_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בשביל דברים של מה בכך

בן-אביגדור

לתוכן הענינים

 

מדי שנה בשנה, הימי ספטמבר האחרונים, יבואו גם שניהם אל המקום הנועד.  כל אחד מעבר אחר יבוא, ושם הם נפגשים יחדיו.

המקום הזה הוא – פינה נסתרה ונעלמה בגן-הטיול הגדול אשר מחוץ לעיר.

והימים ימי סגריר.  הרוח הומה ומיילל בין ענפי העצים הנקרחים.  מסביב ערימות עלים נובלים, שנשרו מן העצים, - שרידי חיים שכבר אפסו.  כל הכיכר מסביב ייראה כשדה חללים גדול, ומרגע לרגע יתוספו חללים חדשים אל הישנים.  והעצים הערומים כמעט, כמתאבלים עומדים כסופים על קברי מתיהם...  הספסלים אשר משני עברי השדירה רטובים וקווי מים וביצה לפניהם.  המטר מטפטף בעיצבון ובעצלתיים מבין העצים וענפיהם.  ונעלי הרגליים אשר להולכים מוסיפים מרגע לרגע להירטב ולהשרות במים, גם מנטפי המטר ממעל וגם מרסיסי המים אשר בעשב שמסביב לעצים.  ומסביב חשכת ערפל נתעב פרושה ורובצת על כול.

המה ניגשים אל קצה השדירה, מקום פרשת דרכים שונים, ויעמודו.

המה עומדים שחוחי ראש ובעיניים נטויות לארץ כאבלים.

ובמקום הזה אין כל גל, אין כל קבר ומצבה; ובכל זאת – במקום הזה נקברה נשמתם, לשד חיתם ולבתם, הלא היא – אהבתם.  ולא בקבורת כל נפש אחרת היתה קבורתה.  היא לא מתה אז, חיים נקברה.

בקרב הימים אמנם כבר מתה, אבל זכרונה זיכרון מאדיב וממרר, עודנו חי בלבות שניהם.

והיום הזה הוא יום הזיכרון להם, יום הזיכרון לקבורת אהבתם, מדי שנה בשנה.

גם היום ההוא, לפני עשרים שנה, היה יום כזה, יום כהה וסגריר, יום מלא שיממון ועיצבון.

ואולם לפני זה כמה ימי אורה ואושר היו להם.

מראיהם וחזות פניהם הם עתה כמראה הטבע מסביב.  מסביב כמישה ובליון, קדרות ושיממון, וגם בפניהם ניכרים אותות הכמישה והבליון, הקדרות והשיממון.  קומת האיש הגבוהה כפופה מעט, גוו כחוש ודל, ופניו חוורים, ומלאי קמטים, ועיניו מפיקות מרירות ושיממון; גם האשה כחושה ודלה מאוש, ופניה מראה ירוק להם, לחייה שפו ועיניה מפיקות ליאות ועיצבון.  וכל תווי פניהם מביעים חוסר חיים ותנועה, הם נבלו.  ואולם בימים ההם והוא היה בן עשרים וחמש שנה, בעל קומה גבוהה ופניו היו זכים ומלאי אודם ורעננות, מצחו היה גבוה ורחב ומפיק הוד, ועיניו הביעו חיים ועוז, וכל רואיו אמרו עליו כי גבר יפה תואר ורענן הוא מאוד; וגם היא נחשבה בימים ההם בין בנות העיר היפות.  והיא היתה אז בת עשרים ושלוש שנה, בעלת פנים עגולים ושחרחרים מעט ולחיים כתפוחים אדמדמים, ועיניים מפיצות זיקי רגש ותנועה, קומתה הדורה ומבנה ועוז איתן.  ושניהם היו גם אנשים משכילים, יודעי דעת ולשון, ואבות שניהם היו אנשים אמידים מגרי העיר N החשובים ולא ידעו אז כל מחסור בחיים.

אז היו מלאים חיים ותקווה, וכל משאת נפשם ותקוותיהם מצאו באהבתם.

והאם לא אהבו אז איש את ריעהו אהבה עזה וכבירה מאוד?

וכפעם בפעם עוד יעלה על זכרונם אחד מימי האביב ותקווה.  ואז רק שבועות אחדים עברו למן היום אשר התוודעו איש אל אחיו, לרגל שבתם בנאות קיץ מחוץ לעיר מושבם, היא עיר מולדתם ועיר מגורם עתה, ורק ימים אחדים – מעת אשר נשבעו איש לריעהו אהבה נאמנה, אהבת נצח.  והשעה היתה אז השעה החמישית בבוקר.  כל גרי מעונות הקיץ עוד ישנו את שנתם, במנוחה ובנעימות, אך היא לא ישנה.  וכאשר אך חדרו מבעד לחלון אל חדרה קווי השמש הראשונים הקיצה משנתה וייצר לה המקום בחדר הקטן.  היא היתה מלאה אז רגש ומאוויים, שאיפות ותקוות, ורוחה שאף למרחב ותמהר ותלבש את בגדיה ותלך היערה לשאוף רוח צח, לשמוע רננת צפרים בין עפאים ולחלום בהקיץ על אודותיו, על אודות תמונתו הנעימה אשר לא תסור מנגד עיניה ברוח, והנה אך צעדה צעדים אחדים במסילת היער, ותרא והנה הוא הולך לקראתה בזרועות פשוטות.  – היא חרדה כמעט ותיסוג צעד לאחור, אבל ביוד רגע והנה היא חבוקה בזרועותיו ונשיקה חמה, רעננה כרעננות הטל הפרוש מסביב, נשמעה בדממת היער, והצפרים צפצפו בנעימות, כמו קידמו את פני הנאהבים בברכת הבוקר.

– אבל אנוכי לא פיללתי, יקירי, כי אמצאך עתה בזה – קראה אליו חרש ותתרפק עליו באהבים.

– אנוכי ידעתי כי בוא תבואי, חמדתי, ואחכה לך – קרא הוא בקול נעים וצחוק חן.

והיער ענה בהד לעומת קולותיהם הצלולים.

– ואיך ידעת כזאת, מאקס יקירי? – שאלתהו בחיבה.

– יען כי בהאיר הבוקר הקיצותי ולא יכולתי עוד לישון שנית ואדע כי גם את לא תישני, ובלכתי לשאוף רוח צח ביער ידעתי כי גם את תעשי כזאת, כי נפשותינו בכול נשתוו, כאשר תדמה הנפש אל עצמה.  כי מה אנחנו אם לא נפש אחת בשתי צורות חיצוניות שונות? האין זאת, קלרה היקרה?!

– אמנם בן הוא, מאקס! – ענתה – תכונות נפשותינו בכול נשתוו.  וגם עתה כמוני כמוך סיבה אחת המריצתנו להשכים קום ולהיפגש יחדיו ביער.

– והלא זה כל סוד אהבתנו – קרא ברגש – לולא היתה תכונת-נפש אחת לשנינו בכול כי עתה לא נקשרנו יחדיו ולא אהבנו איש את ריעהו כיום הזה.  אנוכי ביקשתי לי אך אשה כערכי, אשר תתאים בכול עם הלך נפשי והגות לבי – ואשה כזאת הכרתי בך ביום הראשון להיפגשנו יחדיו.

– וגם אנוכי, יקירי, ביקשתי לי אך איש כמוך.  ואיש אחר, בעל תכונת-נפש אחרת לא לקח את לבי לעולם.

ואז טיילו שניהם שלובי זרוע באחת משדירות היער, הצפרים הוסיפו לרנן, והרוח הוסיף ללחוש סודות באוזני היער, וגם הם לחשו סודות איש באזני ריעהו והסודות מה נעימים היו! סודות אושר וסודות נועם! סודות האהבה בכל תוקף דמיונותיה.

וכל עוד היתה אהבתם חדשה עמהם, כל עוד אשר היו שיכורי אהבה, היו מאושרים.  אז שתו לרוויה אך את היין המשומר בה ליחידי סגולה, הערב לחך והמעדן את הנפש; אבל ימים באו והם החלו להתעורר משכרונם ולהביט אל אשר מסביב להם בדעה צלולה ועיניים פקוחות, ואז – החלו לטעום לאט, לאט גם את החומץ שבאהבה, ושיניהם קהו לעתים קרובות.  הם היו בעלי תכונת נפש אחת, וזאת היתה להם לרועץ.  הם היו שניהם תקיפים בדעתם, בעלי רצון וכביר וקשיות עורף, שניהם בעלי אידיאל אחד, בעלי "פרינציפים" ואקסיומות, וכל אחד חשב את דעותיו לאקסיומות ו"פרנציפים" קבועים שאי אפשר לזוז מהם, ובדעות הן לא יכלו להתאים תמיד.  ואז באו, כפעם לפעם, לידי התגוששות והתנגדות, ואלה הביאו גם לידי מריבות.  ובשל מה היה כל אלה? בגלל מה התנגחו לפעמים? הלא אך בגלל דברים קטני ערך, בשביל דברים של מה בכך – אבל מה בצע בקירוב מקום, בגבול מבדיל אך מעט, אם כל אחד לא יזוז אף צעד ממקום עמדתו? חומר וקשה וחומר רך כי יתנגשו יחדיו וחדר הראשון בשני ומתחהו וקיפלהו וכפפהו לפיהו, והשלים בו את פרצותיו וחסרונותיו והתלכדו יחדיו לחומר אחד; אבל שני חומרים קשים במידה אחת כי יתנגשו יחדיו אז יתפוצצו שניהם יחדיו או ירחיקו זה מעל זה בכוח רב ויתרחקו איש מרעהו לגמרי.

יש אשר קראו יחדיו בספר וכל אחד הוציא משפט אחר על הספר, ויתווכחו כל אחד בתוקף דעתו ויתעצמו ויבואו גם לידי כעס ומריבה!

– הנני רואה, כי אין לך כל מושג במקצוע הספרות הזה – קראה אליו בבוז.

– ואנוכי רואה כי לא תביני כלל מה שתקראי – קרא הוא אליה בחמה...

ואז היו עוברים ימים מספר ולא דיברו איש את ריעהו.

יש אשר היה בא לבית אבותיה לבקרה והיא ישבה וקראה בספר או עשתה מלאכתה ברקמה ותתנכר ולא הספיקה מקריאתה או מעבודתה בבואו ותעשה את עצמה כאינה מרגשת כלל את בואו וכאילו אין דבר בואו נוגע אליה.  ואז היה יושב רגעים אחדים ואחר היה נפרד מעליה ולא בא עוד לבקרה ימים מספר.  ויש אשר ישבו שעות אחדות יחדיו והוא היה מתנכר ולא הראה לה כל אות חיבה, ואז היתה היא כועסת עליו בלבה ותתנכר גם היא ותראהו אותות קרירות רוח ותדבר אליו כאשר ידברו את איש זר.

פעמים רבות באו לידי ויכוחים בדבר הנהגת ביתם לעתיד.  הוא אמר כי לא יהיה כל זכר בביתם לענייני הדת, וכי גם את הילדים אשר יוולדו להם יחנך בלי כל דת, ורק כאשר יגדלו ויידעו במה לבחור בעצמם אם להישאר בלי דת ואם לבחור בדת הרצויה בעיניהם.  ואולם אין לו כל צדקה להעמיס עליהם דת בעל כורחם בהיותם עוד קטנים, מבלי דעתם מאומה לבחור בטוב ולמאוס ברע, ואשר אולי ברבות הימים תהיה לא לפי רוחם.

– הן תדע, מאקס, כי אדיקותי בדת איננה גדולה משלך – קראה אליו – ובכל זאת אני מכירה ביסודי הדת פרינציפים מוסריים, אשר יביאו תועלת לאנשים שאין להם עוד מקורים אחרים לפרינציפים מוסריים כאלה, ואשר על כן נחוץ מאוד לחנך ילדים ברוח הדת, ברוח המוסר שלה, עד אשר יגדלו והיו לאנשים מוסריים, ויוכלו אז בעצמם לפרוק מעליהם עול הדת אם לא ימצאו עוד כל צורך בה, כאשר עשינו גם אנחנו, אם כי חונכנו על ברכי הדת.  ולכן לא אסכים לך בשום אופן לגרש את הדת מביתנו בשביל הילדים שיהיו גם ילדיי ואתה אין לך כל הצדקה להכריחני לחנך את ילדיי לא לפי רוחי.

– ואת אין לך כל הצדקה להכריחני לחנך את ילדיי לא לפי רוחי – קרא הוא בהחלט.

– אם כן בחר לך אשה אחרת אשר תסכים לדעתך.

– ואת בחרי לך איש אחר אשר יסכים לדעתך.

ואז עברו שבועות אחדים אשר לא ראו איש את רעהו.

התנגדות כזאת נגלתה אצלם בכל עניין ועניין שנקרה לידם, גדול או קטן.

ויש אשר כמו התאמצו להתעקש ולהתנגד איש לריעהו בכל אשר יכלו.

ואז פרצה ההתנגדות בפעם האחרונה.  שבועות אחדים לא נפגשו איש את ריעהו ואחר הושלמו יחדיו.  ויהי באחד מימי ספטמבר האחרונים, כעבור שנה ומחצה מעת היקשרם יחדיו בקשר האהבה, והוא בא לבקרה ויבקשה לנסוע איתו לגן אשר מחוץ לעיר ולשוט בסירה על פני המים, אבל היא אמרה לו, כי יום סגריר הוא ולח ולא טוב לשוט על פני המים, והיא מבקשת אותו לבקר את בית התיאטרון אשר בגן ההוא.  אולם הוא עמד על דעתו כי ישוטו דווקא על פני המים; ואחרי כי לא הסכימה לו עזב את ביתה בחרי אף ויאמר כי יבקש לו חברות אחרות לשוט עתה בסירה, והיא השיבה לו כי תבקש לה חברים אחרים לבקר עתה את בית התיאטרון.

אז נפגשו שניהם בגן הזה.  היא הלכה בחברת בחורים אחדים ממכריהם לבית התיאטרון אשר היה בגן הזה, ותעבור על פני הנחל אשר שם שט הוא בחברת עלמות אחרות ממכרותיהם בסירה על פני המים.  ובשובה עם בני לוויתה מן התיאטרון נפגשה איתו במקום הזה עם בני לוויתו ולא בירכו איש את רעהו בשלום, וייפרדו זה מעל זה.  היא סרה למסילה אחרת והוא – למסילה אחרת.

וממחרת היום ריבל ממנה מכתב קטן:

"מאקס!

הנני רואה כי אנשים כמונו לא יוכלו להתאחד יחדיו בחיים.  האהבה תדרוש הרמוניה בכול.  ואצלנו חסרה ותחסר לעולם.  ואשר על כן הנני מתירה את אסוריך ומחזירה לך את "דברך", וחופשי אתה לנפשך מעתה לבחור באחרת לחברה בחיים.

קלרה

וכעבור שעה קיבלה ממנו מכתב קטן:

"קלרה!

הנני רטאה כי נפשותינו לא תתאחדנה לעולם באחדות גמורה, ואשר על כן הנני מקבל בחזרה את "דברי" ומשיב לך את "דברך", וחופשית את לנפשך מעתה לבחור באחר לחבר בחיים.

מאקס"

ומני אז נפרדו לגמרי.

הוא נסע לעיר אחרת והיא באה אחרי כן לגור בעיר אחרת, ולא ידעו ולא שמעו איש על אודות ריעהו למטוב ועד רע עד לפני שנתיים – בשובם שנית לעיר הזאת לגור בה וייפגשו יחדיו בגן הזה, ביום הזיכרון הזה.

ומה מר היה שובם זה ומה מרה היתה פגישתם זו!

מה הרבו לסבול ולהתענות במשך השנים הרבות האלה!

הם נפרדו זה מעל זה במכאובי-לב ויסורי-רוח.  הם אהבו זה את זה גם בעת התנגדותיהם ומריבותיהם וגם בהיפרדם זה מעל זה לגמרי.  הפרידה פצעה את לבותיהם פצעים גדולים ועמוקים, אשר לא נרפאו גם בקרב הימים.  אבל כאנשים תקיפים בדעתם ואמיצי לב התאמצו לבלי הראות כל אות מורך והכנעה, ויישאו את גורליהם בדומייה ובכאב עצור ובלתי נראה.

הוא ביקש אז להתקשר את אשה אחרת, אשר אם לא יאהבה למצער ימשול עליה ממשלה בלי מצרים ואשר יטה אל כל אשר יהי רוחו ללכת.  ושה אשר כזאת מצא באשתו הראשונה אשר נשא לו בעיר ההיא, עלמה יתומה מאם ואשר אם חורגת רעה לב לה.  העלמה ההיא היתה טובת לב ורכת המזג, רפת רוח ועדינת נפש וגם נחמדה למראה.  ונפשה דבקה אחריו לאהבהו בכול עזוז נפשה ותום רוחה, תום ילדה בלתי מנוסה בחיים.  היא חסרה בחייה אהבת אם ואהבת ריעים ותהי בודדה ועזובה, ובמצאה לה חבר בחיים התמכרה אליו בלב ונפש ויהי לה לאב ולאם ולריע – וגם לאל.  אבל הוא לא ידע להוקיר אהבת נפש יקרה אשר כזאת.  הוא לא יכול עוד לשכוח את אהובתו מכבר וזיכרונה לא חלף מלבו.  ואם כי היה שבע רצון בממשלתו אשר משל ברעיתו ובהכנעתה תחתיו לא יכול מבלי לבוז אותה בלבו, ולהביט אליה כאל ילדה פותה, חסרת שכל ורצון, כאל סמרטוט שאין לו כל ערך.  והיא – הרבה, הרבה סבלה בחוסר אהבתו והוקרתו וקרירת רוח אליה, והרבה, הרבה התענתה תחת ידו הקשה.  ולא פעם אחת ולא שתיים שמע את אנחותיה החרישות, וראה את דמעותיה הנסתרות.בימים הבאים אמנם היכה אותו לבו ויתחרט מאוד על התאכזרו לנפש נקייה ותמה כזאת; אבל כבר איחר מן המועד.  היא אפסה מיום ליום.  היא הוכתה במחלת השחפת, וכעבור ירחים אחדים אחרי לידתה לו בת נפחה נפשה על יד ערש הילדה, אשר לא האריכה גם היא ימים אחריה.

אז עברו עליו שנים אחדות בעצב ושיממון, המוסר לב ומרירות רוח. 

אז נשא אשה שנייה.  ובפעם הזאת סרה איוולתו מעליו ולא ביקש עוד ממשלה לנפשו ולא חפץ עוד מאומה, מלבד לחיות חיי שקט ומנוחה נעימה; אבל הפעם נהפך עליו הגלגל.  אשתו השנייה היתה רבת חן ויופי ומצודדת נפשות, והוא אמנם נמשך אחריה בעוז אהבה סוערת; אבל היא היתה בעלת נפש רחבה ובלתי מסתפקת במועט.  וייצר לה המקום בחוג הבית והמשפחה, כי פרשה זרועותיה לחבוק עולם ומלואו, ולהיצמד אל כל גבר יפה ולהידבק אל כל נועם ותענוג בחיים, ותבז לאהבה אישה ולאמונתו ותלעג למוסרו ולהתמרמרותו; ועיניו ראו וכלו ברדפה עגבים גם בפניו ובהיות שמה לחרפה ולדיכאון בעיר מדורם – וסוף סוף נפרדו זה מזה בגט כריתות.

וגם היה מצבו החומרי הרסה האשה ההיא, וגם נאנס לתת לה כסף למען אשר תיקח גט כריתות מידו.

מני אז הוא בודד שנית לנפשו.  לבוא בברית הנישואין פעם שלישית לא היה בו עוד רוח וחפץ.

עסקיו החומריים גם כן לא הצליחו ויהי למורה, ואחר שב לעיר מולדתי ויפתח בה בית ספר לנערים מתחילים.

וגם היא נישאה לאיש פעמיים.  אבל היא רק אשה, וגורלה היה שונה לגמרי מגורלו.

והיא לא ביקשה אז עוד אהבה.  היא לא האמינה עוד באהבת הגברים, וגם ידעה כי לא תוכל עוד לאהוב איש אחר מבלעדי מאקס אשר עוד זכרה אותו, כפעם בפעם, בגעגועים רבים.  ולכן אמרה להתנחם תחת האהבה החסרה לה במותרות החיים ותענוגיהם.  ותינשא לאיש אשר רוב כסף לו, ותתמכר לתענוגי החיים.  אבל חייה אלה לא ארכו, כי היה אישה איש מפזר כסף לריק ואוהב הוללות ושחוק, וכאהבו את רעייתו כן אהב גם נשים אחרות וירדוף אחרי חברתן וירבה לאבד כסף.  וכל אלה לא היו לה לנחת רוח.  כעבור שנים אחדות איבדו כל כספם ונשארו בעירום ובחוסר כול, ולא היה עוד כל קשר אשר יקשר אותה אל אישה ותתגרש ממנו.  וכעבור שנים אחדות המריצה ההכרח להינשא לאלמן אשר גם בנים לו מאשתו הראשונה.  והאיש איש קשה וכילי ובניו ובנותיו רעי לבב – והשנים האחדות אשר בילתה בחברת אישה הזה עברו עליה במרורות ועינויים, במדנים וקטטות, וגם אישה וגם בניה החורגים הציקוה וימררו את חייה עד בלתי נשוא.  ולסוף נאנסה לקבל גט פיטורין ממנו ולהישאר בביתו את הילד אשר ילדה לו, כי לא אבה למסרו לידה.  ואז שבה לעיר מולדתה ותלמד את תורת המיילדות ותהי למיילדת ומזה תמצא חיית ידה.

וחיי שניהם מלאים עתה שיממון ומרורות, עיצבון ובדידות.

וגם אבות שניהם אינם עוד בחיים, זה שנים רבות.

עתה הן כבר אפסה אהבתם זה לזו מלבם.  עתה הן אי אפשר להם עוד להתאחד.  הם כבר זקנו בלב ורגש.  הם נבלו ולא יוכלו עוד לשוב ולפרוח; אבל אז – האם לא יכלו להיות מאושרים כל ימי חייהם? והאם באמת לא יכלו שתי נפשות בעלות תכונה אחת להתאחד בהרמוניה גמורה, ולחיות חיי שלום ונועם? הן לוא למד כל אחד לוותר מעט מאשר לו, ולבלי לעמוד על דעתו בכל דבר וקטן, להתעקש ולריב בגלל דברים של מה בכך: או לוא.  למצער, למד כל אחד להיות סבלן בדעתו, להיות תקיף רק בדעתו ולא בדעת האחר, להסכים לזה שיתנהג כל אחד על פי חפצו ונטות רוחוף מבלי כל אונס וכפייה – כי עתה הן אחרת היתה.  והחיים בהכרח דורשים ויתורים וסבלנות, הנחות ופשרות.

עתה הם מכירים ומבכים את עוותתם בשכבר הימים.

אבל מה בצע בזה, והעבר לא ישוב עוד להיות להווה.

– איזו שעה עתה, אדוני? – שאלה אותו.

– כבר הגיעה השעה השביעית!

הוא ליווה אותה עד פתח הגן ואחר ישב כל אחד בעגלה לשוב איש, איש לביתו, ולבלי התראות שוב שנה תמימה, עד יום הזיכרון להם בשנה הבאה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה