_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

המצב הכלכלי ביישוב

חיים ארלוזורוב

לתוכן הענינים

 

סגולה טובה היא לישוב העברי בארץ­ ­– ובמידה יתרה עוד לציבור הפועלים – שהם רואים בעבודה את הדרך העיקרית להגשמת הציונות.

פעולת הבניין היום-יומית, שכולנו שקועים בה בשלש מאות וחמשים ימות-החול, נראית בעינינו כתפקיד הציוני העיקרי המוטל על דורנו. הכרה לנו, כי התגשמות הציוניות אינה תלויה בהמצאת הגדרות מדיניות מפתיעות  ;הכרה לנו, כי גם הקשר בין הגולה העברית ובין א"י אינו תלוי בגרויי-התלהבות הבאים ע"י תנופת­-יד מדינית, אלא הרבה יותר בהבנה הנאמנה לגבי העובדות הקובעות את מציאות עבודתנו בארץ.

המציאות המתייצבת לפנינו בשעה זו בכל בהירותה – היא אותה המציאות שכולנו מכירים אותה היטב היטב. לפנינו הארץ הקטנה והדלה, שכחותיה היוצרים לא התפתחו עדיין במלואם ואצרותיה הטבעיים אינם נובעים בשפע. ולתוך הארץ הזאת אנחנו דוחפים שנה שנה את העליה היהודית. העליה באה מתוך הגולה העברית בצלמה ובדמותה, ואנחנו מתאמצים להשרישה בקרקע ולהקליטה בעבודה, לפתח ולהרחיב כל אפשרות לעבודה ולקליטת זרם העולים המתמיד הנכנס לארץ – זה הזרם שלאשרנו ולשמחתנו הוא מגיע, זה שנה ומחצה, לאלפים בכל חודש.

מציאות זו שמפעלנו נתון בה – פרושה: כי הפּרוצס של התישבות היהודים בא"י יוכל להתגשם רק מתוך תנועה תמידית של עליות וירידות.

גם בתנאים טובים ביותר אין מנוס מתנודה תדירה זו, ואנחנו, שקשרנו את חיינו בארץ זו ובנינה, מחויבים לדעת שאין כאן "משברים" בלתי צפויים, אלא קצב נורמלי של עבודת הבנין בארץ. במשך כל התקופה, שבה ילכו הלוך והמשך זו העליה המתמידה מן הגולה והתישבותנו בארץ, נהיה מוכרחים לעבור לסרוגין מעונת התרחבות לעונת התכווצות, מעונת שלוה לעונת דאגה וחרדה. חזיון זה משותף הוא לכל ארצות ההתישבות, אף לגדולות ולעשירות שבהן, ושנויי הוסת הכלכלי, תקופות רוחה ותקופות צמצום – הם לחם חוקן של ארצות כאלה. בתנאי א"י המיוחדים הכרח הוא שהעליות והירידות תהיינה בולטות ונכרות יותר מאשר בארצות גדולות ועשירות.

אל נשכח שהעליה היהודית – באותו ההיקף ובאותה המידה שזרמה לא"י במשך השנים האחרונות – יצאה כבר, מבחינה כלכלית, מגדר חזיון פעוט שאין להביאו בחשבון. אם נשוה את מספרי ההגירה לאוסטרליה, לזילנדיה החדשה או לאפריקה הדרומית במשך הזמן הזה למספריה של עליתנו – נמצא כי היא עולה כמעט בד בבד  עם רבוי  האוכלוסין ע"י ההגירה במדינות האלה. (עודף ההגירה לאוסטרליה על היציאה הגיע ל-29779 בשנת 1920, ל-15789 בשנת 1921. ההגירה לאפריקה הדרומית עלתה ל-20934 בשנת 1921;ל-13235 בשנת 1922. המספר הממוצע של עולים לניו זילנד הגיע לשנה בין 1906-1910 ל-1893, בשנים 1911-15 למספר של 7132 וכו'). ואם נביא בחשבון את התנאים המיוחדים של ארצנו, נבין מיד כי דרושה התאמצות מיוחדת כדי להתגבר  על נקודות הקפאון העלולות לחזור מדי פעם לתוך מהלך עבודתנו.

מהלך זה של עבודתנו אינו נקבע ע"י השעה הנוכחית בהתפתחות הישוב. אנו תלויים עוד מכמה בחינות בגורמי-חוץ, יותר כמעט מאשר בגורמים הפנימיים. שימו לב לדוגמא אחת: א"י היא ברובה ארץ אגררית, – והנה השנה האחרונה היתה שנת בצורת לגבי אזורים שלמים ופוריים של הארץ, ואף על פי כן לא היה מורגש משבר כלכלי בישוב, ולא עוד אלא ששררה במשך השנה התעוררות כלכלית;והשתא, כשגשמי-ברכה יורדים בשפע ויש לקוות לתנובה פחות או יותר נורמלית – שוררת בקרב הישוב הרגשה של שפל ומשבר. האין הרגשה זו תלויה הרבה בהשתלשלות המאורעות בתוך היהדות בגולה – בפולין, רומניה ורוסיה? דומה הדבר, כאלו האקלים הפסיכולוגי-כלכלי של ישובנו הסתגל כבר במקצת לאקלימה הפיזי של ארץ-ישראל: שמונה חדשים ללא גשם וללא עננים, שמי-תכלת ושמש, ואחרי שמונה החדשים האלה – שמי-עופרת, סערות וסופות שכבר הספקנו בינתים לשכוח את מציאותם. אף שעה זו היא שעת תמורות: עננים קודרים, שהספקנו לשכחם במשך עשרים החדשים האחרונים, הולכים ונראים על אופק פעולתנו – ויש שנבהלים מפניהם ויוצרים פניקה של "משבר", זו שהיא גרועה ומסוכנת יותר מאשר המשבר עצמו.

אנו נמצאים כרגע על סף תקופת שבל במצבו הכלכלי של הישוב. לא פחות ולא יותר. ועלינו להתבונן בעובדות כמות שהן, כדי שנמצא עצה להתגבר על נקודת הירידה.

השנוי שהתהוה מתבטא אצלנו בעיקר בשני חזיונות בולטים, ראשית: נחשול הספקולציה ששטף את הישוב כמעט שעבר וחלף לגמרי. דרכי ציון של ספסרות הקרקעות אבלות מאין באי מועד. הסוכנויות לממכר בתים ומגרשים התרוקנו. הבנינים פסקו לנוד, ואינם עוברים עוד בטמפו מהיר מיד ליד. עוד לפני זמן לא רב שטף הגל את כל הארץ. קרקעות שרגל יהודי לא דרכה בהן – מבית-שאן ועד עזה ומבאר-שבע עד דן – נעשו אוביקטים למקח וממכר פרוע של סרסורים. הגל עבר – ובא שתוק גמור. שנית: – וזהו כמובן חזיון חמור הרבה יותר – ענני חוסר-העבודה, שכמעט שכחנום במשך ירחי הגאות שעברו על שמינו. הפועל העברי, שבא לארץ כדי להשקיע את כוחו בבנין הלאומי הגדול, מתהלך בטל ברחובות הערים ומצפה ליום עבודה. שוב רואה הפועל את עצמו נתון כולו לשאלת המחר, והדאגה לקיומו נעשית – בעל כרחו – לשאלה מרכזית בנפשו. שוב מתרכזים והולכים בתוך מחנות העולים קבוצי אנשים היורדים מעל האניות וכל רצונם לעבודה. ועוד הפעם עלינו לחפש ולמצוא פתרונות לשאלה זו.

אף על פי כן נדמה לי, שאם נתבונן בנידון זה לעובדות האוביקטיביות – נראה כי גם כאן אין מקום להערכות מופרזות. נדמה לי, כי חוסר-העבודה בשעה זו בולט ביותר לא ע"י היקפו המוחלט המעורר דאגות, כי אם בשל גורם אחר המציין אותו. גורם זה הוא ההפרש בין היקף חוסר-העבודה הנוכחי ובין כמות העבודה הרגילה בעונת הגאות שקדמה לחורף זה, הפרש הגדול הפעם הרבה יותר מאשר בשנים קודמות. למשל, בעונת העבודה של שנת 1922 הגיע מספר מחוסרי העבודה אצלנו ל-7,5 אחוז, ובעונת חוסר-העבודה שבאה אחריה ל-12 אחוז – ההפרש בין העונות היה בערך 4,5 אחוז. בעונת העבודה של שנת 1923 הגיע מספר מחוסרי-העבודה ל-9 אחוז ובתקופת חוסר-העבודה ל-14 אחוז – שוב אותו ההפרש בערך. אולם הפעם, בעונת הגאות של העליה האחרונה, ירד אחוז מחוסרי-העבודה למינימום של 4 אחוז – ועכשיו, אפילו אם יגיע אחוז חוסר העבודה רק ל-10 או ל-11 אחוז – מצב שלא היה מעורר חששות מוגזמים לפני שנתים – נמצא שההפרש בין עונה לעונה יגיע ל-6 אחוזים או אפילו ל-7 אחוזים. עובדה זו היא הנותנת למצב צורה חריפה ורצינית יתר משיש לו במציאות.

בין הגורמים למצב הנוכחי במשקנו צריך לציין גם גורם ארצי כללי, שהשפיע כאן במידה ידועה, ואם כי אינו קשור באופן בלתי-אמצעי בהתפתחות הפנימית של הישוב העברי. יסודותיו – כפי שהדגיש בצדק הד"ר רופין – הם במעבר הארץ ממשטר הטורקי אל רשות המנדט האנגלי. האדמיניסטרציה הטורקית השאירה בארץ ללא ספוק שורה שלמה של צרכים כלכליים. הוזנחו כמה עבודות צבוריות, שהכרח בהן לפתוח הארץ ולהכנתה לקראת משק מודרני ומפותח. א"י היתה נפה קטנה בתוך הקיסרות העותומנית, ורבים ממפעלי ההכשרה הארצית לא נעשו כל זמן שהמשטר הקודם היה קיים. עם חלופי המשמרות, עם כניסת האנגלים, עלה מאליו על הפרק מלוי התפקידים הממשלתיים האלה, לשם יצירת תנאים כלכליים בארץ שיתאימו לצרכי התפתחות משקית מודרנית. ע"י כך נוצרה כמות עבודה נוספת, שהתרכזה במשך זמן ידוע בידי העובד העברי. במשך שבע השנים נבנתה רשת דרכים, רבו והסתעפו מסילות הברזל, נעשו עבודות צבוריות אחרות ששמשו בית-קבול למספר רב של עובדים עברים. ואפילו עבודת בנין הבתים קשורה במידה ידועה בשנוי האדמיניסטרטיבי הזה. גם אלמלא גדלה העליה היהודית – היתה עולה מאליה על הפרק אחר כניסת האנגלים השאלה בדבר מעבר היהודים מתוך הפרורים הערביים לשכונות יהודיות מודרניות. והנה עכשיו הגענו במידת-מה לגבולות ספוק הצרכים והתקונים היסודיים האלה. מובן מאליו, שגם כעת ישנן עבודות רבות המכוונות להחזקת הקיים, כגון שמירת הדרכים ותיקונן ועבודות תיקון בבנינים ומסילות הברזל, אבל אלה הם בגדר צרכים נורמליים שלאחרי עבודת הפתוח היסודית. גמר העבודה הזאת קובע, מבחינת קליטת העליה, נקודת-עצירות ידועה בדרך עבודתנו.

אולם המכריעים הרבה יותר מהם, כמובן, הגורמים הפנימיים הכרוכים בהתפתחותו הכלכלית של הישוב העברי עצמו. התפתחות זו, והמצב הנוכחי שהוא תוצאתה, מותנית בעליה היהודית; הרכבתה הכלכלית והחברותית, כוון המשק שלה ודרכי התאחזותה בארץ. הנה הקוים המציינים את העליה הזאת במשך שנתיים האחרונות: א) רכוזה המופרז בערים. בין אוקטובר 1922 וינואר 1926 התרכזו כ-80 אחוז של כל ההגירה לארץ בתוך ערינו המעטות, ביחוד בתל-אביב – זה בית-הקבול העיקרי לזרם החדש;

ב)בתחום הערים האלה הצטמצמה העליה בענפי מסחר ותעשיה פעוטים ובכל סוגי התווך. ענפי משק ממין זה אין בהם משום בסיס משקי איתן ומשום הרחבה ניכרת של היקף העבודה.

וכדאי להדגיש שהקוים היסודיים של התפתחות זו נתגלו גם במשך השנה האחרונה. לפי הספירה הרשמית של תל-אביב, עיר-מבצרה הראשית של העליה בתקופה זו, יש לציין בעיר זו רבוי ניכר של מפעלים כלכליים במשך שנת תרפ"ה בהשואה לשנה הקודמת, אולם הרבוי הוא בעל אופי מיוחד. בין יתר המפעלים נתרבו, לגבי שנת תרפ"ד, מפעלי התעשיה בת"א ב-31,1 אחוז, בתי המלאכה

ב-24,7 אחוז. לעומת זאת גדל מספר המשרדים ב-96,8 אחוז, מספר המוסדות הציבוריים ב-39,1 אחוז, מפעלי-המסחר,  בתי כל וכו' – ב038,8 אחוז, האמנויות החפשיות ב-20 אחוז בערך. בולט איפוא לעין, כי רבוי המפעלים החדשים היה במשך השנה לצד הענפים שאינם פרודוקטיביים. באותו כוון הולך כמובן גם זרם התושבים החדשים: לת"א התוספו במשך תרפ"ה 13,266 נפשות. מהן נכנסו לענפי התעשיה, המלאכה, הבנין, ההובלה וכו' – כ-2098 אנשים. לאלה יש אולי לצרף כ-900 מחוסרי עבודה שהיו רשומים ביום המפקד. שאר העולים נפנו למקצועות בלתי-פרודוקטיביים. וצריך להוסיף כאן, שאפילו התפתחות מופרזת ומדולדלת זו הולכת ומתקרבת לגבול נקודת-השובע. על כך מעיד ההכרח ההולך וגדל אצל העולים החדשים, שרוצים ליסד מפעלים חדשים בארץ – לצאת מגבולות ת"א ולחפש אחיזה ומקלט באחת הערים האחרות, שלא זכו עד עכשיו בחלק המגיע להם בזרם העליה. אם נקבע את מספר המפעלים שהתקיימו בערים בסוף תרפ"ד ל-100, – יצא מספרם בסוף תרפ"ה:

 

1925

1924

 

173

100

בתל-אביב

252

100

בירושלים

263

100

בחיפה

200

100

בכל יתר הערים

 

מתברר מתוך זה, שבכל יתר הערים גדל במשך השנה האחרונה מספר המפעלים החדשים במהירות רבה יותר מאשר בתל-אביב. מי שמכיר את כוח-המשיכה העז של העליה האחרונה לגבי תל-אביב – יבין את החזיון הזה ולא יפרש אותו אחרת מאשר ע"י ההכרח שעמד בפני העולים לצאת מתחומה של ת"א, לעזוב את המחנק המשקי השורר בה ולנסות לכבוש נקודת-אחיזה במקום אחר. בכל מהלך הענינים הזה מונח היסוד למצבו הנוכחי של הישוב. מה שקוראים היום  "משבר" – הוא משבר העליה הזאת וכוונה.

היסוד היה רעוע במשך כל הזמן. אך מהו הגורם הבלתי-אמצעי שהביא דוקא עכשיו, בחדשים האחרונים, לידי ירידה, אל עונת-השפל הנקראת אצלנו משבר? הגורם הזה הוא בעצם לא בדרכי התוצרת, ומקומו לא בשוק-העבודה – הוא בהתמוטטות רכושה של עלית השנים האלה. הסוכך הפיננסי, גם במסחר וגם בתעשיה היהודית בעיר, נקרע מרוב מתיחה, ובעד הקרעים מיללת סופת המשבר. בנוגע לזה יש לציין שלש עובדות, שהכריעו באופן ישר את הכף לצד המצב הנוכחי.

ראשית: העיר הא"יית היא שדה הפעולה של ההון הפרטי הזורם לארץ כדי להשתתף בבנינה. אולם מה טיבו ומה תרכבתו הפנימית של ההון הזה?

אומרים כיח בא"י הושקעו במשך השנים האחרונות כשני מיליוני לירות. העובדה לעצמה היא בודאי נכונה. אולם כיצד הושקע הסכום הזה במשק? הוא התפורר למאות פרורים, נשבר לאלפי רסיסים! על כל רסיס ורסיס כזה של הון צריך היה לקום משק הנושא את עצמו. אבל זהו היקף מצומצם כדדי ליצור בסיס בריא לבנין העיר. לפי גדלו הפנימי ההון העירוני שלנו אינו מתאים איפוא עד היום לתפקידים שהוטלו עליו, ואינו יכול להבטיח התפתחות נורמלית. על העובדה הזאת מעידים כמה וכמה חזיונות; מעיד על כך רבוי השותפויות במסחר ובתעשיה. בתחום המפעלים שנרשמו במשרדי הממשלה הגיעו השותפויות בשנת 1923 ל-65 אחוז, בשנת 1924 ל-62 אחוז, בשנת 1925 ל-68 אחוז. ויש עוד לצרף את המון השותפויות המסתתרות מאחורי בתי במסחר של יחידים. זהו רכוש מפורר ומצומצם ששאב את כחו הדל מתוך התלכדות של פרורים; השותפים מתלבטים ומתחבטים, ויש שהם לקויים בחוסר-אונים אפילו עם התחלת המפעל. על ההיקף הפנימי הבלתי מספיק של ההון העירוני מעידה גם העובדה, כי רכושן של חברות-מניות, שנוסדו אצלנו בשנים האלה, הוא מוגבל מאוד. בשנת 1925 הגיע הון-המניות ב-30 אחוז של החברות החדשות לסכומים פחותים מ-1000 לי"מ, ב-37 אחוז של החברות עד לגבול של 2000 לי"מ.

מעיד על כך חזיון אחר: הארעיות בקיומם של המפעלים הולכים ונוסדים. בשנת תרפ"ה נוסדו מחדש 57 מפעלי תעשיה, לעומת זאת נתבטלו – ולפעמים באותם ענפי העבודה עצמם – 20 מפעל; נוסדו 266 בתי מלאכה ונתבטלו 138. אין להניח שתנאי השוק גרמו לידי חזיון זה, וגם בתוצרת אין למצוא את מקורו. אדרבה, התושבים התרבו, הישוב גדל, השוק התרחב, כוח הקניה עלה. ומוסד המזוין בהון מספיק לא היה מפסיק בשום אופן את עבודתו ע"י ליקבידציה מבוהלת ולא היה מוותר על האפשרות להמשיך ולכבוש את השוק. משמע שהמחנק בהון הביא לידי כך והוא גם היה הגורם הראשון הבלתי-אמצעי למצב הנוכחי בישוב.

שנית: ההון הפרטי הנכנס לערים משתקע והולך במידה רבה מאד בנכסי דלא ניידי, בקרקעות ובבנינים. הוא יוצא מן המחזור הפנימי. במקרים רבים הוא יוצא לגמרי מתחומי הישוב העברי. בכל אפן הוא מאבד את כוחו הפועל ורק בתשלומים אטיים ביותר הוא שב למחזור ההון של הישוב, וגם דבר זה הכרח הוא שיגרום – בתנאי ההון הבלתי מפותחים שלנו – לידי התכווצות-פתאם.

שלישית: חלק גדול מהקפיטלים הנכנסים לארץ, או ההולכים ומצטברים בה, יוצא המהירות יתירה מתחומי הישוב העברי ומתחומי הארץ בכלל. הכוונה כאן למאזן המסחרי של הישוב העברי ושל הארץ בכללה. דוקא שתי שנות הגאות האחרונות גילו מבחינה זו סימנים של התפתחות מסוכנת ומעוררת דאגה. כל ארץ של התישבות רחבה יוצרת מאזן פסיבי במסחרה: האימפורט עולה במידה ידועה על האקספורט, מכיון שתוצרת הארצות האלה לא הגיעה למדרגה של סיפוק צרכים. ברם בכל הארצות מסוג זה יש בכל זאת התאמה ידועה וקבועה בין הסכומים והסחורות המוכנסים והמוצאים. א"י, וביחוד הישוב העברי על דרגת-חייו הגבוהה מכוחה המשקי של הארץ, אבדה את שווי-המשקל בהחלט. מדי שנה בשנה מוצא הון של מאות אלפים לירות החוצה, מבלי שיוגדל ע"י כך הכוח היוצר של הארץ או של הישוב. בשנת 1923 הגיע האימפורט לא"י לסכום 4,161,848 לי"מ. בשנת 1924 הוא עלה עד ל-6,011,285 לי"מ.  במשך השנה האחת הזאת גדל איפוא האימפורט בסכום 1,849,437 לי"מ. לעומת זאת עלה האכספורט רק מ-1,269,108 לי"מ ב-1923 ל-1,282,982 לי"מ בשנת 1924. התוספת באכספורט היתה רק כדי 13,882 לי"מ. האימפורט לא"י גדל איפוא במשך שנה האחת הזאת ב-44,4 אחוז, האכספורט מהארץ ב-1,5 אחוז. ברור למדי כיצד משפיעה התפתחות זו על היקף ההון בארץ.

והנה אם נצרף יחד את כל הגורמים הפועלים באופן בלתי אמצעי בתחום חיינו – נראה כי המשבר אינו אלא התמוטטות הבסיס של ההון העירוני שלנו. גם בימים כתיקונם, בעונה כלכלית בלתי לקויה, מורגשת בתוך הישוב מתיחות רבה, מסיבת התנאים שתארתי. מתיחות זו מתבטאת ביחוד  המשק העברי. מתוך לחץ ההתחרות המרובה מוכרח החנוני, או הסוחר הפעוט ובעל המלאכה, להציע ללקוחותיו מכירה בהקפה ביד רחבה. וכדי שתהיה לו יכולת זו – הוא מוכרח לתבוע קרדיט מכסימלי מאת הסוחר בסיטונות ומאת בעל התעשיה. וכמו כן אלה –  ממוסדות האשראי ומבעלי החמרים הגלמיים. גם בעונה נורמלית אנו עומדים בפני עובדה זו;  ועכשיו, כשהופרע במשהו שווי-המשקל המתוח – סימני התמוטטות מורגשים לאורך כל החזית. יש מטילים את האשמות על הבנקים. אין ביכלתם של הבנקים לשאת את המצב הזה על גבם. הם יכולים אולי להקל, אולם אין הם יכולים לעכב את תוצאות ההתפתחות הכלכלית בישוב.

והנה בכל פעם שהמצב הכלכלי בישוב מתקרב לעונת השפל – מורגשת אצל הממשלה הא"יית נטיה לפתור את כל הפרובלימות יחד ע"י תרופה פשוטה אחת: הגבלת העליה באופן אדמיניסטרטיבי. שיטה זו אינה מסוגלת כלל לפתור את השאלות הקשורות בהתישבות, בעבודה ובעליה. מצד שני יש בה סכנה רבה להתקדמות מפעלנו. בדו"ח של ממשלת א"י נמצא פסוק קצר וברור: "העליה לא"י מסודרת ע"י הממשלה, באופן שלא תוכל לעלות על כוח-הקליטה של הארץ". אולם מהו כוח-הקליטה של הארץ? נודה על האמת: מושג זה אינו אלא מושג אדמיניסטרטיבי, נתון לשמושו של כל פקיד ופקיד – ולא יותר. שכן כוח-הקליטה של הארץ במובן כלכלי (לא אדמיניסטרטיבי) מותנה בכמה וכמה גורמים שלא יוכל להיות עליהם פקוח מצד הממשלה. כל עוד קיים במשק משטר הבנוי על חופש אישי בענינים כלכליים, על הכנסת הון, על העברת אמצעי-תוצרת, על תביעות שכר-העבודה – אין בשום אופן אפשרות מצד איזו פקידות שהיא להתאים את עצמה לצרכי ההתישבות ולאפשרויותיה המתחלפות משבוע לשבוע. ברם ממשלתנו רוצה להיות סוציאליסטית דוקא בעניני העליה. היא רוצה להניח, כי יש בידה אפשרות להשגחה אדמיניסטרטיבית על מהלך ענינים שאינם עלולים בשום אופן להסתגל למסגרת של פקודות. והתערבותה זו, שאינה מניחה מקום לריגולציה פנימית של זרם העליה – ויהיו הדברים האלה אמורים בגלוי – עלולה לעכב בהרבה את פתרון השאלה הכרוכה במצב הנוכחי ולעצור בעד אפשרויות רבות חדשות, אשר אין השכל והעין האדמיניסטרטיביים יכולים לראות אותן מראש.

נדמה כי אירע כבר מאורע חשוב אחד בתולדות הנהלת העליה של ממשלת א"י, שהיה בו להראות לממשלתנו את האמת הזאת בכל בהירותה. היה זמן והעליה הוגבלה ע"י פקודת סיר הרברט סמואל. ואז בא לנו הגואל בצורת הטבק. הממשלה הרחיבה את גבולות העליה והוציאה כמה אלפים רשיונות: סרטיפיקטים של טבק. והנה נשלחו הסרטיפיקטים האלה למרכזי הגולה. ועד שהעולים, שעמדו לעלות על יסוד זה לארץ, הגיעו אלינו – עברה עונת הטבק והללו לא מצאו עוד את עבודתם המיועדת להם. לכאורה, ע"פ השכל האדמיניסטרטיבי, צריך היה בשעה ההיא להוצר בישוב חוסר-עבודה שיקיף את כל אלפי העולים ההם. אולם כאן מתחילה המערכה השלישית רבת הענין: במשך החדשים, שעלית הטבק פגרה מבוא, נוצרו בארץ אפשרויות חדשות של עבודה, שהממשלה לא ראתה אותן מראש וששום בן-אדם לא יכול היה לראותן מראש. נכנסו קפיטלים חדשים, הונחו יסודות למפעלים חדשים, וכל העליה ההיא נקלטה בלי קושי בענפי עבודה שלא פללה ולא התקינה את עצמה להם. אין זה אלא פרק אחד חולף – אולם המסקנה שיש להסיק ממנו היא ברורה בהחלט. הפקוח האדמיניסטרטיבי לא הסתגל אז, הוא אינו יכול להסתגל היום ולא יוכל להסתגל מחר לצרכי ההתישבות ולאפשרויותיה הבלתי-צפויות. לא כאן הוא איפוא הפתרון.

את דרכי פעולתנו, לשם תקון המצב הנוכחי בעיר, עלינו לחפש בכוונים אחרים, בעיקר באלה: בהנעת הקפיטלים השקועים בנכסי-קבע ובהמצאת פתרון לשאלת העבודה בשעה זו.

את תרכובת ההון העירוני שלנו לא נשנה, גם את כוונו לא נשנה, כי אין כוח שיוכל לשנותו. אולם יש דבר שהוא בגדר האפשרות וכדאי לעשותו: זהו הנסיון להזיז בהקדם האפשרי את ההון השקוע והמאובן בענפי משק שונים ולהשיב אותו למחזור הטבעי של התוצרת והתצרוכת שלנו. גם תנועת הבנין עלולה באופן כזה להתחדש במידה ידועה. אנו עומדים לפני חדוש פעולותיו של הבנק האפותיקאי והרחבתו. הגשמתה של התכנית הזאת קשורה בפעולה משותפת והבנת גומלין באין אורגנים אחראים שונים בארץ. גם ממשלת א"י גם האפ"ק יכולים בהרבה לעזור מבחינת פתרונה של השאלה הזאת. עלינו לאמץ את כוחותינו כדי להחיש את הגשמת הדבר.

ואשר לחוסר-העבודה השורר ברגע זה בערים – אין ברצוני לטשטש את המציאות הקשה. אבל חושבני כי לא מן הנמנע למצא פתרון למצב, אם המוסדות הנוגעים בדבר יתנו את ידם לכך. דעתי היא, כי שאלת העבודה בשעה זו יכולה אפילו להפתר בלי קושי יוצא מגדר הרגיל.

וכאן אני רואה חובה לעצמי לנגוע שוב בממשלת הארץ, אף על פי שאיני נוהג לטפל יומם ולילה בממשלה בבחינת כתובת נוחה להאשמות ולתביעות. סבורני שאין הישוב העברי רשאי לפטר את הממשלה מהאחריות להשתתף בפתרון השאלות הכרוכות במצב, וביחוד בפתרון שאלת העבודה, וסבורני כ"כ שאין ממשלת הארץ רשאית להשתמט מלקחת חלק אקטיבי בפעולה זו. ע"י סדור עבודות רזרביות ןע"י החשת עבודות צבוריות העומדות על הפרק – עליה לשאת בעול המצב הנוגע בצבור רחב של תושבי הארץ. היה זמן וממשלת א"י, כשדברנו אליה על העובדה של דחיקת רגל הפועל העברי מתוך העבודות הממשלתיות – וזהו חזיון מעציב גם בשנים כתיקונן – ענתה לנו, כי המצב בתקציב הממשלה אינו מרשה לה להשקיע אמצעים בפעולות מאין אלו. אבל היום בטלה תואנה זו בדבר חוסר האמצעים השגורה בפיה משנים קודמות. מצבה התקציבי של הממשלה הוא נוח למדי. יש בו עודף שנתי הגון בערך. הכנסותיה הרגילות הולכות וגדלות; בהכנסות המכס, המגיעות ל-600.000 לי"מ בשנה האחרונה, יש חלק מכריע לישוב היהודי המתרחב והמתפתח, ונדמה לי כי ממשלת הארץ מחויבת במצבה זה לשתף את חלקה המתאים בפתרון שאלת העבודה בתחומי הישוב העברי. גם שאלת שכר-העבודה הגבוה של הפועל היהודי אינה יכולה לעכב כאן. הממשלה מוכרחה להביא בחשבון את המבנה הכלכלי והחברותי של הישוב העברי הקיים בארץ, שכן דבר זה הוא עובדה קיימת.

יש בארץ ישוב רחב בעל דרגת-חיים אירופית ויש בקרבו גם עובד שהוא בעל דרגת-חיים כזאת. אם יש קושי בשוק העבודה בתוך הישוב הזה, והממשלה נתבעת להשתתף בהתאמצות כדי להתגבר על הקושי הזה – אין ממשלה זו רשאית לענות: יש לי בארץ פועלים זולים יותר. לגבי הממשלה שכר העבודה של הפועל העברי אינו פחות ליגיטימי מאשר שכר שבעה או שמונה הגרושים של הפועל הזול. והיא מוכרחה להענות לדרישות הפעולה ב"שטח המנוגע", מבלי לשקול את הדבר לאיזה מהאיזורים השונים הקיימים בארץ שייך השטח הזה, אם לאיזור של דרגת-החיים הנמוכה או לאיזור של דרגת-החיים האירופית.

ואשר להנהלה הציונית – עלינו לשים לב קודם כל לתקציב העבודה. בימי הקונגרס בוינה, כשדנו בתקציב העבודה, לא היו עדיין סימני חוסר-העבודה בארץ והלך-רוח של ימי גאות מתמידים שלט בקרב הקונגרס. כשאמרנו שיש גם טבת וגם שבט, עם סופות וסערות וגשמים, הרים כל אחד את עיניו מול שמי-הקיץ – ולא האמין. דרישתנו ליצור ריזירבה פנימית בתקציב העבודה לקראת שנויים שיוכלו לחול בשוק העבודה – לא נתקבלה. לתקציב העבודה לא ניתנה כל יכולת להתאים את עצמו למצבי עבודה חולפים – והיום עלינו לתקן באיחור את המעוות. בפעולה ישובית אין נסים ונפלאות – ואם הריזירבה הפנימית לתקציב העבודה לא נוצרה בזמנה, בזמן שזו יכלה להבטיח למפרע את שליטת ההנהלה הציונית בשוק העבודה, הרי היא מוכרחה להוצר היום, לאחר המעשה. דרישתנו צריכה איפוא להיות: הגדלה תכופה ויוצאת מן הכלל של תקציב העבודה.

בצדה של ההנהלה הציונית צריך לתבוע את השתתפותן של העיריות והמושבות שלנו. התל-אביב אנו עומדים לפני הגשמת התכנית הגדולה של "התישבות הצפון". שכונת העובדים בסביבת יפו ובמפרץ עכו עומדות סוף סוף להתכונן. במושבות בגדולות ביהודה לא נפתרה עדיין שאלת הכבישים החדשים בכוון חוף הים. אנו מחויבים עכשיו להחיש עד כמה שאפשר את כל העבודות האלה – ואם שני הגורמים הנזכרים לעיל יעשו את שלהם, אשפר יהיה להוציא לפועל הרבה מן העבודות הנוספות בתחומי העיריות והמושבות.

בתוך חוסר העבודה הכללי קובעת שאלת העובדת פרובלימה מיוחדת וחריפה, בשנים הקודמות, כשאחוז הפועלת בעליה היה קטן יותר, לא בלט החזיון הזה כל כך לעין. אבל בזמן האחרון נעשתה השאלה הזאת לאחת השאלות המרכזיות בשוק העבודה. הועד הלאומי מצווה  לעורר פעולה לדם המצאת פתרון לשאלה זו. הועד הלאומי אינו בעל אמצעים. הועד הלאומי אינו יכול איפוא לטפל בהתישבות. משום כך דוקא הוא מוכרח לאחוז באינציאטיבה יוצרת ורבת-מרץ. את פתרון שאלת העבודה לפועלת יש לבקש בשני כוונים: ראשית – משקי-פועלות סמוכים לערים, דוגמת אלה שנוצרו במשך השנים האחרונות בהצלחה יפה כל כך. משקים אלה עוזרים גם לפתרון שאלה אחרת חשובה מאד מבחינה כלכלית-לאומית: ספוק התצרוכת של הישוב היהודי העירוני בירקות, ביצים וחלב. אלה הם צרכים ההולכים וגדלים מיום ליום ויוצרים שוק רחב לתוצרת, אלא שעד היום חלקנו בתוצרת זו הוא מצומצם עד למאד. משקי הפועלות מסוגלים באופן זה לפתור פרובלימה כפולה. והשנית: עלינו לפתח בעיר ענפי עבודה מיוחדים ומקצועות המתאימים לאפשרויות העבודה של הפועלת.

אולם בפרובלימה זו – מצב העבודה בעיר – כרוכה עוד שאלה אחת, העתידה לפי דעתי לעמוד לפנינו בעתיד הקרוב כאחת השאלות הרציניות ביותר. בערים שלנו נמצאים כיום מאות אנשים, שאינם מחוסרי-עבודה במובן המדויק של המלה הזאת, אבל הם מחוסרי-פרנסה. בכל חודש וחודש מתוספים עליהם מאות אנשים חדשים מסוג זה. הם נסו, או מנסים עוד היום, כל מיני נסיונות להאחז בעיר, באיזה ענפי משק שהם. הם לא הצליחו או אינם מצליחים להאחז בתנאים הנוכחים. בהם תלויות ע"פ רוב משפחות גדולות, בנים ובנות, דור צעיר שלם שגם הוא האמין, בעלותו לא"י, כי יוכל לחיות חיי רוחה בעיר. התרופה היחידה לכל האלימנטים האלה מנקודת-השקפתם הם היא – יצירת אפשרות נוספת לקבלת אשראי. אולם אפשרות כזאת אינה קיימת במציאות ואין גם להניח שתוצר בזמן הקרוב. והנה אנחנו עדים לריביזיוניזם מיוחד במינו בקרב המחנה הזה. מאות האנשים האלה עומדים עכשיו לפני רביזיה יסודית של כל קיומם הכלכלי בארץ זו. רבים מהם, וביחוד הדור הצעיר, עומדים או יעמדו בקרוב לפני הברירה: לעבור לענפי-משק חדשים פרודוקטיביים בעיר או בכפר – או להסכים לכך שקרקע הארץ תשמט מתחת רגליהם. הרבה חלומות לא התאמתו – ועכשיו נוסף גם המעבר הקשה בעבודה. דעתי היא, כי אסור לעזוב את כל הצבור הזה לנפשו. כי יש לימור אורגן מיוחד ע"י הועד הלאומי שיטפל בשאלה המיוחדת הזאת. העליה ממשיכה לזרום, אנשים מסוג זה מצטפפים והולכים בערים. העברתם לקיום נורמלי בעבודה – היא היום בשבילנו שאלה ישובית ממדרגה ראשונה.

עד כאן – העיר. אולם דומה שהרפתקאות הזמן האחרון מערערות את האמונה המופרזת העירונית בכלל ומחזירים את עטרת החקלאות ליושנה. גם במובן זה השעה היא שעת שנוי-וסת. היו זמנים ואילוזיות אחרות שלטו בקרב התנועה הציונית וגם בקרב הישוב. אמרנו שההתפתחות המהירה בעיר תפתור את שאלת העליה ההמונית, כי אינדוסטריאליזציה מהירה של הארץ תיצור פרולטריון עירוני מושרש בתעשיה. אולם הזמנים האלה עברו מהר. איני דן כאן בשאלה הדוגמתית של עיר וכפר – שאלות מעין אלו נפתרות ע"י סיסמאות. אילו יכלה להתפתח בא"י עיר עובדת ותעשיה עברית – אף אחד בינינו, אף אחד בין חברי מפלגתי, לא היה נמנע מקדם בברכה את יצירת עמדותינו הפרודוקטיביות בעיר. אבל השאלה היא בדבר כוון הפעולה הישובית הציונית למרכזה. ובמובן זה הולכת ומתחדשת האמונה, כי היסוד האיתן לכל קיומנו המשקי והתרבותי בארץ היא סוף סוף החקלאות. אילו התכנס היום הקונגרס הי"ד – היה חדור כולו, לכל זרמיו, בהכרה הזאת. "המהלך החדש" בציוניות, שנסר בחלל עולמנו לפני הקונגרס הי"ד, היה נהפך לישן – וקורס אחר היה מעביר מחדש את נקודת הכובד של כל הפעולה הישובית שלנו לכפר, לבנין ישוב חקלאי עובד בארץ.

בחקלאות, באזור מושבות המטעים, מסתמנת בתקופה האחרונה התבססות כלכלית. אין ספק שהמטעים הם ברגע זה ענף המשק המיוצב והמבוסס ביותר של הישוב העברי בארץ. אמנם אין כאן מקום להפרזה: אפילו השנים האחרונות הראו לנו כמה המושבות האלה קשורות בקוניונקטורות מתחלפות בשוקי חוץ. ואין בנידון זה הבדל אם הקוניונקטורות הן לרעתנו או לטובתנו. הנה ענף השקדים, למשל, – המחירים עולים מ-380 ג"מ ל-520 ג"מ למאה ק"ג. וכבוד השקד, שירד לשאול תחתיה במשך השנים הקודמות, נתגלה מחדש. הנה גם קוניונקטורה חדשה לגפני-יין, שגם הן נדונו כמעט לכליה בזמן האחרון. מקרה זה יש בו ענין גם מבחינה אחרת: הוא מעיד על החשיבות המכריעה של השוק הפנימי להתפתחות התוצרת. במצב השוקים בחו"ל לא בא כל שינוי: אמריקה, רוסיה ואירופה המרכזית כמעט שאינן באות בחשבון. אבל השוק הפנימי, לרגלי העליה המתרחבת וכוח הקניה הגדל בעקבותיה, יצר כאן אפשרויות חדשות. השנה נגשים אפילו להרחבת שטחי הגפנים לתעשית יין. ברם תפוחי-הזהב בעיקר הולכים וכובשים להם את השוק, שוק בטוח ורחב בערך. גם כאן יש כמובן להביא בחשבון גורמים חדשים המופיעים בשוק העולמי. גם הפרדסנים שלנו יעמדו אולי מחר לפני פרובלימות חדשות ובלתי צפויות, כשההתחרות מאפריקה הדרומית תתגבר, או כשהטכניקה תתפתח בקרוב באופן מהיר יותר בארץ זו או באוסטרליה. אבל לפי שעה המצב במושבות המטעים הוא בלי כל ספק נקודת הבצור בכל הישוב.

והנה אנחנו עומדים עד היום לני שאלת העבודה העברית במושבות אלה, מבלי שנמצא לה פתרון מקיף ומתאים. אמנם יש לציין בשמחה כי במשך השנים האחרונות עשינו צעדים חשובים קדימה. לעומת 700-600 פועלים יהודים, שנמצאו במושבות לפני ארבע שנים, יש לנו היום לכל הפחות 3000 פועלים במושבות אלו. ולא רק מושבות המטעים, אלא גם מושבות הפלחה בשומרון ובגליל משמשות היום במידה ידועה בית-קבול לעובדים עברים ומקום להכשרה חקלאית. תוצאה זו הושגה מתוך התאמצותו העקשנית של הפועל העברי לכבוש את העבודה במושבה היהודית, התאמצות שלא נרתעה אחור גם לאחר שכמה וכמה נסיונות לא הצליחו; ולא רק רצונו החזק של הפועל הביא כאן לידי התוצאה המוצלחה, אלא גם ההבנה ההדדית השוררת כעת, במידה גדולה יותר מאשר קודם, בין נותני העבודה ופועלי המושבות. נכון הדבר, שלא כל הפועלים הנמצאים במושבות הצליחו לחדור לחקלאות עצמה, רבים מהם עסוקים בבנין ובעבודות צבוריות. לגבי חודש סיון תרפ"ה נקבע האחוז באופן כזה: מכל הפועלים העסוקים במושבות עבדו כ-55,5 אחוזים בעבודה חקלאית-משקית, 20,3 אחוזים בעבודות הכשרה, ו-24,2 אחוזים בעבודות בנין ומלאכה. אולם גם בעובדה זו יש הרבה מן הערך החיובי.

ועל אף הכל עוד רחוקים אנחנו מפתרון מלא של שאלת העבודה העברית במושבה. לעומת ההתקדמות היחסית הזאת קיימות עובדות אחרות. עדים אנו לעובדה, כי גם היום נמצאים בתוך המושבות מאות צעירים וצעירות,  חברים לצבור הפועלים העברים, הדורשים עבודה ואינם נענים. היקף העבודה הכללי לא הצטמצם – ומאות ידים, השואפות לעבודה ולבנין, מתבטלות ואינן מגיעות לפעולה. חברינו אלה חיים חיי לחץ מתמיד, כלכלי וחברותי, בשל רצונם העקשני להאחז בעבודת המושבות, רצון שהחזיק אותם על המשמר גם בימים שהעיר – על שכר העבודה הגבוה וחיי-התרבות המושכים – לא הרגישה עדיין כל משבר וקושי. ובכל זאת נגשים עוד היום – לא בשנת 1905, כי אם בשנת 1926, לאחרי כל הכבושים שכבשה בינתים העבודה העברית בארץ – להרחבת שטחי הנטיעות, ליצירת פרדסים וכרמים חדשים במושבות, וכל השטח הזה נעול בפני היד העברית העובדת. ויש מנסים להפקיע מידי העובד העברי אפילו את עבודת הבנין במושבות, זו שבשנים האחרונות נמצאה לכאורה בהחלט בידי העובד העברי.

שאלה זו היא שאלה לאומית יסודית לגבי הישוב. כאן לא דרישה מעמדית שאנשינו מחויבים להיות נושאיה, אלא דרישה ישובית-כללית של כל הצבור העברי בארץ, הרוצה בהגשמת הציוניות, מחויב לטעון לה ולהגן עליה. בקונגרס האחרון דבר ציר מאנשי הימין על הנס המתגשם של הבית הלאומי. אבל נס זה מתגשם רק בזכות נס אחר שקדם לו: נס העבודה העברית. על כתפי הפועל היהודי נשא כל הבנין של הבית הלאומי. ועל כן אנו מצווים להכריז על שאלת העבודה העברית כעל שאלת התגשמותה של שאיפתנו הלאומית המשותפת. איני סבור שהמושבות תוכלנה לפתור בהחלט את שאלת חוסר-העבודה העירוני – אבל את חלקן המתאים לפתרון השאלה הזאת תצטרכנה גם הן לתת.

אם ישנם בין האכרים אנשים המטילים עד היום ספק באפשרותו האוביקטיבית של המשק לשאת את משא העבודה העברית, שהיא כידוע עבודה בעלת "דרגת-צרכים" גבוהה, – עלינו לברר את השאלה הזאת באופן יסודי. אם יש חשבונות המופיעים בכל פעם ופעם כשהפועל העברי בא לתבוע עבודה – החשבונות האלה טעונים בדיקה רצינית. לפי דעתי, עלינו ליצור ועדה מטעם הועד הלאומי שתבדוק את שאלת העבודה העברית במושבות מבחינה זו. אין לנו מכרות-פחמים כמו לאנגלים – אבל גם לנו, לצרכינו אנו, יש אפשרות ליצור ועדה מעין זו, דוגמת הועדה המבררת כרגע את האפשרויות האוביקטיביות לנותני-העבודה ולפועלים בפחמי אנגליה. הועדה מטעם הועד הלאומי תבחון את יכולת ענפי המשק, תקבע מה הם הגבולות להיקף העבודה ולשכרה בענפי הנטיעות למיניהם. היא תברר גם את שאלת שכר העבודה המינימלי לעובד העברי, בהביאה בחשבון את צרכיו ואת דרגת-חייו הרגילה. אם ועדה זו תכון על יסוד של אמון מצד כל המעונינים – תוכל להביא לנו תועלת רבה.

לא דברתי ולא אדבר כאן על המצב הכלכלי הנוכחי במשקי העובדים החקלאיים. זהו שדה-עבודה מיוחד התובע דיון מיוחד. דרך המשקים האלה היא קשה. הללו הולכים ונוצרים בתוך סביבה כלכלית הנמצאת על מדרגת התפתחות נמוכה מאד, שסימניה הם: צרכים נמוכים, מחירים נמוכים; הוצאות המוכות החלות על התוצרת. בסביבה זו קשה מאד למשקים שלנו למצוא את שווי-המשקל המשקי. דרושה התאמצות יוצאת מגדר כוחות נורמליים כדי להתגבר על הקושי הזה. ברם ההתאמצות נעשית בתוך המשקים. והם מתפתחים, התפתחות אטית אך מתמידה. ההתקדמות בפעולה הישובית בכלל אינה יודעת קפיצות; גם בתוך משקנו ההתקדמות היא איפוא אטית ומתמידה כאחת.

אבל כאן אני מוכרח לנגוע בשאלת ההתישבות החקלאית החדשה. מי שחושב שהחקלאות היא מרכז הפעולה הישובית שלנו, מי שחושב כי בהתרחבות ההתישבות החקלאית צפון הבסיס הבריא והאיתן להתרחבות העליה ולעתידו של הישוב – אינו רשאי לעבור על שאלה זו בשתיקה, איננו רשאי לשכוח, שכבר עברה שנה שלמה, שנת תרפ"ה, ללא כל פעולה בנדון זה, שגם בתרפ"ו עומדות להעשות  רק התחלות זעירות בשדה-הפעולה העיקרי הזה, וגם אלה יעשו בלי אמצעים מספיקים. צריך לזכור, כי במושבות הולכת ומצטברת ריזרבה להתישבות, קבוצי עובדים המתכוננים לעלות על הקרקע, והם לא זכו עדיין אפילו להגיע לידי תקוה כי תאות נפשם תתמלא בעתיד הקרוב.

התישבות חקלאית רחבה, ע"פ תכנית גדולה ובשיטה בריאה, קשורה – בהכרח כל התנאים – בגיוס תכנית פיננסית חדשה מצד ההסתדרות הציונית. בלי אמצעים נוספים – בקנה מידה שונה לגמרי מזה שאנו רגילים להשתמש בו לגבי הכנסות הקרנות הלאומיות – התרחבות ההתישבות הלאומית, הגשמתה במידה רחבה ובשיטה קבועה, אינה אפשרית כלל. מעל במת הקונגרס ציינתי, כי ממשלת אוסטרליה הוציאה במשך השנים שלאחרי גמר המלחמה לצרכי התישבותם של 36000 חיילים משוחררים – את הסכום של 52,000,000 לי"ש. עכשיו עלי להוסיף מספר חדש. בנאומו שנשא מר' אמרי, המיניסטר האנגלי למושבות, ביום 6 לנובמבר 1925 בפורטסמוט – הודיע שממשלת בריטניה באה לידי הסכם חדש עם אוסטרליה והן הסכימו ביניהן להפריש  לצרכי ההתישבות הלואה חדשה בת 42,000,000 לי"ש, שתשמש להשרשת עשרות אלפים אחדות של משפחות בקרקע החדשה.

הגשמת הציוניות הגדולה, שגם היא עיקרה לא השמוש בסיסמאות פוליטיות מנופחות ולא צחצוח בחרבות עץ, אלא עיקרה עבודת בנין ויצירה גדולה, – תלויה בפיתוח תכנית פיננסית חדשה המתאימה לצרכי ההתישבות החקאית. הקונגרס האחרון עסק, כידוע, בשאלה זו. ע"פ הצעת הד"ר רופין נקבעה ועדה שהוטל עליה לעשות את כל עבודות ההכנה לקראת המלוה הלאומי הראשון שלנו למטרות התישבות. על הועד הלאומי החדש לקחת את חלקו המתאים בהגשמת מפעל זה, עליו לתמוך ולהשתתף בעבודת הועדה. אין זה מן הנמנע, כי הישוב העברי בא"י, כנסת יהודי א"י המאורגנת, יצטרך למלא תפקיד חשוב מאד בהגשמת המפעל, שהוא בלי ספק המפעל המכריע העתיד לעמוד לפני כל התנועה הציונית בשנים הקרובות.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה