_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הציונות האמריקנית

חיים ארלוזורוב

לתוכן הענינים

 

התנועה הציונית כולה עומדת כיום בפני שנויים יסודיים. הרחבת הסוכנות היהודית, מיד לאחר שתצא לפועל, תשפיע לא רק על אופן פעולתנו בארץ-ישראל ואמצעי הפעולה הזאת, אלא – במידה לא פחותה מזו – גם על האופי ועל אמצעי הפעולה של ההסתדרות הציונית בכל העולם כולו. אנחנו, שתמכנו בתכנית הסוכנות במשך כל תקופות התפתחותה, מוכרחים להכיר בגלוי לב, כי ההסתדרות הציונית תעמוד, בלי כל ספק, בפני תקופה קשה של הסתגלות, שתהא תובעת מכל חלקיה מרץ ומשמעת במידה רבה. הכרח הדבר שיבוא קץ לרוטינה הנהוגה בקרב ההסתדרות ובתעמולה שלה, רוטינה שהתפתחה והלכה במשך שלושים שנה. זה יהיה מבחן קשה לכוח החיוניות ולהכרה הפנימית של הציוניות – אפילו באותן הארצות שבהן התנועה הציונית היא חזקה ובריאה ביסודה. אבל לגבי הארצות האלה, כמו למשל גרמניה, אין לדעתי כל יוסד לחששות. שם תהיה בודאי הציוניות גמישה עד כדי ליצור צורות חיים ההולמות את הדמות החדשה של האלומיות היהודית המאורגנת. אולם מהו המצב באותן הארצות שבהן התנועה הציונית אינה מראה סימנים של חוסן וחיוניות גמורה? וכי לא יהיה המבחן הזה קשה יותר מדי לגבי התנועה? כיצד אפשר למנוע במקומות אלה בעד חורבן והרס? ומהו המצב בנידון זה באמריקה?

לאור השעה הקשה הזאת, שעת בחינה חמורה לעתידות הציוניות, ברור למדי כי המצב בציוניות האמריקנית חדל להיות ענינם הפרטי של הציונים האמריקנים בלבד, אלא נעשה פרובלימה חיונית ביותר לגבי התנועה העולמית כולה. אם נדבר בגלוי לב נהיה מוכרחים להודות, כי  הציוניות באמריקה הוא אותו חלק מהחזית הציונית העומד בסכנה יותר מכל יתר החלקים והוא בו בזמן מוגן פחות מכולם. אם גם עד עכשיו סרבנו תמיד להודות בדוקטרינה של מונרו בתוך ההסתדרות הציונית העולמית, ובתקופה של סכסונים ומשברים (1921!), לא ראינו את הציוניות האמריקנית אלא כחלק בלתי נפרד של התנועה, חלק הנתון לבקורת של שלטונותיה, לאמור הקונגרס, האכסקוטיבה והועד הפועל, – הרי על אחת כמה וכמה יחשב כיום חוסר-התענינות מצדנו לגבי הסתדרות זו לשגיאה חמורה. אין אנו רשאים להשאר פסיביים או להסחף מתוך חבוק ידיעם עם הזרם, בשעה שהסתבכו הענינים הציוניים בארץ אשר בה: 1) גרים – בתנאי כלכלה ובתנאים מדיניים בטוחים פוחות או יותר – ארבעה מיליוני יהודים; 2) שבה היה מרוכז במשך עשר השנים האחרונות הכוח העיקרי של ההנהלה הציונית, מבחינת הכמות וההכנסה; ו-3) שבה ימצא בעתיד מרכז הכובד של הסוכנות היהודית המורחבת.

במשך שלושת החרפים האחרונים היתה לי הזדמנות לעקוב מקרוב את מנהגיה ודרכיה של הציוניות באמריקה. בפעם הראשונה, כחבר למשלחת וייצמן, שהיתי באמריקה מ-1 בנובמבר 1926 עד 1 במרץ 1927. אם כי במשך החדשים המעטים האלה רכשתי לי נסיון רב ובאתי לידי כמה מסקנות בנוגע למצב ולסיכוייו, – הרי לא רציתי בכל זאת להיות מהיר במשפטי. נמנעתי אז מטפל בפרוטרוט בענין זה הן בועד הפועל הציוני והן בקונגרס ובא"י, ולא נגעתי בו אלא דרך אגב, – אף על פי שענין זה נראה בעיני כאמת הראוי להאמר – על הציוניות האמריקנית. אולם החלטתי לשוב לאמריקה ולעמוד על רפטי המצב במדינה הזאת, אף כי דיעתי אל נכון כי אתקל בנסיונות הפרעה אדמיניסטרטיביים מצד הציונים הרשמיים והפקידים הציוניים. במשך שני החרפים האחרונים עשיתי באמריקה בשליחותה של מגבית ההסתדרות, ובמשך הזמן הזה עברתי את הארץ לארכה ולרחבה, בקרתי את המרכזים היהודיים החשובים ביותר והסתכלתי בכל במו עיני. ועכשיו ברצוני למסור סקירה נאמנה על המצב בציוניות האמריקנית.

והנה המצב האמתי בציוניות האמריקנית כפי שהוא מצטייר לנגד עיני: אנו עומדים כאן בפני סכנה שהתנועה הציונית במקום תרד ירידה גדולה מבחינת ארגונה ותרבותה – תיכף לאחר שהסתדרות הסוכנות המורחבת תתחיל את פעולותיה.

ואני חושב שלא מן הנמנע הוא כי נוכל להנצל מהמשבר המתרחש והולך – אולם בתנאי שהענינים התבררו די צרכם, שההסתדרות הציונית העולמית לא תבחר בדרך הנוחה של שיחה עם הזרם ולא תשקע בתרדמה, ובתנאי כי תמצא קבוצת ציונים אמריקנים בעלי הכרה אשר תוכיח, כי מידת הנאמנות שלהם לגבי הציוניות עולה על מידת נאמנותם למכונה ולרוטינה המפלגתית. איני משער, ויהא גם לרגע קט, כי הסוכנות היהודית היא היא שיכולה להיות בבחינת סיבה או טעם לירידה זאת. היא תשמש לה רק מעין הזדמנות. סרייבה לא היתה סיבת המלחמה העולמית, אלא רק מעין הזדמנות חיצונית אשר גרמה לידי סיום ופתחה פתח לפרוצס מורכב שהתפתח במשך עשרות בשנים. מבחינה ידועה הלכה גם התפתחות התנועה הציונית באמריקה דרך זו, הלוך והתקרב משך שנים מספר אל נקודת המשבר. איני מתכוון בזה להטיל את אשמת הדברים על פלוני או אלמוני, בן יום זה או בן יום אתמול, אלא על המשטר כולו אשר ההנהלה הנוכחית היא רק צורתו הזמנית.

ואשר לאכזקוטיבה הנוכיחת של הציוניות האמריקנית – הרי את מצבה, מהועידה בפיטסבורג ועד היום, אפשר לצליין בנוסחא ברורה וקצרה. הועידה בפיטסבורג התרכזה כולה במלחמה בין כוחות ההנהלה ובין הקבוצות האופוזיציוניות העקרות מבחינה כמותית ופוליטית כאחת. אולם המלחמה הזאעת היהת רק מעט יותר מאשר טכסיס. רוב הצירים, שיכלו לבחור רק אחת משתים – את המשטר של די-האז-טולין או את המשך קיומה של האכזקוטיבה של ליפסקי. אולם מלחמת-קלון זו בזבזה את המרץ ואת תשומת הלב של הועידה, והסיחה אותה מהשאלות החשובות והאקטואליות אשר תבעו ותובעים גם כיום סדר ויציבות בקרב הציונים. כדי להוכיח כמה היא דואגת לבער את הקורופציה – הקימה האופוזיציה רעש ושאון מסביב לענינים של צ'יקים וחתימות. אולם למעשה השאלה היא מסוג אחר לגמרי. אם היה כאן ענין של קורופציה – הרי היתה זאת קורופציה של התנועה, של הפוליטיקה שלה, של מנהיגיה, תעמולתה ופרסומה. והמצב הזה לא תוקן בפיטסבורג. התקון לא בא בעקב מלחמת-הלצים אשר נתעוררה באופן מלאכותי בין שתי הקבוצות. זהו השרות הרע ביותר אשר קבוצת האופוזיציה עשתה לציוניות האמריקנית. גם הפוליטיקה החדשה, אשר הוכרז עליה כמה פעמים ע"י מר ליפסקי בעצמו, זו הידועה בשם "המהלך התרבותי", ופירושה, כביכול, שיבה לעבודה ציונית מתוך חנוך ותעמולה – נגמרה ללא תוצאות.

מועצת ההנהלה חלקה לחבריה "תיקים" שונים. האנשים האלה אינם עובדים על מנת לקבל פרס, אלא בבחינת "אכזקוטיבות בלתי-תלויות" – כפועל יוצא מן התורה של בביט, זושהורידה את ערכן של משרות צבוריות בנות תשלומים. התוצאות, שהושגו במחלקות השונות הללו ע"י "האכזקוטיבות הבלתי-תלויות" – לא הורגשו כמעט. האם מוגזמת היא הערכה זו לגבי פעולתה של מחלקת הנוער, שיכלה למצוא כר פעולה רחב ואפשרויות חנוך בלתי מוגבלות כמעט? הועידה בפיטסבורג נתכנסה בסוף יוני. הישיבה הראושנה של המחלקה האמורה נתכנסה בנובמבר, בישיבה זו התנהל ויכוח כללי והובעו הצעות בדבר: 1) פעולה משותפת לשם יסוד קורסים ללמוד הציוניות; 2) הוצאת חוברת חדשית שתכיל אינפורמציה בשביל הסתדרויות הנוער השונות; 3) יצירת לשכה מכונת כדי למנוע בעד כפילות בחומר המוצע ע"י הסתדרויות. מכל ההצעות הללו לא נתגשמה אף אחת, אולי מלבד השלישית, שכן כל חומר חדש לא הוצא ע"י הסתדרות איזו שהיא. בישיבה זו הובעה גם דעה ע"י באי-כח ה"אבוקה", דעה שלא נרשמה כלל בפרטיכל, להזמין את חייים גרינברג ואותי להשתתף בפעולת המחלקה – לרגלי חוסר אנשים מתאימים. הדעה הזאת נתקלה בהתנגדות וגם לא נתקבלה – לרגלי היותנו עומדים מחוץ לעדת המאמינים של "הכנסיה האורתודוכסית". הישנה הרפזה במשפט זה לגבי פעולתה של מחלקת התעמולה שבראשה עומד אב. גולדברג? או כלום לא נכונה היא דעה זו לגבי המחלקה לשם "יחסי גומלין עם הסתדרויות יהודיות אחרות"? הנה, למשל, בין יתר התפקידים הנכנסים לסמכותה של המחלקה הזאת, נמנה תפקיד אחד אשר קבעו עליו החלטה בקונגרס האחרון בבאזל, והוא יצירת ה"טריטוריאל-פרבנד". לפי האיניציאטיבה של ה"התאחדות" האמריקנית התחיל משא ומתן לשם הגשמת הדבר בארצות הברית. הפרטיכל האחרון בדבר משא ומתן זה בין ההסתדרות הצינוית באמריקה, ה"התאחדות" ו"פועלי ציון" – נחתם בחודש יוני. הועידה בפיטסבורג קבלה בנדון זה החלטה מסייעת, אולם מאז לא זז הענין אף במשהו, לא לצד שלילה ולא לצד חיוב. גם בנוגע לפעולותיה של המחלקה הפוליטית אין הערכה זו מוגזמת. גם כאן, במידה שהדבר תלוי היה באיניציאטיבה של המחלקה הפוליטית, לא הגיע הענין לידי שום מעשה, ובואשינגטון לא התנהלה שום עבודה מדינית. ולא עוד אלא שהמחלקה הפוליטית גם מנעה את עצמה מלהגיב על התעוררות לפעולה מדינית שהגיע אליה מחוגים אחרים. למשל: בזמנו היה טעם בהנחתו – ואנו יודעים כיום שהנחתנו זאת היתה בעיקרה נכונה – שארצות הברית הן עכשיו הבסיס הטכסיסי הטוב ביותר לשם תמיכה פוליטית בתנועה הציונית הלוחמת ברוסיה. איני מתכוון לשאול ברגע זה, מה עתשה ההסתדרות הציונית באמריקה כדי למלאות את חובתה לגבי הציונים ברוסיה. אולם ראוי היה שנדע למה שמה מחסום לפיה ונשארה בגקפאונה אף בשעה שנתפרסמה השיחה עם בורה, זו שיצרה הד חזק בעתונות ובדעת הקהל? יותר מזה: בזמן שתוכן השיחה עם בורה נתפרסם ב"ניו-יורק טיימס" וב"וורלד" – הוערכה השיחה הזאת ע"י העתונות היהודית הערכה חיובית או שלילית, ולא לפי הקו המפלגתי כלל. "דאס אידישע פאלק" פרסם אף הוא מאמר ראשי בשבח הצעד שנעשה ותמך בעמדתנו. אולם נראה שאותו מאמר לא יגיע בשום אופן לידי החוגים בעלי ההשפעה. אולם העתון NEW PALESTIN, זהיר יותר, פרסם רק את טופס ההודעה, מבלי להוסיף מצדו אף מלה של הערכה או תמיכה. מתוך ראיון פרטי אצל העורך למדתי לדעת, ששתיקה זו לא היתה דבר שבמקרה. NEW PALESTIN נמנע מהנסיון להעביר את שאלת מצב הציונים ברוסיה לשטח הראיה של דעת הקהל באמריקה – מתוך פחד בפני הבלתי-ציונים. מרשל וידידיו עלולים היו לפרש את הדבר כהתקפה בלתי-ישרה לגבי פעולתם ההתיישבותית ברוסיה, לאמר – כפגיעה טכסיסית חשאית בפוליטיקה של הסוכנות. העובדה שמחלקת ההסתדרות הציונית באמריקה, המטפלת בשאלת דרכי החנוך לגבי בתי הספר היהודיים, אין קיומה ניכר לגמרי – משלימה את התמונה הזאת. הפרובלימה החיונית הזאת (רק בניו יורק בלבד נמצאים יותר מאשר 300,000 ילדי יהודים בגיל בתי הספר) נתונה כתומה בידי ארגונים יהודיים בלתי לאומיים, מתבוללים ודתיים, בו בזמן שההסתדרות הציונית באמריקה מושכת את ידה מכל הענין.

דבר הציוניות האמריקנית נוטים מאז ומתמיד להצביע על שורה שלמה של גורמים אוביקטיביים, שהיו מחוץ להשפעתם ושהם, כביכול, מלאו תפקיד מכריע בהתהוותו של המצב הנוכחי. ואמנם בלתי צודק ומוטעה יהיה הדבר מצדנו אם לא נביא בחשבון את הגורמים האלה. התפקיד אשר הוטל על הציונים האמריקנים במשך השנים שלאחרי המלחמה, לאמר שלריין את הקנות הדרושות לפעולת ההתיישבות בארץ, ושהמריץ את הציונים האמריקנים לתת את כל כוחם למגביות השנתיות – הוא אשר גרם לבסוף כי נשתנה כל האפרט הציוני והוא נעשה מכונה גדולה לאסוף כספים. הפסקת ההגירה ההמונית לאמריקה הגבילה את החשיבות החברתית של חוגי המהגרים, אלה שמתוכם שואבת היתה לפני כן הציוניות את כוחה העיקרי, הפרידה בינה ובין חיל המלואים של התנועה מעבר לאוקינוס והעמידה בסכנה את הרציפות של התנועה. יש להביא בחשבון גם את השפעותיה של הסביבה האמריקנית ושל הפוליטיקה והתנאים המפלגתיים באמריקה בתקופת ה"יציבות" של הרדינג ו"תקופת השפע של קוליג". יש להוסיף גם את מלחמה ההתחרות שנלחמה התנועה עם מוסדות חסד וסוכנויות חנוך יהודיים שונים, מחוסרי הנהלה עצמית דימוקרטית ונוהגים מידת הכנעה לגבי נוטבלים – על פרסום הנדבות שלהם ותעמולתם הזולה והרגשנית. היתה גם "מלחמה נגד הגיאוגרפיה" של היהדות האמריקנית, המרוכזת בתוך מדברי הכרך שאי-אפשר לחדור בתוכם, או מפוזרת במאות קהילות קטנות על פני כל היבשה הגדולה.

אולם כמה שהגורמים האלה יש בהם משום הוכחה וענין לגבי הסוציאולוג, הרי ספק הוא אם יש בהם כדי להשפיע על איש התנועה. תנועה השואפת למטרה מסויימת – בדין הוא שתאחז בתורתו של וילסון, זו המוטעית מבחינה היסטורית אולם טובה ומעילה מבחינה פוליטית: "הענינים אינם מקרים, אלא הם הולכים ומתהווים". התנאים האוביקטיביים הנ"ל ורבים אחרים יכלו להטביע את חותמם על התפתחות התנועה הציונית באמריקה, כשם שהתנאים ברוסיה לפני המלחמה, – רגשנות מתוך אידיאליזם ומפלגתיות קנאית – השפיעו על הציוניות הרוסית, או כשם שהתנאים בגרמניה – הנטיה לפילוסופיה רומנטית, לארגון משוכלל ולדיוק בנוסחאות – השפיעו על התנועה הציונית בגרמניה. התנאים האוביקטיביים משתנים, ותנועתנו חובה עליה שתדע להסתגל לשנויים אלה. אולם למעלה מכל תנאים ושנויים עומדים ארבעה כללים, אשר בכל המצבים הקיימים הם בבחינת תנאי והכרח בשביל הצלחת התנועה הציונית, וכנראה גם לגבי הצלחתה של של כל תנועה אחרת. ארבעת הכללים האלה הם: יושר ואומץ לב וחוסר-אנכיות במנהיגות; עקביות, גלוי-לב וקו-ישר בפוליטיקה; מסירות ודבקות בענין מצד הפקידים; חנוך מושלם פחות או יותר וחוש של בקורת עצמית בין אנשי התנועה. הכללים האלה עלולים לקבל ולפשוט טפוס וגוון, בהתאם לתנאים שונים, אולם מן ההכרח שיהיו קיימים. הם הנם בבחינת עמודים אשר עליהם מיוסד כל הבנין. העמודים יכולים להיות לפי צורה דוריית או קורינתית, עשויים שיש לבן או אדום, מרובעים או מעוגלים – אולם מן ההכרח שיהיו תומכים בבנין כולו. בשעה שאינם ובמקום שאינם – הרי במקום זה ובשעה זו התנועה הציונית, או כל תנועה אחרת הראויה לשמה, עוברת ובטלה מן העולם. ואל נשלה את עצמנו מדי נשמע את תשובת האנשים האומרים: "ראו את פולניה והציוניות הפולנית או הסתכלו ב"התאחדות" – וכי שם המצב טוב יותר, וכי מנהיגיהם של אלה הם אמיצי לב ולא-איגואיסטיים? האם הפוליטיקה שלהם היא ישרה ועקבית יותר? האם המחנה שלהם מנוסה יותר וחוש הבקורת שלו לגבי עצמו הוא מפותח יותר? האם פקידיהם מסורים ודבקים בעניניהם יותר?" לא מעניני להכנס כרגע בבירור השאלה הזאת, אולם אחת אני יודע: אם הללו אינם כאלה, הרי אין כל ספק שתנועתם תמות ולא תוסיף לחיות.

 

ב

בקרב המנהיגות הציונית הפעילה באמריקה אפשר להבדיל ארבעה סוגים. את הסוג הראשון הייתי קורא: השותפים הצעירים של הסוכנות היהודית העתידה. קבוצה זו רואה את עצמה כאנשי המחר. הם מצפים מתוך געגועים להגשמת הפוליטיקה של ההרחבה, זו שתגרור אחריה תקופה חדשה וטובה יותר במובן החברתי. בעבר חששו הללו תמיד לבל יכשלו בהתנגדות פעילה ל"מנהיגי הקהילה האמריקנית-יהודית" המפורסמים והאדירים, ואפילו באותן התקופות אשר הציונים האמריקנים ראו צורך לעצמם לצאת למלחמה נגד "המפורסמים והאדירים" בעבור היותם אנטי-דימוקרטיים, אנטי-לאומיים ו"נוטבלים". העמדה החברתית של המנהיגות הציונית מצטיירת בעיני סוג זה כנמוכה במידה רבה וכעמדה החסרה בכל אופן פרספקטיבות. בשעה שבשנת 1926 יצאו חבריהם באקזקוטיבה האמריקנית להלחם נגד תכניותיו של וייצמן בשאלת הסוכנות (מלחמה זו הגיעה למרום פסגתה בפעולה המופרזת והמוטעית, מבחינה טכסיסית, נגד המפעל בקרים) השתדלו הללו לשמור כמה שאפשר על נייטרליותם ולבלי להוציא מפיהם אף הגה. הם יהיו בהכרח הראשונים אשר יצייתו לכל גמישים, כביכול, ומחמירים בכל הנוגע לפרינציפים. אפילו כיום הם ה – gratae personae אצל ראשיהם של הבלתי-ציונים. בעתיד הם יסרבו בודאי לתמוך במשמעת ציונית חמורה במועצת הסוכנות. האוטוריטטה שלהם בתוך המנהיגות הציונית גדלה, לדעתי, במשך השנים האחרונות. אולם במובן הנשפי הם חסרים את חוט-השדרה ואת כוח הרצון הנחוצים לשם שמירה על אופיה של הציוניות הלוחמת.

הקבוצה השניה היא קבוצת "-gentilhommesbourgeois" הדז'נטלמנים-בעתיד. קבוצה זו מורכבת מאנשים אחדים מוכשרים יותר מאשר אנשי הסוג הבינוני שבין הציונים, והם השואפים להשפעה פוליטית ולעמדה חברתית. הם רואים את עצמם כאנשי היום הזה, כאדונים האמיתיים של המצב שנוצר באטלנטיק סיטי ובפיטסבורג. לפעמים נדמה שהם מחוננים בסגולות מספיקות כדי לתפוס משרה צבורית, בכלל זה גם ציונית. מכיון שאינם יכולים לחדור לחוגים המצומצמים יותר של הבלתי-ציוניים; ביחוד לסוגם של אילי הכסף ואנשי החברה היהודיים, יוצאי גרמניה, לא מבחינת מצבם הכספי ולא מבחינת חנוכם או אופים – הם מחפשים מוצא לאמביציות החברתיתו שלהם בתוך המנהיגות הציונית באמריקה, הם אינם מצפים לסוכנות, אלא רוצים לחקות בקרב קהלם את הדרכים והמנהגים של הנוטבלים הבלתי-ציונים. הם גורסים את הכלל הידוע של "בביט": "אני מבטל תכלית בטול את כל הפרנציפים והדימוקרטיה ויתר השטויות הדומות לכך". הם רוצים שהמפעל הציוני יתנהל לפי דוגמא של החברה גדולה. קבוצה זו מחוסרת ידיעה כל שהיא בענינים הנוגעים לארץ-ישראל ולציוניות, ואני ירא לשער שכן הדבר גם בענינים אחרים – מלבד עניני נכסי דלא-ניידי וחברות כספיות. עם-הארצות זו לגבי החלטות הקונגרסים, מוסדות ארץ-ישראל ואנשי-שם בתנועה הציונית העולמית – משמשת להם לפרקים נושא להתפארות, שכוונתה לחזק ולהגביר את הרושם בדבר מעשיותם, דוגמת אחרים מבני אמריקה המתפארים לפעמים שלא קראו מימיהם ספר. במעשיותם של אלה יכולתי, דרך אגב, להסתכל רק מתוך הוצאת הסכומים הנכנסים, אבל בשום אופן לא תוך כדי יצירת הסכומים הדרושים, שכידוע לנו ירדו כיום מ-70 אחוז של תקציבנו הא"י, כפי שהיה הדבר עוד לפני שנים מעטות, עד כדי 45 אחוזים בקירוב. אפילו בעבר היתה קבוצה זו נכונה תמיד לזלזל בדעותיהם של בני סמכא ציונים מסיבת אי-אמריקניותם ואי-מעשיותם, כביכול, – בו בזמן שהמפעלים המתנהלים בהשתתפותם הקרובה, כגון קהלית ציון והמגבית המאוחדת, אינהם מראים כל הוכחה בולטת להצלחתם הכלכלית של אנשי הסוג הזה.

הקבוצה השלישית בתוך המנהיגות הפעילה של תנועתנו באמריקה היא, לדעתי, שארית הפליטה המתפזרת והולכת של נאמני הציוניות. קבוצה זו רואה את עצמה בהחלט כאנשי האתמול, אם כי אינם רוצים להודות בכך בגלוי. השפעתם על מהלך הענינים בהסתדרות הציונית באמריקה מתמעטת והולכת בשנים האחרונות. בכלל הם מעוררים רושם בחינת "שכינתא בגלותא". הם השאילו לאדמיניסטרציה הציונית את האמון הנתון להם ולשמם מצד הקהל הציוני, והם הנושאים באחריותה. בכנוסים העולמיים ובועידות ציונים באמריקה היו הם נקראים לחזק את הפרסטיג'ה  של הציוניות האמריקנית ולספוג את המכות הראשונות של הקרב. יש ביניהם חלק אשר במסירותו ונאמנותו הציונית איני מטיל ספק גם עכשיו, אולם למעשה, בחיי יום יום של התנועה, אף הם אינם אלא שבויי-המצב. חסרים הם כל יכולת להגן על הפוליטיקה שלדעתם היא המועילה וההכרחית לגבי עתידותיה של הציוניות באמריקה. במקרה מוצלח ביותר הם עלולים להצליח בסעיף פלוני או אלמוני של תכנית ידועה, אבל בדרך כלל אין להם לא כוח ולא כוח רצון כדי לקבל לידיהם את הנהלת הפוליטיקה הציונית במובנה הרחב. הם מכריזים על כוון תרבותי, או על כוון פלוני או אלמנוי, ויש לשער שהם רוצים באמת להיות עקביים גם במלוי תפקידם, אבל בפעולה המעשית הם מתירים שהכוון הזה יטושטש לאט לאט ויבוטל לבסוף לגמרי, עד שמכל כוונותיהם הטובות נשארת קריקטורה בלבד. חלק מהם מושך לאט לאט את ידיו מהשתתף באופן אקטיבי בפעולה, או מסתלק ממנה לגמרי כשהוא מאוכזב ואינו יכול אפילו להסתיר את אכזבתו.

הקבוצה הרביעית, שאני מציין כאן, היא קרובה בכמה דברים לקבוצה השלישית, ונבדלת ממנה בזה שהיא כוללת בתוכה את דוברי-האידיש האחרונים, את יסוד המהגרים בתוך ההנהגה הציונית באמריקה. יש לקרוא להם בשם המוהיקנים האחרונים, ומותר לומר שהרגשתם בתנועה היא כאילו היו אנשי השלשום. האנשים האלה סובלים מתסביך הנחיתות שאין לו תרופה. הם פועלים מתוך הרגשה מתמדת שמי-שהוא רודף אותם ומבזה אותם. האופזיציה של די-האז-טולין לא היתה, לדעתם, אלא נסיון בלתי מהוגן מצד האנשים דוברי אנגלית לדחוק את רגלי השרידים האחרונים, נאמני תרבותנו הלאומית, מעמדותיהם בציוניות, דוגמת מלחמה בין המערב והמזרח. לאחר שלחפה סכנת האופוזיציה, הופיע השטן מבפנים. וכי הנסיון לצמצם את השבועון היהודי היוצא ע"י ההסתדרות הציונית ולהפוך אותו לירחון מחוסר ערך – אינו התקפה לצד החוגים הדימוקרטיים דוברי האידיש בהסתדרות? נטיה זו אצל הקבוצה הנזכרת היא שגרמה, דרך אגב, לתוצאה פרדוכסלית. הללו, לדעתי, הכינו במובן הנפשי את הקרקע וגרמו לכך שבאספות ציוניות התחילו מקדמים כל הופעה ראשונה של בלתי-ציוני במחיאות כפים מוגזמות, שאינן במקומן – כדוגמא שניתנה בועידת המגבית המאוחדת בבוסטון או בפתיחת המגבית בניו-יורק. הם אשר למדו את האספות האלה להאמין ב"בכורה" של המערביים.

ישנה עוד קבוצה חמישית – מנהיגות הדסה. וגם היא ראויה שיקבע לה מקום מיוחד בדין וחשבון זה. אבל איני בקי למדי במצב הענינים שלה ובטיבם של האנשים והמנהלים אותה. כמו כן איני חשוב שהללו הגדירו כבר את עצמם למדי במובן הפוליטי, מלבד אולי במקרים בודדים.

איני אומר לדון כאן בשאלת היחסים הפנימיים שבין כל הקבוצות הללו. אולם מן ההכרח שיהא ברור דבר אחד: שום מנהיגות בעולם אינה יכולה להתקיים ולפעול בהצלחה בלי מדיה ידועה של כבוד ויחס הגון בין חלקיה. מה שלמעלה מזה – כגון ידידות, וחיבה ורעות – הוא מתנת אלים מגבוה, אולם כבוד ויחס הגון הם תכונות הכרחיות לגבי הפעולה. ומובן, שאין מנהיגות יכולה להתקיים על בסיס של בגידה ונקמה כלפי אלה שבמשך שנים נשאו יחד באחריות המצב, ואפילו אם היום אינם מסכימים לחבריהם בכמה וכמה שאלות העומדות על הפרק.

אולם נעבור עכשיו לפוליטיקה של ההסתדרות הציונית באמריקה. המדובר כאן אינו ע"ד תוכה של פוליטיקה זו. לאמר אם היא בעד הסוכנות או נגדה, בעד הפועלים או נגדם, בעד וייצמן או נגדו, בעד הפוליטיקה האנגלית או נגדה. כל קבוצה בציוניות עלולה שתהא לה דעה משלה בנוגע לכל השאלות הללו. השאלה היא רחבה הרבה יותר ונוגעת בהנהלת הפוליטיקה: דרכי-בטויה, עקביותה, יושר המחשבה וכנות הדעה שביסודה. תהא פוליטיקה זו מה שתהיה – אולם יש לשאול אם היא נותנת כוון ברור לתנועה, אם היא מעוררת במחנה אמון, רוכשת לה את לב הנוער היהודי שבמחנה הציוני וכופה גם את המתנגדים לנהוג בה כבוד. הציוניות באמריקה יכולה לענות על שאלה זו רק בשלילה. כאן לפנינו תנודה חסרת עיקרים מקיצוניות אחד למשנה, תנודה הנפסקת פעם בפעם בעקשנות ונעצרת בנקודות אחדות, מבלי להביא אף פעם בחשבון את המסקנות הסופיות שלה. הדבר נכון כמעט לגבי כל השאלות החשובות פחות או יותר שהתעוררו בתנועה הציונית במשך עשרות השנים האחרונות. באופן כזה יוצא שיש להחשיב במדיה אחת גם את המלחמה חסרת העיקרים כלפי תנועת העבודה בארץ, שהוכרז עליה מניו-יורק לפני הקונגרס ה-15, וגם אותה התלהבות ללא-קץ לגבי התנועה החלוצית אשר קדמה למלחמה זו. האינטריגות המתמידות, שהתנהלו באמריקה כלפי הפוליטיקה של הסוכונת בתקופת הזמן שבין שנת 1925 ו-1927, היו מחוסרות אופי ובלתי עקביות ממש כמו החנופה המכוערת ומחוסרת-הטעם שבה מקדמים היום בשורותינו את הבלתי-ציונים. בזמן הקונגרס הבזלאי היתה זאת המשלחת האמריקנית שגרמה להוצאת הפועלים מהאכזקוטיבה, מתוך טעמם של הומוגניות בהנהלה, ולבחירתו של סקר מנקודת הצורך באדמיניסטרציה מעשית. אולם לאחר שהאמריקנים חזרו הביתה וראו פתאום שהם עצמם נתקפים על ידי האופוזיציה האמריקנית במדיה רבה באותן הנקודות העצמן – הכריזו תיכף, כי אותה תורה בדבר אכזקוטיבה הומוגנית אינה אלא "אמריקניות מזויפת" וכי התורה בדבר הנהלה לשם משק אינה אלא "פסיבדו-בוכהלטריה".

בתנועה כתנועתנו, המשוללת אמצעי כפיה כל שהם ובנויה אך ורק על ההשתתפות החפשית ואמונת תומכיה, הרי פוליטיקה כזאת המתנהלת ע"י המנהיגות האמריקנית – אינה מוכנת אלא מנונת את התנועה במובן הפוליטי. היא משרישה בה אי-אמון ואפילו ציניות ואדישות. ונשאלת השאלה: התוכל פוליטיקה כזאת לנהוג את התנועה בתקופת השנויים המתרחשת לבוא, תקופה המחייבת מידה רבה של טקס והבנה עמוקה בכוחותיה הנסתרים של הציוניות?

העדר אופי וחוסר יושב מבחינת פוליטיקה משתקפים במידה הבולטת ביותר בעתונות הציונית באמריקה. בטרם אנסה לעמוד על דוגמאות מספר מהזמן הקרוב – יש ברצוני להעלות על הזכרון מקרה אחד השופך אור למדי על הרוח והמושגים השולטים בקרב האנשים האחראיים שם לעניני  הפרסום.  בעצם יום בואי לניו-יורק קדמוני ב"ברוך הבא" בצורת מאמר ראשי בעתון "דאס אידישע פאלק", שהיה מוקדש כנראה ליובל העשרים של הפוה"צ. מאמר ראשי זה לא רק היה מלא וגדוש זלזולים וגדופים כלפי המפלגה ומנהיגיה (שעל זה הייתי עובר בשתיקה), אלא הכיל גם כמה ידיעות-שוא שמקורן בעם-ארצות גמורה, כגון האשמת הפוה"צ – בנגוד לאחדות העבודה – ברצון לעורר שביתות ולהגביר באופן מלאכותי את השנאה המעמדית וכו' וכו'. בו ביום באתי בדברים גם עם מר ליפסקי וגם עם העורך מר ברנשטין. ד,ר ברנשטין כנראה לא יכול היה כלל וכלל להבין את סבות התרגזותי, ובמנוחה גמורה רמז לי שכל הענין יכול להיות מתוקן בגליון הבא. והנה לאחר 8 בנובמבר 1926 הופיע ב"דאס אידישע פאלק" מאמר ראשי אחר, שהתנגד תלית נגוד לקודם ושבו פזר העורך תךהילות ותשבחות ל"הפועל הצעיר" ולמנהיגיו והעתיר על ראשם את ברכות האלים. דעה קבועה ומוצקה בעתונות הציונית באמריקה היא בבחינת מותרות, וכל מה שנחוץ אינו אלא ספיקולציה על חשבון השכחה ולקוי חוש ההבחנה אצל חלק מהקוראים, עד כדי הנחה שהללו לא יזכרו במה שאירע לפני שבוע ימים. או למשל דוגמא אחרת. זמן מועט לאחר הרצאתו של מר סקר באמריקה בנובמבר 1928, שבה הסביר המרצה, בתשובה לשאלתי, את סיבות עמדתו השלילית לגבי קנית אדמת מפרץ חיפה ע"י הקרן הקיימת, – תמך ה"ניו-פלסתין" בשמחה בהשקפתו של סקר והדגיש את הצדק שבתכניתו הכלכלית. אולם כעבור חודש, כאשר הגיעה הידיעה על דבר העברת מפרץ חיפה לרשות הקה"ק, הכריז ה"ניו-פלסטין" בקולי-קולות: "מפרץ חיפה עובר לרשותו של העם העברי!" והביע את תמיכתו בפעולת הקרן-הקיימת. אין זה אלא דבר קל מאד ללקט מעל דפי העתונות הרשמית שלנו באמריקה דוגמאות כאלה למכביר.

ומובן מאליו מה פרים של אלה – של הכוון המתפתל במנהיגות וחוסר האמת בעתונות. כוח זכרונם של הקוראים אינו כה לקוי כפי שחושבים המוציאים לאור. כמו כן אין המחנה לקוי בבורות במדיה שיוכל לשאת את הדו-פרצופיות ואת התנודה המתמדת של מנהיגיו הנבחרים. אנשי המחנה מאבדים את שארית אמונם ונעשים אדישים לכל שאלה ציונית בעלת חשיבות, ומן ההכרח שהם מסגלים להם, דוגמת מנהיגיהם מידה רבה של ציניות.

בתוצאה זו אפשר להרגיש היטב אם נמדוד אותה בקנה המידה הנכון ביותר, לאמר לפי יחס הנוער במדינה כלפי המנהיגות הציונית והפוליטיקה שלה. אני מדבר, כמובן, על אותו המעוט בקרב הנוער העברי באמריקה שהוא בעל בגרות נפש והוא חושב ושוקל ומחליט. קבוצה קטנה זו בקרב הנוער היהודי באמריקה אין לה כל יחס של כבוד כלפי המנהיגות הציונית שבמקום, אם ידועים בכלל המנהיגים האלה במחנה זה, מלבד אחד או שנים.

וכדי להשלים את התמונה ראוי להזכיר עוד גורם אחד, והוא מנגנון הפקידות של ההסתדרות הציונית באמריקה. לגבי פרובלימה זו יש ברצוני להסתפק רק בהערות מספר. ידוע למדי, כמה קשה להביא דוגמאות ממשיות בנוגע למנגנון פקידות איזה שהוא, – בזמן שאינך בעצמך חלק המנגנון הזה, או שאינך בעל כוח יוצא מגדר הרגיל כדי לחדור מבחוץ לעבודה הפנימית של המכונה הזאת. גם במקרה שהנך בעל נסיון בשאלות האדמיניסטרציה והנך בטוח במסקנותיך – קשה לך להוכיח שאמת בפיך, שכן בהרבה מקרים "אי אפשר להוכיח", והרבה עובדות של המלאכה האדמיניסטרטיבית נתונות לכמה וכמה פרושים. ואין גם לשכוח שהפוליטיקאים דרכם לדבר וע"י כך הם מגלים לפעמים מתוך אי-זהירות מקצת ממחשבותיהם הנסתרות, ואולם הפקידים יתרון להם שהם נוהגים שתיקה. בכל זאת אציין כמה קוים ותכונות המבליטים את אופי הפקידות שלנו באמריקה.

הדבר הראשון שכדאי לציין – הוא אי-הכבוד הנהוג לגבי פקיד בשכר באמריקה בכלל, ובחוגים הסנוביים של המנהיגות הציונית באמריקה בפרט. אין להשתחרר מהרושם, שברצונם של הציונים בעלי ההשפעה לנהוג עם הפקידים העובדים בשכר כמו עם אזרחים ממדרגה שניה בחברה הציונית, וכמו עם אנשים הנתונים לחסדי אנשי הפוליטיקה, העולים עליהם בערכם. גם בארצות אחרות הבחנתי בנטיות כמו אלה, אולם בשום מקום לא נראו לי כה בולטות וכה מוחשות כמו באמריקה. היחס הזה גורם שאדם המכבד את עצמו מבכר כל דבר שבעולם על העבודה בשכר בהסתדרות הציונית, ורק אנשים מחוסרי התכונה הזאת או כאלה שאינם נזקקים לדעת הקהל הציוני, מסכימים להכנס לתוך מחנה הפקידות. הדבר השני הוא ערבוב התחומים רב-הסכנה שבין הפקידות והופליטיקה הפנימית, זה הגורם שנמוקים אחרים ולא נמוקי ההכשרה והחריצות משפיעים על עמדתו של הפקיד בתוך המנגנון. הקו המכריע הוא לא זה שצוין ע"י מבקרים אחדים, לאמר שכאן לפנינו קבוצת תופסי-משרות, ביורוקרטיה במובן הגרוע של המלה, המתעוררת לחיים רק בשעה שצפויה סכנה לעמדתה. לא זה, לדעתי, מכריע את הכף. הגרוע ביותר הוא הדבר שמנגנון ציוני זה אדיש לגמרי – מלבד בשעות עבודתו במשרד – לענין שאנחנו כולנו מטפלים בו, – לתנועה הציונית. הרושם הוא כאילו לפנינו מכונה גדולה המונעת כל יום משעה 9 בבוקר, המפסיקה את תנועתה בשעה 5 אחה"צ, ובשעה 4 ביום ששי, ויוצרת במשך שעות אלה כמות ידועה של ציוניות, – ללא כל ענין בעבודתה ולא כל סימן של ענין חי לאחרי שהשולחנות נסגרים. יש רושם כאילו כל האנשים האלה היו בזמן מן הזמנים ציונים, אלא שעובדה זו אין לה ערך כל-שהוא לגבי מהלך רוחם כיום. ויש עוד פרט אחד: הפקידות שלנו באמריקה אוחזת בשיטה של הרחקה ודחיקה לגבי זרים. זר במובן הפרוגרמה הוא כל איש שאינו שייך לקבוצת אנשים ידועה במשרד, בתנאי כמובן שלא יהיה מפורסם וחשוב בחיים האמריקניים עד עד כדי שהעלמת העין בנוגע אליו תגרור אחריה סכנה. הם נזהרים מאד מכל דבר שיכול להביא לידי קואופרציה, זו שבסופה לפעמים חלוקת הפרסום. המגוחך שבנטיה זו בולט למדי – אם נביא בחשבון את ההיקף הטריטוריאלי הרחב, את צמצום הכוחות האישיים ואת קומץ המתנדבים לפעולה ציונית שמתמעט והולך.

התעכבנו כאן באריכות מבחינת השכבות העליונות והבינוניות של התנועה הציונית באמריקה, וכדאי עכשיו לנגוע גם בבסיס התנועה. מה טיבו של בסיס זה שעליו בנויה התנועה הציונית באמריקה ושאף הוא יגרר עכשיו לתוך הריקונסטרוקציה של הסוכנות? עיקר הדאגה לסניפי ההסתדרות הציונית השונים הוא עכשיו בזה שהם נתונים לגמרי לעצמם, ללא מזון תרבותי או פוליטי וללא הנהגה כשרה לתעודתה. אפילו בהשואה לסניפים הקטנים ביותר בארצות אחרות – מגונה ומכוערת כביכול תמונת הסניפים שבאמריקה. מספר אספות לעת-מצוא, ועדים פיקטיביים או פיקטיביים לשלושת רבעים, המתקיימים מתוך אדישות גמורה, מבלי למלאות כראוי את העבודה, וסכום ידוע של כסף שיש לאסוף אותו בזמן המגבית – וזה הכל. מובן שבתנאים כאלה אין מקום לבקורת ולאופוזיציה הגונה. אין גם מנהיגים שיכולים לבוא בחשבון לשם חלופי גברא. כתוצאה מזה אין גם כל תנועה. אין להגיד שבין המנהיגים הציוניים לא נמצאו פעם בפעם מספר אנשים שברצונם היה לתקן את מצב הענינים; גם בסניפים נתגלה לפעמים נטיה כזאת, אבל בתנאים של חוסר ארגון וחנוך אין בכך אלא תרופה לשעה. העתונות הציונית מספיקה לסניפים ביד רחבה תמונות של המנהיגים המחוזיים, כנראה כדי להמריץ את פעולתם של המאושרים שזכו לכבוד זה, אלא שלמעשה הדבר גורם לסכסוכים מקומיים ולהתעוררות של אמביציות נפסדות. בו בזמן אין היא נותנת להם כלום לשם ספוק דרישותיהם התרבותיות. בכל ניו-יורק, המונה 1,800,000 יהודים, אין אף מוסד ציוני אחד שיעסוק בהפצת דעת הציוניות. אחת הסיבות להעדר פעולה תרבותית–היא, כפי ששמעתי, חוסר זמן מתאים לכך, לאחר שארבעת חדשי הקיץ בכלל אינם באים בחשבון לגבי פעולה איזו שהיא, וחדשי החורף מוקדשים לפעולות המגבית. ואשר לשלושת החדשים הקודמים לחדשי החורף – הרי מכיון שהם סמוכים לתקופת המגבית יש משום סכנה בדבר להפנות ע"י עבודה תרבותית תשומת לבם של הציוניים מעניני המגבית, הבנקטים, קבלות הפנים וכו'. אחרי כל המדובר יש עוד להתפלא על כך, שהסניפים הצליחו לשמור על מעט החיוניות שהם מגלים בכל זאת מדי שנה בשנה בזמן המגביות. הופעה זו יש לה הסברה אחת ויחידה: חברי הסניפים הם ברובם אנשים שקבלו את חנוכם בחדרים, ישיבות, באגודות חובבי ציון או בהסתדרויות ציוניות שבארצות מגוריהם הישנות, ומשם הביאו עמהם את חנוכם לאמריקה.

מצד שני מסבירה עובדה זו עצמה גם את החזיון, שהתנועה הציונית באמריקה מורכבת ברובה מאנשים בגיל של 40-55 שנים, שרובם בעלי מסורת יפה ורגש ציוני רומנטי – אלא שחיוניותם זו יורדת ומתמעטת כמובן עם השנים ועם התעלותם בסולם החברתי.

כל זמן שהיתה הגירה המונית לאמריקה – הרי מקומותיהם של אלה שמתו, עיפו או פרשו מהתנועה היו נתפסים במחנה ע"י החדשים, מבצא המלואים של הציונים הבאים עם ההגירה. מעת שנפסקה ההגירה נעשה צורך הדבר שהדם החדש יזרום מקרב הנוער היהודי יליד הארץ המדבר אנגלית. הפרובלימה הזאת היא העקרית לגבי עתיד הציוניות באמריקה. אולם ההסתדרות הציונית באמריקה הקדישה לתנועת הנוער במדינה רק אפוטרופסות שאין עמה אלא שם בלבד, נאומי בנקטים אחדים של המנהיגים, ולפעמים – אם כי תמיד מתוך אי רצון וביד קמוצה – גם תמיכה כספית, אבל היא לא הקדישה לשאלה זו ענין ומרץ, לא הקימה לשמה אנשים יהיו מוכנים לטפל בה בכובד ראש, שיתנו אל לבם להיות לא מנהלים של הנוער כי אם מנהיגים לו. מי שישאל אצל מנהיג ממנהיגי הציונים באמריקה דבר בנוגע לעניני הנוער – יהיה כשואל אותו בדבר התורה של אינשטין.

כתוצאה מפוליטיקה זו של Laisser Faire – שורר גם במחנה המנהיגים של הנוער הציוני בלבול מוח ותוהו ובוהו רוחני שאין לתארו כלל. אפשר להביא כמה וכמה דוגמאות. בשעת ויכוח, שנערך פעם בין שתי קבוצות מקרב הסתדרות "יהודה הצעיר" על הנושא: "האם א"י היא בבחינת הכרח להמשך קיומה של היהדות?" – אמר אחד מהמתווכחים: "אין לאומיות יהודית. אנחנו אמריקנים. אם ימצאו יהודים אשר יכריזו על לאומיותם היהודית – נחשוב למועיל להוציא אותם משורותינו". לעומת זה השיב הצד שכנגד: "הלאומיות היהודית והדת היהודית שתיהן חטיבה אחת. אם נמצאים בא"י אנשים בלתי-דתיים, שדבק בהם האתיאיזם הרוסי, הרי אין להם מקום בא"י". דוגמאות כאלה אפשר להביא למכביר. הן מציינות את התוהו ובוהו השורר בנוער היהודי באמריקה.

התוצאה השניה היא – שכמעט לא נגעו עדיין במדינה זו בשאלת יחסו של הנוער לגבי הציוניות. הנוער היהודי באמריקה הנהו חניך של הסביבה החיצונית בכלל ושל בתי הספר בפרט, החל מבית הספר למתחילים וגמור באוניברסיטה. בדרך כלל הוא נוטה פחות לבקורת, הוא פחות רוחני ומתענין בשאלות פוליטיות במדיה קטנה הרבה יותר מאשר הנוער באירופה. בכל בתי הספר חונך הנוער הזה על ברכי האידיאל של "אמריקניזם" והעבודה למען האידיאל הזה; למדו אותו שכל יתר האידיאלים הם חשובים פחות בהשואה אל האידיאל הזה של "אמריקניזם"; למדוהו כמו כן שכל התבדלות בצורה של קבוצה יסודה בדעות קדומות, ויש בה נגוד לאמריקניזם. באוניברסיטאות הוא שומע תורה מפי אנטרופולוגים וסוציאולוגים חשובים, והללו מדגישים תמיד את הטעות שבתורת הגזעים ואת היחסיות של הערך הלאומי וכו'. ביכלתו של נוער זה להשתמש בכל האפשרויות והנוחיות של הציביליזציה הסובבת אותו, והוא משתמש בהן ביד רחבה. בשעה שהוא נתקל בחרם חברתי, לחץ כלכלי, הגבלות אדמיניסטרטיביות והבדדה תרבותית המכוונים נגד היהודים. וניכר הדבר שגם הציונים באמריקה אינם רוצים ללמדו שידע לפרש את החזיונות האלה ברוח הלאומיות. וברור, שכל זמן שהציוניות לא תחדור לחוגי הנוער היהודי המתבולל – בצורה הנוגעת לו לעצמו והנותנת פתרון לשאלותיו הפרטיות – ישאר הנוער היהודי אדיש לתנועה. אולם מכיון שתעמולה ציונית בדרך של חנוך אישי אינה נהוגה לגמרי בהסתדרויות הנוער באמריקה, – הרי שלעולם לא תעמוד השאלה הציונית בפני הדור הצעיר בצורה כזאת.

בין הסתדרויות הנוער הציוני יש לציין קודם כל את הסתדרות הסטודנטים הציוניים "אבוקה". מבין 35.000 או 40.000 יהודים הלומדים כיום בבתי הספר הגבוהים – רק 400 או 500 סטודנטים הם חברים תמידיים פחות או יותר של "אבוקה". מספר קטן זה של חברי "אבוקה" לא היה מדאיג אותי – אילו היתה מכפרת האיכות ואילו היו תקוות לגידול ולצמיחת הכוחות. מדאיג הרבה יותר הדבר שהרוב המכריע של חברי "אבוקה" מוצאם כנראה ממשפחות אדוקות או ממשפחות של ציונים יוצאי ארצות המזרח. הללו לא הוצאו מידי התבוללות, ובהצטרפותם אל המחנה אין אלא הליכה סנטימנטלית בדרכי אבות. ואין זה סימן שהם בקיאים ונתונים בענינים ציוניים. להיפך, הרבה מקרים מלמדים אותנו לדעת, שאמונתם של אלה היא כעין מצות אנשים מלומדה, החסרה תאות נצחון וכבוש, זו התאוה המעוררת את הרצון להרבות בידיעת האמונה החדשה. בהשואה אל "אבוקה" – נדמה שההסתדרות השניה "יהודה הצעיר", היא חזקה יותר ומאורגנת יותר. היא מונה 165 סניפים ב-38 ערים של ארצות הברית. את הידיעות האלה אנו מוצאים בספר השנה שלהם לשנת 1928. בספר זה אנו מוצאים גם כמה פרטים המעידים על התוהו ובוהו הרוחני אשר ציינתי אותו קודם. כך, למשל, אנו מוצאים בספר זה באוירם למלים עבריות שמושיות, כגון שמיני-עצרת, שוחט, תשליך, חברה-קדישא, בו בזמן שלמלים כגון "ביל"ו", "חובבי-ציון" וכדומה – אין זכר. גם המלה "עליה" בתרגומה לאנגלית פירושה: "לעלות לספר תורה". מבחינת הנהלה ויכולת כספית טוב הרבה יותר מצבה של "יהודה הצעיר" ממצב "אבוקה". הסתדרות זו למדה אף היא את תורת המגביות, היא יודעת כמו כן להשתמש לטובתה בשמות מפורסמים (נתן שטרויס בן ה-82 הוא נשיא הכבוד שלה). יש עוד להוסיף שהשפעתם הרבה של הרבנים המקומיים על סניפי "יהודה הצעיר" היא לרעה יותר מאשר לטובה, שכן הם גורמים לערבוב המושגים של הדת והלאומיות ותולים את הציוניות בבית-הכנסת וכו'.

 

דנתי כאן באופן מקיף, אם כי לא באופן ממצה, בדבר הציוניות הרשמית באמריקה – כפי שראיתיה במשך השנים האחרונות. מי שחושב שיש הגזמה בסקירה זו, אינו אלא טועה. אם במשך כל ימי חיי התביישתי לרגע קט להקרא בשם ציוני, הרי היה זה כאן באמריקה.

אולם נעבור עכשיו למסקנות. בנידון זה יש לי רק הצעה אחת: אני חושב, שהציוניות באמריקה זקוקה לריקונסטרוקציה מקיפה ורחבה, ועבודה ריקונסטרוקטיבית זאת לא תעשה כל עוד הציוניות העולמית לא תכנס בעובי הקורה של הענין. משום כך אני תומך בהתערבותה של התנועה הציונית העולמית בעניני התנועה באמריקה. ואין להעלות על הדעת שמותר לנו לבלי לעשות כלום ולעזוב את הענינים כמו שהם. מנהיגיה של הציוניות באמריקה עצמם לא יאזרו לעולם כוח ורצון להוציא לפועל את הריאורגניזציה. גם קבוצת האופוזיציה היא מחוסרת יכולת וחסרת תקוות. ובציוניות האמריקנית אין כיום קבוצה אחרת אשר תציע את שרותה, וכל זמן שהמשטר הנוכחי קיים גם לא תקום קבוצה כזאת. ואם גם אפשר באופן עיוני להניח שקבוצה כזאת תקום במשך הזמן, על אף התנאים הקיימים, הרי בכל זאת אי אפשר דוקא כעת, בראשית ימי הרחבת הסוכנות, לעזוב את התנועה הציונית באמריקה במצבה הקשה. אין איפוא דרך אחרת מאשר התערבות מצד הציוניות העולמית ויצירת הנהלה זמנית, אשר תפעל בשם האכזקוטיבה או הועד הפועל. ובמידת הטקט וגודל-רוחם שלאלה אשר בידיהם ימסר התפקיד הזה – יהיה תלוי הדבר שההסתדרות הציונית באמריקה לא תראה אותם בבחינת ממשלה של "Carpet-Baggers[1] והנה, לדעתי, הדרך להגשמת התכנית הזאת:

א. בועידה הציונית הקרובה באמריקה צריכה אכזקוטיבה הציונית העולמית להשתתף לא רק באמצעות חבר אחד, אלא ע"י משלחת בעלת אישים נחשבים.

ב. המשלחת צריכה להתקין תכנית מקיפה לשלוש שנים לשם עבודה בין הנוער.

ג. הועידה צריכה ליצור קרן מיוחדת לצרכי הריאורגניזציה.

ד. על הועידה יהיה למנות, לפי הצעת האכסקוטיבה, ועדה מיוחדת בת חמשה חברים למשך שלוש שנים. אלה יפעלו בבחינת ועד הנהלה של ההסתדרות הציונית באמריקה וינהלו את מחלקות הנוער, החנוך, התעמולה, הפרסום והעתונות.

ה. הציונים האמריקנים בכל המדינה יצטרכו לייסד, ללא קשר עם הסניפים הקיימים, קלובים בלתי מפלגתיים – כדי לתמוך בפעולת המשטר הקונסטרוקטיבי.

זאת היא תכנית של שעת חרום, והגשמתה אינה כמובן דבר נעים ביותר. ואולם אם נאחז ברשלנות נוחה – נשלם את זו במחיר יקר. היא תגרום לנו אפיסות כוח בתוך היהדות האמריקנית, גרעון מבחינת כוח ועמדה במועצת הסוכנות היהודית, וזלזול מצד הנוער היהודי במדינה כלפי הציוניות. ולבסוף גם לא נמנע מקונפליקטים פנימיים.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  Carpet-Bagger – "בעל מזודה", לאמר מי שמשתמש להנאתו במצב המבוכה שבמדינה, – מקור המושג בזמן מלחמת האזרחים שבין הצפון והדרום.