_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

כפל-פנים של משורר [מסת מבוא]

משה אטר

לתוכן הענינים

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לחוה בתודה

 

את אסופת-שיריו "ספר המראות" ערך רילקה בשנת 1901. הוא היה אז בן 26 ודר עם אשתו הפסלת בכפר קטן – ווֹרסוֶדֶה – בצפון-גרמניה, יחד עם קבוצת אמנים מתקדמים. מחייתו היתה מובטחת, כי משפחת דודו האמיד בפראג העניקה לו קצבת-לימודים שנתית. שמו כבר הלך לפניו כמחברם של כמה קובצי-פיוט, אגדות, מחזות ומאמרים על אמנות. כשנפגש פעם אחת עם סטיפאן גיאורגֶה, הזהירוֹ המשורר הוותיק ממנו, להחמיר עם עצמו ולא להיגרר אחרי השתפכות פיוטית.

בפתחו של "ספר המראות" קבע רילקה את השיר "פתיחה", הפונה אל הקורא ואומר:

בְּעֵינֶיךָ הַיְּגֵעוֹת מֵעֲמָלָן

לְהִשְׁתַּחְרֵר מִסַּף בָּלֶה, לְאַט

לְאַט תָּרִים שְׁחוֹרוֹ שֶׁל אֵי אִילָן

וּמוּל שָׁמַיִם תַּצִּיגוֹ. תָּמִיר, בָּדָד.

וְהִנֵּה תֵבֵל עָשִׂיתָ. וְהִיא רַבָּה.

לכאורה זו פניה מליצית ורומאנטית. אדם יוצא בערב מביתו, רואה עץ – והריהו רוקם בדמיונו עולם שלם, הופך את המציאות לפיוט, לחלום. המשורר, האמן, מסייע לאדם להפליג לעולם בדוי, להתחמק מן המציאות הקשה. ואכן, רבים רואים ברילקה משורר ענוג, איסטניס, ליריקן אנין-דעת הסוגד ליופי.

אולם תפישה זו של יצירתו מופרכת מעיקרה. עדות לכך ההתעניינות הגוברת ברילקה בדורנו הרחוק מאסתיטיקה ומרומאנטיקה. קשה להסביר את השפעתו – החורגת מתחומי זמנו ולשונו – אם לא היתה שירתו אלא השתפכות-נפש. אמנם, רילקה גדל באוירה רווּיה רגישוּת וגעגועים ליופי שחלף. הוא היה בן למשפחה זעיר-בורגנית מאוכזבת בפראג של הקיסר פראנץ-יוסף. אביו היה מר-נפש על שלא התקדם בדרגות הקצונה האוסטרית וחיפש כל ימיו ראיות לייחוס-מוצאו. אמו היתה בת-טובים, קאתולית אדוקה ויפת-נפש. בצעירותו ספג רילקה את הלכי-הרוח הדיקאדֶנטיים של סוף המאה הי"ט ואת כמיהות התנועה הלאומית הצ'כית. לאחר מכן הרבה להסתופף בבתי אמנים ואצילים והושפע מסגנונה המאולץ, הסנטימֶנטלי, של תקופתו. אין תמה שגם הוא התמכר לשכרון הצלילים, הצבעים, הגוונים הדקים, שאיפיינו את שלהי האימפרֶסיוניזם. אבל המייחד אותו מן המשוררים האחרים בני דורו בגרמניה – כסטיפאן גיאוֹרגֶה והוּגוֹ פוֹן הופמַנסטאל – הוא דווקא זה, שסלד בבולמוס החושני וביעודו של האמן כמכהן בהיכל היופי, או כחוזה המרומם על יתר העם. רילקה ביקש לעשות את שירתו שליחות חינוכית, קרדום לחפור בו בור מים חיים.

פחות מכל נתכוון רילקה לסייע בשירתו להתחמקות מן המציאות. כבר ב"ספר הנזירות" (שנכתב בשנת 1899) הטעים:

 

כָּל הַבָּא קַבְּלֶנּוּ: יָפֶה וְגַם אָיֹּם.

שׂוּמָה רַק לָלֶכֶת: אֵין רֶגֶשׁ רָחוֹק.

. . . . . . . .

קְרוֹבָה הִיא הָאָרֶץ

הַמְכֻנָּה בְּפִיהֶם חַיִּים.

וְזֶה סִימָנָהּ:

הִיא אֵינֶנָּה שְׂחוֹק.

 

וסמוך לעריכת "ספר המראות" כתב אל רודֶן, הפסל הצרפתי הגדול (שרילקה העריצוֹ וחיבר מסה על יצירתו): "הריני פונה אליך לא בלבד לשם מחקר, אלא גם כדי לשאלך: כיצד עלינו לחיות?" ואם נעיין בשיר "פתיחה", ניווכח, כי איננו מתכוון לאריגת קורי פיוט. הן מדובר בו באדם סתם: "כְּכֹל שָׁאַתָּה...". והעץ שהאדם רואה מול האופק איננו נהפך למרקם חלומי. הוא נשאר שחור, תמיר, בודד כשהיה. התבל ה"רַבָּה" שהאדם עושה לו אינה איפוא דמיון. זוהי המציאות. אמנם, אין זו המציאות כעובדה קיימת, בדוּלה מן האדם. על האדם לקולטה, להשתתף בעשייתה. אך גם שותפות זו במעשה-היצירה איננה דבר-מה מלאכותי ושרירותי. התבל מגיעה באדם רק למלוא שלמותה "כַּמִּלֶּה הַמַּבְשִׁילָה עוֹד בַּדְּמָמָה". ולא זו בלבד. השיר גם קורא לאדם להסתגל למציאות החדשה. "כְּכֹל שָׁאַתָּה... לְךָ לְךָ מֵחַדְרְךָ בּוֹ כָּל דָּבָר תֵּדַע" – לְךָ לְךָ לקראת החדש, הבלתי-ידוע.

רילקה קורא איפוא לאדם לא לייפות את המציאות, לא לחפות עליה, כי אם למרוד בה ולשנותה. הסיטואציה האמיתית בשיר "פתיחה" טעונה מתח עצום. האדם איננו יכול להישאר בביתו הרגוע, בחדרו "בּוֹ כָּל דָּבָר תֵּדַע". עליו לצאת החוצה, גם אם דבקות עיניו בסף הבלה, גם אם קשה לו להינתק מעברו. ובצאתו – עומד הוא ביקום לבדו:

הָאַחֲרוֹן מוּל הַמֶּרְחָק בֵּיתְךָ

בינו לבין האינסוף אין שום חציצה או מגן. אותו אילן שחור שהוא מציג "מוּל הַשָּׁמַיִם" אינו אלא פעלו, מראה עיניו "הַיְגֵעוֹת מֵעֲמָלָן". האדם הוא המרימו, הזוקפו, על כל משא שחורו. הוא לבדו בסוגל לעשות זאת בריקנות שמסביבו. ורק עשייתו זו יוצרת מחיצה בינו לבין האינסוף האיום – ולוא גם אין מחיצה זו אלא האילן התמיר, הבודד. באותה ריקנות של "מרחק" ו"שמים" האופפת אותו, גם אילן בודד הריהו "תֵּבֵל רַבָּה", אחיזה של ממש, דבר מה שהאדם יכול למצוא בו עניין וטעם, עד אשר "עֵינֶיךָ יַנִּיחוּהָ בְּחִבָּה".

את המקרה הפעוט של ראיית האילן ממלא איפוא רילקה משמעות עמוקה. הוא תופשהּ לא בהתרשמות האדם, אלא כפעולתו. האדם תופש כאן את מקום האלוהים, נהפך מבריה לבוראה של תבל רבה. האדם הוא הבורא את העולם, כי אין אחר שיעשה זאת במקומו, למענו. כי אין באינסוף – "מוּל הַמֶּרְחָק" – אלא הוא לבדו. כי אינו יכול לסמוך אלא על כוחו, על עצמו. ואולם זאת אומרת גם, כי האדם בורא את עולמו, פועל, חי, לא לתכלית כלשהי, אלא מרצונו בלבד, באשר אין הנמצא אלא הוא ומעשי ידיו. אך במציאות שהאדם כל-יכול בה והיקום חסר-טעם, אין גם טעם לרצונו. השיר "פתיחה" רומז לכך באמרו על התבל:

וְּכָהֵבן רְצוֹנְךָ אֶת טַעֲמָהּ

עֵינֶיךָ יַנִּיחוּהָ בְּחִבָּה.

וביתר החלטיוּת אמור הדבר באחד משירי "ספר הנזירות":

כָּל טַעַם הוּא רַק זָר חוֹסֶה

אֲשֶׁר סּוֹפוֹ לֹאבַד.

הסיטואציה המתוארת ב"פתיחה" אופיינית לרוב שירי רילקה. הנושא המרכזי ביצירתו הוא היתום, הדווי שבעולם אינסופי, ריקן, חסר עוגן וטעם, החרדה ששרוי בה האדם שאין לו אלוהים. רילקה הוא אחד הראשונים אשר חשו בכל חריפותו של דוי זה, באי-הנחת שבתרבות, בחשיפתו הקיומית של האדם העכשווי, רב-התושיה, גדול הטכניקה, השולט במשאבי הארץ, הזוקף את מגדליו אל מול השמיים, אבל אינו מסוגל לאהוב ואיננו מוצא לו מנוח. "ספר העוני והמוות" הוא זעקה מרה על "אֵימַת הַכְּרַכִּים" שהיא "עֲמֻקָּה וְעַד צַוָּאר תַּגִּיעַ". הבדידות והמועקה שבחיי העיר הגדולה הן הציר שעליו סובבות "רשימותיו של מָלְטֶה לַאוֹרִידְס בְּרִיגֶה", יצירתו הפרוזאית הגדולה של רילקה. ב"סוֹנֶטִים אֶל אוֹרְפֵאוּס" מזהיר רילקה כי

בַּכִּבְשָׁנִים דּוּמָם יֶעֱשָׁנוּ

אִשֵּׁי הַתְּמוֹל וְקֻרְנָסֵי הַקִּיטוֹר יוּרָמוּ

וְיִגְדְּלוּ. אַךְ כֹּחֵנוּ פּוֹחֵת כְּמוֹ נִשְׂחֶה הַיָּמָּה.

ענוּתו של האדם הנאלץ לחיות בסביבה מלאכותית, ממוכנת, מתוכננת, בעולם שהוא עצמו יוצרו ומשחיתו; בעית הניכור ו"איכות החיים" (בז'ארגון של ימינו), היא המשתקפת בשיריו של רילקה. "כיצד נוכל לחיות – שאל באחד ממכתביו – אם נבצר מעִמנו לתפוש את יסודות החיים הללו? כשאין אנו מסוגלים לאהוב, מהססים להחליט ומפקפקים מול המוות?" אין תימה על שיש[1] רואים ברילקה את "גדול משוררי תקופת המכונות והעובדים השכירים" (פריץ קלאט) וקובעים את מקומו בין ניצשה ודוסטוייבסקי לקאפקה (אֶרִיךְ הֶלֶר) כאחד ממבשׂרי האכסיסטֶנציאליזם. אין תימה על שידידו, הפילוסוף רודולף קאסנֶר, כתב עליו, כי מכל גדולי השירה בגרמניה היה רילקה הבלתי בורגני ביותר (וגם הפחות גרמני שבכולם).

ביצירתו של רילקה כמעט ואין זכר לבתי-חרושת, לטכניקה, למדע, לבעיות סוציאליות. אבל גם בשעה שהוא מתאר פסלים, נופים, בני-אדם, חיות, דמויות מיתולוגיות, חבוי בתוכנם הגלוי של תיאוריו משמעם הסמוי: ניכורו של האדם, הקרע שבין האדם העכשווי לבין המציאות, הטבע. האדם של רילקה ניצב תמיד מחוץ ליקום וממולו. לפיכך חש הוא את עצמו ריקן, מבקש את תיקון נשמתו דווקא בעצמים, בדברים הממשיים שמסביבו. ענוּתו היא תוצאה ישרה מחרותו, כשם שמוגבלותו היא תוצאה מכוחו:

בִּמְקוֹם בַּעֲנָוָה וָנַחַת

לְהִשְׁתַּלֵּב בִּשְׁבִילֵי עַד,

נִתְקַשֵּׁר כָּךְ וְגַם אַחֶרֶת,

וְהַחוֹרֵג מִכָּל מִסְגֶּרֶת

הֲרֵיהוּ לְעוֹלָם בָּדָד.

סיטואציה קיומית זו, המתמקדת במועקת הבדידות, מטביעה את חותמה לא רק על תכנם של שירי רילקה, אלא גם על צורתם. האדם המנותק מן הקשר החי, הטבעי, עם סביבתו, חש את עצמו עומד מול עולם זר ועויין, מופקר לכוחות אלמוניים, כמין בורג קטן במנגנון ענק. הוא חש את קיומו כמצטמצם במילוּיוֹ של תפקיד מסויים, כאילו אינו אלא כלי או אף עצם דומם:

אַגִּידָה לְךָ: אֵין אִישׁ חַי אֶת חַיָּיו.

מִקְרִים הֵם בְּנֵי-אָדָם, קוֹלוֹת מֵחֹשֶׁךְ,

פְּחָדִים, שִׁבְרֵי יוֹמְיוֹם, זוּטוֹת שֶׁל אֹשֶׁר,

מִיַּלְדוּתָם מֻסְוִים, מְחֻפָּשִׂים,

בּוֹגְרִים כְּמַסֵּכוֹת, פָּנִים חֵרְשִׁים.

שיריו של רילקה מבטאים את דלדולו הקיומי של האדם בן ימינו, את ניכורו העצמי, בהציגם את עולמו הפנימי מזווית-ראייתו של משקיף מבחוץ; בכך שאינם מביעים חוויות, כי אם קובעים ומנתחים אותן. המיוחד בליריקה של רילקה הוא שאיננה סובייקטיבית, כי אם אובייקטיבית. בני-האדם שבשיריו רובם ככולם מוגדרים, ולכן גם מוגבלים, כאילו בעלי מלאכה אחת: "נביא", "סומא", "יתום", "אוהבת", "אלמנה". אפילו חווייה אישית עמוקה כ"מפנה" בחייו מתאר הוא בגוף שלישי (כי הגוף הראשון שבשיריו אינו אלא העמדת-פנים, כמו של שחקנים). ורבים מן הטובים והמפורסמים בשיריו אינם אלא תיאורי דמויות ומאורעות, הקיימים כמו קיום כפול: כתיאור פיוטי של מציאות מסויימת וגם כישות שירית הקיימת בזכות עצמה והמסמלת מציאות אחרת, יותר עמוקה, השונה מן המציאות הגלויה, והמלאה סתירות ומתחים. (שירים אלה זכו לפיכך לכינוי מיוחד: Dinggedichte, כלומר: "שירי-עצמים" או "שירי ממשות".):

שֶׁכֹּה אֹהָבָה, עַד כִּי זֶה הַנֵּבֶל

הִרְבָּה נְהִיָּה מִכָּל נְשֵׁי הַנֶהִי;

עַד כִּי עוֹלָם נְהִיָּה נוֹצַר, שֶׁבּוֹ

הַכֹּל שֵׁנִית הָיָה: יַעְרָוֹת וָגַיְא,

נָתִיב וָעִיר, שָׂדֶה, נָהָר, חַיּוֹת;

עַד כִּי סְבִיב הָעוֹלָם הַהוּא גַם כֵּן,

כִּסְבִיב הָאָרֶץ הָאַחֶרֶת, שֶׁמֶשׁ

וּשְׁמֵי-דְמָמָה מְכוֹכָבִים הִלְּכוּ,

שָׁמַיִם שֶׁל נְהִי, מְלוֹא כּוֹכְבֵי סֶלֶף –:

כך מתאר רילקה את אבלו של אורפאוס ("אורפֵאוס, אֶברידיקה, הֶרמֶס"). הסיבה לליקוי המאורות, להסתלקות השכינה מחיי האדם, נעוצה איפוא בעצם הכפילות שבחיינו, בהבדלה שאנו מבדילים בין קודש לחול, בין הפרט לכלל, בין האדם לתבל. "הַחַיִּים שׁוֹגִים כֻּלָּם בְּכָךְ שֶׁהֵם מַרְבִּים מִדַּי לְהַבְחִין", אומר רילקה ב"אלגיה הראשונה".

אולם חשיפת הכפילות שבעולמנו, הדווי שבניכור, הריהי רק פן אחד בשירת רילקה. ואילו הפן האחר בה הוא מזמור העוז והאמונה. כמו ניצשה, שהשפיע עליו השפעה עמוקה, כן ביקש גם רילקה לא רק להביע את מועקת האדם המיותם שבימינו, אלא גם ללמדו להתגבר על חרדתו ועל ענוּתו. ככל שהעמיק לחוש את בדידות האדם ואת חדלונו, לא אמר נואש, כי אם שאב מתוך כך כוחות חדשים, מצא ניחומים בעצם העובדה שיש לאדם כוח לשאת את כאבו, לעמוד במשבר, לחיות גם באפס אהבה ותקוה:

וְרַק סוֹהֵר לְךָ יִהְיֶה אֱלֹהַּ,

שֶׁמִּכָּל סֶדֶק עֵינֵי זָר נִבְזוֹת

בְּךָ יִתְקַע. וְאַתָּה תִחְיֶה בְּכָל זֹאת.

חרף הפילוג והפיצול המעכירים את חיינו, מדגיש רילקה, יכול האדם להתגבר על ניכורו, לבטל את המחיצה שבינו לבין הטבע, בין הפְּנים לבין החיץ, להתעלות על ה"אני" האישי המצומצם, ועם זה לסלק גם את תחושת הבדידות והדווי:

הוֹ בַּיִת, הוֹ שָׂדֶה, הוֹ אוֹר עַרְבִּית,

הֲרֵי פִּתְאֹם כִּמְעַט פָּנִים תַּסְבִּיר,

תִּהְיֶה חָבֵר רַחוּם וּמְרֻחָם.

בְּכָל הַיְצוּרִים עוֹבֵר מָקוֹם אֶחָד.

מְקוֹם פְּנִים הַתֵּבֵל...

אָהוּב אֲנִי. וְנִשְׁעֶנֶת עַל לִבִּי

תֵּבֵל יָפֶה וְדִמְעָתָהּ מוֹחֵית.

כדי להגיע לכך, אומר רילקה, עלינו להתנער מן התפישות המקובלות, מדמויות העולם שאנו מורגלים וגם מוגבלים בהן:

בֵּינֵינוּ מַבְדִּילָה מְחִצָּה דַּקָּה בִּלְבַד,

וְרַק בְּמִקְרֶה. כִּי יִתָּכֵן, –

מִפִּיךָ אוֹ מִפִּי מִלָּה אַחַת –

וְהִיא תִּתְפּוֹרֵר

בְּלִי קוֹל, בְּדוּמִיָּה:

מִתְמוּנוֹתֶיךָ הַמְּחִצָּה בְּנוּיָה.

עלינו לפעול, לעשות, להיות שותפים במעשה היצירה, כי רק על-ידי כך נצא מגדרנו ונמצא את עצמנו עשירים משעלה על דעתנו.

אוֹתְךָ יַשִּׂיג רַק מַעֲשֶׂה,

יַבְהִיר רֵק פֹּעַל-יָד

כתב רילקה כבר ב"ספר הנזירות". וכן הדגיש ב"גוּפוֹ של אפּוֹלוֹ קַדמָאִי" (שב"שירים חדשים"):

לְךָ וְשַׁנֵּה אֶת חַיֶּיךָ

וכן פירט ב"אלגיה התשיעית":

וְשֶׁמָּא אָנוּ כָּאן כְּדַי לְהַגִּיד: בַּיִת,

גֶּשֶׁר, בְּאֵר, שַׁעַר, כַּד, עֵץ-פְּרִי, חַלּוֹן, –

לְכָל הַיּוֹתֵר: עַמּוּד, מִגְדָּל... אֲבָל לְהַגִּיד, הָבֵן-נָא,

הוֹ, לְהַגִּיד זֹאת כָּךְ, כְּפִי שֶׁהַמַּמָּשִׁים עַצְמָם בִּפְנִימָם

מֵעוֹלָם לֹא חִשְׁבוּ לִהְיוֹת.

כי "להגיד" – זאת אומרת: להביע, לעצב עיצוב אמנותי, – היא מלאכתו, דרך עשייתו של המשורר, ולכן גם דרך חייו. שהרי "אמנות אינה אלא אחת הדרכים לחיות", כניסוחו באחד ממכתביו.

אבל המיוחד בהגותו של רילקה הוא, שאינו מצפה לשכר פעולתו, שאינו מבקש ישועה בעתיד וגם לא ניחומים בתכלית כלשהי, אלא מקבל את העמל והתלאה כחלק הכרחי של החיים; שהוא מברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. כלום אין די לאדם בכך שהוא אוהב, משתוקק – שואל רילקה – גם אם אינו משיג את מבוקשו? גם אם נבצר ממנו להשיגו?

אַתְּ, שֶׁאֵינֶנִּי אוֹמֵר לְךָ כִּי

בַּלֵּיל אֶבְכֶּה חֶרֶשׁ;

שֶׁהֱיוֹתֵךְ כָּךְ מְכַלָּה אֶת כֹּחִי

כְּמוֹ עֶרֶשׂ;

אַתְּ, שֶׁאֵינֵךְ אוֹמֶרֶת לִי כְשֶׁבִּגְלָלִי

שְׁנָתֵךְ נוֹדֶדֶת;

הָאֵין אָנוּ יְכוֹלִים

אֶת הַתִּפְאֶרֶת

לָשֵׂאת בְּלִי שֶׁנִּשְׁבְּעָה?

וביתר בהירות ב"אלגיה העשירית":

אֵיכָה נְבַזְבֵּז מַכְאוֹבֵינוּ!

... וַהֲרֵי הֵם

עִתּוֹתֵינוּ, עַצְמֵנוּ הֵם שֶׁבַּ-

שַׁלֶּכֶת, כָּרִים, בְּרֵכוֹת, נוֹף מְכוֹרָה,

וכאן מגיע רילקה לאמירת "הן" לחיים על אף הדווי שבהם, ביתר דיוק: לאמירת "הן" גם לדווי, לחיוב הקיום והחיים ללא כל סייג ותנאי, גם אם כרוך הדבר בוויתורים ובמכאובים קשים ביותר. כך הופכת לו הקינה לשיר הלל.

עֵת עַד תֹּם

תְּאֻכַּל הֲרֵי תִגְבַּר כִּפְלַיִם.

בִּתְמוּרָה הֱוֵי יוֹצֵא גַּם בָּא.

אִם מַר לְךָ שֶׁתוֹת – הֱוֵי לְיַיִן,

הִקָּרֵה בִּמְקוֹם כֻּלְּךָ תַּרְפֶּה.

אומר הוא באחרון ה"סונטים אל אורפאוס". וזהו גם פשר אימרתו הנודעת

עֲנִיּוּת הִיא זֹהַר רַב מִבַּיִת.

יש רואים באמרה זו עדות להסתגרותו במגדל-שן פייטני, להתעלמותו ממצוקת העניים ומן הצורך בתיקונים חברתיים. אולם ראייה זו נעוצה בחוסר הבנה. רילקה לא התעלם מן הבעיות החברתיות, אלא שלא האמין, כי ניתן לשחרר את בני-האדם ממצוקתם בעזרת שינויים אירגוניים וטכניים כל עוד לא ישתנו בני-האדם עצמם, כל עוד לא יכשירו את עצמם לחיים חדשים. דווקא משום שהעולם שבימינו מדכא ומחריד – הורה רילקה – שׂוּמה עלינו למצוא בנו כוח לא רק לשאתו ולשנותו, אלא גם לגלות בו פנים חדשות. שׂוּמה עלינו לחולל את הנס בקרבנו, כי אין מי שיוכל לחוללו מלבדנו. עלינו לשוב ולקדש את העולם, גם אם יהיה הדבר כרוך במות ה"אני" הישן שבתוכנו. עלינו למצוא את האלוהים (ללדת אותו, אומר רילקה בדימוי פאראדוקסאלי), אפילו יהיה אלוהינו

גְּדוֹל אַבִּירֵי הָאָיִן,

הַמֶּלֶךְ הָאֶבְיוֹן וַחֲפוּי הָרֹאשׁ.

שהרי אלוה זה יוכל לשאוב את כוחו רק מכוחנו, רק מזה שנתעלה על עצמנו, שנשלים אם העולם ונשלימנו בלבנו.

לֹא נָבִין יִסּוּרִים,

לֶאֱהֹב לֹא נִלְמַד,

מִן הַמּות הַמְמוֹגֵג

הַצָּעִיף לֹא נָרִים.

רֵק שִׁיר בְּאֶרֶץ רַבָּה

מְקַדֵּשׁ וְחוֹגֵג

כדי לשוב ולהשתלב ביקום צריך איפוא האדם להכיר בקיומו של כוח עליון, בכוֹח הסמוי ממנו והנשגב מתושייתו. על האדם לשכב

בְּצֶנַע

עַל לוּחַ לְבָבוֹ כִנוֹר נוֹגְנִים

כתב רילקה בצעירותו ב"ספר הצליינות". וביתר בהירות באחד ה"סונטים של אורפאוס":

חוּט צִבְעוֹנִי, מִשָּׁעָה שֶׁנִּכְנַסְתָּ לָאֶרֶג,

כְּכֹל שֶׁיִּהְיוּ הַתְּמוּנוֹת שֶׁבְּתוֹכָן תִּשְׁתַּלֵּב

(וְלוּא גַּם זֶה רֶגַע מְסֻיָּם בְּחַיִּים שֶׁל כְּאֵב)

חוּשָׁה כִּי הַכַּוָּנָה לִכְלָלוֹ שֶׁל שְׁטִיחַ הַכָּבוֹד.

רילקה לא הטיף למורא שמיים ולא לביטול הגשמיות. אדרבא, כל שירתו מלאה חדוות חוויה וחושניות עזה, כולה הלל לחיים הארציים בכל שפעת עושרם, בכל גילוייהם.

מִפְּנֵי שֶׁהֱיוֹת כָּאן זֶה הַרְבֵּה... וְלוּא רַק פַּעַם אַחַת:

לִהְיוֹת הָווּי אַרְצִי...

 

משנן הוא ב"אלגיה התשיעית". אבל עם זה הוא גם מטעים (ב"אלגיה הראשונה"):

הֲטֶּרֶם תֵּדַע זֹאת?... כָּל זֹאת הָיְתָה שְׁלִיחוּת.

באשר החיים הארציים כוללים לא רק את מה שגלוי ומוּדע לאדם, אלא גם את כל מה שסמוי ממנו. שכן קיומנו – בגוף, ברוח, במקום מסויים – הריהו גם גילגול מסויים של חלילת הזמן, של התמורות שביקום. הווי אומר: היקוּם על תמורותיו, חלילת הזמן, תלויים בנו, בחיינו ובמעשינו.

 

אֶרֶץ, הַאִם לֹא זֹאת תֹּאבִי: בְּסָמוּי

לְהִתְהַוּוֹת בָּנוּ? – הַאִם לֹא חֲלוֹמֵךְ הוּא,

לִהְיוֹת וְלוּא אַךְ פַּעַם סְמוּיָה?...

וְכִי מַה הִיא שְׁלִיחוּתֵךְ הַנְּחוּצָה, אִם לֹא גִלְגּוּלָהּ שֶׁל צוּרָה?

 

שואל, לכן, רילקה באותה "אלגיה תשיעית". וביתר פשטות אומר הוא זאת באחד משיריו האחרונים:

 

לֹא יֻהֲרָה הִיא בְּמִכְלוֹל אֵין-פֵּשֶׁר

לְהִשְׁתַּתֵּף וְשֶׁכֶם לְהַטּוֹת.

...אֵין זֶה דַי נִשָּׂא בִּלְבַד לִהְיוֹת.

...שֶׁכֵּן בַּגֶּבֶר

לְהִמָּלֵךְ הָאֵל רוֹצֶה.

 

רילקה הרצה את דבריו בלשון של דימויים וסמלים, שכן היה משורר ולא פילוסוף. אולם הוא נתכוון לומר דברים ברורים מאוד. "הוא היה משורר ושנא את הבקֵירוּבי", כתב ב"מלטה בריגה". והמעיינים בשיריו (במיוחד קיתֶה האמבּורגר) כבר עמדו על הדמיון המופלא שבין תפישתו לבין התפישה הפינומֶנולוגית של הוּסֶרל. על קירבתה לפילוסופיה האכּסיסטנציאליסטית העיד היידֶגֶר עצמו.

כאן ראוי לציין גם את הנקודות המשותפות לתפישתו של רילקה ולגישה היהודית, המטעימה גם היא את הדבקות בחיים, את העימות הישיר בין האדם לאלהים, את התביעה מן האדם לעצב את העימות הישיר בין האדם לאלהים, את התביעה מן האדם לעצב בעצמו את חייו. רילקה עצמו היה מוּדע לכך. אין זה מקרה שעזב את הכנסיה הקאתולית, התקיף את הנצרות במלים בוטות, דחה את ישו כמתווך ואת הזיקה לחסד אלהי, ומצא ענין מיוחד בדמויות מן המקרא. אין זה מקרה שרבים משיריו מזכירים מזמורי תהילים.

לחייו האישיים של רילקה נמצא ביצירתו הפיוטית זכר קלוש בלבד. מן הסיפור האוטוביוגראפי שאמר לכתוב על שנות שהותו בבית-הספר לקצינים לא השלים אלא קטעים מעטים. שירי אהבה כמעט לא כתב. את רוב היצירות שחיבר בצעירותו – בימי היותו סטודנט למשפטים וחבר הבוהֶמה הספרותית שך פראג – גנז אחרי-כן. בשנת 1896 עבר למינכן. שם הפגישו הסופר יעקב ואסֶרמן עם לוּ אנדריאס-סאלומֶה, שהיתה לאהובתו, ואחר כך לידידתו האמהית עד אחרית ימיו. לוּ היתה גדולה ב-16 שנים מרילקה, בת גנראל רוסי שנאלצה לעזוב את פטרסבורג בשל פרשת-אהבים סוערת, אשה יפה, מחוננת, סופרת והוגה בבעיות אמונה ותרבות. בנעוריה היתה ידידתו של ניצשה, ובאחרית ימיה תלמידתו של פרויד. רילקה הלך אחריה לברלין, מקום מגוריה של לוּ עם בעלה. שם שמע הרצאות באוניברסיטה (אצל הפילוסוף זימֶל) ונתוודע אל הסופרים והאמנים בבירת גרמניה. יחד עם לוּ נסע פעמיים (ב-1899 וב-1900) לרוסיה, ביקר אצל טולסטוי, נתארח אצל הצייר פאסטרנק, ונתרשם עמוקות בכנותם של פשוטי העם ומאמונתם החיה. הוא ביקר גם באיטליה, ולבסוף נתיישב בווֹרפּסוֶדֶה, נשא אשה, ונתכוון להקים שם בית ומשפחה.

אולם תקוותו נכזבה, כי בסוף שנת 1901 – ימים מספר אחרי הולדת בתו – בוטלה קצבתו המשפחתית. לשוא ניסה רילקה למצוא לו משרה או עבודה קבועה. הוא חיבר מונוגראפיות על קבוצת האמנים בווֹרפּסוֶדֶה ועל הפסל רודֶן, אבל הכנסתו לא הספיקה למחיית משפחתו. רילקה עזב איפוא את ביתו ומאז ועד סוף ימיו היה נע-ונד – בפאריס, באיטליה, בדניה, בשבדיה, בספרד, במארוקו, במצרים, בגרמניה – חי בדוחק משכר הרצאות, הקראות ותרגומי-פיוט, אך בעיקר מתמיכת ידידים ומעריצים עשירים. לעתים התאכסן באחוזות ובטירות, ולעתים בחדרים שכורים ובבתי-מלון זולים. היה איש רֵעים, אבל תמיד יחידי. נקלע בין קלוחי יצירה שופעת לתקופות דכדוך, ייסורים ומחושים (זמן מה אף אמר לעבור טיפול פסיכואנליטי, אבל נמנע מכך מחשש שיבולע לכשרו השירי). הרבה לכתוב מכתבים, אהב להלך יחף כדי לחוש ברגליו את מגע האדמה, קשר קשרי אהבה עם נשים רבות, אך תמיד חזר בפחי-נפש אל העיסוק האחד של חייו – אל השירה, אל שירת ההגות. במשך זמן מה (1905 – 1906) עבד כמזכיר אצל רודֶן במידוֹן. מלחמת העולם (1914) השפיעה עליו כהלם. חפציו בפאריס אבדו. רילקה גוייס לצבא האוסטרי ועבד חודשים אחדים (1916) כעוזר בארכיון. אחרי המלחמה ישב רוב ימיו בכפר נידח בדרום שוויצריה, ושם גם נפטר, בודד בבית-חולים, בייסורים קשים, ממחלת הלבקומיה. בחייו – בלי בית, בלי משפחה, בלי עיסוק מסוים, בלי פרנסה בטוחה, אורח רצוי בכל מקום ובכל מקום נכרי – הוא כמו הדגים את תלישותו של האדם העכשווי. אך הקשיבוּת הרבּה לשירתו היתומה מעידה גם על עוצם הכמיהה להתגבר על תלישות זו.

 

רילקה היה בן-בית בכמה ארצות ובלשונות שונות. הוא כתב שירים לא רק גרמנית, אלא גם רוסית, צרפתית ואיטלקית. רוב שיריו פורסמו באסופות שערך רילקה עצמו (קצתם לא כונסו עד היום), אבל אסופות אלו אינן מביאות את השירים לפי זמני כתיבתם, ולפיכך אינן משקפות בצורה נאותה את דרך צמיחתם ואת התפתחותו הרוחנית. בספר זה העדפנו איפוא להביא את השירים לפי סדרם הכרונולוגי. בכמה מקומות – שסומנו בכוכב (*) – צורפו לשירים הערות הסבר, שהובאו בע' 253, אם כי בלוח השירים שצויינו גם האסופות שהשירים נכללו בהן בשעתם.

 

אֶל כְּנֵסִיַּת-קָט זוֹ עוֹלִים אֶל עָל,

בְּרוּמָהּ שֶׁל הַגִּבְעָה אוֹתָהּ בָּנוּ;

וּכְפָר דַּל זֶה בְּיָדֶיהָ הוּא נָתוּן,

לִצְפוֹת בּוֹ וּלְגוֹנֵן בּוֹ הַדְּמָמָה.

 

אַךְ הָאָבִיב מַגְבִּיהַּ עוֹד לְמַעְלָה.

הִיא מְחַיֶּכֶת לֹבֶן כְּכַלָּה;

רְאוֹת הַבְּקָתוֹת כְּבָר אֵין הִיא יְכוֹלָה,

וְרַק אֵלָיו תַּבִּיט בְּדֹם עִנְבָּל לָּהּ.

 

ברלין 12 בדצמבר 1897

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] "שי" במקור המודפס, צ"ל: שיש – הערת פב"י.