_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ההתישבות בתקופת המשבר של ראשית הרכושנות

חיים ארלוזורוב

לתוכן הענינים

 

א.

אנגליה זו, שהיתה מעוניינת ביותר בפתוח צורות-הייצור שלה, היתה גם הראשונה שנתקפה ביותר ע"י משבר-המעבר בהתפתחותו הראשונה של המשק הרכושני, ובה – באנגליה – מתבלטת ראשונה התאמת צורתה של ההתפשטות הקולוניאלית למשבר זה. מהלכי התפתחות כאלה מתגלים גם בשאר ארצות, העומדות על סף הרכושנות. כמעט כל תופעה שנתגלתה בשטח זה באנגליה – מוצאים אנו כיוצא בה גם בצרפת ובהולנד (סבל ההמונים, הולכי-בטל, חוקי-עניים, יקרות וכדו'), אבל בגלל תנאים היסטוריים מיוחדים היו חזיונות אלה בולטים ביותר באנגליה. "נשול היצרן הכפרי, האכר, מאדמתו" – כותב מרכס בספרו "הקפיטל" – "הוא עיקר כל הפרוצס... קורותיו מקבלות גוון שונה בארצות שונות, וגם סדר המאורעות שבו הולך ומשתנה חליפות בתקופות שונות. רק באנגליה... יש לו צורה קלסית".

רבות דובר ודוין אם מנגנון השנויים הסוציאליים, כפי שמרכס מתארו לגבי תקופת-משבר זו, מתאים לעובדות. ודאי שגורמים רבים הביאו כתוצאה לידי משבר-המעבר; ברי כמו כן שהגורמים העיקריים, הנקובים בספר "הקפיטל", הם מן הקוים האופיניים ביותר של התקופה, וכאלה הם נראו גם בתפיסת בני דורם. מרכס עצמו מבחין יפה בדבר, באמרו (עמ' 650) כי בספרי הקורות הישנים מופרזת ודאי התרעומת, אולם מתוכם משתקף לנכון הרושם שעשתה המהפכה בתנאי-הייצור על בני הדור. הגורמים העיקריים הללו, החוזרים ונשנים בספרות התקופה  ההיא,  הם  קודם-כל  תקנת  ה-enclosures[1], שתקופתה הראשונה חלה בש' 1500-1570 בערך, צמצום המנזרים והעברת רכוש הכנסיה לרשות פרטית, זו שעם החלטת הפרלמנט בש' 1536, שחלה מתחילה רק על מנזרים קטנים (שהכנסתם אינה מגיעה למאתים לי"ש בשנה), נעשתה קו יסודי בפוליטיקה הממלכתית. הסבה העיקרית, שגרמה לנשול האכרים הזעירים מאדמתם ע"י הגידורים, היתה כידוע פריחתה של תעשית אריגי הצמר (תחילה בפלנדריה ואח"כ באנגליה), שהביאה לידי התיקרות הצמר. ואולם כיון שמחיריו לא היו בכ"ז קבועים ביותר, לא נכרה גם קביעות במעבר מאדמת חריש לאדמת מרעה: פעם מצמצמת אנגליה את שטחי התבואה, ופעם – את שטחי המרעה, הכל לפי הקוניוקטורה. אבל בדרך כלל אין ספק שרבוי הגידורים, המעבר משדות תבואה לכרי דשא, הפקעת האדמה הצבורית, התהוות אחוזות גדולות על חשבון האכר הזעיר והאריס, – כל אלה השפיעו באופן תמידי על שנויי-הערכין החברתיים שחלו בימים ההם. אכרים ואריסים רבים, אשר גורשו מאדמתם, הוכרחו לבקש להם מקור-פרנסה אחר. "הגנים וכרי המרעה הללו" – נאמר בספר אחד מש' 1581 – "מציגים את כולנו ככלי ריק; אין אנו יכולים עוד לרכוש לנו אדמת חריש; הכל נהפך לאדמת מרעה בשביל הצאן והבקר. הדבר הגיע לידי כך שעל שטח שן 6 מילים בסביבתי ראיתי בשבע השנים האחרונות תריסר אתים מושלכים ללא שמוש. מקום שם יכלו תחלה להתפרנס 30 איש לא יראה כיום אלא רועה עם עדרו... העדרים הללו עקרו את עבודת-האדמה מארצנו, ובכל מקום תראינה עיניך רק צאן".

   בנוגע להפקעת המנזרים, שנעשתה בגזירת המלך בשם הרפורמציה כביכול, אך למעשה לא בא אלא כדי להרבות את הכנסותיו – יש לציין כי רק מקצת פעולתה אנו מוצאים בעובדה שלעניים הנתמכים ע"י המנזרים, לא היה מעתה צל-קורה לראשם. באנגליה הקתולית היה שליש ממעשר הכנסיה משמש לתמיכת אביונים. ועכשיו, עם בטולם של 644 מנזרים, עברו נכסיהם של 110 בתי-חולים ו-2374 מוסדות שונים, כגון: בתי תפילה, בתי ספר, אגודות-אחים וכו' – במחירי עושק לרשות הנגידים החדשים, אשר עלו לגדולה בעזרת מסחרם. אף פעמוני כנסיות ושאר תשמישי קדושה שמשו נושא למקח-וממכר, כדי להקל במקצת את המצוקה. העניים שהתפרנסו במוסדות החסד, ומספרם היה כ-40-80 אלף, ראו את עצמם נאלצים לבקש מחיתם בדרך אחרת. או – לגווע בחוצות. הבעיה הסוציאלית, שנתעוררה בימים ההם, לא פסקה מלהעסיק את כל ההוגים והמדינאים של הדור כך כותב, למשל Latimer עז הרוח:

   "מעולם לא היתה לונדון רעה כמו עכשיו. בדורות הקודמים היו האנשים מלאי רחמים וחסד, ואולם כעת אין זכר לרחמנות; כי בחוצות לונדון מתים אחים מקור, שוכבים חולים ליד הפתח, בין בהמות הבית, וגוועים מרעב.

   האם היתה אכזריות גדולה מזו בעולם? סבורני שלא".

הכומר הפוריטני רוברט קרוליי מתאר גם הוא את השפעת התקופה ההיא. בתאורו אנו קוראים על סוחר אחד שחזר לביתו מעבר הים, ופתאום – במקום מעון דלים רואה הוא לפניו ארמון-תפארה:

            "אל אלוהים", קרא הסוחר,

            "האם כה עשירה ארצי,

            שמעונות עניים ואביונים

            יהיו בה כה נהדרים?"

            והנה, בצד הדרך

            נקרה לפניו אביון,

            מתחנן ומבקש נדבה.

            "שלמה?" קרא הסוחר,

            "מה פשר הדבר? 

            האם תפשוט יד,

            ולך בית מלכים?"

            "אללי, אדוני," קרא העני,

            "כולנו מגורשים ומושלכים,

            חיים ומתים בצדי דרכים,

            גם פה, גם שם, מסביב.

            בעלי הון ועושר

            קנו את משכנותינו,

            וכאשר נחלה את פניהם –

            יפנו לנו עורף".

תוצאות חמורות יותר משל החרמת המנזרים נתהוו בגלל זה, שרוב קרקעות המנזרים עברו לרשות העשירים החדשים ואנשי העסקים. גם נתיני המנזרים לא חיו בנעימים, כאשר תעיד התקוממותם בשנת 1381. אבל הנזירים, לפי הלך רוחם, כפופים היו למסורת ולשמרנות, בה בשעה שיורשיהם המהפכנים, נושאי ההתפתחות הרכושנית המהירה, לא שעו אלא לבצעם, היו מגרשים אריסים ותיקים מאדמתם, ללא כל הסוסים, והיו פונים לגדול צמר, אם ענף זה הכניס יותר ממס החכירה. מעבר זה החיש בהרבה את מהלך המהפכה הסוציאלית.

   על הגורמים הללו נוספו אחרים, שחשיבותם – כדעתו הנכונה של זומברט – אינה פחותה מזה. אחד מהם הוא – שיטת האינפלציה של מטבעות פחותות משקל, זו שאחז בה היינריך השמיני כדי להשיג את הכסף שנדרש לו לצרכים צבאיים. פוליטיקה זו, שכרוכות בה תמיד תוצאות סוציאליות מקיפות, הגיעה ממש עד כדי שערוריה בימי ההרפתקנים, הרעבים תמיד להון, שמשלו באנגליה לאחר מפלת הפרוטקטור סומרסט. סוף דבר היה שלא רק התנודות בערך המטבעות, שבאו לעתים קרובות באופן פתאומי, לא הניחו מקום לתנאים סוציאליים ותנאי כלכלה יציבים, אלא גם מהלך ההתיקרות, שהיתה מורגשת עוד לפני כן בעקב האימפורט הרב של מתכות יקרות, נתגבר עכשיו באופן יוצא מן הכלל. ג'ון Hales, חוקר מובהק של תולדות הכלכלה באנגליה בדור ההוא, מציין עד כמה קשה היתה פגיעת היקרות בכל מעמדות החברה. נותני העבודה בעירם התאוננו שלרגלי המחירים היקרים אין ביכלתם לספק בשר, מזונות ומשקאות לשוליותיהם, והם מוכרחים ע"כ לפטרם מחוץ לאחד או שניים. האצילים, שזה מזמן הלך ופחת אצלם המנהג הפיאודלי להחזיק בני לויה, נאלצו מחמת היקרות למכור את אחוזותיהם לבורגנים המתעשרים, לפטר את משרתיהם ולעבור ללונדון, ולהסתופף ליד חזר המלכות מתוך הסתפקות במשרת אחד או שנים. מובן מאליו שעלית המשכורת ועלית מס החכירה של הקרקעות לא הלכו בד בבד עם היוקר המאמיר – לרגלי העניות הכלכלית ולרגלי התרבותם של מחוסרי העבודה. חוקרים במקצוע שכר העבודה, כגון Rogers ואחרים, מציינים שבימי אלישבע, לאחר שבאה סוף-סוף יציבות בשער המטבע, נתייקר הבשר כדי 350%, התבואות ותוצרת החלב – כדי 250% יותר, ואילו שכר העבודה לא עלה אלא כדי 150%. כמה צדק Wingfield באמרו: "אלה הן עובדות טרגיות יותר מאבדן קאלה ועקירתם של אצילים אחדים". מן המערבולת של הרפורמציה והתנועה שכנגדה יצאו אוכלוסי הפועלים מקופחי פרנסה, ורמת חייהם הונמכה. ודוקא באנגליה התחילה ההשפעה המהפכנית של ההתפתחות הרכושנית מתבלטת בתקופה מוקדמת למדי. עד אמצע המאה ה-16 היה מספר האוכלוסים באנגליה קבוע בדרך כלל, ורק מאז ואילך מתחילים תושביה להתרבות. בש' 1570 נמצאו באנגליה ¾ 3 מליוני אנשים, בש' 1600 - ½ 4 מיליונים. בסוף המאה ה-17 היה מספרם, לפי הערכתו של גריגורי קינג, חמשה מיליונים וחצי.

   על כל הפרוצסים הללו נוסף, בראשית המאה      ה-17, עוד גורם אחד אשר החמיר את המשבר והוא: המהומות האזרחיות והפרוד הדתי באנגליה גופה, ומלחמת 30 השנים ביבשת אירופה. הסבך הזה, כשם שדלדל את כוח הקניה של מחוזות רבים בגרמניה, – עד אשר ממכר המותרות והאימפורט הקולוניאלי במקומות אלה נתמעט מאוד, – כן פגע לרעה גם בתעשית האריגה, שנמצאה אז בראשית התפתחותה, וביחוד – בטוית הצמר ובאריגתו. תעשית האריג מגיעה עד משבר, ואין בכוחה לשמש שדה קליטה למחנה-המובטלים ההולך וגדל. אמנם ירידת הממכר של הסחורות אינה נמשכת הרבה, ועוד באמצע המאה ה-17 חולפת נקודת השפל, ובמקומה באה עליית הייצור, בעקב גדול כוח-הקניה, למרות המבוכה וההפרעות שהביאה תנועת אויבי-הרפורמציה. אולם עד שבאה נקודת מפנה זו – מתבטאת ההשפעה של המהפכה הסוציאלית, בכל אותן הארצות שהרכושנות מתחילה להתפתח בה, ברבוי הדלות, בחוסר פרנסה, בהופעת המוני אביונים ולהקות של שודדי דרכים. אלה שנעקרו מן הסדר הקבוע של הכלכלה והחברה אשר בימי הביניים – לא יכלו להסתגל על נקלה למציאות החדשה. ולפיכך אנו קוראים בתולדות התקופה ההיא שבעלי התעשיה קובלים על חוסר פועלים מקצועיים, בה בשעה שמחנה המובטלים היה גדול מאוד. לפי ו. האריסון (1577-1587) היו באנגליה "האביונים הרבים ללא עבודה" בבחינת החזיון שהתחיל מתגלה לפני ששים שנה, כלומר בש' 1520 בערך, ורק זה מקרוב נעשה מכת-מדינה ממש; את מספרם הוא מעריך (בשעת כתבו את ספרו) בעשרת אלפים בערך. במאה ה-17 הולכת תופעה זו ומחמירה עוד יותר. לפי גריגורי קינג היה מספר האנשים הנזונים באנגליה מן הצדקה – קרוב לרביעית כל האוכלוסים. מס העניים הכניס בש' 1698 819,000 לי"ש, כלומר – כרבע ערכו של כל האכספורט הבריטי באותה שנה. ואולם גם בהולנד העשירה (עליה אומר פרינגסהיים, כי היתה הומה מקבצנים) ובצרפת – לא היה המצב שונה מזה בהרבה. מלחמת הממשלות ברעה זו, בכל מערב אירופה, התגלתה אז ב"תחוקת דמים" כנגד קבצנות ופשיטת יד; דבר זה אינו אלא מבליט את אופי החזיונות הללו בתורת בעית-המונים סוציאלית.

   החוק, שהוצא באנגליה ע"י היינריך השמיני      בש' 1530 קובע לאמור: קבצנים זקנים ונטולי כוח עבודה רשאים לבקש נדבות; ואולם פושטי-יד ונודדים בריאים – יענשו בכפיתה לעגלה עד זוב דם, ואח"כ יהיו חייבים להשבע שיחזרו למקום מולדתם, או למקום שגרו שם בשלש השנים האחרונות, ויתחילו עוסקים בעבודה. – בחוק-מלואים, שנתפרסם בזמן מאוחר יותר, נאמר שאם החוטא ישוב לסורו – יש לשוב ולהלקותו, וגם לחתוך לו את חצי אזנו; ואם ישוב לחטוא בשלישית – דינו כדין פושע ואויב החברה, ואחת דתו לתליה. Hollinshed, בספרו "תאור אנגליה", כותב שמספר המסכנים הללו, שנדונו לתליה בימי היינריך השמיני, היה 72000. בחוק שהוצא ע"י המלכה אלישבע בש' 1572 נאמר, כי פושטי-יד, מבני 14 ומעלה, שאין להם רשיון לכך, יש ליסרם בשוטים ולרצוע את אזנם השמאלית, אם אין איש מסכים לקחתם לעבודה למשך שנתים; ואם ישובו לסורם – והם מבני 18 ומעלה – דינם לתליה, אם לא ימצא אדם שיקבלם לשרותו למשך שנתים; ובשובם לחטוא פעם שלישית אחת דתם כמורדים במלכות.

   בזמן ההוא מופיעות גם הפקודות הראשונות בדבר שלוח הפושעים לעבר הים. באחד מחוקי המלכה אלישבע נתנת לשופטים ההרשאה לדון את החוטאים לגלות ולגרשם אל מעבר לים, לאותם המקומות אשר תקבע מועצת המלכות. בפקודה זו השתמש בפועל ג'יימס הראשון, אשר הגלה לוירגיניה מאה איש. וכן היה בימי מלכותו של קרל השני, אשר הגלה אנשים לאיי מערב-הודו, גם משום חוסר מקום בבתי הכלא וגם כדי לספק שם את הצורך בידים עובדות (משלוח הכושים לא הספיק לעבודות במטעי הסוכר). בתקופת-מעבר זו, תקופת המשבר בהתפתחות המשק הרכושני, מתחילה משמשת המשיכה לארצות ההתישבות הרחוקות שמעבר-לים גורם כלכלי מניע, רב כחות ותוצאות: שכן מצד אחד מצטמצמת או נפסקת אותה דרך-הייצור האופיינית לתקופת המלאכה הזעירה, ובמקומה באה דרך-הייצור התעשיתית לפי הסגנון והריתמוס החדש; האגודים הסוציאליים הישנים הולכים ונעלמים, עדות האכרים מימי הבינים מתפרדות ונטרדות מהר מאדמתן, והאוכלוסים מתחילים להתרבות בטמפו לא ידעוהו עד כה; ואולם מצד שני עוד אין בכוח המשק החדש לקלוט את ההמונים ההרבים, אשר נטרדו מעבודתם בשדה החקלאות והמלאכה, והמתיחות בין צורות הכלכלה, דרכי הייצור, תנאי הייצור, היחסים החברתיים ותנועת האוכלוסים – מגיעה לפסגת-משבר ראשונה. תסבוכת זו של הכרח, לחץ ואפשרות לחדשה – משמשת נקודת-מוצא לתקופה החשובה של ראשית ההתישבות האירופית המודרנית.

   כמה וכמה מכותבי תולדות הקולוניזציה – וביחוד מבין הגרמנים (וואלנטין, רולוף, ועוד) – שיש להם אמונה יתרה בכוחה העצום של לאומיות מופשטת, אינם רוצים להעלות על דעתם שראשית הגדול של ההתישבות הבריטית – ילידת ההכרח היא. לדעתם בא הדבר אך ורק משום שאנגליה "חצבה מתוך רגשי לאומיותה את העוז והכשרון הדרושים, כדי להבליג על כל הסכנות ע"י מעוף-נעורים שאינו חת מפני כל, למרות המהפכות החברתיות ושנויי-הערכין הכלכליים". הם מראים שבימי אלישבע וג'יימס הראשון, כלומר בראשית ההתישבות באמריקה, נפסק מהלך הגידורים ((Enclosures)[2]), מספר האכרים הזעירים היה קרוב לעליה יותר מאשר לירידה, ורמת-החיים של האוכלוסים בכלל נמצאה במזל עליה, כאשר תעיד תנועת הבניה בעיר ובכפר, רבוי התלבושות המפוארות בין כל המעמדות ורבוי עסקי הזכוכית והניר. ואולם טעמים אלה אינם עומדים בפני הבקורת:

א) עם כל הקוניונקטורה לעליה בימי המלכה אלישבע, לא נתחסלה ע"י זה הירושה הסוציאלית של 50-80 השנים הקודמות. הפסקת נשול האכרים אין בה עוד משום ארוכה לאכרים שכבר נטרדו מאדמתם.

ב) רבוי האוכלוסים הגדיל את הצרכים הדורשים את ספוקם. תגבורת הבניה, למשל, לא באה אלא כתוצאה הכרחית מרבוי האוכלוסים.

ג) עם כל העליה שחלה בכלל במשק הבריטי העממי – אין לבטל בסברה בלבד את תקופת המשבר במהפכה הסוציאלית והכלכלית, שהיתה מלווה הפרעות כלכליות חמורות, כגון המשבר שבממכר התוצרת, שצוין לעיל.

 

ב.

עם השנויים בהוי החברתי של בני האדם – התחילה משתנה בהדרגה גם תפיסתם. התפתחות זו משתקפת ברחבות באידיאולוגיה ע"ד ההתפשטות הקולוניאלית, כפי שהיו מגדירים אותה באנגליה בראשית המאה ה-17, ואעפ"י שבמשך זמן רב עוד נשמעים כאן נימוקים מבחינת הכסף והזהב, וגם הקנאה בספרד האפיפיורית השנואה היא בנותנת טעם – הנה הרעיון המטפל בדור ההוא בחזיון של ההתפשטות הקולוניאלית מתחיל כבר להתפנות, במידה נכרת וממשית, לענינים אחרים. את היסוד לתפיסה החדשה בדבר צרכיה ומטרותיה של ההתפשטות הקולוניאלית – הניח חוקר ההתישבות של התקופה הנדונה, Hackluyt בספריו[3], שנודעה להם בדורו חשיבות גדולה וגם התענינות מרובה. זה היה כמור יושב-בית, שלא הפליג אף פעם למרחקים, ואולם כנסיך היינריך הימאי בפורטוגליה כן צבר גם הוא חומר-ידיעות רב בעניני שייט, מפות ותאורי נסיעות. בספרו Discourse הוא דן בבעית ההגירה והבטלה, בעית הממכר של התוצרת הבריטית, הספקת החמרים לבנין אניות (עצי תורן, זפת, עטרן וכו'), הצורך בפתוח הצי הבריטי ויצירת כחות מנוסים לשם הימאות – ואת כל אלה הוא רואה כגורמים לטובת התישבות רחבת-מידות מצד הכתר הבריטי. באחד מספריו כותב הוא לאמר:

   "אילו התבוננו בעיני-חמלה וראינו עד כמה מגובשים וגדושים כל בתי הכלא שלנו באנשים המוכשרים לעבוד לטובת ארצם, ואשר בגלל גנבה קטנה נתלים הם יום-יום בהמוניהם, עשרים – לצלצול הפעמון של כלא אחד (כאשר ראינו במשפט האחרון של בית-הדין ברוטשסטר) – היה כל אחד מאתנו מתאמץ לסייע לכך שאחדים מישובי אוכלוסינו הצפופים ביותר יעברו לחלקי האזור הממוצע והפורה של אמריקה, שאינם רחוקים מאנגליה אלא מהלך 6 שבועות בים, אינם תפוסים עדיין ע"י נוצרים ומתבקשים הם כביכול לרשותנו, בהיותם ראויים לשמש דומיניונים להוד מלכותה (לאנגליה) יותר מאשר לכל ארץ אחרת באירופה".

   תלמיד האקלויט, סיר וולטר ריילי, ואחיו החורג סיר האמפריי ג'ילברט הולכים בעקבותיו לא רק להלכה, כי אם גם מנסים להגשים את תכניתו בפועל ממש. ובשעה שהם יוצאים עם השיירה של מרטין פרובישר – נותן להם האקלויט הוראות בדבר סדור הישובים החדשים; הם מצטוים לפנות אל האזור שאקלימו ממוצע, ולבחור במקום, שמצויים בו מים, מזונות, חמרי דלק ובנין. בתחילה יתפרנסו המתישבים מגדול תבואות, דיגות וגדול בקר, ואח"כ יעברו לענפי-משק אחרים, שתוצרתם מיועדת למסחר עם ארץ המולדת. בל יהיו אצים להתעשר: ביסוד מושבה חדשה, כבנטיעת יער, אין לצפות לרווחים בעשרים השנים הראשונות. הוראותיו אלה של האקלויט נשאו פרי קודם-כל בספרו הידוע של בקון (Essay of Plantations), אשר בו מפתח הפילוסוף המדיני של אותה תקופה שיטה של פוליטיקה קולוניאלית, הרחוקה ממהלך המחשבות של הכובשים ("קונקויסטדורים") ונעלה בהרבה על ההשקפות המקובלות בדורו. את נקודת השקפתו אפשר להגדיר ע"י המאמר הקלסי, שמושבה צריכה לבקש את עתידה לא מתחת לארץ, אלא על פני הארץ. לא מכרות-פחם ומשיית פנינים כי אם עבודת-אדמה, מלאכה ומסחר צריכים להיות עיקרי המשק הקולוניאלי. הרדיפה אחר מתכות יקרות נוטלת מהאדם את החשק לכל עבודה אחרת, ולפיכך מיעץ הוא לפתח רק את הפקת הברזל, דבר ההכרחי לכל ענף כלכלי. מפתיע בכל זאת הדבר שבקון הרחיק כ"כ לראות את העתיד של חיי המושבות מעבר לים, שהוא מתנגד להעברת פושעים אל המושבות, לפי שאלה אינם ראויים לשמש אבני-יסוד לבנין צבור חדש. במכתב אחד לגאורג Villiers, משנת 1616, מוחה הוא כנגד הבאת פושעים אנגליים לוירגיניה, והוא מיעץ: "שאם מרדנים, אנשי הפקר או פושעים ילכו להתישב במקומות המטעים צריך להחזירם משם עם ידיעה ראשונה בדבר התנהגותם הרעה. שכן אנשים כאלה לא יוכלו לשמש יסוד לבנין מושבה חדשה". ובספרו Essay הריהו כותב: "בזיון וכלימה הוא לקחת את פסולת העם, רשעים ופושעים, ולעשותם לעם שעל ידו אתם באים לנטוע".

   בקון עוות ודאי את דינם של הפושעים המגורשים, שכן הללו הצטיינו בטוב חיים גם כאן וגם במקומות אחרים לא פחות מן האדונים הנכבדים. ברם רוח דעותיו של בקון היא אותה הרוח אשר, בהתפשטה ע"פ כל הארץ, הצמיחה את הצבורים החפשיים של התרבות הבריטית.

   בד בבד עם נימוקי ההתישבות מתחילים מסתמנים באידיאולוגיה הכללית גם נימוקים בדבר החמרים והגלם, במדה שמתפתחת בהדרגה התעשיה הארצית, ויבחוד – בנין אניות. עוד בש' 1614 ציין ג'ון סמית, לאחר נסיעתו לאנגליה החדשה, כי סחורות שאנגליה מביאה מארצות שונות (זפת, גופר ותרנים – מנורביגיה ופולין, ברז וחבלים – משוידיה ורוסיה, קנבוס, יין, פלדה, ברזל ושמן – מצרפת) אפשר לייצרן בנקל בצפון אמריקה. בש' 1630, שבה החלה ההגירה הפורטוגיזית הגדולה, חוזר ג'ון וייט (בספרו          "The Planter's Plea") על אותה הטענה:

   "גם עכשיו ידוע כבר למדי כמה יכולה מדינה זו להועיל לבנין אניות. כיום הזה יש בה כדי לספק קרשים, תרנים, משוטים, זפת וברזל; ובמשך הזמן תוכל לספק גם חבלים ומפרשים, לפי שהאדמה טובה לגדול קנבוס".

   אף האידיאולוגיה הדתית, המלוה את ההתפשטות הקולוניאלית בתקופה זו, שונה לפי מהותה מזו שבסוף ימי הבינים, אשר עליה דובר לעיל. כאן לפנינו לא נצרות קתולית אחידה, המבקשת לשאת את נר האמת לילידים עובדי-אלילים. כאן לפנינו הנצרות המופלגת של ימי הרפורמציה והתנועה שכנגדה, על מלחמותיה הדתיות, התהוות הכתות, הכרת הנבחרות והרצון לעצב את דמות חיי הכלל לפי דבר אלהים, ללא מפריע. הנימוק הדתי, המניע את המהגרים האנגלים בעשרות השנים הראשונות של המאה ה-17, אינו בעיקר – כאשר דמו זמן רב טעות – הרדיפות מצד כנסית-המדינה האנגלית. הסבה העיקרית היתה – השאיפה לייסד צבור שיוכל להתנהג בעניניו הדתיים והסוציאליים לפי תורה משלו, ללא הפרעה ולחץ מצד מתנגדים ומחרחרי ריב ומחלוקת. נקח, למשל, את קבוצת-הפוריטנים הראשונה, אשר יצאה מאנגליה לצפון אמריקה. לא נוכל לומר שהכנסיה האנגלית נתנה את דעתה במידה יתרה לעניני האפיקורסות של אנשים "קטנים" אלה, יוצאי סקרובי ואוסטרפילד, או שהיא רדפה אותם. החלטתם לעזוב את אנגליה באה בעיקר לא משום מורא הכניסה עליהם, כי אם משום שבחלה נפשם להמצא עוד בסביבה הנשחתת והמגואלת של הכנסיה האנגליקנית. מה תועלת היתה להם אשר "הבישוף מרומי" (כפי שכנו בעקשנות את האפיפיור) לא נתן ביד אנגליה את ממכר "המחילות" שלו ואת שאר תועבותיו – אם במקומו באה ההירארכיה האנגליקנית, הבישופים האנגליקנים, על הקנון שלהם וסדר התפלות שלהם, ושוב התחילו מאפילים על אור האמת ולצמצם את חופש הקריאה והפרשנות של התנ"ך, לאר שאלה נעשו קנין הצבור מאז החלו להדפיס את כתבי הקודש? אופיני מאד הדבר שהמהגרים הללו, אשר בקשו בארץ מלכות שדי, לא מצאו קורת-רוח גם בהולנד הרפורמית, אשר אליה שמו בתחילה את פעמיהם. לאכזבתם הרבה נתברר להם כי-אם לדבר בלשונם – אמשטרדם היא "יריד לכל הכתות, וכל סוחרי הדתות רשאים למכור שם את כלי שעשועיהם". ידוע אמנם שאורחים רצויים הם בהולנד, אבל כיון שאותו סבר-פנים הראו שם גם לאנבפטיסטים, סוציניאנים, יהודים, איראנים וכדומה, וכיון שכבכלל לא היתה הכנסיה הרפורמית של הולנד מתאימה ביותר לדוקטרינה הרפורמית שלהם, ע"כ נחלו אכזבה קשה. ורק אז החליטו לצאת גם מהמדבר הזה ולעשות את דרכם לארץ הבחירה אשר בעולם החדש, מבלי להרתע מפני סכנות, ובלבד שיוכלו לחיות – כדברי אחד ממנהיגיהם – כחטיבה מיוחדת לעצמם.

   מה שנאמר כאן בנוגע למיסדי פליימות – נכון גם לגבי הפוריטנים שיסדו את בוסטון. האנשים האלה לא התנגדו לכנסיה מדינית רשמית מתוך שנאה עיקרונית, אלא תעבו את המידות המקולקלות שראו בכנסיה האנגליקנית כמו בכנסיה הרומאית. קוטון מאתר, בספרו – "Magnalie Christi Americana", אומר בפירוש כי הללו "לא פרשו מהכנסיה האנגלית ולא מאסו בחוקי האמונה של כנסיה זו, אלא נזורו מהשחיתות והמעילות והתרחקו מהתפילה-בצבור והטכס של הכנסיה".

   מצד שני גם המהגרים הקתולים, שלאחר הרפורמציה היו בבחינת מעוט דתי נסבל אבל לא רצוי ביותר, – אף הם, כשהלכו עם מנהיגם לורד באלטימור ויסדו במארילאנד מושבה לעצמם, התכוונו לכך שיוכלו לחיות באין מפריע לפי תורתם. ההגיון הפרימיטיבי ביותר אומר שרעיונות אלה אין להם נגיעה לאידיאות המודרניות על חופש המצפון וסבלנות דתית – דבר שבקשה לייחס להן אסכולה היסטורית מאוחדת מתוך אהבת הרומנטיות. קריאה קלה בכתבים ובנאומים של מייסדי מאסאטשוסטס – יש בה להעמידנו על האמת. "זהו מדרכו של השטן לצדד בזכותה של סבלנות ללא קץ וגבול", אומר תומס שפרד. ואוריה אואקס מציין את החופש הדתי כ"בכור כל התועבות". את "הדרישות הנתעבות לחופש המצפון" דוחה אינקריז מאתר לחלוטין. ונתניאל ווארד אומר בפירוש: "כל הפאמיליסטים, האנטינומיאנים (המתנגדים להכרחיות החוק), האנבפטיסטים (טובלי שנית) ושאר בעלי הזיה – יש להם החופש הגמור להתבדל מקרבנו".

   למעשה שייכים עפ"י רוב הישובים הפרוטסטנטיים הראשונים לעדות קנאיות וצרות-עין ביותר שהיו בימיהם. ידועות הן הרדיפות לגבי ה"קוייקרים", שבהן התחילו מיד מצטיינות מדינות "אנגליה החדשה". באוקטובר 1656 הטיל, למשל, הגנרל קורט ממאסאטשוסטס קנס בסכום מאה לי"ש על כל רב-חובלים המביא בספינתו "קוייקר" אחד, וה"קוייקר" עצמו נדון למלקויות אכזריות. לפי חוק שהוצא אח"כ – צריך היה לנקב את לשון הזר בברזל מלובן ולחתוך את אזניו ולגזור עליו גזירת גלות; ובהשנות מעשהו – נדון היה לתליה. ניו-האבן, פליימות וקונקטיקוט הוציאו גם הן חוקים חמורים כנגד ה"קוייקרים", אם כי לא הרחיקו לכת כמו בוסטון.

   הישובים הראשונים, המתחילים לנטות מהדרך התיאוקרטית הזאת ולהגשים בחוקם את רעיון הסבלנות הדתית, נוסדו כתוצאה מן הקנאות הנ"ל. מיסדיהן היו כופרים שגורשו ע"י הפוריטנים, כגון רוג'ר ויליאמס, שיסד את רוד-איילנד, או חברי כתות נרדפות, כגון ה"קוייקרים" אף בפנסילבניה גופה, או הקתולים במרילנד. מובן שחוקי הסבלנות היו אמורים בנוצרים בלבד. החוק שהוצא במרילנד (באפריל 1649) מפרט בסעיפיו הראשונים את הקנסות שיוטלו בגלל חלול השם, חלול השבת, ועל מלבין פני חברו בשמות גנאי, כגון כופר, עובד אלילים, פוריטני, בלתי-תלוי, כומר פרזביטריאני מטעם האפיפיור, ישועי, לותרני, קלביניסט, אנבאפטיסט, ברוניסט, אניטגומיאני, ברוויסט, מתבדל וכיוצא בהם. אחרי כל זה קובע החוק כי כל אדם מתושבי המקום, המאמין בישו הנוצרי, אין לצערו או להטרידו או להכלימו בעניני התנהגותו הדתית.

 

ג.

   על הרקע הסוציאלי והרוחני הזה נתרקמה ההגירה הגדולה הראשונה וההתישבות של יוצאי אירופה, במשך עשרות השנים של משבר-המעבר. סופרים אחדים – כצימרמן, למשל – הנאה להם לציין, שעד אמצע המאה    ה-19 לא היתה הגירה המונית בשום מקום. לא נבוא להתוכח עמם: המושג "המוני" כפי שהדגישו כבר הסופיסטים היוניים, יחסי הוא ביותר. ואעפ"י כן סבורים אנו שבצדק נקראה המחצית הראשונה של המאה ה-17, בקורות ההתישבות הברטית, בשם "תקופת ההגירה הגדולה" (The Period of the great Emigration).        בש' 1600 נמצאו באמריקה, מצפון לאזור ההשפעה הספרדית, רק אי-אלו שבטים מהגזע ההינדי וחיות-שדה. ואילו בסוף המאה היה כבר כל החוף האטלנטי, מטשרלסטון ועד נובה-סקוטיה, זרוע ערים וכפרים פורחים, וגדות הנהרות היו מוקפות חוות, שבהן התנוססו בתי אכרים, מתוך שדות חטה, תירס וטבק. בש' 1600 היתה כל נחלת האנגלים באמריקה – נסיונות-ישוב אחדים, רופפים ובלתי-מוצלחים, ואילו כעבור חמישים שנה הגיעו לתריסר נקודות איתנות ופוריות. אם רוצים אנו לקבל מושג ממשי בדבר היקף ההגירה – לא נוכל להסתמך על מספרי האוכלוסים בלבד; אל נשכח שמפקדי-אוכלוסים מן הימים ההם אינם יכולים בשום פנים להחשב כמקור מהימן, ומה גם שבכל צפון אמריקה היתה אימת המפקד מוטלת על הפוריטנים האדוקים, אשר שוו תמיד לנגדם את העונש שנענש דוד המלך על פקדו את אנשיו. מלבד זה יש לזכור שהתמותה, בין חלוצי-ההגירה הראשונים, היתה כמובן גדולה עד מאוד. ידוע, למשל, כי מחצית הנוסעים, שהגיעו לפליימות באניה "Mayflower" גועו במשך שנה אחת: מ-102 נשארו 51, ובהם 23 בוגרים. ידוע כמו-כן שמעשרת אלפים איש שהגיעו לוירגיניה עד שנת 1622 – נשארו, אחרי הטבח שעשו בהם ההינדים בשנה ההיא, רק כאלפים נפש, ומיד לאחר הטבח לא היה מספר האירופים שנשארו בחיים אלא 894. הוא אומר שתנועת ההגירה מאנגליה היתה גדולה בהרבה ממספר אוכלוסי המושבות בסוף התקופה הראשונה של ההגירה.

   ואולם גם מספרי האוכלוסים עצמם יש בהם כדי ללמד. בוירגיניה היו למעלה מ-6000 יוצאי-אירופה בש' 1636, בש' 1649 הגיע מספרם ל-15,000, בש' 1662 – 40,000, בש' 1689 – 58,040. במאסטשוסטס נמצאו         בש' 1643 – שלש-עשרה שנים לאחר הוסדה – 16,000 איש, ב-1656 – 30,000, ובסוף המאה ה-17 – כששים אלף איש. בקונקטיקוט עלה מספר האוכלוסים מ-5500 בש' 1643 עד 20,000 בש' 1689. בכל הישובים האמריקניים עלה מספר האוכלוסים מ-25,000 בש' 1640 עד 80,000 בש' 1660 ועד למעלה ממאתים אלף בשנת 1689. יחד עם זה אנו מוצאים (עפ"י Virginia Land Patents), שמשנת 1635 ועד 1705 עלו לוירגיניה כל שנה 1500-2000 שוליות, עפ"י כתב-התקשרות. נמצא שמספרם, במשך שבעים השנים הנ"ל, היה ממאה ועד מאה וארבעים אלף. מבחינת ההגירה האנגלית יש להביא בחשבון גם את המהגרים שיצאו מאנגליה לאיי מערב-הודו. כה, למשל, נמצאו באי ברבדוס 1600 מתישבים בריטיים בש' 1628, ובש' 1656 הגיע מספר אוכלוסיו הלבנים ל-25,000 (מלבד 35000 כושים-עבדים).

   יש איפוא להניח, שמספרם הכללי של האוכלוסים הבריטיים מעבר לאוקינוס האטלנטי, בסוף המאה ה-17, היה לכל הפחות 250-260 אלף. ולא נגזים כלל אם נאמר, שעל סמך כל המובא לעיל מסתבר שמספר המהגרים מאנגליה במאה ה-17 היה קרוב ל-350-400 אלף. אם נשים אל לב שבס"ה נמצאו אז באנגליה ½ 4 – ½ 5 מיליוני תושבים, הרי שהגירה כזו בימים ההם משולה להגירת ארבעה מיליונים מאנגליה שבימינו, מבלי להביא בחשבון את ההבדל מבחינת התחבורה והוצאות הנסיעה. אם המונית היא הגירה כזאת אם לאו – דבר התלוי בטעם הוא. ואולם אם נקביל לעומתה את ההגירה מצרפת ומהולנד בימים ההם – יתברר עוד יותר אופיה הסוציאלי של ההגירה הבריטית כתופעה המונית. הישוב ההולנדי ניואמשטרדם המפרץ הודסון, אשר אליו נצטרפו אח"כ שאר נקודות מפוזרות עד לשפך הקונקטיקוט, נוסד        בש' 1615, וכאשר נכבש ע"י ריכרד ניקולס האנגלי נמצאו בו בס"ה 7000 תושבים, אם כי מצבו הגיאוגרפי הכשיר תנאים טובים להתישבות. ואולם גם האוכלוסים המעטים הללו לא היו הולנדים בלבד. המשק הארצי של הולנד בימים ההם היה בנוי ברובו על יסודות המסחר וההובלה, ולפיכך לא נפגעה הולנד ע"י אותה מהפכה, בתנאי הייצור החקלאי התעשייני, שעוררה באנגליה תקופת-משבר. גם לא היו בהולנד עודפי-אוכלוסים נכרים, אשר יאבו ללכת למדינות שמעבר לים; לפיכך אנו רואים שהחברה ההולנדית למערב הודו, שלה השתייכו המושבות בצפון אמריקה, הוכרחה לשם עבוד הקרקע להתיר את ההגירה גם לפועלים שאינם הולנדיים; סוף דבר היה שהישובים החדשים אבדו בהדרגה את אופים ההולנדי, ובאמצע המאה ה-17 היה אופים אנגלי בעיקר, ולא הולנדי. מעבר המושבה לרשות הבריטית, ללא יריה אחת, לא היה אפוא אלא סיום של פרשת-ההתפתחות שאין להשיבה, ומשהתחילה ההתישבות האנגלית – מתחיל מספר האוכלוסים מתרבה מהר, ובמשך 30 שנה מגיעה עליה זו   ל-% 200 כמעט (כלומר – גדול פי שלושה).

   אף המושבה ההולנדית היחידה מן הימים ההם שהיתה בת-קיימא מושבת הכף, לא קלטה הרבה מהגרים מהולנד. מושבה זו, שנוסדה בש' 1648 במקרה (משום שנטרפה באותה סביבה אניה אחת), נעשתה נקודת-המשען העיקרית ונמל חשוב בשביל ההולנדים שנסעו למזרח-הודו; ואולם המהגרים שנתישבו בה היו לא מהולנד בלבד, כי עליהם נוספו גם פרוטסטנטים אנגלים, גרמנים וצרפתים, אשר התפרנסו מגדול תבואות ובקר, במכרם את תוצרתם לנוסעי האניות. אעפ"י כן הוסיף האלמנט ההולנדי לתפוס את המקום העיקרי בישוב דרום-אפירקה, והקלביניזם היה שם השלטון הרוחני החזק ביותר. הסבה לכך היתה שמושבה זו נמצאה בנקודת-הברית בשדה המשיכה של המסחר ההולנדי העצום במזרח הודו. הבלתי-הולנדים לא שנו אמנם את שמם, אולם את לשונם שנו מהר, לאחר שהדרשות הדתיות לא הותרו אלא בהולנדית.

   סבות מעין אלה גרמו לכך, כי גם במושבות הצרפתיות היתה עמדת ההתישבות הצרפתית רופפת. אך הבל הוא לזקוף את העובדה הזאת – כדרכם של היסטוריונים אחדים – ע"ח חוסר כשרון ישבני אצל הצרפתים. גארנר ולודג' אומרים, למשל, כי "הצרפתים, – שלא כספרדים שקדמו להם, ולא כאנגלים שבאו אחריהם – לא היו ישבנים מוצלחים". כזאת יאמר על הצרפתים אשר לא רק פתחו את כל סביבת סנט-לורנס עד האגמים הגדולים, אלא גם השלימו מתוך פעולה כבירה את היקף הישובים עד לחלק התחתון של המיסיסיפי, נשתלטו בלואיזיאנה ויסדו על גדות לא-פלטה את הנקודות האירופיות הראשונות! למעשה נגרם גם כאן רפיון ההגירה בשל חוסר עודפי-אוכלוסים הרואים בהגירה פתרון לשאלת פרנסתם. בצרפת היו גם סבות היסטוריות מיוחדות, אשר פטרו את האוכלוסים מהכרח של הגירה. למשל: חלוקת הקרקע, אשר הבטיחה את פרנסת האכרים הזעירים והאריסים, וכן שיטת ההתפשטות של מלכות צרפת באירופה, אשר הצריכה להחזיק צבא צרפתי גדול. וכיון שממשלת צרפת, מטעמי שלטונה הפוליטי, לא רצתה בשום אופן להיות פתוחה מהולנד ואנגליה בישבנות שמעבר-לים, ע"כ נאלצה בתקופה ההיא לאחוז בפוליטיקה שיש בה לעודד ולהגביר את ההגירה: לשם כך תמכה בהגירת ההוגנוטים; לחברות התישבות נתנה את הזכות להוציא בכפיה מן הארץ קבצנים ונודדים המחזרים על הפתחים; בש' 1626 הציעה נסיעת-חנם לכל האנשים אשר התחייבו לעבור לשלוש שנים לאיים האנטיליים; בש' 1628 זכתה בהנחות מיוחדות את המתישבים בקנדה; הוצאו גם כמה וכמה פקודות להגנת המתישבים ולישוב חיילים. ואחר כל אלה היו דלות מאד תוצאות ההתישבות. קוויבק, שנוסדה בש' 1608, מנתה בש' 1628 רק מאה נפש. בש' 1650 נמצאו בכל "צרפת החדשה" לא יותר מ-3000 מתישבים לבנים ובש' 1679 היה מספר הדוברים צרפתית 8550. מושבת הגבול אקדיה מנתה בס"ה 803 תושבים, כעבור שנה לפעולת ההתישבות. תושבי צפון-אמריקה הצרפתית היו ברובם לא מתישבים כהלכה, אלא ציידים, סוחרי פרוות וחיילים שעמדו על משמר הגבול. בדרך כלל היה המבנה הסוציאלי של ההגירה הזאת, – כפי שמחייבים תנאי המולדת של המתישבים וצרכי הארץ החדשה, – טבוע בחותם של דמוקרטיות ועמלנות, לעומת הכבושים הספרדיים, למשל. לא כובשים, בעלי מכרות כסף ו"אנקומנדרים" הם כאן המושלים בכפה. המוני המהגרים הראשונים לצפון אמריקה היו ברובם "אנשים קטנים". הסברה, שהיתה מקובלת זמן רב, ואשר על פיה נושבו וירגיניה ושאר מושבות הדרום ע"י "פרשים" כביכול, אנשי דו-קרב ותענוגות, השואפים לחיי תפארה, – סברה זו בטלה ומבוטלת כעת לאורן של חקירות מפורטות במקורות ישנים. אמנם המבנה הסוציאלי של קבוצת המהגרים הראשונים (משנת 1607) אשר הגיעו למפרץ טשיזפיק והניחו שם את היסוד למדינת וירגיניה, מעיד עוד על בהלה לזהב וחשק להתגנדר בהרפתקאות, לפי נוסח האבירים, 104 העולים החדשים, הנקובים בשמותיהם ברשימות האניות, למעלה ממחציתם אצילי יחש (Gentlemen) הם, כלומר – שונאי עבודה ושואפי הרפתקאות. יחד אתם מביאים הם גם חייט מלונדון, ספר ובשם, שנועדו לספק את צרכי התמרוקים של האדונים הנכבדים הללו. הרשימה מכילה רק 12 פועלים ושני בעלי-מלאכה; זכר לאשה בין הנוסעים – אין. אולם מדבר זה בלבד עוד אין להסיק מסקנות על ההתישבות בוירגיניה. בספטמבר 1607, כלומר כעבור 5 חדשים בסך הכל, אבדה כבר מן החיים מחצית החברה הססגונית הזאת. ואלה שנותרו בחיים – הוצרכו להסתגל לתנאי המציאות. הסתגלות זו פרושה היה אף בוירגיניה, בראשית התישבותה, מעבר לעבודה קשה והסתפקות-במועט, ההכרחית בכל ארץ חדשה. בסוף המאה הי"ז נתפתח כבר במושבות הדרום מעמד של בעלי-מטעים אמידים למדי. מהלך זה, שמקורו בהצלחת גדול הטבק, נתפתח ביותר עם השמוש בעבודת כושים. אולם רוב הנוטעים העשירים של וירגיניה – ראשיתם היתה מצער.

   בהגירה האנגלית לצפון אמריקה בולט עוד יותר האופי העממי של אנשי עבודה. אנשי כנסית סקרוביי, שמתוכם יצאו הפוריטנים היו במולדתם עובדי-אדמה, אריסים, פקידים, בחצר הבישוף וכמרים כפריים. בימי שבתם בהולנד ראו רובם צורך לעצמם ללמוד מלאכה פשוטה, כדי למצוא בה את פרנסתם. ידוע לנו, למשל, כי כעשרים מעדה זו היו אורגים, שמונה – סורקי צמר, והשאר – חייטים, כובענים, מנפצי צמר ומדפיסים. גם הפוריטנים אשר ישבו אח"כ את מאסאטשוסטס קונקטיקוט ומיין – היו בארץ מולדתם אכרים זעירים, אריסים ובעלי-מלאכה. וכיון שאקלים החוף באנגליה החדשה לא היה נוח לגדול הטבק – הוכרחו לפנות למקצועות אחרים, ובעיקר – לדייג ולבנין אניות. עוד ג'ון סמית, בשעה שבקר בניו-פליימות, יעץ את המתישבים שלא יפרשו מן הדייג, לפי שזה עשוי לשמש להם מעין של זהב במכרות גויאנה ופוטסיה, מתוך פחות סכנה וטרחנות וביתר קלות ובטחון. גם כאן הגיע במשך המאה ה-17 מעמד אחד. רובו דייגים ובוני אניות. למדרגת אמידות הגונה, ואולם אף כאן לא הושגה אמידות זו בימי ההעפלה הראשונים אלא ברוב עמל ויגיעה.

   האופי ההתישבותי של ההגירה מתחיל בולט ברור רק לאחר שהתחילו גם הנשים להשתתף בה. משהתחילה הגירה זו – ניטל ממנה האופי של שאיפת-הרפתקאות וניתן לה אופי של התישבות צבורית קבועה. וכן היו אנשי וירגיניה רגילים לומר: "לא יוכל מטע לשגשג אלא אם כן נטעות גם משפחות; הנשים והילדים הם המקשרים את העם אל אדמתו". קבוצת-הנשים הראשונה שהפליגה לוירגיניה בש' 1619 היתה בת 90 נפש. קבוצה זו, שכולה "נשים צעירות, נאות וטובות טעם" מצאה "קופצים" תיכף לבואה: הבחורים הזריזים של ג'יימסטון מתכנסים לרגל המאורע הזה על החוף, מחליטים מיד על תכניות הנשואין ומשלמים את הוצאות הנסיעה של הבחורות.

   בשנים שלאח"כ מתחיל להתפתח ממש "אכספורט" של נשים מאנגליה לאמריקה. סוכנים מיוחדים-לדבר משלמים את הוצאות נסיעתן ואח"כ באים הם על שכרם, בצרוף רוח הגון הנתן להם מאת השואפים להתחתן. המחיר שולם עפ"י רוב בטבק, כיון שבעלי המטעים לא היה להם כסף מזומן. מתחילה היה השעור הרגיל – צנטנר אחד, ואולם אחר-כך. ברבות הבקוש, עלה המחיר בהרבה.

   צורת העסק הזה לא פגעה אף כל-שהוא במצב האשה הלבנה אדרבה: מצבה הסוציאלי של האשה במושבות היה חשוב הרבה יותר מאשר במולדתה. בשל נדירותה הוקירו אותה מאד והראו לה יחס של כבוד. במצב הסוציאלי של האשה האמריקנית ניכר עוד כיום הזה שריד הזכרונות מראשית תקופת ההתישבות. ההגירה הפוריטנית היתה מיוסדת מתחילתה על התישבות בריאה, ולפיכך גם היתה מתחילתה הגירת-משפחות.

 

ד.

המהלך החיצוני של תנועת ההתישבות בתקופותיה העיקריות ידוע למדי. לעצם ההתפשטות באדמת אמריקה קדמה שורת נסיונות ישבניים, שיש לראותם בבחינת המחנה החלוץ לפני הישבנות. הנסיונות הראשונים ממין זה נעשו באירלאנד. כאן בקשה המלכות ליישב באופן שיטתי את עודפי האוכלוסים הבריטיים ולמצוא ע"י כך תרופה לצרה הפוליטית המתמידה. הוקדשו לכך אמצעים צבוריים ותשומת-הלב סולקה מן המפעלים ההרפתקניים מעבר לאוקינוס וניתנה לאירלנד. במשך זמן רב פוסחים עוד חסידי ההתישבות על שתי הסעפים ואינם יודעים אם להעדיף את מינסטר וקארי (מחוזות באירלנד) על חבל ההתישבות מעבר לאוקינוס, אם לא. הטרמינולוגיה שהיתה נהוגה אצל הטודורים (שושלת בריטית) בנוגע לאירלנד, טרמינולוגיה של התישבות היא. שמות כגון יליד (native), מושבה (colony), מטע (plantation) – אמורים באירלנד 30 או 40 שנה עוד בטרם נוסד הישוב האנגלי הראשון על אדמת אמריקה. במשך כל ימי מלכות אלישבע, עד מפעל-ההתישבות הגדול של ג'יימס הראשון באולסטר, תוכנו פעם בפעם תכניות למשוך מהגרים אנגליים. ספסרים רבים, אם מבין אצילי הכפר שבאנגליה המערבית או מבין הקצינים המבוטלים, שהשתתפו במלחמות אירלנד, שלחו סוכנים למשוך מתישבים. סיר האמפריי ג'ילברט, וישבנים אמריקניים אחרים שבאו אחריו, צברו כאן את נסיונותיהם הראשונים בעניני התישבות.

   תחנה שניה במהלך ההתפשטות לפאת מערב היו הנסיונות לבצר עמדה איתנה בניו-פאונדלנד. מקום זה היה כבר מאז עשרות בשנים אחד ממקומות-הדייג החשובים ביותר לעמי אירופה. בתחילה היו האנגלים נופלים בהרבה מהדייגים הפורטוגיזיים, הספרדיים והברטוניים. נוסעי אניה אנגלית אחת, שחזרה לאנגליה בש' 1528, ספרו כי בהיותם בדרך "נקלעה האניה לתוך מים חמים כרותחין, ומיראתם פן תמס זפת הצפוי של האניה – חזרו מדרכם והוטלו לניו-פאונדלנד, מקום שם מצאו כחמישים סירות-דוגה ספרדיות, פורטוגיזיות וצרפתיות". ואולם 15 שנים לאח"כ מציינת הודעה ספרדית אחת, שאנגלים כבשו לעצמם עמדה איתנה במסחר הדגים של ניו-פאונדלנד. בראשית המאה הי"ז היה מספר הדייגים האנגליים בניו-פאונדלנד 9000 ויותר; זוהי קבוצה רבת-ערך לא רק מצד משלח-היד שלה. כי אם גם מצד היותה הרזרבה החשובה ביותר של אנגליה בשביל הצי המסחרי והצבאי. לפיכך שקדה מלכות בריטניה על הגנת עניניהם. ידוע, שלורד בורליי הוציא פקודות מיוחדות, המחייבות את תושבי אנגליה לאכול דגים בתקופת הצום, כדי לסייע ע"י זה להתפתחות הדייגות והימאות הבריטית. הדייגים האנגליים היה להם טעם וענין מיוחד, לרכוש להם נקודות בצרון בניו-פאונדלנד: מתחריהם הצרפתיים והפורטוגיזיים היו להם אוצרות-מלח די הצורך, ולפיכך שלו את הדגים ישר לתוך אניותיהם, ולאחר מליחה ואריזה היו מובילים אותם למכירה, מבלי לעגון אף בנמל אחד שבדרכם. ואולם בתנאי האקלים האנגלי אי-אפשר היה להפיק בזול מלח ממי הים; והנה תחת לקנות מלח ביוקר בדרום-אירופה – התחילו הדייגים הבריטיים מתקינים שמורי-דגים ע"י יבוש. לפיכך העדיפו את הדייג בדוגיות קטנות, בקרבת מקומות-היבוש. בדרך זו נעשו לאדוני הנמלים ומישורי החוף, באין מפריע. מקום-כנוסם העיקרי היה נמל סנט ג'ונס, מקום שם התכנסו בימי העונה מאות דוגיות אנגליות.

   משלחת-המתישבים הראשונה לניו-פאונדלנד הגיעה שמה בש' 1583, בהנהלתו של סיר ג'ילברט עצמו, שבא אל החוף עם שוטטה קטנה, בת 5 אניות, ו-260 איש (פועלי-בנין, בעלי-מלאכה, נפחים, צורפי-מתכת וחוצבי-מכרות) ומטען גדול של צעצועים וכלי שעשועים עממיים, "כדי לקנות את לב הפראים". – בטכם חגיגי הוא מודיע בשם המלכה על זכות השליטה בניו-פאונדלנד. אולם לא עברו אלא חדשים-מספר, וכל הענין הזה עלה בתוהו: כל הבאים, הרפתקנים שלא יצלחו להתישבות, עזבו את הארץ החדשה וחזרו לאנגליה; בדרך חזרה זו בא המות על ג'ילברט עצמו, זה המנהיג הנאצל, שהיה בעל אופי חזק ומבט רואה למרחקים.

   בש' 1610 התחילו שוב מטפלים בתכניות הללו. מתייסדת חברה מיוחדת של "מעפילים ונוטעים מלונדון ובריסטול לשם התישבות ונטיעה בניו-פאונדלנד". אולם גם מפעל זה, שעבר כמה וכמה גלגולים עד שנתגלגל לידי סר ג'ון קאלוורט, הביא תוצאות דלות מאד. ובינתים פרצו סכסוכים בין קבוצות-המתישבים הראשונות ובין הדייגים, שמאנו להכיר בסמכות השפוט של המושלים והרשות המקומית; בפרלמנט הכריע כף האינטרסים של הדייגים כנגד עניני המתישבים. בש' 1628 אף הביא קלוורט את משפחתו לניו-פאונדלנד לשם ישיבת-קבע. אולם מחמת האקלים הקשה ואיבתם הגלויה של הדייגים – החליט, כעבור עונה אחת, לעזוב את ניו-פאונדלנד, והוא שנעשה אח"כ, בהיותו כבר לורד בלטימור, למיסדה של מרילנד.

   ההתישבות הבריטית על אדמת אמריקה גופה התפתחה אז, כידוע, בשני מרכזים: האחד – מפרץ טשיזאפיק בדרום (ושטח הלוי שלו – וירגיניה), והשני – מפרץ מאסטשוסטס בצפון (ושטח-הלוי שלו – "אנגליה החדשה"). במשך המאה הי"ז יצאו משני המרכזים הללו – מטעמים ונימוקים שונים ובצורות שונות – דחיפות להרחבת ההתישבות ואז התחילה להוסד שורת ישובים חדשים ממאסטשוסטס צפונה עד ניו-המפשייר ומיין. כומר אחד, רוג'ר וילימס, אשר התקומם בבוסטון כנגד הכפיה הדתית של השלטונות הפוריטניים, ולאחר שתבע לשוא חקיקת חוק על סבלנות דתית הגלה מן המדינה, – יסד מושבה מיוחדת רוד-איילנד (בש' 1636), אשר שמשה מקלט לכל הנרדפים על עניני דת. באמצע המאה הי"ז היה מישור החוף בצפון אמריקה, משפך הקונקטיקוט ועד אחרי נובה-סקוטיה, זרוע ישובים אנגליים. קבוצת דיסידנטים מוירגיניה יסדה בש' 1653, בהנהלת רוג'ר גרין, את הנקודה אלבמרלה, מקום-הישוב הקבוע הראשון בגבולות המדינה הנקראת עכשיו צפון קרולינה (בארצות הברית). גם פנסילבניה, שנוסדה לפי טשרטר שנתן לויליאם פן, וגם מדינת מרילנד כלולות מתחילה בשטח וירגיניה.

   פתוח ההתישבות באמריקה – וכן כוון הייצור בישובים בודדים – היה מותנה בעיקר ע"י גורמים גיאוגרפיים ואקלימיים. ההתישבות מתרכזת עפ"ר לאורך הנהרות, במפרצים המצויים לרוב ליד החוף האטלנטי, שכן אלה שמשו נמלים טבעיים ותחנות חבור לגבי העולם הישן. אניות הזמן ההוא יכלו לעשות את דרכן, לאורך מילין רבים, בנהרות הנשפכים לתוך האוקינוס, כגון: קונקטיקוט, הודסון, דילאואר, סוסקאנה, פוטאמאק, יורק, ג'יימס, רואנוקה. אניות נושאות טבק היו מפליגות ממפרץ טשיזאפיק, עושות את דרכן במעלה הנהרות ועוגנות במקומות בנין-אניות של נוטעי-הטבק הגדולים, כדי לטעון שם את סחורתן. האניות ההולנדיות היו טוענות תדיר עורות ליד מצודת אורנז', שם נמצאת עכשיו אלבני.

   זמן רב היו המתישבים משתקעים רק ליד דרכי-המים הטבעיים הללו, ולא נמצא בהם אחד שתקע את אהלו במקומות הרחוקים ממים עמוקים. זמן רב מקובלת היתה הסברה, שרוכסי ההרים הנמשכים ממיין ועד אלבאמה, והסוגרים על האזור המערבי, התיכוני מפני החוף, הם שמנעו את המתישבים לחדור לשטחים חדשים, בראשית התישבותם – ברם סברה זו אינה עומדת בפני הבקורת. מלבד ניו-אנגלנד, שמישור החוף בה צר מאד, לא הגיעו המתישבים מעולם עד ההרים, ובדרום היה נוף ההרים רחוק מאזור ההתישבות מאות מילים. רשת הנהרות היא שמשכה את המתישבים והסיחה את דעתם מאדמת ההרים. לעומת זה נוצרו טפוסי משק שונים גם על אדמת החוף גופה, בשל התנאים הטבעיים השונים של הקרקע והאקלים. ב"אנגליה החדשה" אין המישור נמשך יותר מ-50-80 מיל, האדמה אינה דלה אבל קשה לעבדה, הקיץ קצר ועונת-העבודה מוגבלת. כאן נמשכו, איפוא, המתישבים לדייגות, בנין אניות, הובלה ומסחר, – כל זה, כמובן, מלבד הספקת מזונות לצרכי עצמם. באזור הבינוני – ניו ג'רסיי, דילאואר ופנסילבניה – מגיע כבר רוחב המישור למאה מיל ויותר. רצועת החוף מסאנדי הוק ועד כף מיין אינה רבת מפרצים כרצועת "אנגליה החדשה". כאן נפנו המתישבים בהכרח לחקלאות, שענפיה הטובים ביותר היו גדול תבואות ופירות ומרעה-בקר. בדרום פנסילבניה רחוקה אדמת ההרים ממישור החוף, הקיץ במישור הרחב ארוך וחם, וכאן מוציאה האדמה בשפע לא רק תבואה, כי אם גם תירס וטבק. זה האחרון, לפי כמותו ומחיריו, משמש זמן רב כתוצרת-מונופולין של הסביבה. מאה וחמשים שנה היה הטבק עיקר המשק, ממפרץ טשיזאפיק ועד מצר אלבמארלה. תהיה מה שתהיה כונתם הראשונה של המהגרים, – כיון שנתישבו נשתלטו בחייהם הגורמים הטבעיים.

   שונה תכלית שנוי מההתישבות הבריטית היה מהלך ההתפשטות הצרפתית, שהיתה מותנית ע"י דרך-המים האחת, העוברת מכף בריטון מערבה לעבר היבשה פנימה. מפרץ סנט-לורנס, יחד עם האגמים הגדולים, מתלכדים לדרך טבעית אחת המוליכה לנהר המיסיסיפי, ומשם – ישר למפרץ מכסיקו. עוד זמן רב לפני בוא המהגרים האנגלים לסביבה זו – חקרו אותה וגם ישבוה מגלי ארצות צרפתיים, ובראשם – פר מארקט ולסל. בעקבותיהם באו אח"כ ציידים, סוחרי-פרוות ומיסיונרים. זמן רב היו היסודות העקריים של משק מונטריאל וקוויבק – מסחר פרוות עם ההינדים ומשלוח עורות פרווה לאירופה. בתחילה הכניס מסחר זה רווחים הגונים. עורות של בונים (Biber) נמכרו בימים ההם במחיר 20-25 שילינג הפונט. מושבות פליימות בלבד מכרה לאנגליה בחמש שנים (1631-1636) בונים ב-10,000 לי"ש. בדין-וחשבון אחד     מש' 1634 נאמר כי סוחר מתושבי אורנז' צבר במשך 4-5 שבועות 400 עורות-בונים. אולם מסחר זה היה מוגבל מצד היקפו ועונתו.

   עם התקדמות ההתישבות בצד היערות מתחיל לרדת ערך הצייד ומסחר הפרוות. לא עבר זמן רב וגם צודי החיות ההינדיים, המוכשרים מאין כמוהם למלאכתם – התחילו ממעטים בהבאת הפרוות, אע"פ שבמסחר זה השיגו את הנשק והתחמושת הנכספים. מסחר הפרוות, ששמש בסיס כלכלי להתישבות הצרפתים בקנדה, הוא גם אחד הגורמים למעוט המתישבים הללו. ובפרוץ על אדמת אמריקה התגרות הראשונות בין הצרפתים והאנגלים, היו האחרונים מרובים מן הראשונים לא פחות מפי 14.

   הישובים ההולנדיים והשבדיים בתקופה ההיא לא יכלו להתפשט הרבה באמריקה, ולא רק מחמת מעוט המהגרים (ההגירה משתי ארצות אלה בכלל באה בעיקר מטעם חשש של התחרות ומחמת חקוי), כי אם גם משום זה שמראשית התישבותם היו מוקפים ישובים בריטיים, בצפון ובדרום. מצבו המשובח של האי מאנהטן, מבחינת נמל מסחרי (שם הקימו ההולנדים את כפרם הראשון הגדול), ומעלותיו המצוינות של נוף הסביבה, משני עברי ההודסון – גרו תמיד את חשק השכנים הבריטיים "לעגל" את השטחים שבקרבתם.

   ישובי השבדים – "שבדיה החדשה" – היו מרוכזים על חופי הדילאוואר, וכדרך שוכני-גבולים בצפון אמריקה היו מתפרנסים ממסחר פרוות וחטיבת יערות, ואת צרכי-המזון שלהם היו מספקים בידי עצמם. התישבות השבדים היתה מעין תערובת של שבדים, פינים והולנדים. אולם כולם יחד היו מעטים מאד. בשעה שהישובים הללו, יחד עם ההולנדיים, נכבשו ע"י אנגליה – היה מספר כל התושבים הסקנדינביים בצפון אמריקה משש מאות ועד שבע מאות נפש.

 

ה.

   אם נרצה לברר את דרכי-הארגון שבהן התגשמה התישבות "המונית" זו בתקופה הראשונה – נתקל בסתירה מוזרה, אבל רבת פתרונים ואופינית עד מאד. מקור הסתירה הזאת בתנאים האוביקטיביים של ההתישבות, היוצרת לה חוקי משפט משלה, בנגוד לחוקי המשפט הקיימים. תנאי הייצור במושבות פורצים את גדר החוקים הקיימים ויוצרים שיטת-ארגון המתאימה לצרכיהם. בראשית לא מצאה ההתישבות מן המוכן מוסד ארגון, מכשיר כספי והנהלה, המתאימים לה לפני צרכיה המיוחדים. לרשות ההתישבות עומדות אז מצד אחד רק צורות המלוה הממלכתיות לוסלים, צורות שנוצרו בראשית הרכושנות והוסיפו להפתח עתה, בתקופה שאנו עוסקים בה, בתורת מכשיר לכבוש שטחים ולישובם, ומצד שני – חברת-המסחר לשם פתוח המושבות. כל התחומים המשפטיים שבקשו להקים בין המושבות למיניהן, כגון מושבות זכיון (Chartered), ממלכתיות (Royal) או פרטיות (Proprietory), או מאוחדות (Corporate) ומושבות-גלילות (Provincial), כפי שקובע פרופ' אוסגוד, כל התחומים הללו כוחם אינו יפה מפני הנגוד הזה. התישבות וירגיניה, למשל, נמסרה בתחילה לשתי חברות, מלונדון ומפליימות, אשר בטשארטרים שלהלן נקבעו קודם-כל עניני המונופולין המסחרי, הרווחים וכדו'.

   הספקת הון להתישבות לשם העברת המהגרים וציודם בהלבשה ובמזונות בשנים הראשונות להתישבותם, נעשתה בדרך של הוצאת מניות. כל בעל-מניה היה זכאי לקבל חלק מרווחי המפעל. אנו יודעים כי בחברה הלונדונית השתתפו מאה איש מחברי הפרלמנט הבריטי, וכל אחד מהם סכום מניותיו היה ½ 37 ועד 75 לי"ש. גם בעלי האומנויות שבלונדון פתחו את קופותיהם ותרמו 5000 לי"ש לצרכי ההתישבות מעבר לים. הגירת הפוריטנים נתמכת גם היא ע"י חברה מחסרית. חברת מפרץ מאסאטשוסטס, המפתחת את אנגליה החדשה, נתארגנה גם היא כחברה מסחרית. ולבסוף – המפעלים ההולנדיים בהודסון, אף הם נמצאים ברשות חברה מסחרית, חברת הולנד-מערב-הודו.

   העברת השיטה הפיאודלית לאדמת צפון אמריקה נעשית בדרך של מתן קרקעות ליחידים. הלורד בעל הקרקע מקבל אחוזת-פקדון וניתנת לו זכות של שופט ומנהל עליון. הוא מוסר אחוזות-פקדון לאחרים, מספק הון לשם פתוחו הכלכלי של הגליל הנמסר לרשותו, ומפקח על פתוח זה. כך קבל, למשל, סיר פרננדו גורגס בש' 1623 את כתב-ההרשאה הראשון מסוג זה, אשר העביר לרשותו את לקוניה             ("Laconia Grant"). באותה השנה נמסרה אדמת מרילנד ללורד באלטימור, וכעבור שנים אחדות – בימי הרסטורציה – נמסרה אדמת קרולינה לקבוצת אצילים נאמני המלכות, ובראשה – הנסיך מקלרנדון והדוכס מאלבמרלה; פנסילבניה נמסרה בש' 1683 לפילנטרופ וילים פן, מקרב העדה של הקוייקרים.

   הנסיון לשתול את השיטה הפיאודלית בארץ החדשה – הובלט ביותר בשעת יסוד קרולינה. מייסדיה פנו לפילוסוף ג'ון לוק ובקשו ממנו לערוך להם תקנון פילוסופי-אידיאלי בשביל מושבתם. תוצאת מאמציו הפילוסופיים, בתשובה לבקשה זו, היה חבור בשם "החוקה היסודית"     ("Fundamental Constitution"), או – "Grant Model". לפי תעודה זו, שהיא מסובכת למדי אך אופינית עד מאד, צריכים היו המתישבים להתחלק לארבעה מעמדות: אדונים, בעלי-קרקע, שוטרים ונתינים. בהתאם לכך צריך היה כל השטח להחלק לנחלות, אחוזות, מחוזות וישובים. מטרתה העיקרית של חוקה זו היתה להגן על עניני בית המלכות והלורדים, וכדי "למנוע יצירת חטיבה דמוקרטית גדולה". צדק וינגפילד באמרו שהכוונה היתה לשמור על הפיאודליות בכל מלוא היקפה.

   "האדונים" היו להלכה לא רק בעלים לכל אדמת המושבה וזכאים לקבל רנטה, כי אם גם רשאים לדרוש שבועת-אמונים בנוסח הפיאודלי מכל עובד-אדמה. הנציבים היו באי-כוחם והשלטונות – פקידיהם.

   מפתיע ממש לראות כיצד חוזר והולך הנסיון הזה – לשתול את השיטה הפיאודלית בארץ החדשה, כ"אנקומיינדאס" באמריקה הספרדית, כקפיטנים בפורטוגיזית, כן בקשו להיות ה"מנודים" באמריקה האנגלית, ה"סיניורים" – בצרפתית וה"פטרונים" באמריקה ההולנדית. אלה האחרונים, שהונהגו באמריקה ההולנדית לראשונה בש' 1629, היו לפי התכנית נחלאות באורך של 16 מיל אנגלי, לצד נהרות הטובים למהלך אניות. נוף הסביבה שמור לצרכי התפתחותן בעתיד. חובת הפטרון היתה ליישב על אדמתו במשך 4 שנים, לא פחות מחמשים איש, מבני 15 ומעלה. עניני השפוט היו מסורים גם כאן לרשותו הגמורה של הפטרון, כבמשטר הפיאודלי. אחד הפטרונים הללו בהולנד החדשה, ואן רנסלר, הגדיל ע"י קניות את נחלתו עד כדי 28x44 מיל; הוא היה שליט מוחלט באדמתו, ואף הטיל מכס על חברות-האניות ודרש מהן לתת כבוד לדגלו.

   אבל כל המגמות והתכניות הללו, לאמור התישבות ע"י חברות-מסחר, הנסיון להנהיג בארץ החדשה את המשטר הפיאודלי, שאף באירופה ניכרו בו כבר סימני התפוררות, הנהגת חוק קרקעות של פיאודליות, יסוד שיטת הנהלה על יסודות של עריצות ושררה, כל אלה לא האריכו ימים. מייסדי-הזכיון נשאו עיניהם לרווחים גדולים, כדרך שראו אצל מתחריהם במסחר אפריקה ומערב-הודו. ואולם ההתישבות לא יכלה למלא תקוות מופרזות כאלה. הרווחים לא באו. מצד שני היו הצרכים הכספיים של התישבות שיטתית גדולים הרבה יותר מכפי כוח החברות בימים ההם. השפעתן על המהלך הממשי של תנועת ההתישבות היתה ע"כ דלה מאד למעשה. דבר זה אמור אף בחברה הלונדונית, שעבדה בתנאים נוחים ביותר ועסקה בהתישבות בעצם תחומה של וירגיניה. אף כאן עבר זמן רב עד שהתחילה ההתישבות להביא רווחים, ובעלי המניות נלאו מחכות לקבלת דיבידנדה. היו גם נזקי התחרות, כי באנגליה נוסדו אז חברות רבות מסוג זה, ללא תחומי-פעולה מסוימים לכל אחת מהן. בין החברות היתה נטושה מלחמת התחרות לרגלי "משיכת" מהגרים, וכל אחת שאפה לפסול את חברתה, לפגוע בזכויותיה ולהוקיע את מגרעותיה. עוד בש' 1624 נתפוררה חברת וירגיניה הלונדונית, הזכיון ניטל ממנה והמושבה הועברה לרשות הכתר הבריטי. אם גם פעלו כאן נימוקים פוליטיים, כי החברה הלונדונית הנ"ל הפכה למרכז של קנוניות פוליטיות כנגד הממשלה, הרי במעבר הזה לא היה משום השפעה ניכרת לגבי ההתישבות, ואנשי וירגיניה עצמה כמעט לא נתנו את דעתם על הדבר.

   פעולות ההתישבות של חברת פליימות נכרו עוד פחות משל החברה הלונדונית. בשעה שוירגיניה התפתחה בהדרגה, ואם כי בתנאים מסובכים, הנה חברת פליימות לא הצליחה לייסד בגליל הישבנות שלה אלא תחנות-מסחר אחדות. לאט לאט הלך ונודע הדבר בחוגי הסוחרים, כי ההתישבות אינה כלל וכלל מקור של רווחים מסחריים. ג'ון סמית, שלאחר פרסום ספרו "תאור אנגליה החדשה" בקש כמה זמן לגייס כספים בשביל חברת-התישבות לאנגליה החדשה, קובל על הדבר "שנקל לפרק סלעים בקונכיות מאשר למשוך את הסוחרים שישתפו את כספם במפעל כזה". ואמנם חברת פליימות לא שלמה מעולם אף דיבידנדה אחת; חברת ניו-פאונדלנד אף אבדה את כל הונה, ואפילו סיר פרדיננדו גורגס, אחד החסידים הנלהבים של ההתישבות בימים ההם, הוכרח להודות כי "אין אנשים יכולים להמשך לעסקים, הרחוקים משכר וקרובים להפסד".

   אופייני ביותר הדבר שהישובים הראשונים, אשר נוסדו בגבולות השטח של חברת פליימות נוסדו למעשה לא על ידה, כי אם ע"י הצליינים, אשר הקדימו ללכת לשם על דעת עצמם. גם החברה למערב-הודו לא השפיעה כלל אח"כ על מהלך ההתפתחות באנגליה החדשה. לאחר שניסתה לשוא כמה פעמים לכפות על המתישבים את הנהלתה, ולאחר שראתה כי אין תקוה לרווחים מסחריים, הכריזה על פרוקה ומסרה את זכויותיה לרשות הכתר (בש' 1635). אמנם מאחורי הצליינים הנ"ל עמדה גם כן קבוצת סוחרים, אשר שתפו את כספם במפעל ההתישבות. אבל כבר בשנת 1672 בוטל ההסכם בענין זה, והמושבה התחייבה לשלם לבעלי-המניות בעד השתתפותם 18,000 לי"ש בתשלומים שנתיים, מאתים לירה לשנה.

   כעבור שנה אחת נסתה גם ממשלת צרפת להתערב בפעולת החברות, אשר לרשותן נמסרו עניני התישבות בקנדה. החשמן רישלייה, שהגיע אותו זמן לשלטון, ראה מיד שהחברות הללו אינן ממלאות את תפקידן, ולפיכך צוה לבטלן. תמורתן יסד רק חברה אחת, שבה השתתפו לא סוחרים בלבד, כי אם גם מדינאים, אצילים וכמרים. על חברה זו הוטל להעביר לקנדה, במשך 15 שנה, 4000 מתישבים. הרבה גלגולים עברו על החברה; לפרקים הביאה גם רווחים הגונים, אולם – לא ממקור ההתישבות, כי אם ממסחר הפרוות. בש' 1653 ניטל גם ממנה הזכיון וההנהלה העליונה נמסרה לרשות פקידי המלוכה.

   מעין זה היו פני הדברים גם בחברה ההולנדית למערב-הודו שנועדה לפתח ישוב הולנדי בצפון אמריקה. גם היא לא הצליחה להגשים את תכניות-ההתישבות שעלו במחשבתה, כפי שהוגדרו בתקנות זמניות מש' 1624. גם היא נתבטלה לאחר שראתה כי התקוה לרווחים מהירים רחוקה ממנה, וגם הונה היה מועט מכפי צרכי ההתישבות.

   חזיון זה – בטול חברות ההתישבות והעברת תפקידיהן לרשות המלוכה – אין לבארן כולן מתוך הנגוד שבין יכולת ההתישבות וצרכיה: בימים ההם, – ימי צמיחה ועליה לרכושנות האירופית באנגליה, צרפת והולנד, – הגיע שלטון המדינה בארצות הנ"ל לידי ריכוז גמור והתחיל מקמץ במתן זכיונות ומקצץ בזכויות היתרות של המעמדות. אולם בעצם אין אלה כי אם שני צדדים של מטבע אחד. מכל מקום יש לראות משום סמל בעובדה זו, שחברת מפרץ מאסאטשוסטס קבלה בש' 1629 החלטה, הנוטה בהחלט מהדרך הנהוגה עד כה. חברה זו החליטה שמייסדיה, הם ומשפחותיהם, כל הנהלת החברה יחד עם הטשרטר יועברו לאדמת אמריקה: "כל ההנהלה בצרוף הזכיון תעבור לגליל המטעים באופן חוקי, עפ"י צו בית-הדין, ותשאר באופן קבוע עמנו ועם כל אלה אשר יבואו להתיישב על אדמת המטעים הנ"ל". מעשה זה יש בו כאחד משום הכרת הצרכים המיוחדים של ההתישבות החדשה מעבר-לים, סטיה מדרך הסוחרים הבריטיים שעיניהם רק לרווחים, ושאיפה להשתחרר ככל האפשר מהשגחת הממלכה המודרנית ההולכת וחזקה.

   וכן עלו בתוהו גם הנסיונות לשתול באדמת אמריקה את המשטר הפיאודלי ואת דיני-הקרקע הפיאודליים. "החוקה היסודית" של לוק, ושאר תכניות כיוצא בה, לא היו מבחינה זו אלא נייר לצור על פי צלוחית, ומן ההגיון היה שיהא כך, כל עוד נמצאו קרקעות פנויים למכביר וכל עוד נתנה אפשרות של התישבות חפשית לכל פועל, בינוני בכשרונו ובחריצותו, בעל קרדום ומחרשה, ועל אחת כמה וכמה – אם יש לו גם צמד בהמות לעבודה.

   סתירה זו מצאה את תקונה בדרך כפולה. קודם-כל נמשכו המהגרים והמתישבים בעיקר לאותם השטחים, ששם לא נעשה בפעילות יתרה הנסיון להנהיג משטר פיאודלי. אותו זמן, למשל, שאדוני ג'רסיי הבטיחו לכל מי שיש לו רובה וצרכי יריה ומזונות לחצי שנה – 150 אקר אדמה, 75 אקר לאשה, וגם 150 אקר לכל פועל שיביא עמו – החלה מיד הגירה חזרה מניו-יורק, שנמצאה אז ברשות הפטרונים ההולנדיים. "מי משוגע" – כתב אז הרוזן לבית בלמונט – "ויסכים להיות אריס נקלה למר ליבינגסטון, בה בשעה שאין לו אלא לעבור את נהר הודסון, ובפרוטות אחדות יוכל לרכוש לו בג'רסיי אחוזה לקנין עולם?" ואמנם אזור זה היה מי הראשונים שנוסדו בהם ישובי אכרים זעירים, העומדים ברשות עצמם. גם באנגליה החדשה נקבעו דיני הקרקע על בסיס של דמוקרטיות. במושבת פליימות היה כל מתישב, כאזרח כפועל, זכאי לקבל 20 אקר אדמה בשעת חלוקה ראשונה, מגרש לבנין במושבה וחלק באדמת-המרעה המשותפת. במושבת מפרץ מאסאטשוסטס קבל כל מתישב 50 אקר לעצמו וחלקה כזו תמורת כל אדם שהובא למושבה על חשבונו. לשם כסוי ההוצאות המקומיות היו נגבים מסים עפ"י החלטת הרשות העירונית. אולם שעור המסים הללו היה קטן ורחוק מאד מרנטה קרקעית.

   לעומת זאת צפויה היתה ירידה כלכלית למושבות, אשר נוסדו לפי משטר-קרקעות פיאודלי. לומר באלטימור, למשל, נסה בתחילה לחלק את האדמה בחכירה לאחוזות גדולות. כל אחת – מאלף עד 15,000 אקר. אולם לאחר שנוכח כי בדרך זו לא ימשכו מתיישבים למרילנד כלל וכלל, הוכרח בש' 1640 לזכות בשטר-בעלות את כל האכרים הזעירים שעבדו את אדמתם בכוחות עצמם. בש' 1648 החליטה מועצת מרילנד שכל עובד, שמלאו ימי עבודתו לפי חוזה התקשרות, דינו כדין מתישב חפשי, והוא רשאי לקבל חלקת קרקע.

   ועוד בדרך אחת נתיישבה הסתירה שבין הצורה המשפטית ותנאי הייצור בתחום הבעיה הקרקעית; ע"י התפוררותו הפנימית של המשפט הקרקעי הפיאודלי, אף באותן המושבות ששם התקיים להלכה. בכל המקומות הנ"ל לא היתה הרנטה הקרקעית אלא נומינלית בלבד, שלא כנהוג בבעלות הקרקע באירופה. בוירגיניה שלמו "פארתינג" (¼ אגורה אנגלית) לאקר, בפנסילבניה – שילינג אחד למאה אקר, במרילנד – 20 שילינג לאלף אקר. בוירגיניה, שכל המתישבים בה נחשבו בתחילה לפי החוק כפקידי החברה, הונהג עוד בימי סיר תומס דאלה, אחד המושלים הראשונים, שכל פקיד יקבל 3 אקרים אדמת גנה וכל מתישב חדש – 12 אקר אדמת-יער. בית-הנבחרים בוירגיניה דרש עוד במושבו הראשון (בש' 1619) שהמתישבים יקבלו את האדמה בתורת קנין פרטי. יחד עם זה קבל שם במרוצת הזמן תוקף החוק בדבר "זכות הגלגולת", כלומר – כל מתישב, שהביא למושבה על חשבונו פועל מוכשר לעבודה (הוצאות הנסיעה עלו אז בחמש לי"ש בערך), היה זכאי לקבל תמורת זאת מאה אקר אדמה. שויו של אקר היה אז אפוא כשילינג אחד, והפועל שהובא היה מחויב לעבוד זמן קבוע אצל המתישב, בשכר נסיעתו.

   התנהגותם של משרדי הקרקעות מבחינה זו נעשתה במשך הזמן פסולה עד כדי כך, שבשנת 1705 אושר ע"י החוק מכירת 50 אקר אדמה בחמשה שילינגים, בתנאי שבמשך שנתים יעבדו 3 אקרים. בתנאים כאלה לא יכול, כמובן, להתפתח קיומן של אחוזות גדולות עם אריסים המשועבדים להן. לא רק המהגרים החפשיים, כי אם גם רוב השכירים נעשו כתום זמן עבודתם לבעלי-קרקעות העומדים ברשות עצמם. במקומות אחרים (כגון פנסילבניה, למשל) היו קבוצות-מהגרים מאורגנות (אנגלים, גרמנים) נוטלות לידן אחוזות-הפקר גדולות כדי לחלקן אח"כ בין אכרים זעירים, חברי הקבוצות הנ"ל. הדעה, שהיתה מקובלת זמן רב, בדבר אופן חלוקת הקרקע מדרום לקו מאזון-דיקסון, אינה אלא דמיון בלבד, על כל פנים – בנוגע למאה ה-17. שכירים, שכלה זמן עבודתם, לא הוצרכו אפילו לשלם בעד הקרקע, כי יכלו להתישב על הגבול ולברא להם אדמת-יער כפי יכלתם. אף אותם המתישבים שמשכו להם שטחים גדולים – לא יכלו לעבד את אדמתם אלא בדוחק רב, כי הפועלים היו מעטים ושכר-עבודה – רב. יש מהם שהוכרחו לחלק את אחוזותיהם הגדולות לחלקות קטנות ולמכרן לאחרים לצמיתות, ויש גם שהשאירו את אדמתם ללא כל טפול. המהפכה המכרעת בקנין קרקעות ובעבודם בוירגיניה, מרילנד וקרולינה, – התחילה רק מזמן שהונהג ענין העבדים הכושים, זה שנעשה רווח משנת 1680 ואילך בערך. (עד אז קלטו ההולנדים והפורטוגיזים כמעט את כל הכושים הנמכרים). ולפיכך יש הבדל כה רב בין מושבות הטבק והאורז במאה הי"ז ובמאה הי"ח. רק הכנסת המוני העבדים היא שהכשירה את התפתחותן של האחוזות הגדולות, אלה המתאימות מבחינה טכנית למטעי האורז והטבק.

   אפילו באותו האזור האמריקני שבו בקשו להשריש ביותר את המשטר הפיאודלי, כלומר – בקנדה הצרפתית, גם שם התחילו בולטים סימני התפוררות של המוסדות הפיאודליים. ראשית כל הנה האחוזות הגדולות – ביחוד של סורל, שמבליי, ורן, קונטרקר, כל אלה הקצינים לשעבר בגדוד קרינין – היו למעשה אחוזות-גבולין, כלומר – יותר משהיתה להן בחינה כלכלית היה להן ערך של נקודות-הגנה מפני השבטים ההינדיים. שנית – מחוסר ידים עובדות לא התפתח נצולן של אחוזות-הפקר אלה. שלישית– היו התנאים הכלכליים של המהגרים, שבאו לעבוד כאן באחוזות, טובים לאין-ערוך יותר מתנאי-העבודה הקשים של נתיני הקרקע בצרפת. רביעית – משום כך היו ההבדלים מבחינת המעמד בין האדונים (Seigneur) והשכירים בקנדה קיימים בעצם רק על גבי הניר, למעשה היו "האדונים" קרובים מאוד לנתיניהם בארחות-חייהם ובשעור פרנסתם: אלה ואלה היו עניים. האינטנדנט ג'אן-בושר-די-שאנפני כתב לצרפת לאמר:

   "רחמנות היא לראות את ילדיהם המרובים (של הסניורים) כשהם משוטטים בקיץ ערומים ורק כתונת לעורם, ואת נשיהם ובנותיהם העבודות בשדה... אנא אל תחלקו עוד תארי אצילים. אם אין אתם מבקשים להרבות קבצנים".

   חמישית – הפוליטיקה הקולונילית של צרפת מחוץ לקנדה, ביחוד אגב פתוח אזור המערב התיכון, באילינויס, נאלצה מחמת לחץ תנאי-הייצור בארץ ההתישבות החדשה לוותר על שיטת ה"סיניוריות" פריסטליי משוה את המצב בצרפת החדשה לעומת ספרד החדשה, ואומר:

   "המשטר הפיאודלי של צרפת החדשה, אשר בו עבדו האדונים בשדות יחד עם בנותיהם ואריסיהם, היה מעין דמוקרטיה כללית שקשה לראות דוגמתה באמריקה הספרדית, כי שום בעל-אחוזה בספרד החדשה לא העלה על דעתו כי אפשר לו לרדת מסוסו לשם עשית מלאכה, תמוה ומעניין הדבר שהדמות הסוציאלית של מכסיקו... נעשתה מתוך הפטרונות המושחתת שלה פיאודלית יותר מקנדה"...

   אולם גם משטר פיאודלי זה, שנתרוקן מעיקר תכנו הכלכלי, עורר בכל מקום באמריקה התמרמרות והתנגדות נמרצת, וביחוד – במושבות הבריטיות. לא רק הכתוב של החוק האנגלי עבר עם המהגר האנגלי אל מעבר לאוקינוס, אלא גם רוח החוק הזה מפעמת היתה בחזקה בלבבות בתקופת-מעבר זו שכולה מהפכה. כבמטרופולין כן גם בארץ החדשה היתה הכרת החופש האישי משמשת בטוי למהפכה הכללית. שם ה"מגנה כרטה" (Magna Charta) היה נישא בכל פה, ולשם מלחמה בזכויות של חברות-הטשרטרים, אדוני המושבות והכתר – השתמשו אף בנוסחאות יורידיות מוזרות, דוגמת העיקרון "De Tallagio Non Concedendo".

   וכי בתנאים כאלה יכול היה להתקיים משטר של מרות מוחלטת בעניני שלטון והנהלה?

 

 

ו

תנאי החיים בארץ ההתישבות החדשה, המרחק הגיאוגרפי הרב משלטונות המטרופולין ורוח העצמאות של יושבי-גבולין – כל אלה הצמיחו במושבות הבריטיות, מיד או לאחר זמן, מוסדות נבחרים שנלחמו במשטר הפיאודלי בן-העבר ובשאיפות ההשתררות מצד השלטון המרוכז של המדינה הלאומית, שהיתה לה אז תקופת עליה באירופה, ובמשך דורות מעטים יצאו ממלחמת זו בזר נצחון. המתישבים הכריזו מלכתחילה שבלי הסכמתם אין להטיל שום מסים ואין לעשות שום פעולה ממשלתית. (באמריקה הספרדית מלבד המועצות שהמושל היה מקהיל בערב מלחמה מקרב האצילים, לא התקיימה אלא הנהלה עצמית של הקהילות בעלת זכויות מוגבלות. לא עברו אלא 13 שנה להוסד ג'יימסטון (בש' 1619) – וכבר מציינים כי "נתיסד בית נבחרים בוירגיניה". כעבור 5 שנים מכריז בית-נבחרים זה שרק לו לבד הזכות לקבוע מסים. זכות הבחירה בוירגיניה במאה ה-17, לא היתה כרוכה כלל בקנין קרקע, ונמצא שכל האזרחים, לרבות מי שהיו שכירים, היו זכאים לבחור. אפילו בטשרטר של לורד באלטימור (מש' 1632) נאמר בפירוש, כי זכות המחוקק שלו לגבי מרילנד תהא תלויה באשור האזרחים החפשים של מחוז זה. כעבור שנתים היתה אספת הנבחרים של מרילנד משתמשת כבר בכל תוקף בסמכותה.

   במושבות אנגליה החדשה בלטה, כמובן, עוד יותר מגמה זו של שלטון דמוקרטי עצמי, דבר שאפשר לשער בנקל לפי אופיה של תנועת הכנסיה החפשית. מלבד זה נקל היה למגמה זו להתגבש ולהתבלט בישובים העירוניים של אנגליה החדשה, הרבה יותר מאשר בוירגיניה או במרילנד על נקודות ישובן המפוזרות.

   ידוע, כי הצליינים, עוד בהמצאם באניה, בדרך אל המולדת החדשה, – קבעו ביניהם אמנה מיוחדת                   (Mayflower compact), שאפשר לראותה כתקנון-היסוד להתישבותם:

   "בשם אלהים, אמן. אנחנו החתומים מטה, נתינים נאמנים להוד מלכותו הנערץ, לאדוננו המלך ג'יימס – אשר למען תהילת אלהים, לתועלת האמונה הנוצרית ולהאדיר כבוד מלכנו ומולדתנו – יצאנו לייסד את המושבה הראשונה בוירגיניה הצפונית – מקבלים על עצמנו בפני אלהים ובפני כל הנצבים עמנו, ברית אמנה הדדית להיות לאגודה מדינית של אזרחים, להטבת סדרי חיינו ומצבנו ולשם קיום המטרות האמורות לעיל. ובתוקף האמנה הזאת אנו מתחייבים לחוקק מזמן לזמן חוקים טובים וישרים, העשויים להועיל למושבה על צד היותר טוב, ולציית לחוקים האלה ולשקוד על קיומם"...

   אמנה זו היא החוקה הראשונה שבכתב, בנוגע לצבור בריטי מעבר לאוקינוס. חתומים עליה 41 איש, ואופיני הדבר שבהם גם 7 משרתים ופועלים-שכירים. הללו בחרו מתוכם את המושל הראשון, וכן היה נהוג בתקופה הראשונה גם במאסאטשוסטס ובשאר חלקי אנגליה החדשה, שהמושלים היו נבחרים ע"י האזרחים, והממשלה היתה מתנהלת בדרך דימוקרטית ישרה. רק לאחר שנתפשטו הישובים בארץ החדשה – נעשה הכרח להנהיג שיטה של נבחרים. בקולוניה פליימות שלחה כל עיר,       מש' 1639 ואילך, שני צירים לאספת-הנבחרים: בקולוניה של מפרץ מסטשוסטס נתנה סמכות החקוק, עוד 8 שנים לפני כן, לבית-הדין העליון, שבו השתתפו צירי הערים, המושל והמועצה. וכן היה מצב הענינים בשאר המושבות.

   מהלך ההתפתחות של ההנהלה העצמית הדמוקרטית בצפון אמריקה, בתקופת ההתישבות, היה מושפע בעיקרו ע"י שני גורמים: מצד אחד – המלחמה בין הארץ הישבנית ובא כוחה, הוא מושל מטעם הכתר, ובין נבחרי האוכלוסים במושבה, ומצד שני – ההתחלקות בבחינה כלכלית התפתחה והלכה וקבעה תחומים של מעמדות סוציאליים בקרב אוכלוסי המושבות עצמן. המלחמה נגד השלטון המרוכז של המדינה הלאומית הגיעה אמנם למרום גבהה רק באמצע המאה ה-18, אולם שרשיה נעוצים בראשית תקופת ההתישבות. עוד בימים הראשונים היו יושבי הראש במועצות תובעים את כל הזכויות הפרלמנטריות של אספת-הנבחרים הבריטית ולא עברו ימים רבים ושאלת פרלמנט, בית-הנבחרים, נעשתה שגורה על כל לשון.

   ההתנגדות מצד שלטונות הכתר לבשה מפעם לפעם צורות שונות. זמן רב היתה המלחמה נטושה בגלל עמדת המועצה, שהמושלים ולשכת המסחר (Board of Trade) באנגליה רצו לעשותה למכשיר-שלטון מטעם הכתר כנגד אספת הנבחרים והיו תובעים לזכותה עפ"ר 3 תפקידים עיקריים: יעוץ המושל בעניני הוצאה-לפועל, פקוח על קביעת החוקים וסמכות של בית-משפט עליון לערעורים. עוד בש' 1706 קבעה לשכת המסחר באנגליה כי "בעניני הוצאות והטלת מסים כוחה של המועצה יפה ככוחה של אספת הנבחרים". אולם הוראות אלה וכיוצא בהן לא נתקיימו למעשה. אספת הנבחרים בקרולינה הצפונית הכריזה בפירוש שהתערבות המועצה בענינים הכספיים "מתנגדת למנהגיו ונימוסיו של פרלמנט והיא עשויה לפגוע בזכויות האספה, שהשתמשה בהן תמיד וחקקה חוקים כראות עינה לשם הטלת מסים על האוכלוסים לטובת הוד מלכות". בשום מקום לא הצליחה המועצה לעשות למכשיר-שלטון השקול כנגד אספת הנבחרים, ואף לא לכבוש לעצמה אותו תפקיד בחיים המדיניים, שהיה לבית הלורדים באנגליה עד המאה העשרים. פעם אחרת התגלתה המלחמה הנ"ל בצורת מחלוקת בדבר זכות הכתר לאשר או לדחות חוקים קולוניאליים. זכות פקוח זו של השלטון הבריטי היו לה בודאי גם צדדים חיוביים, בתקופה הראשונה בעיקר, לפי שמנעה לפעמים את הוצאתם של חוקים נמהרים, מזיקים, סתומים או לקויים מהצד הטכני. אולם באספות-הנבחרים שבמושבות התקיפו המפלגות העממיות את זכויות הכתר אף בשטח זה. חוקים שהמלך סרב לאשרם – היו אספות הנבחרים במושבות מחליטות עליהן מחדש, מחזירות אותם לאנגליה לשם אשור ומכניסות אותם בינתים לתקפם. או שקבעו חוקים חודשים, שלא היו שונים בהרבה מהקודמים, היו מכריזים על קבלתם ומכניסים אותם בינתים לתקפם, ביחוד אם הדבר היה אמור במסים.

   בדרך כזו יכלה אספת-נבחרים קולוניאלית לתת תוקף להחלטותיה, על אף האטיות שבדרכי החבור בימים ההם. התוצאה היתה מכל מקום – כי בשעה שנתגלע הריב בין המטרופולין והמושבות בצורת מלחמה ממש, היתה כבר הדמוקרטיה הקולוניאלית מושרשת ומפותחת זה דורות אחדים.

   המגמה השניה של ההתפתחות היתה, כאמור לעיל, החלוקה המעמדית. כל כמה שגברה ההתקדמות הכלכלית של המושבות כן גדל הרכוש שנצטבר ברשות משפחות יחידות, נוצרה מסורת-שלטון סוציאלית, ובקרב אוכלוסי המושבה גופה צמחו כחות ששאפו להשגיח על ההנהלה הדמוקרטית. עוד בימים ההם התחיל בולט חזיון אחד, האופייני לכל תקופת ההתפשטות הקולוניאלית באמריקה: הדמוקרטיה הקיצונית של "הגבול". בכל מקום ההולך ומתרחק מן הגבול – שם היתה הדמוקרטיות של שיטת השלטון רופפת והולכת, רוח הקיצוניות בפוליטיקה האמריקנית היתה תמיד נושבת מגבולות המדינה.

   בסוף המאה הי"ז ובראשית המאה הי"ח מתחילים לצמצם את זכות הבחירה ולהעמידה על תנאי של מציאות רכוש מסוים. אולם גם אחרי ההגבלות היתה החוקה הקולוניאלית דמוקרטית הרבה יותר מהחוקה האירופית בשטח זה. חשוב, למשל, הדבר שדין הרכוש הקרקעי היה כדינו של הון מזומן או מטלטלים (כאן השפיעו ביותר הסוחרים האמידים, ספנים וקבלני דייג). אולם אין להכחיש כי ניכרת כאן הנטיה להפחית מן הדמוקרטיה שהיתה נהוגה בימים הראשונים. למשל: על סמך הטשרטר החדש של מאסטשוסטס מש' 1691 והחוק של ניו-האמפשייר מש' 1699 נתנה זכות הבחירה רק לאלה שהכנסתם השנתית מקרקעות מגיעה ל-40 שילינג; או 50 לי"ש מנכסים פרטיים. בקונקטיקוט ובניו-יורק (לפי חוקים שהוצאו ב-1691 ו-1702) נדרשה הכנסה שנתית מקרקעות בסך 40 שילינג, או – 40 לי"ש מנכסים פרטיים. החוק של ניו-ג'רסיי מש' 1702 הרחיק לכת עוד יותר: על פיו נתנה זכות הבחירה למי שיש לו אדמת שדה בשטח 50 אקר (מהם 12 מעובדים) או 3 אקרים עם בית בשכונה, וכן לחוכרי קרקע, שיש להם רכוש פרטי בסך 50 לי"ש. בוירגיניה בלבד היתה זכות הבחירה תלויה אך ורק בקנין קרקע.

   אם כי ההגבלות הללו שללו, כמובן, את זכות הבחירה מחלק גדול של העובדים והמהגרים החדשים, אעפ"י כן היו החוקות הקולוניאליות טבועות בחותם של רדיקליות, במידה כזו שבמשך זמן קצר נעשו בצדק סמל הדמוקרטיה בשביל המהפכנים האירופיים, וביחוד – למשכילי צרפת. מצריף-העץ של המתישב החלוץ ועד ההכרזה על זכויות האדם – לא עברו אלא דורות אחדים.

   האופי הרדיקלי של המושבות מושפע מתחילתו ע"י שני גורמים. קודם-כל – רבוי חלקם של אנשי הכתות הדתיות בקרב המהגרים. לא רק הפוריטנים והבלתי תלויים מאנגליה, הפרסביטריינים הסקוטים ואלה המשתייכים על המעוט הקתולי שבאנגליה אלא גם הוגנוטים, לותרנים גרמניים, קלביניסטים שוייציים תפסו מקום חשוב בין המהגרים למושבות-אמריקה החדשות. מענין הדבר, שעד היום הזה גדול חלקם היחסי של המתבדלים והקתולים במושבות הבריטיות יותר מאשר באנגליה גופה, כאשר תעיד רשימת האחוזים הבאה:

 

באנגליה[4]

באוסטרליה

בניו-זילנד

בקנדה

 

 

39%

43%

14%

אנגליקנים

 

21

14

40

קתולים

 

13

25

16

פרסביטריים

 

12

10

15

מתודיסטים

 

10

6

9

שונים

 

           

 

 

 

ואולם, רוח הכיתתיות הדתית כשמעבירים אותו לשטח הפוליטי – הרי פירושו מלחמה בשלטון המוסכם, מלחמה בעד חרות אישית ואזרחית ובעד זכויות השלטון של העם.

   הגורם השני, הקרוב במהותו לראשון, הוא חלקם הנכר של מורדים פוליטיים, פליטי מלכות ומסיתים – בין המהגרים לארצות ההתישבות. עוד בימי כבוש אירלנד ע"י קרומוול נשלחו לאמריקה אניות מלאות מורדים וכן נשלחו לשם מאנגליה רבים מחסידי בית-סטיוארט.

לאחר שיבת המלכות נשלחו שוב שיירות גדולות של "עגולי ראש"[5] אל מעבר לאוקינוס, ונמכרו שם לעבודה. ככה עשו גם לסקוטים, שהשתתפו במרד מש' 1678, ולאכרים ולפועלים האנגלים שנטלו חלק במרד של מונמות. את "הסחורה" הזאת היו פורקים למכירה לא רק בחופי יבשת אמריקה, כי אם גם באיי מערב-הודו, כגון ברבדוס וימייקה, ובכל מקום שנמצאו שם קונים. מובן שהאלמנטים הללו נעשים גם הם בארץ החדשה לנושאי הקיצוניות הפוליטית.

   ועל הגורמים הכלכליים הללו נוסף עוד גורם מיוחד, והוא: התנאים הפוליטיים באנגליה וראשית מלחמת האזרחים. הסטיוארטים לא יכלו להתערב ביד חזקה בתנועת ההשתחררות של אוכלוסי המושבות. ובפרוץ מלחמת האזרחים היו המושבות נתונות לרשות עצמן עוד יותר. בתנאים אלה נוסדה באמריקה בש' 1643 הברית הראשונה של 4 המושבות – פליימות, מסטשוסטס, קונקטיקוט וניו-האבן – מבלי שהשפיעה בבחינה זו דעת אנגליה כל-עיקר. המושבות הללו כרתו ברית ביניהן כנגד שונאים מחוץ – הינדים, הולנדים וצרפתים – ולא מנעו גם ממושבות אחרות את האפשרות להצטרף לבריתן. בענינים הפנימיים היתה חרות גמורה לכל אחד מהצדדים, ורק כלפי התקפות-חוץ היה צורך בפוליטיקה משותפת לשם הגנה. המושבות שבאו בברית – הוכרחו לתפוס עמדה נייטרלית כלפי סכסוך השלטון במטרופולין. אם נשים אל לב מה צר היה האופק הפוליטי של המושבות האמריקניות הבודדות, עוד במשך כמה דורות – וניטיב להבין את ערכה הנכון של כריתת ברית זו, שצריכה היתה לבטל כל תחרות וקנאה בין המושבות עצמן. השלטון העממי שהחל בוירגיניה גרם באנגליה להקמת קהיליה וזו נסתיימה, לאחר מלחמת דמים, בהחזרת שלטון המלכות.

 

ז

   החיים הסוציאליים הפנימיים של המושבות הבריטיות בצפון אמריקה היו בתחילה נתונים להשפעת נסיונות קואופרטיביים ואף קומוניסטיים. זהו קומוניזם של הכבוש הקולוניאלי. את סדרי החיים בוירגיניה רצו לקבוע לפי קומוניזם מטעם השלטונות. צורת המשק, כדברי דויל, צריכה היתה להיות "חוה משותפת או קבוץ חוות, שהעבודה בהן נעשית בפועלים שכירים, המקבלים תמורת עבודתם את כל צרכיהם וחלק מהכנסות המפעל". כל המסחר צריך היה להמצא ברשות הצבור. המתישבים הביאו את תוצרתם למחסן משותף וקבלו את צרכי המזון ומלבושיהם מחנות משותפת לכולם. אולם לא עברו אלא שנים מעטות, וכבר הקיץ הקץ על שיטה זו, בימי סיר תומס דייל. סימנים ראשונים לגויעת השיטה הקיבוצית נתגלו בזה, שהתחילו מקצים לכל מתישב 3 אקרים אדמה כרכוש פרטי. במרוצת השנים הלך והתגבר בלבבות רעיון הרכוש הפרטי, עד שלבסוף ירש את מקומה של השיטה הקואופרטיבית הנ"ל.

   מעין זה היה גם מהלך ההתפתחות בחופי אנגליה החדשה. בחוזים שנעשו בין הצליינים וסוחרי לונדון נכלל סעיף המחייב "להמשיך את השותפות שבע שנים, ובכל הזמן הזה יהיו הרווחים, שיגיעו אליהם בדרך מסחרית או בדרך אחרת, נחלת הקבוץ כולו". המתישבים קבלו על עצמם לעבוד בשדות משותפים, לטובת הקבוצה כולה. אולם אף כאן נתמוטטו הסדרים הללו כעבור שנים אחדות, ובש' 1624 נתן לכל מתישב אקר אחד, שבו "יוכל לגדל תבואה לצרכיו הפרטיים". רוב אדמת החריש של אנגליה החדשה נחלקה לשדות גדולים, שנמסרו לעבוד הקבוצות, אם הללו יכלו לבוא לידי הסכם ביניהן בדבר תנאי העבודה. במקרה כזה היה עליהן לגדור בכוחות משותפים את אדמת הקבוצה. "אולם הנסיונות הללו לחיי קואופרציה רחוקים היו מאד מלהשביע רצון, וברוב העיירות היו המגרשים הפרטיים גדורים, והאכר בצאתו לחרוש חלקה פלונית-אלמונית מוכרח היה לעשות את דרכו בשבילים מסובכים".

   במשך ההתפתחות הכלכלית והסוציאלית של המושבות הלך וניטשטש אופין הקואופרטיבי, שנתהווה בתקופת הרכוש, ובמקומו בא מבנה סוציאלי המיוסד על אדני היזמה הפרטית. אמנם בנין סוציאלי זה הכיל שני מעמדות מתנגדים; מצד אחד האמידים – נוטעים בוירגיניה, אנשי ספנות בבוסטון, סוחרים בניו-יורק וכדומה; מצד שני – דלות, מנוולת, שבה "הצטינו" ביותר חיי ההרפתקאות של ציידי מיין וצודי החיות ההולנדיים, ששכנו בין שבטי ההינדים. ברם בין שני הקצוות הללו נמצא מעמד בינוני, כלומר: אכרים חפשים העומדים ברשות עצמם. הללו היו רוב מנין ורוב בנין של האוכלוסים. לפי השערתו של י. ט. אדמס, אחד הבקיאים ביותר בתקופה הנדונה, הגיע מספר האוכלוסים הכללי בש' 1689 ל-206,000, ובהם – כמאתים אלף איש שחיו על הקרקע או גרו בעיירות זעירות, שהכילו לא יותר משני מנינים של משפחות. המרכזים העירוניים היחידים, שאוכלוסיהם היו מרובים מזה בסוף המאה ה-17, היו – בוסטון (7000 איש), ניו-יורק (כ-5000) וניו-פורט (קרוב לאלפים איש). בטרם החל אימפורט העבדים בהמונים – היו רוב האוכלוסים החקלאיים הללו, גם בדרום גם בצפון אכרים בעלי משק בינוני, שנעבד על ידם ועל ידי בני משפחתם ורק במקצת נזקקו לפועלים שכירים. ובמקום שנתרכזו שטחים גדולים ברשות אחת – אי אפשר היה לעבד אלא את מקצתם, מחוסר ידים עובדות. הללו שמשו בעיקר אדמת ריזרבה, לפי שפוריות הקרקע הבלתי מזובלת הלכה ודללה, בעיקר במקום גידול הטבק, ומפעם לפעם הורגש הצורך להכניס שטחים חדשים לתחום העבוד. קולונל וילים פיטצהוג, שרצה למכור את אחוזותיו בש' 1686, מספר, למשל, כי במקום אחד היו לו אלף אקר, בהם 300 "הראויים לנטיעה", והשאר – "סבכי יער מצוינים". במקום אחר היו לו 23,000 אקר, ורובם ככולם אדמת-בור.

   המחסור בפועלים שכירים נגרם גם ע"י העובדה ש"הגבולות", כלומר יערות בראשית, היו בכל מקום קרובים לישוב מהלך שעות אחדות, ולכל היותר – מהלך יום אחד; ואפילו מי שהיה תמול פועל משועבד יכול היה למחרת לעמוד ברשות עצמו ולעלות בסולם הכלכלי, ביחוד – אם הספיק לחסוך משהו בימי שכירותו.

   את התמונה הכללית של ראשית ימי החברה הקולוניאלית באמריקה מתאר אדמס לאמר:

   "אריסטוקרטיה העוברת בירושה לא היתה בארץ, והמחיצה הגמורה האחת בין המעמדות היתה זו שבין העבד-לצמיתות ובין האזרח החפשי. אמנם התקיימו דרגות מבחינת רוחת החיים ומקצוע העבודה, וגם הפליה בעניני בחירות, אולם השטחים הרבים שהיו פנויים, ביחס או בהחלט, אוצרות של יבשת בתולה, הבקוש הרב לפועלים שמספרם היה מצומצם, חוסר כל הגבלות מטעם החוק בנוגע לאיזה מעמד שהוא (פרט לעבדים) – כל זה יצר אפשרויות-עליה בלתי מוגבלות ועשה את החברה לרבת-תנועה".

   כדאי לציין פרט אופייני מאד: בין ארבעים וארבעת הצירים של בית-הנבחרים בוירגיניה, זו המושבה האריסטוקרטית, נמצאו שבעה אנשים אשר היו לפני חמש שנים שכירים משועבדים, בפרלמנט מש' 1632 נמצאו לא פחות מששה פועלים שכירים עפ"י חוזה. מחבר הספר "רפואת וירגיניה" ("Virginia' s cure") שפורסם בש' 1662 מניח – הנחה מופרזת בלי ספק – שרוב צירי הפרלמנט בוירגיניה באו למושבה כפועלים עפ"י חוזה, בה בשעה שהבחירה לפרלמנט היתה כבר פסגת העליה הסוציאלית.

   ואולם גם הפועלים השכירים – כפי שמעידים תנאי הייצור – לא היו נתונים כלל בתנאים כה קשים, שבהם נמצאו המוני העובדים האומללים באירופה. רכוש רב שנצטבר במושבה – כלול היה בעיקר בסוגי התוצרת לאכספורט. מאלה היו טבק, אינדיגו, אורז וחמרי-בנין לאניות – נשלחים לאנגליה, דגים מיובשים ומעושנים – למדינות הקתוליות בדרום אירופה, מזונות ובקר – למושבות הבריטיות במערב הודו. טבק בלבד נשלח מוירגיניה בש' 1619 בסך 20,000 לי"ש, בשנה שלאחריה – 40,000 ובש' 1622 בסך 60,000 לי"ש. בולמוס הטבק גבר במידה כזו ש"בלע" את גידול התבואות ובש' 1623 התקינה הממשלה בכל עדה ועדה בתי-אוסף לבד, וכל מתיישב נתחייב להפריש אחר האסיף כמות מסוימת של תבואה, כדי לשמור על המושבה מפני סכנת רעב. מצד שני ניסו מתחילה המלכים מבית סטיוארט למנוע את הבאת הטבק לאנגליה. ג'יימס הראשון התנגד מטעמים מוסריים לגדול הטבק, לפי שהוא "גורם קלקול גמור וחדש במינו לגוף האדם ולמידותיו". לפיכך אסר באנגליה את גידול הטבק בכלל, ואת האימפורט הגביל והעמידו על 55,000 לי"ש לשנה. ואולם כל ההגבלות והחומרות כנגד התפשטות השמוש בטבק, התנדפו כעשן. לפי דין וחשבון אחד מהתקופה ההיא נמצאו בש' 1615 בלונדון בלבד 7000 חנויות טבק. מכל מקום, בראשית המאה ה-18 כבר הגיע אכספורט הטבק מהמושבות האמריקניות לעשרים ואחד מיליון פונט לשנה, בש' 1750 הוכפל ערך האכספורט הזה, ובסוף המאה ה-18 עלה למאה מיליון פונט, כמחציתו – מוירגיניה בלבד. השוקים הרחבים של בריסטול, גלזגו וליברפול קלטו חלק מהכמויות העצומות הללו, ואת השאר היו מעבירים ליתר ארצות אירופה, שמחירי הטבק בהן היו גבוהים עוד יותר. המושבות היו שולחות את הטבק רק לאנגליה, בהתאם לחוקי המסחר ששררו בימים ההם. מסחר הטבק שמש בסיס עיקרי לרוחה הכלכלית של ערי החוף באנגליה, אף לאחר שמחירי הטבק התחילו יורדים בהדרגה.

   אינדיגו – היתה שולחת בעיקר קרולינה הדרומית. באמצע המאה הי"ח הגיע אכספורט זה לחצי מיליון פונט לשנה.

   חשיבות גדולה – שזמן רב לא זכתה להערכה נכונה – היתה להתפתחות המסחר עם איי מערב-הודו, מזמן התבצרותם הכלכלית של מושבות היבשת. מסחר זה יש לראות בו חשיבות משולשת:

   ראשית-כל היו האיים הללו קולטים את התוצרת החקלאית של אותן המושבות, שלא יצרו סחורות אכספורט בשביל אירופה, כלומר – ישובי אנגליה החדשה, ניו-יורק, פנסילבניה, ישובי הצרפתים בסביבת מיסיסיפי, ובמקצת – גם קרולינה. מספר האוכלוסים של איי מערב-הודו בסוף המאה הי"ז היה קרוב ל-150,000 (בהם 122,000 עבדים). הללו הוצרכו למזונות, עצים ושאר חמרי-בנין, סוסים ובקר. תמורת זאת היו נותנים סוכר, מלאסה (לעשית רום, שהיה מביא רוחים מרובים). צמר-גפן וחמרי צביעה; אנגליה החדשה ספקה לצרכי האיים דגים ופסולת דגים בשביל העבדים, רעפי-עץ לגגות, מסגרות לחלונות, סוסים, שומן חזירים וירקות. אולם גם קרולינה הדרומית שלחה לאיים ברבדוס וקורקאו ולאיי ליוארד – בשר, חמאה, טלקום ונרות, קרשי שנדרש לה לצרכי הגנה. וכדי שלא תהא אנגליה כפופה באימפורט ארזים ואשוחים, זפת, עטרן ואורז. בש' 1707 טען, למשל, סוחר מסורינם בסירה אחת "ששה-עשר סוסים ארוכי-זנב, חמשים אלף מוטות-אלון. שלשת אלפים רגל קרשים, עשרים וחמש חביות בצלים, מסגרת שלמה לסירה אחרת, 25 רגל ארכה ועוד".

   שנית – מסחר זה נתן אפשרות לישובים הצפוניים והתיכוניים לסלק את חובותיהם חלף האימפורט הרב מאנגליה (תוצרת התעשיה למיניה, כלי-מותרות וכד'). לפי חשבונותיו של לורד שפילד הגיע הגרעון של מדינות אנגליה החדשה – ניו-יורק, ניו-ג'רסיי ופנסילבניה במאזן מסחרן עם אנגליה, במשך 1770-1773, ל-30,960,603 לי"ש. בעזרת המסחר עם "איי הסוכר" שולמו עודפי-האימפורט הללו. וכיון שאיי מערב-הודו היו משלמים בעד האימפורט לא רק בתוצרתם הטרופית, כי אם גם בכסף ובזהב ובשטרות-פרעון שקבלו מאיי האנטילים של ספרד ומיבשת אמריקה הספרדית – ע"כ היה המסחר הזה גם אחד הצנורות לשאיבת כסף וזהב ממושבות ספרד ופורטוגליה – לאנגליה.

   שלישית – נתן מסחר זה לאניות הבריטיות את היכולת לנצל באופן רציונלי את נסיעותיהן בהובלת סחורות, ודבר זה הגביר, כמובן, את תנועת האניות. אחד הדרכים הקבועים היה משמש, למשל, להובלת מזונות ועצים לאיי מערב-הודו, ומשם להובלת סוכר וצמר-גפן לאירופה, על מנת לשוב ולהוביל משם לצפון אמריקה תוצרת תעשיינית. היתה גם דרך-מסחר הפוכה מזו: משלוח חמרי-בנין לאניות, עצים ודגים מצפון אמריקה לאירופה, משם – לחופי אפריקה לשם קנית עבדים, מחופי-אפריקה – עם מטען העבדים – אל "איי הסוכר", ומשם היו האניות מפליגות לצפון אמריקה, טעונות סוכר, צמר-גפן ומלאסה.

   אפשר לומר שעד סוף המאה הי"ז היו המסחר והתחבורה בין בוסטון ומערב-הודו או בין מערב-הודו וטשרלסטון – ערים הרבה יותר מאשר בין בוסטון וטשרלסטון... באכספורט מהמושבות הבריטיות לאנגליה תפס בימים ההם מקום חשוב גם משלוח חמרי-בנין לאניות, לפי שהצי המסחרי של אנגליה הלך וגדל. וביחוד נתרחב ציה הצבאי, זה לרוסיה ולארצות הסקנדינביות – בטלה אנגליה עוד בסוף המאה הי"ז את המכס על החמרים הללו, ולא עוד אלא שהכריזה על מתן פרסים מיוחדים למייצרי קנבוס, זפת, עטרן, עצי תרנים וכד'. הפרס למגדלי קנבוס היה 6 לירות לטונה (בש' 1702), לזפת ולעטרן – 4 לירות, לשרף וטרפנטין – 3 לירות לכל טונה. מלבד זה היה המפקח הראשי של כל מושבה רשאי לציין ב"חץ המלך" את כל העצים שהגיעו לשעור-קומה מסוים, כדי להפרישם לצרכי הצי-הממלכתי. החוטב עץ כזה נענש בקנס של מאה לי"ש. אולם גם הפרסים מזה וגם הקנסות מזה לא יכלו להועיל הרבה. וביחוד – באנגליה החדשה, לפי שבמדינה זו גופה התפתח בנין האניות במידה כה חזקה, שחמרי-הבניה לא הספיקו לה אלא בדוחק.

   לעומת זאת תפס האכספורט של חמרי-בנין מקרולינה מקום חשוב במאזנה המסחרי, סטטיסטיקה מדוייקת אין בענין זה, ברם לפי ריינאל נשלחו בשנת 1754.

 

חביות טרפנטין

759

מקרלוינה הדרומית -

"     עטרן

2943

 

"     זפת

5869

 

קרשים

1,114,000

 

קורות

210,000

 

רגל עצי-בנין

395,000

 

חביות עטרן

61,528

מקרולינה הצפונית -

"    זפת

1,255,000

 

"    טרפנטין

10,429

 

קרשים

762,330

 

רגל עצים

2,647,000

 

           

 

 

 

 

 

 

 

 

   אולם לא בן-לילה הגיעו הדברים לידי התפתחות זו. אין לשכוח שמראשית הוסד המושבות ועד ימי המסחר הזה – עברו כמעט מאה וחמשים שנה. המסחר התפתח בהדרגה ברוב עמל ושקידה, מבלי להעזר בתשומת-לב של הצבור, כי רחוק מאד היה מהלך ההתפתחות הזאת מדרך-המלך של הציביליזציה. הקשרים עם "העולם-התרבותי" היו מעטים ורעים, ו"העולם התרבותי" לא העלה כלל על דעתו מה יהא בסופן של נקודות-התישבות אלה. הדרך מאנגליה החדשה לאירופה נמשכה 8 שבועות ויותר, ולברבדוס – 4 שבועות. עתונים – טרם יהיו בימים ההם, וחליפת-המכתבים – יקרה ובלתי בטוחה. מכתב היה חוזר ונשלח שלש פעמים או ארבע פעמים, ויש שכולם הלכו לאבוד. בכל החוף האטלנטי של צפון אמריקה, ממיין ועד פלורידה, מקום שם בקשו משמרות הגבול הספרדיים – ללא כוח מספיק וללא מתישבים – להגן על מדינתם בפני חדירת המתישבים, היו פזורים כפרים קטנים, עיירות וחוות מטעים בודדות. בכל אלה התנהלה מלחמה חמורה, מלחמה בקרקע הקשה ובשבטים ההינדיים, הנסוגים לאט-לאט, מלחמה לתקון עולם במלכות שדי ולשלטון עצמי דמוקרטי. במרחק שעות-נסיעה אחדות ממקומות הישוב השתרעו לאין קץ וגבול יערות בראשית הדוממים, השרויים בחשכת עולמים. עוד דורות אחדים לאחר כך מספר אחד הרוכלים, שסחר עם שבטי ההינדים, כי לא פעם היה נודד מילים רבים מבלי שיזדמן לו לראות שום מקום ששם תחדור השמש – אף כדי טפח אחד ואף בימים הבהירים ביותר – מבעד לצמרות העצים העבותים.

 

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  מקומות מגודרים למרעה.

[2]   התפשטות כרי המרעה במקום שדות-המזרע.

[3]   1) A Discourse of Western planting; 2) Principal Navigations, Traffiques and Discoveries of the English Nation.

[4]   בגוף המקור חסרים המספרים לגבי אנגליה.

[5]  כנוי לחברי המפלגה הפרלמנטרית או הפוריטנית, שנוסדה בש' 1641.