_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שלוש הערות

חיים ארלוזורוב

לתוכן הענינים

 

במאמרו של אליעזר יפה – "לקראת ועידתנו החקלאית" – הנושא העיקרי הוא: חברת "ניר" ודרכי הגשמתה.

והנני להקדים כי לעיקר המסקנות, אם כי לא לכל הפרטים שמסיק א. יפה, אני נוטה להסכים; אף אני חושב שתכנית "ניר" וההצעה להגשמתה, באותה הצורה שניתנה לה ע"י מפרשיה ומתקיניה, היא תכנית-בוסר. אחת מאותן תכניות-הבוסר המרובות ההולכות ונוצרות בקרב הסתדרותנו, שרוב אנשיה חסרים – במחשבתם ובפעולתם – מרכזי-עצירה, כפי שאומרים הרופאים. ובכן, לא בנידון זה באתי לחלוק על דברי יפה.

אולם גם זה מופיע בדברי בעל המאמר באור כללי מיוחד, ונוסף לכך מקדים א. יפה למסקנותיו ולהצעותיו הממשיות כמה סעיפי-הקדמה, שיש בהן מן הבחינה ה"פרינציפיונית", כביכול. לגבי אלה חובה להתעכב בהערות אחדות.

א. הקדמתו הראשונה של א. יפה מכוונת לשאלה ה"אידיאולוגית" המסובכת של הלאום והמעמד. אולם בעל המאמר משתמש כאן בשיטת בירור מיוחדת במינה: הוא נועץ מקל באדמה, עוטה עליו בגדים, שם כובע על חודו – ואחרי עמל זה הוא קם עליו להרגו. אולם ההורג דחלילים אינו פוגע עדיין בחיים.
והנה בבחינת דחליל כזה הוא תאור "הזרם המעמדי" בפי א. יפה. האם מצד האמת מוצדק לומר – ואיני חושב שח' יפה מתכוון בדבריו לאותו קומץ האנשים התלושים מקרקע א"י, ממש כמו שהם תלושים מקרקע רוסיה, ואין להם כל השפעה מכוונת בהסתדרות והם רק משחקים את משחק ה"אנטי-לאומיות" – שאנשי "הזרם המעמדי" אינם "רואים את עצמם בנים לכל העם העברי" אלא "רק למעמד העובדים העברים"? האמנם ישנם כאלה בתנועת הפועלים שלנו, מחוץ לאותו קומץ אנשים קטן? האם מותר מבחינת המציאות להניח, שאליעזר יפה "לא יסכים לצאת מאחוות כל המעמדים של לאומו, כדי להכנס לברית הבין-לאומית של מעמד הפועלים" – והללו, ה"מעמדיים", חושבים, כביכול, לפרוץ במשהו את גדר חייהם הלאומיים ע"י השתתפותם בפעולות העזרה ההדדית בתחום האינטרנציונל הסוציאליסטי? האם באמת יש ממש בדבר, כי הללו "כיום הזה עודם פעילים בשדנו הלאומי". כאילו יש משען להשערה, כי ביום מחר יהיו מוכנים לעזוב את שדנו הלאומי ולהחליפו בשדה פעולה אחר!
זהו דחליל. אולי צודק אל. יפה באמרו: "שתי ההשקפות האלה (כפי שהוא מתאר אותן) אינן יכולות בשום אופן להתאחד". אולם לאשרנו ההשקפות האלה אינן קיימות במציאות צבורנו בארץ, ולא הן המבדילות בין הזרמים השונים שבקרבו. יש אולי יסוד להרבה דאגות וחששות; אולם לחשש ולדאגה, שהפועלים העברים בא"י (בתשעים וחמשה אחוזים) יראו את עצמם לא כבנים לעם העברי ולא יעמדו על משמר המפעל הלאומי – לדאגה כזאת אין, לדעתי, כל יסוד.

ואם יש להלחם בהפרזת ה"מעמדיות" בתוכנו, הרי לא זהו השטח למלחמה. עד כמה שאני רואה תוכן בה, שטח חלוקי-הדעות בתנועתנו משתרע, כמדומה לי, בכוון אחר. יש מקום לדון על רבוי מוזר ומזיק של הפרזיאולוגיה המעמדית. הנזק היוצא ממנה הוא לא במעשי בגידה לאומית, כביכול, אלא בזה שהפרזיאולוגיה גורמת להערכה לא נבונה ומנופחת לגבי המציאות הלאומית שלנו. יש בינינו הרבה חברים – ואני חושב אותם לבני הלל, ענותנים בני ענותנים, המוכנים השכם והערב להכתיר את עשרים אלף הבחורים והבחורות מעם ישראל, שעברו לחיי עבודה מתוך התאמצות חלוצית, ואת כל מעשיהם ומפעליהם – בעטרת תפארת של המעמדיות. התיישבות מעמדית, מדע מעמדי, אמנות מעמדית, הון מעמדי, ועל אחת כמה וכמה פוליטיקה מעמדית. ומכיון שרצונם של חברים אלה הוא להבליג על הלקויים הגלויים במציאותנו הלאומית ולהתנהג כ"גדולים", הם נוטים לזלזל בעובדות פשוטות. והעובדות הפשוטות אומרות, כי אין עדיין בארץ זו משק לאומי עברי, מפותח ומסועף, החי את חייו העצמיים, כי מחזור התוצרת הכלכלית במשק זה עודנו מלאכותי במידה רבה וניזון מכוחות חוץ מלאכותיים, כי עשרים אלף עובדים אינם אלא גרעין לתנועת פועלים וכי דרכי בנין למשק וחברה יהודית אין להכניס במסגרת של שיטות מקובלות ורגילות. והנה הללו טוחנים ולועסים את הפרזה המעמדית ומעלים אותה גרה – ומכאן נובעת הערכה מוטעת ומוגזמת לגבי המציאות היהודית בארץ, ומכאן נובעים גם כמה מעשים שאינם מתאימים למציאות זו, והשפעתם על מהלך עבודת הבנין היא לפעמים בלתי רצויה ובלתי חיובית לגמרי.

מבחינה זו ודאי שיש להתנגד להתגברות הפרזה המעמדית, זו שבזמן האחרון היא הולכת ונעשית ללחם חוקנו, לחם רוחני קלוקל שאין בכחו להזין את תנועת הפועלים במפעלי-יצירתה.

ב. ההערה השניה בהקדמת אליעזר יפה מכוונת לחזיון הרכוז המיותר המתבלט בתוך ההסתדרות. הוא רוצה להבליט את הקוים השליליים שבצנטרליזציה זו ולהזהיר בפני הסכנות הכרוכות זה. מגמתו זו היא בלי כל ספק מיוסדת ומוצדקת. אולם למה מביאה אותו מגמתו הנכונה הזאת?

הוא יוצר ממנה תיאוריה שלמה בדבר היחסים שבין כפר ועיר – עיר המתאוה להשתלט על הכפר, למצוץ את דמו, לנצלו ולשעבדו. בנידון זה אין אל. יפה מהסס אפילו מלתמוך את דבריו בדוגמאות "בין-לאומיות", שהרי "בכל העמים ובכל הארצות" יעמול עובד האדמה למעלה מכוחות אנוש ואת כל עמלו תקח לה העיר, "היא לא תדע שובע ותקח לה לשלל גם את נפש הכפר וחופשתו".

אין כל צורך לחקור, אם תורתו זו של אל. יפה צודקת כהנחה כלכלית והיסטורית כללית, אם לא היו בהיסטוריה תקופות, תקופות רבות-דורות, שבהן היה כוח הכפר עדיף מכוח העיר, ואז ראו לעצמם העירוניים המסכנים חובה מרה לשיר את שיר הניצול והשעבוד. אולם בנוגע לא"י ולהתיישבות העובדים – הרי אין לה בודאי לתורה זו שום אחיזה בחיים. ואשר לנצול הכלכלי של הכפר ע"י העיר: סבור אני, ששדה נצול זה לעת עתה מצומצם כדי הביאו בחשבון. וניצול רוחני? אני חושב, שגם העובדחקלאי שלנו וגם העובד העירוני – שניהם כאחד ניזונים ממקור רוחני אחד: הרעיון הלאומי והחברתי הגדול המונח ביסוד כל עבודתנו בארץ, כבוש העבודה ובנין חברת העבודה העברית, ואין להכריז עליו כעל מונופולין ל"מעמד" אחד בין הפועלים.

ואם קיים החזיון של הצנטרליזציה הבלתי פוריה בפעולת ההסתדרות ואם הוא פועל את פעולתו המזיקה – הרי צריך לציין שהוא מקיף את כל המוסדות ואת כל ענפי פעולתה של ההסתדרות. אין בנידון זה שום הבדל בין פעולתם של מוסדותינו ומשקינו החקלאיים ובין מוסדותינו ומשקינו העירוניים. הצנטרליזציה המופרזת באה לידי בטוי ברור במועצות העירוניות ובפעולת האגודות המקצועיות בערים; היא לא פסחה על "סולל בונה" לכל הפחות בפרק הראשון לעבודתו; היא הטביעה את חותמה השלילי על "המשביר". אם יש להלחם בנטיה האמורה – ואני חושב את המלחמה הזאת לנחוצה – הרי שיטת המלחמה היא כל עבודת ההסתדרות, ולא בשטח התיאוריה של אליעזר יפה, זו המעמידה את כל הפרובלימה על תאות השלטון של העיר לגבי הכפר והחקלאות.

לעומת זאת כרוכה סכנה בתיאוריה זו עצמה של א. יפה, אם כי שלא בכוונתו. אחד היסודות של תנועת הפועלים שלנו, כפי שהתפתחה בתנאי הארץ עד היום – שהיא מקיפה וכוללת בקרבה את מחנות העובדים לכל מקצועותיה וענפי-עבודתם. היא מכילה עד היום הזה את הפועל החקלאי ואת הפועל העירוני, את המתיישב ואת המורה, את העובד ברכבת ואת העובד במשרד. יסוד זה של תנועתנו הוא קו מיוחד לה, קו המבדיל בינה ובין תנועת הפועלים בהרבה ארצות אחרות, שבהן רובצת תהום בין הכפר והעיר, בין הפועל במקצוע זה וחברו במקצוע אחר. חסד הגורל הוא, שתנועת הפועלים העברים בא"י נשמרה מראשיתה עד היום הזה מסכנת התפוררות שכזאת. היא הצליחה לשמור על שלמות צבור הפועלים בכל ענפי המשק העברי השונים. אולם ברור למדי שיחד עם התרחבות המחנה, עם רבוי הגונים והמקצועות, עם התערות העובד בענף המיוחד לו – ילכו הלוך והתבלט גם אצלנו ענינים קבוציים איגואיסטיים. ואנו נצטרך במשך השנים הקרובות לבער אחרי הנטיות האלה, כדי להגן על אחדות התנועה וכוחה המשקי והחברתי. והנה באה תורה מעין זו המתגלה בדברי החבר יפה, מקימה מחיצה בין העובדים בכפר והעובדים בעיר ומשבשת ע"י תאור נרגז של סכנות מדומות את יחסי האחווה בין כל חלקי צבור הפועלים.
רחוק אני מלקדש את "המצב הקיים" בהסתדרות ובמוסדותיה. אולם כאן, באחדות זו, טמון ערכה החיוני של תנועת העבודה בארץ. מאמין אנכי, שדוקא צבור העובדים החקלאי בא"י, שאינו – כנהוג "בכל העמים והארצות" – החלק המפגר של מחנה הפועלים, אלא להיפך החלוץ שלו; שדוקא הפועל החקלאי העברי, שאינו פחות "סוציאליסטי" מחבריו בעיר והוא מפותח יותר מבחינת הכרתו הלאומית והחברתית – יבין את הערך החיוני הזה ויעמוד גם להבא על משמר הגנתו.

ג. ועוד מילים אחדות לעצם ענין "ניר" והגשמתו. אף אני מתנגד לתכנית "ניר" גופה, כפי שניתנה לפנינו. אני מתנגד לה מפני שאיני רואה בה תכנית לסוציאליזציה, כלומר, להעברת המשקים הפרטיים לרשות החברה כולה, אלא תכנית להעברתם לרשות ההסתדרות – אמנם ההסתדרות פועלים, אבל בכל זאת הסתדרות, גוף בודד הפועל בתוך החברה. אני מתנגד לה, מפני שהיא נועצת את המקל בקצהו ההפוך – ואילו שימשה אפילו תכנית לסוציאליזציה היתה נידונה לאי הצלחה, מכיון שהיא פותחת במה שצריך לסיים: במשק החקלאי העובד הניתן לסוציאליזציה פחות מאיזה ענף משקי אחר. אני מתנגד לה מפני שהיא באה לעשות את כל הנסיון שלה בגוף משקים שעדיין לא הספיקו להתבסס ולפתח את כוחותיהם הכלכליים, ואני מתנגד גם מפני כך שאני רואה בה סכנה לאחדות התנועה.

אולם לדעתי, דוקא התנגדות זו מחייבת אותנו להוסיף כאן מלה ברורה אחת, לבל יראו רשעים וישמחו. עם כל הנימוקים מבחינת יחסנו השלילי הזה, אנו מצווים להגיד כי אנו מחייבים בהחלט את הרעיון העיקרי הכלול בשאיפה זו להקמת חברת "ניר". הרעיון היסודי הזה טבוע בכל מפעלה המשקי של תנועת הפועלים. הוא שולל את השלטון הבלתי מוגבל של כל פרט ופרט בתוך המשק "שלו", לגבי מכשירי התוצרת שהם בעצם נכסי כל החברה והלאום. הוא שולל את האנרכיה השוררת בתוצרת ובחלוקתה בתחום המשטר הרכושני – והוא שולל את ניגודי המעמדות שבאו כתוצאת המשטר הזה. הרעיון הזה הוא הרעיון הסוציאליסטי. תנועת הפועלים שלנו, לזרמיה ומפלגותיה, מפולגות ביחס לדרכי הגשמתו; ברם כולם – לכל זרמיה ומפלגותיה – מאוחדת היא לגבי האידיאל החברתי הגדול שהיא תובעת מהתפתחותו העתידה של העם העברי בא"י. רשאים אנו לדחות את תכנית "ניר", אבל אין אנו רשאים לטשטש אף כל-שהוא את יחסנו לעיקר זה המונח ביסודה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה