_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לאחר הקונגרס

חיים ארלוזורוב

לתוכן הענינים

 

א

לפעמים נדמה לי, שה"התאחדות" ממלאה בין מפלגות הקונגרס הציוני את התפקיד שממלא העם היהודי בין העמים (על כל פנים יש כאלה הרוצים לייחס לה תפקיד כזה): בשעת צורך מתעורר הרצון להשתמש בה – ואם כי אין רצון להודות בשווי-זכויותיה; כשזקוקים לעזרתה משחקים אותה בידידות, וכשנתקלים בה אחרי כן בחברה "הגונה" – מתנכרים אליה. מעריכים את תכונתה ואת האינטלקט שלה, לעומת זה משתדלים להטיל חשד על אפיה. מדי פעם בפעם, מדי קונגרס בקונגרס, מתפלאים על כוח חייה העקשני ומנבאים לכשלונה ולירידתה, ומדי פעם בפעם רואים מתוך הפתעה את קיומה וגדולה המתמיד. בהערכת פעולתה משתמשים במוסר דו-צדדי, ובקנה-מידה זה מודדים את כל צעדיה: כשהיא מרכינה את ראשה תחת עול של תפקידים קשים ואחראים – קוראים לזה: תאוה-לבצע, תאוה-לשלטון, טרחנות. כשהיא מזדקפת ביום מן הימים ומסירה מעל עצמה את המשא הכבד – קוראים לזה: חוסר-האחריות, אגואיזם צר וחוסר יושר פוליטי.

משום כך מובן מאליו שרגילים לתלות בצוארה את הקולר מבחינת כל המעשים, הפשעים והחטאים, הכשלונות הפנימיים והמפלות הטכסיסיות. מורגש היה הדבר עוד בשעת-מעשה, בימי הקונגרס: חפשו שעיר לעזאזל ומצאו – כמובן – את ה"התאחדות". לאחר המעשה – המגמה הזאת בולטת לעין עוד יותר. החל מהאורגן המרכזי של ההסתדרות הציונית בלונדון, "יהודה החדשה", וגמור בידידינו הישנים-הנושנים ב"רזסביט", ואפילו ב"יודישע רונדשוי" – עומדת מפלגתנו במרכז של בקורת קשה שנודף ממנה ריח איבה והאשמה ותביעת-גזילה. כדאי שה"התאחדות" תלמד מאת היהודים גם את התכונה היתרה לחיות בלי לשים לב לאיבת העולם מסביב, להעריך את החיים ומאורעותיהם הערכה עצמית ובלתי-משוחדת ולהמשיך בעקשנות את דרכה לפי צו החיים. תעריך איפוא ההתאחדות גם את הקונגרס הציוני הארבעה-עשר הערכה חפשית כזאת ותסיק את מסקנותיה.

 

ב

בין ההופעות הכלליות של קונגרס זה, הדורשות ציון ובירור, יש להזכיר בראשונה הופעה שהורגלנו אליה כבר בכל הקונגרסים מאחרי המלחמה. לאמר: אופן עבודתו של הקונגרס בתורת מכשיר פרלמנטרי-מדיני. הקונגרס, מבחינת עצמו, אינו ממלא את תפקידיו בצורתו הנוכחית ואינו מתאים לתפקידים שמטילים עליו. כל מכשיר שבני-אדם משתמשים בו – נוצר ומתפתח מתוך פרוצס של התאמה לתכלית שמושו. ז'בוטינסקי אמר בנאומו בקונגרס, כי אי-אפשר לבנות את מגדל-עופל בפטיש-יד; זאת היתה אחת האמרות הצודקות המעטות שבנאומו. ואמנם על הקונגרס, בתורת מכשיר, מטילים היום (לא בימי הרצל, שאז היתה פעולתו פשוטה וברורה) שפע של תפקידים שונים ותכליות משונות, שאין בשום אופן בכוחו למלאות אותם. דורשים מהקונגרס שישמש הפגנה מדינית-לאומית כלפי חוץ, דורשים ממנו שיהיה בו מעין גלוי כוחותינו הארגוניים כלפי העם היהודי, רוצים לראות בו את האורגן המנהל המכריע של מפעל ישובי גדול ומסובך, תובעים ממנו את העבודה הפרלמנטרית היום-יומית הפעוטה, בירור כל הפרטים, פרטי התקציב ופרטי ההנהלה וקביעת חוקים לכל הפרטים האלה, ואף את הרכבת ההנהלה למעשה מטילים על שכמי הקונגרס הזה. זהו מצב חסר-טעם. התכלית האחת סותרת את השניה. הכוונה האחת הופכת את השניה על פיה. התוצאות הן: הפגנה שבורה ורצוצה כלפי חוץ, רושם של כשלון ארגוני בתפוצות העם היהודי, ויכוח כללי מתוך חפזון ופזיזות שאין ביכלתו לקבוע תכנית, הרכבת-ההנהלה מתוך משחק עיוור של יחסי-כוחות בין הקבוצים השונים המהווים את הקונגרס. ואולי התוצאה הגרועה ביותר: טפול בלתי-מספיק ושטחי לגמרי בתוך הועדות לגבי שאלות הבנין המסובכות, השאלות הישוביות והכספיות. כי מי שמכיר את הקונגרסים שלנו מבפנים – יודע את המצב הזה. הפעם נפל בגורלי, למשל, להסתכל מקרוב לעבודת ועדת התקציבים. לעבודת הועדה הזאת נשארו יומים בערך, בנכוי ההפסקות הרגילות. על ועדה בת ארבעים ושנים חברים, שבחלקם הגדול לא הכירו עדיין איש את רעהו, הוטל להכין במשך הזמן האמור את התקציב המפורש שלנו. הרכבת הועדה: כמה רבנים, כמה פועלים חקלאיים, כמה צעירות אמריקניות, צירים אחדים מן הסיים הפולני, שליחים אחדים מטרם קרן-היסוד ונוטבלים ציוניים אחדים. בהרכבה זו היה על הועדה להחליט במשך שעות מעטות על המסגרת הכללית של התקציב ועל חלוקת שש מאות אלף הלירות בין סעיפי ההוצאות השונים. היכול מי-שהוא לחשוב שהיתה כאן אפשרות לעבודה רצינית? בהתאם למצב הזה נראות התוצאות בעבודת הועדה טובות יותר מאשר אפשר היה לצפות מראש.

המסקנות ברורות לנו מזמן. יש לנסות להסיר מעל הקונגרס את התפקידים שאין בכוחו למלאותם, כדי שיוכל למלאות את אלה שיש בכוחו למלאותם. פרוש הדבר הוא שעיקר העבודה הפרלמנטרית המופרשת יעבור לרשות ועד הפועל הציוני, שאת יפוי הכוח ואת האחריות שלו צריך להרחיב בכוון זה. על הקונגרס יהיה לבחור בועד הפועל, הקבוע את הקוים הכלליים של העבודה הבאה ולשמש הפגנה פוליטית גדולה לרצוננו הלאומי ולבנין ארץ ישראל.

 

ג

לידי אותה המסקנה עצמה נגיע כשנסתכל בהופעה כללית שניה, שנתגלתה מבחינת הקונגרס הזה: זוהי השתקפות הקונגרס בדעת הקהל שמחוץ למחננו, ביחוד בעתונות הגדולה והחשובה של אומות העולם. עוד כמה חדשים לפני הקונגרס הזה יכולנו לשער, עפ"י כמה סמנים, שהציוניות נעשתה "כשרה" לעתונות הגדולה העולמית. יכולנו גם להרגיש בסכנות הכרוכות בעובדה המשמחת הזאת, שהרצל שאף אליה הרבה זמן כל-כך לשוא. בידי כל להקת אנשים קנאים או בלתי זהירים נתן כלי-זין חד ומסוכן: על גבה של הציוניות יכלו ידידי-הריויזיוניזם לנהל את הפוליטיקה שלהם נגד ויצמן בעתונות הגרמנית, כשם שידידי ה"מזרחי" יכלו לנהל את מלחמתם נגד פועלי א"י בעתונים הוינאים והברלינאים. הקונגרס עצמו עמד לכתחילה באור מזהיר של פומביות רחבה ביותר. רפלקטורים מכל המינים ומכל הצבעים, ביניהם גם אדומים וצהובים, החל ב"טיימס" הכביר וגמור באיזה עלון קל-ערך וזול-סגנון בוינה, האירו אותו מהבוקר עד הלילה בברקים מתנוצצים, רוויי–סנסציות. התמונה שנתקבלה מהקונגרס בהארה כזאת היא תמונה מזוייפת בהחלט. יסוד הדבר הוא בזה שהקונגרס – במבנה עבודתו, באופן-ביטויו, בסגנון הבעותיו – לא ידע להסתגל, לא ידע אפילו להביא בחשבון את העובדה הזאת, את ההשפעה הפוליטית העצומה הכרוכה בהדו המאליף; לא ידע להחשיב את בת-הקול המגבירה שנשמעה מעל במתו והמעבירה כל הגה לעתונות העולמית. לפיכך הרושם, שדעת הקהל העולמית קבלה באופן כזה מהציוניות אינו מתאים למציאות. הוא אינו נכון והוא מזיק. ביסמרק אמר פעם, שכל מדינה ומדינה אנוסה לשלם את שמשות-החלונות שהעתונאים שלה מנפצים באבניהם. את שמשות-חלונותינו מנפצים לא רק העתונאים שלנו, כי אם עתונאי כל העמים והארצות מתנפלים על ה"פרלמנט" שלנו למשך שבוע ימים, כדי לעסוק בעבודה הפוריה הזאת. ואיני יודע אם כל התקציב הזעום שלנו מספיק כדי לשלם את כל הזכוכית הפוליטית השבורה. על כל פנים – מבחינה זו היתה השפעתו של הקונגרס שלילית ומזיקה. העולם החיצוני קבל את הרושם, שהכוחות המסוגלים לבנות מדינה אינם מפותחים בתוך העם היהודי (כלשון העתונות האנגלית והגרמנית); שחלוקי-האינטרסים החברתיים והכלכליים בתוך התנועה הציונית הספיקו כבר מזמן להחריב את אחדות הרעיון הלאומי (כלשון העתונות האוסטרית, האנגלית והברלינאית); שהתנועה הציונית נשענת ראשה ורובה על הפרסטיז'ה האישית של וייצמן, ושבלעדיו תהיה מחוסרת כל כוח (כלשון העתונות האמריקנית). כל ההנחות האלה הן מזויפות, בלתי-נכונות ומזיקות. כל אחד ואחד מאתנו יודע זאת. יש איפוא לזקוף את הפסד ההשפעה, שיצאה מהקונגרס, על חשבון מבנה-עבודתו והבעותיו. צריך להביא בחשבון, שהרצל והציונים יצרו בקונגרס את הבמה הגבוהה לבירור שאלתנו הלאומית לעיני כל העולם, ולא התכוונו לבירור בין מרמינסקי ופרבשטין, ואפילו לא לויכוח בין "אנשי המדינה היהודיים" וה"מדינאים המתבוללים" אשר בתוך ההסתדרות הציונית.

 

ד

יש עוד הופעה כללית אחת – ואף זו מבחינת הקונגרס – שכדאי לעמוד עליה ולהאירה: המשבר הפנימי בתוך הדמוקרטיה המודרנית ופעולתו על מהלך תנועתנו. הקונגרס כולו עמד במזל המשבר הפנימי של הדמוקרטיה המודרנית. תוכן המשבר הזה הוא המתיחות התמידית בין המנהיגים – או הקבוצות המנהיגות – ובין מחנות-המונהגים. מתיחות זו היא מחלה מתמידה בקרב הדמוקרטיה בתקופתנו ואחת הפרובלימות היסודיות שלה. אין ברצוני כמובן לעמוד כאן על טיבו המדעי של החזיון. בספרו הקלסי של רוברט מיכלס: "הסוציאולוגיה של המפלגה בדמוקרטיה המודרנית" – נותן לנו מבחינה זו נתוח מדוייק ומקיף. כאן מקום רק להעיר שיש כנראה גם במתיחות הזאת חלופי-וסת, שפל וגאות, עליה וירידה לעיתים קבועות. דומה כי בזמנים של התעוררות צבורית, בזמנים של כבושים ומפעלים דמוקרטיים גדולים, המתיחות הזאת יורדת עד למידה מצומצמת ידועה. צמצום זה חל איפוא בעיקר בתקופות מהפכה ובתקופות הקודמות לה, בזמן שההמונים רואים את עצמם מונהגים לקראת מטרות נשגבות וקרובות, והמנהיגים רואים את עצמם נשאים על פני הגלים הכבירים של התנועה. אולם בזמנים של שפל בדמוקרטיה, בעיקר בתקופות הבאות אחרי המהפכה ובתקופת הריאקציה, מתחדדים הנגודים הפנימיים האלה מחדש ומקבלים יתר תוקף. נדמה כאילו הכוחות הפנימיים של התנועה, לרגלי העדר מטרת-התקפה מוחשית אחרת, מרכזים את כל מאמציהם בחכוכים האלה. דוקא השנים האחרונות משמשות לנו הוכחה חדשה לכך. אין זה מקרה, שדוקא עכשיו הולכים ומתבלטים יותר ויותר הנגודים הפנימיים הקשים בתנועת הפועלים האנגלית, בין קבוצת המנהיגים הישנה והמנוסה ובין האגף השמאלי של הסקוטים הצעירים. בגרמניה מקבל והולך היחס בין "היונג-סוציאליסטים" ובין המפלגה ומנהיגיה צורה חריפה יותר ויותר. אפילו את ההתנגשות בין ה"לניניזם" האדוק ובין השאיפות לדמוקרטיה מפלגתית ברוסיה – יש לזקוף על חשבון זה. בקונגרס הציוני התגלה היום, שמונה שנים אחרי הכבושים הפוליטיים הגדולים שלנו ועם תקופת הירידה הפוליטית בכל העולם, החזיון הזה. והמשבר האמור היה באמת לקו המציין את כל מאורעות הקונגרס. הושפעו לא רק היחסים בין הנשיא והקונגרס, ועל ידי כך גם בין האכסקוטיבה והקונגרס. נדמה לי שלא אטעה אם אגיד, שבמובן זה היתה כל אחת מהפרקציות והקבוצות בקונגרס – קונגרס קטן בפני עצמו, מיקרוקוסמוס של קונגרס, מלא נגודים, קושיים ועכובים שאין להתגבר עליהם. וההופעות האלה, המיוחדות לפרקציות, העברו אחר כך לקונגרס והשפיעו את השפעתן על מהלך עניניו. הסכסוכים הגדולים לא היו אלא צרוף של כמה וכמה סכסוכים קטנים, וממשברים רבים נוצר המשבר הגדול. אותו ערב, אחרי ההצבעה בשאלת-האמון, נתקלתי באחד מחברי בפרקציה ששמחת נצחון על שפתיו. מתוך הפתעה קלה שאלתיו לסיבות החדוה הזאת. והוא השיב לי: "אני שמח תמיד, כשאנחנו נותנים למנהיגים להרגיש את כוח ההסתדרות". את התשובה לכך נתן ויצמן כשאמר בועדה המתמדת: "אני מלאתי את תפקידי; אתם לא בחרתם בי ואתם לא תוכלו להורידני". כל אלה הן נוסחאות קלסיות, כביכול.

בתנאים כאלה יש, כמדומני, רק תקנה אחת, וגם זו אינה קלה ביותר: על המנהיגים לשקוד שקידה דייקנית על ההתחיבויות החוקיות ולשמור שמירה מוגזמת כמעט את הקונסטיטוציה. דבר זה בלבד עלול להשיב למנהיגים את האמון בהם מצד המונהגים ולהבטיח לראשי התנועה את חופש הפעולה – חופש הנחוץ כל כך להצלחה המדינית.

 

ה

ואשר לפרובלימות עצמן של הקונגרס הי"ד – מותר לומר בגלוי: את תוצאותיו של הקונגרס, ביחס לגופי הענינים ולתוכנם, אין בשום אופן להעריך לשלילה. להיפך, קרוב לודאי שיש להעריך אותן הערכה חיובית. אם הקונגרס נראה בסיכום מעשיו כבלתי מוצלח, – אין לחפש את הכשלון הזה מבחינת גופי הענינים שעמדו לפניו. יש לחפש אותם בשטח אחר.

מובן מאליו, שגם מצד תוכן הענינים יש לציין פרטים שליליים וכשלונות בודדים.

אמנם "השיטה החדשה" בציוניות, שעליה התריעו לפני הקונגרס בחצוצרות ובתופים, לא הצליחה ליצור גדולות. אולם בפרט זה או אחר הספיקה בכל זאת לגרום נזק. בדרך כלל הרי נחלו אנשי "השיטה החדשה" מפלה עלובה. הם מלאו את חלל פיהם אויר; הלסתות התנפחו. בפנים כאלה באו לקונגרס, הריקו את האויר – וחסל! אין רעיונות קונסטרוקטיביים, אין אפילו בקורת מעמיקה לגבי מתנגדיהם – הפועלים – ועבודתם הישובית, אין תכניות ברורות שיש בהן פתרון, אין אנשים להנהלת הענינים. אם זוהי בשורת השיטה החדשה, מה יש לצפות מהתגשמותה? אולם אפילו הבשורה עצמה הספיקה, כאמור, להזיק למדי. האוירה, ששררה בתוך הועדות, תוכל לשמש דוגמא. זו לא היתה אוירה של התייעצות מתוך כובד-ראש והכרעה מעשית לגבי הבנת הדברים, אלא אוירה חדורה כולה תאות-התקפה, רצון-שלטון ומלחמה מעושה. האדונים בעלי "עת לבנות" ניסו בכל האמצעים לפתוח מימין את מלחמת המעמדות בציוניות. הויכוחים בועדות להתישבות, לעליה ולתקציב – יוכיחו. ההצבעה בקונגרס עצמו בשאלת החלוץ וההכשרה – תוכיח. כאן לא הופיעו כלל שום נמוקים מעשיים לעצם הענין, כאן התבטא אך ורק הרצון העוור להשתמש בכוח של רוב לשם שלטון.

אחת ההופעות השליליות הנוגעות לעצם הענינים היא, לפי דעתי, ההתפתחות החדשה שנתגלתה בשיטתו הפוליטית של וייצמן במשך הקונגרס. נכון יותר – הפרוש החדש שניתן לשיטה זו ע"י וייצמן עצמו בנאומו השני. נאום-התשובה הזה כנגד המתוכחים הפוליטיים – אם גם נסיח את דעתנו מכמה כשלונות ארעיים שנסתמנו בו – הוא מצד הסברת המתודה והשיטה המדינית חזיון מסופק, וכמדומני–גם מסוכן במידה ידועה. אני רואה בו צעד לאחור מצד הפוליטיקה של וייצמן. שרשי הנאום ברורים לגמרי. זאת היתה ריאקציה כנגד הז'סטים וההתקפות – מעשה דקלום – של כמה ממתנגדיו. אולם ריאקציה זו התהפכה על פיה ועברה בהרבה את גבולות התשובה המדינית המוצדקת. מה היה עד הנה הקו היסודי בשיטתו הפוליטית של וייצמן? הקו היסודי היה: ההכרה שבהתאמה בין כבושינו הממשיים – פתוח עמדותינו הישוביות-כלכליות בארץ – ובין הנוסחאות שבהכרזות תלוי גורלה המדיני של התנועה הציונית. ומה קרה כאן? מתוך בחילה לגבי פרזיאולוגיה רבת-און ומחוסרת כל תוכן ממשי, מתוך בוז לאגרוף שאינו  יכול להוריד מכה – השליך וייצמן החוצה בנאום זה גם את יסודותיה של מדיניותו הממשית. הוא שפך את הילד יחד עם המים. הוא מצא את השער פתוח לשדה המוסר. על כוחו המוסרי אשר ברעיוננו – כך היה הפרוש החדש – על הכוח הזה בלבד יש לבנות את האמנות המדינית החדשה. ביחס זה כרוכה סכנה לגבי פעולתנו המדינית. מנקודת-מבט פסיכולוגית כזאת אי אפשר, לפי דעתי, לנהל פוליטיקה לאומית אקטיבית. הכל נשאר תלוי בחסדי אחרים, בהבנת אחרים, ברצונם הטוב, בהסכמתם לפרינציפיון המוסר שלנו, זה שעליו אנו רוצים לכונן את דרישתנו הפוליטית. אפשר לנהוג זהירות רבה בהערכת כוחה הפוליטי של היהדות בעולם, השפעתה על חוגי-הפיננסים, חוגי-העתונות או המדיניות העולמית. אפשר להעריך בזהירות גם את משקלה המדיני של עמדתנו בארץ גופא. אולם גורם אחד קיים, גורם ממשי הנותן לנו ולתנועתנו כוח גדול למעשה: זוהי שאלת היהודים הממשית בכל העולם, שאין לה עד היום – אחרי אמריקה, אחרי קרים, אחרי אוגנדה – פתרון שלם יותר ומלא יותר פרספקטיבות מאשר הציוניות. אותה שאלת-היהודים הממשית, המטרידה והמעסיקה את מוחותיהם של כל אישי-המדינות, המשמשת מרכז לתסיסה ולאי-שקט תמידי כמעט בכל הארצות – היא היא שצריכה בראש ובראשונה לשמש בסיס למדיניות הלאומית שלנו. מי שמוותר על הבסיס הזה – מוותר גם על המדיניות.

 

ו

הרבה דברים כאלה אירעו בקונגרס. אולם אלה הם פרטים וחלקים בודדים. בדרך כלל, כשבאים לסכם את תוצאות הקונגרס לפי תוכן הפרובלימות שנדונו בו, אין לדון אותו לכף חובה. ה"התאחדות" ביחוד אינה צריכה לשלול שלילת-סתם.

ה"התאחדות" העמידה לפני הקונגרס הזה במרכז דרישותיה את שמירת ההתיישבות החקלאית בתורת החזית העיקרית של שיטתנו הישובית (נגד האילוזיות המופרזות של אנשי-החרושת) ואת שמירת ההתיישבות הפועלים הלאומית (נגד אנשי הנע"פ). הקונגרס אישר, אם אינני טועה, את שני העיקרים הללו והודה בחשיבותם. אפילו הלפרין – בהרצאתו שהזכירה בחלקים ידועים את נאומו של רינקה-שועל לפני קהל האוזים – ראה הכרח לעצמו להדגיש את העיקרים האלה, באופן פלטוני לפחות.

רצינו כמו כן שבתקציב הא"י הממשי יבוא לידי בטוי מוחשי רכוז פעולתנו הישובית בחקלאות העובדת. תוצאת התקציב החדש היא, כידוע, העלאת הסכום הכללי לענף-פעולה זה מ-125,000 לי"ש ל-300,000 לי"ש. במידה יחסית עלה התקציב החקלאי מ-25 אחוז בערך של הסכום הכללי עד 50 אחוז כמעט.

נלחמנו, במסגרת התקציב החקלאי, במשך חדשים ושנים בעד פעולת-בסוס שיטתית ומקיפה בתוך המשקים הקיימים. גם בתוך תנועת הפועלים בארץ עלתה לנו לפעמים המלחמה הזאת בהרבה סבל ועמל. נלחמנו – מכיון שידענו כי תקופת-המעבר ההירואית הממושכת השוררת במשקינו – חוץ מתוצאותיה המשקיות – מוכרחה לההפך לכלי-זין חריף בידי אויבינו. והנה מסכום התקציב החקלאי מוקדשים כ-180,000 לי"ש לפעולת-הבסוס השיטתית, שצריכה להקיף במשך השנה הנוכחית שורה שלמה של משקינו.

עוד בקונגרס השלשה-עשר באה ה"התאחדות" בדרישה לחדוש הפוליטיקה הכספית של ההסתדרות הציונית ולתקון יסודי בכוונה. והדרישה הופיעה בצורת תכנית להלואה גדולה של הסוכנות העברית לצרכי התיישבות עובדים רחבה ושיטתית. לתכנית זו, שנכללה לכתחילה בפלטפורמה של המפלגה, לעגו בראשונה (קראו לה אוטופיה, ואוטופיה מיישנת אפילו), אחרי כן תקפו אותה (מתוך הגנה על הקרנות הלאומיות, שראו להן סכנה). לבסוף חיקו אותה (מתוך הכרה שאין מוצא אחר). בקונגרס האחרון נהפכה הדרישה הזאת, לרגלי הרצאתו של רופין, מקול בודד לדרישת הרוב של הקונגרס כולו. נקבעה ועדה מיוחדת שעליה לטפל בעבודות ההכנה וההגשמה של ההלואה הגדולה הראשונה לבנין א"י.      

גם חלק הגון מן התכנית לתקונים הסתדרותיים, שהוצעה על ידי מפלגתנו בקונגרס הי"ג, נתגשם עכשיו, כעבור שנתים. החל בשקל הפדרטיבי, שעליו שמרו עוד לפני שנתים אינטרסים פוליטיים בעלי-משקל, וגמור בכמה וכמה הצעות ממשיות למבנה העתיד של הועד הפועל הציוני ויתר המוסדות של ההסתדרות.

ועוד כהנה וכהנה. דרשנו את חזוק הסוכנות המרכזית לקנית קרקע בארץ ואת העמדתה תחת השגחה לאומית נכונה, כדי לשים קץ להפקרות השוררת בשוק הקרקע. נלחמנו על כך שהרחבת הסוכנות, שבה תמכה המפלגה במשך כל הזמן, תתגשם בהתאם לדרישותינו היסודיות: אופי לאומי של מפעלנו הישובי, קרקע לאומית, עבודה לאומית, שפה לאומית, עלית עובדים רחבה ומתמידה. החלטות הקונגרס עשו מכל הדרישות האלה של המפלגה דרישות של הציוניות כולה.

 

ז

אולם בין התוצאות האלה של הקונגרס מבחינת עצם הענינים ותוכנם ובין תוצאותיו הממשיות-פוליטיות – נקרע קרע עמוק. נגלתה לפני עינינו סתירה משונה ומיוחדת במינה, שאין לה נמוקים אף באחת מן השאלות הגדולות שהעסיקו את הקונגרס. רוב עצום רוצה בנשיאותו של ויצמן – ובכל זאת אין אפשרות להרכיב הנהלה. אופוזיציה בת-כמות מבוטלת – ובכל זאת הרגשה של דכוי-רוח וחוסר ארגון בקונגרס ולאחרי סיום הקונגרס. התאמה רבה ברוב השאלות העיקריות בין קבוצות גדולות שונות – ובכל זאת התפוררות והתפרדות מתוך שנאה ומלחמה. הכשלון הזה אינו מיוסד איפוא בשום פנים על חלוקי-דעות בענינים, ואין לחפש את שרשיו בשטח זה, כי אם בשטח של המהלך הטכסיסי. בשטח זה של המהלך הטכסיסי יש לציין שרשרת של מאורעות קשורים זה בזה, תנועה עצמית, שהגשר בינה ובין המשא ומתן בעצם הענינים לא היה אלא חלש מאוד. כל חוליה וחוליה בשרשרת המאורעות הטכסיסיים האלה גרמה, מתוך הגיונה הפנימה, להתהוות חוליה חדשה. כל צעד התנה צעד חדש. התוצאה הפוליטית של הקונגרס הזה היא תוצאת התנועה הטכסיסית העצמית הזאת. ומכיון שנתרגשה מפולת בשטח זה, קבל הקונגרס בכלל מראה של שדה-מהומה.

 

ח

המפולת הטכסיסית של הקונגרס הי"ד יסודה במפולת הטכסיסית של המרכז הציוני. איני רואה את דעתי זו כדעת איש-המפלגה ואיש-האגף, אלא כעובדה שכל מנתח אוביקטיבי יצטרך לציינה ולאשרה.

את שרשי העובדה הזאת תמצא בשתי הנחות, ששמשו בעבר עמודי-תוך בהכרתו הפוליטית-טכסיסית של המרכז הציוני. שתי ההנחות הללו הן טעויות גסות, שברי השליה עצמית גדולה של ה"ציונים הכלליים". שני עמודי-התוך הללו נתמוטטו – ולפיכך נפל הגג על ראשנו.

הראשונה בין שתי הטעויות היסודיות האלה היא ההנחה, שהמרכז הציוני הוא הוא גם הברית של הציונים ה"אמתיים", ה"בלתי מפלגתיים", ה"עומדים מעל למפלגות", ושהוא על כן גם מקום המשכן היחידי והנכון לפטריוטים ציוניים מושבעים. ברית זו של הפטריוטים האמתיים מוקפת בעוונותינו הרבים, משני הצדדים ע"י אגפים, שהם לעומתה באי-כוח הסטרא-אחרא, כביכול.

השניה בטעויות העיקריות, שאני מדבר עליהן, היא ההנחה שברית המרכז הציוני היא חטיבה פוליטית אחת, הכוללת מאליה את הפרקציה של "הציונים הכלליים", של "סתם ציונים" בלי שם-לואי. לצערנו הגדול גם ההנחה הזאת אינה מתאימה לגמרי למציאות המרה. במציאות נחלק הבלוק המרכזי הזה (המכיל יותר מחמשים אחוז של כל הצירים) לקבוצות שונים הרחוקים זה מזה מרחק רב של דעות והשקפות; בין הציונים מאירופה התיכונית (גרמניה, צ'כיה וכו') ובין קבוצת "עת-לבנות" – המרחק הוא אולי גדול יותר מאשר בין הקבוצות השמאליות של הדמוקרטים הבורגנים ובין ה"התאחדות". יתר על כן – העמדה העיקרית בתוך המרכז נתפסה ע"י האמריקנים על חמשת הצירים שלהם, והללו התנועעו הנה והנה מפאת חוסר כל משען וכל ידיעה, אע"פ שסדרו בשבילם במלון אימפריאל שעורי-ערב לציוניות. הדבר הזה הגדיש את הסאה.

והנה על יסוד שתי ההנחות האלה, המופרכות מלכתחליה, נקבע הקו הטכסיסי של המרכז בקונגרס הארבעה-עשר. כל השאר מובן מאליו. בשם "אחדות המרכז" קבלה קבוצת "עת-לבנות", בסחבה אחריה את האמריקנים ואת הגרמנים גם יחד, את הנהגת כל הבלוק לידה; בשם ההתרוממות על האינטרסים המפלגתיים נעשתה הסיסמה של "הנהלה בלי אגפים" לפתרון כל השאלות. תנאי מוקדם לפתרון זה היה: האיזולציה הטכסיסית של קבוצות האגפים, ביחוד של ה"התאחדות", זו שעד עכשיו השתתפה באחריות ההנהלה.

למטרה האמורה שאפו בעקשנות ובעקביות, צעד אחרי צעד. האיזולציה של השמאל בועדה המתמדת ובהנהלתה היתה הצעד הראשון, יחס האדישות מצד וייצמן בשאלה זו – הצעד השני. הנסוח הגלמי של שאלת-האמון – הצעד השלישי. עמדתו הקיצונית של וייצמן בשאלה זו – הצעד הרביעי. ההצעה בדבר ההנהלה החדשה – הצעד החמישי. וכשהכל היה גמור ומוכן, לאחר שהפרקציה שלנו החליטה לבלי השתתף בהנהלה החדשה ואפשר היה לגשת ליצירת "ההנהלה המרכזית בלי אגפים", משאת נפשם של הפטריוטים, – אירעה המפולת. קרה מה שצריך היה לקרות: על המרכז נפל הפחד הגדול והנורא – בפני אומץ-לבו. אימה גדולה ועלטה! לא מצא לו את אומץ-הלב ואת הכוח לנהל את הפוליטיקה המרכזית עד סופה. לא מצא את האנשים ואת התכנית ואת המרץ. יצירת-האכסקוטיבה נכשלה. הקונגרס התפזר מבלי להרכיב הנהלה, והשאיר מאחריו רושם של ערבוביה ודכוי, זה שעליו אנו מוכרחים עכשיו להתגבר בעמל רב.

ה"התאחדות" לא הצליחה לעכב בעד המהלך הטכסיסי הזה של הקונגרס ובעד המפולת. היא לא יכלה אפילו להחליש, לדחות או לתקן מה. זוהי אשמתה האחת והיחידה. גם היא נגררה אחרי המצב, לא הספיקה או לא הבינה להציל אותו, היא רק הסיקה את המסקנה ממנו.

 

ט

ה"התאחדות" הסיקה מהמצב מסקנה, שאין לה אפשרות בתנאים הנוכחים להשתתף בהנהלה החדשה. הכושי מלא את תפקידו, הכושי החליט ללכת.

את ההחלטה הזאת אין איפוא לפרש בשום אופן כהכרזת "פרינציפיון" חדש במפלגה, כ"נצחון הרדיקליזם", או כשיבה אל "צעירי-ציון".

ה"התאחדות" לא תתכחש גם להבא לנקודת השקפתה, זו המחייבת שתוף גמור בגורלה של הציוניות. ב"אחריות-פוליטיק" זו, כפי שאמרו עלינו בלעג, קשור כל גורל תנועתנו ומסורתה היקרה ביותר.

גם בזמן שה"התאחדות" תמצא מחוץ לאחריות הפורמלית – תהא מחויבת להחזיק בשיטה הפוליטית הנהוגה אצלה. אסור לה לחפש אחרי מקומות התורפה של ההנלה, בכדי לפגוע בזו – כפי שנהוג בקרב ה"אופוזיציה" שלנו – אלא היא מחויבת להיות קונסטרוקטיבית גם אגב עמדה של בקורת. עליה להתנהג לא בכוונה להכשיל, אלא לתמוך. גם אם תדחק לתוך שורות ה"אופוזיציה" – תראה את עצמה אחראית ותנסה לתת דוגמא של אופוזיציה אחראית כזאת.

בינתים תצטרך האכסקוטיבה הציונית בארץ לעבוד בלעדינו במשך התקופה הקרובה. בלעדינו – הוה אומר: בלעדי בא-כוחה של תנועת-הפועלים, מכיון שחברינו "פועלי-ציון" אינם רגילים ללכלך את ידיהם בשותפות עם הבורגנים ושולחים אותנו למלא את מקומם. ברם תקופה זו של הנהלה בלי אגפים ובלי שמאל – אולי תלמד אותנו דבר-מה. אולי היא תיצור סוף כל סוף יחסי-קואליציה ברורים בתוך הציוניות. אולי היא תגרום לידי כך, שבעתיד תורכב ההנהלה הציונית לא ע"פ מצבי-רוח מקריים, המצאות ארעיות וקפריזים – אלא ע"פ בסיס של תכנית-עבודה משותפת; שבין הקבוצים השונים, הנושאים באחריות, תשרור רוח של שויי-זכויות, אמון והסכמה לשם העבודה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה