אלפי סרטיפיקטים על יסוד משק הטבק.  הפועלים שעלו על פי הסרטיפיקטים הללו לשם עבודת הטבק – אחרו לבוא; אף על פי כן לא נגרם על ידי כך שום חוסר עבודה.  כי בינתים התחילה תנועת הקפיצה-למעלה בשוק הבנין ובתעשיה, ונלקטו בלי קושי כל העולים החדשים.  ומאידך גיסא – הסרטיפיקטים שניתנו בשעת הקוניונקטורה הגבוהה באו בחלקם הגדול עם התחלתה של תקופת הירידה, והגדילו את הקושיים של חוסר העבודה המתמיד. 

בתפיסה כעין זו, מיכנית יותר מדי, מונחת גם הטעות של הצעות ולטש, שהרבו לדבר בהן, אלה המכילות כידוע גם תביעה לתמוך ביציאה מן הארץ.  אמנם גם בנידון זה אין לגמרי מקום למסע-הצלב שעוררו עליו כמה מאנשינו.  ולטש לא הציע בשום מקום לסדר פשוט יציאה של מחוסרי-עבודה.  הוא הציעה באמת רק דבר אחד, לאמר – שיקבעו ברור איזה חלקים מבין הפועלים מחוסרי העבודה, הנמצאים כיום בארץ, מסוגלים לפי כשרונותיהם ומצב בריאותם להקלט, ואיזה מהם לא יכולו בשום אופן להקלט במשק הארץ-ישראל גם אחרי השתנות הקוניונקטורה.  בטולו של סיוע לחוג מחוסרי עבודה זה על ידי סדור יציאה – נחוץ, לפי דעת ולטש, לטובת ההסתדרות הציונית.  אני חושב את הדעה הזאת למוטעית ביסודה.  ראשית, מפני שבמשק החפשי הקיים בימינו אין בכלל שום אמצעים להוציא לפועל חקירות כאלה אפילו בקירוב.  שנית, מפני שמכונת האזון הטבעית של המשק החפשי היא עצמה מקבלת עליה את החקירה והדרישה הזאת על ידי כניסה ויציאה, ומוציאה לפועל באופן אבטומטי – אם גם בבזבוז כוחות מרובים – את פתרונן של שאלות כאלה.  שלישית, מפני שצפויה כאן סכנה גדולה מאד, לאמר שישפך הילד יחד עם מי-הרחצה.  הסכנה היא, שאחרי כל ההפסדים הגדולים שסלנו בשנים האלה – על ידי סיוע למחוסרי עבודה, סדורי עבודה לשם עזרה, התישבות אי-רציונאלית ובזבוז הכוחות המתישבים – יבוא עכשיו ההפסד הגדול ביותר: נאבד ע"י יציאה מן הארץ את כוחות העבודה שנתחנכו בארץ ובתנאי הארץ בעמל רב על חשבוננו.  אסור בכל אופן לשכוח, כי דבר זה שאנו קוראים לו היום מחסן של מחוסרי עבודה – הריהו מנקודת ההשקפה האמורה מחסן להון לאומי; במצבנו הוא חשוב למדי, ואנו מצווים לדאוג לשמירתו.  אני מעלים עין לגמרי כרגע מהגורמים הנפשיים שולטש הסיח מהם את דעתו במקרה זה.  שכן הוא לא שם אל לב, איזה הלך-רוח ירוד ואיזה פניקה ישתלטו תחת המשמעת העצמית ומרץ הברזל השוררים עכשיו בקרב הפועלים – אם תוצאנה לפועל הצעות כעין אלה. 

לא מצד זה ולא משום צד אחר אפשר איפוא להבין את התביעה הסתומה לרגולציה חמורה יותר לגבי עלית העובדים.  הדבר הנחוץ לנו הוא למצוא שיטה גמישה שתאפשר רגולציה כזו.  אנרכיה מביאה לאנרכיה.  ברור ומובן, כי לעבודת רגולציה כזאת בתחום העליה מסוגל יותר מכל אותו הגורם הארגוני המכיר הכרה נפשית והכרה מקרוב את כל הדרכים השונות והצנורות והמגמות שבהם זורמים הון ועבודה אל הארץ.  הגורם הזה הוא כיום ההנהלה הציונית.  גורם זה יכול מחר להיות מועצה כלכלית, שתקיף מלבד ההנה"צ גם שאר ההסתדרויות היהודיות המשתתפות באופן פעיל בעבודת ההתישבות – כגון פיק"א, קבוצת ברנדייס וכו'. 

היסוד לשיטה גמישה זו בסדור עלית העובדים יכול להיות רק פרינציפיון אחד: הבחינה העיקרית לגבי העליה מוכרחה להיות הסכוי המבוסס להשתרשות חזקה בחיי המשק הארץ-ישראלי.  העבודה נשענת רק על העבודה בלבד אינה מספיקה.  אמנם, כפי שהודגש כבר כמה פעמים, אין בשום פנים לתפוס את אמת-המידה הזאת מבחינת מספרים ובדרך מספרים.  צריך לראותה רק כנקודת-השקפה נורמטיבית בקביעות כמות העליה.  במושג השתרשות בחיי המשק אין להבין כאן רק התישבות מבוססת על אדמת הקה"ק, אלא כל משלח-יד יציב, לפי הערך, בארץ.  בשנים האחרונות מתרחב במהירות רבה בית-הקבול של העבודה העברית במושבות המטעים; ע"י משקי-עזר ודירות זולות הולך ונוצר הגרעין של מעמד פועלים חלקאי.  גם בתעשיה הזעירה ובינונית יכולת הקליטה היציבה של העבודה אינה פחותת-ערך כלל.  סבורני שאין מעריכים אצלנו כראוי את העובדה, שגם היום, למשל, בשעת המשבר החמור ביותר בתל-אביב וברגע שכל התנועה נמצאת במצב של קפאון, מתקיימים בכל זאת, על יד אלפים אחדים של מחוסרי עבודה, לכל הפחות מארבעת אלפים עד ארבעת אלפים וחמש מאות פועלים העובדים גם עכשיו בתל-אביב באופן קבוע.  דבר זה הוא נכון גם לגבי מקומות אחרים.  בחינה כזו של סדור העליה בתנאי המשק החפשי לא תוכל אמנם לעולם למנוע נדנודים מסויימים של עליה וירידה, שיהיו חוזרים ובאים ויגרמו חליפות לחוסר-עבודה ולקוניונקטורה גבוהה – אבל אם נשתמש בה לפי השכל הבריא תוכל למנוע את הקושיים העצומים שבהתפתחותנו.  אלה שלא נעצור עוד זמן רב כוח לשאת אותם. 

 

ג

השאלה השניה העולה לפנינו מתוך הפוליטיקה של העליה ודורשת פתרון תכוף – היא הרגולציה העתידה של עלית המעמד הבינוני.  עליה זו של המעמד הבינוני היתה עד עכשיו חופשית לגמרי משיטת הסרטיפיקטים וכד', – על יסוד ההנחה, שסוג עלוים זה מזוין בהון המאפשר לו להשתרש במשק המקום של א"י.  כמות ההון הדרושה לכך נקבעה באופן אדמיניטרטיבי בסכום 500 לי"מ.  כאן, עם המסקנות שיש לדעתי להסיק מהעליה האחרונה, לא נבוא לגלול את כל השאלה בדבר התאמתה וסכוייה של עלית המעמד הבינוני.  הנדון כאן הוא – והשקפתי זו עומדת מוצקה וברורה מיום שנתעוררה השאלה – לא בדבר דוגמות ועקרונים קפואים או בדבר פרינציפיון חיובי או שלילי לגבי עלית המעמד הבינוני.  הנדון הוא אך ורק הערכת הסכויים להתישבות ולמשק כלכלי לגבי האלימנטים האלה – בתנאים האוייקטיביים הנתונים במציאות הארץ-ישראלית ולפי המסקנות שהפוליטיקה ההתישבותית שלנו צריכה להסיק על יסוד הערכה כזאת ועל יסוד האמצעים שישנם ברשותה.  אם נשאל: האפשרויות לגבי המסחר הפעוט והבינוני, בצפיפות הנוכחית של בעלי מקצוע המסחר ביהדות הא"יית ובתנאים של ההתחרות הערבית והיונית, גדולות הן או קטנות? – התשובה על כך אינה תלויה בשום תורה חיובית או שלילית לגבי המסחר.  היכולים סיכוייה של התעשיה הזעירה או הבינונית להתרחב ולהקדם בהצלחה, באופן שאפר יהיה להשען עליהם? – גם בזה לא תוכל שום דוקטרינה חיובית או שלילית לשנות אף כחוט השעה.  אלה הן שאלות בנוגע למהות הדברים.  השאלה המתעוררת מחוץ לכל ויכוח פריציפיוני – היא זו: נניח שיש סוג מסוים של אפשרויות, מקצועות, משלחי-יד, ענפי-עבודה וכל מיני מלאכות המתאימות למעמד הבינוני הזעיר.  מה הן איפוא הדרישות שעלית המעמד הבינוני צריכה למלאותן כדי שתוכל להגיע למטרתה?

סבורני, שמתוך הנסיונות של השנים האחרונות יוצא לנו שעלית המעמד הבינוני לא מלאה גם את הדרישות המינימליות בנוגע להון הנחוץ, – אפילו אם נקבע הנחה ונאמר שקיימות מבחינה אובייקטיבית אפשרויות רצויות, שיש בהן לאפשר לאנשי עליה זו את ההשתרשות בחיי המשק הא"י.  החסר של הבסיס הכספי היה מורגש כאן ביותר, כיון שעלית המעמד הבינוני מביאה היתה לארץ משפחות גדולות שעלו עם הרבה ילדים ועם דרגה גבוהה בערך של צרכי החיים.  והיות שסדורם יוצא היה לפועל לא בלי חכוכים ונשמך זמן ממושך, היה חלק גדול של ההון המובא מוצא לצרכי חיים, באופן שדבר זה בלבד הספיק כבר להעמיד מהיום הראשון את המשק תחת לחץ של מעוט-הון מעיק.  גורם שני – הראוי גם הוא להזכר – הוא זה, שחשבון הכספים הדרושים היה מלכתחילה משוער בצמצום רב כל כך, שכל טעות ניכרת – ומזו אין כמעט להמלט בקניה ובהוצאות ההובלה ובארגון המשק – קבלה מיד צורה של אבידת הון, שלפי חשבון האחוזים פגעה פגיעה קשה בעורך החיים של המשק.  וגורם שלישי ממשי עוד יותר: כמעט כל העליה הרביעית, במידה שהקימה משקים יצרניים, הגדישה לכתחילה את הסאה בהשקעת הונה.  רביעית: ברוב המקרים, מלבד הסכומים שהוצאו לכלכלת הבית, הושקעו כל הכספים בבנינים, במכונות ובחרמים גלמיים – מבלי להשאיר כל הון חוזר.  דבר זה מוכרח היה לפעול באופן חמור מאד, ביחוד כאן בארץ, במקום שאפשרויות האשראי הן בהכרח קטנות מאד לפי הערך.  אין לנזוף בבנקים הקיימים על צרות-לבם וקמצנותם כלפי התישבות המעמד הבינוני – הללו גם הרחיקו לפעמים לכת בנתינת אשראי – ואפילו מבחינת הבנקים לתעשיה ומסחר העומדים להוסד – אין כלל לשער כי יוצר מצב של גן-עדן, כפי שרבים מנביאי המשק הבורגני הזעיר מקוים.  ועוד חמישית: השאלה בדבר ההון החוזר נתחדדה ביחוד באותם המצבים שהיה צורך הכרחי לתת אשראי לזמן ארוך.  וכאן לא רק זה חשוב, שהתשלומים הם לזמנים ארוכים ומחזור הכספים הוא ממושך – כרגיל במשקים מסוג זה – אלא העיקר הוא, שכאן צריכים קודם למצוא ולכבוש שוקים.  אם נוסיף לכך שעלית המעמד הבינוני, על ידי הקוניונקטורד הגבוהה שהיא עצמה יצרה וע"י התנועות הספיקולטיביות – ספסרות בקרקעות, ספרות בבנין, ספסרות באשראי, – הרסה בעצם ידיה את הבסיס הכספי שתחת רגליה, נקבל גורם שישי שהגדיל את הפחתת ההון במשקי המעמד הבינוני.  אם בשנת 1921 יכלו עוד אנשי סוג זה להתנועע בהון של 500 לי"מ, הרי אי אפשר היה כמעט לזוז בהון של 500 לי"מ בשנת 1924 – לפי מחירי הקרקע, הוצאות הבניה וגודל המסים של הימים ההם.  כל האמור נכון לגבי אלה מן המתישבים שברשותם היה באמת סכום של 500 לי"מ לשם יסוד המשק, – דבר שהיה, כידוע, בלתי נפרץ. 

בכל אופן צריך להסיק מכאן מסקנה שאותו בסיס כספי, שחשבנוהו קודם למספיק מבחינת בסוס העליה הרביעית, יש לציינו מעכשיו כבלתי מספיק.  את שורש המשבר, העובר עלינו כעת בחוגי העליה הרביעית, צריך לראות בעיקר בגרעון הכספי הפנימי העולה לפי החשבון למיליוני לי"מ אחדים (אם נחשוב שנכנסו שנים עשר אלף משפחות מבני המעמד הבינוני).  ופירוש הדבר, שלגבי עלית המעמד הבינוני אנו צריכים בעתיד להגדיל את המכסה הכספית.  יוצא לנו, בשים לב אל כל הגורמים המנויים לעיל, שבשביל משק של מעמד בינוני – החשבון הוא, כמובן, רק משוער בקירוב – המינימום הדרוש בהחלט הוא הון ממשי של 800 לי"מ.  גם זו אינה כמובן נוסחת-קסמים, אלא גודל משוער שיש לנהוג בו גמישות.  ואף על פי כן נהיה מוכרחים תמיד לשוב למספר קבוע זה – אחת היא אם נחשוב על מטעי תפוחי-זהב בשביל משפחה העובדת בעצמה, או על סדור משק חקלאי מעורב על אדמת הקה"ק, או על פתיחת חנות קטנה הראויה באמת לשמה.  מספר זה (800 לי"מ) הוא לפי הכרתי לקוי יותר בנטיה להקל מאשר בנטיה להחמיר. 

מובן מאליו, כי תביעה זו להגדלת מכסת ההון הדרושות לסדור משק – עד כדי 800 לי"מ – אינה המסקנה היחידה שיש להסיק מנסיון ההתישבות של המעמד הבינוני הזעיר.  מסקנה אחרת, רבת חשיבות אף היא, נוגעת להכשרה המקצועית של החומר האנושי הזה.  אין ספק שההכשרה המקצועית במושבי החסידים, במושבי הבסרבים או הטרנסילבנים – היתה בלתי מספיקה, ודבר זה אינו זקוק עכשיו לשום הוכחות.  אבל אותו הדבר צריך להאמר גם בנוגע לכמה וכמה ענפי תעשיה ומלאכה.  גם מעריץ נלהב של עבודת המעמד הבינוני כד"ר הלפרן ציין בעת האחרונה כמה פעמים את העובדה הזאת.  גם מבחינת החרושת הגדולה יותר מתברר, שבעלי התעשיה היהודים שבאו ממזרח-אירופה או שלא היתה להם בביתם כל נגיעה בלתי אמצעית אל התוצרת עצמה (כמו, למשל, רבים מבעלי תעשית האריג שלנו, שהעסיקו כנראה אומנים ומשגיחים לא יהודים), או שרמת-הידיעה המקצועית שהביאו ממזרח אירופה היא נמוכה כל כך, שאינם יכולים לעמוד לפעמים גם בפני ההתחרות של בעלי המלאכה הערבים. 

 

 

ד

עוד מסקנה אחת הנובעת, כמדומני, בבהירות גמורה מתוך נסיונותינו שבשנים האחרונות – ראויה להאמר בכל חריפותה לגבי רמת החיים שיצרנו בישוב שלנו, וביחוד בישובנו העירוני.  רמת-חיים זו, בין אם נציינה כגבוהה ובין אם נציינה כנמוכה בהשואה לארצות אחרות, אינה מתאימה בשום אופן אל התפתחות הכוחות הפרודוקטיביים של ארץ-ישראל, ביחוד אל יכולת היצירה של הארץ.  אפשר להגיד, שרמת-חיים זו לא רק אינה שומרת על הפרופורציות המתאימות, אלא גם עומדת בנגוד גמור אליהן.  אחד ממנהיגי הציונים באמריקה אמר זה לא כבר, שציוני אמריקה אינם מעריצים את האידיאל של הפועלים הארץ-ישראליים בדבר דרגת-חיים נמוכה, וכי הם, ציוני אמריקה, אינם רוצים לגדל בארץ מומחים לרעב.  הודעה זו עלולה לפעול פעולה טרגיקומית.  היא באה ללמדנו, שאף חברי ההנהלה הציונית אינם מחויבים עדיין להבין את עיקרי המשק הארץ-ישראלי שלנו, ומותר להם לשגות בטעויות ובהשליות של תינוקות.  אין לתנועת הפועלים הארץ-ישראלית שום אידיאל בדבר רמת-חיים נמוכה.  אדרבה, האידיאל הסוציאלי של הפועל הארץ-ישראלי, כמו של כל פועל בכלל, הוא להשיג תנאי חיים גבוהים ואנושיים ככל האפשר בשביל כל אדם עובד.  אבל מה שמבדיל את הפועל הארץ-ישראלי מאותו מנהיג ציוני הוא הדבר, שהפועל הארץ-ישראלי החליט להכות שרשים בקרקע זו בתנאים הקיימים של המציאות הארץ-ישראלית; שהוא מכיר, כי הכרח ברזל כופה אותו להקים שווי-משקל מסוים בין אפשרויות התוצרת של הארץ ובין צרכיו הוא; שהוא מוכן – בערבות כל כוחותיו הפנימיים – להודות בהכרח זה.  אם האדון המנהיג הציוני והציונים האמריקנים, שהם לפי דבריו תמימי-דעה עמו, יסעו בבחינת אורחים מניו-יורק או שיקגו אל כפר-דייגים דל או אל בתי הרועים שבהרי האלפים או אל אחד המושבים של בני קובא או ימאיקה, לא יהיה צורך בדבר – וכך היא באמת העובדה – שיכלתם הכלכלית תתאים אל היכולת היצרנית של המקומות הללו.  הדייגים הם דייגים, והמנהיג הצינוי הוא מנהיג ציוני.  רמת הצרכים של אורח במקום מרפא מיוסדת על ההון המובא בתוך כיסיו, ולא על מדרגת התפתחותם של כוחות התוצרת במקום המרפא.  אבל הרי אין אנו רוצים ואין אנו יכולים להיות אורחים בארץ ישראל, אלא רוצים אנו לעסוק בישוב.  בכוונה זו באנו אל ארץ פלחים דלה, שאוכלוסיה עניים ואדמתה כחושה ומדולדלה, ארץ שאין לה אוצרות טבעיים ואין לה כלל שוק מפותח ותעשיה עירונית הגונה; ואנחנו הבאנו אתנו רמת-חיים אירופית שצמחה מתוך השפע וההתפתחות המשקית של ארצות אחרות לגמרי.  אם רוצים אנו להחזיק כאן מעמד, אם רוצים אנו מלבד זאת שכל פרוטה מהכספים הלאומיים תצא עד כמה שאפשר למעשים פרודוקטיביים – נהיה מוכרחים למלא שתים אלה: לאמץ את כל כוחותינו כדי להרים בכל ענפי המשק שלנו את כמות ההכנסה, ולהתאים ככל האפשר את רמת צרכינו אל רמת אפשרויות של המשק הזה.  שווי המשקל צריך להוצר באיזה אופן שהוא – אם אין אנו רוצים באמת שבמשך הזמן נהפך לעדה החיה על חלוקה חדשה, שרמת צרכיה מבוססת על הכנסות הקרנות.  אם נתאר לנו לרגע בדמיון שהיום או מחר, על ידי איזה מעשה כשפים, יחדל הזרם של הקרנות הלאומיות לזרום אל הישוב הארץ-ישראלי – והיו הדברים האמורים ברורים ומוכחים לגמרי.  כדאי וראוי לברר את השאלה: כיצד התפתחה בישוב ארץ-ישראלי רמת-חיים זו.  מבחינה זו נשמעות שתי תשובות: מחירי עבודה גדולים ומשכורת פקידים גבוהה.  התשובה הראשונה אינה נכונה, השניה – אינה מספיקה.  שאי אפשר להטיל על מחירי העבודה הגבוהים של הפעולים היהודים את האחריות לרמת-החיים – דבר זה ברור בהחלט מתוך עצם העובדה, שספוק צרכי הישוב נשען רק בחלקו הקטן מאד על התוצרת העצמית של העבודה העברית הארץ-ישראלית.  הישוב העירוני שלנו, המתלבש באריג אנגלי, האוכל שוקולדה גרמנית, ירקות ערביים, חמאה אוסטרלית וקמח רומיני – אינו יכול להצדיק את הוצאות הכלכלה הגבוהות שלנו בהוצאות הגבוהות של התוצרת הארץ-ישראלית.  שנית, מחיר העבודה בארץ ישראל הוא תמיד רק תוצאה – ואף זו לא בשלמות – מתוך העלאת רמת החיים ואינה יכולה איפוא לשמש סיבה לה.  ואשר למשכורת הפקידים – היא אמנם זמן, לפי דעתי, ששדרת הפקידים הרחבה לפי הערך בתוך הישוב, וביחוד שדרת הפקידים של כמה מוסדות ציוניים, השפיעו באופן מכריע על קביעת רמת החיים.  זה היה הזמן המכריע ביותר לגבי התפתחות רמת החיים, הזמן משנת 1918 עד 1921, לאמר משעת הכבוש הבריטי עד גיל העליה הגדול, הראשון לאחרי המלחמה.  כמה גורמים סייעו לכך.  ראשית, בימים ההם, בימי האפקים הרחבים והתקוות המזהירות, נהלה האדמיניסטרציה הציונית את משקה ביד רחבה מאד ולפי אמת-מידה ממשלתית, כביכול.  הישוב הזה, אחרי שנות הבלוקדה הארוכות, רעב מאד לנכסים והיה להוט ביחוד לקנית חפצים משומשים.  שלישית, בארץ עבר אז מחנה של כובשים שקצינים ופקידיהם הביאו אתם לתוך ערינו את הפזרנות ואת הבזבזנות של חיילי החזית (ולא עוד אלא של חיילי-חזית אנגלים), ועוררו חקוי.  באותו הזמן, שבו בעיקר הונח היסוד לרמת החיים השוררת עכשיו, היתה שדרת הפקידים הקונים החשובה ביותר.  אולם מצב הדברים נשתנה זה מזמן רב.  עכשיו נתגבשו על ידם ועל גבם שכבות אחרות רחבות יותר, שרמת-החיים וכוח הקניה שלהם, – הממשיים או הפיקטיביים–עולים בהרבה על השפעת מעמד הפקידים.  השכבות הללו מוצאן, כמובן, מקרב העליה האחרונה.  אין לשכוח שגל עליה רחב, הזורם מתוך ארצות עשירות ומפותחות יותר, אינו משווה תמיד לנגד עיניו את המאזן המסחרי של ארץ ישראל ואינו מביא בכל רגע בחשבון את העובדה, שרמת החיים שלו מוציאה מדי שנה בשנה מיליוני פונטים מן הארץ ומגדישה את הפסיביות של האמזן המסחרי, זו שגם בלאו הכי היא מחויבת המציאות בארץ של התישבות חדשה – בשל הכנסה מן החוץ של מכונות וחמרי בנין וסחורות קולוניאליות לצרכי יום-יום (תה, סוכר וכו').  לגל עליה חדש יש תשי נקודות אחיזה בקביעת אורח החיים: ראשית, ההרגלים שהביאו אתם המתישבים מארצות מגוריהם הקודמות; שנית, ההרגלים לגבי צרכי החיים שמצאו בארץ החדשה ושהם נוטים מבחינה חפשית לראותם כנקודת-מוצא מינימלית.  אין לשכוח גם זאת, שאצלנו חסרים לגמרי גורמים שונים שהשפיעו הרבה מאד על הורדת רמת החיים בארצות התישבות אחרות, כגון למשל, החוקים הפוריטניים באנגליה, שקרלייל היטיב כל כך לכנותם בשם “the last of heroismus", או ישוב בני-העונשין באוסטרליה ובזילנדיה החדשה.  לפיכך באה אצלנו, עם כל גל של עליה חדשה, העלאה והרחבה חדשה של הצרכים הנחשבים לצרכים רגילים, עד שכיום – על ידי אפנה ורשאית, הרגלי כלכלת-בית של הבורגנות היהודית-רוסית, על ידי נשפים, קונצרטים, תיאטראות, ועוד ע"י כמה וכמה קטנות כאלו – העלינו את רמת החיים למדרגה המעמידה אותנו בנגוד ממש אל כוחות התוצרת של הארץ שאותה אנו מיישבים.  בשום מקום אין הנגוד הזה בולט כל כך כמו בחנוך ילדינו, ביחוד בערים.  בכל החוגים ואף חוגי הפועלים ופקידיהם בכלל זה, גדל הדור הצעיר בסביבה חנוכית המכשירה או המתחנכים לאקדימאים, לכנרים-וירטואוזים, ולכל דבר שבעולם, ורק לא פשוט לעבודה ולהתישבות, זה שנחוץ בהכרח לדור השני בארץ ישראל.  בעוד עשר שנים – ואולי כבר עכשיו – תהא נחוצה תנועה חלוצית בארץ-ישראל לא פחות מאשר באיזו ארץ אחרת.  המעוות הזה הוא במידה לא מעטה תוצאת רמת החיים.  קשה מאד להגיד באיזו נקודה צריך להשעין את המנוף, כדי להגשים פועלה מורכבת כל כך הנתקלת בקושיים נפשיים עצומים, לאמר – להתאים את רמת-החיים היהודיים אל תנאי ההתישבות של ארץ ישראל.  אבל זהו תנאי הכרחי לעליה ולהתישבות רחבה.  על אף אי-האמון לגבי דברים כאלה, נראה לי בכל זאת שאם תקום אגודה גדולה, שתחרות על דגלה סיסמת מלחמה לשם פשטות החיים, תקיף אנשים מכל המעמדות ומכל הארצות והמקצועות, ותיצור לה באמת את הסעד האידיאלי הדרוש – תפעל כעת פעולה נמרצה.  אגודה כזאת לשם הכנסת פשטות באורח החיים – נראית לי כיום חשובה הרבה יותר מן האגודה לתוצרת הארץ.  במידה שיכולה להועיל הפוליטיקה המשקית הציונית על ידי סדור הורדה של דרגת משכורת לפקידים, צריכה גם היא להתגשם בלי רחמים ולגרור אחריה הורדה ניכרת מאד של דרגות המשכורת, – אף על פי שאני, כאמור, איני סבור שגם היום מונחת כאן הנקודה המכריעה. 

 

ה

ואשר למסקנות בדבר דרכי התוצרת, שהכלכלה הציונית צריכה להסיק מהנסיונות של הקוניונקטורה האחרונה, – הרי אין צורך כלל הלדגיש עוד פעם את העיקרים היסודיים שבהשקפתנו על ההתישבות, עיקרים שקבלו אשור מתוך מהלך הקוניונקטורה הזאת עצמה.  עיקר יסודי כזה לפי דעתי, הוא משפט הבכורה המגיע להתישבות החקלאית בפוליטיקה ההתישבותית הציונית.  יש רק להוסיף, שגם כאן המכוון הוא לא לעיקרונים או דוקטרינות מופשטים, אלא לברור אובייקטיבי בדבר הסכויים המשקיים ואפשרויות ההתישבות שבארץ ישראל.  שכן אם קיימים התנאים האובייקטיביים לטובת התפתחותה של תעשיה חזקה, אין בכוחה של שום דוקטרינה המתנגדת לתעשיה לעכב בעד ההתפתחות הזאת.  ובזמן שאין תנאים כאלה, אין שום דוקטרינה המעריצה את התעשיה יכולה להצעיד את ההתפתחות למעלה ממידה מסוימה של גידול מלאכותי.  אין כל חלוקי דעות בדבר, שבגבולות האפשרויות ראוי הפוליטיקה של חזוק התעשיה בארץ-ישראל לתמיכה במידה המתאימה.  החקירה בדבר אפשרויותיה של עבודה קבועה פחות או יותר בתחום התעשיה הבינונית והזעירה – מספיקה כבר כדי לקבוע ברור, שמנקודת ההשקפה של תנועת העבודה הארץ-ישראלית אין כל טעם לזלזל באפשרויות הללו או לדונם בשלילה. 

אבל – בקשר עם שאלת תמיכת התעשיה – נובעת מתוך נסיונותינו האחרונים המסקנה, שלא תהיה שום התפתחות בתחום התעשיה בארץ-ישראל ולא תהיה שום תמיכה ממשית כל-שהיא לתעשיה, אם לא יושקע בפעולה זו למשך תקופת-חנוך ארוכה הון לאומי או צבורי – נניח אפילו בבחינת תוספת והשלמה לאמצעים הפרטיים וליזמה הפרטית.  ההתישבות בכוח התעשיה – זאת נמצאנו למדים – תהא בתקופה הראשונה, ותקופה זו לא תהיה קצרה כלל, התישבות לאומית לא פחות מההתישבות החקלאית.  מבחינה אחת תהיה זו התישבות לאומית אפילו במידה מרובה יותר, כיון שזו תדרוש כמות גבוהה יותר של השקעות הון מאשר ההתישבות החקלאית.  איני בא כאן כלל לגולל את השאלה, אם יש לנו כיום אמצעים לאומיים כדי לנהל פוליטיקה כזו לגבי התעשיה; איני מעורר כמו כן את השאלה השניה – אם אנו יכולים, בשעה שאמצעינו המצומצמים, לחלק את האמצעים באופן רצוי בין החקלאות והתעשיה בלי להוריד את שתיהן עד למטה מגבול התועלת.  אני קובע כאן רק הנחה כללית: אם תתקיים בארץ לגבי התעשיה פוליטיקה כלכלית בעלת שיטה, תהא זו תובעת שיעמידו לרשותה אמצעי עזר לאומיים במידה גבוהה מאד.  סבורני, שגם בנידון זה יכול אני להשען על מסקנות דומות לאלה שהובעו מצד מעריצים נלהבים של התעשיה.  ושוב: המידה הבלתי מספיקה של השקעת הון, המעיקה על התעשיה הארץ-ישראלית הגדולה לא פחות מאשר על התעשיה הקטנה או על המלאכה, היא היא שמביאה אותנו בהכרח לידי מסקנה זו.  חלק גדול של מפעלי תעשיה בלתי-מוצלחים, צולעים או כושלים, יוכיחו בהחקרם, שהאחריות למצבם הקשה מוטלת בכלל על העדר השקעת כספים מספיקה או, כמו ברוב המקרים, על המחסור בהון חוזר מינימלי.  גם מבחינה זו אין לשכוח אף לרגע, שלפנינו לא סדור מפעלי תעשיה בתוך משק עממי מפותח באופן טבעי, אלא חפוש שוקים וכבושם ופתוח הצרכים, לאמר פרוצס שבו הגורם – הגורם של הזמן בנוסחא הפיסיקלית – ממלא תפקיד מכריע.  ודבר זה אומר, כי את האמצעים האלה אין להשיג בדרך האשראי הנורמלי.  הדמיונות הנקשרים אצלנו שוב בשם הבנק לתעשיה – מעידים אף הם על אי-הבגרות הבורגנית-הפעוטה השוררת עדיין בחוגי המשק הפרטי שלנו לגבי עניני כלכלה.  סכנת ההפסד, הכרוכה בהכרח בנתינת אשראי במצב הנוכחי של ההתפתחות התעשיה, היא גדולה יותר מדי.  זמני ההלואות הארוכים, המוכרחים להנתן בתנאינו אלה לא רק להשקעה אלא גם בשביל הון חוזר, אינם לפי כוחותיו של מוסד אשראי נורמלי פחות או יותר שאין לו אמצעים כבירים.  ומיכון שהלואות כאלה בארץ יכולות להנתן בין כך וכך מהון היסוד של המוסד' הרי נחוצה לנו חברה ממין Promoting Company בעלת הון עצמי גדול מאד.  למעשה נחוצה לשם התעשיה קרן לאומית בעלת הון גדול כל כך, שתהיה לה היכולת בזמן הקרוב לדחות לשורה השניה את החוקים הנוהגים בהנהלה הבנקאית הנורמלית, ולהעמיד בשורה ראשונה את סכנת-ההפסד, להאריך את זמני ההלואות עד כמה שיהיה נחוץ ולהסתגל במחשבה תחילה אל צרכי פוליטיקה לאומית של תמיכת התעשיה. 

 

ו

מתוך כל זה יוצאת לנו עוד מסקנה חשבוה אחת: כיצד לקבוע את צורתה של הפוליטיקה שלנו בתחום התעשיה דוקא בתקופה העתידה של עליה והתישבות חדשה.  יש הכרח שיוקם מוסד מרכזי לעניני הכלכלה של התישבותנו, מוסד שיקשר יחד את ענפי המשק השונים ויאגד לפי שיטה מותאמה את כל הפוליטיקה שלנו בתחום העליה וההתישבות. 

גם כאן לא חשובה בעיני כרגע שאלתך המבנה, מבחינת החוקה והסדור, של ועד פועל מרכזי כזה.  איני בא כאן לברר אוד פעם באריכות ובהרחבה, כמה מן התמימות יש בדבר כשרוצים לבנות בארץ על פי שיטות כלכלה המתאימות לגמרי אל העיקרונים הראשונים של אדם סמיט.  כמו כן נשמיט כאן את הדעה הכללית האומרת, כי מפעל התישבות הרוצה באמצעים דלים מאד לנהל התישבות עממית רחבה על קרקע בלתי מוכרשת – צריך משום כך לנהוג בזהירות יתרה בכל פרוטה ובכל חלק פעוט של ההון; לנצל כל אפשרות במשק בשיטה ובאופן משוכלל ככל האפשר; למנוע במידה האפשרית ע"י חסכון כל בזבוז, כל הגדשה, כל אבוד-ממון; ואסור לו שיסתפק בחוסר שיטה ובאנרכיה, אלא חוק לו שישאף תמיד לעבוד לפי תכנית בתחום המשק של ההתישבות.  וכי לא הראה הנסיון היום-יומי בעבודתנו, כמה חסר לנו מוסד כזה? אילו קיים היה המסוד והיה מטה רק שני מיליונים מאותם הקפיטלים הפרטיים, שהוכנסו לארץ בשנים האחרונות, ומכוון אותם אל אזור תפוחי-הזהב, – לא היה מביא לידי שנוי ממשי בהתפתחותה ובערכה הכלכלי-הלאומי של העליה האחרונה.  אבל בשעה שכל סוחר ערבי ביפו רגיל היה להתפאר אגב אירוניה, שהוא מסכים ברצון רב למכור לנו את מגרשו העירוני במחירי ספסרות, כדי שנוכל לבנות עליו בתים להשכיר במחירים יקרים, והוא יקנה בדמי המגרש קרקע לנטיעת תפוחי-זהב, ויראו מי יצליח יותר – לא היה אצלנו כל מוסד שיסיק מסקנה. 

מתוך החכמה הפשוטה הזאת ושיוכל להטות את העליה הרביעית בכוון זה.  אם בעתיד – מלבד הפוליטיקה לשם רכישת אדמה והתישבות חקלאית – תופיע גם פוליטיקה מסוימת לשם טפוח התעשיה, יהיה מוסד מרכזי מאוחד כזה הכרחי לגמרי.  אם הדירקטוריום של קרן התעשיה צריך לדעת לאיזה מפעלי התעשיה המתחרים בקבלת אשראי לתת את משפט הבכורה, לבית-חרות לזכוכית או לבית-חרושת לארגיה או לביח"ר לשוקולדה – הרי מוכרח המשרד הכלכלי המרכזי לדעת אם נחוץ בשעה זו להשקיע את האמצעים הלאומיים בקנית קרקעות באזור המטעים או בבנית הנמל בחיפה.  הוא צריך כמו כן לדעת, אם אינם עומדים להוסד כך וכך מפעלי-תעשיה מקבילים, שיפוררו לגמרי את הכספים המועטים שלהם ולא יהיה בהם כוח באופן כזה להחזיק מעמד – תחת ליצור בכוחות מאוחדים משק משות, שיהיה מזוין כל צרכו מבחינת הון ותכנית קיומו הכלכלי הבריא יהיה בטוח.  קשה לשער בכמה הפסדים – בהון, אנשים, אמונה בארץ ישראל ואמון אל הפוליטיקה הכלכלית הציונית – עלה לנו כבר העדרה של הנהלה כלכלית מרכזית כזו.  רק באתמוספירה של תאות-הכנופיות השוררת אצלנו יש צורך להטעים, שיצירת "מועצה לכלכלה לאומית" אינה באה להגביל את היזמה הפרטית.  מובן מאליו, שמדובר כאן על האיניציאטיבה הפרטית הראויה לשמה, זו שמטרתה ליצור עמדות משק שיש בהן ממש. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה