_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מעלבון בית-הדין לעלבון הכלל

חיים ארלוזורוב

לתוכן הענינים

 

"אמר להם: בשביל שאלוהיכם עושה לכם נסים-אתם מזלזלים במלך? אמרו לו: בדיקלטינוס רועה החזירים אנו מזלזלים, אבל לדיקלטינוס המלך–אנו משתעבדים.  אמר להם: אף על פי כן אל תזלזלי לא ברומי קטן ולא בגוליר קטן"

(ירוש' תרומ' ח,)

 

פסק-הדין של המשפט העליון בענין "דבר" בא ללמד את העתונות העברית, את צבור הפועלים ואת הישוב כולו – דרך ארץ ויראת כבוד בפני המשפט הבריטי.  אם כי פסק-דין זה נקבע כבר ואינו עוד עומד ותלוי – ואין איפוא כל איסור למתוח עליו בקורת צבורית שקולה – אין ברצוננו להכנס בברור עצם פסק-דין והארתו המשפטית.  הענין עצמו נחתם, נגמר ונפסק והוכרז ופורסם ונבלע ונשלם.  לדיקלטינוס המלך – אנו משתעבדים.  נצדיק את הדין.  בודאי נקבל את ההנחה היסודית המתלבטת במשפט זה, לאמר – כי אסור התערבות פוליטית ופוליציסטית לגבי משפט העומד עדיין להכרעה בפני בית הדין.  נשא את ענשנו, נביע את צערנו על שניתן מקום לאי-הבנה: אם כי ברור, שכוונת הדברים ב"דבר" לא היתה בשום אופן לפגוע בבית המשפט, כפי שהשופטים פרשו.  אולם האם בכך תסתיים פרשה זו של משט "דבר"? דומה לי שהענין אינו כך.  למטבע זו יש צד שני – שאין למצוא אותו בפסק הדין עצמו, אלא בבסוס פסק הדין, במגילת הנימוקים הארוכה המצורפת לפסק הדין.  מגילת בסוס זו בודאי איננה קודש, שאסור למדוד אותו באמת-מידה של בקורת צבורית.  ונדמה לי שמבחינה זו היא חשובה יותר, רצינית ואיומה מעצם העונש החמור.  בהנחותיה הכלליות והפוליטיות המבצבצות מבין השורות, הניתנות כלאחר יד, מתוך חצאי פסוקים, – מגילה זו היא אחת התעודות האיומות ביותר המעידות על הזרות, על תהום הזרות הרובצת בינינו, הישוב היהודי החדש, ובין ממשלתנו, ממשלת פקידי בריטניה בא"י; זרות המגיעה בעוות הערכותיה הצבוריות מעלבון בית הדין – עד כדי עלבון הכלל, עלבון הישוב היהודי בארץ וביתו הלאומי. 

דוקא מי שמביא בחשבון את מידת הכבוד וההערצה הנהוגה בארצות התרבות האנגלית לגבי דברי שופטים ודברי משפט – יעמוד נדהם וישאל: אם השופט העליון הממונה על כל הארץ כולה – השני לנציב העליון במעלתו הרשמית, ואולי הראשון מבחינת עמדו הצבורית – מסוגל לחתום את שמו על מגילה זו, מה יש לנו לתבוע מכל רומי קטן וגוליר קטן, מכל פקיד בריטי ממדרגה שניה ושלישית שיקרא ויספוג לקרבו את נמוקי בית הדין העליון? מה יש לנו, אחרי זה, לקוות – לאו דוקא בתוך חדר המשפט, אלא בחיי יום יום בהגשמת מפעלנו – אם תחת הוראות שתטלנה על האדמיניסטרציה את מרות שיטת אנגליה בהקמת הבית הלאומי היהודי, תהא אדמיניסטרציה זו חדורה רוח של בוז לבית הלאומי, כפי שהיא מבצבצת ועולה מדברי השופטים? איני סבור שהמסורת האנגלית בהגנה העצמית של הצבור על זכיותיו ועל כבודו – מסורת מלחמתם של ה-Com mons האנגלים על חרותם האזרחית, מסורת ה-Petition of Rights – מחייבת או אפילו מרשה לעבור בשתיקה על ההערכות הפוליטיות והצבוריות האלה הניתנות תוך כדי הרצאה זו של נמוקי בית-דין.  האנגלים שכחו כבר מזמן את טעמו המר של משפט זר – הזר שאינו מבין לא את לשונך ולא את הלך רוחך, לא את מסורתך ולא את כוונת מעשיך – לכל אנגלי הזכות להשפט בפני שופטים אנגלים.  אולם אנחנו מרגישים עוד את המרירות בפינו ואיננו רשאים לשתוק. 

זרות זו, המגיעה עד כדי עלבון, מוצאת את בטויה גם בזלזול לגבי העתונות העברית, לגבי "דבר" בתורת עתון.  וגם זאת לא מלתא זוטרתא היא.  אין זה מן הדברים הקטנים אם לראשי הדיינים בארץ יש יחס של דרך-ארץ בפני נפתוליו הרוחניים של הקבוץ שהם שופטיו, בפני מאמציו התרבותיים, בפני כל הבטוי הצבורי למאמצים אלה.  דרך-ארץ בפני בית-הדין מצד הצבור תלוי דרך-ארץ בפני הצבור מצד בית-הדין – ואין למצוא את האחד במקום שנעדר השני.  ומה בנידון זה בפי המשפט העליון בבסוס פסקי-דינו לגבי "סברק"? כלאחר-יד, תוך כדי נמוקים ונמוקי-נמוקים, בפסוק צדדי:...  אם אפשר בכלל להעלב על ידי מה שכתוב בעלונים כאלה".  מה זאת אומרת? זאת אומרת: בעצם עומד המשפט הבריטי-רומי ועומדים שופטים בריטיים-רומיים מעל לכל אפשרות להפגע ע"י מה שיכתב באחד הגליונות הטפלים האלה של ה"ברברים", ורק מתוך החובה לשמור על סדרי הממלכה ועל כבודה של מלכות הם משפילים את כבודם עד כדי טפול בעתונות הירודה הזאת.  אמנם כן הדבר? אמת שעתונותנו בארץ הזאת היא דלה ומוגבלת באמצעיה לגבי העתונות שבידי הלורדים ביורברוק ורוטרמיר.  אמת שאופקיה הם צרים ורוח פרובינציאלית נודפת ממנה.  אין לה לא הודו, לא כוש ולא כל מאה ועשרים ושבע המדינות, אין לה לא מרוצי הסוסים בדרבי ולא התחרות במשוט בין אוקספורד וקיימברידז', אין לה לא ויכוחי פרלמנט מדי יום ביומו ולא נשפי חצר המלך בלילות.  אמת כמו כן – ודוקא במשך החדשים האחרונים נתחזקה אמת זו – שעתונותנו ("דבר" הרבה פחות מעתונים אחרים) מתקנאה בחברותיה העשירות ורבות-האפשרויות בחוץ-לארץ, ותוך כדי הוצאות בוקר וערב החלה לרדוף אחרי סנסציות וטלגרמות מרעישות, אחרי הגשמת עובדות וגלוי סודות.  אבל אחרי כל אלה איני חושב כי מבחינת המאמצים הרוחניים המשתקפים מעל דפי העתונות היומית שלנו – נופלת זו מהעתונים הגדולים והעשירים בחוץ לא"י.  מתוך ידיעותי המעטות, למשל, בעתוני אנגליה אין לי יסוד לחשוב, כי ה"אדיטוריאל פיירז" – העמוד המוקדש למאמרי הערכה פוליטית וצבורית – הוא נקי שם יותר מאשר כאן, כי הרצאת הדברים שם היא רצינית יותר, כי מושקעים שם יותר כשרון ויותר מאמצים תרבותיים מאשר בדפי עתונותנו הקטנה והדלה.  סוף סוף עתונות זו היא היא אשר עליה הועד בפני ועדת החקירה שלא רק הזהירה והבינה, אלא גם עשתה כל מה שביכלתה כדי למנוע, בהסברה פוליטית מבוגרת, בעד התפרצות הדמים.  אולם מניין להם, לחברי בית-הדין העליון בארצנו, לדעת כל זאת? גם לאחר ועדת החקירה–מניין להם לדעת? בצדק גמור הם אומרים בהמשך דבריהם: "דבר" קורא לעצמו "עתון פועלי א"י".  באמת, מניין להם לדעת אם "דבר" הנהו במציאות עתון פועלי א"י העברים – או לא? מניין להם לדעת להבדיל בין עלוני ה"נייטיבס"? ואיזו טריגקומדיה ותעודת-זרות לגבי עניני חיינו יש בהצגת ה"פלשתין ביולטין" – שכן הוא כתוב אנגלית – על מדרגה שאין להשוותה כלל אל עתוני הארץ העברים! על "דבר" אין להתפלא – וכי מה יש לצפות, כביכול, מ"עלונים כאלה"? – אולם אם עורך עתון ממדרגת ה"פלשתין ביולטין" יורד לרמת "דבר" זה, הרי צפויה באמת סכנה לסדרי המדינה! קשה להתאפק מכתיבת סטירה. 

אבל היחס המעליב לגבי העתונות העברית, המוצא את בטויו במגילת הנמוקים המשפטיים – אינו אלא חלק מהערכה הכללית ומקיפה יותר, שגם היא באה לידי גלוי בדברי בית-דין.  " 'דבר' קורא לעצמו עתון פועלי א"י, זאת אומרת: הקהל שאליו פונה הוא פרוליטריון קוסמופוליטי אשר יתכן כי הוא בא הנה מארצות שהאמון במשפט וביושר בית-הדין אינו נהוג בהן כמו בארצות הנמצאות תחת השלטון הבריטי".  בית המשפט העליון של ממשלת המנדט אינו יודע איפוא שום כנוי שיתאים יותר לצבור העובדים העברים בארץ מאשר "פרולטריון קוסמופוליטי".  ואל נדמה את עצמנו.  צלצול המלים האלה בלשון האנגלית אינו דומה לפירושן הפשוט.  בסגנונן האנגלי אינן יכולות אלא להזכיר לך תיכף את תאורי רובע-הנמל בסינגפור או בהונג-קונג או אפילו באלכסנדריה של מצרים.  פירוש המלים האלה במשקלן האנגלי אינו רחוק בכל אופן מפירוש המלים "אספסוף תלוש".  אין לו בשום אופן החן המופשט שיש לפרזיאולוגיה הזאת בפי רדיקלים רוסים מתקופת אתמול.  יתר על כן, דין זה חל לא רק על צבור העובדים העברים בארץ, אלא על כל הישוב כולו.  מחוץ למשפחות "מיוחסות" אחדות, בעלות פספורטים "מיוחסים" ודוברי שפה "מיוחסת" – מהו כל הישוב החדש אם לא אספסוף שהתקבץ לכאן מארבע כנפות הארץ, קבוץ גלויות, "פרולטריון קוסמופוליטי" בלשון בית-הדין העליון? והנך עומד משתאה: הנה עם מפוזר ומפורד – לא ברצונו הטוב, אלא בגזירת ההיסטוריה – עם שסבל נוראות נמשך מאות ומאות בשנים מתוך היותו גולה ומפורד, אשר כל זאת, יותר אולי משהיה עושה כל עם אחר במקומו, שמר על חיבת המסורת שלו, על חיבת המולדת שלו, על תקות עתידו הלאומי, עד כי גם הממשלות האדירות שבעולם מחויבות לשים לב לתנועה זו ולכוח היצירה הטמון בה.  ואחת הממשלות האלה, זו המתגאה ביחסה הקרוב למסורת היסטורית בכלל ולמסורת היהודית בפרט, מקבלת על עצמה לתקן את עוולת הדורות ולסייע להקמת בית לאומי לעם זה.  ובני העם הצעירים, הנוער הלאומי הנלהב והמסור לעתיד האומה, מתחיל זורם גל אחרי גל לארץ הנשמה, שובר את רצונו תוך כדי מעבר לעבודה מפרכת שאינו רגיל בה, מקבל על עצמו נפתולים קשים בדרך לעצוב תרבות-עבודה לאומית.  וכעבור עשר השנים הראשונות למנדט – בא בית-הדין העליון, השופט בארץ בשם הצדק והתרבות האנושית, ובפיו אין כנוי אחר לגבי כל התנועה הזאת, לגבי כל הישוב הזה – אלא השם המצלצל בפיו ככנוי בוז ועלבון. 

ולא רק "פרולטריון קוסמופוליטי" הם אלה – אלא גם אנשים שיתכן כי מתוך החנוך שקבלו בארצות מוצאן הירודות אינם יודעים כלל מהו "האמון במשפט וביושר בית-הדין" הנהוג בארצות הנמצאות תחת השלטון הבריטי.  ושוב אין להחליט אם המחזה הוא טרגי, או הוא מחזה-הסטיר שבימי קדם היו נוהגים להציגו בתום הטרגדיה.  דברי אנגליה, ראשי אנשי תרבותה, אינם חדלים להדגיש את הקרבה הפנימית שבין התרבות הבריטית ובין המסורת היהודית.  ובאמת, דוקא ביסוד המשפט הבריטי ניכרת השפעה עמוקה ונכבדה של מסורת כתבי הקודש הקדמונים אשר ליהודים.  המשפט הבריטי של היום אינו אלא מזיגה נפלאה ממסורת רומא העתיקה ומסורת ירושלים ומזג הדם האנגלו-סכסוני.  ומהי מסורת ישראל ביחס לכבוד בית-דין, מסורת מימי קדם, בעת שדיקלטינוס קיסר היה עדיין רועה חזירים? "ר' שמעון בן גמליאל אומר: על שלשת דברים העולם קיים: על האמת ועל הדין ועל השלום...  ושלשתם דבר אחד הם: נעשה הדין – נעשה אמת, נעשה שלום".  ו"שליח מלך כמלך".  ו"לדיקלטינוס המלך אנו משתעבדים".  ובודאי אפשר להוסיף על אלה כהנה וכהנה.  ראשי דברי אנגליה, בתתם את נמוקיהם לתמיכתם בציוניות, אינם שוכחים אף פעם להזכיר, כי מתוך קרבתם הרוחנית לתרבות ישראל ולמסורתה המצוה לרדוף צדק ויושר במשפט – הגיעו לידי הבנת הציוניות ולידי תמיכה בשאיפותיה.  ועלינו היה לחכות עד שיבוא בית-הדין העליון בא"י גופא – ויפתח לנו שאין אנחנו אלא "פרולטריון" קוסמופליטי", אשר יתכן כי הוא בא הנה מארצות, ששם אינם יודעים מהו כבוד המשפט וערך האמון בבית-הדין.  עלינו היה לחכות עד שיבוא בית-דין ויביא ראיה מתקדים משפטי חשוב שקרה בין התושבים הכושיים באי סט.  וינסנט אשר בהודו המערבית, כדי להוכיח שבין "גזעים צבעוניים" דוגמת אלה יש צורך בשמירת כבוד הדין ובית-משפט.  חסר היה שהשופט העליון יגיד, כי יהודי א"י אינם כלל בעיניו מצאצאי עם ישראל שיצר את מסורת ישראל, אלא מילדי הכוזרים, השבטים המונגוליים שהם היום נושאי הבולשביזם, וכי האנגלים הם בני עשרת השבטים – והתמונה היתה שלמה. 

עד כאן מגילת הנמוקים עצמה, יחס הזרות, שבה מתייחסים רבים מפקידי בריטניה בא"י לישוב העברי ולמפעלו, מצא עוד הפעם בטוי, – בטוי קלסי עד כדי אכזריות.  אלה הם פני הברית שבינינו וביניהם, כדברי כמה מאנשי המדינה האנגלים.  אין לפנינו כמעט תפקיד מדיני יסודי יותר מאשר להתגבר על זרות זו.  אל לנו לחסוך עמל והתאמצות ודאגה בשאיפתנו להגיע אל המטרה הזאת.  על אף הכל.  הפקידות הבריטית קיימת.  המשפט הבריטי קיים.  השלטון הבריטי קיים.  הוא קיים לא רק מפני שאנו רוצים בכך, אבל גם מפני שאנו רוצים בכך.  הוא יהא קיים להרבה שנים, אולי לדורות.  לגשר את התהום הרובצת עד היום בינינו וביניהם – זהו אחד הצרכים החיוניים והראשונים בעבודתנו המדינית.  אולם בינתים? בינתים נראה לי כאילו בא נתוח דברי השופטים במשפט "דבר" ללמד אותנו לקח פוליטי תכוף.  בעוד שבועות מעטים נהיה נתונים בודאי בתוך משא ומתן פוליטי בלונדון על יסודות עבודתנו להבא.  והנה המסקנה שיש להסיק לקראת משא ומתן זה ממצב הדברים המשתקפים במגילת הנמוקים: אל לנו בשום אופן להסתפק בכך.  בין ג'נטלמן אחד לשני, בסביבה של ג'נטלמנים.  אולי מספיקים דברים כלליים.  בסביבה כזו הבטחה כללית אולי כוחה כהן-צדק, אולם בין ג'נטלמן דברים סתם אינם מספיקים, מפני שאין כל בטחון בקיום הדברים בחיי יום-יום.  למה הדבר דומה? חוב שמתחייבים שני עשירים אחד בפני השני – אין לו צורך בשטר חוב מפורט וחתום; חוב בין בעל כספים לבין רש – יש צורך בשטר חוב כתוב וחתום.  כל זמן שזרות זו בינינו ובין שליטינו בארץ היא עובדה קיימת – אין בחזרה החגיגית על נוסחאות-קסם דיפלומטיות כדי נחמה בשבילנו.  דרושות ערובות ממשיות להגשמת שיטת-פועלה שתהא הולמת את מפעלנו; ערובות ממשיות גם בנוגע להוראות שתנתנה להבא לפקידי אנגליה שיבוא לשרת את ממשלת א"י; וגם בנוגע לענינינו החיוניים – העליה, חלקנו בעבודות הממשלה, בקרקעותיה, בכחות הבטחון הצבורי.  בין נייטיבס לג'נטלמנים יש צורך בתרגום ההצהרות הפוליטיות הכלליות ללשון ערובות מעשיות, שתבטחנה את מפעלנו על אף הזרות, על אף חוסר ההבנה והיחסים המעליבים. 

לעת עתה אין לקחת לקח אחר. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה