_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ההתישבות בתקופת המרכנתיליות

חיים ארלוזורוב

לתוכן הענינים

 

 

א

 מתוך השפעת-הגומלין בין אימפורט המתכות היקרות, המסחר עם הודו, תנועת האניות, הצטברות הון, מהפכה בדרכי הייצור החקלאי והתהוות עודפי אוכלוסים פרולטאריים – מתגדלת בינתים הרכושנות ויוצרת תקופה חדשה של גאות כלכלית, כשהיא מצומצמת בימים ההם ובגבולות צפונית-מערבית של אירופה: אנגליה, צרפת והולנד.   נכסים עצומים שלא עלו קודם אף במחשבה הולכים ונוצרים, הצטברות הרכוש אינה מוגבלת בתחום של יחידם בלבד, העושר שבידי הבורגנים מתחיל לנשא שכבה עממית שלמה מבחינה חברתית, ערי החוף והמסחר פורחות ועולות בהתפתחותן הכלכלית.   בנין האניות מתקדם במהירות ותנועת האניות מתחילה לשמש שדה-קליטה גדול עובדי-הים.   נוצרת והולכת תצרוכת חדשה, מתפשטים הרגלי-צרכים חדשים, מתוך מגע עם המדינות שמעבר לים.   עם התרחבות ההתישבות הקולוניאלית מעבר לים מתהווים שוקים חדשים לממכר התוצרת הארצית.   קשרי המסחר של ארצות אירופה, בינן לבין עצמן ובינן לבין מדינות עבר-הים, הולכים ומתחזקים, מחזור המסחר הבינלאומי הולך וגדל ונושאי המסחר מתרבים ומתגוונים.   

על רקע כלכלי זה צומחת, – לאחר שנוצח סוף-סוף המשטר הפיאודלי – המדינה המודרנית של מונרכיה בעלת שלטון מרכזי מוחלט, ועם התרחבות צבאותיה הקובעים ועם בנין ציה הצבאי – נוצר בקוש חדש וגדול (הן בשביל תעשית ההלבשה והן בשביל חרושת הברזל ובנין האניות).   האצילים אינם משמשים עוד נסיכים לחלקי מדינה, אלא הולכים ונעשים יותר ויותר חצרונים: חצרות המלכים (לואי הארבעה-עשר והחמשה עשר, קרל הראשון ושני) נעשות מרכזי-תצרוכת של חפצי מותרות למיניהם.   על בסיס זה מתרחבת תעשית הארגיה בהדרגה אבל בקביעות ובבטחון והיא קולטת חלק הגון מהאוכלוסים (היתרים) מבין עובדי-אדמה ובעלי מלאכה.   חלוקת התושבים של העיר והכפר מתחילה להשתנות.   הממלכה אוחזת בשיטה מורכבת של אמצעים כלכליים מדיניים, על מנת להרחיב את המסחר הלאומי, את תנועת האניות הלאומית ואת התעשיה הארצית.   

לצרכי מחקרנו זה נציין מתוך כל ההתפתחות הכלכלית הנ"ל רק עובודת אחדות שיש בהן משום חשיבות מיוחדת לגבי התפתחות התנעה הקולוניאלית בתקופה הנדונה.   העובדה הראשונה היא – שמוש הסחורות הקולוניאליות לתצרוכת החוגים העשירים של אוכלוסי אירופה, וההתפתחות העצומה של המסחר בסחורות אלה.   בבריטניה הגדולה עלתה תצרוכת הסוכר פי שבעה במשך שבעים שנה:

בשנת         1700                10,000  טונה

    "           1710                14,000    "

    "           1734                42,000    "

    "           1754                53,270    "

בשנת         1770-75           72,500    "

 באמצע המאה הי"ח הגיעה איפוא באנגליה תצרוכת הסוכר לגולגולת כדי 8 קילו לשנה.   

בהולנד – כבצרפת – לא הגיעה תצרוכת הסוכר למדרגה כה גבוהה, אולם לעומת זאת היו רווחיה מרובים ממסחר הסוכר.   לפי רשימה משנת 1767-78 הובא למדינה זו סוכר של קנים בכמות 7,242,130 פונט, והוצא מתוכה 633,275 פונט; סוכר מזוקק הובא באותה השנה בכמות 1700 פונט והוצאו 1,727,729 פונט.   בסוף המאה הי"ח הגיע האימפורט של סוכר-קנים להולנד כדי 55 מיליון פונט, ובהם – 25 מיליון בחלקן של מושבותיה היא בלבד.

את הרום, הנעשה מסוכר, התחילו לייצר אז במקצת גם המושבות עצמן.   בתקופת השנים 1782-1773 היתה אנגליה מביאה כל שנה כשני מיליונים גאלון, וכשליש מזה היה חוזר ונשלח מתוכה לחו"ל.   יש מי שאמר, שכערך המתכות היקרות בראשות צמיחת הרכושנות – כן היה בדור ההוא ערך הסוכר ותוצרתו.

שני לסוכר מצד חשיבותו היה אז – הטבק.   על מהלך המסחר של הטבק בין אנגליה ומושבותיה תעיד הטבלה הבאה:

הממוצע לשנה                הובאו מאמריקה             נשלחו מאנגליה             התצרוכת באנגליה

במשך                            (בפונטים)                       (בפונטים)                       (בפונטים)

 1700-1709                  28,858,666                  17,598,007                  11,260,659

 1744-1766                  40,000,000                  33,000,000                  7,000,000

    1773-1775                   55,000,000                  47,000,000                  8,000,000

 

ערך האימפורט של טבק לצרפת היה 5,309,000 ליבר בשנת 1716, ובשנת 1787 15,961,000 ליבר.   

מלבד הסוכר והטבק יש לציין גם את התה והקפה.   תצרוכת התה באנגליה עלתה ממאה לי"ש בשנת 1668 עד כדי 141,992 לי"ש בשנת 1711.   537,016 לי"ש בשנת 1730 2,293, 613 לי"ש בשנת 1760, וכ-14 מליון לי"ש בשנת 1786.   תצרוכת הקפה באירופה היתה בש' 1700 (לפי אלכסנדר פון הומבלודט) כדי 1,400,000 צנטר, כלומר כפונט קפה לגולגולת בשנה.   אפשר לומר כי בימים ההם התחיל כבר הקפה משמש מצרך רגיל אף בשביל המוני עם (אף במדינה כגרמניה שמרבים בה בשתית קפה, הגיעה התצרוכת הממוצעת לנפש – בשנת 1910 – רק לששה פונטים בערך), אם כי הגידול העיקרי של אימפורט הקפה חל רק בתקופה מאוחרת.   

על ההיקף הכללי של המסחר בתוצרת קולוניאלית אפשר לקבל מושג מתוך המספרים הבאים: עד אמצע המאה הי"ז היה ערך הממכר של תצורת המושבות הולנד במזרח-הודו מחמשה עד 11 מיליון כתר (גולדן) לשנה; במחצית השניה של המאה הי"ז הלך וגדל ערך הממכר הזה, עד הגיעו ל-10 מיליון כתר לשנה בסוף המאה.   מש' 1700 ועד 1792 הגיע ערך הפדיון למעלה מ-1607 מיליון פלורין (7607,73,0132) כל-ורמ, למעלה מ-17 מיליון כתרים בשנה.   

ערך האימפורט של התוצרת הקולוניאלית לאנגליה הגיע בשנת 1775 לששה מיליונים לי"ש בערך, בהם – שני מיליונים בעד סוכר, ו-2 מיליונים וחצי בעד טבק ותה.   

על ערך האימפורט הקולוניאלי של צרפת יעידו המספרים הבאים (בליברים):

 

סוג הסחורה                        בשנת 1716                    בשנת 1787

חמרי צבעים            6,161,000                    30,040,000

חמרי תרופות           539,000                       3,611,000

סוכר, תכלין, קפה     16,715,000                  162,918,000

טבק                       5,309,000                    15,961,000

בסך-הכל                5,309,000                    212,530,000

 

את רוב האימפורט הזה (18 מיליון בשנת 1716, 172 מיליון בש' 1787) חזרה צרפת ושלחה לארצות אחרות, בהרויחה סכום הגון במסחר בינים.   

על התפקיד הכללי של המסחר הקולוניאלי בתקופת המרכנתיליות כותב זומברט לאמר:

(המסחר הקולוניאלי, בסוף תקופת הרכושנות הראשונה, תפס לפי אומדנא שלי לא פחות משליש בכל המסחר הבינלאומי.   זה היה הגרעין אשר סביבו נתלכדו שאר ענפי המסחר, והרבה פעמים זה גם מקור דחיפה ונקודת מוצא להתפתחות המסחר הבינלאומי בכלל).

עובדה שניה היא – התרבות חשיבותם של שוקי המושבות, בתורת מקומות קליטה לתוצרת אירופה.   המדינות התרבותיות במזרח אסיה שהיו בעלות ציביליזציה נושנה ומשקי-עם משלהן, ולפיכך לא נצטרכו – מלבד מתכות יקרות – אלא לסוג מסוים של מותרות אירופה (והמושבות בצפון אמריקה, שהיו מספקות בעצמן את רוב צרכיהן) שמשו מקום ממכר ממדרגה שניה, אם כי חשוב למדי.   במדרגה ראשונה עומדים מבחינה זו בימים ההם שוב אזורי המטעים, כלומר – מושבות הולנד המגדלות את קני הסוכר והעץ המגוון (סורינס, קורקאו וברזיליה), האנטילים הצרפתיים ומערב-הודו הבריטית.   בכל המקומות האלה הגיע חלק מן הנוטעים והסוחרים לידי עושר רב, ישוב העבדים היה גדול והמשק מרוכז היה כולו אך ורק במטעים.   משום כך זקוקים היו לסחורות חוץ בספוק צרכיהם: מזונות היו מביאים מצפון אמריקה ותוצרת מעובדת מארצות שבאירופה.

מקום חשוב בקליטת התוצרת האירופית – שלדעתם לא עמדו עדיין כראוי על ערכו – תפסו גם אזורי המסחר בעבדים שבאפריקה.   אמנם כאן לא היו חוגים אירופיים עשירים, אבל את מחיר העבדים היו משלמים עפ"י רוב לא במזומן, אלא בסחורה.   בעד כושי אחד במחיר 25 לי"ש היו נותנים כמות סחורות שרשימתן ניתנה בזה עפ"י ספרו של י.   וויליאמס ("History of the Liverpool Privateers").

96 יארד של אריגים שונים, 7 מטפחות צבעונין, 3 Romallas, 45 ממחטות, מחבט-נחושת גדולה, שני רובים, 25 חביות אבק-שרפה, 100 אבני-רובה, 2 צרורות כדורים קטנים, 20 סכינים, 4 קדרות ברזל, 4 כובעים, 4 כפות, 4 חרבות, 6 מחרוזות של פניני-זכוכית, 14 גאון יין שרוף.   

אם נזכיר כי מאות אלפי עבדים הוצאו מאפריקה – שאמנם חלק גדול מהם נקנה במחיר זו ורבים נחטפו אפילו בלא מחיר – נבין כמה גדולה היתה כמות הסחורות מתוצרת אירופה שנקלטה בשוקי אפריקה בתקופת הפריחה של מסחר העבדים.   

על חשיבות השוקים באיי-הסוכר אפשר לדון לאור המספרים על תושביהם.   באיי מערב-הודו הבריטית, למשל, היה מספר האוכלוסים בסוף המאה ה-18 כדלקמן: 

                             לבנים                שחורים

יאמייקה                  30,000             250,000

ברבדוס                  16,167             62,115

גרנדה                    1,000               23,926

סנט וינצנט              1,450               11,853

דומינגו                   1,336               14,967

אנטיגואה                2,590               37,808

מונפרה                   1,300               10,000

נויס                       1,000               8,420

סנט כריסטופר         1,900               20,435

איי וירגיניה             1,200               9,000

בהאמס                   2,000               2,241

ברמודס                  5,462               4,919

בס"ד                      65,305             455,684

 

לאחר כל אלה אפשר להבין את החשבון הפשוט שעושה סיר יאשיה טשילד, בספרו New Discourse of Trade (מש' 1693), מדי הוא נוגע בענין מערב-הודו, ואומר: (אנגלי אחד המעביד שם עשרה כושים יוכל – בהתאם לצרכי המזון והכלים וההלבשה שלו – לשמש מקור עבודה לארבעה אנשים באנגליה).

חשיבותו המיוחדת של השוק הזה לגבי תקופת ההתפתחות של התעשיה האירופית כלולה היתה בזה שכאן – במקום שרוב התושבים היו כושים – נמצא אחד השוקים המעטים לתוצרת פחותת ערך.   בעלי-המטעים וחיל-הצבא היו מכניסים בעיקר סחורה מעולה וחפצי-מותרות, ואולם לרבו נמכרו כאן הסחורות הזולות, וביחוד ארגזי-פשתן זולים.   יש אומרים שאפילו הבד השליזי היה משמש בחלקו להלבשת העבדים, ובקוש זה היה רב מאד עוד במאה ה-17.   סוחרי ליברפול, מנשטסטר וגלזגו שלחו עוד במאה ה-17 אריגים וכלי-מתכת למושבות המטעים.   בשנת 1734 נשלחו למושבות-הסוכר הבריטיות סחורות אנגליות בסכום 234,000 לי"ש, ובשנת 1786-87 – בסכום מיליון לי"ש וחצי.   ערך האכספורט מצרפת למשבותיה הגיע בש' 1787 כדי 27,184,000 ליבר (סחורות תעשיה – כדי 15,263,000 ליבר, והשאר – סחורות מוכנות).   את רוב האכספורט תפסו ענפי התעשיה, הטכסטיל והכובעים, ובעיקר היו אלה סחורות זולות וגרועות, אשר שמשו להלבשת העבדים, בדרך כלל אפשר לומר שבמאת השנים לאחר שחרורה של הולנד, כשעמי צפון-מערב אירופה נעשו מתחרים לארצות הפיריניאים, במסחרן עם מזרח-והודו ומערב-הודו – היה חלק המושבות במסחר העולמי אשר מעבר לים והלך וגדל, במשל 1700 – 1710 הגיע בממוצע במסחר האנגלי (אימפורט ואכספורט) עם צפון אמריקה, מזרח-הודו, מערב-הודו ואפריקה – ל 2 ורבע מיליונים לי"ש, כ – 20% מהמסחר הבריטי בכלל, ובמשך 1780-1770 היה הערך הממוצע 10 מיליונים לי"ש, כשליש מכל המסחר הבריטי.   

הוא הדבר גם במסחרן של צרפת והולנד, נקל לשער את החשיבות הרבהש קבלה תנועת האניות, בהובלת סחורות אל המושבות ולנמלים המסחריים של אירופה, וכן בנין הצי הבאי, שנדרש להגנת אניות-ההובלה ודרכי-המסחר, מובן, שההתפתחות הזאת שמשה מקור רחב של עבודה ומחיה ליורדי-הים ולבוני-אניות, והובלת המשאות הביאה רווחים עצומים לעמי אירופה הימאים.   

ג'ון קמפבל, אחד הבקיאים ביותר בתנועת ההתישבות של התקופה ההאי (יהוא גם בן שדורה) מדגיש את ערך ההתפתחות הנ"ל ברור למדי:

(כל הענפים הקשורים בבנין אניות ובהספקת חמרים הדרושים להן ולאנשיהן – קיומם נובע מאותן הסבות.   גם ההובלה בפנים המדינה ולחו"ל היא רבת חשיבות ותוצאות, ולעתים עולה סחר ההובלה על ערך הסחורות עצמן.   המזונות ושאר סחורות, הנדרשים לירודי-הים בנסיעותיהם הארוכות, מסייעת לעדוד רוב ענפי-התעשיה הקיימים אצלנו).

דברים אלה יהיו נוכחים בעינינו אם נשים אל לב שהצי האנגלי, למשל, חמישיתו שמשה רק לצרכי-מסחר עם מערב הודו, או שבשנת 1769 החזיקה אנגליה 1078 אניות עם 28910 ימאים רק לצרכי התחבורה עם מושבות צפון אמריקה.   והוא הדבר בהולנד, צרפת, ספרד ופורטוגליה, אשר החזיקו את אניותיהן הגדולות כמעט רק לצרכי המסחר עם מושבותיהן מעבר לאוקינוס האטלנטי.   עוד בתקופת השנים 1653-1631, בימי השלטון ההולנדי בברזיליה, מוצאים אנו – מתוך רשימות האניות של חברת הולנד – מערב-הודו, – כי בתקופה הנ"ל הגיעו לרסיף (פרנמבוקו) 819 אניות של החברה.   

באמצע המאה הי"ז התחיל חצי הצבאי מתפתח במידה רבה עוד יותר מהצי המסחרי.   בסוף המאה הי"ז, ימי ההתפתחות הגדולה לשטון הימי של אנגליה, נבנו בי"א שנים בלבד 207 אניות-מלחמה, כלומר –כעשרים אניות לשנה.   לחמש השנים 10% – 1695 אשר הפרלמנט הבריטי יותר ממיליון לי"ש לבנין 45 אניות.   

הרחבת הצי הצבאי של צרפת בימי קולבר – אף היא נעשית במהירות קדחנית.   בעלותו לשלטון, בש' 1661, נמצאו בצרפת 30 אניות-מלחמה, וכעבור 20 שנה בערך, עלה מספרן כדי 244.

על התפתחות הצי המסחרי יעידו המספרים הבאים: בש/ 1629 נמצאו בכל אנגליה 350 אניות, בית הקבול לכל אחת מהן כמאה טונות ויותר, ובס"ה כ-40,000 טונה.   בש' 1701 (לפי תוצאות המשאל של נציב המכס) עלה מספר האניות ל-3281, בית קבולן הכללי 261,000 טונה, ומספר אנשיהן – למעלה מ- 27,000.   בש' 1791 עלה מספר האניות ל-10,423, ובית-קבולן – 1,168,469 טונה.   

הצי המסחרי של צרפת הכיל בש' 1664 – לפי מספרים רשמיים – 2368 אניות, שבית קבולן היה 180,000 טונה בערך.   אין למצוא סטטיסטיקה כוללת של הצי ההולנדי, אבל המאה ה-17 ועוד באמצע המאה ה-18, היה זה בלי ספק הצי הגדול ביותר, שבאירופה.   פטי (Petty) אומד את בית-קבולן בסוף המאה הי"ז כדי 900,000 טונה, כלומר– פי חמשה יותר משל הצרפתי, וכמעט פי שנים יותר משל האנגלי בימים ההם.

תצרוכת הממלכה והצבא, הכרוכה בהתפתחות המדינה המודרנית, עלתה גם היא במהירות רבה בתקופה זו, על המרכנתיליות, וההוצאות הללו כוסו ממקורות ההכנסה המרובות של המסים והמכס.   גם כאן יש להנהלת המושבות ולהגנתן ערך של גורם חשוב בהתפתחות הכללית.   בנין המבצרים, החזקת הצבא, וההנהלה האזרחית שלהמושבות – כל אלה היו כרוכים בהוצאות רבות, – שהשפיעו גם על שוק הסחורות בצורה של הגדלת התצרוכת.   כדאי לשים אל לב שבהודו למשל, עוד בחצי השני של המאה ה-18, היה הבקוש מצד שלטון המדינה והצבא גדול הרבה יותר מערך האימפורט לצרכי אוכלוסי המקום.   בש' 1766 – 1768 הובאו למדינת בנגליה סחורות בסכום 624,376 לי"ש, בה בשעה שהוצאות השלטון הצבאי והאזרחי בתקופה זו היו כדי 3,971,836 לי"ש, ורובן (4/5 בערך) נבלעו ע"י תצרוכת הצבא.   אם כי הסבה לרבוי ההוצאות הכללו כרוכה היתה בגודל השטח הנתון לפקוח האנגלים וברבוי המלחמות שבתקופה זו, ברם חשיבות ההוצאות הנ"ל בולטת לאור המספרים.   

כיצד התקפה ההתפתחות הכלכלית בהתפשטות המסחר ופריחת התעשיה בארצות אירופה הצפונית-מערבית – תעיד כאן למדי עובדה אחת, לאמר התהוות השנויים בחלוקת האוכלוסים בין העיר והכפר, והגידול המהיר של ערי המסחר, החוף והתעשיה.   אמנם, מגמה זו, לפני המהפכה התעשיינית, בולטת ביותר רק באנגליה, וזו ראיה נוספת לדבר, שבפתוח דרכי-הייצור הרכושניים צעדה אנגליה בראש עמי-אירופה, ואפילו באותה תקופה שמצד המסחר, תנועת האניות והעושר החיצוני היו הולנד וצרפת בבחינת מתחרים חזקים לאנגליה, ולפעמים – אף כעולות במעלה העליה.   גריגורי קינג אומד את אוכלוסי לונדון עוד בסוף המאה הי"ז, ב-530,000 נפש.   ואלה המספרים המשוערים לשאר הערים באנגליה:

                             בשנת 1685                    בשנת 1760

בריסטול                 29,000                         100,000

נורביטש                 28,000                         60-40 אלף

ליברפול                  4,000                           40,000

האל                       -                                   24-20 אלף

מנשסטר                 6,000                           45-35 אלף

בירמינגהאם                        4,000                           30-28 אלף

שפילד                    4,000                           30-20 אלף

 

המספרים האלה מעידים ברור מה גדל כוח הקליטה של ערי החוף, המסחר והתעשיה, וכמה נתרבו אוכלוסי הסוחרים ובעלי-המלאכה בתקופת המשק המרכנתילי.   

 

ב

 מאמצע המאה הי"ז ואילך מתמעטת יציאת התושבים מאנגליה, הארץ שהיתה עד כה מרכז-ההגירה החשוב ביותר.   הגדורים הולכים ופוסקים (באנגליה גופא) ורבוי התושבים נקלט במשך העממי, המתרחב מהר.   רק כעבור מאה שנה בערך, באמצע המאה ה-18, משנכנסו המשק והחברה הרכושניים לתקופת מהפכה טכנית עמוקה, העומדת על סף החרושת המודרנית.   מתחיל שוב לחץ הגירה מאנגליה.   לפני כן היתה מתעוררת הגירה רק בשנים בודדות, שבהן גברה המצוקה מחמת פורעניות שונות.   כזאת היתה, למשל, שנת 1709, שנת חורף איום וסכנת רעב לעובדי-האדמה באנגליה.   הממשלה הכריזה שהיא מוכנה להעביר למושבותיה חנם את נתיניה הסובלים קשה ויש אומרם שנמצאו באמת בלונדון 30,000 איש אשר הועברו לאמריקה.   אולם בהגמר מלחמת האזרחים הלך זרם המהגרים ודלל, ויחד עם זה נשתנה המבנה הסוציאלי של ההגירה.   בינתים התחילו מגיעות מאמריקה ידיעות לקוחות מן המציאות – על קשי החיים במושבות השטחים בקרבת נהרות התחבורה, אש ר נפלו כבר ברובם בידי בעלים, ועל המהגרים החדשים המוכרחים להסתפק באדמה שבעומק היער.   וענין השכירים על פי על פי חוזה לא נראה עוד איפוא כפותח סכויים מרהיבים ביותר, וכתוצאה מזה נמשכים עכשיו להגירה – במידה בולטת יותר מאשר לפני כן – אנשים מן ה(אספסוף) אשר במדינה: פועלים, ארחי0פרחי, אביונים, שאופי-הרפתקאות, אנשים הנפתחים לסוכני ההגירה וכדומה.   

מצד שני התחילה אנגליה למשוך למושבותיה נתינים זרים, כי על-כן הכירה וידעה הממשלה מה רבה בשבילה חשיבות השוק הקולוניאלי, הן כבית-קבול לממכר-תוצרתה והן כמקור הספקה של סחורות קולוניאליות.   במשך ההתפתחות המרכנתילית הגיעו הדברים לידי כך, שהמדינות ראו במשיכת כוחות-עבודה צעירים מארצות זרות למושבות שלהן טובה לעצמן והפסד לארצות ההגירה.   ולפיכך ראה הצד השני חובה לעצמו לעצור עד כמה שאפשר את ההגירה מגבולותיו הוא.   בשנת 1686 מוציאה הממשלה חוק האוסר למשוך מהגרים עפ"י חוזי שכירים.   בשנת 1719 ואפילו בשנת 1750 ולאחריה, כשנתגבר שוב לחץ ההגירה,הוצאו חוקים האוסרים את ההגירה בכלל.   

גם בגרמניה מוצאים אנו, משנת 1753 ואיל, אמצעים שונים ואסורים כנגד ההגירה; ואולם כל אלה היו לשוא, כי נופצו כרגיל אל סלע ההכרח הכלכלי.   ולעומת זאת, במקום שהתנהלה לגבי המושבות פוליטיקה ישבנית פעילה, אי-אפשר היה להגשימה אלא בעזרת ההגירה מתוך כפיה או משיכת נתינים זרים.   למושבות המטעים של הולנד, ברזיליה וסורינם – נמשכו, למשל, קודם כל, מהגרים יהודים, אשר מלאו תפקיד חשוב בפתוח מטעי-הסוכר, ועלו מהר למדרגת האריסטוקרטיה של הנוטעים.   

צרפת אשר שקדה לעמוד במעלה אחת עם אנגליה מבחינת מושבות המטעים, וביחוד במערב-הודו, לא משכה כמעט כלל מהגרים זרים, ומה גם בלתי-קתוליים, ולפיכך כפתה את ההגירה על חלק מתושביה וגם אחזה באמצעים מיוחדים כדי למשוך את האוכלוסים להגירה.   בשנת 1719 הוחל בעברת ארחי-פרחי, ואח"כ גם להעביר אנשי-צבא וליישבם במושבות.   פוליטיקה זו נמשכה בתוקף גם בימי רישלייה וגם בימי קולבר.   חברות האנטילים הצרפתים קבלו את הזכות (לצוד) ארחי-פרחי ושאר אנשים מסוג זה ולשלחם לאמריקה לעבודה.   שיטה זו היתה בקויה העיקריים חקוי לשיטה האנגלית של העברת פולעים עפ"י חוזה.   בשנת מות רישלייה (1642) נמצאו בס"ה 7000 צרפתים בגואדלופה מרטיניק וסן-דומינגו; ובשנת 1683 במות קולבר הגיע מספרם לעשרים אלף בערך.   מובן כי המספרים הללו אינם כלל בגדר ההשואה עם המוני ההגרים הבריטיים לצפון אמריקה.   קולבר שהיה רחוק מעניני הכנסיה יותר מרישלייה, נסה להתיר את ההגירה גם לאנשים שאינם קתוליים, וקודם כל להוגונוטים וליהודים.   הוא שאף בכלל להחליש את השפעת אנשי-הדת על המושבות, אבל לפי שהשפעתם היתה חזקה מאד בחצר המלכות של צרפת – לא הוכתרו שאיפותיו אלו בהצלחה גדולה.   

מקץ מלחמת שלושים השנים ושיבת המלכות ועד ימי המהפכה התעשיינית התחיל לחץ ההגירה פוחות והולך במרכזי המשק האירופי.   אולם לעומת זאת התחיל הלחץ מתגבר בתחומי משק ממדרגה שניה.   כלומר–בארצות נחשלות, שרק עכשיו הלכו לקראת אותה ההתפתחות, שהארצות המפותחות הגיעו אליה זה כבר.   לפיכך מתרבים אוכלוסי המושבות אף בתקופה זו.   כאן לפנינו חזיון המשותף לכל תקופות התנועה הקולוניאלית המודרנית, והוא ראוי ע"כ להדגשה מיוחדת.   הרכושנות המודרנית (שעד סוף המאה הי"ט היתה מתפתחת בגבולות אירופה בלבד), לא התפתחה כידוע במידה אחת ובזמן אחד בכל ארצות אירופה.   בשעה שארץ פלונית עוברת את כל הגלגולים והזעזועים של ראשית המהפכה הרכושנית, – מוסיפה השניה לשקוע עוד דורות אחדים בתנאי המשטר הכלכלי והחברותי של ימי הבינים.   בה בשעה שארצות  צפון-מערב אירופה נמצאו כבר בעצם תקופת המהפכה התעשיינית – עוד מתלבטת אירופה המרכזית בזעזועי המעבר של ראשית הרכושנות.   בה בשעה שרשרת התעשיה פרושה זה כבר באירופה המרכזית, הנמנית כבר על אזורי הרכושנות המפותחת, אין מראה אירופה המזרחית אלא כמראה ארצות חקלאיות בראשית התעוררותן.   ההבדלים הגדולים הללו בדרגות ההתפתחות משפיעים במידות שונות גם על התנועה הקולוניאלית, כי בהם תלויים אכספורט ההון ונדידת האוכלוסים וכל שאר התופעות, המלוות את התפשטות הקולוניאליות.   אם רוצים לקבל תמונה שלמה – ולא סכימתית בלבד – של התנועה הקולוניאלית באיזו תקופה שהיא, – צריך להביא תמיד בחשבון גם את האזורים הצדדיים ממין זה.   בתקופת המרכנתיליות למשל, יש לנו שני מרכזים צדדיים ממין זה.   האחד – צפון אירלנד, שתושביו הסקוטים-אריים לא היו נתונים בסוף המאה ה-18 לשום לחץ כלכלי-חברתי חזק, מעין זה שנחת על אנגליה עדו 70-90 שנה לפני כן.   מטעמי התחרות הרסו לגמרי השליטים והמחוקקים של אנגליה, בש' 1681, את תעשית הצמר והפשתן של גליל זה, ואף התחילו לנהל פוליטיקה של הרס כלפי מסחר הבקר החשוב ביותר לאירלנד.   חוק הסבלנות מש' 1689 אשר על פיו הוקל למתבדלים האנגלים מהגזירות הקשות של קלרנדון, לא חל על הפרוטסטנטים הסקוטיים.   עם רבוי המהגרים קשה היה לבעלי-האחוזות האריים להשיג פועלים שכירים בזול ולפיכך נאלצו לצמצם יותר ויותר את שטחי המזרע ולהפכם לכרי מרעה.   דבר זה הגביר עוד יותר את לחץ ההגירה.   עד שנת 1750 בערך יצאו מאות אלפי מהגרים מאולסטר למושבות אמריקה ובעיקר – לפילדלפיה ולטשרלסטון.   המהגרים הללו תפסו בש' 1770 שליש מכל אוכלוסי פנסילבניה.   מחוסר אדמה פנויה באזור החוף – נאלצו אח"כ להתקדם מערבה ונגבה, דרך הגיאיות של האליגאנים.   

המרכז הצדדי השני להגירת האכלוסים בימים ההם היה במערבית-דרומית של גרמניה: סביבות הריין, שברצוולד ושווייץ הגרמנית.   הגירה זו מתחילה מש' 1708 עם יציאת אנשי פפאלץ בהנהלת יהושע לבית קוכרטל, לניו-יורק, מקום שם יסדו את העיר ניובורג.   בשנה שלאחריה באו 13,000 פליטים אומללים מפפאלץ לאנגליה ומשם נשלחו לצפון קרולינה ולפנסילבניה.   עד אמצע המאה ה-18 יצאו בדרך זו מגרמניה לאמריקה כ-75,000 גרמנים; גם אלה התישבו על (הגבול) המערבי עד ססקיאנה ועמק שננדואה.

 

ג

 מעין מאין כמוהו הדבר לראות כיצד השתקפה תקופת ההתפשטות הקולוניאלית החדשה של ארצות אירופה, המפותחות ביותר מבחינת המשק, בעמדתן האידיאולוגית כלפי התנועה הקולוניאלית.   עד סוף מלכות ג'יימס הראשון אין הפובליציסטים האנגלים פוסקים לדבר על עודפי-אוכלוסים ולטעון להגירה המונית.   בימי קרל הראשון נחלש קצת (המזמור) הזה, ומאמצע המאה הי"ז ואילך בא במקומו מזמור הפוך, וראשי הפובליציסטים באים מהר לידי מסקנה שאוכלוסי אנגליה מעטים, ויש צורך אפילו לאחוז באמצעים כדי למשוך לאנגליה אנשי-עבודה מחו"ל.   סיר וויליאם פטי בספרו Discourse of Trade (מש' 1670) אומר בפירוש, שכדאי וכדאי להשיב את אנשי אנגליה החדשה לאנגליה הישנה.   רוג'ר קוק אומר שאת הצלחת המתחרים ההולנדים בסחר המזרח יש לזקוף בעיקר לזכות אוכלוסיה הצפופים של מדינה זו.   בצרפת ניסה הוגה הדעות המובחר של התקופה, י'ן בודן, לסתור את הדעות הספקנים והשמרנים באמרם כי צרפת מספיקה לעצמה כמו שהיא, ואין לה צורך לעסוק בנסיעות מסוכנות אל מעבר לים ובמפעלים קולוניאליים.   הוא טען כנגד זה שמסחר הים ובעיקר המסחר בסחורות קולוניאליות כגון סוכר, טבק, תבלין וצבעים נחוץ לצרפת בבחינת הכרח חיוני להתקדמות החמרית והתרבותית.   

לא קשה לעמוד על סוד הקשר הפנימי שבין התפיסות השונות בשיטת המרכנטיליות.   לשם מה הצורך בישוב צפוף? כדי שיהיו נמצאים פועלים למכביר, ואפשר יהיה להעבידם בזיל הזול, על קצה גבול המינימום הדרוש למחיתם.   עם הוזלת שכר העבודה (סעיף זה תפס אז מקום חשוב מאד בהוצאות האוצר) אפשר יהיה להגדיל במידה רבה ומהירה את התעשיה הארצית, ולהגביר את כח התחרותה בתוצרת זרה במסחר-החוץ, למען השבחת המאזן המסחרי יש צורך כמו כן לאסור את האכספורט החמרים הגלמיים ולסייע למשלוח התוצרת המוכנה.   השבחה זו של המאזן המסחרי צריכה לשמש לא רק לסילוק האימפורט של סחורות קולוניאליות, תבלין וכו', כי אם גם להגדלת אוצרות הכסף והזהב של המדינה.   המסחר עם עבר-הים יעשה באניות הארץ ובעזרת אנשים מאזרחיה, ועי"ז יפתח מקור חדש של רווחים בשביל הארץ ומקור עבודה לתושביה מסחר החוץ והשבת המאזן המסחרי – הם הצירים אשר עליהם תסוב כל השיטה.   פריחת המסחר, התרחבות תנועת האניות והתעשיה – יבטיחו מעכשיו לממלכה – זו שבטלה בינתים בהחלט את תחומי היחוד של הערים ונסיכויות הנפות – את ההכנסה הדרושה לה בשביל צרכי הצבור ההולכים וגדלים, בשביל השלטונות המרכזיים המתחילים לצמוח, בשביל מחנות החיילים הקבועים והצי הצבאי.   המדינה הלאומית המתחזקת מצדה תתערב באופן פעיל בהתפתחות זו ותנקוט בידה פוליטיקה כללית מסוימת, על מנת לעודד ולחזק את המשק העממי.   אחד הגלגלים בהתפתחות הזאת הן המושבות, שעליהן מוטל לבקש מכשיר מסייע ורק מידת הצלחתן במלוי התפקיד הזה היא הקובעת את ערכן עליהן לקנות את תוצרת המטרופולין (ובמידה שאפשר – של המטרופולין בלבד) ולהמציא לה את הגלם הדרוש (במידה שאפשר רק לה בלבד) ובייחוד – חמרי בנין לאניות ולסחורות קולוניאליות.   עליהן לשלם מסים ומכס, ואת סחורותיהם – ישלחו למולדת באניותיה היא או באניותיהן, בכל מעשיהן ועסקיהן עליהן לשמש מעין השלמה לארץ המטרופולין.

אופייני הדבר שבמשך כל התקופה הזאת משולבת הנהלת המושבות בהנהלת המסחר.   שני הענפים הללו כפופים באנגליה לרשות אדמיניסטרטיבית אחת, והיא – (מועצת המחסר והמטעים).   בהולנד, שלא יצאה כמעט מעולם מתחום התפיסה המרכנטילית לגבי הפוליטיקה הקולוניאלית, נקרא המוסד העליון להנהלת המושבות, עוד זמן רב אחרי כן, בשם “ Raad van Koophandel en Kolonien”, בצרפת היו הנהלת המושבות ותנועת האניות משולבות זו בזו.   בש' 1669 נקרא קולבר לנהל את המוסד שהוקם ע"י לואי הי"ד בשם (מזכירות המדינה לעניני הים והמושבות); כועדה מיעצת למזכירות המדינה בענין זה שמשה אז המועצה המסחרית.   

התפיסה בדבר המושבות בתקופה המרכנטיליות, כפי שנתגלתה בארגוני-ההנהלת הללו, היתה שליטה לא פחות ממאה שנים.   טיבה יתברר לנו ביותר, אם נשים אל לב את השקפת בני הדור ההוא על הערך היחסי של המושבות השונות.   לפי דרגת ההתישבות באות ראשונה המושבות הטרופיות והסובטרופיות, שמבחינת מרכנתילית נועד להשלים את המטרופולין.   אחריהן באים איי מערב-הודו, שהם מקורות הסוכר, האינדיגו והזנגביל; החשובים שבהם – יאמייקה וברבדוס ואחריהם – אנטיגואה, מוטסרט וסנט כריסטופר, המושבות הבריטיות העיקריות.   בהדרגה הולכת וגדלה גם חשיבות הודו שבה (וכן בסורנים, קורקאו ואזורי הסוכר של ברזיליה) נתרכזו ההולנדים.   אחריה – ווירגיניה ומרילנד, שעיקר תוצרתן היה הטבק, כאמור לעיל.   קרולינה שמסחרה היה זמן רב בשפל המדרגה, עולה לגדולה רק לאחר שבמקרה העניק רב-חובלים אחד ממדגסקר לאחד המתישבים שקיק מלא זרעי אורז, שתרבותו התחילה לתפוס מקום חשוב בעולם המסחר, גם הצרפתים ראו את מושבותיהם במערב-הווד – גואדלופה, מרטיניק, וכו' – כאבן-החן בנזרם הקולוניאלי.   

לעומת זאת היו מזלזלים בשטחי-ההתישבות של האזור הממוצע, במידה שקשה לנו להעלותה על הדעת.   זלזול זה היה (פועל-יוצא) הגיוני מההפרזה היתרה בערכן של המושבות המסחר והמטעים.   המרכנתיליסטים אף לא ידעו בכלל אם יש למושבותיהן ביבשת אמריקה איזה ערך ממשי וקבוע בשביל מולדתם.   יאישה טשילד, למשל, כותב כי (אנגליה החדשה היא הנטע היותר מזיק של בריטניה).   סופרי הדור ההוא בקשו זמן רב להצדיק את קיום המושבות מדי חקרם את האפשרויות ליצור שם איזו תוצרת שהיא, אשר אין בה משום התחרות בתוצרת המטרופולין.   תוצאות החפושים הללו היו דלות מאד, לפי שאף חמרי הבנין לאניות, אשר נמצאו במדינות אנגליה החדשה, היו משמשים עפ"ר לבנין אניות במדינות אלו גופן.   רק לאחר שהוכיחו ווליאם ווד ואחרים, כי מושבות הצפון מספקות לאיי מערב-הודו את צרכי מזונותיהם בזול בימי שלום ומגדילים עי"ז את מקורות הכנסותיהם, – ובימי מלחמם יוכלו להצילה מרעב – רק לאחר זה נרגעו במקצת רוחות המרכנתיליסטים.   אולם גם החוקרים הללו היו סבורים שהצלחת המושבות תלויה בעיקר בקיום השלטון הקולוניאלי במערב-הודו; (אילו אבדו – מאיזה סיבה שהיא – איי מערב-הודו, כי אז נעשו מושבות הצפון למעמסה בשביל הארץ המישבת).

כדוגמה מכריעה ביותר מבחינה זו יש לציין את המחלוקת שהסעירה את אנגליה אף בסוף מלחמת שבע השנים, לאחר כבוש מושבותיה של צרפת בקנדה ובמערב הודו (גואדלופה בש' 1759 ומרטיניק בש' 1762), השאלה היתה: אילו מקומות יסופחו לאנגליה ואילו יוחזרו לצרפת? סלע המחלוקת היה הבחירה בין גואדלפה וקנדה.   הרוב נטו להעדיף את גואדלופה, בהדגישם את התועלת המסחרית שכבר הספיקה אנגליה להפיק בשנים המועטות, מאז תקעה לה יתד באיי-הסוכר.   הם הטעימו את הסכנה שבדלדול הקרקעות של אחוזות-אנגליה הישנות במערב-הודו ותארו את הסכויים הטובים שבהגדלת אימפורט הסוכר והוזלתו.   ואם לאחר כל אלה נצחו המצדדים בזכות קנדה.   וגואדלפה הוחזרה לצרפת – הנה מצד אחד גרמו לכך החששות, שערכם היחסי של איי מערב-הווד בשביל אנגליה ילך ויקטן, ומצד שני – הובאו בחשבון צרכי ההגנה של השלטון ביבשת אמריקה, צרכים שמצאו את סיפוקם לפי פתרון השאלה בדרך הנ"ל.   

במשך התקופה הזאת התפתחה המגמה החילונית בחיים התרבותיים של אירופה עד כדי כך שהגורם הנוצרי – וביחוד בצורתו הקנאית לשם רכישת נפשות – נסוג אחור.   ככל אשר גברה התשוקה לרווחי המסחר, כן גדלה הזהירות ברגשותיהם של בני דת אחרת, שאפשר לנהל אתם עסקי-מסחר מכניסים.   ההולנדים, למשל, בנסעם להודו, מבקשים לבוא עם המוגול ועם שאר נסיכי הודו בברית-מסחר שיתרונותיה מרובים; בחוזי המסחר אין זכר לדרישות דתיות.   אמנם לפקידי החברה (בריטינה – מזרח-הודו) עורכים את סדרי התפלה כפי המנהג האנגליקני, ולשם זה מזמינים כומר בשכר מאה לי"ש לשנה.   אולם בניגוד למנהגי השלטון הקודם של הפורטוגיזים, התירה כעת הנהלת החברה הבריטית חופש תרבותי גמור לכל הדתות.

לעומת ירידת ערכה של האידיאולוגיה הדתית בתנועה הקולוניאלית – מתחילים מסתמנים בתקופה ההיא צעדי ההצלחה הראשונים של תורת המשפט הבין-לאומי בקשר עם ההתפשטות הקולוניאלית.   התקדמות זו קשורה, כידוע, בשמו של ההולנדי הוגו גרציוס, זה שהתקין צדוק-דין אידיאולוגי לשאיפת ההתפשטות של הולנד, כנגד טענות הבעלות והזכויות של ספרד ופורטוגליה.   בספרו הידוע על משפט המלחמה והשלום (“De jure belli ac pacis”) ובפרק הי"ב מספרו “De jure praedae”, הדן בדבר חופש הים קובע הוא, זו הפעם הראשונה, באופן מדעי-משפטי את ההנחה, שזכויות הנסיעה בים משותפות הן לכל העמים, בניגוד גמור למושגים הרווחים בימים ההם, שלפיהם היה דין אחד לשליטה בים ולשליטה ביבשה.   הנחתו זו, שהושלמה אח"כ ע"י התורה בדבר ימי היבשת ואזור שלשת המילים, נעשתה יסוד כל הדינים המודרניים הבין-לאומיים בעניני הים.   הוכוח, אשר נתעורר ע"י גרוציוס ולא פסק במשך כל החצי השני של המאה הי"ז, מקורו היתה בעצם מריבה בגלל זכויות דיוג; לפיכך אנו רואים שבתחילה התקוממו כנגד הרעיונות המהפכניים של גרוציוס גם סופרים אנגליים (בראש וראשונה – ג'ון סלדן, בספרו Mare clausum שהופיע בשנת 1635( וגם דניים ושבדיים, אולם ברבות הימים, כשגברו אצלם שאיפות ההתפשטות הקולוניאלית, ראו הם עצמם צורך להסתלק מהמושגים הנושנים בדבר האפשרות והתועלת של שליטת-יחיד בים.   אולם הרעיון בדבר חופש התנועה בתקופה המרכנתילית ההיא – רחוק מלכלול בתוכו גם את הרעיון בדבר חופש-המסחר.   

 

ד

 תשומת-לבה של הפוליטיקה הקולוניאלית בתקופה זו ניתנת איפוא לשני מרכזים ראשיים: מצד אחד – הודו, איי התבלין והמזרח הרחוק, כדי לרשת שם את המונופולין של הפורטוגיזים ולהעבירו לידי העמים המנצחים; מצד שני – איי מערב-הודו, מקום שם אפשר לייצר בעזרת התישבות-מטעים, סחורות קולוניאליות חשובות, וביחוד – סוכר, רום, אינדיגו.   צמר-גפן גלמי עוד טרם יתפוס בימים ההם מקום חשוב בעולם המסחר, כי תעשית האריגה והטויה של חוטי כותנה עוד לא היתה אז מפותחת באירופה, מבחינה טכנית.   כמובן שלישי, אשר משך את אנשי הפוליטיקה הקולוניאלית בימים ההם, יש לציין כמובן את חופי מערב אפריקה, – מקור ההספקה של העבדים, אשר בלעדיהן אין כל ערך לאיי האנטילים ולמושבות המטעים ביבשת אמריקה.   עוד בש' 1610 כובשים האנגלים את איי הברמודים; ודבר זה אך טבעי הוא לאחר שהאיים האלה נמצאים בדרך הים לוירגיניה; בש' 1625 כובשים האנגלים גם את ברבדוס, וכעבור שנים אחדות – גם את סט.   כריסטופר, נויס, אנטיגואה ומונסטרט (המכונים בשם איים שכנגד הרוח) – Leeward Ls’ands).   האיים הקטנים הללו הוזנחו ע"י ספרד שתשומת לבה היתה נתונה בעיקר לקובה, האיטי, פורטוריקו ואימיקה.   לפיכך נקל היה ליריבי ספרד למשוך לרשותם את האיים הנ"ל, ושם אוו להם מושב מבריחים, הרפתקנים ושודדים, אשר יכלו מכאן לחדור למושבות ספרד הטרופיות והמלבבות.   בש' 1655 כובשים האנגלים את יאמייקה גופה.   הצרפתים מתישבים, כאמור בגואדלופה, מארטיניק ולאטרוט; בש' 1659 כובשים הם את מערב האיטי, ובש' 1667 – את סנטה-לוציה.   ההולנדים נאחזים באחדים מהאיים הקטנים, כגון קוראקאו, וביבשת אמריקה הדרומית (סורינם).   באמצע המאה הי"ז משתלטים הם לזמן רב בברזיליה, בהנהלת הנציב החשוב הרוזן מוריץ פון-נאסאו.   

ואשר להודו – הנה במשך דורות-מספר אבדו הפורטוגיזים את כל ארץ-המזרח העצומה (פרט לגואה, דיאה ושאר מקומות בלתי חשובים) אשר עלתה בידם לכבשה אך לא ידעו להחזיק בה ולנצלה.   ירושתם עוברת אז להולנד, יחד אם איי המולוקים וזונדה.   שרבים נכספים אליה.   גם אי ציילון נופל בידי ההולנדים.   מושבות-מסחר בריטיות שבקשו להאחז בקרבת הישוב ההולנדי באיים המאלאיים, נעקרות מן השורש באכזריות רבה.   בש' 1622 נשחטו עד אחד כל התושבים האנגלים של אמבוינה.   האנגלים ואחריהם הצרפתים נדחקים איפוא כמעט בעל כרחם ליבשת הודו.   בש' 1639 הקימו האנגלים בהודו, בקרבת מדרס, את המבצר הבריטי הראשון סט.   ג'ורג'.   באותו הזמן בערך נוסדו ישובים אנגליים חדשים, כגון מאסוליפטם ואריסה, ומאז מתרבה והולך בהדרגה אזור השפעה הבריטית.   בש' 1661 נתיסדה עיר בומביי במקום המושב סוראט ובש' 1696 הוקמה מצודת וויליאם.   היא קלקוטה.   בראשית המאה ה-18 קיימות כבר איפוא ביסודן שלש ערי-השלטון המרכזיות של הרשות הבריטית בהודו.   בעוד זמן מה מופיעים גם הצרפתים, והם נאחזים הסוראט.   נוסע אנגלי שבקר במקום ההוא בש' 1674, מתאר את המושב הצרפתי בדברים האלה: (יש להם שפע בנכבדים, יותר מאשר שפע בכסף; הם חיים בטוב, לווים כסף ומתהדרים).   בש' 1674 רוכשים הצרפתים בחוף המזרחי שטח אדמה, 86 מיל דרומה ממדרס, והכפר הגדול שבסביבה זו מתפתח אח"כ ונעשה הנקודה החשובה ביותר של רצפת במזרח-הודו, והיא פונדישרי.   

 

ה

 הצורה הטפוסית והפוריה ביותר של התנועה הקולוניאלית בימי פריחת המרכנתיליות היא – חברת-המסחר בעלת-הזכיות.   כאן, בשטח התפשטות המסחר הקולוניאלי, חוגגת היא את נצחונה הגדול, בה בשעה שביסוד מושבות היה כוחה דל מאד, אמור לעיל, וגם בהתישבות המטעים לא יכלה לפעול גדולות, כאשר נראה להלן.   החברה הגדולה בעלת הטשרטר – עיניה נשואות בעיקר לעסקי מסחרה, ורק בעל-כרחה, מחמת לחץ התנאים, כוללת היא במסגרת פעולותיה, גם את ההנהלה ואת ההגנה על השטחים שבהם נמצאים סניפיה, מחסניה ומרכזיה המסחריים.   חברת הטשרטר, היורשת האחרונה של המשטר הפיאודלי, מקבלת לצרכי עסקיה זכות שליון בחבלם הנמסרים להשפעתה.   יש לה הזכות למנות ולפטר מושלים, לטבוע מטבעות ולאסור מלחמה.   היא זכאית קודם-גל לעשות חוזים וביחוד חוזי-מסחר עם שלטונות אסיה ואפריקה.   כדוגמא מין זה יש לציין, למשל, את הזכיון מש' 1692, אשר השיג Destandes מאת המוגול בשביל חברת הודו הצרפתית.   לפי החוזה הזה התחיבה החברה לשלם למוגול סכום כסף מוסים, ותמורת זאת קבלו הצרפתים את זכות המסחר החפשי במחוזות בנגאל, אוריסה ובהאר, לפי אותן הזכויות שניתנו להולנדים: אלו ואלו שלמו מכס בשעור %½3.   חברות-המסחר הראשונות (Merchant adventurers): עוד בראשית צמחיתן מתרחקות הן מהצורה הרופפת של (הקומנדה), זו שלשם משלוח-אניות מסוים היתה מאספת את הון-ההוצאות חלקים חלקים מן המשתתפים בעסק; הללו נעשות עכשיו חברות-מניות, ההשתתפות במפעל הקולוניאלי נעשית עתה לא בצורת אכספדיציה חד-פעמית, כמו שנהגה ה(קומנדה) לעשות, כי אם ע"ח הדיבידנדה של ההון הכללי.   לא עבר זמן רב ומניות החברות הללו התחילו משמשות נושא למקח-וממכר בשוקים מסוימים, לפי המנהג המודרני.   

צורה זו של חברת מניות התחילה מתפשטת ביותר בתקופה ההיא.   גרמו לכך כמה וכמה סיבות שמקצתן הביאו לידי הבשלת תנאים נוחים ומקצתן לידי הכרח.   את התנאים הנוחים יש לראות בעיקר בזה, שבימים ההם לא היה עוד העושר נחלת יחידם בלבד, כי הקיף כבר שכבות סוציאליות רחבות, שאפשר היה לשתף את הונן בחברות-מניות, שנית – נמשכים להשתתף במפעלים הנ"ל גם חוגים רחבים יותר (הסיטי בלונדון, אמשטרדם, אנטוורפון), שאינם רוצים עוד להשלים עם זכות המונופולין של יחיד-סגולה, שלישית – לאחר שנתקעה יתד נאמנה בהודו ובאפריקה – נתערבבו התחומים בין משלחות-המסחר השונות.   רביעית – הקומנדה לא היתה מוכשרה למלא את התפקידים בשטח של בנין מבצרים והחזקת הצבא ושאר עניני הנהלה בתחנות עבר-הים.   חמישית – ממקור הון צבורי קבוע יכלו החברות לשאוב אפשרויות-אשראי גדולות (אמנם נוצלו לפעמים בצורה בלתי הגונה).

בזמן קצר בערך נוסדו בכל מדינות-המסחר החשובות באירופה חברות-מניות כאלה, בעלות זכות שלון ומונופולין מסחרי, ונטלו על עצמן לעסוק בכל מיני עסקים קולוניאליים, אפשריים ובלתי אפשריים.   כולן מתרחבות פחות או יותר ע"י משתתפים מתוך החוגים העליונים של הרכושנות המתגברת.   ואפילו נזקים עצומים מתוך עסקי ספסרות לא הטילו זמן רב את אימתם.   לא רק הולנד ואנגליה, שהלכו בתקופה זו בראש ההתקדמות של המשק העממי באירופה.   ולא רק צרפת שבימי לואי הי"ד, רישלייה וקולבר הריהי עומדת במרום המדרגה של שלטונה הפוליטי – אף ארצות הצפון הקטנות, שדוקא בימים ההם מתחילות הן לרדת ממדרגתן, אף הן שוקדות להתחרות ביריביהן, המצליחים יותר מהן.   

ההפליה לטובת חברות-המסחר המונופוליות נראית בימים ההם כדרך הבטוחה (להצלחה מעשית).   בדנמרק, למשל, נתן בש' 1612 בפעם הראשונה זכיון-מונופולין לחברה אחת למזרח-הודו, דוגמת זכיונות אשר לחברות האנגליות וההולנדיות, וזו יסדה על חוף קורומנדל תחנות מסחר ושמרה עליהן זמן רב בפני מתקיפים שונים, ואעפ"י שההון העצמי שלה היה מועט בערך (200-150 אלף כתר).   ומשנתבטלה חברה זו, מחוסר הון, באה תיכף אחרת במקומה, ובש' 1686 באה במקום השניה חברה שלישית, שהגיעה לידי התפתחות חשובה.   מש' 1731 עד 1745 שלחה למזרח הרחוק לא פחות מאשר 31 אניות, וקבלה משם סחורות כדי 712 מיליון טאלר.   מניותיה שערכן הנומינאלי היה 500 טאלר, היו עוברות לסוחר במחיר 1800 טאלר המניה (בש' 1752).   בש' 1670 נוסדת חברה דנית למסחר עם מערב-הודו, וממלכת דנמרק מעבירה לרשותה את האי סנט-טומס, וגם רוכשת אח"כ לשם כך מצרפת כמה איים קטנים (סן-ג'אן, סן-קרוא).   בש' 1755 מזכה דנמרק בהנחות מיוחדות גם חברה אפריקנית, בהון של רבע מיליון טאלר, הפורשת סניפים באזורי ממכר העבדים, ומנהלת שם את עסקי-הממכר הזה ביד רחבה.   גם בשבידיה מקבלת בש' 1626 חברה אחת, שעסקה בלי הצלחה בהתישבות בדיליואר, את הזכות לייסד סניף בחוף שבצפון אמריקה – גויניאה האפריקנית, על מנת לקבל רווחים ממכירת כושים.   גם חצי האי הפירניאי מנסה לחדש את ימיו כקדם ולשם זה מייסדים שם ברוח הזמן החדש חברות-מסחר ומזכים אותן בכל מיני הנחות ומונופולין.   בספרד נוסדה בש' 1728 חברת בעלת זכות מונופולית בעניני הסמחר עם ויניצאולה, וזו מתקימת עד פרוץ המלחמה הצרפתית.   בש' 1739 מתייסד מפעל כזה לגבי קובה, ובמשך עשרים שנות קיומו מזיק הוא בהרבה לתקומתה הכלכלית של המושבה הנ"ל.   בפורטוגל מקבלת חברת-מסחר כללית בש' 1649 זכות מונופולין מאת הכתר בענין המסחר עם בראזיליה, ובש' 1689 מקבלת חברה חדשה את הזכות לגבי צפון בראשיליה.   המיניסטר פומבאל, המבקש ללכת בפורטוגליה בעקבות המדינאים המרכנתיליים הגדולים של צרפת, מחקה את מעשיהם גם ביסוד חברות.   ואמנם במחצית הראשונה של המאה ה-18 זוכה ליסבון שוב לתקופת זוהר ופריחה, ואלם דבר זה לא בא לה אלא בזכות מכרות-הזהב החדשים של בראשיליה, המזרימים לפורטוגליה אוצרות רבים ומגדילים מאד את הכנסות המלוכה.   אבל מכיון שבהתפתחותה הכלכלית מפגרת פורטוגליה ללא-תקוה אחרי ארצות הצפון והמערב, המתעוררות לתחיה יותר חזקה – לארץ מעבר לזרמי הכסף והזהב מאמריקה.   למעשה פונה הזרם הזה עפ"ר לאנגליה, בשמשו לסלוק תוצרת מעובדת, סחורות קולוניאליות ודגים.   הארץ הולכת ושוקעת בחובות ליריבה החזק ממנה, וכעבור מזן קצר אין בתי-המסחר בפורטוגליה נראים אלא כסניפים בריטיים.   

כל הנסיונות ההלו אינם, כמובן, אלא צל מהמפעלים הכבירים של הולנד ואנגליה – החרות ההולנדיות במזרח הודו ובמערב הודו, והבחרות הבריטיות במזרח הודו – אלה הנעשים, יחד עם חברות-מתחרים מעטון שבצרפת, למעצמות הכלכליות של התקופה הזאת, השולטות יותר ממאה שנים בחופים ובמרכזי המסחר של אירופה, אסיה ואפריקה, ומניחות את היסוד לממלכות קולוניאליות עצומות בהודו בואיים המלאיים.   דמותן של אלה והערכת תפקידן בהתפתחות הקולוניאליות השתנו חליפות, הכל פי מידת האהבה והשנאה של המפלגות.   לבני דורן נראו כפסגת הזוהר המסחרי, ההצלחה הכלכלית וכוח הסוחרים.   ואלו בתקופה מאוחדת הוכיח נתוח הצלחתם העסקית – להתפתעתם הרבה של עריצי הדור הקודם – כי הצלחתם המסחרית של המפעלים הנ"ל היתה למעשה קטנה בהרבה מכפי שנדמה היה, כי לא פעם שלמו דיבידנדה ממקור הלואות וזמן רב היו (חוסים) בצל מאזני מסחר מזויפים.   אולם גם אחרי כל אלה אין לכפור בעיקר לאמור שהחברות הנ"ל מלאו תפקיד עצום בהתפתחות ובפריחה של הרכושנות המסחרית; בצבירת ההון של אירופה חשוב ערכן לא פחות מביזת האוצרות ונצול מכרות הזהב בימי הכובשים.   בחסותן מתחילה תוצרת יאוה, סומאטרה וציילון לחדור לצנורות המסחר האירופי, ולהעשות בהדרגה כוח מניע בחרושת המודרנית.   

לא נפריז אם נאמר כי גדולת שלטונה של הולנד משולבת בתקופת הפריחה של חברותיה המסחריות במזרח הודו ובמערבה (ואף עניני המדינה ההולנדית בימים ההם כרוכים פע"ר בהנהלת החברות המסחריות).   גדולת הולנד בעלם המסחר והאניות נמשכת מראשית יסוד החברה למסחר עם מזרח-הודו ועד תקופת המלחמות בין אנגליה והולנד בסוף המאה הי"ז; רק בתקופה זו מצליחים ההולנדים להפיק את מלוא התועלת הגנוזה בעמדתם, שכבשו לעצם במשך דורות בתורות מתוכים במסחר המותרות בין איטליה, הפירנאים ושאר ארצות אירופה, בתורת מובילי משאות בין הארצות הבלטיות והים התיכון ובתורת מקום-מעבר לאניות המהלכות ע"פ הרהיין דרומה.   (בסוף התקופה הזאת העריך קולבר את הצי המסחרי הכללי של רצות אירופה ב-20,000 אניות-ים, ובהן 16000 בחלקה של הולנד בלבד...   נוסדה חברת-בטוח גדולה.   באמשטרדם נוסדה הבורסה הראשונה ושם נמצא השוק העולמי של הכסף, אשר הרבית הנמוכה שלו היתה מקור ברכה לתעשיה ולמסחר...   הולנד היתה מעצמה גדולה באירופה, ועוד בש' 1704 היה לה צבא-יבשה בן 160,000 איש[1].   חברת הולנד-מערב-הודו, שנוסדה בש' 1603, לא היתה כידוע אלא התאחדות של חברות קולוניאליות שונות, שנהלו קודם את פעולותיהן זו בצד זו או כנגד זו, כגון חברת (יאוה מאיור) שנוסדה שנים אחדות לפני כן, או החברה הבראבנטית החדשה לסין, וכיוצא בה במידלבורג, רוטרדם וויר.   ארצות הברית של הולנד אשר קוו לרווחים גדולים ממסחר הודו ההולנדי, פרטו את החברות הנ"ל ממכס האימפורט ותמכו בהן ע"י מתן נשק ותחמושת בשביל אניותיהן.   אולם שפע היזמה המסחרית ללא הדרכה, והתפצלות הכוחות – הרעו למצב הענינים.   החברות השונות התחרו זו בזו בדרכים רעים; המשלחות הבודדות היו חלשות מכדי עמוד בתגרות כנגד הפורטוגזים וילידי המקום, הנזקים באדם ובאניות היו גדולים לאין שיעור, ורק רכוז המסחר של מזרח-הודו יכול היה להושיע.   רק לאחר מאמצים ממושכים, שנתקלו במעצורים רבים מפאת ההתפלגות של המחוזות והערים, הושגה סוף-סוף התאחדות החברות, בהשתדלות שלטון-המדינה.   החברה המאוחדת קבלה את זכות המונופולין המסחרי בנוגע לכל האזורים אשר ממזרח לכף התקוה הטובה ועד מצר מאגילאן, כמו כן נתנו לה פטורי-מכס ל-21 שנה וזכויות שליטה גמורה בכל אזורי המונופולין שלה.   הון החברה היה 6,440,000 פלורין (3000 פלורין מניה), ובו היו רשאים להשתתף כל תושבי הולנד.   יותר מחצי הון המניות עלה בחלק הולנד בלבד, ורוב ההשתתפות ההולנדית עלה בחלקה של אמשטרדם.   נמצא שבירת הולנד היתה לה ההשפעה החזקה ביותר על הנהלת עסקי החברה.   גם מבחינה זו היתה החברה מעין בבואה מסחרית לממלכה ההולנדית, שכן בתחום הממלכה תפסה אמשטרדם עמדה מכרעת.   בחשאי השתתפו בחברה גם אנשי אנטוורפן.   שלטון המדינה השתתף בהונה בסך 150,000 פלורין, הסכום שעלה מס הזכיון.   החברה התקניה לשכות באותם המקומות שבהם נמצאו עד כה חברות מיוחדות למסחר עם מזרח-הודו.   למנהלי החברות הקודמות נמסרה הנהלת החברה החדשה המאוחדת.   מספרם הכללי היה 60, ו-17 מהם נתמנו למנהליה הממשיים של החברה.   תפקידי הלשכות היו חשובים ביותר, ולפי שעניני הסחורות והלשכות היו מסורים לרשותן ולא לרשות ההנהלה הראשית.   האנשים שלידם נמסרה הנהלת החברה יו תדיר כאלה שכוח הכרעה להם גם בהנהלת המדינה.   בפוליטיקה ההולנדית תפסו עניני המסחר את המקום המכובד ביותר והסוחרים הגדולים היו ע"כ גם ראשי המדברים בהנהלת המדינה; תועלתם המסחרית היתה העיקר וכל שאר האינטרסים–לרבות אף אלה שגנוזה היתה בהם אולי ערובה טובה לעתידה של הולנד – נדחקו במשך הזמן לצדדין, שלטון החברה המסחרית הפך את הולנד לרפובליקה מסחרית, וזו התפתחה בהדרגה למדינה של אוכלי-רבית, ואנגליה הצעירה, ארץ הרוכשנות התעשייתית, יכלה למוטטה בנקל, ואם אמנם הצבא, המושלם, וכל פקידי החברה חייבים היו להשביע שבועות אמונים גם לשלטון המדינה, הנה מצד שני נדמה היה כאילו המדינה היא שחייבת להיות כפופה ונאמנה לחברה, – בזכות ההלואות, המסים, התשלומים וההספקות שהיא המדינה – מקבלת מאת החברה.   עוד בש' 1647, בשעה שחודשו זכויותיה של החברה, כבר היתה המדינה חייבת להן סכומים הגונים בחשבון אשראי והספקת מלחת.   בש' 1655 נזדרזה הממשלה לחדש את זכויות החברה עוד לפני כלות תקפן, ובשכר זה ויתרה לה החברה על חלק החובות והעמידה לרשותה צי-מלחמה בן 20 אניה.   וכיון שהתחיבות אחרונה זו הכבידה על החברה יותר מדי – כפרה את בטולה ע"י תשלום של שני מיליונים כתר ויותר.   בש' 1700 שלמה 3 מיליונים חלף הערכת זכויותיה לעוד ארבעים שנה.   בש' 1747 קבלה לרשותה גם את מס-ההכנסה של הולנד, ובזכות זו הוארך תקפה עד שנת 1774 בשכר 1,200,000 כתר.   ולמנהל הראשי נתמנה בהזדמנות זו הנסיך לבית אורניה.   

הדיבידנדה הממוצעת של החברה היתה בעשרים השנים הראשונות 22% לשנה.   באמצע המאה הי"ז עלה שעורה עד 50%-45% לשנה, ובש' 1671 שולמו אף 60% רווחים עצומים כאלה שמשו מקור נחמה בשנים הרעות, שבהן לא יכלה החברה לשלם דיבידנדה מחמת הפרעונות הגדולים שנתחיבה בהם ע"י המדינה, אולם גם לאחר שהורעו מאד עסקי החברה, – עוד שלמה זו דיבידנדה ביד רחבה.   במשך המאה הי"ח לא ירד שיעור הדיבידנדה למטה מ-½12 למאה, בשנים אחדות אף הגיע שיעור זה כדי 40-33 אחוז, וגדלו הממוצע היה כדי 25-20 אחוז.   אין כל פלא איפוא, שבני הדור ההוא היו בטוחים כי החברה עולה כפורחת, וע"כ לא הססו לספק לה אשראי בלתי-מוגבל.   עוד טרם נודע – או עוד טרם הושם לב לכך – שבשנת 1700 כבר הגיע עול חובותיה לאחד-עשר מיליון, לפי החשבונות הסודיים שפורסמו ראשונה ע"י רפאלס, הגיעו הכנסות החברה הולנד – הודו במשך 1696-1613 ל-350 מיליון כתר, וסכום הוצאותיה בתקופה הנ"ל – 310 מיליון.   הרווח הנקי במשך המאה הי"ז עלה אם כן לארבעים מיליון כתר, מאותו זמן ואילך התחילו עודפי ההכנסות להתמעט קמעא-קמעא, ולפי שנתרבו ההוצאות – בעקב המלחמות ושכר-ההנהלה הרב – ובלעו את כל רווחיה המסחריים.   הרווח הנקי שהגיע ל-17 מיליון בשנת 1713, ירד בש' 1724 למיליון אחד, ובש' 1730 כבר פנה הרווח את מקומו לגרעון של 7 מיליונים ויותר.   משנת 1736 ואילך לא התקימה החברה אלא על אשראי בלבד, ובש' 1790 הגיעו חובותיה לכדי 85 מיליון, לכל הפחות, בה בשעה שערך סחורותיה לא היה יותר מכדי 20-17 מיליון.   

ואולם בה בשעה שמאזני החברה תחילו מתרופפים יותר ויותר – הלכה הולנד והרחיבה את גבולותיה הקולוניאליים במזרח והתחילה מרחיבה את שלטונה הימי ביתר תקיפות, כאילו היתה היורשת היחידה והחוקית למלכות ספרד-פורטוגליה.   הבעלים הקודמים נדחקו בהדרגה מעמדותיהם, והחברה ההולנדית יכלה כבר כעבור ארבע שנים לאחר הוסדה להאחז באיי המולוקים, במרכז אזורי התבלין.   מאז ועד חוזה השלום בוסטפאלן, אשר על פיו הוכרה הולנד כממלכה אירופית עצמאית, כבשה מדינה זו עמדת-שליטה בכל האיים המאלאיים ובדרכי החבור למזרח הרחוק, מתוך מלחמות קטנות ממושכות כנגד אירופיים וילידים, מבלי לכוון את מעשיה לפי רגש היושר או חוזים או התחיבות שבשביתות-נזק.   האיים הגדולים ציילון וגם מאלאקה, עבור לרשותה הגמורה, בש' 1619 יסדו ההולנדים ביאוה חברה מסחרית חדשה על שם העיר באטאוויה, ולאחר שדוכאו התקוממויות אחדות של תושבי יאוה, בשנות השלשים של המאה הי"ז, התחילה עיר זו עולה בהתפתחות והיתה לאחד ממרכזי-המסחר הקולוניאליים הגדולים בדור ההוא.   בהיותה מיושבת סוחרים ופקידים מהולנד, תושבי יאוה וסין, מוקפה חל וחומה ומבוצרת ע"י חיל הונלדי – היה מראה בימים ההם כמראה עיר אירופית.   תחנת החברה בפורמוזה עסקה במסחר בינים עם יפאן וסין, שהכנסותיו היו מרובות; כבאירופה כן גם במושבותיהם אשר באסיה, כבשו ההולנדים לעצמם את הובלת המשאות בין מרכזי המסחר והחופים העיקריים.   הנסיעות לשם חקירה ותגליות (בעיקר בהדרכת הימאי הנועז טאסמאן) הביאו לידי גלוי אוסטרליה, גויניאה החדשה וזילנדיה החדשה, אולם בשטחים חדשים אלה, המאוכלסים בילידים דלים, לא היה לחברה כמובן שום ענין ותועלת.

אולם מגמת ההתפשטות של הולנד לא הסתפקה במזרח הודו בלבד.   אך הרגישה הולנד כי יש לה הכוחות הדרושים לכך – התחילה לכוון את מאמציה הקולוניאליים גם לפאת מערב, לאמריקה, לשם כך נוסדה שם, בש' 1621, החברה הקולוניאלית למערב-הודו, שלחוג פעולותיה נכנס החוף המערבי של אפריקה, עד הכף, וחוץ מזה גם אמריקה.   הון החברה היה כשבעת מיליונים כתר ותקנון פעולותיה היה כשל חברת מזרח-הודו.   ואולם מכיון שבמערב היתה שליטת ארצות הפירינאים חזקים הרבה יותר מאשר במזרח ע"כ לא קל היה לחברה זו, ולהגיע לידי הישגים מסחריים, דוגמת אלה שהשיגה חברת מזרח-הודו, אחותה לפעולות.   לפיכך התרכזה בתחילה עפ"ר בהברחת סחורות ומלחמת שוד, והצטיינה (בשרותים רבי-ערך לטובתה ולטובת מולדתה) כדרך שהיו ההיסטוריונים רגילים לומר במקרים כאלה.   מש' 1621 עד 1636 נפלו ברשותה לא פחות מאשר 547 אניות ספרדיות ופורטוגזיות, שערכן היה 30 מיליון כתר ויותר.   בשנת 1628 הצליח האדמירל פייט הין (שער היום נישא שמו לתהילה בשירה ובאגדה העממית של הולנד) לקחת בשבי, ליד חוף קובה, צי ספרדי שהוביל מטען כסף, בסכום 15 מיליון כתר.   וכאשר הוחל אח"כ במערב אפריקה המסחר רב הרווחים בזהב, שן הפיל ועבדים – נפתח מקור אשראי רחב גם לחברת מערב-הודו.   תשלום דיבידנדה בשעור 50-20 למאה עורר את הקהל לקוות שלחברה נכון עתיד מזהיר לא פחות מאשר לחברת מזרח-הודו.   

בש' 1630 כבשה הולנד את פרנאמבוקו ועוד כמה נקודות חשובות בברזיליה.   ההולנדים מצאו כאן מטעי-סוכר פורחים בשטח גדול, שנשארו עוד מימי שלטון הפורטוגיזים.   לפי הדין-וחשבון של ון-דר-דוסנס, אחד המקורות העיקריים לתולדות הכלכלה של ברזיליה ההולנדית, נמצאו במושבה זו 166 טחנות סוכר, מהן 120 בפרנאמבוקו בלבד.   מלבד זה היו שולחים משם לחו"ל טבק, עץ הבראזיל ועורות.   ואעפ"י כן לא עלתה יפה התכנית בדבר יסוד מעצמה קולוניאלית הולנדית גם באמריקה, כדוגמת השלטון הקולוניאלי של הולנד במזרח-הודו, כבושי החברה בברזיליה היו נתונים בלא-הרף לסכנת התקפות מצד הספרדים והפורטוגיזים.   כל מאמציו של הנציב, הרוזן פון-נאסאו, לא הועילו להמריץ את החברה שתותר על תשלום דיבידנדה, ותחת הזלת ממון תדאג לבצר את עמדתה ע"י בנין מצודות או פעולות-ישוב, ובשעה שהולנד הסתבכה במלחמתה הימית הראשונה עם אנגליה, לא החמיצו הפורטוגיזים את ההזדמנות והחזירו לרשותם בש' 1654 את כבושי החברה בברזיליה, בשלמם בעד זה פצויים בסכום 8 מיליון כתר, וגם מושבותיה בדרום אפריקה, פרט לחוף הזהב, ניטלו ממנה.   החברה נתבטלה בש' 1674 ואולם מיד נוסדה אחרת במקומה.   ותוקף זכויותיה הוארך מפעם לפעם במשך כל המאה ה-18.   החברה החדשה מכרה או הכשירה מיד מה שנשאר לה לנחלה ביבשת דרום-אמריקה, והסתפקה בפעולותיה באיים ובסניפיה שבחוף-הזהב.   עבודתה זו הכניסה לה עד שנות השמונים למאה הי"ח רווחים קבועים, אם כי לא חשובים ביותר.

כנגד שתי הבחרות הגדולות הללו, שנוסדו ע"י הולנד, יצאה להתחרות יריבה דומה להן בערך, והיא החברה הידועה בריטניה –מזרח-הודו, זו שהיתה גאון אנגליה המרכנתילים וכל אירפוה השתוממה לה.   קוי התפתחותה דומים בהרבה לשל החברות ההולנדיות, ואף כאן מראה החקירה המדוקדקת שעסקיה לא היו אולי כה מזהירים מאשר נדמו לבני הדור ההוא.   אולם שעור הכנסותיה אינו יכול לשמש קנה-מידה לא לגבי התפקיד אשר מילאה בהתפתחות הרכושנות האנגלית, ולא לגבי חשיבותה בהשלטת המרות המסחרית של בריטניה על פני האוקיינוס ההודי.   על כל פנים בתקופת הזוהר של המרכנתיליות הבריטית היתה היא השלטון הכלכלי הגדול של לונדון.   יחד עם (בנק אוף אנגלנד).   מפעליה הם שמשכו מאמשטרדם ללונדון חלק גדול מן ההון שנצטבר במסחר הקולוניאלי.   

בש' 1592 לקחו השודדים אנגלים בשבי ספינה פורטוגיזית, טעונה אבנים יקרות, תבלין וסחורות-משי, בספינה זו נמצאה תעודה, שחשיבותה גדולה אולי משל כל מטען באניה.   תעודה זו, שצוינה בשם (רשימה רבת-ערך לכל השלטון והמסחר הפורטוגיזיים במזרח-הודו), גלתה לאנגלים סודות חשובים.   לפי התעודה הזאת נערך התזכיר, שעליו הסתמכה המלכה אלישבע בש' 1600 (כלומר: שנים אחדות עוד לפני שהופיעה בעולם היריבה ההולנדית), בתתה לראש העיר ולסוחרי הסיטי שבלונדון את אגרת-הזכיון ליסוד החברה בריטניה-מזרח-הודו, כדי (לתת כבוד לאומה, להעשיר את העם ולהרבות את המסחר ותנועת האניות).   השם הרשי של החברה היה “The Governor and Company of Merchants of London, trading of the East Indies”.   גם לה ניתנה זכות מונופולין מסחרי בכל האזור אשר בין כף התקוה הטובה ובין מצד מאגילאן, מחוץ למקומות שנאחזו בהם כבר עמים אחרים, מידידי בריטניה.   מלבד זה ניתנה לה הזכות להוציא בשביל כל משלחת 30,000 פונט מתכות יקרות, על מנת לקנות בהן סחורות הודו ולחזור לשלחן מאנגליה לחו"ל.   החברה היתה זכאית גם להקים בה הנהלה משלה ולחוקק חוקים כל כמה שאין הם סותרים את החוק האנגלי.   

על אף ההרפתקאות הרבות שעבור על החברה הנ"ל ע"י מלחמת האזרחים, הקהיליה, שיבת המלכות, מלחמת הודו והמהפכה הצרפתית, על אף התקונים והגלגולים שחלו בארגונה – העיקרי שבהם בש' 1708, עת נתמזגו שתי החברות (הישנה) ו(החדשה), המשיכה זו בעצם את עבודתה ללא הפסקה מש' 1600 ועד 1858.

אמנם שני המלכים הראשונים מבית סטיוארט הקפידו ביותר בענין הטשרטר שזוכתה בו החברה, ולא נמנעו מלתת זכויות-מסחר לגבי מזרח-הודו למקורבים שלהם, – בעיקר בשעה שהיו זקוקים ביותר לכסף, בשעת מלחמת האזרחים נתפלגו בעלי-המניות לשני מחנות שונאים, מלוכנים ומהפכנים.   אבל בימי קרל השני זכתה החברה להנחות מרובות, ששכרן היה רב גם בשביל המלך עצמו.   ביחוד גדל ערך האימפורט של המלחת ההודית, לאחר שהוחל להשתמש באבק-שרפה במלחמות המאה ה-17.   כמו כן הורשתה החברה לרכוש קרקעות, לנהל מלחמה במדינות בלתי –נוצריות, ולגייס צבא במושבותיה ההודיות וגם באנגליה.   אח"כ ניתנה לה גם הזכות לטבוע מטבעות במזרח-הודו.   בש' 1668 הוריש המלך לחברה את בומביי, חלק מהנדוניה שקבל מאשתו הפורטוגזית, ואת העיר הזאת עשתה החברה למרכז הנהלתה בהודו.   הזכויות הללו שהעניק לחברה קרל השני, יצרו את המסגרת אשר בה נתפתחה החברה ונעשתה במשך הזמן ליוצרת הקיסרות בריטניה-הודו.

רווחיה המסחריים, בשנים הראשונות לקיומה, היו עצומים ממש.   בי"ב השנים הראשונות לא ירד הרווח הנקי בשום פעם – לאחר נכוי כל הנזקים באניות ושאר אסונות – למטה מ-100%, ובדרך כלל היה שעורו 200% ויותר.   מטען המשלחת השלישית (בש' 1608-1607) כולל כמות של קרנפול, שנקנתה בסכום 2949 לי"ש ונמכרה בלונדון ב-36,287 לי"ש.   הרווח הנקי של עסקי המשלחת הזאת בכללה הגיע כדי 234%.   למרות כל הפורעניות שבימים ההם – הגיעה החברה לידי כך, שבסוף המאה הי"ז היה בכוחה לספק הלואה בת שני מיליונים לי"ש (ברבית של 8%) לממלכה שהיתה תמיד שקועה בחובות בגלל עסקי מלחמותיה.   בשכר הלואה זו הוארך תוקף זכויותיה של החברה, ולאחר שחל שנוי בארגונה היה עליה לספק מלוה חדשה בת 1,200,000 לי"ש.   סכום זה גדול פי שלשה כמעט מאותו סכום שיכול היה להלוות לממשלה בנק או אנגלנד, הוא הבנק הממלכתי של אנגליה.   שער המניות של החברה עלה בש' 1677 כדי 245% בש' 300-1700 ובש' 1683 – 500%.   המלחמות גרמו לירידת ערך המניות (בש' 1700 – בס"ה 37%), וירידה זו היתה אחת הסבות שגרמה לתמורה בארגון החברה.   

מובן, שגם בחברה הבריטית, דוגמת יריבתה ההולנדית, היה הרבה מן המופרז ומן המנופח במה שנוגע לרווחיה המזהירים ולשערי-מניותיה הגבוה.   סבך המלחמות עם הולנד וצרפת וילידי הודו, הוצאות ההנהלה, מתנות וגם שוחד, שבלעדיו אי אפשר היה להגשים למעשה את זכויותיה המסחריות בהודו – כל זה בלע סכומים עצומים ואכל את כל הרווחים.   במאה ה -18 לא עלתה כמעט הדיבידנדה למעלה מ-10%, ויש שירדה אף למטה מ-8 ומ-7 אחוזים.   סוף דבר שגם החברה בריטניה  – מזרח-הודו התחילה שוקעת בחובות, אשר הכבידו על הנהלת עסקיה (בש' 1676 הגיעו חובותיה, לפי אומדנה, כדי 600,000 לי"ש).   

לעומת ההיקף הכביר של חברה זו נראו שאר חברות-המסחר הבריטיות המזוכות (חברת אפריקה, מערב-אפריקה, מפרץ הודסון וכו') כקטנות ביותר; אבל לא תמיד היה כן הדבר מבחינת הרווחים המסחריים, חברת מפרץ הודסון, למשל, שנוסדה בש' 1617 רק לשם מסחר פרוות בצפון אמריקה, והונה העצמי היה בס"ה 100,000 לי"ש בערך, הצליחה לצבור בעשרים שנותיה הראשונות רווח נקי בסך 100,000 לי"ש.   מש' 1690 ועד 1800 שלמה חברה זו דיבידנדה בשעור לא פחות מ-70-60 אחוז לשנה, ועד היום הזה קימת היא כחברת-מסחר פרטית, הנושאת רווחים הגונים.   

גם בצרפת נוסדו בתקופה ההיא הרבה חברות-מסחר מזוכות, כגון חברת אכדיה, חברת קנדה, סנגל, גויניאה ועוד.   ואלם רובן לא התקיימו אלא שנים-מספר, ולכל היותר כמה עשרות שנים.   עסקיהן היו זעומים למדי ואף אחת מהן לא היתה דומה אף במקצת – מצד החשיבות – לחברה ההולנדית או הבריטית.   גם במקצוע זה יש לזקוף את ההתחלות החשובות לזכות יזמתו ועינו הפקוחה של קולבר, שלא קמץ בהשפעה ובתמיכות מקופת הממשלה ובלבד שיכונן שלטון צרפתי אדיר, השקול כנגד מפעליהן של השכנים הצפוניים.   הוא ארגן מחדש את חברת הודו המערבית, שהובטח לה מונופולין מסחרי לגבי איי מערב-הודו, קין, יבשת אמריקה הצפונית, כל השטח שבין אריזונה ואורינוקו, וגם האזור האפריקני מכף ורדה עד כף התקוה.   אולם עסקי החברה הזאת לא היו מזהירים כלל, ובשנים מועטות הפסידה ½3 מיליון ליבר.   בש' 1673 נאלצה לבקש רשות למכור את אחוזותיה במערב אפריקה, וכעבור שנה אחת הורע מצבה עד כדי כך שהממשלה לא ראתה מוצא אחר אלא לפרק את החברה.   

תכנית רחבה עוד יותר התקין קולבר לחברה הודו-המזרחית, שנתייסדה על ידו בהון של 15 מיליון ליבר.   כל כבושיה בדרום ובמזרח, של כל האוצרות המינרליים וכבוש העבדים, הובטחו לה לקנין עולם, בתנאי שתשקוד על קיום המשפט הצרפתי והפולחן הנוצרי במקומות שלטונה.   ממשלת צרפת השתתפה בהון הרשום בשעור חמישית אחת, והבטיחה לבחרה תשלומי פרסים הגונים חלף כל משלוח סחורות לחו"ל וחלף משלוח סחורות קולוניאליות לצרפת.   כדי להקנות לחברה עמדה במזרח הודו – הציע קולבר לממשלת דנמרק שיתן לה בהלואה שני מיליון פונט מלח, בתנאי שתסכים למכור לצרפת את תחנת-המסחר שהחזיקה בחוף מלבר (עסקי התחנה היו רחוקים משכר וקרובים להפסד).   

אחת המטרות העיקריות של קולבר בהתפשטות קולוניאלית זו היתה – נצול מסחרי של מדגסקר.   אולם מכל תכניות החברה לא נשאר לאורך ימים אלא  סניפה המוצלח פונדשרי, אשר נזכר לעיל.   בשנת 1719 הועברו זכויותיה לחברת-הודו המפורסמת, שנוסדה ע"י ג'ון לאה (Low) בהון של מאה מיליון.   חברה זו נטלה על עצמה לאחד את כל המפעלים הצרפתיים אשר מעבר לים ולרכז בידה את כל ההתפשטות הקולוניאלית של צרפת.   מתוך אמון בכשרונו המסחרי של הסקוטי הנ"ל – תלו אנשי צרפת בחברה זו תקוות מזהירות.   היא בלעה קמעא קמעא את כל יתר החברות, וכל אחד קוה שחברה זו, אשר לרשותה עמדו אמצעים מרובים וכוחות-הנהלה מצוינים, תביא רווחים גדולים.   לפיכך קפץ הקהל על מניותיה ובמשך שבועות מעטים עלה ערך המניה מ-500 פרנק (כתחילה היה מחירה רק 300 פרנק) עד 20-18 אלף פרנק.   נקל לשער את אכזבת ההמונים משנתברר כי עסקי החברה אינם מביאים את הרווחים המזהירים המקווים.   ומה גם לאחר שהתחילו לקבל ידיעות בלתי משמחות ביותר מהשטח הגדול שנועד להתישבות צרפתית בסביבות המיסיסיפי.   הספסרות המבוהלת הביאה נזקים רבים לקוני המניות, ורבים מהם נתערער מצבם עד היסוד.   בהלה אחזה את הקהל, ובן רגע נתגלגל שער המניות במדרון; כעליתן כך היתה ירידתן, בסוף 1724 הוכרח ג'ון לאה – והוא בזוי והרוס – לעזוב את צרפת בהחבא.   אעפ"י כן הוסיפה החברה להתקיים ולהמשיך את עבודתה, ובאמצע המאה הי"ח הגיע הונה כדי 160 מיליון ליבר בערך.   אולם את ישוב אדמת לואיזיאנה הוציאה החברה עוד לפי כן מתכנית פעולותיה.   את הזכיון ללואיזיאנה השיבה לממשלה תמורת פצויים, ומאז ואילך התמסרה רק לעסקי תחנותיה במזרח-הודו.

בעסקי החברות המזוכות הללו, – הנושאים העיקריים של ההתפשטות הקולוניאלית בתקופה המרכנתילית – בולטים כמה וכמה קוי-אופי משותפים.   כל הבחרות הנ"ל – עניה ועשירה, קטנה וגדולה, במזרח הודו ובמערבה, הולנדיות, בריטיות וצרפתיות – כולן היו אצות להעשיר כל הפוליטיקה שלהן היתה חדורה תשוקה נמרצת לקנות בזול המכסימלי ולמכור ביורק המכסימלי, ולצמצם ככל האפשר את ההוצאות של הנהלת העסקים ולהמנע כל כמה שאפשר מחכוכים בקשרי המסחר, כדי להגדיל את הכנסות העסקים.   התוצאה היתה שהחברות הנ"ל – לא לבד שהן עצמן לא עסקו בעניני התישבות, אלא שאף בקשו בכלל לעכב את התישבותם על יוצאי אירופה, כדי שלא יפגע המונופולין המסחרי שלהן אף כל-שהוא.   מעולם לא נתנו את דעתן על עניני ההנהלה של אזוריהן המסחריים.   כל זמן שמצב העסקים היה בסדר בעית הקרקע לא היתה בתחילה קיימת כלל לגביהן.   שטחים לנחלתם רכשו להן רק מתוך הכרח, כלומר – כשהיה להן צורך להקים מצודות ושאר אמצעי הגנה בשביל סניפיהן המסחריים ומחסני סחורות.   התישבות אירופית שם לא היתה רצויה להן גם מטעם זה שחששו לסכסוכים עם ילידי המקום, אשר בגללם יהא צורך להרבות בהוצאות הגנה לשם בטחון הצבור, החברה ההולנדית במזרח-הודו, למשל, שלא תמיד עלתה בידה למנוע לגמרי את פקידיה וחייליה לשעבר ולהשאר במושבות, השתדלה להכביד עליהם את התישבותם, כל כמה שאפשר לסחור עם האירופים – נאסר עליהם בהחלט וגם עם הילידים הותר להם לסחור רק במידה מוגבלת.   אחד המושלים המובחרים שהיו לחברה, ג'ון פטר קואן, הציע למנהליה (בשנת 1630) להתחיל בשיטת התישבות תכניתית, בהראותו להם כי ישובים הולנדיים יחיו הרבה את המסחר ויבטיחו את השליטה בשבטים ההודיים.   אולם אלה לא שעו לדבריו, המנהלים חששו להוצאות הכספיות שבהתישבות ומנעו מאת המושל את חיל-ההגנה הדרוש; בהזדמנות אסרו גם את הגירת הנשים, באשר – כן אמרו – נקל להן ללדת באירופה מאשר בהודו.   

על תקופת שלטונה של החברה הבריטית במזרח-הודו כתב אחד הסופרים לאמור:[2]

"הרדושים הפרימיטיביים של הודו, הכובשים האפגניים או המונגוליים, שהיו לפעמים אכזריים לגבי יחידים, הקימו לפחות בימי שלטונם אותם בנינים נהדרים, המזדמנים כעת על כל צער ונראים כמפעל של נוע מבני-ענק..   החברה לא פתחה אף מעין אחד, לא חפרה אף באר  אחת, לא בנתה אף תעלה אחת ואף לא הקימה גשר אחד לצרכי ההורים".

 עד ראיה אנגלי, ג'יימס ווילסון,[3] כותב גם הוא ברוח זו:

"במחוז מדרס ישתומם כל אחד למראה מפעלי ההשקאה הענקיים שהוקמו לפני דורות רבים ועקבותיהם קיימים עד היום הזה...   הבנינים העצומים הללו נבנו כמעט כולם לפני 1750.   בימי מלחמת החברה במושלים האנגליים, וגם – עלינו להודות בדבר – בימי שלטוננו בהודו הגיעו המפעלים הללו לידי חורבן".

 את עניני ההנהלה הפנימית הניחו החברות בדרך כלל בידיהם של הנסיכים ילידי המקום על פי חוזים מיוחדים והנסיכים הללו היו אחראים רק לתשלום מסוים של כסף ושוה-כסף.   באילו דרכים יצברו מנתיניהם את הכמות הדרושה של קרנפול, פלפל, אורז, ובתקופה מאוחרת יותר גם קפה ושאר סחורות, – דבר זה היה מסור לרשותם הגמורה של הנסיכים.   החברות לא דאגו כל לסדור חלוקת הקרקעות ולא למידת צדק בעול המסים.   שטחי-כבוש אחרים שלא היו בהם נסיכים ילידים, השכירה החברה ההולנדית במזרח-הודו לקבלנים סיניים, שהיו בבחינת שרי-המסים של החברה.   החברות היו רחוקות כ"כ משאת בחובותיהן ובתוצאותיהן הצבוריות, עד שבתחילה אף נסו להתחמק מהוצאות ההגנה.   ממשלת אנגליה טרחה הרבה כדי להמריץ את חברתה שתטפל בה ביסוד נקודות מבוצרות בהודו.   ואולם החברה החזיקה בשלה: מסחר ורק מסחר.   נקודות-משען הצבאיות הראשונות נוסדו רק לאחר-כך בשעה שגבר לחץ התנאים והממשלה איימה לתת את זכיון המסחר של החברה ליריבים מסוכנים.   

ברם, עם כל החסרונות הבולטים בשיטה הישבנית של החברות המזוכות הגדולות, הנה הפוליטיקה שלהן – השלילית מבחינת ערכה – תהא בעינינו טבעיות והגיונית, אם נבוא לבחון אותה באמת-המידה של הרכושנות המסחרית בימים ההם, שלא הרחיקה ראות ועיניה היו נשואות רק לעושר שאפשר לעשותו בנקל.   והן נושאי הרוכשנות ממין זה היו החברות הנ"ל.   

למעשה נתברר כי בכל מקום, שבו הסתבכו החברות בסכסוכי המלחמה ובתפקידי-הנהלה מורכבים – שם ירדו רווחיהן המסחריים במידה מהירה ומבהילה.   בכל מקום שבו הוטלו תפקידי התישבות על החברות בעל-כרחן, לא ניטשטשה הסתירה שבין אופיה של התישבות ובין הדרך הישבנית של הבחרה.   כך היה לא רק בצפון אמריקה (כאשר צוין לעיל) כי אם גם באיזור מושבות המטעים, באיי מערב-הודו, שבהן בקשו חברות צרפתיות, הולנדיות ואנגליות לבסס התישבות של מטעים.   

לאור הסתירה הזאת יש לראות גם את הסכסוך שבין הנציב ההולנדי בבראזיליה, הרוזן מוריץ פון-נאסאו, ובין החברה ההולנדית שבמערב-הודו.   הנציב שהיה כנראה חכם ישבנות וכלכלה ממדרגה גבוהה יותר (אף ההיסטוריונים הפורטוגיזים מודים באדיבותו, בישרו, ובסבלנותו) – תכן תכניות, דאג לענין ההתישבות בשטח של (הולנד החדשה), כדי להגביר את הייצור ולחזק את חוגי המהגרים מהולנד – הריהו דורש לנהל התישבות שיטתית, לשים לב לעניניהם של מגדלי-הסוכר בשעת גביית חובותיהם לחברה, להגביר ולצייר היטב את הגדודים הקולוניאליים.   ואולם מנהלי החברה – רק אצים להעשיר, ועיניהם נשואות אך לשוד ולביזה של ישובי השונאים.   

הניגוד שבין החברה והנציב בולט יפה בשני המכתבים (מיום 10 באפריל ו-10 באוקטובר 1642), אשר קבל הנציב ממועצת התשעה-עשר, היא הנהלת החברה (הצטוט עפ"י Waetjen, עמ' 126):

"התביעה לחיילים חדשים עוררה ממש את חמת ההנהלה הראשית.   המנהלים הודיעו שקצה כבר נפשם לגייס מדי פעם בשביל המושבה חיילים חדשים, הבולעים סכומים עצומים, וסוף דבר שהמאזן מסתיים בגרעון ולא ברווח.   ליוהאן מוריץ וליועצים העליונים ניתן רמז ברור שיואילו בטיבם לנהוג רק לפי הפקודות הנשלחות מהולנד, ואל יעשו הכל כטוב בעיניהם.   וגם נציבות רסיף נדרשה ליחס שבאדיבות וכבוד, אגם מכתביה לחברה.   האדונים צריכים לזכור שמנהלי החברה ובעלי-מניותיה שואפים קודם-כל לכך שהונם המושקע בברזיליה ישא פרות, והכפלת משלוח הסוכר חשובה ע"כ יותר מבנין נשרים יקרים.   רוע מצבה הכספי של החברה מחייב קודם-כל קמיצים מכסימליים בהולנד החדשה".

 כעבור שנתים התפטר הנציב ממשרתו, מתוך אכזבה ומרירות לאחר שנצח הגיונה של חברת-המסחר.   אולם לא עברו שנים מרובות ובכוח אוחו (ההגיון) שכלה החברה את בראזיליה ההולנדית, שהיתה ארץ של התישבות ולא איזור מסחרי צפוף-אוכלוסים כמזרח-הודו.   

מידת הגיון זו גרמה שגם הפוליטיקה המסחרית של הבחרות המזוכות השתלבה לתוך המסכת הכללית.   כדי להשיג רווחים הגונים היה צורך מצד אחד לייקר כמה שאפשר את סחורות-הממכר העיקריות של החברות, ומצד שני – לשקוד על שמירת המונופולין המסחרי שהן, לבל יפגע אף כל-שהוא.

בשאיפה לייקר את הסחורות היתה החברה ההולנדית שבמזרח הודו מסקנית ועקיבה עד קצה האפשרות.   לא לבד שנתנה הוראות לילידים איזה תבלין עליהם לגדל ואיזו כמות עליהם למסור לחברה – כי אם גם לא חששה לאסור בכלל את הייצור בכמה איים ולשרוף את סירות הילידים, שלא יהא שום מקום להברחה.   כל שנה היו המושלים מטעם החברה מסיירים לעתים מזומנות את המקומות שבהם נאסר הייצור, והיו משמידים את היבול בלא רחמים, ולעומת זאת היו גם מקומות כאלה שבהם היו כופים על האוכלוסים סוגי ייצור מסוימים.   חוק הכפיה בדבר גידול הקפה ביאוה ההולנדית – בטלה הממשלה רק בש' 1872.

גם בשאיפתן למטרה השניה – שמירה מוחלטת על המונופולין המסחרי – התנהגו החברות בלא חמלה.   באכזריות רבה היה הדין נמתח לא רק על נתיני העמים האירופיים שהתחרו בהן, כי אם גם על בני האומה עצמה, אם הללו לא נמנו על החברה.   זה היה הצד השוה שבכל החברות הבריטיות וההולנדיות שבמזרח-הודו: כולן כאחד תפסו את זכויות המונופולין המסחרי שלהן בצורה כזו, המתירה להן לעשות כלה בכל (האורחים הבלתי-קרואים) ולעקור את המסחר בגנבה מצד המתחרים האירופיים, ההולנדים, צרפתים ואנגלים הקימו שורת תחנות.   רק כדי למנוע את מעשי ההברחה מצד מתחרים.   אולם התרחבות פעולותיו של המסחר הרכושני מנעה מהם את האפשרות לשמור על המונופולין שלהם לאורך ימים.   

שיטת מונופולין זו יצרה במשך הזמן נגודים בין החברות ובין כוחות ההתפשטות של הרכושנות המסחרית לא רק בשטחי הזכיון של הבחרות מעבר לים, כי גם בארצות המטרופולין גופן, נגודים בין חוגי-מסחר רחבים, שבקשו להשקיע מהונם בחברות הנ"ל, על מנת להשתתף בהכנסתן, ובין אנשי החברות שבקשו להסתגר כל כמה שאפשר ולהנהיג מעין מונופולין ברווחים גם לגבי בני ארצם.   לפי תזכיר שהוגש בש' 1681 למלך אנגליה ע"י סוחרים נכבדים מלונדון, היו לחברת מזרח-הודו 550 בעלי-מניות, אולם רוב המניות נמצאו למעשה בידי 40 איש בערך.   הבקוש למניות החברה הזאת לאחר שהצטברות ההון המסחרי הלכה וגדלה, לא יכול איפוא למצוא את ספוקו, וכאן הסבה לכך שסוחרי לונדון היו מתקיפים מפעם לפעם את הזכויות היתרות של החברה.   בין המתקיפים הללו אנו מוצאים גם קבוצת יצרני אריגים בריטיים, אשר ראו את עצמם נפגעים ע"י האימפורט של אריגים יקרים מהודו.   

אותה הבעיה עמדה גם בפני החברה ההולנדית באמשטרדם.   בש' 1748 הגיעו הדברים לידי כך שהנסיך מאורניה נעשה מושלה ומנהלה העליון של החברה ולידו עברה הזכות למנות את הפקידים החשובים ביותר.   המשרות הנכבדות של החברה התחילו עוברות בירושה.   חלוקת הכבודים נמסרה לבתי-מסחר אחדים מהגדולים ביותר, וההנהלה הממשית היתה לא בידי בעלי-מניות, אלא בידי פקיד אחד, עורך-הדין של הבחרה.   ממשלת הולנד גופה, שלה היתה החברה חייבת למסור דין-וחשבון של פעולותיה, תופשי השלטון בה היו מבני המשפחות ה(נכבדות) ואלה לא גנו מעולם את פעולות החברה, כי פחדו פון יבולע עי"ז לאמון האשראי הניתן לה מצד הצבור.   

גם שיטת-ההנהלה הפנימית של החברות, היחס לפקידות – יש בה קוים בולטים משותפים לכולן.   גם בשטח זה דאגו החברות בעיקר לצמצם ככל האפשר בהוצאות ההנהלה ולשמור בהקפדה על המונופולין המסחרי שלהן.   שיטה זו הביאה לידי מעילות חמורות, שמהן לא נקתה אף אחת מהחברות הגדולות.   עוד סיר תומס רוא, אחד הצירים הבריטיים הראשונים בהודו, ציין את הדבר שלחברה יש פקידים יותר מדי, ובמשכורת זעומה.   (בחרו לכם פקידים טובים והמעיטו במספרם) – היתה עצתו, אמנם בשתי החברות שבמזרח הודו היה שכר הפקידות נמוך מאוד, שלא בהתאם למהלך עסקי החברה.   ולא עוד אלא שאסור היה לפקידים לעסוק במסחר על חשבונם; על פקידי החברה ההולנדית הוטלה השגחה כה חמורה שאפילו על מכתביהם הפרטיים לאירופה הוטלה בקורת, ובשובם לארצם היה עליהם למסור לחברה את כל רשימותיהם, וביחוד – מפות גיאוגרפיות.   ברם, שכר זעום ואסור על עסקים פרטיים – תרתי דסתרי הם.   בשטח פעולותיה של החברה הבריטית במזרח הודו היה האסור הזה קיים כל הזמן, אף בימי הנהלת Clive (1768-1765) ועד ימי ווארן האסטינגס, שנהל את הודו כמעט באותם הדרכים שבהם נהל ורס את סיציליה בימי קדם.   הפקידים אחזו ע"כ בכל מיני מעילות והברחות כדי להשלים את החסר למחיתם.   בשעת החמוש של אניות או הציוד של בתי-חולים – היו גונבים בלי בושה.   פקיד אחד במחלקת הכספים של החברה ההולנדית במזרח הודו השאיר במותו רכוש בסך 50,000 לי"ש ויותר, לאחר שעבד במשרתו בס"ה שלש שנים.   המושלים הראשיים הרויחו מאות אלפי לירות לשנה.   היו מקרים שאניות החברה טבעו בים, בדרכן לאירופה, רק משום שהפקידים עמסו עליהן סחורות – מעסקיהם הפרטיים – בכמות שלא יכלו לשאת.   בבנגאל קיימת היתה אגודת פקידים וסוחרים (חפשיים) שעסקו על חשבונם במסחר גלוי עם בטאוויה.   אגודה זו נקראה בהלצה בשם (החברה הקטנה).

זמן רב היה הדבר כן גם בפקידות הצבאית.   אף הקצינים רואים את מקצועם בעיקר מצד הרווחים, וספסרות פרטית היתה גם אצלם ענין של יום-יום.   חיילי הגדודים היו על פי רוב נחותי דרגא, והצי – שבו היה תלוי הרבה גורל החברה וגדלה – אף הוא לא היה חסר דופי; גם כאן שאפו להוזיל ולקמץ כל כמה שאפשר, ובתנאים אלה היתה, כמובן, המשמעת רחוקה מאוד מהמדרגה העליונה.   אבל לא היו שנים מרובות ולחץ התנאים יצר את הסדר הדרוש.   הסכסוכים והמלחמות, שבאו בעקב ההתפשטות של הרכושנות המסחרית בתקופת המרכנתיליות, עוררו את הצורך בבנין צ'ים ממלכתיים – קודם כל בריטי וצרפתי – ובריאורגניזציה של חיל היבשה.   

 

ו

 שרשי הסכסוכים הללו, כפי שכבר נרמז לעיל, חבויים בהתחזקות המדינה הלאומית ורבוי התערבותה הפעילה בהתפתחות המשק הלאומי, ובהתנגשות שפרצה בין אחדות מהמדינות הללו, במלחמתן על המונופולין המסחרי.   התפתחות זו מתגלה ביחוד בחוזי-המסחר הבריטיים, ובעיקר – בחוקי תנועת האניות, שרבים רואים בהם את סמל כל התקופה, אם כי למעשה מתגלה בהם רק אותה מגמה עצמה, שהשפיעה בימים ההם על כל המעצמות שבאירופה.   גם בחוקי השייט מתגלה התפתחות פנימית משלהם.   חוק-השייט הראשון, שנקבע בש' 1650, הוא פרי מלחמת האזרחים ויש לראותו כאמצעי הגנה מצד הקהיליה.   בתחילה אין תפקידו אלא לכונן את שלטונו של הפרלמנט האימפריאלי כנגד המושבות האומרות למרוד במלגת הפרלמנט המנצחת, לאסור את המסחר מצד אניות זרות עם המושבות (כדי למנוע את העברתם של אנשים שהם אויבי העם).   אולם כעבור שנה אחת בלבד מתקינים המחוקקים פקודה חדשה העוברת בהרבה את גבולות התפקידים הנ"ל, בהקדמה לחוק-השייט השני בולטת כבר ברור מגמת ההתערבות החדשה של הממלכה: (להגדיל את תנועת האניות ולעודד את השייט של האומה, כדי להרבות בעזרת השם את הרוחה והבטחון של הקהיליה).

עפ"י החוק הזה ניתן מונופולין ההובלה, בתחומי הממלכה הבריטית, לאותן האניות אשר נבנו באנגליה גופה או במושבותיה, ואשר בעליהן ופקידיהן – נתינים בריטיים הם.   מאסיה, אפריקה ואמריקה – אסור היה להביא לאנגליה ולמושבותיה כל סחורה שהיא באניות שאינן מסוג הנ"ל.   ואשר לאירופה – לא הותרה הובלת סחורות באניות זרות לאנגליה, אלא אם האניות והסחורות שיכות לארץ אחת.   כל סחורות האימפורט צריכות היו להגיע ישר מארץ המשלוח או הייצור של הסחורה, בלא כל זיקה לנמלי בינים.   העובר על זה צפוי היה לעונש חמור: האניה הוחרמה, והמטען שבה דינו היה כדין סחורה מוברחת.   

ברור איפוא שהחוק השני נועד להגן על עניני הספנים ובוני האניות.   הצרכן וגם בעל-התעשיה שבאנגליה לא לבד שלא נהנו ממנו, כי אם גם נפצעו על ידו, כי בגלל החרם על היריבים ההולנדיים, שתנאי ההובלה שבהם היו אז זולים יותר וגם משוכללים יותר מבחינה טכנית, נתיקרו באנגליה המצרכים השונים, הסחורות הקולוניאליות והחמרים הגלמיים.   ולפיכך בשעה שהוציא קרל השני את חוק השייט השלישי, לאחר שיבת המלכות, דאגו להרחיב את החוק בצורה כזו, שתרכוש גם את אהדת הצרכן הבריטי לטובת הפוליטיקה הכלכלית הלאומית.   ההרחבה כלולה היהת בעיקר בזה שמעתה נקבעה שורה ארוכה של סחורות מתוצרת המושבות, שמותר היה לשלחן רק לאנגליה, אירלנד, וולס או ברוויק.   אלה היו הסחורות שיש להן משום חשיבות יתרה למשק האנגלי, כגון: טבק, סוכר, זנגביל, צמר-גפן, אינידגו ושאר חמרי-צביעה.   על כל אלה הוטל איפוא מונופלין בריטי מוחלט...   הצרכן האנגלי היה מובטח מעתה בהספקת הסחורות הנ"ל די צרכו.   ואשר לא נמכר באנגליה גופה – אפשר היה למכור ברווח הגון לארצות אחרות; נמצא שגם הצרכנים, גם הסוחרים, בעלי התעשיה והימאים – כולם באו על שכרם.   ולא זאת בלבד: אם ניתנה זכות בכורה לקונה התוצרת הקולוניאלית – מובן מאליו שדבר זה היה קשור בהנאת-גומלין, כלומר במתן זכויות-בכורה ליצרני המושבות.   ואמנם התוספת בחוק מש' 1663 קובעת בפירוש, כי כל התוצרת האירופית הדרושה למושבות תשלח להן רק מחופי אנגליה, אירלנד, וולס וברוויק.   עד אז היו האניות האנגליות מובילות סחורה הולנדית או גרמנית ישר מאמשטרדם או מהמבורג ליאמאיקה, ווירג'יניה או אנגליה החדשה.   וכיון שבדרך ישרה זו לא היה צורך בתווך אנגליה – ברור שמחיר סחורה בשביל אנשי המושבות לא נתייקר ע"י הוצאות תווך יתרות.   ואולם מעתה הוכרחו כל האניות, שהובילו סחורה למושבות, לעשות את דרכן אך ורק מחופי אנגליה ואירלנד כנ"ל – כלומר, להקיף את הדרך ולהרבות בהוצאות הובלה.   מובן מאליו שעי"ז נתיקרה הסחורה הבאה מחו"ל ונחלש כוח התחרותה.   רק סחורות מעטות, כגון מלח ויינות מאדיירה, היו פטורות מהגבלה זו.   

כל השיטה הזאת החמירה ביותר בתוקף החוק מש' 1696, אשר על פיו רחפה על כל המושלים והפקידים הקולוניאליים המתרפים במלאכתם סכנת פטורין וקנס בסכום אלף לי"ש.   דבר זה הביא לידי סדר-משמרות מיוחד בנמלים, מלחמה בעבריינים ובמבריחים, בקורת-מכס חמורה, וקשיות-לב בשעת החרמת הסחורה.   שיטת המשמרות והבקורת עוררה סכסוכים והתנגשויות בין הרשות והאניות הזרות.   התנגשויות גררו התנגשויות, ופקודות ההחרמה עוררו התמרמרות חזקה מאד צרפת והולנד הוכרחו להגיב על זה ולמדוד לאנגליה במידתה.   סוף דבר שבין אנגליה מצד אחד ובין הולנד וצרפת מצד שני פרצה שורה ארוכה של מלחמות, שנמשכו כמאה שנים, ורק עם תבוסת נפוליון חלה בהן הפסקה.   

עם התפתחות ההתישבות המסחרית גבר הצורך בהגנה על דרכי המסחר, כי בטחון הדרכים אשר שמשו מעתה לא לנסיעות הרפתקנים, כי אם לקשרי-מסחר קבועים, נעשו הכרח חיוני בשביל הארצות המשותפות במסחר העולמי, קודם-כל נצטרכו אלה להחזיק במקומות, שבהם אפשר היה לצייד את האניות במים מתוקים.   בימים ההם, בטרם ידעו לזקק מי-ים, היה הכרח גמור להצטייד במים לשתיה בכל הדרך.   צורך זה במים מתוקים היה תנאי הכרחי להצלחת התנועה הימית, כשם שאח"כ נעשה הצורך בפחם לתנאי הכרחי כזה.   צריך היה איפוא להקים בדרך תחנות להספקת מים.   חוץ מזה ניתנה תשומת-לב מיוחדת למצרי-ים ומצרי-יבשה, למעברים ולאיים לחופים הטבעיים, שמהם אפשר היה לפקח על דרכי המסחר על צד היותר טוב ולמנוע את הברחתן של סחורות; ואום כאן היה גם פתח פתוח לסכנה של מצור על דרך המסחר.   לפיכך בוטלת נטיה חזקה מצד המעצמות הקולוניאליות המסחריות לבצר לעצמן נקודות-משען אלה בדרכי המסחר העולמי.   נטיה זו מתגלה גם בדרך האוקינוס למערב הודו, וגם בדרך להודו מסביב לכף, וגם בדרך למזרח ע"פ הים התיכון.   הנה כי כן מקימה לה אגליה תחילה בברמודה ובאיי באהמה את הכבש אשר בו תעלה אל האנטילים; האזורים ואיי כף-ורדה נשארים ברשות פורטוגליה רק משום שמדינה זו נעשתה, בש' 1703, לבת-לויה נאמנה של הממלכה הבריטית.   ספרד מגינה על עניניה בתחום דרך זו באמצעות האיים הכנריים ופורטוריקו.   בדרך הים להודו כובשים ההולנדים בשנת 1651 את האי סנט-הלנה (כאשר ראינו לעיל) ואת הכף.   גם מאוריציוס עובר בתחילה לרשותם, ואולם בש' 1710 מוכרחים הם לוותר עליו, ובש' 1715 עובר זה לצרפת, וסוף-סוף הוא מתגלגל לרשות אנגליה, דרך גלגולים כזאת עוברת גם על ציילון.   צרפת תוקעת לה יתד באי (ריאיניון) ואולם גם הוא עובר אח"כ לאנגליה.    בדרך הים התיכון כובשים האנגלים בש' 1704 את גיברלטר, המשמש לא רק צומת החבור עם הים התיכון, אלא גם מטרה אסטרטגית מיוחדת נודעת לו בימים ההם: להפרדי בין הצי הצרפתי שבים התיכון ובין האוקינוס האטלנטי.   אנגליה לוטשת עין – עוד בימים ההם – גם למלטה וקפריסין, והיא כובשת אותם רק במאה ה-19 בתנאים חדשים.   

בתקופה מאוחרת נשתנו תפקידי השמירה על דרכי החבור.   במקום הספקת המים באה הספקת הפחם, ואח"כ – הנפט.   לבעיה מיוחדת נעשה אז הבטחון לגבי הכבלים שבים.   דרכי החבור הולכים ומתפשטים מבחינה גיאוגרפית.   מתוספת הדרך למזרח הרחוק ולעבר האוקינוס השקט.   ואולם אותה השאיפה לכבוש ולבצר נקודות-משען בדרך הים – הפכה בינתים למקור תגרות וסכסוכים בינלאומיים.   התפתחות זו הביאה לידי תוצאה כפולה בהיסטוריה הפוליטית של העולם: ראשית, נתרבו המלחמות הבינלאומיות, שאת טעמן אשפר להבין רק מתוך התפתחתו ההתישבות בתקופה המרכנתיליות; ושנית – חזית המלחמות הולכת ונסוגה יותר ויותר לתוך אזור המושבות.   דבר זה אמור בכל התקופה אשר מ-1650 ועד 1763, בנוגע למלחמות בין הולנד ואנגליה, מלחמות לואי הי"ד, מלחמת הירושה הספרדית, מלחמות הים בין אנגליה וצרפת, ולבסוף מלחמת שבע השנים.   בחוזי השלום מתחילות להסתמן יותר ויותר – בגלוי או בסתר – המטרות הקולוניאליות של המלחמות.   דבר זה הוא נכון לגבי חוזה ברדה מש' 1663, וחוזה אוטרכט וגם לגבי חוזה אאכן מש' 1748 וחוזה השלום בפריס מש' 1763.   במשך כל התקופה הזאת נמשכת כמעט ללא הפסק שורה ארוכה של מלחמות, הפורצות בגלל סכסוכים האופיניים למשטר המרכנתילי.   שנות שלום, ולא שנות מלחמה, היו אז בגדר דבר יוצא מהכלל.   

הסכסוכים הראשונים מתחילים עם התחדדות הניגוד שבין אנגליה והולנד, בש' 1654-1652 באה בעקב חוקי-השיט של קרומוול, שעוקצם נועד בעיקר כנגד הולנד, זו היריבה המסוכנת של אנגליה בהובלת סחורות ובתנועת האניות.   המלחמה נגמרה בהכרעה מוחלטת לטובת אנגליה.   לפי חוזה השלום הוכרחה הולנד להודות בחוקי השייט הבריטיים, ויחד עם זה – להסתלק ממחשבתה בדבר דכוי המסחר האנגלי בדרך של התחרות חפשית.   על חטאים בדבר השגת גבולם של האנגליים בהודו – נאלצת היא לכפר בתשלום פצויים ובויתור על סט.   הלנה.   המלחמה הזאת מביאה גם לידי כך שברזיליה ההולנדית עוברת לרשות פורטוגליה.   

התקופה השניה בסכסוכים שבין אנגליה והולנד מתחילה בש' 1664, כשאנגליה הכריזה מלחמה ע להולנד כתגובה לעמדה האויבת של החברה הולנד מערב-הודו באפריקה.   הפעם צרפת מהססת תחילה ופוסחת על שתי סעיפים, ואולם אח"כ מצטרפת היא בגלוי להולנד, היריבים מתנגחים זה בזה בכמה וכמה מלחמות-ים גדולות, אולם נשק המלחמה לא הביא הפעם לידי שום הכרעה.   אפילו המגפות והשרפות שבאו על לונדון בש' 1666 – לא שברו את קשיות-ערפה של אנגליה.   רק לאחר שצרפת הכריזה מלחמה רשמית על אנגליה – הוכשרו התנאים לברית-שלום, אם כי לואי הי"ד התרפה מאד בקיום חובותיו לבני בריתו: יותר משהיה מעונין בהכרעת המלחמה לטובת אחד הצדדים – היה מעונין בהמשכת המלחמה כדי להחליש  את שני יריביו גם יחס.   המדינאים האנגלים שבלכתם לועידת השלום בברדה עשו תחילה חוזה חשאי עם לואי י"ד, כדי (להפריד בין הדבקים), האמינו כי יוכלו לדבר קשות עם השונא הבודד.   ואולם כאשר דמו כן היה: מעשה-גבורה נועז מצד ההולנדים הכתיר אותם בעטרת תהילה והביא קץ דרמטי למלחמה.   ביוני 1667 נכנס הצי ההולנדי, בהנהלת האדמירל די-רויטר, למעלה התמזה והשמיד אניות אחדות של האויב.   (זו הפעם הראשונה והאחרונה) – כותב מאקוליי – (שמעו אזרחי לונדון רעם של כלי-תותח מצד השונא).   המסע על פני תמזה הוא שהחיש את ברית-השלום בברדה.   חוקי השייט נשארו, כמובן, בתקפם, ואולם נקבעה בהם הגבלה חשובה המתירה להביא לאנגליה סחורות גם באניות הולנדיות העושות את דרכן על פני הרהיין, מגרמניה ומדרום הולנד.   ההולנדים התחייבו למלא את דרישות אנגליה ולתת כבוד לדגל האנגלי במימי בריטניה.   ואשר לכבושים טריטוריאליים – יש לציין שחוזה השלום בין אנגליה והולנד היה רצוף מבחינה זו (הנאת גומלין).   אנגליה קבלה את צפון-אמריקה ההולנדית, ומעתה הוסב שמה לניו-יורק (ע"ש הדוכס מיורק), ולעומתה קבלה הולנד לרשותה את סורינם, אשר בה נסו האנגלים להתחיל בהתישבות לפני שנים אחדות.   סביבה זו לא היתה דלה באוצרות טבעיים, וההולנדים אף סבורים היו שעשו כאן עסק לא גרוע.   ואשר ליחסים בין אנגליה וצרפת – הוסכם עפ"י חוזה השלום שכל אחת תשיב לחברתה את השטחים הנכבשים.   לפי זה קבלו הצרפתים חזרה את סקוטיה החדשה לאחר שהאנגלים החזיקו בה י"ג שנה.   רק אנגלים אחדים מרחיקי-ראות, כגון סיר ג'ון דאונינג, התנגדו לכך באמרם כי יש שם (נהר באורך 300 מיל, ומכרות העשירות ממכרות ניו-קסל, והוא המקום היחידי באמריקה שיש בו פחם, לפי ידיעותינו).   לפי ההשקפה הכללית בדור ההוא היתה החזרת אנטיגואה, מונסרה והמחצית מאי סנט-כריסטופר שנמצאה קודם בידי האנגלים – חשובה יותר מיבשת שלמה באזור הממוצע.   

עם שתי המלחמות הנ"ל התחילה ירידתה של הולנד בתורת מעצמה ישבנית גדולה, וכוח התחרותה באנגליה או בצרפת הולך ורופף.   מבחינה צבאית נעשית היא יותר ויותר בל-לויה לאנגליה.   אולם עשרה ומסחרה אינם מתמעטים על-ידי כך.   כאז כן עתה שמורה להולנד זכות השתתפותה במסחר שמעבר לאוקינוס, במסחר הים המזרחי והים התיכון, וכן שמורה לה זכות ההובלה ברבים מנמלי אירופה.   ערי הולנד מוסיפות עוד זמן רב לרכז בתוכן הון מזומן, ומדינה זו משמשת בדור ההוא שוק-הממון הבין-לאומי של ארצות אירופה.   מאידך גיסא מתחילה ספרד – ודבר זה אין לראותו כמובן כהתפתחות שבקו ישר, אלא כהשתלשלות שבנפתולי דיפלומטיה – להיות כפופה לפוליטיקה הקולוניאלית של צרפת.   סכסוכים קולוניאליים בתחום הדת והמסחר משמשים עוד בימי קרומוול תואנה למריבות עם המעצמות הפרוטסטנטיות בצפון.   הספרדים גם סרבו להכיר בישובים זרים באיי האנטילים ומזמן לזמן השביתו את מנוחתם.   המסחר הבריטי, השואף להתרחבות, דורש לבטל את המונופולין בהובלה אל מושבות ספרד, דרישה העומדת לכאורה בניגוד גמור למשטר הזמן.   (דומה זה כאילו באו לבקש את שתי עיניו של מלך ספרד) אמר הציר הספרדי.   וכיון שהמשא-ומתן לא בא לידי עמק-השוה – נמלכת אנגליה וכובשת את יאמייקה (בש' 1654), ללא הודעת מלחמה, וגם תוקפת את סן דומינגו.   במלחמה שפרצה אח"כ הושמדו הרבה אניות של ספרד, פורטוגליה שנלחמה עדיין בימים ההם על שחרורה מעול ספרד, זוכה כמובן לתמיכה גלויה מצד אנגליה.   בתורת גמול מצטרפת פורטוגליה לאנגליה בפוליטיקה הבינלאומית ומתירה את המסחר האנגלי במושבותיה אשר במזרח הודו.   מעשה זה דוחף את ספרד לצד לואי הי"ד וקולבר, ביחוד מאז התעוררה שאלת הירושה הספרדית, כלומר – השאלה מי יהא בעתיד שולט בכבושים הקולוניאליים הרבים של ספרד מעבר לאוקינוס, ויחד עם זה – גם השליט בסיציליה ובניאפול של ספרד ובמסחר המזרח.   ראוי אולי עוד יותר לציין את נטית הפוליטיקה הצרפתית לספח לצרפת את הולנד הספרדית (כיום שטחי בלגיה בערך).   הגשמת התכנית הזאת עשויה היתה לחזק את צרפת, מבחנה מסחרית וימית, במידה כזאת (ערי בלגיה עשירות ורבות תעשיה, נמל אנטוורפן משובח ומצוין), שמוכרחה היתה לעורר חששות מצד אנגליה, פן תעלה עליה צרפת בסחרה, תעשיתה וציה, ומה גם שהפוליטיקה הכלכלית המרכנתילית של קולבר סיעה במידה מרובה לפריחתה הכלכלית של צרפת.   ספוח הולנד הספרדית לצרפת – לגבי הולנד היה פירושו שתעשה תלויה מבחינה כלכלית בשכנתה אשר מדרום, עד כדי להעשות מעין מחוז ימי של צרפת.   

הנה כי כן היחסים הבילאומיים הולכים ומתחדדים ויותר מכל מתחילים להתבלט הניגודים שבין אנגליה וצרפת.   סבך הניגודים המרכנתיליים מן ההכרח היה שיסכסך זו בזו את שתי המעצמות הגדולות.   בצפון אמריקה ובמערב-הודו היו שטחי שלטונן סמוכים זה לזה.   במזרח-הודו היתה נטושה ביניהן מלחמת התחרות חזקה.   בדרכי-המסחר העולמיים היו אניותיה מזדמנות יחד; במסחר שבגנבה עם מושבות ספרד היו נאבקות על כל יתרון מינימלי; גם באימפורט של עיקרי התוצרת הקולוניאלית, וסוכר ביחוד, היו מתחרות זו בזו.   כל עוד משלו הסטיוארטים באנגליה – היתה ידידותם המסורתית עם בית המלוכה הצרפתי מונעת התפרצות של איבה גלויה.   ואולם אך עברה שנה אחת אחר מפלתם – וכבר הגיעו הדברים לידי מלחמה, בש' 1689.   בתחילה שחקה השעה לצרפתים, וגבורם טרוביל זוכה לעטרת הנצחון בתעלת למנש ומאיים על אירלנד.   אולם נצחון זה לא היה גדול עד כדי להכריח את האויב לכרות שלום, וחשיבותו לא היתה ע"כ ניכרת.   לא עברו ע"כ אלא שנים מעטות, והצי האנגלי-הולנדי ידו על העליונה ביחוד – אחרי נצחון לה-הוג בש' 1692 והוא מצליח לכלוא את רובה האניות הצרפתיות בנמליהן.   

אחד הקוים האופיניים של מלחמה זו – היא נסיגת החזית העיקרית לצד איזור המושבות עצמן, וביחוד – לצפון אמריקה.   עוד זמן רב לפני כן שאפו כבר המתישבים הבריטיים בצפון אמריקה להפטר משכניהם הצרפתיים.   ואעפ"י שמרובים היו מהצרפתים, בכ"ז היתה תמיד אימת האחרונים עליהם, ביחוד מאז משכו הצרפתים לרשותם את אזור-מיסיסיפי הגדול, כלומר, – את שטחי ההיקף הטבעיים של הישובים הבריטיים.   מריבות על עסקי גבולות היו שכיחות זה כבר בין המתישבים הצרפתיים והבריטיים.   שבטי ההינדים היו משמשים במריבות אלה בני ברית לשני צדדים, ודבר זה הרבה את האכזריות והפראות שבהן, עם ההכרזה הרשמית של המלחמה קוו המתישבים הבריטיים לעזרה חזקה ולנצחון מהיר.   אולם זו היתה תוחלת ממושכה.   הצבא הצרפתי בקנדה הראה את נחת זרועו לגדוד הצבא האנגלי הקטן ולגייסות מבין המתישבים.   מהמושבות הבריטיות השתתפו במלחמה רק אלה שהיו נוגעות בדבר, וקודם-כל – מדינות אנגליה החדשה, ומסטשוסט בראשן.   המשבות הנלחמות מתחילות לריב ביניהן לבין עצמן; הענין אינו יוצא מגדר תגרות בודדות והתנפלויות לעת מצוא לשם ביזה, הגוררות אחריהן התנפלויות כאלו גם מצד הצרפתים.   הדברים היו יגעים, והמלחמה – רחוקה מהכרעה.   גם עם חתימת חוזה השלום באירופה (בריסוויק בש' 1697) נשארו, למעשה, תחומי השלטון הקולוניאלי כשהיו.   צרפת אף קבלה אז בחזרה את פונדישרי, שנכבשה ע"י ההולנדים.

לשם ישוב הסכסוכים בצפון אמריקה מתיסת ועדה צרפתית-אנגלית, אשר הוטל עליה להציב את הגבולות בהחלט.   סלע המחלוקת היה ביחוד קו הגבול של מפרץ הודסון.   ברם, ועדה זו אף לא זכתה להתחיל בעבודתה: עוד בריסווקי משערים היו כי קרוב מותו של מלך ספרד, החולני וחשוך הילדים; המלחמה העולמית הקרובה לבוא, היתה אחד הטעמים העיקריים אשר הניעו את לואי הי"ד להסכים למצד הקודם בתורת בסיס לכריתת שלום.   

בש' 1700, אחר מות מלך ספרד, ניתן הכתר הספרדי בראשו של נסיך צרפתי.   ההרצוג מאנזשו, שהוסב שמו לפיליפ החמישי.   תיכף לעליתו על כסא המלוכה ניתנו הקלות-מכס לסוחרי צרפת.   חברה צרפתית אחת קבלה את זכות ההספקה של עבדים כושיים למושבות ספרד, פלוגה של הצי הצרפתי הושכנה בקדיס, כדי להגן על קשרי-המסחר החדשים ולמנוע מסחר ההברחה מצד זרים.   

מובן מאליו שבמלחמת-הירושה הספרדית מצטרפות מיד מדינות-הים הפרוטסטנטיות לקיסר גרמניה, כדי להכריע את שתי בעלות הברית צרפת וספרד.   הצי הצרפתי אינו רואה את עצמו בר יכולת לעמוד בפני שני יריביו הותיקים, ולאחר תגרות-מספר קלות הוא נסוג למחבוא נמליו.   עי"ז ניתנת לאנגליה הזדמנות טובה לשלוח מחנות-צבא נוספים לאמריקה.   המלחמה בין אנגליה וצרפת, על אדמת אמריקה, מקבלת ע"כ היקף רחב יותר, מאשר לפני עשר שנים.   המושבות משתתפות במלחמה גם בים גם ביבשה אין הן אומרות נואש בגלל כשלון ארעי, ואחת שאיפתן – למגר את שלטון צרפת בצפון אמריקה.   בש' 1710 נופל פורט-רואיל, והמתישבים מתחילים כבר לשאת את עיניהם לכבוש קנדה.   והנה באה ארץ המולדת הבריטית עצמה, ומתוך טעמים פוליטיים כלליים הסכימה לתנאי השלום של לואי הי"ד, ועי"ז נדחתה ההכרעה בדבר השליטה ביבשת צפון אמריקה למרות רצונם של המתישבים הבריטים.   

הספוח של הולנד הספרדית ושתי הסיציליות לצרפת לא נתקיים למעשה, כי צרפת נאלצה לוותר על שאיפתה זו בגלל המפלה שנחלה במלחמה עם הקואליציה האירופית, – מלחמה שנמשכה כמעט עשר שנים.   עם כבוש גיברלטר, האי מנורקה ופורט מאהון – רכשה לה אנגליה נקודות-משען חדשות בים התיכון וסכנת ההשתלטות המסחרית של צרפת הושמה לאל בהשמד ציה המסחרי.   קנדה לא נראתה כה חשובה שכדאי יהיה בגללה להמשיך את המלחמה, הכרוכה בכל מיני תוצאות פוליטיות.   לפי חוזה אוטרכט מש' 1714-1713 מודה לואי בזכות השליטה של בית המלכות האנגלי על הנובר, בתורת גמול לאנגליה בעד הודאתה בירושת הכתר ספרדית.   צרפת נאלצת לוותר לעולם ועד על כל הזכויות והיתרונות במסחר ובתנועת אניות עם ספרד ואמריקה הספרדית, ולא עוד אלא שספרד מתחייבת שלא תעביר אף פעם חלקי-ארץ או זכויות-שלטון לצרפת.   סקוטיה החדשה נעשית בריטית בהחלט, צרפת מוותרת על כל זכויותיה לגבי ניו-פאונדלנד הצרפתי והאיים הסמוכים לו (פרט לכף ברטון) וגם מפרץ הודסון – כלומר על כל הנקודות שהיו מבחר תכניתו הקולונילית של קולבר.   אנגליה מקבלת את גיברלטר ופורט מאהון – מפתחות הים התיכון.   מלבד זה מקבלת חברה אנגלית, חברת הים הדרומי, מאת ספרד זכות מונופולין לשלשים שנה, על פיה רשאית היא להביא למושבות ספרד סחורות קולוניאליות במשקל 500 טונה כנגד תמורה של תוצרת בריטית.   לחברה ניתנת הזכות להקים לה בריאו-דה-להפלטה תחנה למטען החי של אניותיה.   גם פורטוגליה, בת-בריתה של אנגליה, באה על שכרה בשלמות: צרפת מסתלקת מכל האזור לעבר נהר האמזונה, אשר נושב ע"י גויאנה הצרפתית, בותרה בזה על דרך מסחרית בת 1500 מייל.   (אם המלכים עשו מלחמה) – כותב ההיסטוריון – (הנה הסוחרים עשו שלום).

חוגי-המסחר המתחרים של צרפת ואנגליה המשיכו את המלחמה ביניהם גם אחרי חוזה השלום.   צרפת, אשר משקה התחזק למדי, בזכות מדיניותה הכלכלית המרחיקה ראות, היתה רחוקה מאד ממפלה במלחמת-מסחר זו.   איי-הסוכר שלה במערב הודו הכנסתם היתה מרובה משל הבריטיים.   סוכניה המסחריים פורשים את רשת פעולותיהם גם באזור מיסיסיפי, למורת רוחם של המתישבים הבריטיים.   בסקוטיה החדשה.   אשר זה עתה יצאה מרשות צרפת, נמשכות הקנוניות הצרפתיות, המעוררות תסיסה תמידית.   ובמזרח הודו נעשית החברה הצרפתית, בהנהלתו המצוינת של פרנסוא דופלי (Dupleix) למתחרה מסחרי מסוכן ביותר.   נגודי האינטרסים של צרפת ואנגליה מוסיפים א"כ להתחדד עוד יותר, ודוחקים את קץ ההכרעה המוחלטת.   הניגודים הללו מביאים שוב לידי התפרצות המלחמה בש' 1739.   בתחילה פורצת המלחמה בין אנגליה וספרד, בעיקר בגלל זה שאנגליה עברה בלא בושה את גבול הזכויות שניתנו לה לפי חוזה המונופולין שצוין לעיל.   וכיון שבלונדון אין שועים לתלונות ספרד, מתעוררת זו לעזור לעצמה בכוח, והיא אוסרת הרבה מבריחים אנגליים, עונשת אותם קשר ומחרימה את סחורותיהם.   בינתים, עם הוסד המושבה גיאורגיה, נפתח פתח חדש למלחמה.   כי ספרד ראתה ביסוד המושבה הזאת פגיעה בעניניה.   החלו מדנים על עסקי גבולות בין חלוצי גיאורגיה ושכניהם הספרדים בפלורידה, ושטח החכוכים הלך ונתרחב.   המיניסטריון של וואלפול נוטה אמנם לשלום, מטעמים כספיים ופוליטיים, ואולם אין בכוחו לעמוד בפני לחץ המפלגה הקוראת למלחמה.   אניות צרפת מתחברות מלכתחילה עם אניות ספרד לשם מלחמה משותפת בצי האנגלי ולאחר שהועברה המלחמה להודו – מתחילים הצרפתים אף לתפוס את התפקיד הצבאי הראשי, דופלי השכיל לנצל את האנרכיה, שנשתלטה עם מפלת המוגול, והוא מצליח לבצר את עמדתו הפוליטית ואת סמכותו הצבאית, עד כדי כך, שבפרוץ המלחמה היה מובטח בניטרליות מצד המדינות הגדולות בהודו.   וכיון שממוריציוס חשה לעזרתו שוטטה צרפתית, – הרי שהיה לו יתרון תכסיסי על האנגלים.   הצרפתים כבשו את מדרס.   פרשו את השפעתם על כל דרום הודו ויכלו להגן על עמדתם גם בבוא השוטטה הבריטית בש' 1747.

ואולם חוזה השלום (באאכן, בש' 1748) משיב גם כאן את פני הדברים לקדמותם, והמצב נשאר עפ"ר כשהיה.   דופליי נאלץ לוותר על כבושיו, ותמורת זאת משיבים לצרפת עמדות אחדות, שנכבשו ע"י מתישביה בצפון אמריקה, על גבול קנדה.   

גם שלום זה אינו אלא שביתת נשק מבחינת ההתפשטות הקולוניאלית, הפסקה קצרה לפני בוא הקרב המכריע, אשר נמשך שבע שנים (1763-1756).   כל הצדדים מכירים ומודים בדבר זה, וכל אחד מהם חוגר בינתים את כחותיו ומשתדל לנצל שעת הכושר לפי מיטב יכלתו.   הצרפתים והאנגלים, שניהם כאחד, משתדלים להשתמש לטובתם בניגודי המדינות ההודיות, להנחיל את השלטון למקורביהן בשעת סכסוך על כתר המלוכה, להגיע לכבושים צבאיים בשם נסיעי הארץ, ובעזרת מחנות חיילים מילידי המקום.   האנגלי רוברט קלייב, פקיד צעיר של החברה הבריטית, תופס – מתוך תבונה פוליטית וצבאית – את טיב תכניותיו של דופלי, והצרפתי מוצא כאן באנגלי יריב השקול כנגדו.   וכשהחברה הצרפתית – עיפה מסכסוכים וקנוניות העולות ביוקר, שבעת רוגז מירידת הדיבידנדה וחסרת כשרון לחדור לעומק המצב בהודו, – קוראת לדופלי לשוב בש' 1754, נעשה קלייב לשליט המצב בהודו.   

באמריקה שוקדים האנגלים בחריצות על פתוח ההתישבות בנובאסקוטיה, שעברה זה עתה לרשותם.   משנוסדה הליפכס בש' 1749 – נתעשרה המושבה החדשה בנמל מצוין.   בשנים מעטות נאחזים בה מתישבים חדשים במספר רב, העולה פי כמה וכמה על מספר המהגרים שהצליחו הצרפתים למשוך לשטחי התישבותם במשך מאה שנה.   לעומת זאת מקימים הצרפתים במצר היבשה, בין נובאסקוטיה וניו-ברונסביק, כמה מבצרים חדשים.   גם בעמק אוהיו, ה(הינטרלנד) של פנסילבניה ווירגיניה, שבו היו נוגעים זה בזה המשמרות הקיצוניים של שני היריבים, מחזקים הצרפתים את חילם, מקימים מצודות אחדות ומנסים לקשר אותן ע"י שרשרת תחנות, שמטה הראשי שלהן בקוויבק.   המתישבים האנגלים מנסים להרוס את מפעלי הצרפתים, אולם אינם מצליחים.   גדוד ווירגיני גדול שיצא בש' 1753 למחמה זו, בהנהלת ג'ורג' וושינגטון – זה שנעשה אח"כ לגבורה של מלחמת-השחרור באמריקנית – ניגף וסבל הפסדים רבים.   המתישבים הבריטיים המעטים ניתנו לרדיפות וגירושים.   בינתים שוקדת ממשלת אנגליה בחריצות על בנין ציה, ובפרוס המלחמה עומדות כבר הכן 89 אניות-קרב בריטיות, בה בשעה שמספר הצרפתיות מסוג זה מגיע רק כדי 45.   גם מלחמה זו, כקודמות לה, מסתבכת בבעיות חמורות של הפוליטיקה האירופית.   הפעם היתה זו שאלת היריבות שבין פרוסיה לאוסטריה.   אנגליה מתיצבת לצד פרוסיה, וצרפת נעשית בת-ברית לאוסטריה ורוסיה.   אולם לא רק גורלה של אירופה התיכונית, – גורלן של יבשות שלמות מעבר לים, צפון אמריקה והודו, נחוץ כעת בחזיות-המלחמה השונות.   

בשתי השנים הראשונות של המלחמה נוטה הכף לטובת צרפת באוהיו ובנובאסקוטיה מצליחים הצרפתים במלחמתם, בים התיכון מאבדת אנגליה את מנורקה, וגיברלטר צפוי להתקפה מצד הספרד.   בהודו מצליחה ממשלת צרפת להחזיק מעמד בחוף קורומנדל, הוא אזור שלטונה העיקרי.   ממשלת פיט בסכנה.   ואולם כעבור זמן-מה משתנה מזלה של צרפת, והיא נדחקת צעד אחרי צעד מעמדותיה הקולוניאליות.   בש' 1758 נופלת לואיסבורג, ובשתי השנים שלאחריה – קויבק ומוטריאל.   אזור אוהיו נכבש, והמטרה הישנה של ההתפשטות הבריטית באמריקה – הושגה.   השלטונות הצרפתיים הודחו מסנט-לורנס, ואמריקה האנגלית מתפשטת עד המיסיסיפי.   בש' 1759 הוכה הצי הצבאי של צרפת מכה נצחת, ועי"ז נטל מחסה משאית הישובים הצרפתיים באמריקה.   אנגליה כובשת את מרטיניק, גואדלופ, גרנדה ותחנת סנגל, שתפסו מקום חשוב בשוק העבדים.   ספרד, בת-בריתה של צרפת, מאבדת בש' 1762 את האבאנה ואת טנילה.   גם בהודו, לאחר שהגיע לשם צי בריטי, עולים בתהו כל מאמצי צרפת להחזיק מעמד.   עמדה אחר עמדה נשמטת מרשות הצרפתים, ובש' 1757 זוכה קלייב לנצחון גדול על-ידי פלאסיי ונעשה שליט בבנגל.   עד 1761 נקרע גם פונדישרי מהשלטון הצרפתי.   

סוף דבר שמלחמת שבע השנים מביאה מפלה גמורה לשלטון הקולוניאלי של צרפת ויתרון כוח לשליטה לאנגליה.   תנאי השלום נקבעו בהתאם לתוצאות המלחמה.   צרפת הוכרחה לוותר על קנדה ולהסתפק רק באיי-הצפון הקטנים, סן-פייר ומיקלין, שנעשו לה תחנות-דייג.   גם לואיזיאנה ממזרח למיסיסיפי, ופלורידה הספרדית, המדינה הסמוכה לגיאורגיה, עברו לרשות אנגליה.   צרפת הוכרחה לפצות את ספרד בת-בריתה, במסרה לה את לואיזיאנה אשר ממערב למיסיסיפי.   הישובים הצרפתיים, אחרי מאה שנות כבושים מזהירים ותגליות נועזות נעלמים מיבשת צפון אמריקה.   באיי האנטילים הוכרחה צרפת לוותר על גרנדה.   גם בחלוקת האיים הקטנים נוטלת לה אנגליה את חלק הארי (דומיניק, טובגו וסנט-וינסנט), וצרפת מוכרחה להסתפק בסנט-לוציה בלבד.   גם תחניות סנגל (פרט לאי גורה) עוברות לרשות אנגליה.   בהודו מקבלת החברה הצרפתית באופן רשמי את כל השטחים שהיו שיכים לפני ש' 1748; אולם הנחה זו לא היתה לה כמעט כל חשיבות, לפי שאז היו שטחי הרשות הצרפתית בהודו מעטים מאד.   הישובים הצרפתיים היו מפוזרים במישורי-חוף אחדים, ולא היה בהם ממש לעומת האזור הכביר שנכבש כעת ע"י אנגליה.   

את התוצאות הכלליות של מלחמות הישבנות המרכנתילית אשר נמשכו יותר ממאה שנה, אפשר לסכם איפוא כדלהלן: צפון-אמריקה עד המיסיסיפי, לרבות קנדה ופלורידה, נעשית שטח-התישבות בריטי.   הודו נתונה להשגחה הפוליטית של החברה הבריטית.   במערב-הודו – ערב-רב בינלאומי של מושבות אירופיות, ולאורך חוף-העבדים של מערב אפריקה – שרשרת בינלאומית של תחנות אירופיות.   ברשותה הקולוניאלית של הולנד נשארים – יאווה, איי התבלין והישוב הקטן בכף.   מכל הכבושים הקולוניאליים הרבים של ספרד ופורטוגליה – נשארו ברשותן בעיקר השטחים השוממים שבאמריקה הדרומית והתיכונית.   

 

ז

 בין עניניה של מלחמת ההתחרות המרכנתילית קובעת מקום מיוחד לעצמה זכות המונופולין בשוק העבדים, כי זכות זו היא שהבטיחה את האפשרות לספק בקביעות עבדים זולים לצרכי המושבות הטרופיות.   לשם כך היה כמובן צורך להשגיח על דרכי-החוף האפריקניות ששם היו נטענים רוב העבדים.   במסגרת השיטה המרכנתילית היתה למסחר זה חשיבות כפולה ומכופלת: קודם-כל היה זה מקור רווחים עצומים.   לזכותו אפשר לזקוף את רוב עשרן ובנינן של ערי-מסחר שונות, כגון: ליברפול, בריסטול ובמקצת – גם לונדון.   מלבד זה הנה הצלחת הנטיעות, בתחילה – תבלין וקני-סוכר, ואח"כ – טבק ואורז, קפה, קקאו וכותנה – כל הצלחת המטעים הללו היתה מן הנמנע בלעדי עבודת העבדים.   ואולם לא בזאת בלבד מתמצה הערך של מסחר העבדים.   אין לשכוח שבמנגנון המסחר מעבר לאוקינוס בתקופה ההיא נעשה (חוף גויניאה) חלק טבעי בחטיבת דרכים משולשת וקבועה: א) אניות-המסחר עוזבות חופי אנגליה, כשהן טעונות תוצרת בריטית מכל המינים, לתשלום מחיר העבדים, ומגמת פניהן – ערב-אפריקה; ב) בחוף העבדים מחליפות הן את סחורותיהן בעבדים ומשם הן מפליגות למערב-הודו, סורינם או ווירגיניה, שבהן הן מוצאות בנקל סוחרים הקופצים על סחורה זו; ג) משם הן חוזרות לחופי אירופה, טעונות סוכר, רום או טבק.   

בני הדור ההוא, שאין לבם נוקפם עדיין למראה מסחר העבדים, תופסים יפה מאד את ערך המסחר הזה במסגרת משטרם הכלכלי.   בחוברת אחת, שהופיעה בלונדון (בעלום שם המחבר) בש' 1749, (היתרונות הלאומיים והפרטיים שבמסחר האפריקני) הובעה התפיסה הזאת באופן גלוי ומפורש:

"המומחים הבקיאים ביותר בעניני המסחר של ארצנו היו סבורים תמיד, שעסקינו במערב-הודו ובאפריקה – תועלתם הלאומית בשבילנו מרובה משל כל יתר עסקינו.   הכל מודים שהמסחר האפריקני הוא הענף המרבה את יתרונות המושבות והמטעים האמריקניים בשביל אנגליה; בזכותו מובטחים נוטעינו תמיד בהספקת כושים-עבדים, לשם עבודה בגידול קני-סוכר, טבק, אורז, כותנה, פלפל-הודו ושאר נטיעות.   התרחבות התנועה של אניותינו לחופי אמריקה וחזרה, ויחד עם זה כמובן גם רבוי אנשי-הים שלנו, וגם לחם חוקם של רוב העובדים בתעשיה הבריטית – כל אלה יש לזקוף בעיקר על חשבון עבודת הכושים.   וכשם שהם שמשו מכשיר הצלחה ראשון ביסוד מטעינו, כן הם לבדם יוכלו לחזק בעבודתם את המטעים ולהגדילם, למרבה הכנסתם בשביל המטרופולין.   את המסחר בעבדים, על התוצאות הטבעיות הנובעות ממנו, יש לראות בצדק כמקור לא-אכזב של ברכה ועושר ועצמה ימית לאומתנו"

 דברים כאלה נשמעים גם במושבות, בברבדוס היו העבדים נקראים (דם התמצית של המקום) בספר הולנדי נאמר עליהם כי (הם חלק עיקרי מפרי הארץ ובלעדיהם אין כל ערך לקרקע).

לא יפלא איפוא שמסביב לחוף העבדים מתעוררת התחרות נמרצה בין עמי אירופה.   באמצע המאה הי"ח זרוע כל חוף אפריקה המערבית תחנות לממכר עבדים ומבצרים צבאיים להגנת התחנות הללו.   ברשות האנגלים וההולנדים נמצאים אז בערך 25 מבצרים ותחנות.   הצרפתים מפקחים על סנגל בעזרת האי גורה ומצודה של אי סן-לואי וגם מספר רב של תחנות.   הפורטוגזים, – לשעבר השליטים היחידים של החופים הללו – מחזיקים עוד רק בתחנות-המסחר שלהם באיי ביסאגוס.   אף ברנדנבורג של פרוסיה תוקעת כאן יתד ומקימה לה שני מבצרים, ודינמרק – אחד.   

עד כמה נפתח אכספורט העבדים מאפריקה – יעידו במקצת המספרים הבאים המוסבים על שנת 1769.   בשנה ההיא נשלחו כמאה אלף כושים מהחוף אשר בין כף בלאנקו ועד הקונגו.   וזוהי חלוקת העבדים לפי קוניהם.   

ע"י סוחרים אנגלים                           53,100

"         "        צרפתים                       23,520

"         "        הולנדיים                     11,300

"         "        בריטיים-אמריקניים       6,300

"         "        פורטוגזיים                   1,700

"         "        דניים                          1,200

                                                            97,120

 

האנטילים הצרפתים קלטו בתקופת השנים 1780-1780 מ-30 עד 35 אלף כושים לשנה.   ואין לשכוח כמה רבים היו הכושים שנספו בדרך, בטרם הגיעו למקום עבודתם.   בוכסטון, המטפל בברור האבדות הללו בתקופה מאוחרת, קובע שכל שנה היו נלקחים באפריקה ארבע מאות אלף עבדים, ואלם רק 120 אלף היו משמשים לעבודה במושבות, וכל השאר – 280 אלף – היו נספים בשעת הציד בשעת העברתם אל החוף, עם נסיעתם על פני הים ותיכף לביאתם.   לגבי ליברפול ידוע לנו שבמשך העשור 1793-1783 טענו אניותיה 303,737 עבדים, שערכם (המחיר אשר שולם?) נאמד ב-15,186,850 לי"ש.   על גודל ההמונים הרבים, אשר נצודו בחופי אפריקה והובלו בעל-כרחם אל מעבר לאוקינוס האטלנטי, תעיד העובדה הכללית שבראשית המאה הי"ט נאמס מספרם בשבעת מיליונים בערך.   ברם, נכון הדבר כי בזמן ההוא נרכשו ע"י סן-דומינגו הצרפתית בלבד 400,000 עבדים, הרי מסתבר שהמספר הכללי של העבדים עלה עוד בהרבה על 7 מיליונים.   

למרות גבהו מגיע מסחר העבדים בש' 1770 בערך.   אז היו מפליגות מאנגליה כל שנה 107 אניות-עבדים, מלונדון – 57, מבריסטול 33.   בימים ההם מתחיל להצטבר בלנקשייר רכוש עצום, המביא במשך דורות מעטים לידי מהפכה טכנית ומאפשר את צמיחתה של תעשית-האנרגיה המודרנית.   על שיעור הרווחים שצברו סוחרי העבדים בזמן ההוא נוכל לעמוד בקירוב מתוך התפתחות המחירים.   בתחילה, בשעה שראשי השבטים באפריקה עוד טרם הבינו להשתמש במסחר זה לתועלת עצמם, היו קונים בפנים גויניאה כושי צעיר, בריא ומפותח יפה – במחיר חתיכת בד או אנקר (כעשרה לוגים) יין שרוף.   במחיר סוס אחד היו ראשי השבטים נותנים 15-10 כושים.   בסוף המאה הי"ז היתה חברת הכתר של אפריקה משלמת 3 לי"ש מחיר כל עבוד.   ואולם בראשית המאה הי"ח היה כבר המחיר גדול מזה.   חברת סנגל הצרפתית באה אז לידי הסכם עם אחד מראשי השבטים בדבר קנית כושים, ועפ"י ההסכם הזה נקבעו התעריפים הבאים בדבר שווי העבד:

4 רובים עם 5 אבנים, או 6 רובים עם 4 אבנים, או 30 אגני נחושת, או 9 אוקיות אלמוגים, או 2 תופים, או מאה פונט שעוה, או 4 אמות בד אדום, או 30 אמות אריג-צמר גס, או 400 לוג יי"ש, או 4 סינרי-משי, או 30 מטילי-ברזל, או 4 פונטים קרנפול, או 15 גלילי טפטים, או מאה פונט עופרת, או 20 פונט פלפל, או מאה חתיכות בד, או 4 חתיכות בד הודי.   

באפריקה היו משלמים בימים ההם במחיר העבד 16-15 לי"ש, ואולם עד סוף המאה הי"ח עלה מחירו פי כמה וכמה, והנוטעים התחילו מתאוננים כי המחירים הם למעלה מכוחם.   הריוח המינימלי במסחר העבדים היה לא פחות מ-50%, ואולם בתקופות המאוחרות עלה הריוח, – לפי זומברט – עד 200-180%.   רווחים עצומים כאלה היו מן הנמנע, אלמלא ההכנסה המרובה שהביאה עבודת הכושים באזורי המטעים.   נוטעי הסוכר במערב הודו חשבו ומצאו, שאי"ה במשך 18 חודש תכסה עבודת הכושי את הוצאות קנינו.   במטעי הטבק של ווירגיניה היו אומדים את ערך עבודתו השנתית של הכושי בעשרים לי"ש (16 לי"ש בתוצרת טבק וארבע לי"ש – בעצי בנין, תירס ושאר תוצרת).   ואילו ההוצאות לעבד היו לא יותר מחמש לירות וחצי (3 לירות למחיתו, ורבית – 5% של ההון המושקע – ½2 לי"ש, לפי חשבון מחיר מכסימלי של 50 לי"ש).   נמצא שבאופן ממוצע היה העבד מכניס לבלעיו ריוח נקי לשנה בסך ½14 לי"ש.   ועל זה יש להוסיף את הריוח שבא בעקב הרבוי הטבעי של העבדים הצעירים והמולאטים (אם כי יש לציין שחוקרים אחדים סבורים, כי הרבוי הטבעי של הכושים נתמעט בתנאי העבדות).   בדרך כלל היו אומדים את הריוח הנקי, שהעבד מכניס לבעליו במשך השנה, 30 לי"ש (מטעי-סוכר וקפה), 25 לי"ש (מזרעי צמר-גפן) ו-20 לי"ש (אורז).

אמנם, נכון הדבר כי הכנסה מופרזת זו של עבודת-כושים פרימיטיבית היתה תלויה במציאות גמה גורמים.   תנאי מוקדם לכך – קרקע בתולה פוריה, שאפשר לסחוט את לשדה בדרכי-ניצול פרימיטיביים מבלי צורך לטייב את האדמה, כדי להשיב לה מה שניטל ממנה ולשמור על כוח פריונה.   תנאי הכחרי אחר – גידולי קרקע כאלה, שמחיריהם עומדים על רמה ידועה.   ועוד היה כאן משום הכרח: שלא תמצא במושבות ההלו רזרבה מספיקה של פועלים נבונים, המוכשרים לעבודה מורכבת יותר – פועלים שכירים במובן ובהיקף המודרניים; ומצד שני – כוח העבדים יהא נתון לנצול, השקול כנגד נצול הקרקע.   כל שנוי בתנאי-הייצור הללו היה עשוי לשנות את כל חשבון ההכנסה לגבי עבודת הכושים.   ואולם עובדה היא שבתקופה זו, מאמצע המאה הי"ז ועד סוף המאה הי"ח, מצטרפים כל הגורמים הנ"ל יחד ומביאים את מושבות-המטעים לידי פריחה יתרה.   זוהי תקופת הזוהר לאיים האנטיליים שכפריחתם כן נבילתם לאחר שנידלדלה הקרקע וירד מחיר סוכר בשוקי העולם.   אבל כל עוד שנמשכה הפריחה – דמי הכושים הם המזינים אותה וכל אותו הזמן לא פסק זרם המונים השחורים באניות-האוקינוס, בדרכן לאמריקה.

משלוח העבדים נעשה גם הוא בדרך משולשת: קודם-כל היו העבדים (ברובם שבויי-מלחמה) נלקחים ביערות-בראשית של אפריקה ומובלים משם אל החוף דרך אזורי-שלטונם של ראשי-השבטים, שהיו גובים מס לגלגולת.   מזמן הבאתם לחוף ועד השלחם באניות היו כונסים אותם לדיר נורא (בלשון האנגלים – בור-עבדים, ובלשון ההולנדים – צינוק).   שנית: הנסיעה על פני האוקינוס האטלנטי.   זו הצטינה באכזריות כזו שלא היתה שכיחה אף בימים הקשים ההם.   חברות-המסחר היו מצוות להרבות ככל האפשר בדחיקת העבדים לתוך אניותיהן, ואז הוחלו גם לבנות אניות מיוחדות המוכשרות לכך.   המקום על ספון שנועד לכל אחד מה(נוסעים) הללו, ארכו ורחבו היה בדיוק כארכו ורחבו של אדם, וגבהו כגבהו של אדם הזוחל על ארבע.   נקל לשער את כוחה של מגפה או סופה בתנאים כאלה, בנסיעה שנמשכה שבועות רבים.   מחוז חפצה של האניה היה אחד משוקי העבדים שבאמריקה: יאמייקה, ברבדוס, פורטובלו, ווראקרוז, בואנוס-איירס או קרקואס, שמחסר העבדים בהם עלה זמן-מה כפורח.   

שלישית: בשוק-העבדים מתחיל הגלגול האחרון: הובלת העבד למקום עבודתו.   

במקום העבודה נעשה העבד מכשיר ייצור בלבד: במידה שנשתכלל חשבון הרווחים של מושבת-המטעים הרכושנית.   יש שהיו מעסיקים אותו ויש שהיו מכלים אותו, יש שחסו עליו ויש שהעבידוהו עד יציאת הנשמה – הכל לפי הריוח שקוו להפיק ממנו.   וזוהי השיטה שנראתה עפ"ר לכדאית ביותר: חומלים על העבד ומפרנסים אותי די הצורך, כל עוד הוא נמצא במיטב ימיו וכוחותיו הגופניים, ואולם משהתחילו כוחותיו להתמעט – מעבידים אותו עבודת-פרך עד צאת-נשמתו, כדי שלא יהא למשא לעת זקנה.   בעוון בריחה והתנגדות היו העבדים נענשים, כידוע, אכזריים: מלקות, הלת מום וכד'.   במושבות הצרפתיות היה קיים ספר-חוקים מיוחד, הוא 0הקוד השחור) הקובע את היחסים בין הבעלים ועבדיהם.   גם שלטונות ספרד ואנגליה הוציאו פקודות שונות, הקובעות את זמן העבודה, המזונות והקנסות.   אולם שם לא היחס האכזרי נדיר כלל וכלל, כאשר יעידו ההתקוממיות התדירות והמסוכנות של העבדים.   בני-הערובות היה דינם הולך אחר האם, כלומר – 99% מהם היו לעבדים גם הם.   עבדים משוחררים ובני-תערובת לא היו מגיעים לעולם לדרגת בני-חורין גמורים: או שנאסר עליהם לקנות קרקעות, או שלא הורשו לשאת שמות אירופיים, לתפוס משרות מסוימות וכו'.   

 

ח

 הפריחה הכלכלית של ארצות-אירופה הראשיות בתקופת המרכנתיליות מתגלה בכל שטחי המדינה הלאומית.   אמנם אף בארצות שהתקדמו ביותר – והן ארצות אירופה הצפונית-מערבית, – עוד היו לפי מבנה אוכלוסיהן ארצות כפרים בעיקר.   ואולם עם התפתחות המסחר הבינלאומי והתפשטות הקולוניאליות מתגלות בקרבן מגמות המעידות על כוח דינמי שונה לגמרי מזה שהיה ניכר בראשית צמיחת הרכושנות, – ובכך מתחילה תקופת התעשיה המודרנית.   דינמיות עצומה זו גנוזה מעכשיו בחיים הסוציאליים של אירופה, נותנת את אותותיה בכל המערב האטלנטי.   בסוף תקוה זו אנגליה היא העומדת בלי ספק בראש, היא אנגליה אשר בין החוקי השייט הראשונים ובין חוזה השלום של פריז, בין קרומוול ופיט, עברו עליה ימי הזוהר של (הקיסרות הראשונה).   אולם בתקופה זו פורחת גם (הקיסרות הראשונה) של צרפת, בימי לואי הי"ד וקולבר.   גם הולנד בכל המערב האטלנטי.   בסוף תקופה זו אנגליה היא העומדת בלי ספק בראש, היא אנגליה אשר בין חוקי השייט הראשונים ובין חוזה השלום של פריז, בין קרומוול ופיט, עברו עליה ימי הזוהר של (הקיסרות הראשונה).   אולם בתקופה זו פורחת גם (הקיסרות הראשונה) של צרפת, בימי לואי הי"ד וקולבר.   וגם הולנד ברוב עשרה וזהרה החיצוני נחשבת עוד למעצמה כלכלית ראשית.   האכלוסים מתחילים להתרבות במהירות (אם כי לא במדה כה חזקה בתקופת המהפכה התעשיינית שלאחר כך).   גריגורי קינג, חכם הסטטיסטיקה שבאנגליה בימים ההם, קובע שמספר האוכלוסים בארצו, בשנת 1600, היה 4,620,000 ובש' 1700 – 5,500,000 ועל סמך זה הריהו מחשב את מספר אוכלוסי אנגליה בעתיד והוא מעלה בחשבונו כי בש' 1800 יהיו באנגליה 6,420,000 ובש' 1900 – 7,350,000 נפש...   למעשה מתפתחת תנועת האוכלוסים באנגליה בימים ההם כלהלן (למרות ההגירה הניכרת):

בשנת         1740                6,064,000

   "            1750                6,467,000

   "            1770                7,428,000

   "            1780                7,953,000

אוכלוסי צרפת מתרבים ועולים מ-17 מיליון בערך, בשליש השני של המאה הי"ז, עד 23 מיליון בשנת 1785.   אוכלוסי הולנד מתרבים כמעט פי שנים: מ-980,000 בש' 1737 עד 1,882,000 בש' 1805.

גם הכנסות העם והעושר הלאומי מתרבים מהר בתקופה זו, לפי אומדנא מוסמכת היתה הכנסת האוכלוסים באנגליה

בשנת 1679                                    40  מיליון  לי"ש

בסוף המאה הי"ז                   43      "        "

בשנות 1721-1713              49      "        "

בשנת 1740                                    64      "        "

   "     1800                       92.5   "        "

בהכנסה הכללית הזאת תפסה החקלאות לא יותר מ-40%: בש' 1690 רק 14 מיליון לי"ש (33% מערך).   בש' 20-1725 מיליון (כ-40%), ובש' 25-1780 מיליון לי"ש (33% בערך), לא פחות מ-60% עלו בחלקם של המסחר והתעשיה.

והנה מספרים משוערים על הכנסות העם בצרפת:

בשנת         1690    1,020   מיליון  פרנק

    "           1699    2,025      "         "

    "           1780    4,011      "         "

    "           1699    4,655      "         "

ההכנסה הלאומית של הולנד נאמדת ע"י דאבנאנט, לגבי ראשית המאה הי"ח, כדי 18 ורבע מיליון לי"ש, כלומר – כמחצית ההכנסה הבריטית.   הכנסת מסחר-החוץ של בריטניה עולה מ-7 מיליונים לי"ש בשנת 1680 ל-14-13 מיליון בתקופת חוזה אוטרכט, ועד 20 מיליון לי"ש בשנת 1738.   יחד עם התפתחות תחבורת-החוץ עלתה גם התנועה בפנים המדינה, כאשר יעידו המספרים הבאים בדבר הכנסת הדואר באנגליה:

בשנת         1644    5,000   לי"ש

    "           1688    76,318    "

    "           1710    111,461   "

    "           1744    235,492   "

    "           1764    432,048   "

 

התפתחות תנועת האניות הבריטיות (וכן–הצלחת חוקי-השייט) בולטת אך מתוך המספרים הבאים בדבר מטען האניות שהפליגו מחופי אנגליה:

השנה                     אניות אנגליות                              אניות זרות                              בסך הכל

1633                     95,266           טונה                    47,634                      טונה                    142,900           טונה

1714                     421,431           "                       26,573                        "                       448,004           "

1770                     703,495           "                       57,476                        "                       760,971           "

1790                    1,260,828        "                       144,132           "                       1,404,960        "

 

בצד ההתפתחות הכלכלית הזאת בולטת גם עלית ההכנסות הצבוריות, המשמשת בסיס חמרי להתפתחות המדינה הלאומית המודרנית.   

ההכנסות של מלכי צרפת עלו מ-10-8 מיליונים ליבר בסוף המאה הט"ז, למאה ומאתים מיליון בראשית המאה הי"ח, ועד 400 ו-500 מיליון לי"ש בסוף המאה הי"ח.   באנגליה עלו הכנסות המלוכה מחצי מיליון לי"ש בימי אלישבע למיליון ועד שני מיליונים בסוף המאה הי"ז, 8 מיליונים באמצע המאה הי"ח, ו-36 מיליון בסופה.   הכנסות המכס עלו מ-780,000 לי"ש בשנת 1688 עד 1,300,000 לי"ש כעבור 30 שנה.   

על התפתחות החוב הצבורי – קנה-מידה לאשראי של המדינה ולהון המצובר המבקש קליטה – בתקופת השיטה המרכנתילית, יעידו המספרים הבאים בנוגע לאנגליה, צרפת והולנד.

החוב הלאומי באנגליה עולה במשך מאה שנים פי ששים בערך:

בשנת         1658    2,474,290        לי"ש

    "           1701    16,394,702         "        

    "           1748    78,293,313         "        

    "           1762    146,682,844       "        

החוב הממלכתי בצרפת נכפל במשך 90 שנה:

בשנת         1698    2,352,755,000 לי"ש

    "           1715    3,460,000,000    "        

    "           1789    4,467,478,000    "  

החוב הממלכתי בהולנד נמצא במזל ירידה:

בשנת         1660    140 מיליון כתר

    "           1698    25     "         "        

כמידת ההתפתחות הכלכלית של המדינה כן מידת ההתגברות של עצמתה הפוליטית ושאיפות שלטונה.   מתחילה מתפתחת המדינה המודרנית – זו הנוטה לרכוז, נשענת על ביורוקרטיה מקצועית ההולכת וגדלה, ובבוא מנגנון-הנהלה מורכז היא שמה יותר ויותר את ידה על חיי העם.   בחיי המושבות מעבר-לים מתגלה התפתחות זו במגמה מפורשת לשקוד ככל האפשר על זכות הבכורה של המטרופולין.   

במושבות – ביחוד של צרפת וספרד – אשר גם בלאו הכי שרר בהם תמיד משטר אוטוקרטי, התחיל מעתה ה(אבסולוטיזם הנוח) מחמיר עוד יותר.   המלחמה על מונופולין המסחר, הנהגת שיטת מכס ומסים במושובת, וגם המלחמה בהברחת-סחורות, שהלכה ונתפשטה בכל מקום, – – דברים אלה בלבד הביאו בהכרח לידי התפתחות הזאת.   לפיכך הולך ופוחת תפקיד המועצות המקומיות, אשר נוסדו לפי דרשיתם הנמרצת של אוכלוסי המקום, בש' 1647 – בקנדה, ובש' 1670 במושבות המפותחות ביותר של צרפת במערב-הודו, בהשתתפות מועצה של נבחרים מצד המתישבים.   לואי הי"ד מצוה על המושלים שימנעו בהחלט מיצירת מוסדות נבחרים מאיזה מין שהוא.   ודאי שגורם לכך שמשה גם הדאגה לדכוי המהפכניים של צרפת.   ברם הדאגה העיקרית היתה – לבצר את שלטון המונופולין במושבות מבחינת המכס והמסים.   

ירידת ערכם של מוסדות ההנהלה העצמית מתחילה בולטת במושבות הבריטיות, בצפון אמריקה ובמערב-הודו, אשר בהן נתפתחה, כידוע לנו, עוד לפני שנים רבות מסורת חזקה של הנהלת עצמית ומוסדות פרלמנטריים.   עם שיבת בית-סטיוארט מתגברת המלחמה לחזוק זכויותיה המיוחדות של המלכות במושבות.   מתוך כך מבטלים בזה אחר זה את הטשארטרים שניתנו למושבות.   פרקליטי הכתר, שבטלו את הטשארטר של מסטשוסטס בש' 1683, נמקו את הדבר בעבירות על החוק האנגלי, וביחוד – על פקודת-השייט.   אולם עפ"ר לא היה צורך במתן נימוקים ומהלך הדבר היה פשוט ביותר: פרקליט המלוכה היה מבטל את הזכויות בטענת (מי שמך) (Quo Warranto) כיוצא מזה הועברו בשנת 1729 מושבות בצפון אמריקה (מלבד מרילנד, קונקטיקוט ורוד-איילנד) להנהלת הכתר, הטשארטרים שניתנו אחר כך למושבות החדשות (פנסילווניה בש' 1681, לגיאורגיה בש' 1732), מוגבלים מלכתחילה ומשועבדים למגמת-הרכוז הכללית: למלכות ניתנת זכות (ויטו) לגבי ההחלטות של המוסדות הנבחרים במושבות; ולה גם זכות להטלת מסים ומכס.   בדרך זו ניצלה פנסילוניה מרוגל יתר המושבות.   ואולם גיאורגיה מחזירה בכ"ז את הטשארטר לרשות הכתר בש' 1752, והיא נעשית מושבת-כתר ככל שכנותיה.   

גם בדברים אחרים מבקשת המלכות להבליט במושבות את מרותה של מדינת המטרופולין המתחזקת והולכת.   מחוזות שלמים נקרעים מאזורי הטשארטר של המושבות, והם מנוהלים לחוד מטעם הכתר.   כה נוסד למשל בש' 1697 ניו-האמשייר, אשר נקרע ממדינת מסטשוסטס, החשודה על מהפכנות, למרות רצון התושבים.   דרך שני בכוון זה היה – השמוש כנגד מועצות הנבחרים הדימוקרטיות במועצות-הנפות – אלה ששמשו מעין (בתי אצילים) בחוקת המושבות וחבריהן המתמנים – מעשה עד 28 – כולם מקרב (ארבע המאות העליונות) כולם (תמימי דרך, מסורים מאד לממשלה, בעלי מעמד טוב ובעלי יכולת, ולא עניים ונצרכים השקועים בחובות).   נסיון כזה נעשה לראשונה ביאמאיקה, ואח"כ בניו יורק, ניו ג'רסיי, סנט-כריסטופר ושאר מקומות.   בש' 1706 פסק ועד המסחר כי (בקביעת חוקים בדבר הטלת מסים והוצאת כספים כוח המועצה יפה מכוח מוסד הנבחרים).   בש' 1720 נתן המלך הוראה מטין זה לכל המושלים.   מנוי מושלים מטעם חברות מזוכות היה טעון אשור המלכות, עוד לפי פקודת-השייט מש' 1696.   מנוי פקידים, לשם פקוח על ההוצאה לפועל של פקודות-השייט, הוצא מרשות מוסדות הנבחרים (פרט לרוד איילנד) ונמסר לרשות המושל.   

ואשר להתפתחותן הכלכלית של המושבות בתקופה זו – ידוע לנו כי הפוליטיקה של המעצמות הקולוניאליות באירופה בנויה היתה אז על שני עיקרים יסודיים: הגנה על המונופולין הכלכלי של האומה כלפי חוץ ושעבוד המושבות למשק המטרופולין.   פוליטיקה זו מתגשמת בדרגות שונות, ובכל מקום ששם טבועה שיטת השלטון ברוח של נחשלות, וצרות-עין, כגון ספרד, הריהי לובשת צורה אכזרית ואוילית.   הנה כי כן מחליטה ממשלת ספרד להפסיק לגמרי את קשרי מסחרה עם סן-דומינגו, כדי למנוע את ההתחרות של מבריחי-המכס הצרפתיים.   רק אחת לשלש שנים מפליגה לאי זה אנית ממשלה.   ובמקום שהשלטון היה נאור יותר, כגון בצרפת, שם היתה גם ההנהלה המרכנתילית של המושבות טבועה יורת ברוח ליברליות.   אמנם קולבר לא ייעף ולא ייגע בדרישותיו מהמושבות, שיטפחו את הגידולים המתאימים לתנאיהן הטבעיים, כגון טבק, סוכר ואינדיגו באיי האנטילים, תבואות, בקר ודייגות – בקנדה ובאקדיה.   ואולם מצד שני רואה הוא ערך לכשעצמו בפיתוח מסחר ער בין הישובים הצרפתיים.   גם תפיסה זו הולמת כמובן את תכניתו הכלכלית המרכנתילית.   אם אנשי-קנדה יספקו מזונות ועצים לאיי מערב-הודו, ותמורת זאת יקבלו סחורות מתוצרת הדרום – שוב לא תהא המטרופולין צריכה לתת הרבה מתבואותיה, מהבשר וחמרי-הבנין שבתוכה, מחיר המזונות ושכר-הדירה, וכתוצאה מזה גם שכר-העבודה, יעמוד א"כ בצרפת על מדרגה נמוכה, והתעשיה הארצית תוכל להתקיים.   ואולם קולבר הרחיק ללכת בדרכו זו עד כדי כך, שעורר לפתח במושבות ענפי תעשיה מסוימים.   כשם שבקש לפתח בקנדה את בנין האניות, כן מבקש הוא לייסד במערב-הודו בתי-זקוק לסוכר, כדי שהחומר הגלמי אשר לא יוכל להגיע לידי עיבוד בבתי-הזקוק הצרפתיים, לא יושלך ככלי אין חפץ בו, ועל אחת כמה וכמה לא יובא לבתי-הזקוק ההולנדיים, על מנת לסייע להתחרות היריב המסוכן.   רק פעם אחת התערב קולבר לחומרה בעניני המשק הקולוניאלי: משהתחילו לעסוק בקנדה בנסיונות של גידול טבק – אסר את הדבר בש' 1672, שלא לפתוח בהתחרות כנגד הצרפתים במערב-הודו, וגם משום שבסוף-דבר תהא זו תוצרת גרועה.   אחר מות קולבר התחילה גם הפוליטיקה המרכנתילית של צרפת לשעות יותר לעניני עצמה ולהפקיר את עניני המושבות.   נאסרו מפעלי התעשיה שהותרו בשעתם על ידי קולבר, לאחר שהיצרנים הצרפתיים התחילו קובלים על התחרות, וחברות-האניות – על התמעטות ההובלה.   האסורים על מסחר-חוץ הוחמרו מחדש, וכל משא-ומתן בין המושבות וחו"ל – נאסר.   

מגמה זו שולטת גם בהתפתחות הכלכלית של המושבות הבריטיות.   כל כמה שתוצרתן הולמת את צרכיה של תכנית-המשק הלאומית במטרופולין, מסייעים לה ומעודדים אותה ביד רחבה.   על סוג זה נמנו כידוע לנו המושבות הטרופיות ואזורי המטעים במערב-הודו ובצפון אמריקה, שהיו מרוכזים בתוצרת עיקרית אחת; גם תעשית חמרים לבנין אניות (עצים, ברזל, קנבוס, זפת וכו') זכתה לתמיכה הגונה, בעזרת פרסי אימפורט והפקעת חלקי-יער לצרכיה.   מכאן גם השאיפה לעודד את הבאתם של מחצבי-ברזל לאנגליה.   בימים ההם, על סף תקופת-המעבר הגדולה במשק הרכושני ובערב המהפכה התעשיינית, התחילה תעשית-הברזל הבריטית סובלת בתמידות מחוסר-גלם, כי מצד אחד התחילו לדלול אוצרות פחם-העץ הדרוש לכבשנים, ומצד שני – טרם נודע שדבר מציאותם של מחצבי-ברזל גדולים באנגליה.   כמחצית הברזל הגלמי אשר עובד בשפילד, הובאה אז מרוסיה (15000 טונה לשנה) ומשבדיה (5000 טונה).   כדי שאוצרות הברזל במושבות יוכלו לשמש לטובת משק המטרופולין – בוטל בש' 1750 מכס האימפורט של ברזל גלמי מאמריקה לכל חופי בריטניה.   

ואולם בשעה שטובת המשק של המטרופולין וטובת המושבות היו סותרות זו את זו, ניסתה גם אנגליה המרכנתילית לשעבד בלא חמלה את מושבותיה לטובת המשק האנגלי.   יחד עם בטול מכס-הברזל, לטובת חרושת-הברזל הבריטית לא נמנעה אנגליה מלקבוע גם את הפקודה הבאה:

"שום בית-חרושת לנזירת-ברזל או לענילתו...   ושום כבשן לעשית פלדה–לא יוקמו אף באחת ממושבות הוד מלכותו באמריקה.   אלה שכבר נבנו–ידונו בהם כדברים שיש בהם נזק צבורי".

מגמה זו בולטת ביחוד לגבי ענפי-המלאה הקולוניאלים שתוצרתם היתה עשויה להתחרות בתוצרת המטרופולין ולהקטין את מחזורה המסחרי עם המושבות.   עוד בש' 1699 כותב ועד המסחר בתזכירו, שהוגש לבית-המחוקקים הבריטי, לאמר:

"אעפ"י שבשעת יסוד מטעינו באמריקה היתה הכונה שהמישבים יעסקו שם רק בענפי-מלאכה שאינם קימים במידנת אנגליה...   הנה עכשיו התחילה אנגליה החדשה, וגם שאר מושבות בצפון, להתרכז יותר מדי בתעשית אריגי צמר ודבר זה מזיק לממלכה לא פחות מאותה התעשיה שבאירלנד; אשר ע"כ מיעצים אנו שאסור כזה יוטל גם עליהן.   

ואמנם, הסכסוך הראשון בין המטרופולין ומשובותיה אירע בשטח תעשית הטכסטיל, ובעיקר – אריגת הצמר, שבה היו מעונינים מאד גם מגדלי הצאן וגם היצרנים והסוחרים של אנגליה.   לאחר תקופה חלוצית, שבה אחזו באמצעים שונים כדי לפתח את גדול הצאן, ולאחר שענף זה התקדם עד כדי לספק את כל תצרוכת-האריגים המקומית, – גברה תעשית האריג בסוף המאה הי"ז באנגליה החדשה במידה כזו, שהתחילו שולחים אריגים למושבות הטבק והאורז אשר באיי-מערב-הודו.   במשך הזמן נבנו גם בתי-מלאכה לכל הפרוצסים המורכבים הכרוכים בתעשיה זו, כגון בתי-אריגה, מצבעות ומכבסות; סריקת הצמר וטויתו נעשו כמקודם בחוה גופה.   ההולנדים בניו-יורק והשווידים בדילאואר, לא פגרו גם הם אחרי היאנקים; אורגי פילדלפיה זכו במהרה לשם טוב אף כיצרני אריגים עדינים.   

את כל ההתפתחות הזאת בא לעקור חוק הצמר מש' 1699, שאסר לשלוח סחורות צמר למכירה מהמושבות לחו"ל, או ממושבה אחת לחברתה או מנקודה אחת שבמושבה לנקודה שניה.   הכונה היתה איפוא לצמצם את אריגת-הצמר בגבולות התצרוכת המקומית בלבד.   מצד שני בוטל בש' 1700 מכס האימפורט של אריגי-צמר, שהובאו לאמריקה מאנגליה.   

אמצעים חמורים ממין זה נקטו גם כנגד תעשית-הכובעים, שהיו לה סכויי-התפתחות יפים במושבות צפון אמריקה, מפאת עורות-הבונים שנמצאו שם לרוב.   לפי בקשתם של עושי-לבד בלונדון ערך הפרלמנט בש' 1731 חקירה ודרישה, וזו קבעה כי אנגליה החדשה וניו-יורק מייצרים עשרת אלפים כובעים בשנה.   בבוסטון בלבד נמצאו 16 כובענים, שכל אחד מהם ייצר 40 כובעים בשבוע.   הסחורה היתה נמכרת לא רק במושבות הדרום ובמערב-הודו, כי אם – על אף כל השיטה – נשלחת למכירה גם לאירלנד, ספרד ופורטוגליה.   לשם הגנת התעשיה הבריטית מהר הפרלמנט להחליט כי (שום כובדים ולבד' צבועים או בלתי-צבועים, מוגמרים או גלמיים, לא יותרו לטעינה באניה, בעגלה או על סוס, אם הכונה היא לשלחם למקום אחר, איזה שהוא).   העובדים על הפקודה נענשו בקנס של 500 לי"ש.   וכדי להכביד אף על התעשיה שנועדה לא לאכספורט אלא לספוק צרכי המקום, יצאה גזרה חדשה שאין אדם רשאי לעסוק במלאכת הכובענות, אלא אם כן יש לו נסיון של שבע שנים, ושום אומן אינו רשאי להעסיק יותר משני שוליות; על הכושים נאסר בכלל לעסוק במלאכה זו.   

באמצעים חמורים ממין זה התחילה הממלכה לעכב גם את התפתחות מסחר המושבות, בכל מקום שהתפתחות זו היתה סותרת את שיטת-המונופולין הממלכתית.   למשל: בש' 1731 הוצא באנגליה חוק-המלאכה שגרם הרבה לחדוד היחסים בין המושבות האמריקניות ובין אנגליה.   סוחרי אמריקה היו מעונינים להגדיל את מחזור המסחר עם איי-הסוכר הצרפתיים ועם גויאנה ההולנדית.   מצד אחד לא היה בית-קבולה של מערב הודו הבריטית גדול עד כדי לקלוט את התוצרת האמריקנית שהלכה והתרחבה, ומידת הרווחים של היצרנים נמצאה עי"ז במזל ירידה.   מצד שני אפשר היה לקנות סוכר ומלאסה במושבות צרפת יותר בזול מאשר ביאמייקה, קצת – משום שבאיים הצרפתיים עוד לא נידלדלה הקרקע ביורת עו"כ נתנה יבול טוב, וקצת – משום שאפשרויות ניצול המלאסה באיים הצרפתיים היו מוגבלות, מחמת אסור האימפורט של רום לצרפת, בעקב התנאים הכלכליים הללו נפתח מסחר חשאי חזק, והראשונים שמיחו כנגדו היו, כמובן הנוטעים הבריטיים במערב-הודו, שבימים ההם נחשבו לילדי-השעשועים של הפרמלנט הבריטי.   בתשובה למחאתם החליט בית-המחוקקים מיד לאסור כל אימפורט של סוכר, מלאסה ורום לבריטניה, אירלנד והמושבות האמריקניות, וכן כל אכספורט של עצים וסוסים למושבות זרות.   ואולם החלטה זו נדחתה ע"י בית-הלורדים, בטעה שההתערבות במסחר המושבות הצפוניות עלולה לסכן את תוצרתן החקלאית ויחד עם זה – גם את כוח קניתן לגבי התוצרת האנגלית.   לסוף נגמר הדבר בפשרה (לשם עדוד הענף במושבות-הסוכר האמריקניות של הוד מלכותו).   עפ"י פשרה זו הוטל מכס כבד מאד על סוכר זר (לרום וספירט – 3-4 שילינג לגאלון, מלאסה וסירופ – חצי שילינג, סוכר – 5 שילינג לצנטנר).   המסחר עם מערב-הודו הצרפתית עלול היה לקבל עי"ז מכה נצחת, אלא שלמעשה גרם הדבר לכך שהמסחר בגנבה התחיל עולה כפורה...

ברם, טעות היא להניח שגזירות והגבלות אלו הצליחו להטות את ההתפתחות הכלכלית של המושבות או אפילו לעכב לאורך ימים את צמיחתם של ענפי-התעשיה המיוחדים למקום, או להטות את המסחר ממסלולו הטבעי.   הגזירות הקשות היו עלולות, כמובן, לפגוע לרעה בענפי-תעשיה רכים או בענפי המסחר.   ואולם אין זו אלא פגיעה ארעית.   אי אפשר היה לעצור לגמרי את ההתפתחות הכלכלית העצמית של המושבות.   האוכלוסים הלכו ונתרבו, ובאמצע המאה הי"ח עלה מספר התושבים.   האוכלוסים הלכו ונתרבו, ובאמצע המאה הי"ח עלה מספר התושבים, בנקודות הבריטיות אשר ביבשת אמריקה, למעלה ממיליון; בבוסטון ובפילדלפיה היו 20,000 תושבים, בניו-יורק למעלה מ-10,000, ואעפ"י שרוב האוכלוסים עסקו בחקלאות, והאדמה הזולה משכה את המהגרים (לעבדה ולשמרה), ועודפי-פועלים טרם יהיו בעת ההיא – בכ"ז מן ההכרח היה שיתפתחו דרכי המסחר וענפי המלאכה והתעשיה.   דוקא עובדה זו שרוב המתישבים באמריקה עסקו בעבודת-האדמה, לספוק צרכי-עצמם, היא שהיתה גורם נוסף לכך שהמתישבים לא יכלו להוציא את כספם הדל והצבור בעמל רב לקנית סחורות-תעשיה בריטיות.   מוכרחים היו לספק גם את תצרוכתם התעשינית מתוכם, כדי לאזן כל כמה שאפשר את עסקי מסחרם.   

גם המרחק הגיאוגרפי הרב שבין המטרופולין והמושבות גרם במדה מסוימת לצמצום, ולפעמים אף לסתירת ההשפעה של שיטת המונופולין וההגבלות בימי המרכנתיליות.   אם רצו לברר את כונתו האמיתית של סעיף פלוני בחוקה חדשה (בדרך של חליפת-מכתבים בין בוסטון או קינגסטון ובין לונדון) – היתה מתקבלת התשובה רק כעבור כמה חדשים.   מובן שבתנאים כאלה לא קשה היה לעקוף את החוק או להכניס בו שנוים זמניים, המבטלים את תקפו.   את המסחר-בגנבה קשה היה למנוע, כי החופים היו ארוכים, ובאניות-מפרשים אטיות – כנהוג בזמן ההוא – אי-אפשר היה להשגיח בעין צופיה על המתרחש בחוף.   

סתירות פנימיות אלו ביחסים הבינלאומיים שבין מדינות אירופה לבין מושבותיהן, מביאות לידי כך שהשיטה המרכנתילית צועדת לקראת פתרון מהפכני, אילו הצליחו הולנד, צרפת, אנגליה או ספרד להשיג את מטרתן ולבצע מונופולין מסחרי קולוניאלי מוחלט – היתה מתעכבת הרבה התפתחותה הסוציאלית והכלכלית של אירופה.   ואולם היא הנותנת, כמובן, שהשגת המטרה היתה מן הנמנע.   הישטה הקולוניאלית של ארצות ההתחרות המרכנתילית היתה בעצם חטיבה אחת.   אולם הפעולות המתנגדות של המעמדות בתחום הפוליטיקה הישבנית, הסתירות שבין החלטות-פרלמנט, טופסי-חוקים, פסקי בית-דין והחלטות שלטונות המכס, ובין הכוחות העולים הסוציאליים והכלכליים שברכושנות המרכנתילית – מתוך כל אלה פלסה לה התפתחות-הייצור הגדולה נתיב שהוליך למהפכה התעשיינית.   אילו עלתה בידי אנגליה, צרפת או ספרד לשעבד את חיי הכלכלה של מושבותיהן ולדחקם לדפוס ייצור מצומצם כרצון המטרופולין, – היה העולם החדש רחוק מאד מדמותו הנוכחית, וגם העולם הישן היה עני יותר.   ואולם היא הנותנת שאי-אפשר היה להשיג מטרה כזאת.   כוחות-הייצור, שנתעוררו בארצות-ההתישבות החדשות, חרגו לקראת התקדמות שאין להשיבה אחור.   על קרקע הסתירות שבין התפתחותם ובין התכנית הקולוניאלית-פוליטית של המטרופולין, בין חלקי-השייט וחלק הצמר ובין ההתאבקות הכלכלית והפוליטית ש המושבות על חופש מסחרן, – על קרקע זו צומח הסכסוך המביא קץ לשיטת-ההתישבות המרכנתילית.      

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] Sartorlus v. Wallershausen, 369-370

[2]  הרוזן ווארן בספרו: De letat moral de la population indigene מובא בחברוה של רוזה לוכסנבורג 347,

    Akkumulation.

[3]  Hugh murray’ james Wilson, etc. Historical and descriptial of British India Edinborough 1843.