_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הסוציאליזם העממי של היהודים

חיים ארלוזורוב

לתוכן הענינים

 

הקדמה

נגמרה המערכה האחרונה לדרמה של מלחמת-העולם, וחרש ולאט-לאט מתחיל יורד המסך.

דגל השלום, שבמשך ארבע שנים רצופות נרמס ברגלים, עולה ומתנפנף שוב מעל לעולם המחולל.

לא בתשואות-חן קדמוהו, לא בתרועות-ששון ברכו את הופעתו.  עדיין שותתים דם הפצעים, עדיין מעלים עשן עיי-החרבות, גם של המנצחים גם של המנוצחים.

מה שנוצר במשך עשרות-שנים של עמל בלתי-פוסק, מה שנהרס מבלי דעת על-ידי השנים האחרונות – צריך לשוב ולהוצר, לשוב ולהרכש, במשך עשרות שנים חדשות של עבודה ללא-מנוחה ועמל ללא-עייפות.

העמים ניגשים לקומם את הריסות חייהם.

 

*

גם העם היהודי שבתפוצות העולם, שהחליט סוף-סוף לקחת בידו את הגה גורלו, עומד לסול לעצמו את הדרך.

הוא לא עמד במערכה לא מצד זה ולא מצד זה – וסבלו קשה היה פי כמה וכמה משל כל הנלחמים.  זוהי מנת-החלק המרה ביותר.

בכל החזיות שפכו בני העם הזה את דמם, אלה נגד אלה.  תחת דגלי זרים.  תחומי-המושב היהודיים צפופי ההמונים אשר במזרח, אלה שנמצאו באזור המלחמה, נהרסו עד היסוד מבחינה כלכלית, והרס זה יוכל להעלות ארוכה רק על-ידי שנוי צורה מוחלט של קיום-העם כולו.  חייהם ופעולת-חייהם של מיליוני יהודים עומדים בסכנה;  לעצם קיומה של ההויה הלאומית נשקפת סכנה.  ומאחורי כל החזיות – נחשול חדש של שנאת-ישראל יגאה.  עדיין רואים בו ביהודי: המהפכנים – את הרכושני, שנגדו מעוררים לפרעות;  הרכושנים – את המהפכן, שמצוה היא לכלאו עם יורדי-בור.

 

*

הקמת הריסותיו של העם היהודי נעשית במזל הציוניות.  מסביב לדגלה מתקבצים ההמונים הרחבים של הגלות.  עליה יהיה איפוא לנהלם ולארגן אותם.  תחת דגל הציוניות עתיד צבא נערינו העיקרי – ונלוים עליו מן-הסתם גם זקנינו באלפיהם – לשוב לארץ-האבות הנושנה למען בנות מולדת חדשה לאומה.

מדינת-היהודים תקום אף תהיה – בזאת אין כל ספק.  אבל לא ברור עדיין באיזו דרך תקום.  הגיעה השעה להגיד בגלוי: הציוניות שאינה נשענת על המוני-העם העובדים – היא אבודה.  הציוניות שיש בדעתה להקיף את אלה, תצטרך לערוב להם שגם הבית הלאומי החדש בארץ-ישראל וגם הקמת ההריסות בגלות – יעשו ברוח הסוציאליזם וחידוש הפרודוקטיביזציה של העם היהודי.  החיים החדשים של האומה דורשים במפגיע גם חברה מחודשת.  היעלה על הדעת להכניס את צוארי העם, שקנה לו את חירותו במחיר מלחמה קשה, בעול של שעבוד קפיטליסטי?  היתכן שהעם שהקנה ראשונה לאנושיות את האידיאלים של הצדק והחירות – יהסס לממש את האידיאלים הללו בחייו?  היציל ממפלתה של אירופה הנחרבת את הרקבון דוקא, למען שתל בארצו החדשה את חרפת השעבוד והניצול?

ארור מי שעוזב עיר נגועה במגפה – ואינו חושב אפילו לכדאי וראוי לעשות חטוי לעצמו.

רוצים אנו באויר טהור לנשימה חפשית בשביל כל איש ואיש.  רוצים אנו חיים של חופש בשביל העם המושחרר.

רוצים אנו כי הבית החדש של האומה יבנה על יסוד בריא וכי יהיה בו מקום, זכויות שוות וחופש-המעשה לכל מי שרוצה ליצור ומוכשר ליצור.

 

*

התנאי-המוקדם ההכרחי לכל התפתחות מדינית בריאה הוא – ההבראה החברתית.  בצדק אומר הנרי ג'ורג': "לרצות ליסד סידורים מדיניים, שבהם ניתן שויון תיאורטי לכל האנשים על יסוד מצב שבאי-שויון חברתי גלוי – הרי זה אומר להעמיד פירמידה על חודה".

 

*

משום כך יש צורך ליצור תנועה סוציאליסטית יהודית.

אלה שיודעים ומרגישים את הקשרים המרובים שבין רוח היהדות ובין הרעיון הסוציאליסטי – יתפלאו בודאי על כי יש עדיין צורך ליצור תנועה כזאת.

אבל זוהי עובדה!

היו עד עתה יהודים סוציאליסטיים.  למשל: טרוצקי, אדלר, זינגר, דיאמנד.  הם הם שבתורת "אזרחי-עולם" טובים ונאמנים מלחמה עזה להם כל הימים בעמם.

היו גם מפלגות של יהודים סוציאליסטיים.  אלה הן התאגדויות של סוציאליסטים שבמקרה יהודים הם.

היו מפלגות סוציאליסטיות פסיבדו-יהודיות, אלה הן המפלגות ששמו להן למטרה לתרגם, כביכול, ליהודית את התורות והשיטות הסוציאליסטיות הזרות.  הנזק שהן הביאו לעם גדול מן התועלת שבהן.

אבל סוציאליזם יהודי לא היה מעולם.  לא היתה עדיין תנועה שתבקש את הדרך אל עתיד יהודי  בהיר, בקשר עם הויתו של עם-היהודים החי וההיסטורי והאידיאלים שלו ומתוך הכרת ההווה היהודי והבנתו;  תנועה שמטרותיה ודרכיה לקוחות לא ממקורות נכריים, כי אם מתוך תביעותיהם של המוני-העובדים היהודיים עצמם.

רק התחלות של תנועה כזאת ישנן.  באותם האנשים שחיזקו את העבודה העברית בארץ-ישראל, באותם האנשים שאחרי עבודת יום תמים בחום-השמש, בפרדסים ומאחורי המחרשה, יצרו את "הפועל הצעיר" והגינו על קיומו, באותם האלפים שמתוך המציאות, הסוערת בדם חי, של חיי ההמונים היהודיים יצרו את ההסתדרות החזקה של "צעירי-ציון" – בכל האנשים האלה חיה הרוח העתידה ליצור את התנועה הסוציאליסטית היהודית האמתית.

ואם גם כיום הזה לא נתבררו עדיין כל הרעיונות שהתחילו להצטרף כאן, אבל גם כיום תוססות עוד האידיאות, מתרוצצות ונאבקות, – סופן לבוא לגמר תסיסתן, להחלץ ממוסרותיהן ולהצטלל.  ומתוך צורך השעה רבת היסורים ומתוך הרצון הגעלה הצפון בהם ובכוחם – עתידים הם האנשים האלה להקים את הדבר שהוא משאת נפש כולם: ארץ-ישראל עברית וחפשית על יסוד יהודי-סוציאליסטי ועם יהודי משוחרר ויוצר בארץ ובגולה.

 

א

התנועות המצוייות בחברה של זמננו הן תופעות סוציולוגיות בהרכב כל-כך מגוון, שבתשע מאות ותשעים מקרים מני אלף גם החדירה העמוקה ביותר לתוך החומר, גם החקירה המקיפה והשלמה ביותר – לא תוכל להיות מקיפה ושלמה כל צרכה.  אבל ישנה הכרה עמוקה האומרת, כי ישנן גם הכרות עמוקות יותר מדי.  במקרה האחד מני אלף יוכל דוקא מגעו של מבט אחד, הארת-הברק לצד אחד, ההבלטה של אחד הצללים, של אחד המאורות בתמונה, הדגשת המוטיב האחד על פני כל האחרים, – להפיץ אור יותר מאשר רוב עייון חודר לכאורה וחותר למעמקים.

כעמדה מסוג זה, שאפשר בצדק לכנותה בשם בלתי-יסודית, יכולים לראות את ההשקפה התופשת את התנועה הסוציאליסטית, ביחוד בהתחלתה, כתגובה על הצורות האבסולוטיות-אריסטוקרטיות של הנהגת-המדינה במאות שעברו.  אמנם הרבה עילות שונות – כלכליות, רוחניות, מדיניות, – תפקיד של שותפות להכרעה היה להן בשעת לידתה של התנועה.  אבל דוקא הקשר הזה אשר לה עם חוק-הטבע התקיף של פעולה ופעולה-שכנגד – הוא הוא המאפשר לנו להבין דברים רבים שכיום הזה, מנקודת הראות של אלה שכבר התקדמו הלאה בדרך זו, היה נשאר בלתי-מובן לנו בלעדיו בסוציאליזם הצעיר.

הקשה והמזיקה ביותר שבכל הטעויות של התקופה ההיא היתה זו, שהתנועה הצעירה עזבה אחרי גוה את ההתפתחות ההיסטורית ואת השקפת-החיים הלאומית, המיוסדת עליה.  חפצה היה להעריץ את אשר העלו על המוקד כל אלה שלפניה, ולפיכך נטלה והעלתה בלי היסוס על המוקד את אשר העריצו כל אלה שלפניה.  רצונה היה לנתץ את כל האלילים המבריקים של העבר, ששלטו שלטון בלי מצרים עד אז, ולא ידעה לקדם את פני הסכנה, שגם אלים אחדים יאבדו יחד עמם בטעות.  אם ההשקפה ההיסטורית שלפני הסוציאליזם לא הביאה כלל בחשבון את השפעת הגורם החברתי על המתהווה בתחום האנושיות, הנה עתה היה רצון ליחס את הכל לגורם זה בלבד; אם קודם היתה המדינה השליטה היחידה והעריצה על גורל גוי והמון, הנה עתה הושלכה ככלי אין חפץ בו, כמשהו שנוא שעבר עליו כלח, אל גל-האשפה.  ויחד עמה נפלה, אגב קשרים מבלעים ומטעים שבתודעה, גם היחידה החיונית ביותר של כל ההויה האנושית:  האומה.  

כיון שתולשו תוי-השרד על צבעיהם הלאומיים, שמע מניה כי מתה ההויה הלאומית.  ובמקומה היו צריכים לעלות על כובעיה של האנושיות המשוחררת תוים אחרים, התוים האדומים של הפרולטריון הכל-עולמי והתוים האדומים של הקפיטל הבינלאומי, שאין השלום יכול להיות שורר ביניהם לעולם, שמוכרחים היו, בהכרח-הדברים הטבעי, להלחם ביניהם בלי רחמים זמן כה רב, עד שתעלה ותבוא חברה אחרת, חדשה, במקום הנושנה.  וכי מה בכך אם המציאות המדינית והתרבותית אינה מתאימה בכל להכללה רצונית של הלאומים למושג-אנושיות אחד ולחלוקתם למספר מעמדות מקיפי-עולם?  ככל תנועה צעירה לימים מוכרח היה גם הסוציאליזם הצעיר להיות עיור לגבי צבעים, כיון שלא היה עדיין די שגיא-אור בשביל להבחין בצבע שלו מתוך הספּקטרום של ההשקפות.  כל מה שלא היה מסוגל לרומם את ההכרה המעמדית של הפועל – הוטל אל גל-האשפה של האידיאולוגיה הבורגנית, ובתוך זה גם – האומה.  "מוכיחים את הקומוניסטים", אומר קרל מרקס במקום אחד בכתביו, "על שרוצים הם לבטל את המולדת, את הלאומיות.  הפועל אין לו מולדת!"

גם ההנהגה שעמדה לה לתנועה הסוציאליסטית בשנת 1864, האינטרנציונל, נבנתה על העיקרונים הקוסמופוליטיים הללו.  אבל החיים נגשו אל השולחן הירוק וקראו "Messieurs, vous n'existez pas!"[1]  דוקא התפתחותו של האינטרנציונל היא – אחד הפרקים רבי-הלקח ביותר על הנושא:  הסוציאליזם הקוסמופוליטי והסוציאליזם הלאומי.  בשנים הראשונות לקיומו המיט על עצמו, הואיל ולא ידע להביא בחשבון את המציאות, פורענות אחרי פורענות;  אי-הצלחה גררה אי-הצלחה.  באנגליה העמדה היא שלילית, הסוציאליסטים הצרפתים הולכים להם בדרכיהם הם, בגרמניה קמה נגדו כל התנועה תחת דגלו של לאסאל.  רק לאט-לאט ובלי-חפץ, מתוך מלחמות פנימיות קשות, מתחילה החלוקה לסקציות לאומיות, המסתמכת תמיד על נקודות מעשיות, כביכול.  ובמידה שהולכת וגוברת יותר ויותר השפעתו של הגורם הלאומי על כיוון פעולותיו של המשרד האינטרנציונלי, בה במידה נעשית פעולתו בתוך תנועות-הפועלים הבודדות פוריה יותר ויותר.  אבל אם גם עד שנת 1914 לא נתחזק עדיין עד כדי לצור את צורתם של חיי הלאומים במובנו של האינטרנציונל, אם גם לא יכול עדיין לעצור בעד התפתחות המלחמה הזו, – הנה בכל-זאת ניצח בו, מן הבחינה העיקרונית, הפרינציפיון הלאומי.  העיקר הלאומי בתורת הדבר היחידי המאפשר "ברית בין-לאומים".  הסוציאליזם הקוסמופוליטי – על אף הנצחונות הבולשביסטיים הזמניים – בא עד קפיטולציה. 

והדי דוקא ההתפתחות של השנים האחרונות נתנה עוד הוכחות נוספות לדבר.  שותפות הגורל ושותפות החיים הלאומית כוח-פעולה חזק ומושך יש לה גם בלבו של הפועל, לא פחות על כל פנים מאשר בלבם של כל בני האומה האחרים.  גם הוא אוהב את שפת אמו, זו שבה הושרו באזניו שירי-הערש המעטים והדלים, שבה חיתה ופעלה רוח הוריו.  גם הוא אוהב את מולדתו, את עם מולדתו, את מנהגיהם רבי-הגונים, את לבושם רב-הגונים, את שמי מולדתו ואת שדות ארץ-אבותיו ועריה.  גם הוא נושא בקרבו את תרבות העם הזה;  מהותו הוא וחיי-הרגש שלו הם מהותו וחיי-הרגש של העם הזה.  גם ההתפתחות הכלכלית של העמים אינה שוה, המצב המדיני הכללי – על אחת כמה וכמה, ולפיכך גם התעודות הנופלות בחלקם של פועלי הלאומים השונים אינם שוים.  ואילו גם יכול היה הסוציאליזם כאידיאה להתעלם מכל זה, הנה הסוציאליזם בתורת תנועה הרוצה להיות מניע בחיים המוחשיים – אנוס היה לחלק את עצמו לשורה של תנועות סוציאליסטיות עממיות, השונות זו מזו בתרבותן, בשפתן, בכיוונן בהיקפן ובשיטותיהן.

"הרי כל אלה הם דברים שמובנים מאליהם!", יענו לי הסוציאליסטים הצרפתים, האנגלים, הגרמנים, הרוסים.

מובנים מאליהם לגבי כל האנשים, רבותי, רק לא לגבי היהודים!

ואמנם לא היה צורך כלל להעיר על כל זה – אלמלי אבד לה להכרה הלאומית האלמנטרית כוחה החי דוקא בתחומו של העם היהודי המפוזר והמפורד, באופן שחלקים גדולים של האינטליגנציה שלנו נלחמים ביניהם במחנות הזרים מתוך התנכרות לעמם, אם לא נאמר – מתוך בגידה בעמם.  הללו, שלפי הרגשתם נטלו עליהם לנהל את גורל העמים הנכרים שבכל הארצות;  הללו, שכיום הזה הם תופשים באירופה חלק גדול של עמדות-ההנהלה הראשיות, – מביטים בשויון נפש על מלחמת הקיום של עמם.  והרי זוהי מלחמה לחיים ולמות, מלחמה על עצם קיומה של האומה!  אך מה איכפת להם לכל משחררי האנושיות הנעלים האלה של הבולשביות, לכל אנשי הנחת חסרי הדאגה של ההתבוללות הליברלית, מה איכפת להם מלחמת חייו של העם המעונה והמורדף, הכפוף תחת עולו הכבד?

עליהם, על כולם, אפשר "לסתום את הגולל".  ההמונים היהודיים המתעוררים יכולים לעבור על עמדותיהם של אלה לסדר היום.  בקרב כל אומה אחרת היה חרון-אפו של העם מסלק אותם הצדה, בודאי.

אבל לא רק יחידים הם.  ישנן גם מפלגות סוציאליסטיות בקרב העם היהודי, שלא הגיעו עדיין אל ההכרה האמתית של אחדות אומתנו בת ארבעת-עשר המיליון, ואשר לא די שהם משתמטות מן התפקידים הנובעים מתוך האחדות הזאת, אלא שהן מתנגדות להן בפועל ממש.  ה"בונד" הוא הגדול שבקיבוצים האלה והעומד בראשם. 

אל נא נמנע ממנו את השבח שרשמנו לזכותו בהשקפתנו החפשית ממשפטים מוקדמים.  הבורגני אומר: "מי שאינו מכבד את הפרוטה, אינו ראוי לדינר".  ובלי ה"בונד" לא היה אולי הסוציאליזם היהודי יכול ללכת בדרכו במהירות כזאת ובבטחה כזאת.  כי ה"בונד" היה הראשון שעוד לפני עשרים שנה, בזמן שהעם היהודי היה עדיין בכלל מחוסר כל תנועה חברתית, הוציא קול-קורא להתקבצות ולהתעוררות.  הוא היה הראשון שעורר את ההמונים היהודיים לפעולה משותפת, ועל ידי כך הראה בפעם הראשונה כלפי חוץ כי מלבד השנורר היהודי, איש-האויר היהודי, ה"בטלן" היהודי, – ישנם גם אנשים יהודים עובדים.  זאת היתה הצורה הראשונה שלתוכה הותכה היהדות הסוציאלית.  בדבר זה תכיר ההיסטוריה האובייקטיבית, אף על פי שעצם הצורה הזאת כבר עבר זמנה וקלקלתה בה, ואת תכנה מוכרחים היו להריק כבר כמה פעמים לתוך כלים אחרים.

נוסף על כך – ערכו ותועלתו מונחים רק בעצם העובדה של הופעתו, ובשום אופן לא בדרכי הופעתו ובשאיפותיו.  בעוד שהרעיון העולמי של הסוציאליזם בקרב העמים האחרים, גם בגלוייו הקיצוניים ביותר, לא איבד מעולם את הקשר החי עם המוני-העם הרחבים, ואדרבה – היה תמיד חזק-שרשים ומעורה בקרקע, נעשה ה"בונד" בתוך העם היהודי, חסר-השרשים וחסר-המולדת, לאידיאל תלוי באויר ונעדר-מהות.  לגבי ה"בונד", אם לצטט את המרסילייזה הנפלאה שלו, "היהדות והמשיח מתו", וחי רק האינטרס הפרולטרי בלבד.  וכך נשאר ה"בונד" במשך כל ימי קיומו מחוסר כל הבנה לגבי תנועותיו ורחשיו, הגדלים והולכים, של האורגניזם העממי היהודי.  וכבר לא נדבר על זה, שבמשך שנים רבות התעלם ה"בונד" בכוונה מן הלשון של המוני היהודים וראה את עצמו מבחינה זו כראות חלק של הסוציאל-דימוקרטיה הרוסית.  ההמונים היהודים בעצמם הכריחו אותו להכיר באידיש, כהוראת זמן, כאמצעי תעמולה  מועיל.  רק כעבור זמן רב הכריז על עצמו כעל המדריך הראשי ומשפיע-הטובה התרבותי של החלקים דוברי האידיש של העם, והתחיל להלחם בחימה שפוכה ועיורת בעברית הצעירה והשואפת לתקומה.  כשם שהיה בכלל בלתי-מסוגל לחלוטין להתמצאות היסטורית, והתיחס בבוז ובשלילה לכל אותם כחות-החיים החזקים שהחזיקו וחיזקו את העם בקיומו.  "תולדותיו, למזמן עליתו ועד זמן ירידתו, מלאות מלחמה בלתי פוסקת נגד היהדות ההיסטורית ונגד הרעיון הלאומי המתעורר.  שנאתו ובוזו מכוונים היו במידה שוה גם כלפי הגלויים והתופעות הדתיים של תרבות-העם היהודית וגם כלפי התופעות החילוניות-מודרניות שלה...  ובמנהגו זה הראה ה"בונד" ואנדליזם כזה, גסות-רוח כזאת, שמוכרחים היו לעורר גועל-נפש ובעתה דוקא בלב היהודי העממי ושלזכרם דמו של היהודי הפשוט, בן העיירה, מתרתח בקרבו עוד כיום הזה".  (ליאו רוזנברג:  "דרכיו ומטרותיו של הסוציאליזם היהודי-רוסי").  מלבד עבודה סוציאל-דימוקרטית רוסית כללית – שנעשתה ונעשית, אולי גם במקצת הצלחה, על ידיו – לא התרומם ה"בונד" אלא לכלל אידישיזם אגרסיבי ולטיפוח "האבטונומיה הקולטורית" ברוסיה.  אבל הוא שאף לצמצם את הפוליטיקה שלו בתחום העניינים היהודיים-רוסיים והתנגד לפוליטיקה יהודית-כללית בעלת מטרה ברורה, ורצה על ידי כך להרוס הרס פוליטי את האחדות של העם היהודי.  בועידה הפטרבורגית האחרונה שלו התנגד, מתוך נימוקים "כלליים", לזכות שמירת השבת.  בפמפליטים וריזולוציות אין-ספורות נלחם בציוניות ובמלה העברית.

האדם הנורמלי לא יוכל להבין למה עלתה לו כך ל"בונד".  ואף על פי כן, הסיבה מושרשת עמוק בתוך המצב האנורמלי של העם היהודי.  כבדה יותר מדי היתה המורשה של תנועת-ההשכלה המטיפה להתבוללות, מצד אחד – נזכר-נא בליברמאן וחבריו – וההזיות הסתומות על אנושיות בלתי-לאומית, מצד שני.  בקרב העמים הבריאים – המפלגות המהפכניות מתקוממות מתוך ניגוד לוהט לקיים, מתוך שנאה משולהבת לכל הנושן, ושואפות להפיל את כל המוגמר.  מתוך היצרים האלה שואבות הן כוח-דוחף עצום, ולא זו בלבד שמלחמתם אינה מסכנת חלילה במאומה את חיי-העם, ושמחייה היא ומפרה את התפתחותו, אלא שבכל התנגדותם מתוך הכרה לעבר ההיסטורי הם ממשיכים את דברי ימי העם הזה וטווים את פתיל חיתו הלאה.  בקרב עמים בריאים ומושרשים בקרקע יכולות המפלגות המהפכניות להתקומם בלי כל סכנה גם נגד הלאומיות – בכל מקום שהיא עוזבת את הבסיס של התפתחות טבעית ונהפכת לשוביניזם, למשל. 

ואולם הלאומיות שלנו היא לאומיות של רעבון, כמעט שיש לי חשק לומר – לאומיות-רעבון מתה-לחצאין מרעב, כדי להדגיש כמה אנו חסרי-קניינים וערטילאים, ערומים ויחפים, כי כולנו, כל האומה כולה, פרוליטריים אנחנו מן הבחינה הלאומית.  אין אנו רוצים כלל בכיבושים, דוגמת האומות האירופיות החיות על חרבן בגאון, אין לנו כלל כח לכיבושים.  אין אנו רוצים אלא להבטיח לעצמנו ולקיים בידינו את אשר חובה טבעית וקדושה היא לכל אדם להגן עליו:  את עצמיות-המהות שלנו ואת תרבותה, את הוייתנו ואת עתידה.  הפוגרומים הפולניים של הזמן האחרון מוכיחים מחדש:  מצד אחד, כי אין לנו לקוות ליחס אנושי, ובנידון זה אחת היא מנת חלקם של הפרולטרי היהודי ושל הבורגני היהודי;  ומצד שני, כי אין אנו מסוגלים עדיין אפילו לעמוד על נפשנו בקרבנו ולהגן על בתינו, כי זה לנו אלפיים שנה שאנו מסורים ונתונים ללא ישע ביד כל עדר-אדם פראי.  אין בעולם דבר אשר יוכל לתת לנו בטחון-קיום, זולתי אנו בעצמנו. את הכרת המהות המיוחדת שלנו, את הכרת כוחנו, את הכרת זכותנו, – מן ההכרח הוא לעורר ולחזק.  הכרות אלה הן שתיצורנה לנו מולדת, מקום שם חלקים של האומה יכולים להתמזג למרכז של חיים לאומיים.  הלשון הלאומית שלנו, המקיצה כיום בכל אתר ואתר לחיים חדשים, צריכה לשוב ולחיות בפי האומה כולה.  את הזכות ללשון זו ואת הזכות לאבטונומיה בכל העניינים היהודיים-הפנימיים – מחוייבים להבטיח לנו בכל מקום.  מוכרחת לקום מערכת חנוך ובתי-ספר לאומית משלנו.  כל אלה הם אינטרסי-חיים לא של יחיד זה או אחר, לא של מעמד זה או אחר, של חוג זה או אחר, כי אם של שדרות האומה כולה.  כל אלה הם אינטרסים שחורגים ויוצאים לגמרי מתוך הגבולות הצרים של המעמדות, אינטרסים השייכים לכל בני-האדם, ורק לא לעם היהודי. 

לכן מחוייב הסוציאליזם היהודי להיות לאומי בבירור ללא כל דו-משמעות.

ולא רק לאומי במובן האחדות של כל האומה היהודית בהמשך תולדותיה ותרבותה ההיסטורית כי אם לאומי גם לפי מהותו הכלכלית.

גם העמים האירופיים, שהם במושגינו קומפּליקסים אחדותיים, אינם כלל אחדותיים בהתפתחותם הכלכלית.  גם בקרבם הוכרח הסוציאליזם לקבל לפעמים את כיוונו מן התנאים הסוציאל-אקונומיים.  כך, למשל, הלך הסוציאליזם באנגליה, בלי ליחס ערך רב יותר מדי לתורות המרקסיזם, ועוד פחות מזה – למעשה שלו, בדרכים של ריפורמות חברתיות.  הנסיון של המפלגה הפאביית ליצור תנועה בעלת כיוון סוציאליסטי על ידי שנוי-צורה של ה"ויג" האנגלי-ליברלי, הוא חזיון אנגלי ספּציפי, שאפשרותו קשורה כולה בתנאים של המדינה ההיא.  הסוציאליזם הרוסי אף הוא חיפש לו דרכים חדשות משלו, הואיל והוא קם ופעל בארץ שלא התקדמה עדיין הרבה באינדוסטריאליזציה.  שם קמו, בניגוד לסוציאל-דימוקרטים, הסוציאל-ריבולוציונרים (ס"ר), הסוציאליסטים העממיים (נ"ס), וסוציאליסטי העבודה (טרודוביקי).

על אחת כמה וכמה מחוייבים אנו, הנעוצים בתוך גושים של משקים זרים, ושהמשק העממי שלנו יש לו התפתחות אחרת לגמרה מאחוריו, ונושא בקרבו חוקים אחרים ומציג דרישות אחרות לגמרי, – ללכת בדרכנו הסוציאליסטית המיוחדת.  על אחת כמה וכמה שרק ההכרה – החפשית מכל משפט מוקדם ומכל הטעיה שבתיאוריטיקה – בדבר הוייתנו הכלכלית ועתידנו הכלכלי, יכולה להראות לנו את הדרך הזאת.

"אם כן, רוצים אתם אפוא לעשות את האינטרנציונל למיותר לגמרי לגביכם?" – רק בקורת מרשיעה או נאיבית יכולה להאשים אותנו בזאת.

ודאי שאין אנו מעלימים עין מן הסכנות הכרוכות באידיאל האינטרנציונלי דוקא בשביל עם כעמנו, שאין לו קונסולידציה לאומית והוא מפורד לצרורות ולקיבוצים קטנים.  יודעים אנו את הסכנה שבדבר, כי האינטרנציונליזם דוחף את בני-עמנו לאלפי מחנות נכרים, בעוד שחיינו הלאומיים תלויים לנו מנגד.  כל המהפכות האירופיות של מאת השנים האחרונות – עדות הן לנו בדבר הזה.

אבל דוקא מפני כך מוכרח הסוציאליזם היהודי, בכל המרץ שלו, לחזק ולהבטיח את חיינו הלאומיים, ומשום כך נקי הוא מאותה אשמה.  אין אנו רוצים בלתי אם את זאת:  כי האינטרנציונל יהיה באמת אינטרנציונל בין-לאומי.  בעמדו מעל ללאומים, יאחד בקרבו את הלאומים החפשים והאבטונומיים.  הוא יהיה לבית-דין עליון ולמוסד העליון לערעורים.  הוא יקבע את היסודות הכלכליים של הסוציאליזם ויברר את התנאים-המוקדמים הלאומיים ואת הדרישות הסוציאליסטיות בתוך כל העמים.  אכן בעבודה המשותפת יוכלו כל העמים, כל אחד מתוך פיתוח מוחלט של כחות-החיים העצמיים שלו, להעשיר ולהפרות זה את זה.  "האינטרנציונל הישן מת ואיננו", אמר לפני זמן-מה אחד מישישי הלוחמים של הסוציאליזם האינטרנציונלי.  "יחי האינטרנציונל החדש של העמים החפשים!"

 

ב

וכיצד איפוא נבנה האורגניזם הכלכלי של העם היהודי?  מה היו התפתחותו ההיסטורית של האורגניזם הזה ומה הן הפונקציות הנורמליות שהוא ממלא?  איזו הן הפונקציות שהגיעו בקרבו לכלל אטרופיה?  איזה הם החוקים המניעים אותו?  מה הן המטרות שהוצגו לפניו?

שורת השאלות הנגולות כאן לפנינו יכולה לקבל תפישה שלמה במוחנו ותשובה ברורה בפינו רק לאחר שנעביר לנגד עינינו, בכח הקיצור והצמצום האפשרי, את דברי ימי התפתחותו של המשק האירופי, שעליו מיוסדת תורת הסוציאל-דימוקרטיה המודרנית, ובראש ובראשונה – המרקסיזם.

בהמשך ימי-הבינים, ביחוד לאחר התהוות הערים והכרכים, צמח מתוך תנאי-המשק הפיאודליים שלטון הבורגנות.  כלי-זינו של שלטון זה הם בראש ובראשונה ההתחרות החפשית, ההתגבבות של אמצעי-התוצרת והקניין הפרטי.  הללו גורמים להתפלגותה של החברה כולה לשני מעמדים, המעמד שהתוצרת ואמצעיה בידו והמעמד המחוסר אמצעים, בעוד שמעתה מעמדו של היחיד בתוך החברה נעשה תלוי יותר ויותר בכוחו המשקי.  על ידי כך הונח היסוד למלחמת המעמדות המכריעה והאחרונה, שהיא הסימן המובהק המשותף לכל ארצות התעשיה.  מלחמה זו מן ההכרח שתתנהל לא רק מבחינה כלכלית, אלא גם מבחינה חברתית ופוליטית.  היא מוצדקת על ידי העובדה, כי מגינה היא על האינטרס של הרוב המכריע כנגד האינטרסים של מיעוט קטן.

ההתפתחות הכללית הזאת, אם נדון אותה לכף חובה ואם נדבר בשבחה, – מן ההכרח להודות כי לגבי ארצות מערב-אירופה נכונה היא בקויה העיקריים.  אבל יש להעיר, כי מראש ובהחלט מניחה היא הנחה בדבר התפתחות משקית המגיעה עד לאפני-התוצרת של הקפּיטליזם הגדול.

אך מהו מצב הדברים אצלנו?  נצא ונראה:  המפלגות הסוציאליסטיות הנושנות בקרב היהודים – ה"בונד" וגם "פועלי-ציון", אלה שכבר התקדמו במקצת מהבחינה הלאומית – מעבירים בפשטות – ויש לומר גם באופן פרימיטיבי – את התיאוריה הזאת, ואת המסקנות הנובעות ממנה, אל חיי-המשק היהודיים.  לגבי המפלגות הללו שאלות הלאום הכלליות קיימות גם כיום, בשעה המכריעה של חיי עם-ישראל, רק במידה מוגבלת ותלוייה בתנאים.  כמצווה מפי התורה של קרל מרקס כותב גם אחד מפועלי-ציון המובהקים:  "השאלה הלאומית קשורה, לגבי הפּרוליטריון היהודי, בתנאים ובצורות של מלחמת-המעמדות שלו, בזה שאפשר לכנות בשם הבסיס האסטרטגי, וגם בתנאים של הפרוליטריזציה שלו או של מקום עבודתו.  השאלה הלאומית מתגלה לפרוליטריון היהודי רק בשעה שהוא מרגיש בקושי המיוחדת ובאנורמליות המיוחדת של מלחמת המעמדות שלו, ורק במידה שמלחמה זו מקבלת צורות בלתי רגילות וחולניות".  (נ. אהרונוב: "וואס ווילען די פועלי-ציון?").

גם "פועלי-ציון" אינם מתעוררים לשאול את עצמם אם התפתחותה של החברה שלנו מרשה העברה פשוטה כזאת של התיאוריה.  במקום שכולם שונאים, הרי אין הסוציאל-דימוקרטים היהודים יכולים לאהוב!  רוצים אנו להיות פועלים כהלכה, רוצים אנו במלחמת-מעמדות כתיקונה.  דומה כאילו לא העבודה, כי אם הפרוגרמה המרקסיסטית היא שעושה את האדם לפועל!  ומה אם הכללים אינם נכונים לגבינו כל-עיקר, מה אם לגבינו נכונים הם כללים אחרים לגמרי?

את היהדות המערבית אין לנו להביא בחשבון כלל בקשר עם זה.  היהדות המערבית מנוונת כל-כך מן הבחינה הכלכלית ובנוייה, בעצם הדבר, רק על החלוקה לסוחרים ולאינטליגנציה מקצועית, שאין בה ממש כלל מחוץ לגופים המשקיים של העמים שבקרבם היא נמצאת.  ואם הדבר הזה, כפי שעוד ניטיב להכיר להלן, נכון במידה ידועה גם לגבי היהדות המזרחית, הנה רק זו האחרונה בלבד מקבלת על-ידי ההמונים היהודיים קביעות-אופי וכח-חיים חברתי ממין אחר לגמרי.

כי האורגניזם של היהדות המזרחית התפתח בדרך מיוחדת ועצמית, בהשפעת התנאים של הגלות.  בשורה ראשונה חסר לה לגמרי לעבודה היהודית, בעקב "האקסטריטוריאליות" שלה, היסוד הטבעי והבריא של כל משק עממי:  גוש-האוכלוסין עובד-האדמה.  במשך כל מאות השנים של ימי-הביניים ועד עצם התקופה החדשה – היתה היהדות המזרחית כולה, בעוד היא נעדרת לגמרי דיפרנציאציה חברתית בכלליותה, ממלאת רק את תפקיד הסרסרות בין התוצרן (הפּרוֹדוּצנט) הנכרי ובין הקונה (הקוֹנסוּמנט) הנכרי.  כל המלחמה הכלכלית הפולנית-יהודית של השנים האחרונות, הבויקוט והסיסמה שלו "אל תקנו מאת יהודים!", נובע רק מתוך משאלתם של הפולנים ליצור מעמד-בינוני פולני משלהם, אחרי שהיהודים מלאו זמן כה רב את החסרון הזה בחיי המשק הפולני.

רק למן שנת 1860, בערך, לאחר הריפורמות החקלאיות הגדולות ברוסיה ושיחרור האכרים שלה, התחיל אצל היהודים הפּרוצס של הדיפרנציאציה החברתית.  הוא נגרם, מצד אחד, על ידי התהוותה של תעשיה רוסית גדולה יותר, ומצד שני – על ידי ההגבלות החוקיות שדחקו את היהודים לתוך תחום-מושב מוגבל.  אז התחילה, כתוצאה האחת מזה, תנועת ההגירה לאמריקה, שנמשכה בצורתה העצומה כמעט עד הזמן האחרון, וכתוצאה שניה הצטפפו המוני היהודים העניים בתוך הערים והעיירות, בתנאים של דוחק, צפיפות ודלות שהם מחוץ לכל מושג אירופי.  אז נולדו המקצועות החדשים של היהודים, ובראש ובראשונה – האמנות היהודית, המקיפה כיום יותר משליש של כל היהודים העובדים.  גם בקרב בעלי-המלאכה האלה עצמם התחילה חלוקה חדשה לפי המקצועות:  בעלי-מלאכה ממש, תעשיה ביתית, חרושת.  גם במסחרם של היהודים היתה יד הדיפרנציאציה, ביחוד בהשפעת ההתפתחות המשקית של מזרח-אירופה, והביאה במשך הזמן לידי אותה שורה ארוכה, משונה ומיוחדת במינה, של מקצועות-סרסרות יהודיים, המקיפים שתי חמשיות נוספות של המעמד.  יתר העובדים היהודיים מחולקים למשכילים עובדים ולפרוליטריון תעשייתי. 

והנה הפרוליטריון התעשייתי הזה, שבקרב העמים האירופיים הנהו בלי שום ספק הקבוצה החזקה ביותר, במובן יחסי, של האומה, ושהנהו שם בלי ספק גם הנושא החזק והלוחם המצליח של התנועה הסוציאליסטית, – אצל היהודים אינו אלא מיעוט דל ובלתי-ניכר.  אפילו הסטטיסטיקה של "פועלי-ציון", המתאמצת להגדיל ככל האפשר את מידת מעמד-הפועלים, משום שעליו בעיקר מבססת היא, בהתאם לדרישות הסוציאל-דימוקרטיות, את תורותיה – אינה יכולה לחפות על העובדה הזאת.  היא קובעת כי ברוסיה ישנם, בתוך 5,063,000 יהודים לפי הספירה האחרונה, 335,000 פועלים שכירים.  באוסטריה 67,000 פועלים שכירים בין 1,225,000 יהודים.  לאמתו של דבר צריך היה המספר להיות הרבה יותר קטן, ובהמשך ההתפתחות האחרונה הוא לא רק לא גדל כל-עיקר, אלא גם נתמעט.  כך, למשל, כותב חוקר אחד, שאפשר לראות אותו כחפשי מכל דעה מוקדמת, הפּרופיסור יוליוס הירש מקלן:  "אין להטיל עוד ספק בעובדה:  בין ששת המיליונים בקירוב, של יהודי רוסיה אין המספר של פועלי-תעשיה ממש נגיע אפילו ל-35,000.  בעיר-החרושת לודז חיים 20,000 סוכנים-נוסעים ופקידי-מסחר יהודים, כמה אלפים בעלי-מלאכה, אך מספר פועלי-התעשיה האמתיים מבין היהודים אינו מגיע אפילו לאלף".  תחת השלטון הבולשביסטי ברוסיה עוד עברו, נוסף לכך, חלקים מן המעמד העובד היהודי – לאחר ביטולם של בתי-החרושת הגדולים – מן העבודה התעשייתית אל המעמד המסחרי, שקיבל כעת ברוסיה צורות בלתי-בריאות ובלתי-טבעיות בכלל.

אבל אם מצד אחד אנו רואים כי הפרוליטריון במובנו של מרקס, כלומר – אותו חלק האוכלוסין שאמצעי התוצרת אינם בידו, מצוי במידה כל-כך מעטה בקרב היהודים, הרי משמע בהכרח מתוך זה, מצד שני, כי גם הפרוצס הניגודי, כלומר התרכזותו של הקפיטל, אף הוא עדיין לא התפתח כלל בקרב העם היהודי.  רוב מנין ובנין של העם, רובו המכריע, לא איבד את אמצעי-התוצרת שלו ואת ההון שלו לטובתה של הבורגנות הגדולה.  הוא גם אינו מראה כל נטיה לכך, אלא שיחד עם זה גם אינו חי על הכנסות מן ההון.  ההמון היהודי הרחב מורכב, בעצם הדבר, מאנשים שהם בעת ובעונה אחת גם בעלי-רכוש וגם פועלים, מאנשים שאף על פי שיש בידם אמצעי-תוצרת – אינם יכולים להתקיים בלי עבודה עצמית וקיומם תלוי ביגיע כפיהם ועבודת ידיהם ממש.  ההמון היהודי הרחב חי איפוא בצורה המשקית הטיפוסית של הקפיטליזם הזעיר.

אבל ההתפתחות מלמדת אותנו גם זאת, שאין לנו כאן עסק עם פיגור המשק הלאומי, או יותר נכון – לא בעיקר עם הפיגור הזה.  עומדים אנו כאן בעצם לפני חידה סוציולוגית ופסיכולוגית.  ההמונים היהודיים אינם מראים אפילו נטיה כל-שהיא לעבור לאופן התוצרת של ההון הגדול.  למרות פריחתה של התעשיה הגדולה בפולין, אין רואים שם כל אינדוסטריאליזציה של ההמונים היהודיים.

בין הסיבות שגורמות לכך יש לנו בראש ובראשונה סיבה כלכלית.  זוהי התפתחותו של בית-החרושת היהודי.  כי אותה הבורגנות הגדולה, שישנה בעין בין היהודים, הריהי בעיקר בעלת הון מסחרי ופיננסי, ולא הון תעשייתי, ואף זה – ריכוזו אינו מרובה ביותר.  לפי הספירה האוסטרית, למשל, ישנם בין הקתולים על כל מאה תוצרנים עומדים ברשות עצמם – 435 פועלים ופקידים, בין היהודים רק 92 פועלים ופקידים, לאמר, פחות מאשר רבע מזה.  והרי ידוע כי היהודי במזרח אין לו סכוי אלא מבית-החרושת היהודי.  אם גם בעל-התעשיה היהודי מתיחס באי-אמון גדול אל הפועל היהודי – דבר שבכל עם אחר אינו כמובן בגדר האפשרות בכלל – אם גם בעל-הנה רק העובדה שגם בבתי-החרושת היהודיים קטן הוא האחוז של הפועל היהודי לעומת האחרים, היא הנוגעת בעצם הגרעין הפנימי של השאלה.  "מוצאים אנו כי חלקו של הפועל היהודי בבתי-החרושת מתקטן בה במידה שכל תעשיתם נעשית מיכנית, כלומר – חרושת גדולה".

זה מתבאר, כפי כל הנראה, – ובדבר זה תמימי-דעים אנו עם רוב החוקרים – מתוך שאיפתו החזקה של היהודי לעמידה ברשות עצמו.  "בעקב הרצון העז ליחוד-עצמו – אין היהודי יכול בשום אופן לקבל עליו מרות המיכאניזציה והשווי המוחלט של שלטון-המכונות בתעשיה הגדולה:  להיות במשך כל חייו שוה במעלה עם כל האחרים – זהו דבר מתנגד לטבעו, הפולני והרוסי על פני הפועל היהודי, – הרי בית-החרושת הפולני סגור תלוי אפילו בנטיתו של נותן-העבודה לפולני, כי אם באותה "אחוה סולידרית" שבעמדת הפועל הבלתי-יהודי עצמו.  ברם אם גם ברור שזוהי אחת הסיבות שבגללן מוכרח היהודי לעמוד מרחוק לבית-החרושת, – לחלוטין בפני היהודי מסבות דתיות ולאומיות.  מצדו העיקרי אין הדבר התעשיה היהודי מבכר, מתוך נימוקים שונים שבדמיון ובמציאות, את הפועל בעוד שההתעסקות האינדיוידואלית משאירה לו מכל מקום פתח-תקוה כי יוכל עוד לעלות מעלה-מעלה במרוצת-הימים".

המוני היהודים לא קבלו אפוא ואינם נוטים לקבל את האינדוסטריאליזציה.  ברובם המכריע מורכבים הם לא מפרולטריון תעשייתי ולא מבורגנות עליונה, כי אם מאנשי-עסק עומדים ברשות עצמם ועובדים בעצמם, שמן הבחינה הכלכלית אמנם אין מצבם טוב יותר ממצב הפועלים עצמם.  גם אחד מפועלי-ציון, חזנוביץ, אומר:  "הטרגדיה של ההמונים היהודיים במזרח-אירופה היא בעיקר בזה, שלאחר שנדחקו והוצאו מתוך המקצועות הישנים והרגילים שלהם – אין הם יכולים להמציא לעצמם במקומם צורות-מחיה אחרות בתעשיה המודרנית ובמשא-ומתן מודרני.  הרי אין לדבר כמעט על פרולטריון תעשייתי מודרני בין היהודים של מזרח-אירופה.  גליציה אין לה עדיין כמעט שום תעשיה גדולה, והמספר הקטן, בערך, של הפועלים היהודים – מורכב כמעט כולו מפועליהם של בעלי-המלאכה והאומנים".  ברם, חזנוביץ קובע את עובדות התופעה, בלי שירצה להסיק מהן את המסקנות.

יש להודות כי היחסים הם אחרים לגמרי ביהדות האמריקנית בת המיליונים, המורכבת, כמובן, באופן אחר לגמרי מן הבחינה הטכנית-תעשייתית.  שם ישנו פרולטריון תעשייתי יהודי רחב, והוא מלוכד שם בארגונים חזקים.  שם גם נכנס הפרולטריון הזה, ברובו, לתוך התעשיה הגדולה וגם כבש לו, בשביל עבודתו, ענפי-תעשיה שלמים.  כך, למשל, כל תעשית-הבגדים היא כמעט כולה בידי יהודים.  כי בארצות-הברית ישנו, חוץ מזה, במידה מספיקה קפּיטל מרוכז, מסוג הקפיטל הגדול – דבר זה ידוע כבר למדי אפילו מתוך הרומנים האמריקניים.  כאן איפוא יהיה על הפרולטריון היהודי לאחוז באותם האמצעים שאחזו בהם זה כבר הסוציאליסטים האירופיים והאמריקניים.  אבל כלום יכולים אנו לראות את הדרישות הללו כחלק מן הפרוגרמה המשקית היהודית, וכלום בכלל הפועלים התובעים והתוצרנים הנתבעים הם חלקים של אורגניזם משקי יהודי?  בעל ההון היהודי המייסד בית-חרושת בניו-יורק (ובדיוק כיוצא בזה:  בלודז או בוארשה) הרי אינו תומך ומסייע על-ידי כך לחיי-המשק היהודיים, כי אם לחיי-המשק האמריקניים (או הפולניים).  הפועל היהודי בניו-יורק (ממש כמו בלודז ובוארשה) פונה בדרישותיו כנגד חיי-המשק הפולניים או האמריקניים, ולא כנגד חיי-משק יהודיים.  כל אלה אינן פונקציות אורגאניות של גוף משקי יהודי עומד ברשות-עצמו.  הן מתהוות על-פי יחסי-משק נכריים ומתוך דרכי-התפתחות נכריות, שואפות לשנוי צורה של היחסים הנכריים, אף על פי שלעולם לא יוכלו להשפיע עליהם בעצמם, וכך הם מוצדקות ואפשריות לכל היותר בשותפות עם שדרות-הפועלים של העמים אדוני-הארץ.

כך מצטיירים איפוא חיי-המשק היהודיים:  העדר כל גוף משקי עומד ברשות עצמו, בריא ולאומי, העדר כל דיפרנציאציה מעמדית ברורה, העדר כל סדר-משק קפיטליסטי, במובן הקפיטל הגדול, ויחד עם זה גיבוב עצום של יחידות-משק קטנות העומדות ברשות עצמן.  ולתוך השיטה המשקית הזאת, שבעצם הדבר היא חולה ובלתי-מוכשרת לחיים כבר מבחינת עצמה, ושיכלה להתקיים עד הנה רק בזכות כוח-ההתנגדות העצום של בעל-המלאכה היהודי ושל בעל-הרכוש הקטן, בעל העסק העצמי, – רוצים הסוציאליסטים שלנו להכניס את הדוקטרינות המעמדיות האירופיות ואת מלחמת-המעמדות האירופית.  כלום לא מוכרחים לומר כי המפלגות הסוציאליסטיות הפסיבדו-יהודיות הללו, ו"פועלי-ציון" בראשם, אינן בעצם אלא הסוציאליזם היהודי בעודו בחיתוליו?  כלום אין אנו רשאים ללעוג לכל הצלחותיהם החיצוניות ולקרוא להם משחק-ילדים, סערה בצלוחית של מים, – להעברה זו, הרוכבת-עיקרונים, של חוקים ומשפטים זרים לצד ההווה שלנו, הנושא בקרבו הכרחים אחרים לגמרי?  אכן אפשר היה לצחוק, לולא היתה בדבר סכנה גדולה להמשך ההתפתחות של חיינו.

מובן מאליו כי אין הם כלל וכלל נמנעים מלהשתמש לגבי העולם היהודי באותן השיטות, באותם כלי-הזין עצמם, שבהם משתמשת הסוציאל-דימוקרטיה בארצות התעשיה הגדולה.  ביחוד ממלאת אצלנו השביתה תפקיד גדול.  הסטאטיסטיקה הבונדיסטית, למשל, מונה 312 שביתות במשך 3 שנים, מהן 143 בתעשיות בינוניות ו-169 בתעשיות ביתיות של בעלי-מלאכה.  והדבר המשונה והעקמומי הזה, שמבחינה משקית אינו אלא מעשה-ילדות גמור, הנהו מטרתה ממש של התעמולה המפלגתית ועליו כל גאותה!  הלא כה דברי חזנוביץ:  "אין לומר כי קשה להניע אותם (את הפועלים היהודים) לשביתות.  אדרבה, את הפועלים היהודים מוכרחים לציין כשובתים מבטן ומלידה.  כשאך נשמעת התרועה הקוראת למלחמה, מיד הם מזדרזים ומתקבצים מכל העברים בשפעת עם."

מן ההכרח הוא לשים פעם אחת קץ לדבר.  הנחותיה של הפרוגרמה הסוציאל-דימוקרטית אינן מתאימות למשק שלנו.  ומשום כך גם אמצעיה של הסוציאל-דימוקרטיה האירופית אינם קולעים לגבינו אל המטרה.  אם יש ברצוננו ללכת לקראת בנין חיינו על יסודות הצדק הסוציאלי והעבודה היהודית הפרודוקטיבית, – עלינו ללכת בדרכינו המיוחדות לנו.  אבל ראשית-כל, נצחונו של הסוציאליזם אין פירושו לגבינו נצחונו של מעמד אחד, והמלחמה בעד הסוציאליזם אין פירושו מלחמת מעמד אחד בשאר כל המעמדות.  אמצעינו הם הבנין הכלכלי החיובי ויצירת אותו הלך-המחשבה הסוציאליסטי, שאת ערכו הכירה הסוציאל-דימוקרטיה בגרמניה וברוסיה, לאחר שזמן רב לא שמה לב אליו, רק אחרי המהפכה. 

לא משום שהדרכים הללו מוכרחות להיות דרכינו אנו ויהי מה, לא מתוך לוקאל-פטריוטיות מופשטת ומוטעית, לא בשביל פוליטיקה העומדת על ראש המגדל, כי אם רק משום שהתיאוריות שאנו דוחים מעלינו אינן מתאימות לא לעמדתנו הפנימית כלפי הסוציאליזם, שהוא בשבילנו ענין של צדק ויושר ולא שאלה של שכר ומשכורת, ולא לדרישות של חיי-המשק שלנו.  ונהפך הוא, כי עלולות הן להביא את חיי-המשק שלנו אל הכליון החרוץ ולהמיט כליה כלכלית על אומה שלמה.  אבל דבר שכזה אינו יכול להיות רצוי לשום אדם בעולם.  על אחת כמה וכמה שדבר אין לו לזה עם הסוציאליזם. 

ואף על פי כן:  גם הסוציאליזם העממי היהודי – זאת לבעלי החששות הגדולים – יש לו תופעה מקבילה לעומתו.  אותם הסוציאליסטים העממיים הרוסיים, ה"נארודניקי", שבשנות השמונים של המאה שעברה משכו אחריהם כל חלק טוב בעם הרוסי, הסוציאל-ריבולוציונרים הרוסיים, ה"טרודוביקי" הרוסיים, כל אלה שנלחמו ונלחמים בעד האידיאלים הסוציאליים לא בשם מעמד זה או אחר, – כולם קרובים הם לנו ברוחם ובמהותם.  בעיני כולם, כמו גם בעינינו, מעמד הפועלים במובנו הצר (במובנו הסוציאל-דימוקרטי) אינו עדיין כל העם כולו ולא החלוץ הלוחם של העם.  לדעת כולם – כל המעמדות העובדים של העם ביחד הם נושאי השחרור הסוציאלי והלאומי.

נראה מעתה את מי ומי מקיפים ההמונים האלה.

מובן מאליו כי המושג הזה אינו שוה כל-עיקר בעם היהודי ובעם הרוסי, וכי הסוציאליזם העממי היהודי מוכרח להתאים את עצמו לדברים שהוא מכיל בקרבו אצלנו באמת.  הנושא העיקרי של תנועות הסוציאל-ריבולציונרים והנארודניקים ברוסיה היה מאז ומעולם האכר הרוסי.  מאושרים היינו אילו יכולנו להסתמך על המון אנושי שלו יסודות כה מושרשים ומעורים בקרקע כהמוני האכרים הרוסיים.  במוז'יק הרוסי טמונים כחות עצומים:  כשרון-עבודה וסבלנות, עם רוב אפשרויות חברתיות ותרבותיות.

היסוד הבריא הזה נעדר לחלוטין מן העם היהודי.

מתחילה יקיפו המוני-העובדים היהודיים, כמובן מאליו, את אותו החלק של העם שאין לו כל רכוש אחר זולתי כוח-העבודה אשר לו, שהוא קניינו היחיד ושאותו הוא מוכר לאחת התעשיות או המוסדות המשקיים.  אלה הם, מלבד המיעוט היחסי של פועלי בתי-החרושת, כל העובדים, המרובים במספרם מן הראשונים, באומנויות השונות ובתעשיה הביתית.  אבל חוץ מזה גם כל אותם המוני היהודים העוסקים במסחר, וגם כל בעלי המקצועות החפשיים, שביסודם מונחת העבודה העצמית.

אולם הרבה יותר חשובים, וכפי שכבר הראינו – יותר מכריעים לפי מספרם, הם כל אותם בעלי-העסק הקטנים, ביחוד בעלי-המלאכה הקטנים, המצויים בהמונים בקרב העם היהודי.  הללו אמנם יש עדיין בידם אמצעי-תוצרת, אך גם לפי מקור הכנסתם, זו העבודה, גם לפי כל השקפת-העולם והפסיכולוגיה שלהם ולפי כל צרכיהם ומניעיהם – שייכים הם אל העובדים היהודיים.

וכאן, לפי דעתי, אין זה חשוב לחלוטין אם עבודתם היא באמת כולה עצמית או משועבדת, כתעשיה ביתית, לקבלן גבוה מהם;  אם עובדים הם לבדם או עם עוזר אחד או שנים.  דוקא טפוס-המשק הזה נפוץ מאד בין יהודי מזרח-אירופה.  ודוקא לתוך היחסים האלה חפצו להכניס חוקי-מעמדיות מלאכותיים, ודוקא כאן הביאו הנסיונות הללו נזק עצום.

כל מי שמכיר את חיי היהודים במזרח יודע, כי זהו דבר שלא יתכן כלל.  יודעים אנו כיצד חי ומתפרנס בעל-המלאכה היהודי, החנוני והרוכל והסוחר הזעיר בכל ערי תחום-המושב ועיירותיו, יודעים אנו את חייו כי מלאים הם דאגות-פרנסה וחוסר-עבודה ואלפי צרות וכל מיני פורעניות חדשים לבקרים, יודעים אנו כמו כן, כמה מרץ סוציאלי, כמה כוח-התנגדות תרבותי גנוזים בהם בכולם, גם בפועל היהודי וגם באינטליגנט העובד.  ואיזה מעשה-גבורה הוא, ואיזו תפישת-חיים סוציאל-דימוקרטית יכולה לבאר את הדבר, שבעל-המלאכה היהודי, אשר לו הרשו החוקים הרוסיים את חופש-התנועה, בחר מתוך ההרגשה הלאומית הבריאה שבו להשאר בתחום-המושב ולא נתפתה, על ידי שום אפשרות להיטיב את מצבו הכלכלי, להמיר את מרכזי החברה הלאומית בפלכי-רוסיה העלולים להביאו לכלל התפוררות והתבוללות!  הוא חי את חייו ביחד עם עוזריו.  חדר אחד להם ושולחן-עבודה אחד.  כל דאגותיו וצרותיו של הפועל-העוזר הן גם דאגותיו.  רק הבדל אחד ביניהם, אשר הפועל – משכורתו הדלה מובטחת לו, לכל הפחות, על ידי עבודתו, בעוד שהוא עצמו, "הקבלן העומד ברשות עצמו", מפסיד לעתים קרובות דוקא על ידי המשכורת שעליו לשלם ושאר הוצאות-התוצרת, את כל רוחיו.  ומי שעדיין אינו יודע את כל זה, יאמין אולי למשפטו של קרל קאוטסקי, האומר באחד חיבוריו, כי הוכח שמצבו של פועל-שכיר הוא יותר טוב כיום ממצבו של אכר זעיר או של אומן.

אבל כאן יש לשים לב לעוד עובדה אחת.  "גבולות-המעמד" בין האומנים ועוזריהם אינם קבועים ובולטים כל-עיקר.  אדרבה, המעבר מן המעמד האחד אל השני הוא כאן קל מאוד ונמצא במצב של תנועה וזרימה תמידית.  בכל העוזרים "הפרוליטריים" הללו חזקה מאד התקוה, להגיע פעם בעצמם "למצב כלכלי בלתי-תלוי" של בעל-מלאכה עומד ברשות עצמו.  רק התקוה הזאת היא שעוזרת להם, לעתים קרובות, לשאת את עניותם ואת כשלונם.  זוהי אותה התקוה עצמה העוצרת בעד האומן נותן-העבודה בעצמו לעזוב את סדנתו ולבקש לו שכר רגעי יותר טוב בתעשיה הגדולה.  ובאיזו קלות נעשה המעבר הזה, מעוזר לאומן, בחיי-המשק היהודיים!  רובלים אחדים, מגהץ, דף-גיהוץ, אשה וצרור צרות נוספות – והאומן, העומד ברשות עצמו, מוכן!  והגלגל מסתובב לו הלאה.  שני עוזריו ממשיכים אז את "מלחמת-המעמדות" – נגדו.

אותם היחסים בדיוק קיימים גם במסחר:  כך הוא גם מצבו של הסוחר הזעיר לעומת הצבא העצום של הסוכנים, הסרסורים, הפנקסנים וכיוצא בהם.

בצדק העיר צ. רוזנשטיין, שלו אנו חייבים בכלל להודות הרבה במקצוע שלנו, כי גם בין אלה יכולים כמובן להתעורר סכסוכים כלכליים.  אבל הוא עוד היטיב מזה להעיר, כי קונפליקטים משקיים כאלה, – לא זו בלבד שאינם משמשים גורם ליצירת ניגודים מעמדיים, ועל אחת כמה וכמה שאין לראות בהם עצמם ניגודים מעמדיים, – אלא שגם בקרב גבולותיו של המעמד האחד אינם כלל תופעה בלתי-רגילה.  הלא כה דבריו:  "לעתים קרובות מוצאים אנו סכסוכים כלכליים גם בתוך תחומו של מעמד אחד.  כך, למשל, מספרת ההיסטוריה של תנועת-הפועלים האנגלית על התנגשויות קשות שאירעו לעתים קרובות בין הפרוליטריון המקצועי והפרוליטריון הבלתי-מקצועי.  גם בתחומה של הבורגנות יכולים אנו לקבוע ללא ספקות יחסי-מלחמה בין הבורגנות הפינאנסית ובין הבורגנות התעשייתית.  בקרב שורותיה של הבורגנות התעשייתית, מאידך גיסא, אנו רואים קרע של ניגוד בין הסוחרים הגדולים ובין בעלי ההון של התעשיה."  אבל גם תופעות אחרות שייכות לכאן, למשל, – עמדתה האוייבת של הסוציאל-דימוקרטיה לעומת הטרייד-יוניוניזם, ששאיפותיו הן רק לפשר ולהשלים בין הניגודים הכלכליים הללו.  תופעה זו צריכה לשמש כאן רק הוכחה נוספת לכך, כי אין לראות בשום אופן זהות בין ניגודים כלכליים וניגודים מעמדיים.

חוקי-יחסים מעמדיים בין כל הקבוצות היהודיות העצמיות הללו אינם בנמצא כלל.  כולן, הרוב המכריע של העם היהודי, אינן מפורדות, כי אם מאוחדות.  לא מפוררות, אם לא מתוך רצון רע ושיסוי רצוני, כי אם מחושקות ודבקות.  הן מאוחדות בכוח חייהן כולם ותרבותן, מאוחדות בכוח צרכיהן ודרישותיהן, בכוח תעודותיהן החברתיות, גורלן ועתידן.  מאוחדות בעיקר על ידי המקור המשותף שממנו הן שואבות כולן את מחיתן, היא העבודה העצמית.  כולן שותפות הן לתנועותיה של הקידמה הסוציאלית, התרבותית והפוליטית שלנו. 

כי בשביל מלחמת-המעמדות הפוליטית יש עוד פחות מקום בחיי-העם היהודיים מאשר בשביל מלחמת-המעמדות החברתית, שהיא הצד השני וההנחה המוקדמת של הראשונה. נזכיר-נא בקצרה גם את זאת.  גם אם נסיח את דעתנו מן העובדה, כי גוף-החברה היהודי לא היה לו עד היום שום כוח מסוגי-הכוח המדיניים של טריטוריה או איזו מערכה מדינית שהיא (שכן אם התרגלנו לראות את הציוניות כגורם מדיני-יהודי בפוליטיקה העולמית, הרי אין זה, בעצם הדבר, אלא מין שטר-בלנקו על מה שעתיד לבוא, מפרעתו של עתיד מדיני שנראה כמקופל בה כמו הפרי בתוך הנצה) – גם אם נסיח את דעתנו מן העובדה הזאת ונרצה לבדוק את ישותה של הגלות שבהווה מבחינת הסטרוקטורה הפוליטית שלה, –גם אז נבוא בהכרח לכלל מסקנה זו, לאחר שנפנה אל השאלה הזאת ונבדוק אותה בלי משפט-מוקדם.

ראשית-כל אין לשום מעמד בעם היהודי יתרון פוליטי על שאר המעמדות, כיתרון שהיה, למשל, לבורגנות האירופית עד המהפכה הרוסית והגרמנית.  משום כך גם לא יתכן כי שאיפתו של אחד המעמדות בישראל תהיה, כשאיפתו של הפרוליטריון האירופי, למשל, לתפוס את השלטון הפוליטי בידו.  העם היהודי בתורת עם, בכללו, הריהו חסר-כוח לגמרי, – ובמקום שאין שם ולא כלום, שם אין כל זכויות לא רק לשליט, אלא גם לסוציאליזם המעמדי.  והשנית, כל השאלות הפוליטיות של ההווה היהודי אינן שאלות שמכוונות כלפי מעמד אחד, ולא שאלות שהמעמד האחד יכול לתת עליהן תשובה.  החמסנים והרוצחים של קישיניב ולבוב לא שאלו לאמצעי-תוצרת ולשייכות המקצועית.  היהודי נרצח מפני שיהודי הוא ורק מפני שיהודי הוא.  הקהלה היהודית-האבטונומית אינה מכירה ולא הכירה מעולם הבדלות מעמדיות ואינטרסי-מעמד מיוחדים.  לאבטונומיה הלאומית שלנו זקוק, במידה שוה, גם הפועל היהודי גם בעל-המלאכה היהודי, גם התגרן היהודי גם כל יהודי אחר בעל הרגשה לאומית.  ולבסוף, ארץ ישראל, המרכז של רוחנו היוצר המתעורר מחדש, המולדת שאליה אומר לשוב העם חסר-המנוחה, היא תקיף ותכיל את כל המעמדות, השברים והפירורים, הזרמים והכיוונים של האומה.  לא תתכן ולא תהיה כזאת, אשר ארץ-ישראל תדבר רק בשם האינטרסים של חלק אחד, של מעמד אחד, של שכבה אחת בלבד מישראל, או אפילו רק תסבול אותם.

ובכל שאלות-החיים הללו אסור כי הסוציאליזם היהודי יסתמך במובן פוליטי וחברתי רק על מעמד אחד ועל האינטרסים של המעמד האחד, כי אם על כל העם היהודי העובד.  הסוציאליזם היהודי, אם רוצה הוא להיות באמת יהודי ובאמת סוציאליזם, יכול להיות רק סוציאליזם עממי.

תפקיד מכריע יש כאן לשאלת האמונות והדעות.  הסוציאל-דימוקרטיה, שהשתמשה בשסוי המעמדות ובמלחמת-המעמדות כבאמצעי-התעמולה החזק ביותר, כבאמצעי-הפעולה החזק ביותר בכלל, סכנה קרובה נשקפת לה להאכל חיים על-ידי ילדיה עצמם.  שוב אין לאל ידה לכלוא את הרוחות והשדים אשר העלתה פעם בלהטיה, שוב אינה יכולה להשתלט על האינסטינקטים המעמדיים אשר גרתה ועוררה, על האינטרסים המשקיים-בלבד אשר הסיתה.  היא הזניחה את המעשה שהיה מחובתה לעשות בעת שאנוסה היתה להשתמש באמצעי מלחמה נגד הקבלך המשקי, והוא – להסביר ולחזור ולהסביר בכל תוקף, כי כל זה אינו לה אלא אמצעי שבאונס וכי הסוציאליזם הוא בשבילה שאלה של צדק לגבי כלל-העם, שאלה של הצדק האנושי בכלל.  עדיין אין אנו יודעים מה קשות תהיינה תוצאות המשגה הזה בשביל המשק הסוציאליסטי האירופי לעתיד לבוא.  כי דוקא במשק סוציאליסטי יהיה ערך מכריע עוד יותר מאשר במשק הקפיטליסטי להלך המחשבות והדעות של הכלל, להכרה "האנושית" שבקרב הפרט, לרצון-העבודה של היחיד.  והרי יודעים אנחנו כי את הסוציאליזם היהודי גם לא נרצה בשום אופן לבנות על יסוד של אינטרסי-מעמד, ולו רק למען האדם היהודי החדש שמחוייב להיוצר על-ידי תחית האומה.

הסוציאליזם היהודי יכול להיות רק סוציאליזם עממי.  דרישתו באה בשם כל העם היהודי היוצר, הנושא אותו.  התגשמותו אינה התגשמות, שנוי-צורה של החיים, ברוחו ובאינטרסיו של מעמד אחד – הלא זוהי מטרתה של מלחמת-המעמדות הסוציאל-דימוקרטית – כי אם מפעלו ומטרתו של כל העם המשתחרר.  וסוף-סוף, הצורה והנושא אינם מתאימים בשום מקום זה לזו יותר מאשר בעם היהודי.  כדברים שגיאורג ביכנר שם פעם בפיו של המהפכן קמיל דימולין:  "צורת-החיים של העם צריכה להיות שלמה שקופה הדבקה לגופו.  כל התנפחות העורקים, כל התמתחות השרירים, כל רטט של הגידים מוכרח להיות בולט בתארה של השלמה הזאת.  הדמות יכולה להיות יפה או מכוערת, על כל פנים יש לה הזכות להיות כמות שהיא, ואין רשות לשום אדם לתפור לה בגד לפי רצונו הוא!"

 

ג

ההכרה השלילית שרכשנו עד עתה, לאמר – בדבר הבחינות שאינן ואין יכולות להיות בחיי עמנו;  דעתנו המוחלטת כי סמי בית-המרקחת של הסוציאליזם הנכרי לא בשבילנו נעשו וכי תרופותיהם של רופאי-האליל הפועלי-ציוניים והבונדיסטיים שלנו אינן עלולות לרפא את חליינו, – אינן מביאות עדיין לידי כך שנוכל לעמוד על עצם טיבה של המחלה, בקיצור – להכיר בבירור את מהותה של הסטרוקטורה החברתית שלנו.  ואם התאמצנו אולי לתאר את הסטטיקה של מהות זו, הנה לא אמרנו עדיין ולא כלום על הדינמיקה שלה.  במלים אחרות:  הכרת הדברים שאינם קיימים ולא צריכים לבוא –אינה אלא דרך אל הכרת הדברים הקיימים והמחוייבים לבוא.  מן ההכרח להראות את הנטיות של התפתחותנו ולסמן את הקוים שבהם יקבע כיוונה של סוציאלפוליטיקה יהודית בריאה וחזקה.

וכאן אנו באים לכלל הכרה ברורה עד להחריד.  לא איזו אי-שלמות מיכנית, או איזה פיגור טכני;  לא ילדותיותו, הנובעת מתוך הכרח היסטורי, של גוף-המשק היהודי והדיפרנציאציה הבלתי-מפותחת שלו, לא הפרובלימה של עושקים ועשוקים – לא הניגוד הוא השאלה העיקרית של חיי-המשק היהודיים.  הגורם המכריע הוא בעובדה מיוחדת במינה ויחד עם זה מחרידה, שהיא המנוף האמתי לתנועת-המשק היהודית החיה ולפיכך גם המפתח לפוליטיקה משקית יהודית חזקה.  עובדה זו הלא היא – אי-הפרודוקטיביות המוחלטת כמעט של המשק היהודי.

בשעת ההתבוננות בפרובלימה זו בולטת בעיקר עובדה אחת, שכאן מורגשת היא ביותר אבל היא שופכת אור נכון על כל השאלות הכלכליות היהודיות:  כל הפרובלימות היסודיות של חיינו, במצבו של עמנו כיום, לא פרובלימות סוציאליות, כי אם לאומיות.  היום שבו הוכרעה הכף במאזני עתידה הלאומי של האומה היהודית – נהיה גם המכריע לגבי עתידה המשקי;  היום שבו זרקו לגיונות רומי את לפידם, לפיד השנאה, אל תוך מקדש יהודה, היום שבו נתלשו הגבורים הצעירים, שרידי המלחמה, מקרקע מולדתם, היום שעקר מן השורש את האכר היהודי היושב על אדמתו והגלה אותו לארץ נכריה, – למן היום ההוא נעקרה האומה היהודית מן הקרקע ומן השורש, אין זריעה יהודית ואין קציר יהודי, ומשום כך אין גם מולדת יהודית.  לרגל גורלו הלאומי הופרד העם היהודי מעל המקורות הראשוניים של התוצרת, והמשק היהודי הגיע לכלל אקסטריטוריאליזציה.  ואם נכניס כאן את חלוקתו של אריסטו:  האומה היהודית נותקה מצנורות-המחיה של הטבע וחיה רק מן הקטגוריה השניה, כלומר – פרנסתה על הרוח, מן האנשים, "זה מזה".  אין הדברים אמורים רק בארץ זו או אחרת בלבד.  בכל הארצות והמדינות, למן הקלריקליות ביותר, היונקריות והשמרניות ביותר, ועד החפשיות ביותר, המתקדמות והסוציאליסטיות ביותר – בכל מקום אותה תמונה עצמה:  היהודי הנצחי אינו רשאי לשאוב ממקור הטבע.

העדרה של כל תוצרת ראשונית היא איפוא התופעה המכריעה הראשונה של המערכה המשקית שלנו.  אבל כמו תופעה זו, כן גם שאר התופעות האופייניות מקורן נעוץ מבחינה יסודית בדברי ימי העם היהודי.  כפי שכבר רמזנו, היה המשק היהודי עד שנות הששים של המאה שעברה גוש סוציאלי הומוגני אחד;  אולם בעקב פרוצס-ההתפרדות הנמהר קמה בקרב העם אותה שכבה שאין בשום אומה שבעולם משלה, שכבה שאינה קשורה בכלל בשום פעולה משקית קבועה ושואבת את חיונתה הדלה ממסחר-הביניים המתחלף בין התוצרן הנכרי והקונה הנכרי.  הלא זוהי מערכת אותם המקצועות הזרים ומשונים – של המתווכים, הסוכנים, הסרסורים, התגרנים – שהם בלתי-פרודוקטיביים לגמרי בפרנסותיהם ואשר אין בהם מועיל ואין בהם שחר לגבי משק עממי בריא.  הלא הם כל אותם "אנשי-האויר" המודעים לנו כה יפה מתוך סיפוריהם של שלום-עליכם ומנדלי מוכר-ספרים, ואשר – בבטחון בלי-מצרים שיש להם בחיים ובטוב-הלב שלהם, המלא אור וקלות-דעת – גם נעשו חביבים עלינו, ואשר בכל-זאת הנם, בשביל כל אומה יוצרת, חרפה נוראה וסכנה עצומה.  כל מי שמכיר את חיי יהודי המזרח יודע כי מספר האנשים האלה החיים במשך כל ימיהם "מן היד אל הפה", אך בלי לדעת היום במה יחיו את נפשם מחר, המבכרים את הקיום המדולדל בלי עבודה על כל עבודה ממשית, עצום הוא, – "עם של סרסורים ותגרנים בבורסאות קטנות וגם גדולות", קורא בזעזוע-נפש א. ד. גורדון.  ופרידריק בויק, הפובליציסטן הדני המפורסם, אינו יכול, אחרי מבט-התמהון העמוק הראשון לתוך חיי-הגיטו, להתאפק מן המשפט:  "...עם של עצלנים ובטלנים מבלי-עולם, עם שאינו יודע את העמל הקשה."

ואם גם נאמר כי בעמדה זו יש הרבה מאי-ההבנה ומן הטעות, ואם גם אפשר לבאר נטיה זו במקצת מתוך האופי המזרחי של היהודים, הנה אף על פי כן מחרידה היא עובדה זו בהיקפה ובעומקה.  העם שעזב את הקרקע ואת הטבע, שחי במשך אלפי שנים חיים מדולדלים בין חומות הערים, רחוק מכל חיים אורגאניים, הזרים לו, – שכח את טעמה של העבודה האמתית אשר פעולה ויצירה עמה.  כאן מדובר לא רק על צורה מקרית של המשק העממי, כי אכן עמוק לתוך נפשו של היהודי הגלותי חדר החפץ הבלתי-טבעי לבנות לו חיים על יסוד סרסרות בלבד.  עמוק יותר מאשר שיערו מעולם האנטישמיים המונים אותנו בפארזיטיות, עמוק כל-כך, שגם הפתגם היהודי מביע את זאת באמרו:  "כל זמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על-ידי אחרים".  אנחנו, היהודים הלאומיים, הנושאים בקרבנו את ההכרה הגאה בדבר המעשים האנושיים הגדולים של עמנו בעבר, המאמינים גם בכחות העתיד הגנוזים בו עדיין, – לנו אין סיבה להעלים את הדבר הזה.  אין אנו תמימי-דעים עם הפוליטיקה החששנית של המתבוללים, פוליטיקה של בת היענה, אבל אין אנו דנים לכף-חובה את העם על לא און בכפו, כי אם מבקשים דרכים כיצד לעזור ולחדש.

אבל לעומת התופעות הללו ביהדות המזרחית ישנן גם תופעות מקבילות ביהדות המערבית.  מובן מאליו שכאן (והרי זהו ההבדל היחיד והממשי בין היהדות המזרחית והמערבית) התופעות הללו מתגלות בשכבות גבוהות יותר מן הבחינה החברתית.  הרי היהדות המערבית בכלל אינה כבר בלתי אם רודימנט בעל שני מעמדים של גוף משקי.  ברם, מהו המון הפרוליטריון האינטליגנטי, הממלא את בתי-הקפה "הספרותיים" בברלין, וינה ופראג, המון שהוא חלקו הגדול ביותר והרעב ללחם של הרופאים ועורכי-הדין והמתחרה הקשה ביותר של הנכרים במקצועות הללו, – מהו אם לא צורה אחרת, זן אחר, המותאם לתנאי-המקום, של אותה תופעה עצמה:  הפיתוח המוגזם של חד-צדדיות המפריעה בעד הפרודוקטיביות?  אין צורך כלל בסטאטיסטיקה.  הכל יודעים כי היהודים הם אחוז אחד למאה של מספר תושבי מדינת גרמניה, והכל יודעים כמו כן, אגב מבט ראשון, כי מידת השתתפותם במקצועות הקרויים "חפשיים" הוא יותר מחמשים אחוז, לכל הפחות.  ומהו מראהם של "המקצועות החפשיים" האלה מבפנים, כמה דלות וצער, כמה יסורים ומחסור מצטברים בהם, – כל זה בלתי-ידוע עדיין לאותם האנשים שכרגיל הם יודעים רק את שמותיהם המפורסמים של יחידי-הסגולה ואת הצלחותיהם המזהירות של הנבחרים המעטים. 

אך אולי תובלט עוד יותר העובדה של קיום המעמדות האלה, הבלתי-פרודוקטיביים ברובם, הנופלים למשא במובן המשקי והחולים במובן האנושי, על ידי העובדתיות הסטאטיסטית.  לפי הסטאטיסטיקה האחרונה ברוסיה עסקו במסחר:  בלתי-יהודים 3,37 אח' למאה, יהודים 38,65 אח'!  המספר הכולל של עוסקים במסחר בלתי-יהודים במדינה היה 618,926, ושל יהודים – 450,427, כלומר – 72 אח' של כל העוסקים במסחר שבמדינה.  המספרים הללו מדברים בשפה ברורה הרבה יותר מכל מלים שבעולם.

אבל גם אם נתבונן בחלק העובד של עם-ישראל – תעלה לנו תופעה חדשה, משונה ומיוחדת במינה.  ממש כמו שהעובדים היהודיים תלושים לגמרי מן התוצרת הראשונית והטבעית, כך תלושים הם כמעט לחלוטין גם מן החוליות האמצעיות של התוצרת, מתעשית החמרים העוזרים והמינים החרושתיים-למחצה.  "מרוכזים הם בעיקר בחוליות האחרונות של התוצרת, המקיפות את התשמישים המוכנים לשימוש".  לעובדה זו תשמש אילוסטראציה הטבלה אשר להלן.

 

גליציה

רוסיה

תחום-המושב

ענף התוצרת

% למספר התושבים בעלי המקצ.

יהודים

% למספר התושבים בעלי המקצ.

יהודים

1,5

47,996

0,6

35,822

1.  חקלאות, גננות וגידול-צאן

 

 

 

 

 

2.  תוצרת ראשונית תעשייתית:

8,3

1,053

1,8

1,006

א.  מכרות ותעשית-ברזל

10,3

696

12,5

5,187

ב.  תעשית האבנים והעפרות

10,6

928

12,4

3,200

ג.  משק-היערות וענפיו

9,5

2,677

7,7

9,393

סוג 2 ביחד

 

 

 

 

 

3.  חוליות-ביניים שנייות במעלה, והן:

15,9

4,410

21,2

40,082

א.  תעשית המתכות

14,7

1,421

19,0

33,200

ב.  תעשית הארג

13,0

3,110

18,9

37,136

ג.  מקצוע הבניה

14,5

8,941

19,7

110,418

סוג 3 ביחד

 

 

 

 

 

4.  חוליות-ביניים שלישיות במעלה, והן:

18,1

4,229

27,2

41,359

א.  תעשית העץ

37,9

1,430

34,1

6,514

ב.  תעשיות כימיות

39,2

1,938

43,9

20,446

ג.  תעשיות העור והנייר

23,7

7,597

31,3

68,319

סוג 4 ביחד

 

 

 

 

 

5.  חוליות-ביניים אחרונות במעלה, והן:

48,9

11,036

34,8

44,797

א.  תעשית צרכי-המזון

70,8

22,981

38,3

23,548

ב.  משקאות וטבק

35,2

20,298

48,1

244,534

ג.  בגדים וצרכי שמירת-הבריאות

21,4

450

53,9

18,996

ד.  מלאכת-מחשבת

 

 

66,5

5,240

ה.  שעונים, מכשירים דקים

47,7

54,765

45,5

337,115

סוג 5 ביחד

 

באמריקה התעשיה היהודית מוגבלת כמעט כולה רק בתעשית המחט והבגדים.

וכך איפוא גם העבודה היהודית מרוחקת לחלוטין מענפי התוצרת היסודיים, הבטוחים והמכריעים, מאותם הענפים שעליהם מתבססים כל חיי-המשק של האנושיות.  "גורל החברה ועתידותיה אינם תלויים לא בתעשית הבגדים ולא בתעשית המזונות, אלא כל החוטים של העבודה וההתפתחות נמשכים מן המקצועות המרכזיים של משק החקלאות, היערות והמכרות, אל ההיקף של החיים הסוציאליים, אל השוק של תוצרות-התעשיה המוכנות".  העבודה היהודית – מקומה על ההיקף, התלוי לחלוטין ואינו עומד ברשות עצמו, של חיי-המשק, בעוד שהמרכז האמתי של כל ההתהוות החברתית נשאר רחוק מן היהודים להשיגו.

נוספת על זה עוד עובדה אחת הראויה לתשומת-לב מרובה.  גם במקום שהיהודים כבר התבצרו באחד מענפי התעשיה, למשל בתעשית-הבגדים האמריקנית, ניכרת בין הפועלים שאיפה לצאת מתוך מצב-הפועל ולהגיע למעמד של מנהל ומשגיח וגם למעלה מזה, במטרה להשיג את "העצמאות הכלכלית".  אחד הפובליציסטים היהודים-אמריקניים, י. ב. סאלוצקי, כותב על ענין זה ב"צוקונפט" הניו-יורקי:  "הפועל היהודי הוא מי שהיה חנוני אתמול ועתיד להיות רוכל מחר.  הסוחר היהודי הוא מי שהיה אתמול בעל-מלאכה ולמחר הוא עתיד להיות "עורבא פרח", לא סוחר ולא בעל-מקצוע בכלל".  "תנועת המעמדות מלמטה למעלה" מורגשת איפוא היטב גם כאן, לפחות בצורת נטיה.  בזה מודה גם חזנוביץ ברבים מחיבוריו, ואם הוא מוסיף כי נטיה זו הולכת אולי הלוך וחסור ויתכן כי תחדל לגמרי, הרי זו בעצם שאלה של תפיסת-עניינים אופטימיסטית או פסימיסטית.  בשבילנו חשוב כאן עצם העובדה שגם באותם המעמדות של העם היהודי שכבר נעשו פרודוקטיביים – מקנן יצר, ואם גם חלש, השואף לעזוב את העבודה ולעבור למין צורה חדשה של סרסרות או סוכנות.

אלה הם איפוא חיינו.  במזרח ובמערב רחוקים במידה שוה מן הטבע, שהוא לבדו מעורר את כל הכוחות האנושיים והגזעיים לצמיחה ולגידול, ועל כן גם רחוקים, במזרח ובמערב במידה שוה, מעבודה יצירתית ועצמית בשרשיה.  כמו שאומר גורדון:  "עם שנתלש לחלוטין מן הטבע, עם שהיה כלוא במשך אלפי שנה בין חומות, עם שהתרגל לכל צורות החיים, ואך לא לצורה טבעית, לחיים של עבודה מתוך עצמו ובשביל עצמו...  חיינו אינם אלא חבל עשוי מפשתים זרים, פסלתם של חיים זרים, וכל כך נאחזים בסבך של החיים הזרים, ששוב אין אנו יכולים לומר היכן מתחיל והיכן גומר הדבר שאנו קוראים לו חיינו."

חיים אלה הם אולי ההוכחה הברורה ביותר מה עשתה לנו הגלות, עד היכן שקע עם שממעשיו הרוחניים במשך מאות בשנים נשאר – דוקא משקע זה מכל האחרים – רק התנ"ך.  היכן הכוח, כוח-היצירה העצום, שהוליד את הספר הזה, מתוך זיווג עם מולדת שמאוצר-צבעיה הלוהט צמחו ציוריו, שמכיסופיה הנלהבים לאל חי פוסגו מגדליו?  היכן, היכן הכוח שהוציא מתוך העם הקטן בן קדמת-אזיה את שליחותם העולמית של הנביאים?  הגיטו ומאסר-הגלות, מעוף הצוקה והאפלה של הנכר הרסו אותו ופזרו את אפרו לכל הרוחות.  אבל אנחנו, היהודים הניגשים כיום הזה לחדש את חיי האומה, לכונן בארץ-ישראל מרכז של הויה לאומית יהודית בת-יצירה, ולאחד מחדש בתפוצות הגלות את המוני היהודים במיליוניהם ולסול להם דרך חדשה אל העתיד, – אנחנו מחוייבים למלאות קודם-כל את הדרישה העיקרית, לעשות את העם היהודי שנית לעם פורה ובעל כוח-יוצר חזק.  השתמשנו בהרבה מלים גבוהות, דברנו על "רניסאנס", "תחיה תרבותית" ו"תעודה לאומית", ובאותה שעה עצמה שכחנו דבר אחד:  כי לא נהיה עם ולא תתכן כל תרבות או תחיה או תעודה – כל זמן שלא למדנו שנית לעבוד.  העם היהודי, שבגלותו שכח את העבודה, מוכרח – אם רוצה הוא ליצור לעצמו עתיד משלו – למצוא את הדרך כדי לשוב אל העבודה.  להשיב את המוני בית-ישראל אל הפרודוקטיביות (במובן האמתי של המלה) – זאת מוכרחת להיות תעודתנו הראשונה, הדבר הגדול הראשון שהסוציאלפוליטיקה שלנו מחוייבת להוציא אל הפועל.  מחוייבים אנו להגשים את הדבר הזה לא רק כיהודים, אלא גם כסוציאליסטים, כי המטרה הסופית של הסוציאליזם היא בשבילנו:  עבודת הכל בשביל הכל, הרמת המפעלים המשקיים והרוחניים של האנושיות מתוך שלום וצדק.  וכל המעשים הסוציאליים המוטלים עלינו בתורת אמצעים למטרה סופית זו – מוכרחים להיות מותאמים ונכנעים לתעודה מכריעה זו, יתר על כן – נובעים מתוכה באופן אורגאני וחפשי.  זוהי "מלחמת-המעמדות" היחידה שעם-ישראל רשאי ומחוייב לדעת היום, והיא – המלחמה של כל הסוגים הפרודוקטיביים של המוני-העובדים היהודיים לא במעמד האחד, כי אם באי-הפרודוקטיביות, בכל מקום שהיא מצוייה שם.  מלחמה בכל אלה שחיים רק מעבודת זולתם, בכל אלה שמוציאים ערך-יתר מעבודת החרים, כמו כן בכל אלה שאינם רוצים לעבוד, ובכל "מקצועות המלקקים והמריחים" (לעק און שמעק בערוף).  ומלחמה לא בעיקר בהם, כי אם בעד זה שתסולל הדרך לחלקים בלתי-פרודוקטיביים אלה של העם אל חיים חדשים של פעולה ויצירה, שההמונים העובדים יתבצרו בעמדותיהם הפרודוקטיביות, שהתפתחותם תמצא הגנה וסיוע, אך בראש ובראשונה בעד זה שכל מה שאנו יוצרים מחדש בחיי האומה יבנה על יסודות העבודה הפרודוקטיבית.

אופייני בהחלט הוא לדעתי הדבר, שכל אידיאלי-העבודה האלה לא יכלו לצמוח מתוך חיי-הנדידה הצועניים של הגלות, שאין בהם קבע, כי אם נתחדשו ועלו מתוך הקרקע של מולדתנו העתיקה-חדשה.  רק אנשים הקשורים בקרקע, כלומר שהתחילו לחיות חיים אנושיים באמת, מסוגלים להגיע לכלל הכרת ההשתרשות וההתגשמות, שהן ההנחה היסודית בחייהם.  ידועים לנו מכבר האנשים החדשים האלה של ארץ-ישראל, המבקשים ומוצאים את האידיאלים שלהם דוקא בעבודה הקשה של יום-יום, שאינם משתכרים מכל מיני אידיאולוגיה, כי אם חפצים ודורשים, – ונלחמים בעד זה בכל כוח אישיותם, – רק מה שהחיים הלאומיים, השבים לפרוח, דורשים מבחינת הגוף ומבחינת הנפש.

תנועת העבודה הארץ-ישראלית ביחוד, הנישאת על שכמם של אנשים מסוג זה, שהתלכדו לגוש אחד בשם "הפועל הצעיר", נובעת מתוך הגעגועים העמוקים על ההתחדשות המוחלטת של האדם היהודי;  אבל את הדחיפה החיצונית מצאה בחיים הארץ-ישראליים, בתנאיהם, בצרכיהם וביסוריהם המיוחדים.  זמן רב, כמעט יותר מדי רב, לא ידעו אצלנו, בכל תפוצות הגולה, מה אופייה ומצבה של עבודתנו בארץ-ישראל.  "נמכרו מניות, "הקרן-הקיימת" עבדה, מושבות נוסדו, הוכה בתוף גדול, הוצג הסרט הארוך...  ואנחנו לא ידענו כי כל זה, האמת והשקר, הגדולות והקטנות שבכל זה, לא על ידינו נוצר, כי ידים נכריות שתלו וטפחו את כרמי יהודה ופרדסיה וידים נכריות אחזו במחרשה בגליל ונשק זר שמר על הרכוש היהודי."  הקולוניסט היהודי היה אמנם, לפי עדותו של אחד-העם, כורם חרוץ, בעל-אחוזה כבועז שבתנ"ך, החי מעבודת-האדמה ובקי ופעיל בה:  בוקר בוקר הוא יוצא אל שדהו ואל כרמו כדי להשגיח על פועליו החורשים או בוצרים...  ואינו נמנע משלח את ידו במלאכה גם עצמו.  אולם בדרך-כלל ציינו את המצב של מפעל התיישבותנו בארץ-ישראל שלוש עובדות:  ראשית, האמינו – אמונה שמקורה וסיועה הם אולי בתנועות ההתיישבות של העמים האירופיים – כי הקפיטליזם לבדו, קנית הקרקעות וקנינן, מספר הדונמים מקנת-הכסף, המאזנים של משק האחוזות, הם הם גאולת הארץ וחידוש-המולדת בשביל האומה.  שנית, בשם האידיאלים הלאומיים האלה הניחו לכוחות זרים לעשות את העבודה, את הדבר העיקרי והיוצר שבהתיישבות לאומית, את מתן-הצורה.  פלחים ערביים הם, שבגלל נמיכות המדרגה של תרבותם וחברתיותם דורשים היו שכר קטן יותר, שעל כן נדמה היה כי נכנסה הברכה למאזן ולכיס.  ברם באותו זמן עצמו לא שמו כלל לב לדבר, מה מאד חשובה העבודה בשביל האופי הלאומי של ארץ.  שכחו, אם נסתפק רק בדוגמה אחת, כי העדר העבודה הוא שגרם לכך כי הגרמנים הפסידו, בזמנים שעברו, את כל הנפה שהנה כיום מדינת צ'יכיה, ובזמן האחרון – את נפות פוזן.  כל הידים היו מלאות עבודת התחדשות ותחיה.  ולפועל היהודי – וזוהי השלישית – שבא אל הארץ בכח אידיאליזם חזק שאינו מוטל בספק, נתנו בינתיים להדלדל ללא לחם ושכר, לתעות אנה ואנה ולהתמלא מרירות.  זה גזל מן החיים המתהווים הרבה כוחות חזקים ורבי-המעוף.  חלק גדול מן הפועלים האלה שב והגר מן הארץ, ועל-ידי כך הפסידה אותם הארץ לגמרי.

אז בא הפועל-הצעיר, ובשם אלה שנשארו עומדים במערכה, בשם המהפכה הסוציאלית-פנימית שעם-ישראל זקוק לה בהכרח, הרים את קולו בדרישה לעבודה עברית.  וזאת היתה הכרתו היסודית:  האהבה לארץ-ישראל אינה מספיקה, לבדה, בשביל גאולתה האמתית.  צריך שתיוסף עליה גם אהבה אל קרקע המולדת.  ואת זו אפשר להשיג רק על ידי עבודה עצמית קשה, שבה כובשים באת ובמעדר שעל אחרי שעל מן האדמה, להפכה לקרקע חדשה.  הגאולה, בשורה ראשונה, תלויה לא במספרים ובסכומים, כי אם בקשר החי שבין האנשים והקרקע, קשר שנוצר אך ורק על ידי כיבוש העבודה.  וכל זמן שלא נרכוש לנו את הקשר הזה, כל זמן שלא נדאג לכך כי כל מה שאנו יוצרים בארץ-ישראל יוצר על ידינו ממש – ההתחדשות התרבותית והחברתית של העם אינה אלא מחוה בעלמא, צל-תעתועים, וכל בנין על יסודות חברתיים בריאים – דבר שמחוץ לגדר האפשרות.  כל זמן שהעבודה בארץ-ישראל אינה עברית, גם ארץ-ישראל גלות היא.

זאת היתה נקודת-המוצא למהלך המחשבות של חלוצי העבודה היהודים, ומכאן חדרה הקריאה עד מהרה לתוך כל בעלי הרוח היוצרת ולתוך המציאות, והטילה סערה בכל הישוב העברי.  אבל לאט-לאט התפשטה הקריאה הגדולה גם מחוץ לגבולות ארץ-ישראל, הקיפה את הגולה ויצרה שם את התנועות שתיארנון כבר לעיל כאידיאל לאומי בעל חשיבות ממדרגה ראשונה, התנועות המכוונות לקראת החזרת עם-ישראל אל הפּרודוקטיביות.

ומעבר לגבול הלאומי, תוצאותיו של הזרם הזה הן בים האנושיות המלאה והטהורה.  כי האדם הבלתי-עובד הוא בעצם גם הבלתי-חברתי, הבלתי-משותף לקיבוץ האנושי.  הוא אינו יכול להכות שרשים בחברה, משום שאין הוא רוצה לקלוט לתוכו את עסיסיה המפרים כדי לעבדם לכוח המחייה את עץ-החברה.  הוא הנהו בשביל האורגניזם הלאומי מה שתא מרקיב הנהו בשביל גוף האדם.  הוא אינו חי, כי אם מת במשך כל ימיו, כי לחיות – זאת אומרת ליצור.  כמו שאומר בובר:  "רק האדם היוצר מושרש ביסודות הנוצר שבו, ויכול להתפשט ולהתעמק לא רק באויר החפשי והמתחלף, אלא גם במלכות-האדמה האפלה והקיימת ללא חליפות".  על ידי מה שהוא יוצר הוא מתקשר באופן אורגני עם הכלל, עם העם, עם האנושיות.  ויתר על כן:  עם העולם.  הוא נעשה לתא בגוף האומה, הממלא את תפקידיו בשלמות ומתוך בריאות, לעצב מרטט, לטפת-דם בעלת תנועה נצחת, לחוט-שריר מתוח של החי.  הלא כה דברי א. ד. גורדון:  עובדים בפשטות, בלי מעשי-להטים, לפעמים עבודה קשה וגסה, ואף על פי כן יש לה לפעמים לנפש הרגשה שאין לבטאה באופן יותר טוב מאשר באמרנו כי נכנסים, במדה ידועה, מתוך העבודה לאט-לאט לתוך עבודת הטבע עצמו, ושולחים שרשים לתוך חייו ויצירתו של הטבע.  דבר-מה תופש את האדם, דבר-מה גדול כמלוא-העולם, טהור כשמים, עמוק כתהום, עד שנדמה לו כי גם הוא שולח שרשים בתוך האדמה שהוא חופר, כאילו גם הוא ניזון מקרני השמש, כאילו גם הוא מרבה התעמקות לתוך הטבע העמוק, מרבה גידול בתוך העולם הגדול ביחד עם כל העשבים, הדקלים והאילנות.  כי אמנם, נוסיף אנחנו, זהו הערך הגדול לבלי סוף, הערך האנושי-כללי, של העבודה, של כל עיצוב רוחני או חמרי:  הקלטת האנכי היחיד לתוך הקוסמוס היוצר, הכללת התהוותו והוייתו בתוך ההתהוות וההויה של הטבע.

אבל בזמננו פרחה הנשמה מתוך העבודה הזאת:  הציויליזציה האירופית-אמריקנית הפכה את חיי האנושיות למיכניים.  הכל נהפך לטכניקה.  כל קיומה של האנושיות הזאת נעשה למכונה אחת גדולה:  לא אורגניזמוס, אלא אורגניזציה.  תרבות-הכרך וחלוקת-העבודה, – אלה הם שני עמודי-התוך של היכל-האלילות המודרני.

מחלקים גדולים של האנושיות העובדת נגזל, בעל כרחם, הקשר עם הטבע.  בעל כרחם נכלאו בקסרקטין אפורים של דירות שכורות ללא אור וללא אויר ונעשו בלתי-מסוגלים, על ידי מלחמת-קיום עגומה וחסרת-תקוה, להרגשות יותר נעלות מאשר רעב, דאגות ורדיפות-תענוגות.  ואת עבודתם גופה הם עושים בתוך בית-החרושת המחניק והצר, הממית לאט לאט, קשורים כמו בשלשלאות אל המכונה, שעל ידה הם עומדים ועושים, לפי שיטת טיילור, אותה תנועת-יד עצמה במשך שנים, עשרות בשנים, ללא הפסק:  הם עצמם אינם אלא בורג של מכונה.  העבודה קרועה ומפוצלת לאלפי חלקים קטנטנים, ועל ידי כך נעשתה חסרת מובן וחסרת מהות בשביל העובד.  העובד אין לו מעתה כל השקפה כללית על עבודתו ופעלו, ומשום כך אין לו גם יחס פנימי אל החלקים הקטנטנים שהוא עושה במלאכתו.  באופן מיכני נותן הוא למכונה, שבה הוא קשור, להכין במשך עשרות בשנים ראשי-סיכות או קיפולי-מעטפות או עיקומי-לוחות, וכיוצא בזה, בלי שידע מהיכן כל זה בא, כיצד נעשה כל זה ולאיזו מטרה כל זה מכוון.

העבודה היהודית החדשה, שאליה אנו רוצים להוביל את המוני היהודים, מוכרחת כאן להפוך את כל הקערה על פיה, להיות מהפכנית מיסודה.  לשם כך ישנם בידה כמה וכמה אמצעים.  יכולה היא לאמץ את כל כחותיה כדי להביא חלקים חשובים של העם אל עבודת-האדמה עצמה.  שהרי על ידי זו מתהווה הקשר עם הטבע ועם פעלו החי בצורה הטובה והטהורה ביותר.  יכולה היא ליצור תנאי-חיים טבעיים, יפים והרמוניים להפליא, על ידי הקמת ערי-גנים וכפרי-תעשיה גם בשביל הפועלים האחרים.  יכולה היא למעט את דמותה של חלוקת-העבודה, זו שהשאיפה לבצע מצד הקפּיטליזם הגזימה בה עד כדי חוסר טעם, ולהתנגד לה במידה שצרכי העם לפּרודוקציה מרשים את הדבר.

אבל הדרישה הראשונה היא – שנוי היחס הנפשי של האדם העובד בעצמו.

הא כיצד? – ישאל הקורא המקצועי בתמהון – דרישה נפשית בקונטרס מפלגתי סוציאליסטי?  כאן אנו נוגעים באחד הפרקים המבישים ביותר של השיטות הסוציאל-דימוקרטיות.

שיטתו של קרל מרקס בנויה על יסוד התפישה המטריאליסטית של ההיסטוריה.  מתוך הפשטה גאונית הקים את כל הבנין של התפתחות החיים האנושיים, של המשק ושל מלחמת הפּרוליטריון – על הכרח משקי אחד, הפועל ללא מעצור ומכריע לבדו את הכל.  אמנם היה היו זרמים גם בתוך הסוציאל-דימוקרטיה, שהתנגדו לכך.  ברנשטיין אומר:  "כל המטריאליזם ההיסטורי אינו משנה את העובדה, כי האנשים הם העושים את ההיסטוריה שלהם, כי האנשים – מוחות יש להם, וכי הנטיה של המוחות אינה כלל עובדה כה מיכנית, שתוכל להתבאר רק מתוך המצב המשקי".  אבל זה נשאר קול קורא במדבר, שלא מצא הד.

מה עשתה הסוציאל-דימוקרטיה ומה עושה היא עוד כיום הזה?

תנועת-הפועלים נרתמה בעולו של האינטרס המעמדי המשקי, את הסוציאליזם הפכו לשאלה של קיבה.  כל תנועה נגדית של הנפש, שגם בבלתי-פועל בקשה את האדם, כל הלך-נפש ממין אחר, שהיה מכוון כלפי אינטרסים שלמעלה מן המשקיים, נחנק על ידי ההכרח החמרי הזה.  המוני-הפועלים לא הרגישו עד עתה כי, בעצם הדבר, מובילים אותם סחור-סחור ומשטים בהם.  מצד אחד הראו להם, כי רק נצחונו של מעמד-הפועלים והבטחת חיים כלכליים ברווח ולא בצמצום מוכרחים להיות מטרת המלחמה ושכרה.  מצד שני הראו להם את הקלקול הנפשי של הבורגני, שחייו ברווח ולא בצמצום, ואת רקבונו הפנימי.  והרי על ידי כך הוכיחו להם, כי השלטון החברתי והשגשוג הכלכלי הם דוקא מחוסרי-ערך כשהם לעצמם ואינם חשובים כלל לאדם.  התחדשותה של האנושיות ועליתה אינן תלויות כל-עיקר בהם, כי אם, במידה הרבה יותר גדולה ובלתי-אמצעית, מרצונם של האנשים היוצרים.  אבל מי לימד מעולם את המוני העובדים לדעת את הדבר הזה?  כלום לא פחדו להודות בפניהם בדבר הזה, משום שידעו היטב כי אין דבר שעלול לעורר לפעולות את הפועלים כמו התקוה לשלטונם הם ולרווחיהם הם?  לא הצדק והאנושיות היו הכחות המניעים של הסוציאל-דימוקרטיה.  כאשר העיר פעם על זה, לפני זמן-מה, נואם צעיר אחד באסיפה של הסוציאל-דימוקרטים הגרמנים הבלתי-תלויים, ופנה אליהם בקריאה להעמיד את חיי הפועלים בתוך המשפחה ובתוך העבודה על יסודות חדשים, כאשר הדגיש את האבסורד שבדבר, כי פועלים מסובים מתחת לתמונותיהם של קרל מרקס ווילהלם ליבּקנכט ונותנים עינם בכוס ומשחקים בקוביה – ענה לו המנהיג הגדול לידבור בלעג דימגוגי, לקול תרועותיהם הסוערות של הפועלים הנוכחים:  "אנחנו הננו צבא לוחם, אין לנו צורך בדרשות של כהנים!"  את פריו של הלך-המחשבות הזה אנו רואים כבר כיום בכל ההתפתחות חסרת האידיאות וחסרת ההתלהבות של המהפכה הגרמנית, שאינה התחדשות סוציאלית, כי אם תנועת-משכורת אחת גדולה ומתוחה ללא מידה. 

הגיעה השעה שהתנועה הסוציאליסטית תתן אל לבה להזכר בתעודתה הנעלה יותר, והיא – הגברת התרבות האנושית ושלטון הצדק.  הגיעה השעה שההמונים העובדים יתאוששו ויאמרו אל לבם:  גם אנו אנשים שנפש להם וזכות לחיי נפש.  גם לנו מחשבה, גם לנו רגש, גם לנו רצון.  אין אנו נכנעים לפני איזה הכרח ששליטתו כולה מיכנית.  ודאי שהיסוד המשקי הוא גורם חשוב בתולדות האנושיות.  ודאי שהשגשוג הכלכלי הוא יסוד של החיים המתוקנים, – אך רק זה בלבד.  את המפעלים הגדולים של האנושיות לא הוא פעל ולא הוא גרם.  כל מהפכה, כל שנוי-צורה של החיים, כל קדמה של האומות – זהו נצחון של אידיאה שעליה נלחמו האנשים ושבעדה הקריבו את חייהם מרצונם הטוב, של אידיאה שחדרה לאט-לאט עד שהגיעה אל הנצחון הגדול.  זהו המשל הקדמוני של המנורה.  תחילה מנצנץ אור אחד ושב וכבה, אבל הנה מצא לו חברים, האור מסביב נעשה רב יותר, בהיר יותר ויותר, עד שניצח האור וחיים חדשים מתערים מסביב בכל זוהר יפעתם.  זהו כחה של האידיאה ושל האידיאליזם, של המחשבה האנושית ושל הרצון האנושי, כשהוא מתגלגל במעשים.  גם לנו יש חלק ונחלה באידיאליזם, שכן גם אנחנו רוצים ליצור את העולם ואת החיים כולם, את החיים הלאומיים והסוציאליים, התרבותיים והדתיים, בצורתו וכדמותו של האידיאל אשר לנו.

המוני-העובדים היהודים, שעליהם נשען הסוציאליזם העממי שלנו, – עליהם מוטל כאן התפקיד של נושאי-הדגל.  הרוח הנאצלה של דברי ימי עמנו, שלטון רעיונות הצדק והחרות האנושית בהתפתחותה הרוחנית של היהדות, האופי הרוחני שהיהודים קבלו במשך הדורות, הכרתם התרבותית ושאיפתם הנעלה אל החופש – כל אלה מייפים את כחם ללכת בראש הצבא הלוחם בעד סוציאליזם אידיאליסטי.  זה הדבר שעלינו לשאוף אליו – להגיע אל שווי-הזכויות האנושי של העובד גם בערכין העמוקים והנפשיים ביותר.

 

ד

גם חיי-משק ופוליטיקה משקית מלאים אידיאות ומתנהלים לפי אידיאות.  דרישותינו נובעות באופן טבעי והכרחי מן האידיאה של העבודה.  מי שהשתדל פעם לתפוש אותן לכל עומקן, יבין את הדבר;  יתר על כן – ימצא כי הדבר מובן מאליו.  במקום שהכל חי מתוך פעולה, במקום שהכל עובדים, האחד בשביל כולם וכולם בשביל האחד – שם מוכרח הסוציאליזם להתגשם ממילא.  והרוח הזה הוא העיקר.  לא בתי-חרושת, לא התעשיות הגדולות, לא שיטת-הכספים הם קפּיטליסטיים, אלא הרוח שמתוכו נוצרו ובכחו הם מתקיימים.  גם הקבלנים וגם הפועלים קבלו עליהם במידה שוה את שלטונו, כי ממש כמו קרופּ כך גם הפועלים אשמים במלחמת-העולם, שהרי בלי שהכריחו אותם לכך ורק בשל השכר הגבוה שקבלו – עזרו להכין עוד בזמן השלום את הטבח הגדול.  ושום דיבורים לא יוכלו לתרץ את הדבר ולטהר את השרץ.  אילו חי בהם הרוח הסוציאליסטי האמתי והיה חזק למדי, בשביל ללכד את כל הפועלים ביום הראשון באבגוסט 1914 לגוש אחד – לא יכלו המלכים, ביחד עם בני-לויתם השוביניסטיים, לעשות כל מלחמה, או צריכים היו אז להלחם בעצמם ולבדם.

הכל תלוי ברוח.  אחת היא אם בפרטים יזדהו הדרכים והאמצעים הסוציאל-פוליטיים שלנו עם דרכיה ואמצעיה של הסוציאל-דימוקרטיה הרשמית, אם יתקרבו פעם אל מסלולי הריפורמה החברתית, – תמיד יהיו מבוססים על העיקרים שלנו בנוגע לסולידריות של המוני העובדים היהודים והתחדשות הגוף המשקי הלאומי שלנו.  רוח הסוציאליזם הדימוקרטי תהיה תמיד הרוח החיה באופניהם, ולא ה"מה" שבחידוּש הסוציאליסטי הוא העיקר, כי אם ה"איך".

על כל פנים, המציאות המיוחדת במינה אשר לנו בגלות יוצרת מצב אנורמלי בהחלט ותנאים מיוחדים ואנורמליים בהחלט בשביל מלחמתנו.  אורגניזם משקי עצמי, חי ומוכשר לחיים, אינו בנמצא.  מה שחי במשק היהודי, קשור קשר בל-ינותק בקיומם הכלכלי של העמים שבתוכם אנו יושבים.  בבחינת גידים בתוך גושי-הסלעים הנכרים, חוטים שנקלעו לתוך הארג הזר.  הגוף המשקי שלנו נושם בריאות מלאכותיות, שכן נכריות הן הריאות הללו, ומקבל מזון באופן מלאכותי.  עומד הוא על רגלים של חמר.  זאת אומרת שהוא לא רק קשור בכמה מובנים, אלא גם תלוי בקשרים הללו, אין הוא יכול לעמוד בלי קביו.  משום כך עלולים להולד מתוך הקשרים האלה ומתוך התלות הזאת גם הכרחים ומעשים, שאמנם אינם יהודיים ספציפיים – אבל הם משותפים לחלק או חלקים של העובדים היהודים ולעובדים הבלתי-יהודים.  הכרח מסוג זה הוא, למשל, כל תנועת-שכר של הפועלים בתעשיה הגדולה.

אולם פוליטיקה סוציאלית יהודית לאמתה קמה רק במקום שאנו מוכרחים ומסוגלים לפתור בעצמנו ולבדנו את הפרובלימות המשקיות שלנו.  מובן מאליו כי הדבר הזה אפשרי רק בתחומי הישוב היהודי הצפוף אשר במזרח-אירופה.  התנאי ההכרחי לכך הוא – האבטונומיה הלאומית שלנו.  (יורשה לי לשלב כאן הערה.  עמדתי הפרטית לגבי שאלת האבטונומיה הלאומית ידועה מתוך המאמר שלי ב"יודישער וויללען", שנה א', נו' 3.  דרך-ההוכחה שלי לא רק שלא הופרכה, בעצם, עד היום, אלא, לאור נסיונותינו באוקריינה, ליטא ופולין – נתאשרה כבר מכמה צדדים הלכה למעשה.  ואם בכל זאת באתי לחייב כיום את האבטונומיה הלאומית, הרי אני עושה זאת על אף ראיותי והשגותי ובניגוד להן.  משום שהאבטונומיה היא האפשרות האחרונה, אם כי מניחה מקום לפקפוקים, בשביל קיום הגולה הלאומית בכלל.  חולים מסוכנים אנחנו.  ומי שחולה כמונו, אל לו לבוז גם לתרופה שיש עמה סכנה.)  זקוקים אנחנו לחופש-התנועה ולבטחון בשביל כוח פעולתנו בשדה הסוציאלי כמו בשדה התרבותי, ורק היא יכולה לתת לנו את החופש הזה ואת הבטחון הזה.  אבל ביחוד עלולה היא להבטיח באופן מוחלט שתי עובדות:  הכנסת כל הפוליטיקה והפעולה החברתית היהודית הפנימית (ביחד עם כל שדה הסיוע הצבורי, שחשיבותו רבה בשבילנו) לתוך חוג השליטה האבטונומית שלנו, וחופש-ההתאגדות הבלתי-מוגבל של המוני העובדים היהודים.

בזה ניתן הבסיס לפוליטיקה סוציאלית עצמית חזקה.  את פיתוחה העיקרי היא מקבלת כמובן רק עם תנועת האיגוד המקצועי.  על ידי אמצעיה מבטיחה תנועה זו לעבודה היהודית באות-כח קבועה של האינטרסים החיוניים שלה וחיזוק עמדתה הכלכלית.  פעולתה תקיף את כל הרכב העניינים השייכים לדבר.  ביחוד יש בכחה לסדר את שוק-העבודה בלשכות מאורגנות יפה ולקבוע באופן מחייב מינימום של שכר וחוזים קולקטיביים בשביל ענפי-העבודה הבודדים, כמו כן גם את המקסימום של זמן-העבודה היומי.  היא תייסד, לפי עיקרי העזרה ההדדית, קרן למחוסרי-עבודה וארגון ההגירה, בקיצור – היא תנהל את כל חייהם של המוני העובדים היהודים ותסול דרך חפשית לשאיפתם.

ביחוד יהיה צורך בהגנה ובריפורמות בשביל האומנות, שהיא בעלת חשיבות יסודית לגבי חיי-המשק היהודיים.  עד עתה באו חליפות על ענף-המשק הזה משברים גדולים, לרגלי זה שידיעתו המקצועית של בעל-המלאכה היהודי, היוצא לעמוד ברשות עצמו, לקויה היתה תמיד בחסר.  מן ההכרח לייסד בתי-ספר מקצועיים, כמו כן שיעורי-ערב להשתלמות, אבל בראש ובראשונה צריך לסמן ולקבוע באופן חוקי את חוזה הלימוד (שכיום הוא נרמס ברגלים ממש) לכל זמן החנוך של השוליות, לכל תנאיו וסעיפיו החשובים.  זהו אולי האמצעי הבטוח ביותר להשריש במקצועו את האדם העובד ולעצור בעד הנטיות המסייעות לנתק את היהודי מעל העבודה, כפי שרמזנו בפרק הקודם.  אלה הם רק גוונים מעטים מתוך הפליטרה המורכבת של פעולתנו הסוציאליסטית.

ברם, עבודתנו באגודות המקצועיות מוכרחת תהיה לא רק למלא תעודה משקית זו או אחרת.  ידוע כי גם בקרב הסוציאל-דימוקרטיה מתגברת ומתחילה להכות שרשים השאיפה לפתח לפני הארגונים המקצועיים שדות-פעולה נוספים למעלה מן הכלכליים.  רק לפני זמן קצר נתן בטוי חשוב לשאיפה זו ראש-המיניסטרים הבאוארי קורט אייזנר במועצה הלאומית.  אבל עוד יותר תכוף מאשר אצל העמים האחרים הוא ההכרח אצלנו להכניס לתוך תפקידי הארגונים המקצועיים גם את פעולת הארגון הפוליטי והתרבותי.  האגודות המקצועיות שלנו תהיינה אפוא גם לנקודות-שריפה של החיים התרבותיים והפוליטיים של העובדים היהודים.  פירוש החיים הללו יהיה:  חיים ברוחנו אנו.  הם יראו להם לעובדינו תמיד, על ידי עצם המציאות, את האידיאלים שלנו:  את הסולידריות של כל סוגי עמנו הפּרודוקטיביים, את האידיאליזם של תחיתנו הלאומית, את המלחמה בעד התרבות ההיסטורית-לאומית שלנו.

ברם כל זה, וביחוד הריפורמה של מעמד בעלי-המלאכה היהודים אינו אלא כעין מפתן אל הצורה המשקית המתאימה יותר מכל לשאלה הסוציאלית שלנו.  אם גם כל המתואר למעלה הנהו בלי ספק חיזוק והטבה רבה לחיי העובדים, הרי אין זה מביא בכל-זאת לכלל שנוי-צורה, ולו רק מוחלט באופן יחסי לפחות, של חיי-המשק שלנו.  ושאלת שנוי-הצורה הזה אינה כל-עיקר שאלת המעבר מן הצורה המשקית הקפּיטליסטית הגדולה, שבעת-הפרודוקציה, אל הדיקטטורה של הפּרוליטריון, כי אם שאלת פיתוחו של סדר קפיטליסטי-זעיר מחוסר קרקע וחלוש הפרודוקציה לקראת החופש של המוני העם הפּרודוקטיביים.  לצורך זה ישנה צורת-משק שאולי כבר עמדו על חשיבותה, אך עדיין לא השתמשו בה לכל ערכה המהפכני והמשנה-ערכין.  כוונתי לקואופרטיב-העבודה.  עד עתה הוגשמו אצלנו רק קואופרטיבים מעטים של צרכנות ואשראי.  אבל כיום הגיעה השעה להרחיב אותם בהיקף גדול הרבה יותר, וביחוד לתת להם את השלמתם הטבעית וההכרחית כקופרטיבים של פרודוקציה ("Productivgenossenschaften").  הקואופרטיבים האלה, שלפי מהותם הם עלולים ביחוד להשפיע על הסוציאליזציה של התעשיות הזעירות הפרטיות, נתגשמו באירופה רק במקרים בודדים ומעטים ולא הצליחו אלא לעתים רחוקות.  אבל סיבת אי-הצלחה זו היתה מידתם הקטנה ונדירותם של המפעלים האלה.  ורק בשנים האחרונות הושגו דוקא על-ידיהם ברוסיה, כשנדמה היה כי הבולשביזם ישתק את כל הפּרודוקציה בכלל, תוצאות חשובות בהיקף רחב.  והנה כיצד מתאר פּובליציסטן גרמני את ההתפתחות הזאת:  "בקואופּרטיבי-העבודה הרוסיים אפשר לראות את תא-הנביטה של האורגניזם המדיני הרוסי בעתיד.  מתוך "הארטילים", אלה חברות-העבודה הרוסיות הפרימיטיביות, צמחו קואופרטיבי-העבודה המודרניים...  אבל רק המהפכה נתנה להם את החשיבות שלא שיערוה קודם.  כשהמנגנון המדיני של רוסיה הצריסטית עמד מפעול, כשאיגוד הערים והזימסטבות נטל בידו את ההספקה לצבא הלוחם, ומתוך כך גם חלק מן השלטון על ארגון הכוחות הפרודוקטיביים של המדינה, התחילה גם פריחתם של קואופרטיבי-העבודה.  מכאן מתחיל עצם התפתחותה המהירה של הצורה המשקית הזאת, ויש להעיר יחד עם זה כי הרעיון של קואופרטיבי-העבודה פרץ מיד את הגבולות השרירותיים של חלוקת התחומים במדינת-הצאר הישנה.  ברוסיה-הגדולה כמו גם באוקראינה נוצרו קבוצות חדשות לבקרים אשר ניסו לעמוד בפרץ ולתקן את מצב המשק הנתון בכל רע...  בכל מקום נוצרו ברוסיה תחילה אגודות צרכנים, קואופרטיבי-מחלבה, אגודות משקיות בהיקפים קטנים וזעירים.  ובכל מקום הם התאגדו אחר-כך לאיגודים גדולים יותר, הרחיבו יותר ויותר את חוג פעולתם, הרבו את מספר חבריהם ואת כמות אמצעיהם, העבירו אליהם ענפי-פרודוקציה שלמים והגשימו על צד היותר יפה את הנסיון של איגוד העובדים לקואופרטיבים.  כיום הזה יצאו כבר קואופרטיבי-העבודה הרוסיים מתקופת הנסיונות הראשונים.  כיום קיים איגוד כל-רוסי המאחד, בתור מוסד עליון, את איגודי-המחוז ואת איגודי-הפלך שצמחו מאותן אגודות-האכרים המקומיות הראשונות שנוסדו לתומן.  כל התפקידים של הזימסטבה ושל ההנהלה העירונית עוברים לאט-לאט אל קואופרטיב-העבודה הרוסי.  עתה הוא די חזק בשביל לארגן את מסחר-החליפין מכפר לכפר, מכפר לעיר, לקחת בידו את הבוררות המשפטית ואת ההנהלה, להיות הקובע והפוסק בעניני בדק הכנסיות והחזקתן, חינוך הילדים והסיוע הרפואי, לטפל בהחזקת מסילות-הברזל ותיקונן..."

אחת היא לנו אם התיאור הזה מתאים למציאות בכל היקפו.  אבל כאן לפנינו דרך.  כאן דרך בשביל המשק היהודי, לעלותו למדרגת חברה סוציאליסטית משוחררת.  קואופרטיבי-העבודה הללו יחזירו חוגים יותר ויותר רחבים אל העבודה הקבועה והפּרודוקטיבית.  בתוכם ובעזרתם יבוא באדם היהודי השנוי הנפשי אשר יחזיר אותו אל העבודה.  הפועל הבלתי-מקצועי, התגרן הזעיר, ילמדו לדעת את היתרון שיש בהפעלת הכוח-היוצר שבהם, להעריך מחדש את הקבע על פני ארעיות ואי-הבטחה.  וכך תצא מהם ההשפעה, הכובשת בשלום, אשר תחדור לכל האומה ותכבוש את הלבבות לעבודה יוצרת, שאמצעיה נמצאים בידי החברה.

אבל התחדשות מוחלטת של העם היהודי, שנוי-צורה מוחלט של החיים המשקיים, הרוחניים והפוליטיים בישראל – לא תוכל הגולה לעולם להביא.  העדר כל בסיס חקלאי עושה לבלתי-אפשרי מראש את הבנין של חיי-משק נורמליים.  ליהודים אין ארץ משלהם, ומשום כך אין להם גם אחדות שלמה, ועל כן לא יוכל העם היהודי לעולם להמשיך בעצמו את התפתחותו ולהתחדש בתוך הגלות גופה.  באיזו מידה אפשרית היא התישבות חקלאית יהודית באחדות מארצות הגלות, כמו למשל בארגנטינה, אמריקה הצפונית, רוסיה, – אין לקבוע מיד מראש.  על כל פנים בשביל המוני-העם לא תוכל זו לעולם למלא תפקיד חשוב.  ואף על פי כן תארגן התנועה הסוציאליסטית העממית היהודית גם את ההתיישבות בגלות, תפתח משרדי-הגירה ותשתדל לכוון את ההגירה לנקודות-ריכוז.

אבל בשביל העם היהודי, ביחוד בשביל ההמונים העובדים, ישנה מטרה אחרת:  ארץ ישראל, ארץ האבות.  מחוז געגועיו הלוהטים של כל העם כולו במשך אלפים בשנים, כוכב-העתיד המאיר לעם ורומז לו כמטרה בדרך נדודיו הארוכה ללא-סוף, החוף הקורא אשר מעבר לים הסוער.  ארץ זו, שנהפכה לשממה מעת שהמעדר היהודי והקרדום היהודי עזבו אותה, הארץ שאת נשמתה לא יכול שום עם אחר לעורר מתרדמתה במשך כל מאות-השנים האלה, הארץ הצועקת אלינו מרות:  "שובו, שובו, בנים נידחים!"  ארץ-ישראל, שעליה נלחמו בימינו במשך עשרות בשנים הכחות החזקים והמסורים שבעם ואשר רצונה המתעצם של האומה יכבוש אותה לבסוף.  ארץ-ישראל שכבר כיום הזה, באלפיה המעטים של עובדי-אדמה יהודים – מספרם קטן הרבה יותר מאשר בארגנטינה ובאמריקה הצפונית – נעשתה למרכז החיים העממיים היהודיים שבכל פונים אליו מבחוץ ומבפנים.  לבו של גוף-האומה ונשמת רוחה, ואשר כבר התחילה משפיעה מכוחה החי לחדש ולעשות נפלאות לכלל האומה, לחזקה ולהעלות לה ארוכה.

אבל עד שארצנו, המולדת החדשה של העם המחדש נעוריו, תקום ותהיה, יש צורך במיתוח חזק של כל כוחות-הנפש וכל כוח-הרצון הגנוזים בקרב האומה.  דבר אחד בטוח:  בלי ארץ-ישראל לא תוכל הגלות לא רק להתחדש מבחינה לאומית, אלא אפילו להתקיים מבחינה לאומית.

ואף על פי כן ישנה נקודה אחת שאנחנו, הסוציאליסטים העממיים הציוניים, מוכרחים להדגיש ולחזור ולהדגיש ברמה לעומת "פועלי-ציון" ושאר כל המטריאליסטים ההיסטוריים.  לא הכרח-ברזל חמרי, לא חוק-כלכלה עולמי, לא פרוצס סטיכי הוא הדוחף את עם-ישראל לשוב לארצו.  לשוא יתפארו בזאת תופשי התורה של "פועלי-ציון", אין זה אלא שקר.  לשוא מבקשים הם, ב"תזכיר אל האינטרנציונל" שלהם, להדגיש בלי-עקיפין כי אין הם תובעים את ארץ-ישראל בגלל הקשר ההיסטורי שלה אל עם-ישראל, כי אם רק משום שיש לה הסכויים הכלכליים הטובים ביותר בתורת מחוז-הגירה.  שאלו את אלה שהיו בארץ-ישראל אם ההכרח הכלכלי הוא שהביאם שמה ואם המצב הכלכלי לבדו הוא שיכול היה להחזיקם שם.  שאלו את אלה היושבים בארץ-ישראל, עובדים שם ונלחמים שם על קיומם ועל ערכיהם – אם עושים הם זאת בגלל נימוקים כלכליים או למען האידיאל הלאומי היהודי.  שאלו את אלה שסבלו בארץ-ישראל, שנפלו על המשמר ביהודה ובגליל, אם מותם היה מות בעד הכרח משקי-חמרי או בעד עתיד של שגשוג לעמם.

המטריאליזם-ההיסטורי התובע את ארץ-ישראל –עושה בנפשו שקר מאין כמוהו.  יודעים אנחנו מה קשה היה מצבו הכלכלי של העובד בארץ-ישראל לפני המלחמה, וכי היה קשה יותר מאשר בכמה מרכזי-תעשיה באירופה ובאמריקה.  וכמו כן לא נסתיר את הדבר כי המצב הזה מוכרח לעמוד בעינו עוד במשך כמה שנים.  אם הפּרוצס הסטיכי לבדו הוא איפוא הדוחף את המרקסיסטים שלנו לארץ-ישראל, הרי אף אחד מהם לא ידרוך על אדמת הארץ הזאת במשך כל תקופת בנינה.  וגם מוטב שאף אחד מהם לא יעשה זאת:  כי מאיזו בחינה פנימית טובים הם מן הקפּיטליסטן, המבקש בארץ-ישראל את תועלתו הפרטית בלבד?

לא, לא המטריאליזם ההיסטורי, כי אם המאמץ העליון של האידיאליזם הלאומי – הוא לבדו יכול ליצור בקרב העם היהודי את הכוחות, שמסוגלים ומספיקים בשביל להכין בארץ-ישראל את התנאים הדרושים להתפתחות חפשית ונורמלית לגמרי של המוני-העובדים היהודים.  רק כשהנוער היוצר אשר בעם יתמסר כולו, בכל כוח-רצונו, לארץ-ישראל, – תתמסר הארץ לעם-ישראל.  ומפני כך מחובתו של הסוציאליזם העממי הציוני להוליד מתוכו את בכוחות הללו.  רעיון החלוץ הוא גורם הכרחי בפּרוגרמה שלהם.  מעולם לא יכלו הציונים הסוציאל-דימוקרטיים להקים מקרב עצמם תנועת-חלוצים כזאת.  כי אין הם יכולים לקוות להקרבה העצמית של חבריהם ואף לא לתבוע אותה מהם.  אבל אנחנו מוכרחים לאסוף את כל הכוחות הצעירים שרוצים לעבוד, למען יצור את הצבא הגדול – לא על מנת להחריב ארץ בדם ואש, כי אם על מנת לבנות ארץ בעמל כפים.  ואותם האנשים מתוך ההמון היהודי שעומדים כבר כיום הזה קרוב לעבודה, – בטבעם מונחת הסגולה ועל שכמם מוטל התפקיד להיות כמו עד הנה אחד היסודות החשובים ביותר של "החלוץ".

על ידי המפעל של תנועת-החלוצים יוצר אותו הדבר החדש אשר לא היה לעולמים, בו מונח בשבילנו ערכה התרבותי, הפוליטי, וגם הסוציאלי, של ארץ-ישראל.  ראשית-כל יוכל להתפתח על קרקע הארץ הזאת הגוף המשקי היהודי העומד בפני עצמו, זה שיהודי הגלות לא יוכלו לעולם ליצור כמותו.  בארץ-ישראל יהיו כל ענפי התוצרת לפחות פתוחים לפנינו.  שם לא יהיו חיינו ממלאים את החסר באורגניזמין המשקיים של העמים האחרים, כי אם יהיו בעצמם לאורגניזם, הנשמע לחוקיו ולפונקציות שלו.  ואת סיבת הדבר יש לבקש בעיקר בעובדה השניה, והיא – שארץ-ישראל פותחת מחדש לפני השכבות העובדות של עם-ישראל את הדרך אל המקורות הראשוניים של התוצרת.  רק התשובה הזאת אל המקורות תהיה ערובה בטוחה להתפתחותו הכלכלית הבריאה של העם החדש בארץ-ישראל.  כי את זאת הוכיח מחדש באופן מוחלט המשבר הכלכלי הקשה בארץ-ישראל בזמן המלחמה:  ישוב שנשאר בלתי-פרודוקטיבי בחלק כל-כך גדול, שחי על החלוקה ולא פנה אל העבודה אלא בחלקו הזעיר בערך, – לא היה בכוחו למלא את הדרישות המצומצמות ביותר לעצמיות המשק.  בזה לבד מתבאר המצב ביהודה בשנות 1915-1916.  רק השתרשות חקלאית חדשה של היהודים יכולה לפתח בקרב עם-ישראל את הפּרודוקטיביות ורצון-היצירה, שבלעדיהם אי-אפשר להן למהפכה פנימית ולהתחדשות בתוך העם.

ובזה נגענו בראשון מן העיקרים שמוכרחים, לפי דעתנו, להיות מונחים ביסוד בנינה של ארץ-ישראל[2].  זהו העיקר של עבודה עברית.  את ההכרה הישנה של "הפועל-הצעיר" בארץ-ישראל יש לחדש ולקבוע במסמרות במוחם של הציונים בכל יום מחדש.  לא יצירת איזה רוב העומד על החלוקה, לא סכום הדונמים ומספרי האקספורט הם העיקר ולא הם יהפכו את הארץ להיות לארץ-היהודים באמת, כי אם רק עבודת היהודים היא שתעשה זאת.  היא הדבר השלם באמת מן הבחינה האנושית, הלאומית והחברתית.  מן הבחינה האנושית כיצד?  משום שהיא לבדה נותנת לקיומו של הפרט ערך של קבע.  האין שירותו של אדם לפני האלוהים נקראת בעברית עבודה?  מן הבחינה הלאומית, משום שאין כמוה טובע את חותם השיתוף היוצר בחייהן של האומה ושל הארץ, ומשום שבלעדיה מוכרחים החיים האלה להשאר תמיד זרים, והאומה – תמיד פּראזיטית.  מן הבחינה החברתית, משום שרק עבודת הכל היא לבדה ערובה לחברה חפשית באמת וצודקת באמת, הואיל ועבודת הכל נעשית באופן אבטומטי לעבודה בשביל הכל.  וזוהי מהותו הפנימית של הסוציאליזם.

אך טעות יסודית תהיה זאת אם יענו לנו כאן בטענה על-דבר השאלה הערבית.  כי הטוענים כך מסיחים את דעתם מאחד העיקרים היסודיים של הסוציאליזם האומר, כי לכל אדם ולכל עם צריכה להנתן "הזכות לעבודה".  ואולם האומה היהודית אין לה אפילו שעל אדמה אחד, מקום שם תוכל לתבוע לעצמה את הזכות הלכה למעשה.  ואף על פי כן מובן מאליו, כי שאיפתה הראשונה של ארץ-ישראל העברית בעתיד תהיה לפתור בצדק את הפרובלימה הערבית המורכבת כל-כך לגבי ארץ-ישראל.  אבל כשם שאנו מחוייבים לתת לכל פלח עובד חירות גמורה וסידור אבטונומי של צרכיו, התרבותיים-לאומיים והחברתיים-לאומיים, וגם צריכים להשתדל כי מן הזכויות האלה יוכל ליהנות למעשה, כך אנו מחוייבים לדרוש כי מה שאנחנו בעצמנו יוצרים בארץ-ישראל, מה שיקרא בשם חיים עבריים – יוצר באמת על-ידינו אנו ממש.  ידוע הדבר, מה מאד ממעטים היו, עד המלחמה, לנצל בפלשתינה את שטח-הקרקעות הראוי לעבודת-האדמה.  וכשמביאים בחשבון כי שיטות העבודה החקלאית עד היום לא מן הרציונליות ביותר היו, – רואים ברור כי אפשר יהיה, על ידי הגדלת האינטנסיביות של התוצרות החקלאיות, להגיע ראשית-כל לידי כך ששני העמים יוכלו לחיות בשלום זה בצד זה ולהפעיל את עצמם בחופש גמור.  אין אנו רוצים להשלות את עצמנו בשוא ומודים אנו כי שאלה זו תהיה לפרובלימה קשה מאד, ביחוד בראשיתן של פעולותינו הישוביות בארץ-ישראל.  אבל מצד שני עלינו להודות, כי זהו הדבר העלול להכריע את קו-המאזנים לגבי הציוניות, לחיוב או לשלילה.  העבודה העברית – בכל מה שיעשה, יסודר, יתוקן ויוצר על-ידי היהודים בארץ-ישראל, – היא התנאי ההכרחי הראשון בשביל תחיתנו החברתית והרוחנית.

אבל הרי כל זה היה ברור עוד לפני המלחמה.  דרישת העבודה העברית הוכרה זה כבר כתנאי הכרחי על-ידי היסודות המתקדמים של הישוב העברי בארץ-ישראל.  יתר על כן, היא נעשתה לאבן בוחן של המצפון הלאומי.  ברם בעקב המאורעות של המלחמה הגדולה נעשה בנינה של ארץ-ישראל לדבר קרוב כל כך ועומד על הפרק, אפקים כה מרובים נפתחו לפנינו, – שאנו מוכרחים להתחיל תיכף-ומיד ובלי היסוס לתבוע את תביעותינו הסוציאליסטיות-עממיות לגבי בנין ארץ-ישראל בבאות.  לא יתכן הדבר – ואף מתנגד הוא גם להכרתנו הרוחנית וגם להכרתנו החברתית – שנעשה את ארץ-ישראל לחקוי, כעין הוצאה מיניאטורית, של אירופה, זו הקורסת ונוטה לנפול דוקא בימינו אלה.  שונים יותר מדי, לפי רוחם ומטרתם, הם החיים האלה שאנו עוזבים כיום מאחורינו מן החיים המתאימים לצרכים הפנימיים של עם-ישראל ולרצונו האמתי.  ארץ-ישראל תהיה יהודית רק אם תבנה על יסודות סוציאליים בריאים וצודקים יותר מאשר המנגנון האירופאי הגדול המבוסס רק על המעשה החיצוני ועל הרנטביליות בלבד.  רשאים הם הצ'יכו-סלובקים, היוגוסלבים והקרואטים-סלובינים לבנות את מדינותיהם החדשות על פי רוחם הם;  ואנחנו בטוחים כי גם הם לא יוכלו לעולם להשתמט מן הדרישות של סוציאליזם דימוקרטי פרודוקטיבי.  על כל פנים העם היהודי, הניגש כעת לבנות את ביתו הלאומי החדש, יעשה אותו למולדת חדשה של שיתוף תרבותי סוציאלי אמתי.  ובזה יתחיל את הראשונה מן התעודות האנושיות הגדולות, שעוד שומה עליה על משפחת העמים המשוחררים למלאנה.

אין צורך לומר, כי לא יתכן לעולם שעם-ישראל ישמש לנו אמצעי בשביל לעשות נסיונות סוציאליים איזה שהם.  כבר זמן רב מדי היה עמנו השעיר-לעזאזל לעמים האחרים.  יסוריו צועקים אלינו מן האדמה בקול רם יותר מדי.  ויותר מדי עמוקה גם האהבה לישראל בלב כל יהודי לאומי.  אבל דוקא משום שמאמינים אנו כי העם היהודי עתיד לקחת בידו את הגה גורלו, – מובטחים אנו כי בער יבער מקרבו את הניצול הקפיטליסטי ואת רוח-המעמדיות המרקנטיליסטית, כמו כן את תאות-השלטון של המעמד האחד, בין של הבורגניות בין של הפּרוליטריון.  מובן מאליו כי כל הפעולות והתקנות הסוציאליות תצטרכנה אז להתאים את עצמן להכרחים הלאומיים, אלא שטעות תהיה זאת אם ירצו לראות בזה ניגוד דוקא.  יותר נכון הוא כי העם אשר לו המבנה החברתי הבריא ביותר, הוא גם העם הפעיל ביותר מן הבחינה הלאומית והתרבותית.

הצורך הלאומי הראשון הוא איפוא ליצור רוב יהודי בארץ-ישראל.  בזה טמון לכאורה קושי נוסף של הפרובלימה.  יש לנו הזכות ההיסטורית על הארץ, אבל אין אנו אלא מיעוט בתוכה.  עלינו לרכוש לנו איפוא גם את הזכות המציאותית על ארץ-ישראל.  רוב כזה חשיבותו גדולה לעין ערוך גם מטעמים פנימיים, לשם ביצור האחידות המשקית, התרבותית והמדינית של ארץ-ישראל לעומת כל גורמי ההתבוללות והשפעתם.  ברם הפיכת הקערה על פיה תהיה זאת, אם דוקא בגלל הצורך הזה נדחה את דרישותינו הסוציאליסטיות ונתן כיום הזה חופש גמור, על מנת למשוך אל המפעל את כל הכוחות, גם לאיניציאטיבה המשקית הפרטית והקפּיטליסטית.  ההון מוכן ומזומן תמיד להעמיד טענות לאומיות- ציבוריות תמימות ממין זה לעומת דרישותיה של העבודה.  אך כבר מסיבות חיצוניות פירושה של המשאלה "הלאומית" הזאת אשר לכנופיה המעמידה פנים של רדיקליות – הוא בעינינו מין מפלצת:  כיצד!  בלב הסדר המשקי הנחרב והולך, בלב ים-החרבות של אירופה הקפיטליסטית יעלה פתאום אי חדש?  ההמונים היהודים העובדים הם בעלי מחשבה יותר מדי עומדת ברשות עצמה מבחינה סוציאלית ותרבותית, יותר מדי בעלי הכרה, מאשר ירצו להיות האחרונים בחידוש צורתם של התנאים והיחסים החברתיים באנושיות.  אבל גם מבחינה יהודית דוקא עלולה הגשמתה של הדרישה "הרדיקלית-ציונית" להביא לידי ההיפך ממה שאנו שואפים אליו.  הקפיטל החפשי הזורם לתוך הארץ ישתמש, לפי החוקים הפנימיים, הטבעיים לו, באותן השיטות שבהן השתמש תמיד בדברי ימי הישבנות האירופית.  הוא ינצל בלי ספק את הילידים, ככוחות-העבודה הזולים ביותר, על מנת להגדיל את רווחיו.  אבל כוחות-עבודה אלה הם הערביים.  לצבור העובד היהודי לא יהיה אז בארץ-ישראל החדשה יותר מקום מאשר רכש לו בזמן שלפני המלחמה, מתוך מאמצים קשים.  אבל הרוב היהודי וארץ-ישראל עברית לא יוכלו לעולם להתגשם בלי המוני העובדים היהודים, כי התוצאה האחרונה מזה, ללא מפלט, תהיה ערביזציה גמורה.

אם באמת ובתמים רוצים אנו לעשות את ארץ-ישראל לארץ היהודים, עלינו לדאוג לכך, כי יוצרו התנאים שבהם יוכלו המוני העובדים היהודים להתפתח באופן חפשי והרמוני.  בשכבות הללו של האומה – גם באומתנו גם בתוך אומות-העולם – חיים כוחות לאומיים וסוציאליים במידה מספקת כדי לעצב מתוך עצמם את עתידו של העם כולו.  ואם תאמר:  עדיין לא הגענו לכלל זה, כלום לא בהתחלה אנו עומדים עדיין?  אין זאת טענה כלל.  עלינו להלחם בעד זה שגם האבן הראשונה בבנין עתידנו הלאומי תונח על ידי הבונים באותה הרוח אשר תבטיח להמוני העובדים היהודים את הדרך אל החירות.

מה הן הדרישות שצריך להעמיד למן ההתחלה?  חשיבותה העיקרית של ארץ-ישראל בשביל היהודים היא האפשרות הכלולה בה לחזור אל הקרקע וליצור על ידי כך בקרבה ישוב מושרש, בעל עבודה ותוצרת טבעית ועוסק בעבודת-האדמה.  כבר עמדנו על כך, איזה ערכים גדולים טמונים ב"תשובה אל הטבע" זו.  במידה שהישוב יהיה חזק יותר וקשור יותר אל הקרקע, בה במידה יהיה גם בנינם של חיינו הלאומיים העצמיים מבודד על יסודות איתנים יותר ויוכל לעמוד ביתר בטחון ועצמה בפני כל הסערות של ההווה ושל העתיד.  אבל למטרה זו הדרישה הראשונה היא, כי הקרקע, שכל העם רכש לו במלחמה כה קשה, גם השאר תשאר בידי העם – למען יחיה הוא ולמען יחיה הרעיון הלאומי!  הקרקע – הלא זה המעיין שממנו שואב הכלל את הרווי לצמאון צרכיו.  אבל הקנין הפרטי בקרקע, שכל אירופה קבלה אותו מן החוקה הרומאית, הוא הצעד הראשון בתהליך המביא בסופו לידי כך שהאכר הזעיר החפשי יגורש מעל אדמתו ויהיה אנוס למכור את עמל יומו במרכזים העירוניים ובכרכים.  התהליך הזה הוא הוא שמביא בסופו אל מה שאנו רואים בהווה באירופה.  הקרקעות והשדות הן בידי יחידים מעטים בערך, והתוצרנים החפשיים והעומדים ברשות עצמם נתלשים מהן יותר ויותר.  מחירי צרכי-המזון עולים יותר ויותר, במרכזי-התעשיה והכרכים נדחקים המונים למיליונים, המהווים את "צבא-הריזרבה של התעשיה", מורידים את מחירי-העבודה ויוצרים באופן כזה התחרות, קשה מנשוא, בין העובדים עצמם, הגורמת לכך שהחוגים הרחבים ביותר של העם נשארים עומדים לעולם על הגבול של סיפוק הצרכים ההכרחיים ביותר, שהעלאת רמת-החיים שלהם נעשית לדבר בלתי-אפשרי, ולא כל שכן שאין להם כל יכולת להשתתף ביצירתה התרבותית והמדינית של האומה.  האמנם עלינו להכניס עמנו את אי-הצדק הזה אל תוך הארץ העברית החדשה?  אם אמת בפי האומרים השכם ואמור כי אין איש רוצה בכך, אזי אסור להסתפק בדיבורי גבוהה-גבוהה בלבד, אלא צריך להתייחס אל הצורך הזה בכובד-הראש הראוי, ולצרף מעשה לדיבור.  ארץ-ישראל תהיה שייכת לעם-ישראל כולו.  הפרט יקבל אותה בחכירה לצמיתות מיד עם-ישראל.  הוא לא ישלם מחיר-מקנה מופקע ועולה בלי-הרף, כי אם דמי-חכירה שווים ומסי הכנסה קרקעית.  אבל ריכוז שטחי-קרקע גדולים בידי העשירים וספסרות קרקעית המפקיעה את השער, פרולטריון מחוסר-בסיס וניצול בלי-מצרים – כל אלה יחדלו כמעט על ידי כך מקרב הארץ!  כאן ניתנת אפשרות-פעולה לכמה וכמה מאות-אלפים.  לפני האלמנטים העובדים בישראל נפתח כאן שדה-עבודה שאין כמוהו ליופי ולפוריות.  אידיאל-החיים של התקופה העברית הקדמוניה מתגשם כאן כאילו מעצמו, ושלשלת-הזהב הגדולה של ההיסטוריה נשלמת מאליה.

באיזו צורה תתארגן החקלאות היהודית בארץ החפשית הזאת – אם מתאימה לכך יותר קולוניזציה של אכרות זעירה ואם של קואופרטיבים תוצרתיים – זאת אי-אפשר להחליט באופן כללי בשביל כל המתיישבים.  לשאלות הללו ישנה חשיבות מעשית ממדרגה עליונה;  ברם – לכשתהיה הלאמת הקרקע למציאות, שוב לא תוכל פעולתן להשפיע על כל החיים כולם.  הקואופרטיב התוצרתי החקלאי הוא, כפי הנראה, צורת-מעבר מתאימה לגבי חלק גדול של המתיישבים הצעירים שלנו.  הוא יעזור לנו בלי ספק למלא את מקומה של חות-הלימוד החסרה לנו.  אבל היסוד של הבנין השיתופי הוא – המשמעת.  העובדה כי אנשים מקבלים על עצמם לחיות קבוצות-קבוצות – היא המכריעה, ואת המשמעת הסוציאלית הזאת, שבשים לב לתכונות הנפשיות של שכבות-העובדים בישראל, אי-אפשר להשיגה בשום אופן על-ידי אונס, כי אם מתוך הכנעה מרצון טוב ומבפנים – את המשמעת הזאת לא ייצור שום משרד ארץ-ישראלי ושום שלטון ממשלתי, אלא רק התנועה הסוציאליסטית-העממית שלנו היא תיצור אותו.

יד ביד עם הלאמת הקרקע הולכת הלאמת קנייני-המונופולין.  אלה הם כל אוצרות-האדמה והעושר הטמון בבטן הארץ, שיש בהם תועלת לכל החברה כולה.  הללו אינם תוצרת הפרט ואינם יכולים להיות לתוצרת פרטית.  הכלל זקוק להם ואין הוא יכול להסכים שיהיה תלוי מבחינה זו באינטרסים של יחידים.  אך אם השאלה הזאת יכולה להיות לשאלה ממשית לגבי ארץ-ישראל – אין לראות לפי שעה מראש.  מלבד מעיינות-הנפט המעטים שנפתחו בזמן האחרון בעבר-הירדן מזרחה, והפקת המלחים מים-המלח, – אין שם, כפי כל הנראה – על כל פנים בעתיד הקרוב – אלא אפשריות קטנות.

ואשר לאמצעי-התחבורת, הנה בחלקם הגדול וכמעט בכל הארצות עברו לידי המדינה (אף על פי שבאירופה לא הזדהתה זו עדיין עם החברה).  רק אמריקה בלבד היתה בנידון זה יוצאת מן הכלל עד המלחמה.  אולם בדרך כלל אין שאלה זו, במידה שהיא חשובה לנו למעשה, צריכה להעסיקנו כעת. 

בתנאים כאלה – העדר חמרים ראשוניים והלאמת אוצרות-המדינה ואמצעי-התחבורת – אין התעשיה עלולה לכל הפחות ליטול לעצמה את התפקיד המכריע מבחינה סוציאלית, כפי שעשתה באירופה.  אגב, אחת היא לדעתי באיזו מידה היא אפשרית בכלל בארץ-ישראל, שנית – באיזו מידה היא רצויה בה, ושלישית – באיזו מידה תיהפך באמת למציאות, על כל פנים תוכל התעשיה בארץ-ישראל להתפתח רק במידה שתהיה קשורה בחקלאות, שהרי בחלקה הגדול תצטרך התעשיה לעבד את אשר החקלאות מייצרת ולייצר את מה שהחקלאות זקוקה לו.  אבל אם כך הוא, על אחת כמה וכמה שאפשר יהיה לה לרשת של קואופרטיבים תוצרתיים וצרכנים לקשר את העיר והכפר לאורגניזם משקי אחד בעל תפקיד הרמוני.  מערכת האגודות הקואופרטיביות הזאת תשתלט בלי קושי על החלק העיקרי והחשוב של חיי-המשק היהודיים, המסחר מוכרח יהיה, בעקב הקשר הצר והאמיץ שבין התוצרן ובין הצרכן, להתכנס לתוך מסגרתה ההגיונית והפרודוקטיבית.  ביחס למסחר יש צורך, כמדומני, להזכיר אולי עוד דבר אחד.  כשמדברים על מצבה המדיני-עולמי של ארץ-ישראל, חושבים עליה תמיד כעל ארץ-מעבר בין אירופה והודו – מצד אחד – ובין ארם-נהריים ומצרים מצד שני.  יתכן איפוא וגם נקל לשער כי בעקב הדבר הזה יהיה בארץ-ישראל תפקיד גדול למסחר המעביר.  מובן מאליו לגבינו כי גם המסחר הזה, שלא נוצר על ידי עבודת היחיד וחריצותו, כי אם ניצן לכלל מיד הטבע, מן הדין הוא שימצא בידי החברה, שהיא לבדה זכאית ליהנות מפירותיו.  ואז אין צורך עוד במאמצים של אונס.  ענין זה מרוסן מאליו באותו הרסן שהכלל זקוק לו במידה כזאת.  גם כשלא יהיה איסור על הדבר:  איש-העבודה היהודי לא יעבוד במפעלים משקיים פרטיים, משום שאלה לא יסולו לפניו את הדרך בחופש כזה אל העבודה ואל פיתוח כל האונים הפנימיים והחיצוניים שלו, כפי שתוכל לעשות העבודה השיתופית.  אמנם מצבו של הפועל בבית-חרושת פרטי יהיה אז ממש הפוך ממצבו כיום.  הקפּיטליסטן הוא שיהיה זקוק לפועל, וגם דבר זה יסייע לתשובת-המשקל הסוציאלית הצודקת.

נראה איפוא מה הם האמצעים שבידינו או שאנו זקוקים להם, כדי לאפשר את כל התנאים והתיקונים האלה.  הלא מן ההכרח הוא כי לשם זה תעבור הקרקע לידינו, תוברא ותשובח על ידינו, כי תוצרנה האפשרויות של התוצרת, יאורגנו ויסודרו בצורה פרודוקטיבית המוסדות השיתופיים והקואופרטיבים.  הדרך ברורה:  אם עלינו למנוע בעד הקפּיטל הפרטי מלהתערות ולפעול בלי מצרים, מחוייבים אנו להכין לו ממלא-מקום בצורת קפיטל לאומי חזק עוד יותר.  המלחמה הגדולה גרמה לנו, כמו לכל העולם, שנהיה עושים את חשבוננו בקני-מידה שונים לחלוטין מאלה שהיינו רגילים בהם עד עתה.  היא פתחה לפנינו אפקים רחבים שלא שערנום מעולם ביחד ליכולת הכלכלית, ומה שהיה בעבר מספר-ענק – הפך עתה ננס.  רכושה של הקרן-הקיימת יקר לנו, משום שעניי ההמונים היהודים אספו חלק גדול ממנו מתוך פרוטותיהם האחרונות.  אבל רכוש זה אינו ולא כלום, רק פרוטות אחדות הן לגבי זה שאנו צריכים.  מוכרחים אנו לגייס את ההון העממי הגדול, את המלוה הלאומי היהודי, אשר יתן לעם את האמצעים כדי לעצב את בנין חייו הלאומיים לפי רצונו הוא.  צא וחשב מה גדול היה חלקם של היהודים במלוות-המלחמה שבארצות השונות ותמצא, כי גם החלק החמישי מזה עוד גדול הוא פי חמשה-עשר לכל הפחות ממאת המיליונים דולרים ששמריהו לוין קבע פעם, לפני כמה שנים.  יודע אני כמה קשות הן כאן הפרובלימות של הרבית והאמורטיזציה, וכמה הקושי הזה מעכב.  אבל יודע אני כמו כן כי מן ההכרח הוא לפתור אותן, כי זאת היא התרופה היחידה שנותרה לנו.  הרופא לא תמיד מחוייב הוא להיות גם הרוקח;  אבל מובטחני כי עם-ישראל, שמצא בקרבו די כוחות מוסריים ופיזיים בשביל תחיה לאומית לאחר כל דורות הגלות, יהיה גם די חזק בהגיע זמן חירותו החדשה, למען התגבר גם על המעצורים החמריים האלה.  מכל מקום חייבת ההסתדרות הציונית לייחס ערך מכריע בפעולתה בהווה דוקא ליצירת האשראי הלאומי הזה.  כי התנאים הכלכליים והרוחניים להצלחתו של המלוה הלאומי ישנם בעין – ואפשר כי הוא יצליח הרבה יותר משאנחנו מעיזים לשער מראש.

כאמצעי-עקיפין יש להוסיף על זה עוד תחוקה סוציאלית מקיפה, אשר תתן סנקציה מטעם שלטון-העם לאותן התקנות, המובנות מאליהן כביכול, שהן תנאי הכרחי לחיים משקיים בצורה שיתופית.  ראשית פעולתה של תחוקה זו תהיה להדריך את הסוציאל-פוליטיקה שלנו, לכתחילה וכבר בהתחלותיה, בדרכי-קבע שרירות וקיימות, בקנה-מידה מותאם לתנאים הארץ-ישראליים, וליצור את המסגרת להתפתחות משקית בריאה.  איני חושב כי הממשלה הבריטית תשים מכשולים על דרכנו מבחינה זו.  ממשלת אנגליה יודעת את המלחמה ברכוש הקרקעי הגדול, שהרי בעשרות-השנים האחרונות אנוסה היה להלחם עם בעלי האחוזות הגדולות בארצה היא, והיא תוכרח להודות כי צודקים אנו ברצותנו להמנע, בבנינה של ארץ-ישראל, מכל אותם הדברים שהביאו את המשק האירופי עד משבר.  זמן-העבודה, החוזה הקיבוצי, חופש האגודות השיתופיות, חוק הירושה, מחירי-הקרקע המקסימליים – כל אלה מוכרחים לקבל מיד נורמה חוקית ברוח השיתופיות, מלבד הדרישות הגדולות שהזכרנו קודם.  כל הדרישות הללו, כגדולות כקטנות, תלויות ברצונו של עם-ישראל.  אם באמת בגר העם עד כדי לנהל בעצמו גם את התפתחותו הסוציאלית, ישמע ברמה קול דרישתו התקיפה.  אם העם היהודי יצדיק את האמונה ואת האהבה שהנוער הלאומי מרגיש ביחס אליו – יצוף ויעלה מתוך ים הקפיטליזם והדם אי חדש, שכאילו נקלע בּן-לילה על ידי זרם ההיסטוריה, והעם היושב בו מוכשר יהיה, על ידי המפעל השיתופי של היחיד בשביל הכלל, לעלות ולהגיע אל גפּי מרומי היצירה בכל מקצועות החיים האנושיים.  עם אשר לא רק חלק קטן בקרבו, קומץ של מרויחים ורוכשים, נהנה מאור-השמש, בעוד שההמון הגדול גווע לאטו בקסרקטי-משכנותיו ובמרתפיו, עם שאינו מפוצל ומפורד, משוסה ומבוהל, במלחמת המעמד האחד נגד השני, כי אם מאחד את כל בניו העובדים והעמלים ליחידה גדולה ופוריה אחת.

שהרי הגורם המשקי לא יהיה אז, כמו תחת שלטון הקפּיטליזם, כל תוכן החיים ועצם מטרתם, אלא רק הבסיס אשר להם.  להמוני העובדים בישראל תהיה אז פתוחה הדרך להתפתחות חפשית ורוחנית.  זוהי המטרה התרבותית של הסוציאליזם שלנו.  המוני העובדים בקרבנו יהיו שותפים ליצירותיה של הרוח הלאומית שלנו.  חיים חדשים, אמנות חדשה, מדע חדש, דת חדשה – יקומו ויפיצו את אורם מעבר לגבולות ישראל.  תרבות חדשה זו יכולה להיות לסעד ולמשען לאירופה הקורסת תחתיה, יכולה לעורר את המזרח הנרדם, יכולה להשפיע על קביעת צורתה של התרבות האנושית בהמשך התפתחותה.  כי נושאיה יהיו עם של אנשים עובדים.

 

ה

אבל בשום דבר אין התהום המפרידה בין הסוציאליזם העממי היהודי ובין כל שאר המפלגות הסוציאליסטיות נראית ברור יותר מאשר ביחסים השונים אל שאלת התרבות.  אם ברור הדבר, גם בדרך כלל, כי התנועה הסוציאל-דימוקרטית כולה – כיון שהיא יוצאת מנקודות-השקפה כלכליות גרידא ושמה עליהן את ההטעמה העיקרית בהשקפתה על חיי הכלל האנושי – השפילה בזאת את ערכה של הרוח וזלזלה במהותה וביציריה, הנה במידה גדולה עוד יותר אפשר לומר זאת על הסוציאליסטים הפּסידו-יהודיים שלנו.  הם מעמידים את האדם בתוך מערכת הדברים הסטיכיים, שאין מהם מפלט, שבהתפתחות החברתית, ואת ההווה ואת היש הם רואים כראות דבר נתון ובלתי-משתנה, מקודש כמעט על ידי עצם הויתו.  המהפכנים הללו, כפי שקוראים להם וכפי שהם מכנים את עצמם, נשארים ביחס לשאלת התרבות בישראל בחלקם אינדיפרנטיים, ובחלקם – משלימים מראש עם האיבולוציה, איזו שתהיה – זאת אומרת שכאלה כן אלה הנם ביחס לשאלה זו בלתי-מהפכניים בהחלט.

הסוציאליזם העממי הציוני אינו רשאי להשאר אפילו רגע אחד בעמדתם זו.  לא, אסור לו להניח מקום גם לספק הקל ביותר ביחס לכונתו הברורה להתחיל מיד גם במהפכה התרבותית, שלנו היא הכרחית.  כי בקרב ההמונים העובדים טמונה לא רק אנרגיה סוציאלית עצומה, אלא גם צומת השרשים של כוח התרבות אשר לעם ועם.  ההמונים העובדים קשורים תמיד בהרגשת-תרבות לאומית אמתית, טבעית, בלתי-מוגזמת ובלתי-נחלשת על ידי כל מיני ויכוחים.  במעמקיהם גנוזה יכולת רוחנית ונפשית שכבר זמן רב, מעת שהקפיטליזם המית את נפש העובד, היא כבולה כמו בשלשלאות ואינה יכולה לשחרר את כוחותיה ולפתחם.  וכי מי היו נושאיה של התרבות, כביכול, בזמננו?  כלום היה להמונים העובדים חלק ביצירתה, לפי כשרם הפנימי וכוחות-הנפש שלהם?  כלום יכלו – הם, הפועלים "השחורים", מצוצי-הדם, הנגשים והנרעצים, העובדים במשמרות-הלילה – אפילו רק לקחת חלק בתפקידים התרבותיים של זמננו, כלום יכלו לספק אפילו את הצרכים האלמנטריים של הנפש והרוח אשר לאדם?  "התרבות" של אומות-אירופה, תרבות-אסתטים מתנכרת וזרה לעם ובעלת יחוד-מין קיצוני (שחלקם של היהודים חסרי-השרשים הוא גדול בה עד לאין שיעור), מראה ברור את העניות של תקופתנו, שאין בה כבר כמעט ולא כלום מרוח היצירה העממית של התקופות שעברו, אף באחד ממקצועות הגלויים התרבותיים.

והנה דבר אחד הוא בלי שום ספק נכון:  השתתפותם של ההמונים שבעם ביצירת ברוח הלאומית ובאריגתה, שיתוף פעולתם בהתפתחותה של התרבות העממית, כמו כן כל התנאים ההכרחיים, מסוג תרבותי-פוליטי, לשיתוף פעולה זה, כגון בית-הספר האחידי, – מן ההכרח שישארו ללא רושם ופעולה כל זמן שהתקנות הסוציאליות ההכרחיות ביותר אינן מבטיחות אפשרות של התפתחות שוה פחות או יותר בשביל הכל, לא רק להלכה, על גבי הנייר של התחוקה, אלא גם למעשה.  ולפיכך חייבים אנו שלא לתת למלים היפות על אודות "התחדשותה של תרבות-העם" להכות אותנו בסנורים, כל עוד לא ניתן, על ידי השווי הסוציאלי, הבסיס הממשי למלים הללו.

אבל מצד שני – וגם זו צריכה להיות תעודתו המיוחדת של הסוציאליזם העממי – מן ההכרח יהיה לעורר בהמוני העובדים היהודים את הכרת האחריות גם בעד כלל התפתחותה הרוחנית של האומה.  מן ההכרח הוא לחנך ולחזק את הכרת-התרבות, שהיא לבדה מכשירה את האדם לקחת חלק פעיל בתפקידים התרבותיים הגדולים, מתוך הפניית המבט כלפי חזיון ההתהוות של העם ורוחו.  מוכרחים להראות כי הגורם המשקי, בטוחו והתקדמותו, אסור לו שיקבל ביום מן הימים ערך גדול יותר מאשר ערך של בסיס הכרחי שעליו עתידים להבנות חייו העילאיים של העם;  יש להראות כי דוקא הקפּיטליזם, בזה שהוא מעמיד את היסוד המשקי במרכזה של השאיפה החברתית, גוזל מאת האנשים העובדים את המקום המגיע להם בשיתוף-הפעולה הרוחנית-תרבותית.  אבל חוץ מזה יש עוד צורך לחדד את החוש של המוני-העובדים היהודיים לגבי תעודותיה המיוחדות של תנועת-התרבות היהודית.  כל איש ואיש חייב לדעת כי הדבר המייחד במינו את מצבו הלאומי של עם-ישראל הוא המייחד במינו גם את מצבו התרבותי (כמו גם את מצבו הסוציאלי), שאין בשום אופן למוד אותו במידות-הגודל של ההערכות התרבותיות באירופה. 

כי אכן הדבר אשר לא יאמן נכון הוא:  עם-ישראל, העם התרבותי העתיק ביותר החי בעולמנו, אינו עוד כיום נושאה של תרבות לאומית שלמה, אורגנית וחיה.  עומדים אנו עדיין, או שנית, – אם כי הדברים נראים כמופלאים – בפרוזדורה של תרבות כזאת, ובעצם הדבר לא הגענו מבחינה זו – וזהו גורלו של עם בלי ארץ – גם למדרגתם של הצ'יכים או הבולגרים.  וראיה לדבר תשמש העובדה, כי השאלה התרבותית הבוערת של החיים הלאומיים בישראל כיום הזה היא לא שאלת מהותה ותכנה של התרבות – אף על פי שיש גם סימנים להתעוררות שאלות כאלה – כי אם שאלה קודמת לשאלות, שאלת-הכשרה, כביכול, שנוגעת אמנם לא פחות מן השאלות העיקריות ההן בעצם שרשי קיומנו:  הלא היא שאלת הצורה אשר בה צריכה הוייתנו הלאומית-תרבותית הזאת לעמוד על רגליה ולהתפתח – שאלת השפה של היהודים בינם לבין עצמם, המלחמה בין העברית והיודית.

בעיני כל איש חפשי מפניות הבא בקהלנו, כמו גם בעיני כל איש בעל מבט מהיר, שאלה זו מצאה את תשובתה זה כבר, הא כיצד?  וכי בכלל שאלה היא זו?  והרי עם-ישראל אינו אחד הלאומים הקטנים "המשועבדים", הקמים כעת לתחיה!  והרי לכל הפחות במובן הרוחני אינו עם ללא היסטוריה, שצץ ועלה פתאם מתוך מערבלי המאורעות האחרונים;  הרי יש לו בעברו היסטוריה של ארבעת אלפים שנה לפחות.  במשך הזמן הזה הרי יצר יותר מיצירה אחת שיש לה ערך למעלה מן הערך הלאומי גרידא, ובגלותו הרי ידע לשמור על רוחו הלאומית החיה.  האין הוא מוכרח לקשר את ההתחלה של תנועת-התחיה שלו במסורת הלאומית הכבירה הזאת?  אבל כל הדברים האלה, שהמסתכל הנייטראלי והשכל הישר אומרים לנו, לא ירככו את לבות-האבן של קנאי-המפלגות שלנו.  כל זה אינו מעביר את השאלה מן העולם.

העברית הריהי אותה לשון שנולדה יחד עם האומה הישראלית.  אם רוצים, אפשר לומר שהיא הלשון שעל ידיה נולדה אומתנו.  בלשון זו התפתחה תרבותו הצעירה של ישראל, בה הוא יצר בעבר, על קרקע מולדתו, את התנ"ך, הספר שעל רעיונותיו העיקריים מיוסדת כל המערכת הרוחנית של אירופה.  הלשון העברית ליותה את עמנו בכל דרכי נדודיו, ובגבולותיה כלולות היצירות הלאומיות גם בגלות.  בפרצופה של הלשון העברית משתקפת ההמשכיות שאינה פוסקת של עם-ישראל, זו שמימות התנ"ך ודרך תקופות-הזהב של בבל וספרד, דרך הקבלה והחסידות ודרך ההשכלה והתחיה – נתנה את אותותיה, אותות חיים ופעולה, ברוחנו המיוחדת.  אבל היא לנו עוד יותר מזה.  היא לנו גם שפת העתיד היהודי, כי בארץ-ישראל, הארץ שכבר כיום הזה היא נעשית יותר ויותר לנקודת-מרכז מבחינת החיים והשאיפות של כלל-ישראל, אנו רואים תמונה אחרת לגמרי.  שם התחילה הלשון העברית ליהפך מלשון-התרבות של היהודים לשפת הדיבור החילונית שלהם, ושם תשוב ותהיה לשפת ילדינו כשם שהיתה שפת אבותינו.  זוהי הלשון שבה קשורים לעולמים קשר עמוק, בל ינתק, העם העברי וההיסטוריה העברית והעתיד העברי.

אבל שפת-הדיבור של העם היהודי בגלות כיום הזה היא לא העברית.  העם היהודי יצר לו בדרך גלותו, מתוך כוח-ההסתגלות היוצא מן הכלל אשר לו לגבי קניינים תרבותיים, כמעט בכל הארצות שבהן שכן משך תקופה פחות או יותר ארוכה, שפות-תערובת משפתו העברית ולשונות העמים שבארצם ישב.  היסודות הלשוניים הזרים נתבוללו ברובם ברוחו הוא, ובאופן כזה יצר לו העם היהודי כלי-שימוש תחת שפתו הלאומית שנדחקה ונהפכה לתשמיש-קדושה, ובשפות המיוחדות הללו הוא חי במשך תקופות ארוכות.  כל שפות-התערובת האלה כבר כלו ועברו מן העולם, וגם מה שהיהודים יצרו בהן אבד מאתנו ברובו.  רק העברית ומה שתורגם, מהכרה או במקרה, לעברית – זה בלבד נשאר חי עד ימינו ונכנס לאוצר האומה.  כך קמו הזרגונים היהודיים השונים, שפות-התערובת הערבית-יהודית, הפרסית-יהודית, הספרדית-יהודית, הגרמנית-יהודית, אולם בעוד ששפות-היהודים האחרות, כמעט בלי יוצאת מן הכלל, קבלו מקום-כבוד במוזיאון של תרבות-הגלות היהודית, או לפחות נשארו חסרות ערך תרבותי, נעשתה שפת-התערובת הגרמנית-יהודית (עברי-טייטש), כידוע, דוקא בדורנו לבעלת ערך גדול הרבה יותר.  היודית היא כיום הזה שפת-הדיבור של תשעה מיליונים יהודים לכל הפחות.  העובדה הזאת יצרה מצב מיוחד.  היא לבדה מספיקה למפלגת "הדימוקרטיה" שלנו, ועוד יותר למפלגות "למעלה-מדימוקרטיות", המצויות אצלנו במידה עוד יותר מרובה, וכמו כן לסוציאליסטים ולמעלה-מסוציאליסטים שלנו, כדי לשלול בשם המצב הזמני הזה את כל תולדות עם-ישראל באשר הוא עם.  בפשטות גמורה מעבירים הם מושגי לאומיות אירופיים וקריטריונים אירופיים על העם היהודי.  מייסדים הם את הויתו, בלי להביא בחשבון את כל העצמיות הניכרת כה היטב של חיינו התרבותיים, על "האידיש" של זמננו.  לאומיות הגלות הבלתי-ציונית והפועלי-ציונית נסמכת על האידיש ומבססת על-ידיה את תורתה.  וכך היא מורידה את ערכו של עם התנ"ך, יהודה הלוי וביאליק למדרגת אחד העמים הקטנים, מעטי-התרבות ומחוסרי-ההיסטוריה, המצויים כמעט לתריסרים באירופה של תחלת המאה החדשה.  כל השאר הוא שמרני ושונא-עממיות, "שחור" ו"בורגני" בעיני האדונים האלה.  מתוך וואנדאליות שאין דוגמתה, שהיא תכונת בורים בלבד, נלחמות כל המפלגות הפסידו-יהודיות הללו בשאיפותיה של התחיה העברית.  הועידה בצ'רנוביץ היא אחת התחנות הראשונות במלחמה זו.  האבטונומיה היהודית-לאומית באוקראינה, על מעשי-החמס המרושעים, הנובעים משנאה עזה כמות, כלפי בתי-הספר העברים שעלו שם כפורחים – היא אחת האחרונות.  יודעים אנו ממי יש לנו להזהר.  במלחמה המקודשת על העברית כרתו ברית ה"בונד", בעל תפישת-החיים הבלתי-יהודית, ו"פועלי-ציון", בעלי תפישת-החיים המטריאליסטית הכופרת בכל ערך היסטורי. 

אך מה היא הסיבה היסודית של תופעה זו?

כבר הראינו לעיל כי אחת הסיבות העיקריות של כל התנועות הפּסידו-יהודיות בזמננו נעוצה בתפישתן המוטעית של המהפכנות בכלל ושל המהפכה היהודית בפרט.  המפלגות המהפכניות באומות החיות חיים נורמליים, השואפות לשנות את חיי-העם מבחינה סוציאלית, תרבותית או מדינית, רשות וגם הכרח להן לתפוש עמדה של ניגוד מוחלט לקיים.  רשות להן לשלול את ההיסטוריה משום שאינן יכולות לשלול אותה.  חזקה יותר מדי היא נשימת רוח ההיסטוריה גם בתוך ההווה שלהן.  חזק ואורגני יותר מדי הוא הקשר ביניהן ובין ההיסטוריה מאשר תוכלנה להתלש מתוכה ולהיות זרות לה מתוך הכרה או רצון.  במידה שהמהפכה עלולה לפעול על כל אחד מנושאיה לחולל בו שנויים פנימיים עצומים, במידה שירחיק המהפכן ללכת בשלילת הקיים ובהתנגדותו לו, – בעל כרחו תחזיר אותו דרכו לתוך מעגל ההתפתחות של עמו.  המבט ההיסטורי יראה אותו תמיד, גם בהתקוממותו זו נגד ההיסטוריה, רק כראות תופעה של המשכיות ההתפתחות ההיסטורית. 

אך מה זאת מהפכה לגבינו?

למן הזמן שנכנסנו, בלי שהיינו די חזקים ומבוגרים בפנימיותנו לצורך זה, לתוך חיי העמים האירופיים, ושיסודות-התרבות הזרים שלהם התחילו, מאידך גיסא, להשפיע כגורם-קובע על חיינו אנו, – נעשה קרע בהמשכיותה של ההיסטוריה שלנו.  מעתה שוב אין "היום" שלנו מחובר חיבור טבעי אל תמולנו.  ישנו ניגוד בין היום ואתמול, ותהום מפרידה ביניהם.  ומשום כך, לרצות להמשיך את התפתחותה של התרבות היהודית בהווה בניגוד "מהפכני" לתרבות עמנו בעבר – אין פירושו אלא להרחיב את התהום הזאת.  אין פירוש הדבר אלא להטות במזיד את ההתפתחות האורגנית של חיינו העממיים לדרכים צדדיות שמוכרחות להסגיר את החיים האלה יותר ויותר אל ההשפעות הנכריות החזקות.  ונמצא עם-ישראל גזול מאפשרות יצירה בעתיד על ידי הטנדנציות הללו, המובילות אל זיוף תרבותו.  אם באמת ובתמים רוצה המהפכן היהודי לתת למהפכה היהודית פשר של הגיון, אין לה פשר אלא זה:  לשנות את צורת החיים היהודיים באופן שהקרע הגדול בהתפתחותו ההיסטורית יאוחה ושמן הניגוד תצמח האחדות.  על ידי הכנסת המהפכה הזאת לתוך ההווה היהודי וחיבורו עם העבר, שכבר נעשה לאורגני, נסללת שנית הדרך להתפתחות אחדותית ובריאה לגבי העתיד.

מטעם זה צריכות היו בעצם הדבר המפלגות "המהפכניות" בישראל לצדד, בשדה התרבות, בזכותה של העברית, התחדשותה והתשובה אליה.  הן הנן כיום הזה אויביה העזים ביותר.  הסוציאליזם העממי הציוני יעמוד כנגדן בכל תוקף, בחזית נטוייה, וכאן, במקום שההויה והחדלון של האומה הישראלית מונחות על כפות-המאזנים, – כי רק המהות התרבותית היא הקובעת את מהותה של האומה – אין מקום לשום ויתורים.

השפה העברית מוכרחת להיות שנית לשפת חיי-החולין היהודיים כמו גם לשפת חיי הרוח היהודיים.  לקראת המטרה הזאת צריך לכוון את ההגה.

בארץ-ישראל הצליחה החיאת הלשון העברית, ביחוד כשנשווה לנגדנו את משך זמנה הקצר של התנועה, הצלחה מזהירה.  אבל גם שם יש עוד להתגבר על כמה סכנות.  בעצם הדבר, הרי אין לשכוח כי בישובנו החדש בארץ-ישראל פעל עד עתה הכוח העז של רצון אידיאליסטי.  ואף על פי כן, גם כיום הזה, מי שמשליט בארץ-ישראל את העברית במלוא חייו – סימן לו שהוא בעל הכרה תרבותית חזקה.  הבורגנות בתל-אביב באה לכלל קפאון במובן התרבותי ונשארה בפנימיותה זרה לעברית.  הישוב הישן, הקולוניסטים הזקנים, פועלי-ציון – כל אלה היו קרובים יותר לאידיש, אף על פי שמהלך הדברים הכריחם להשתמש בלשון העברית בחיים הציבוריים והפומביים;  רק הפועלים בעלי ההכרה התרבותית, והמורים והילדים, היו בעצם נושאיה של העברית, ומתוך חוגם של אלה החלה תחית השפה לסול לה דרך.  אבל כל הסכנות הללו תרבינה בלי ספק פי כמה וכמה כאשר תתחיל עכשיו ההגירה לארץ-ישראל בהיקף רחב.  אז יתערבבו בארץ זרמי עולים יהודים בני ארצות שונות וחוגי-תרבות שונים ורחוקים זה מזה, המדברים בשפות שונות.  פטור בלא נטיות המקלקלות את השורה התרבותית – אי אפשר!  כבר קודם רחשו שם תנועות מסוג זה, שנבעו מתוך חוגים של "פועלי-ציון" רדיקליים.  אבל הסוציאליזם העממי היהודי ימשיך בגלוי ועד הנצחון את המלחמה שנלחמו נגד הנטיות הללו – וגם ניצחו – "הפועל-הצעיר" וקהל הפועלים הנקהלים אחרי סיסמתו.  הוא יתגבר גם על הסכנות המתרבות, למען אחדותה, טהרתה ונצחיותה של תרבותנו ההיסטורית-לאומית.

ברם, קשה הרבה יותר היא דרכה של העברית בגלות.  האידיש היא כיום השפה העממית, שבה חיים ההמונים היהודיים, שפת החיים הוארשאיים והוילנאיים, שנעשתה חביבה וקרובה לכולנו.  לגזול מאת ההמונים היהודיים את השפה הזאת, זה לא רק דבר אכזרי, – זה גם דבר בלתי-אפשרי.  ואף בלתי-דימוקרטי.  בלתי-דימוקרטי אמנם לא מבחינת אותה דימוקרטיה מיכנית, שטחית וחסרת-ערך, העושה השואה של מספרים בין החוג העברי הקטן וחוג-האידיש הגדול, רואה את תוצאת ההשואה הזאת כמכריעה, כלה ונחרצה, ומתקינה לה מזה אידיאל של תרבות-נמושות.  כי אם מבחינת ההכרה, שאמצעים מסוג כזה לא יסכנו לגבי מערכת-הנפש של המוני-העם היהודיים.

אבל מוכרחים ליצור שיטת-מעבר, אשר במדרגתה האחרונה תצמד לחיי-התרבות העברים הטהורים.  עבריות איבולוציונית.  זאת מוכרחת להיות דרישתו של הסוציאליזם העממי לגבי הגלות.  הבסיס שלה יהיה גן-הילדים.  על הבסיס הזה אפשר יהיה לבנות את בית-הספר העברי האחידי אשר יתחיל, במחלקות הנמוכות, באידיש כשפת-הלימוד של הילדים, ויעבור במחלקות העליונות להוראה שכולה עברית.  על ידי כך תושג המטרה הסופית של יצירת מערכת-חינוך יהודית-לאומית גדולה המקשרת את ארץ-ישראל והגלות לאחדות תרבותית קיימת ובלתי-נפרדת.  גולת הכותרת של מערכת חינוך זו תהיה, מצד אחד, האוניברסיטה העברית בירושלים ובתי הספר הגבוהים אשר יוצרו בעתיד בתפוצות הגולה, ומצד השני – מוסדות-התרבות הלאומיים ושאר גלויי התרבות, האמנות והתיאטרון העברי, בתי המוזיאון, הספריות וכיוצא בזה.

אגב יש להזכיר עוד רעיון אחד שחשיבות רבה צפונה בו בשביל התפתחותנו החברתית והתרבותית כאחת, אלא שכיום הזה עדיין לא שמו אליו לב כראוי.  זהו הרעיון של בתי-העם, שיצא מתוך "הסטלמנטס" האנגלים.  בבתי-העם האלה, שתפקידם יהיה לקשר את המתישבים מתוך שכבות האינטליגנציה עם המוני היהודים העובדים, מקום שם היהודי בעל ההכרה התרבותית והסוציאלית מחלק עם האדם העובד היהודי לא רק את תפישת-החיים, אלא גם את החיים עצמם, שם יתמזגו כל העובדים היהודים האלה לאחידות חברתית ברוח הרעיונות של הסוציאליזם העממי שלנו.  כאן הוא לא רק המקום שבו יולד רעיון-העבודה היהודי החדש, כי אם ביחוד המקום שממנו יצא רעיון התרבות העברית ויופץ בקרב ההמונים היהודיים.  אין ספק כי מבתי-העם הללו, שיש לייסדם בכל כרך וכרך, עתידה לצאת התחדשותה של הכרת התרבות העברית אשר תפרה את כל חייהם של המוני היהודים.

כי רק כאשר המוני העובדים היהודיים יהיו לעברים, תוכל התרבות העברית לקום לחיים חדשים באמת.  אזי לא רק קבוצות קטנות של האינטליגנציה תהיינה נושאיה של תרבותנו הלאומית, אלא התרבות העברית, כיון שתיוצר על ידי העובדים אשר בישראל, תהיה לתרבות עממית במידה גדולה עוד יותר מכל תרבות אחרת.  כל העורקים של גוף העם יזרימו אליה את דם-חיותה, כל עסיסי החיים ישקו אותה.  על הקרקע הפורה של המוני-העם היהודיים תישתל, תפרח ותשא פרי.  בחיינו הלאומיים מעורים יהיו שרשיה ואל מרומי הרעיונות העולמיים תשגשג צמרתה.

כי מבפנים לא תדע התרבות העברית כל הגבלות לאומיות.  הדברים שבחר הרצל, בחזון המדינה היהודית שלו, ב"אלטנוילאנד", לכתובת על משקוף באקדמיה-למדעים שלנו, צריכים להתגשם באמת בתרבות העברית ולהפרותה:

שום דבר אנושי אל יהיה זר לי.  כל מה שהרוח האנושית יכולה להגות וליצור – תצרור-נא רוחו של האדם העברי, המשוחרר לצורה חדשה, בצרור תחיתו!  לא תרבות של צרות-מחשבה ודוגמתיות, כי אם תרבות חיים.

 

ו

את התנועה הסוציאליסטית-עממית הציונית מוכרחים ליצור!

טעות היא לחשוב – וטעות זו נפוצה מאד דוקא בחוגים בעלי הכיוון האידיאליסטי בקרבנו, ביחוד בתוך "הפועל-הצעיר", – כי הכשרת הלבבות, הטפת הרעיון והפצתו – הן לבדן הנן כבר כל הפעולה וכל המפעל כולו.  כל אלה אינן בלתי אם הכנה ויצירת תנאים מוקדמים.  אבל כל תוכן מוכרח ליצור לו צורה.  כל תוכן שואף ליצור את הצורה המתאימה לו, את הכלי שבו יוכל להשאר למשמרת בצורה הטהורה ביותר, להתבטא באופן הברור ביותר.  כל רעיון שיש לו שיכות אל חיי האנשים בחברה, שכוונתו היא איפוא להשפיע על החיים למעשה, כל מנת לשנותם או לצור את צורתם ברוחו, – מן ההכרח שיהפך לתנועה כדי שיוכל להתבטא בפעולה על טהרתו ובבירור גמור.  רק תנועה יש לאל ידה לתפוש את האנשים, לגעת בלבם עד שהם נתפשים לה.  היא היא העושה מן היחידים, נושאי רעיונותיה, צבא-מלחמה, קיבוץ יוצר הנושא בקרבו מידה כזאת של כוחות, שהוא יכול להביא מהפכה בתוך הקיים.  יותר מבכל מקום אחר רואים אנו מתוך המהפכה הסוציאלית, המתחילה להתגשם באירופה דוקא בימינו, כיצד אשו של רעיון, שנתלקחה ביחידים מעטים, לוחשת מתחת לאפר, ניזונה ונשמרת במשך כמה דורות, עד שבאה רוח עזה ומלבה אותה לשלהבת עצומה המתפרצת ועולה עד לב השמים ומשמידה את כל מה שעומד לשטן על דרכה.  עם-ישראל קם לתחיה.  ברגע זה מוכרח הרעיון של הסוציאליזם העממי הציוני להיות לתנועה.

הכרח זה מוצא לו עוד סיוע נוסף בהתפתחות הכרחית אחת בתוך הציוניות עצמה.  במידה שהציוניות תיהפך מתנועה למציאות – שהיא מדרגת-ההתפתחות השלישית של האידיאה – בה במידה מוכרחות להתבלט בה בבירור יותר ויותר, בכל גבולות ארגונה, הדיפרנציאציות השונות, מכל הבחינות ולפי כל נקודות-הראות.  אם, מצד אחד, נולדות כבר כיום בתוך הציוניות קבוצות מקצועיות, כגון אגודות אינג'ינרים, אגודות טכניקאים, הסתדרויות של מורים, של רופאים, ואגודות מקצועיות של פועלים – הרי מן ההכרח הוא, מצד שני, כי גם מבחינת ההבדלים בהשקפות המדיניות, החברתיות והתרבותיות תתגבש יותר ויותר התהוות הפראקציות השונות.  זוהי תופעה בריאה ונחוצה.  התחלות לדבר ישנן כבר ב"מזרחי" וב"פועלי-ציון".  אבל מלחמת ההשקפות בתוך הציוניות גופה צריכה להתבלט עוד יותר מאשר עד הנה.  ומבחינה זו מוטלת על התנועה שלנו ביחוד, בהתאם לכוחה ולמשקל רעיונה, החובה הממריצה והמוחלטת להיות לתנועה בתוך הציוניות, זוהי אותה החובה שדוחפת וממריצה את בעל ההכרה המיוחדת להעמיד את הכרתו זו לעומת כל הקיים.

ואף על פי כן אפשר היה לפקפק, אם כדאי להעמיס על אפּרט-הארגון של הציוניות, העשיר והמסועף יותר מדי גם בלאו הכי, עוד ארגון נוסף אחד, – אלמלא העובדה שרעיוננו כבש לו זה כבר למעשה חוג משלו.  בו בזמן מעניין עד למאד, מבחינה פסיכולוגית-חברתית, לראות כיצד דוקא בשנות-המלחמה, עת שהחיבור בין החלקים הבודדים של האומה היהודית היה רופף, נתגלתה אותה התפתחות עצמה בכיוון האידיאה שלנו בכל הארצות שבהן התנועה הלאומית בישראל הכילה בקרבה נוער פעיל או יסודות עממיים באמת.  הכוחות ישנם בעין.  אין כל ספק, כי אלה הם הכוחות הנלהבים ביותר והרציניים ביותר שבכל התנועה הציונית.  כל הכוחות הללו עומדים ומחכים.  הם ערים, אך לא מחוברים, ואף על פי שרעיון אחד מלהיב את כולם בפנימיותם, אין להם הכוח להגשים את שאיפתם במלוא הציוניות ובמלוא החיים באותו אופן שהיו ודאי יכולים לעשות זאת אילו התלכדו לחזית אחת.  למען עיצוב דמותם של החיים היהודיים בעתיד – מוכרחים הם להתאחד בתנועה הסוציאליסטית-עממית הציונית.

מרכזם וגרעינם העיקרי ישאר גם להלן האיגוד הארצי של "הפועל-הצעיר" בארץ-ישראל.  ממנו תינק השקפתנו את הרעיונות המפרים ביותר;  בקרבו נולד האידיאל של העבודה, והוא הנהו בא-כוחו של אותו חלק התנועה הנמצא בפנה החשובה ביותר של החזית.  "הפועל-הצעיר" הארץ-ישראלי נשען על כתפי אנשים שמשמשים לנו מופת גם מן הבחינה היהודית וגם מן הבחינה האנושית.  ואליו גם יעבור תמיד החלק האקטיבי ביותר של תנועתנו.  מסביב לו יתרכזו ההמונים העובדים בתפוצות הגולה במובן האידאולוגי, התרבותי והסוציאלי.  שמו ודגלו הם המתאימים ביותר בשביל כל התנועה כולה.

כל מי שמכיר את ארץ-ישראל ואת החיים בתוכה, יודע כי "הפועל-הצעיר" הוא מכל הבחינות להקת נבחרים.  רשאים אנו, כאן בחוץ-לארץ, להגיד זאת בגלוי, הואיל וחברינו הארץ-ישראליים לא ראו מעולם את הדבר כראות זר-תהילה להתפאר בו, אלא תמיד רק כראות מידה יתרה של עול-תעודה ואחריות.  ואולי דוקא משום כך לא יכלו להחליט בנפשם בנקל – תזכר כאן ועידת-ההסכמה של "הפועל-הצעיר" ו"צעירי-ציון" בזמן הקונגרס האחד-עשר – למסור את כוחותיהם הם גם לתנועה שבגולה.  מן ההכרח היה בעיניהם כי ירכזו את כל מרצם בבנין הארץ.  ואשר לי, חלילה לי מלבטל את החששות האומרים לנו כי ארץ-ישראל זקוקה למיטב הכוחות אשר לנו, וכי בגולה לא נוכל לעשות לעולם יותר מאשר עבודת בדק והטלאה בלבד.  ואף על פי כן לא יאמר איש לעזוב לנפשם ולגורלם את ההמונים היהודיים בתפוצות הגולה, ודוקא במידה שהאידיאל הארץ-ישראלי אשר לנו יתגשם יותר ויותר – בה במידה תקבל גם הדאגה לגלות חשיבות גדולה יותר, ושוב לא נרצה לוותר בשום אופן על הנסיון לקשר את הגולה קשר רוחני חזק ובר-קיימא אל ארץ-ישראל, ביחוד מכיון ששני החלקים של חיי-העם היהודיים זקוקים במידה שוה לחלופין של כוחות ואינם יכולים כלל לוותר עליהם.  בסוציאליזם העממי הציוני מוכרחות ארץ-ישראל והגולה להתחבר לאחדות בל-תנתק.  "הפועל-הצעיר" הכרח לו שיחדל מלצמצם את פעולתו רק בארץ-ישראל בלבד. 

החלק הגלותי החשוב ביותר, מבחינת הכמות, של התנועה הסוציאליסטית-עממית האחדותית הזאת – הוא ברגע זה הפראקציה העממית הציונית של "צעירי-ציון" ברוסיה.  מתחילה הם היו פשוט קבוצות-נוער ציוניות במזרח.  באותם הזמנים, סמוך למהפכה הרוסית הראשונה והבלתי-מוצלחת, כשהריאקציה הצאריסטית העיקה בעריצות-משנה על כל החיים החברתיים, פעלו החוגים הקטנים האלה של נוער ציוני, בחשאי ולפעמים גם מתוך סכנות גדולות, להרים את הציוניות ברוסיה, על אף כל הלחץ והרדיפות, עד לאותה מדרגת ההשפעה שהיא תפשה אחרי-כן בחיי-העם היהודיים.  מתוך החוגים האלה יצאו החלוצים, ברובם הגדול, וביחוד הבילו"ים השניים.  רק כעבור זמן רב אפשר היה לאחד את כל הקבוצות הקטנות הללו, שהיו פזורות למאות על פני כל רחבי מדינת רוסיה, ורק בזמן הקונגרס האחד-עשר בשנת 1913 נתכנסה הועידה הראשונה של "צעירי-ציון", שקבעה באות-כוח כללית של ההסתדרות והנהיגה עיקרים דימוקרטיים, ציוניים-אקטיביים.  רק בשנים האחרונות, בזמן המלחמה, מתחילה ההתפתחות המהירה של "צעירי-ציון" הרוסיים.  הם נעשים מפלגה סוציאליסטית-עממית גדולה, הם מכניסים לתוך פרוגרמת פעולותיהם גם פעולות סוציאל-אקונומיות, דימוקרטיות-מדיניות ותרבותיות בקרב המוני-העובדים היהודיים.  בועידה השניה, זו שנתכנסה ביוני שנת 1917, הם היו כבר באי-כוחם של ארבעים אלף חבר, ומהם 60 אחוז השייכים לחוגי פועלים ובעלי-מלאכה.  גם הקשר הרעיוני עם "הפועל-הצעיר" נעשה בינתיים יותר ויותר חזק מתוך הכרה.  התפתחותם לא נשלמה עדיין.

בזה מסתברת גם העובדה כי "צעירי-ציון" בחלקי-המדינה השונים והנפרדים, בעקב המאורעות המדיניים החיצונים, בתחום מדינת רוסיה לשעבר – אין להם עדיין פרוגרמה משותפת ושוה בכל מקום לכל סעיפיה ונקודותיה.  "צעירי-ציון" בפולין ובליטא, למשל, שבמשך תקופת הכיבוש הגרמני לא המשיכו את התפתחותם יחד עם החברים שברוסיה, לא הגיעו עדיין למדרגת ה"צעירי-ציוניות" הרוסית.  בחלקם הגדול עומדים הם עדיין במדרגת-המעבר.  אבל אף על פי שמנותקים היו כמעט לגמרי מן הדופק החזק של החיים ברוסיה המהפכנית, מתבלטות בועידות האחרונות שלהם יותר ויותר הנטיות הסוציאליסטיות-העממיות.  אין כל ספק בדבר, כי כל אלה באים ממוצא אחד, בכל תנועותיהם החלקיות מכריעים אותם הזרמים עצמם;  כאשר יקום שנית, כפי שאנו מקוים, הקשר החי בין כל המדינות שהוו פעם את רוסיה הגדולה, – ידעו גם הם למצוא את מקומם בתוך כלל התנועה של "צעירי-ציון".

אבל חוץ מכל היסודות האלה מתקרבים לפי דעתי יותר ויותר גם חלקים של מפלגות אחרות ברוסיה אל הסוציאליזם העממי הציוני.  "פועלי-ציון" ברוסיה נפלגו בשנים האחרונות לשני מחנות נפרדים ועויינים זה את זה.  המחנה האחד הוא מרקסיסטי-אדוק (בזמן האחרון נתחבר באמת באופן רשמי אל הבולשביזם), בעל כיוון חלש מאד כלפי ארץ-ישראל וקיצוני מבחינת הנטיה לאידיש.  המחנה השני, "פועלי-ציון רדיקליים",עומד מבחינה סוציאליסטית קרוב יותר אל הסוציאל-ריבולוציונרים, ומבחינה יהודית – קרוב יותר אל הציונות הפעילה העברית.  מבחינה מהותית טהורה יש לקוות, למען בירור מכריע ומוחלט של השאלות הסוציאליסטיות בתוך הציוניות ולמען הליכוד של כל הקבוצות בעלות הכיוון האידיאליסטי-סוציאליסטי – כי גם חלקים גדולים מהם יעברו ברגע המכריע אל צבא הסוציאליזם העממי הציוני.

אבל חולית-הקשר בין הקבוצות שביהדות המזרחית ובין "הפועל-הצעיר" הארץ-ישראלי היא האגודה הארצית הגרמנית של "הפועל-הצעיר", שיש לה אמנם יחסים גם מחוץ לגבולות גרמניה לגבי החוגים העומדים קרוב אליה באוסטריה ובדניה, בהולנד ובשוייץ.  זוהי זכותה הגדולה והקיימת, כי בתקופה הקשה ביותר של התנועה, בשנות המלחמה, סייעה להכנתה וליצירתה של התנועה.

הסתדרות "הפועל-הצעיר" בגרמניה, שתחילתה היתה קבוצה קטנה מאד בברלין, שאפה למלא עוד תפקיד נוסף ומיוחד.  היא עשתה נסיון, וגם הצליחה, לארגן – מצד אחד – את הפועלים היהודים הנמצאים כעת לאלפים בגרמניה ולספחם אל התנועה, ומצד שני – גם למשוך את הכוחות הצעירים מתוך החוגים הציוניים הגרמניים.  הנוער הציוני הזה של יהודי-המערב הוא חשוב הרבה יותר בתורת נושאו של רעיון "הפועל-הצעיר" משרגילים לחשוב במזרח, ובהמשך הזמן יוכל לקבל חשיבות גדולה עוד יותר מבחינה זו.  בו רכשנו לנו לא רק יסוד עיקרי של תנועתנו לעתיד לבוא, אלא גם חוג אנשים המגשר, במציאות ולמעשה, בין היהדות המזרחית והיהדות המערבית, כלומר – מסייע להקים את האחדות של העבודה הציונית.  התפתחותו הרעיונית של "הפועל-הצעיר" הגרמני יונקת מארץ-ישראל יניקה חזקה יותר מאשר התפתחותם של הסוציאליסטים-העממיים שלנו ברוסיה, וביחוד חזקה היא השפעתו של א. ד. גורדון.  אבל דרכם הובילה אותם מאליה אל אותן המטרות עצמן – באופן בלתי תלוי ומבלי שגרמה לכך השפעת החברים שמחוץ לגרמניה. 

אם נמנה על אלה גם את ההתחלות, הרפות אמנם אך גדלות והולכות, של הסוציאליזם העממי הציוני בקרב "צעירי-ציון" באנגליה ובקרב הסוציאליסטים הציוניים העבריים ובלתי-מרקסיסטים באמריקה, המסורים לארץ-ישראל, – תהיה לנו כל ההכנה הדרושה לשם ייסוד הסתדרות עולמית של "הפועל-הצעיר".  מעתה היא יכולה לקום ולהיות.  בכל ארצות הגלות, בכל התפוצות ובכל הפנות שבהן יש עוד דופק חי של חיים יהודיים, נתחזק ונתעצם רוחה של תנועתנו.

והסתדרות עולמית זו מוכרחה לבוא.  בטרם תבוא השעה המכריעה, בטרם יתחיל הבנין והקמת-ההריסות של חיי-העם היהודיים, מתוך אימוץ כל הכוחות, עם חתימת חוזה השלום.  תנועה שמגמתה היא להעמיד את עם-ישראל כחבר יוצר ושוה-זכויות בתוך ברית הלאומים הסוציאליסטים ושיחד עם זה היא תנועה לאומית במעמקיה במובן האמתי והנאצל של המושג הזה.  תנועה שאינה בונה ואינה רוצה לבנות את הסוציאליזם שלה על האינטרסים של מעמד אחד, כי אם על חידוש הפרודוקטיביות ועל החיאת העבודה בישראל;  תנועה שאמצעיה הם לא שסוי מעמד במעמד ושלטון מעמדי, כי אם יצירת הלך-מחשבות שיתופי ודעה שיתופית בקרב העם.  תנועה שמגמתה היא לכבוש את ארץ-ישראל על-ידי כוח-הרצון של האידיאליזם, להוביל את הגולה לקראת עתיד לאומי וסוציאלי ולחדש את התרבות העברית מתוך הכרת האחדות ההיסטורית של האומה.

הסוציאליזם העממי הציוני יהיה לתנועה הציונית הגדולה של עשרות-השנים הבאות, אשר תקיף את ההמונים העובדים, את הנוער הסוציאליסטי, את כל היסודות היוצרים של העם.

היא נולדה מתוך צרכיו ומתוך נפשו של העם היהודי לבדו, ולא מתוך נפש זרה וצרכים זרים.  ולא זו אף זו:  הסוציאליזם היהודי הוא חידוש גמור לא רק בחיינו אנו, אלא גם בתוך הסוציאליזם הכללי.  מי שהוא בעל חוש-שמיעה דק, שומע כבר כיום פה ושם צלילים דקים חדשים מתוך מקהלת השירים הישנים של המפלגה הסוציאל-דימוקרטית.  מפנה חדש מתחיל לבצבץ גם שם.  מפנה שיש עמו רמיזה, כי לעתיד לבוא מוכרחים האידיאלים של העבודה, של הרצון ושל הדימוקרטיה היוצרת לבוא במקום המיכניסטיקה, החמריות וצרות-הלבבות המעמדית של השיטות הישנות.  התנועה הציונית הסוציאליסטית-עממית היא פעולת-הליכוד הראשונה של הכוחות שיש ברצונם לבנות מהכרה על יסוד האידיאלים החדשים האלה.  בפעם הראשונה (לאחר כמה זמן?) יכולה תנועה בקרב העם היהודי להיות נושאת דגלו של אידיאל-עתיד אנושי-כללי ולא רק יהודי בלבד.  ערובה ראשונה לכוח-היצירה השב ומתעורר בעמנו.

והתנועה הזאת מוכרחה לבוא.  אבל עוד דרך ארוכה וקשה לפנינו.

דוקא כעת, בימי נצחונה של הסוציאל-דימוקרטיה האירופית, מסרבים אנחנו בהחלט להשתמש בשיטותיה ובתיאוריות שלה בשביל העם היהודי.  יודעים אנו כי הנצחונות הללו אינם אלא "נצחון-פיררוס".  בעוד שהמהפכה האירופית מתכוננת וקרבה, חפצנו הוא להעמיד במקומה את הבנין ואת הרצון.

ואין אנו רוצים לבנות את תנועתנו על תאוות היצרים המעמדיים ועל שלטון-היחיד של האינטרס המשקי.  היא תובעת הסתכלות מעמיקה יותר לגבי החיים הסוציאליים והכלכליים של בני-האדם בכלל ושל העם היהודי ביחוד.  אבל הסתכלות מעמיקה פירושה גם כוח-שופט, – ולהגיע לכלל משפט חפשי ובלתי-משוחד בתוך האנדרלמוסיה הכללית – דבר קשה הוא.

ואף על פי כן אנו מאמינים, כי התנועה הסוציאליסטית-עממית הציונית תהיה לכוח-דוחף עצום, שכמוהו לא היה עוד, בשביל העם היהודי.  זוהי אמונתנו כיהודים וכסוציאליסטים.  מאמינים אנחנו כי יש בנו בשורה של אמת לדורות הבאים.  ולכן אנו מאמינים בנצחוננו.  אבל בשער הנצחון עומד האדם היהודי החדש.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]   רבותי, אתם אינכם קימים!

 

 [2]  השאלות של בנין הארץ תוזכרנה כאן, לפי טבע החבור הזה, רק בקיצור הנמרץ ביותר;  אבל בחיבור מיוחד ארחיב עליהן הדיבור בהיקף המתאים למהותן ולחשיבותן.