_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חיים חדשים

חיים ארלוזורוב

לתוכן הענינים

 

משרידי החורבן האחרונים של יהדות הגולה יונח היסוד למקדש השלישי ולחיים החדשים אשר יתרכזו סביב המקדש הזה: –

מקדש התחדשותנו.

הזעזוע הראשון אשר בשר את שיבת ימי הנוער לגוף העם, ניצוצי ההכרה הראשונים שהזקיפו את גופו העיף – אלה היו הכרת ההויה העצמית.  ההכרה הזאת הרימה את העם לידי שלמות מאחדת.  ומתוך הרצון להבטיח להויה זו של העם את קיומה באיזו צורה שהיא – צמח הרצון למדינה עצמית מאיזו צורה שהיא, קמה התביעה המדינית של הציוניות. 

אולם מיד נתגלתה התהום הרובצת בין הויה ומהות; נתגלה כי קיום הראשונה אינה מתנה עדיין את קיומה של השניה, ומכל שכן שאינה מתנה את המשך דרכה.  ההכרה השניה שהולידה את התביעה לחדוש נשמת העם ומחשבתו – היתה איפוא הכרת המהות העצמית, מתוך התגלותה בצורות שונות באמנות, במדע ובדת.  מתוך חקר מקורותיה, מתוך עומק השפעתה ומתוך המשך התפתחותה היוצרת – צמחה התביעה התרבותית של הציוניות.  כל זה יכול היה להספיק בזמן שהרעיון והאורגניזציה שלו עדיין היו רחוקים מדרך ההגשמה.  בזמן שרק נלחמו בעד הגשמתו.  אולם במידה שההגשמה הלכה הלוך וקרוב, בה במידה מוכרחה היתה להצטרף אל ההויה והמות גם הפעולה העצמית.  וכם שאין הויה מצד עצמה, אלא ישנה הויה מדינית וקשורה בצבור במובנו של אריסטו); וכשם שאין מהות מצד עצמה, אלא מהות תרבותית וקשורה בצבור – כך אין גם פעולה מצד עצמה, אלא ישנה פעולה חברותית המתגלה בתוך הצבור, למצוא את הצורות לרעיון חיינו החדשים, לסדר את כל הכחות בגבולות היצירה של צבור-העם, לשקול את צרופי הכחות זה מול זה, לכונן את האורגניזציה של היצירה ואת אפשרות היצירה – זוהי התביעה הסוציאלית של הציוניות.

מיום ליום, ככל שמתבררים לנו יותר ויותר מלוא תקותנו ואחריותנו, הולכת ומשתררת עלינו תביעה זו יותר ויותר.  בה, בתביעה זו, מתחיל מעגל הקסמים שלנו להסגר. 

אירופה הרוחנים של תקופתנו משתקפת בתוך התנועה שלנו, וע"י כך נוצר קשר בין עושר זה ובין גדלו העתיד לבוא של המזרח הרוחני.  יותר מבכל הזמנים שעברו עשירה כעת אירופה בהבדלים ובגוונים שונים.  שכן תקופת המעבר היא התקופה הזאת.  המוגמר מתאבק עם הבלתי בשל עדיין, הזקן מדי מתאבק עם הצעיר מדי.  ואפשר כי מימי הרינסנס ההומניסטי לא היתה תקופה עשירה בהתפתחות-ערכין כתקופה זו שלנו. 

"את הזמן החדש", כביכול, רגילים לציין מבחינת התפתחותם של מדעי הטבע, מתוך התפיסה הרציונלית לגבי עולם ודברי הימים, כלומר: של ההויה והמתהוה.  וולטיר, דרוין, מרקס והקל הם נושאי דגלו של הפוזיטיביזם הזה.  אולם התנועה הזאת עברה כבר את נקודת הגובה שלה.  אפשר שהסיבה לכך היא באיבולוציה הרוחנית של האנושיות בכלל, שכן כל התפתחות מעוררת התפתחות-שכנגד ומבקשת את הסינתיזה.  אפשר כמו כן כי רוח-האדם אינה יכולה לראות את עצמה נכנעת להתהוות הכרחית ומיכנית ואינה יכולה להכיר בעולו של חוק-החומר.  ה"זמן היותר צעיר" מתחיל חוזר בתשובה.  נפש ורוח בבחינת שליטות, ריליגיוזיות וגלויי-רוח בתורת הכחות החזקים ביותר בחיי-אדם – יוצאים להלחם במותנה, ביחסיות, בהתנפחותו של המדע האוביקטיבי, כביכול.

אולם בין הקיצועיות מצד זה ומצד זה ישנן אלף למדרגות – מ"הקונפסיון" של החוגים הליברליים-רציונליים עד החסידיזם אובד-הדרך של הנוצרים-היהודים-הלאומיים החדשים במערב אירופה. 

וכל שעבר את גמר בשולו, כל שהזדקן וכל המתהווה והמקווה – כל זה זורם לתוך תנועתנו ויוצר בה קבוצים קבוצים, שכל אחד מהם מבסס אחת מתביעותינו.

ובסוס תביעותינו החברותיות?

אכן, כאן הסולים עשיר הוא ביותר. 

בפרובלימה הזאת מתעסק – אפשר להגיד כמעט: מתוך המקצוע שלו – התיאורטיקן הסוציאליסטי בצורה "אוביקטיבית מדעית".  הוא שואף להכיר את הבנין החברותי של העם היהודי, הוא חוקר את הצרכים הכלכליים ההכרחיים ואת האפשרויות הכלכליות של א"י, הוא קובע שיטה בהתפתחותם ההיסטורית של החיים הכלכליים באירופה ומוציא מסקנות מהשיטה הזאת.  מצד אחד יועמדו אצלו הסיכום וההשואה, ומצד שני – ההיפותיזה בנוגע לבנינם הכלכלי של העם והארץ.  מספר הודנמים, הקורס של פרנקים, הכנסת הקרקע והשקאתה, פרובלימות טכניות ומספרים – אלה הם שקובעים את בסוסו. 

לעומת זה מהלך מחשבתו של העסקן המדיני הוא אחר לגמרי, פשוט יותר ופחות מעורפל ומורכב.  הוא יודע כי כל עם חי יש לו בנין חברותי.  ומכיון שהוא מעמיד את א"י – כארץ שעוד לא נתגלתה עדיין כמעט ובלתי מפותחה במובן הכלכלי – מול הכוח שעוד לא נתגלתה עדיין כמעט ובלתי מפותחה במובן הכלכלי – מול הכוח הנותן צורה של העם העביר, הרי שבאופן מיכני מתגלה לפניו ההבדל בין ההתיישבות שלנו ובין כל התיישבות אחרת ומתקבלת אצלו המסקנה, כי התיישבותנו פירושה לא התרחבות אלא רכוש, לא פריצת תחומין כי אם בנין פנימי מרוכז.  כמובן מאליו בעיניו הדבר, כי התיישבות זו צריכה להיות עד כמה שאפשר בעלת תוצאות מוצלחות.  הוא רוצה לבנות את הבית הלאומי דוגמת האדריכל העושה תכנית לבית חדש ומשתדל לבנותו "בכל הקומפורט" ולהכניס בו המצאות חדישות, שיש בהן לשפר את הבנין ולהרהיב את העין.  וכאותו אדריכל הרוצה להציל את עצמו מאשמה של חוסר-רוח בבנין – כך גם הוא כותב על הדלת המוכנה את הפסוק:  נפש בריאה בגוף בריא. 

אולם הדרך והמטרה אינם קשורים כאן עדיין ע"י רצון גדול הפועל במפעל רוחני.  רק ב"פרוגרמה" של האידיאליסטן-הציוני נעשית התביעה הציונית החברותית לרצון של מעשה רוחני.  אין הוא מסתפק בהקמת חיי-העם סתם, באשר הוא רואה את חיי-העם כמטרה אחרונה בפני עצמה.  בשבילו אין הקיום הלאומי קיום גרידא, כי אם תפקיד גדול והתחייבות גדולה לגבי האנושיות.  הגשמת הקיום הלאומי פרושה אצלו – מלוי חובותיו לאנושיות. 

ולפיכך הוא תובע את ציון ולא את פלשתינה, ולפיכך הוא תובע חיים חדשים לעמו, כדי לתת דוגמא לאפשרות של התחדשות גם לגבי החברה האנושית בכלל. 

וכאן יש במקצת רעיון שתוף עם המשיחיות הציונית של בעלי האתיקה הסוציאלית-דתית שלנו, אלה הרואים בגאולת עמנו ופדותו ממצב החברה הרקוב את תעודת עם ישראל, את תוכן קיומו ותחיתו, את תוכן עברו ואת רעיון עתידו.  "צדק צדק תרדוף!" – הם רואים את עם ישראל כנתבע להיות עובד-אור, להגשים את חוק-הברזל של הצדק בארץ ובעולם ומלואו, זה החוק שעליו כונן אלוהים את עולמו מבראשית, כדי ש"מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים!"

בין הטפוסים האלה ישנן כמובן מדרגות לאין מספר וגוונים להם לאין ספורות. 

וכולם תובעים.

כולם מאוחדים באמונה אחת – כי חיי החברה אירופית, הנתונים בעול של צורת משק ומלחמה משק, בעול של שנאת-מעמדות ושנאת-המונים, כי החיים האלה לא לנו הם, ואין אנו רשאים להעביר אותם למקום שאנו מחפשים שם חיים חדשים; כולם מאוחדים באחת, כי חיים חדשים – בכל המובנים – פרושם אינו קיום חדש סתם, כי אם קיום טוב יותר ונשגב יותר. 

אולם הכרת הצורך ההכרחי אינה יכולה לבוא בלי הכרת הנצרך ההכרחי.  שפע של הצעות ורעיונות קוראים לנו, אנחנו רוצים ללכת בדרך המובילה אל העליה – אולם באיזו דרך נבחר? על איזה יסודות צריכה הסוציאליות שלנו להבנות?

מצבו של העם העברי נותן את התשובה הברורה ביותר.

כל מה שנראה לנו כתהום-אין-סוף של התנוונות שלנו, כל מה שרובץ עלינו כמשא כבד, קללת קין ואחשורוש, זה המחליש את גופנו וכופפו, הקורע את נשמתנו ומטרידה, היוצר את החצאיות בקיומנו ואת החצאיות במראנו החיצוני, – כל זה הוא חוסר בית, חוסר מולדת.  "בלתי קשורים, מרדים ועוברים על פנינו הדברים" – שר ורפל.  ללא חבור, ללא קשר אורגני, ללא שרשים, ללא קרקע תחת הרגלים, פטר שלומיאל חסר צל; עם בלי אדמה אנחנו.  והנה בא אמצעי ההצלה האחרון בשעה האחרונה–העם רוצה לשוב למולדתו, רוצה שוב לעמוד על הקרקע ולהכות בו את שרשיו.  וכאן רומזים מרחוק כיסי הכסף של הספקולציה הרכושנית, רומזים הדגלים הקטנים של תועלת-הכלל עטופת המסכה – והעם שרעב אלפי שנים לאדמה יאבדנה שוב אחרי עשרות שנים.  עלולים אנו לחזור על הפשר אשר הוביל את כל עמי אירופה הגדולים אל עברי פי פחת! האם עלינו לכבוש את ארצנו כדי שהספקולציה הקרקעית תמלא את כיסיה וההמונים העובדים, אלה הנושאים העיקריים של התנועה הציונית, יצטרכו למלאות את מרכזי הערים בתורת "לומפנפרוליטריאט"?

אין אנו רוצים במדינה אוטופיסטית.  אבל רוצים אנו שתועלת הפרט תוגבל בגבולות שתועלת הכלל מוכרחה להגביל אותה בה.  אין אנו רוצים לבטל את הרוח, אבל רוצים אנו לבטל את הנצול.  והתביעה הראשונה לכך–כי הקרקע לא תעבור לעולם לידי פרטים: כי קרקע זו, שנכבשה ע"י העם במלחמה עם עולם שלם של מפריעים ומכשולים – תשאר נחלת העם. 

והשנית:

הפעולה העמוקה ביותר של ההתנוונות שלנו, שיסודה בחוסר שרשים, היא אי-פוריותנו.  עם של סוחרים אנחנו, ספסרים, ז'ורנליסטים ומבקרים, עם של אנשי-בינים בלתי פרודוקטיביים.  עד עכשיו היו עוד אנשים תמימים אצלנו, או אנשים מחוסרי בינה, אשר נואלו לראות את הצרה הגדולה הזאת כיתרון, אשר חשבו את הסרסרות שלנו לתעודה, את חוסר הפרודוקטיביות לאידיאל.  אולם השיבה למולדת, הנגיעה באדמה, יכלו את האנשים האלה מקרבנו והיו כלא היו.  ישנו רק דבר אחד המקשר אל הארץ, המקשר עד כדי כך שמתים בהעדרו, כאותו אכר זקן ב"אמונה ומולדת" של שנהר – וזוהי עבודה עצמית ויוצרת.  ואנחנו מוכרחים לתבוע, כי זכות לאדמה תנתן רק לזה שרוצה להתקשר אתה בעובדת ידיו וללוש מאבק וזיעה את הדבק המקשר.

ארץ ועבודה! ארץ ועבודה בידי העם! אלה הן שתי התביעות הגדולות שאנו מוכרחים לתבוע.  לא מעמדות תובעים כאן, כי את העם הוא התובע.  אין אנו מכירים בשום מלחמת מעמדות, אין אנו מודים בשום סוציאליזם מעמדי – ואין אנו רוצים להודות בהם.  כי על כן אין אנו דורשים זכות מעמד כי אם זכות אנוש.  וכשם שבאנו בשם הרעיון הלאומי אל תלמיד האוניברסיטה כמו אל הפועל, לסוחר כמו אל בעל-המלאכה, אל תלמיד הגימנזיון כמו אל המורה; וכשם שכולם נשמעו לקריאתנו ומכל שדרותיהם קמו החלוצים הראשונים שעלו אל הארץ ומתו בה – כך גם צריכה המולדת החדשה לזכור אותם כעת. 

מההתחדשות השלמה זאת אנו נשאוף את הכוח שאנו צריכים בשביל היצירה העתידה שלנו בתרבות העולם.  עמנו יצר כבר דברים כבירים.  ובשעה אחרונה שב אל מקור מחצבתו.  דוגמת אנטיאוס – "והענק נגע שוב פעם באמו (אדמה) וכוחותיו החלו לצמוח מחדש".

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה