_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

זכרונות גליקל

גליקל מהאמלן

תרגם אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

לתוכן הענינים

דבר מהמתרגם

גליקל בת ר' ליב פינקֶרְלֶה[1] התחילה בשנת תנ"א לרשום את זכרונותיה אחרי מות בעלה האהוב ר' חיים בר' יוסף מעיר הַמֶלֶן  (ע"ש העיר הזאת נקרא שם משפחתה הַמֶל), כמו שאמרה בעצמה, להפיג ע"י הכתיבה  את צערה ויגונה בימי אלמנותה. וביחד עם זה אין ספק, שהכשרון הספרותי – זה המלאך המכה בכל סופר בעל כשרון וקורא לו: כתוב! – הוא שעורר אותה להעלות על הכתב את זכרונותיה.

גלוית עינים היתה גליקל, מסתכלת בכל מה שעבר עליה ומתבוננת בַּכֹּל  בהבנה יתרה, והכל נשמר בזכרונה.

וזכרונותיה היו עשירים מאד. היא לא היתה רק ספוגה יהדות מסביבתה הפטריארכלית, אלא היתה גם בת-תורה, יודעת את התנ"ך ואת האגדה התלמודית במקורם. ופקחית היתה להפליא. כל שבילי המסחר היו נהירין לה ומשא-ומתן לה תמיד  עם אמשטרדם, לייפציג, ברלין, וינה, מיץ, פריז, וכו'. וה' ברך אותה גם בשנים-עשר בנים ובאה בקשרי שדוכים על המשפחות המיוחסות ביותר שבאשכנז וצרפת. בספר זכרונותיה עוברים רבנים, סוחרים, פרנסים, מלמדים, שרי מלוכה, גבירות, משרתים ומשרתות – והכל מתואר בידה בצבעים כנים ופשוטים. ועל כל מה שהיא כותבת טבוע חותם הענוה, לא מפני שאינה מכירה בערך עצמה, יודעת היא הפקחית הזאת, שמעטות בין הנשים –  וגם בין הגברים – דוגמתה, אבל כיהודיה אמיתית מאמינה היא באלהים שלגדולתו אין חקר. ובמה יתגאה אדם להבל דמה גם אם הוא חכם כשלמה ועשיר כקרח? ובפרט שמעיניה הבהירות לא נעלמו הפגמים שישנם בנפשה, כי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". היא ידעה לא רק חשבונות פנקסי המסחר, אלא גם חשבון-הנפש.

הספר הזה נחלק לשבעה ספרים. ששת הספרים האחרונים הם תיאור חיי גליקל ותקופתה. והספר הראשון הוא כמו צַוָּאָה וסִכּוּם הרעיונות הדתיים והמוסריים שהגיעה אליהם מתוך נסיונות חייה ותמורות העתים וגם מתוך מה שקראה בספרות בתנ"ך ובאגדה.

המתרגם, אעפ"י שבשאר הדברים נזהר מאד שלא לשנות מהמטבע שטבעה גליקל בספרה, הרשה לעצמו לשים את הספר הראשון באחרונה ולהתחיל מהספר השני, כי אחרי שיעבור הקורא על הספרים הראשונים ויראה בעיניו את הקורות שקרו את גליקל ואחיה בתקופה ההיא, יהיה יותר מובן לו מה שכתוב בספר האחרון (שהוא הראשון אצלה) בתור תולדה מוכרחת מכל המאורעות שעברו עליה ולפניה.[2]

גליקל כתבה את ספרה בעברי-טייטש, ולפעמים ה"עברי" תופס חלק גדול מה"טייטש", כי היא מכניסה תמיד מלים עבריות לתוך ה"טייטש" שלה והרבה ציטטות מהתנ"ך והמדרשים. המתרגם הכניס את המלים העבריות לתוך התרגום כמו שהן והשתדל להתאים אליהן את הסגנון של הספר בכלל שיהיה בלי כל קשוטי מליצה.

מתוך הספר הזה אנו יכולים לעמוד על אפיה של גליקל, שהיא נחשבת לסמל האשה העבריה במובן היותר נעלה: מסורה לבעלה, שוקדת על חנוך בניה הגשמי והרוחני, מכבדת את אבותיה, נזהרת בכל מעשה עָוֶל, ובני ברית ולשאינם בני ברית, אוהבת תורה וחכמה ותמימה עם ה' אלהי ישראל, כאחת האמהות.

היא זכתה שכתב ידה נשמר אצל בניה ונכדיה עד שנתגלגל ובא אל הספריה הממלכתית שבמינכן (מלבד דף אחד באמצע ושני דפים בסוף שנתקלקלו), וכשבא הכת"י ליד הפרופסור הנלבב ד"ר דוד קופמן ז"ל נפל על המציאה והוציאו לאור כמו שהוא עם מבוא והערות (פרסבורג 1892). אחריו בא הד"ר פיילכנפלד ותרגם אותו בהשמטות רבות לגרמנית עם הערות חשובות (1922).  אנכי תרגמתי מהספר המקורי שהוצא לאור הד"ר קופמן ז"ל והשתמשתי במקצת גם בהערות הד"ר פלייכנפלד.

גליקל לא נהגה לציין את המקורות של הציטטות שהביאה בספרה, ואני מלאתי את החסרון הזה על פי מה שציין הד"ר קופמן ז"ל ועוד הוספתי במקום שהחסיר הוא עד כמה שיכולתי.

 

תל אביב, כ"ד שבט תרפ"ט

 

ספר הזכרונות של גליקל נעתק מתוך כתב-היד שלה ע"י בנה ר' משה האמל שהיה אב"ד בבייארסדורף. על זה מעיד בנו של ר' משה, שנקרא בשם הסבא שלו, ר' חיים האמל, מת בשנת תקמ"ח (1788) בשנת השבעים ושבע לימי חייו. ואחריו ירשו את הכת"י בני הדור הרביעי לגליקל – ר' יוסף האמל וקרובו חיים האמל סג"ל שישבו בקניגסברג. עד שנתגלגל הכת"י אל הד"ר מרצבאכר וממנו – לספריה הממלכתית במינכן, ועוד אכסמפלר אחד (שחסרים בו הרבה דפים) נמצא אצל ד"ר ת. הֶכְט בפרנקפורט-דמיין.

 

(הערת ד"ר קופמן)

 

ספר ראשון בס"ד

מפני שכל מה שאני כותבת עכשיו וכל מה שכבר כתבתי וכל מה שאני עתידה לכתוב הוא מלב מלא עצבות, אחרי מות בעלי היקר ע"ה שהיה רוענו הנאמן. בודאי בעוונותינו לקח אותו המקום ב"ה אליו, כי מפני הרעה נאסף הצדיק,[3] ולא אאריך כאן לדבר בזה, כי הנני נכונה לכתוב (את זכרונותי) בשבעה ספרים קטנים, אם יגזור ה' בחיים, ולכן אני חושבת כי טוב הוא להתחיל מיום לידתי.

נולדתי בשנת ה'ת"ז (1646-47) בק"ק המבורג, שאז הביאה אותי אמי הכשרה והצדקנית  לעולם בעזרת ה' הרחמן. אעפ"י שחכמינו כבר אמרו:" נוח לו לאדם שלא נברא משנברא".[4] כי האדם צריך לסבול הרבה בעולם הזה, בכל זאת אני משבחת ליוצרי, שעשני כרצונו, ואני מבקשת מהאל הטוב לקבלני תחת צל קדשו[5] – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

...מי שהיה נכנס לביתו רעב ככלב היה יוצא שָבע. הוא נתן לבניו ולבנותיו חנוך במילי דשמיא ובמילי דעלמא.

כפי ששמעתי מפי הורי ומפי עוד אנשים, בטרם מלאו לי שלש שנים גורשו היהודים מהמבורג[6] והיו אנוסים ללכת לאלטונה, שהיתה אז תחת ממשלת דנֶמַרק יר"ה, שממנה קבלו היהודים כתבי-קיומים (חסות) טובים[7]. אלטונא היא בערך מהלך רבע שעה מהמבורג. ובה, באלטונא, ישבו יהודים כעשרים וחמש משפחות; שם היה לנו בית כנסת ובית החיים,[8] וכך ישבנו איזה זמן באלטונא, ואחרי השתדלות רבה השגנו שנִתנו ליהודים תעודות דרך שיהיו רשאים ללכת להמבורג לעסקיהם. כל תעודה ניתנה לזמן של ארבעה שבועות, אותה צריך היה לקבל מאת ראש העצה (המועצה) שבהמבורג, ושלמו שכרה דוקאט אחד, וכשעבר הזמן היו צריכים להחליפה בחדשה. אבל מארבעה שבועות נעשו פעמים שמונה שבועות בשביל אלה שהיתה להם הכֵּרות עם ראש המועצה או עם השוטרים. הדבר הזה היה מוּסר אלוה ליהודים, כי כל עסקיהם היו בהמבורג, וכמה עניים ואביונים היו מעמידים את עצמם בסכנה להכנס העירה בלי תעודה, ואם נודע הדבר לשוטרים, הושיבו אותם במאסר. כל זה עלה  ליהודים בממון רב ובהשתדלות רבה לקרוא לאסורים דרור. בכל יום בצאתם בבוקר מבית התפלה אחר תפלת שחרית היו הולכים (מאלטונא) להמבורג, ולפנות ערב, לפני נעילת השער, היו שבים לאלטונא. פעמים כשהיו העניים יוצאים מהעיר לא היו בטוחים בחיים מרשעת הגויים הריקים והפוחזים, וכל אשה באלטונא חשבה את עצמה למאושרה אם זכתה לראות את בעלה שב לביתו בשלום.

בזמן ההוא היו באלטונא, יחד עם המשפחות המגורשות מהמבורג, כארבעים משפחה. ביניהם לא נמצאו עשירים גדולים ביותר, אבל כל אחד מצא פרנסתו ביושר. העשירים הגדולים ביותר בזמן ההוא היו חיים פירשט  ע"ה, שהונו עלה לעשרת אלפים ר"ט.[9] אבי זצ"ל היה בעל שמונת אלפים ר"ט ועוד אחדים בעלי ששת אלפים ר"ט ואחדים בעלי אלפים ר"ט. אבל כולם היו חברים זה לזה באהבה ורעות, וחייהם היו הרבה יותר טובים מחייהם של היותר עשירים בזמן הזה. גם זה שרכושו היה רק חמש מאות ר"ט היה שמח בחלקו יותר מאשר בזמן הזה ועליהם נאמר: אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו.[10]

זוכרת אני את אבי שהיה בטוח (כלומר רבים בטחו בו) ולולא היה מתקשר במסחרו עם צייפרליין, כי אז היה בודאי מצליח יותר, אבל גם עכשיו עלתה בידו לפרנס את בניו במדה יפה.

בהיותי כבת עשר נלחם מלך השוויידים עם מלך דנמרק יר"ה.[11] אינני יכולה לכתוב הרבה חידושים, זה קרה בהיותי עוד תינוקת, בזמן שהייתי עוד לומדת ב"חדר", ובימים ההם היינו שרויים באלטונא בדאגה גדולה; כי אז היה חורף עז שכמוהו לא היה זה חמשים שנה; קראו לו בשם "החורף השוויידי". ומשום כך יכלו  השוויידים לעבור אז בכל מקום, כי כל הארץ היתה מכוסה קרח. והנה פתאם בשבת נשמעה צעקה: השוויידים עולים! הדבר היה עוד בבוקר השכם, הכל שכבו עוד במטה. קפצנו כולנו ממטתנו וערומים מהרנו עם הילדים העירה (להמבורג); מקצתנו מצאו סתר אצל הפורטוגיזים ומקצת בבתי האזרחים (הנוצרים). ככה ישבנו שם זמן קצר (בלי רשיון) עד שסוף סוף הצליח אבי ז"ל בהשתדלותו להשיג (רשיון) והוא היה היהודי (האשכנזי) הראשון שחזר להתישב בהמבורג. אחר כך השיגו גם יהודים אחרים את האפשרות להתישב שם. וכך התישבו בהמבורג כמעט כל המשפחות היהודיות, מלבד אלה שישבו שם באלטונא קודם הגרוש, הם נשארו לשבת באלטונא. בימים ההם היו היהודים משלמים לממשלה מסים מועטים: כל אחד היה משלם בעדו ובעד משפחתו. אבל לא היה לנו בית כנסת בהמבורג וגם לא זכויות וישבנו רק בחסד הפקידות, בכל זאת היו היהודים מתאספים בחדרים ומתפללים בצבור עד כמה שהיתה אפשרות לכך. גם כאשר נודע מקצת מזה לפקידות העיר, העלימו מזה את עיניהם. אולם כאשר נודע הדבר לגלחים, לא רצו לסבול  את הדבר הזה וגרשו אותנו מחדרי התפלה, כמו כבשות חרדות, והיינו מוכרחים ללכת לחדרי התפלה באלטונה.[12] כך עבר זמן רב; אחר כך שוב חזרנו לחדרי התפלה שלנו. וכך היינו פעמים מוצאים מנוחה ופעמים מגורשים – עד היום הזה. ודואגת אני שמא כך יהיה לעולמים, כל זמן שאנחנו נשב בהמבורג ואזרחי המבורג יהיו המושלים בנו. המקום ב"ה ברחמיו וברוב חסדיו ירחם עלינו וישלח לנו את משיח צדקנו לעבוד המקום ב"ה וב"ש בתם לבבנו ושנוכל להתפלל לפניו בבית מקדשנו בירושלים עה"ק אמן.

כך ישבנו בהמבורג ואבי זצ"ל עשה עסקים באבנים טובות ובסחורות אחרות כדרך יהודי שמלקק משהו מהכל. המלחמה בין דנמרק ובין השוויידים הולכת ומתגברת ולמלך השוויידים היתה הצלחה רבה עד שלקח הכל מיד מלך דנמרק וגם שָם מצור על בירת דנמרק ועוד מעט נפלה  גם הבירה בידו, לולא קמו לעזרת מלך דנמרק חברי המועצה הנאמנים וכל הנתינים שמסרו בעדו את הונם ואת דמם והמלך נשאר עומד בתקפו. ובודאי הכל בא מיד המקום ב"ה וב"ש שעזר לו, כי המלך היה חסיד וישר, תחת חסותו ישבנו אנחנו היהודים במנוחה. גם בשבתנו בהמבורג צריך היה כל אחד לשלם מס ששה ר"ט למלך דנמרק ולא יותר. אחר כך עזרו ההולנדים למלך דנמרק ובספינותיהם נגשו אל הלוחמים, ועל ידי זה בא השלום. אבל השלום בין דנמרק ושווידיה אינו שלום אמת, וגם כשהם מתרועעים ומתחתנים זה בזה הם מוסיפים בכל זמן לנקר איש את רעהו.

באותו זמן התחתנה אחותי הנדל'ה עם בנו של הרב הגדול רבי גימפל[13] מִקְלֶיף (Cleve). היא קבלה נדוניא ח"י מאות ר"ט, ובזמן ההוא נחשב להון עצום ועד היום ההוא לא נתן איש בהמבורג לבתו כל כך הרבה נדוניא, ומשום כך נתפרסמה התחתנות זו בכל אשכנז, וכל העולם היה מלא התפלאות על הנדוניא הגדולה ועל השדוך החשוב. אבל אבי המנוח היה עוסק בממסחר והיה לו בטחון בשם יתברך שלא יעזבהו ויעזור לו להשיא גם את שאר בניו בכבוד. הוא היה מכניס אורחים בביתו ומתנהג ברחבה יותר מעשירינו בזמן הזה שיש להם שלשים אלף ר"ט ויותר, וכך התנהג עד יום מותו.

האספר לכם על דבר חתונתה של אחותי ע"ה ועל דבר האורחים החשובים שבאו עם המחותן רבי גימפל, ועד כמה היה איש קדוש? אין די מלים בפי לספר. אי אפשר כלל לדמות אותו אל האנשים החיים בזמן הזה וכל יושר עסקו עם הממשלה ששרת אותה באמונה. אי אפשר לי לתאר את כל תפארת החתונה, והעיקר כיצד שִמַח את העניים והאביונים, הלואי שזכותו תגן עלינו. אבי לא היה כל כך עשיר, אבל, כמו שאמרתי, הוא היה בעל בטחון גדול; לשום איש לא נשאר חייב והתפרנס ביושר ובצדקה. הוא היה מדוכא ביסורים וכבר בא בשנים. ולפיכך מיהר לשדך את בניו.

הוא ע"ה נשא את אמי בהיותו אלמן. ט"ו שנים ויותר היתה לו אשה ולא היו לו בנים עמה. אחרי מות אשתו הראשונה לקח אבי את אמי לאשה והיא היתה יתומה ועזובה. אמי האהובה והחסודה שתחיה היתה מספרת לי לעתים קרובות, איך שהיא יחד עם אמה הצנועה, מָטֶה שמה, חיו בדוחק. אנכי עוד הכרתי את הסבתא, ולא היתה אשה צנועה לחכמה ממנה. הסב שלי ר' נתן מֶלריק ישב מלפנים בדֶטְמול והיה עשיר חרוץ וחשוב, אבל נגזרה עליו גזרת גירוש, ומוכרח היה לצאת משם עם אשתו ובניו ויצא לאלטונא. בזמן ההוא ישבו שם פחות מעשר משפחות, ואלה רק התחילו אז להתישב שם. אלטונא לא היתה אז תחת ממשלת דנמרק אלא נחשבה לנסיכות פיננברג, שהיתה שַיֶכת אל הנסיך פון שומבורג. אבל לאחר זה מת הנסיך בלי בנים, ואז נפלה ירושתו ליד ממשלת דנמרק. נתן שפאניר[14] היה הראשון שהספיק להשיג רשיון ליהודים להתישב באלטונא. אבל רק יחידים התישבו שם. נתן שפאניר זה הושיב את חתנו ליב מהילדסהיים גם כן באלטונא. הוא אמנם לא היה עשיר אבל היה איש ישר, מצא לבניו שידוכים הגונים, כמו שהיה נהוג בזמן ההוא. אשתו אסתר היתה אשה חרוצה, חסידה וישרה והבינה היטב במסחר, והיא אמנם פרנסה את כל המשפחה ונסעה עם סחורות ליריד אשר בעיר קוליראומשלאג. לא הרבה סחורה היתה צריכה לקחת עמה, מפני שבזמן ההוא היו האנשים מסתפקים במועט. היא ידעה לדבר יפה ואלהים נתן את חן האשה הזאת בעיני כל רואיה; הנשים האצילות בהולשטיין היו פונות אליה ברצון. לבנותיו היו נותנים נדוניא משלש עד ארבע מאות ר"ט. ובכל זאת היו להם חתנים שנעשו אח"כ לעשירים מאד, כמו ר' אליהו באלין, שהיה בעל שלשים  אלף ר"ט, וכן ר' משה גולדציהר ואחרים. בנו ר' משה היה כל ימיו איש עשיר מאד וחרוץ, שנו ר' ליפמן אמנם לא היה כל כך עשיר אבל התפרנס בכבוד ובעושר וכן שאר ילדיו. את זה אנכי כותבת להראות שההצלחה איננה בנדוניא הגדולה. כמו שראינו בזמנים ההם, שהאבות נתנו לבניהם רק מעט נדוניא והם נעשו אחר כך לעשירים גדולים.

ועכשיו נשוב לעניננו. אחרי הגרוש של הסב שלי ר' נתן מלריק ע"ה הוא עבר אל בית ליב הילדסהימר חתנו של ר' נתן שפאניר והביא עמו עושר רב. אסתר אשת ר' ליב היתה מספרת לי "חידושים" על העושר ההוא. הוא הביא ארגזים שלמים מלאים שרשרות זהב ושאר תכשיטים, וארנקים מלאים  מרגליות, ועשיר כמוהו לא נמצא במרחק מאה פרסאות, אבל בעוה"ר כל זה לא האריך הרבה זמן. בא אז דֶבֶר, בר מינן,  והסב שלי וקצת מבניו מתו במגפה. אצל הסבתא שלי היו עוד שתי בנות לא נשואות ונשארה עמהן בעירום ובחוסר כל. היא היתה מספרת לי כמה היתה אז סובלת מצוק ומחסור. לא היתה לה מטה, ומשכבה היה על עצים ואבנים. אף על פי שכבר השיאה אחת מבנותיה, אבל הבת לא יכלה לעזור לה כלום. היה לה  גם בן נשוי, מרדכי, שהיה עשיר, אבל גם הוא עם אשתו ועם ילדו מתו באותו זמן[15] במגפה. ובכן היתה שרויה הסבתא החביבה שלי עם בנותיה בדלות והיו נודדות מבית לבית עד יעבוד זעם. כאשר שככה קצת המגפה בקשה הזקנה לשוב לביתה ולנקות את חפציה, אבל היא מצאה רק שיור קטן: השכנים שישבו בביתה הספיקו להוציא גם את הקרשים מהרצפה...[16] ושברו הכל. את כל אשר לה לקחו ורק מעט מאד השאירו בשבילה ובשביל יתומותיה, ומה יכלה אז לעשות? בידה נשארו רק משכונות אחדים, ובזה החיתה את עצמה ואת יתומותיה. שתי היתומות היו דודתי אוּלק (אולריקֶה) ואמי מורתי מרת בילֶה תחיה. לסוף הספיקה האשה הטובה הסבתא ע"ה לקמץ עד שהשיגה ידה לשדך את בתה אולק... אבי החתן היה ר' דוד הֶני ע"ה, שהיה גדול הדור, מפואר בשם התואר מורנו, כמדומה היה אב בית דין בפריסלנד, אחר כך בא לאלטונא ושם נתמנה לאב"ד. שם החתן היה אליהו כהן ע"ה. אביו נתן לו חמש מאות ר"ט נדוניא, אבל הוא עלה בקרוב לעשירות גדולה והיה איש מוצלח מאד. אולם בעוה"ר הוא מת טרם שעברו עליו ארבעים שנה. אילו היה הקב"ה נותן לו חיים היה האיש הולך וגדול כי ה' היה מצליח בידו. דומה, אם היה, במחילה, תופס אשפה בידו, ודאי שהיתה נהפכת לזהב, אבל ה"מערכה" שלו מהרה לעבור. ובזמן ההוא היתה מריבה גדולה על דבר הקמת פרנס. אבי היה כמה וכמה שנים פרנס, ואליהו כהן[17] ע"ה היה עוד צעיר לימים שעשרו היה הולך ומתגבר בכל יום ויום, וגם היה חכם ובן טובים.אביו היה ר' דוד הֶני, וכמה וכמה פעמים אמר באזני אחרים: מדוע לא אהיה גם אני פרנס כמו גיסי ליב (אבי גליקל)? האם אינני חכם כמוהו? האם אינני עשיר כמוהו האם איני מבני טובים כמוהו? אבל המקום ברוך הוא שקובע לכל זמנו ומטרתו, מהר באותה עת לקחת אותו אליו. בעוד שהיה חי היתה מריבה בקהלה, כמו שנהוג בעולם. היו שעמדו מצד זה והיו שעמדו מצד אחר, וכך היה אז מצב הקהלה פרוע. ראשון מת הפרנס פייבלמן; אחרי כן מת חיים פירסט, שהיה היותר עשיר בקהלה וגם פרנס שלה. אחר כן חלה שמש בית הכנסת אברהם, במותו אמר: הזמינו אותי לעמוד לפני בית דין של מעלה בתור עד. לחיים פירסט היה בן, שלמה שמו, שהיה גבאי, וגם הוא מת אז; הוא היה אדם חשוב ולמדן גדול. ושאר חברי הקהלה שנשכחו ממני וכן גמר הקב"ה את המחלוקת על דבר הפרנסים.

ועתה אחזור לעניני על דבר הסבתא מטה ע"ה. אחרי שהשיאה את דודתי אולק לא נשאר לה מאומה מהונה. נשארה אצלה בת יתומה, היא אמי, שהיתה אז בת אחת עשרה שנה. עמה יחד הלכה אל בית בתה גלוק[18] ע"ה שהיתה נשואה ליעקב ריאו ע"ה. יעקב זה אמנם לא היה עשיר ביותר, אבל היה אדם כשר והיה נותן לבנותיו נדוניא מארבע עד חמש מאות ר"ט. הוא שִדֵּך שדוכים הגונים, ולקח חתנים משובחים, ודבק בבני טובים. בימים שישבה הסבתא שלי אצלם – ולה היו עוד נכדים אחדים יתומים שהיו מבקרים אותה אולי יותר מדי, או מפני סבה אחרת, כמו שנהוג בין אבות ובין בנים – אז הלכה עם בתה היתומה אל דודתי אולק, והתפרנסו בעצמם. אמי ידעה היטב לרקום בזהב ובכסף והאלהים נטה לה חסד, והסוחרים בהמבורג היו נותנים לה לרקום בזהב וכסף, ויעקב ריא ע"ה היה בפעם הראשונה ערב לה. אחר-כך ראו הסוחרים שהיא ממלאה את המוטל עליה ביושר, היו נותנים לה גם בלי ערבות. אמי קבלה עוד איזה נערות שעזרו לה במלאכתה והיתה להם למורה, והגיעה למדרגה זו שפרנסה את עצמה  ואת אמה וגם יכלה לקנות לה בגדים נאים, אבל יותר מזה לא יכלו להשיג. ולפעמים היתה אמא מסתפקת כל היום רק בפרוסת לחם, אולם היתה מקבלת באהבה ובטחה בה' אשר לא עזב אותה עד הנה. הבטחון שלה היה שמור בלבה תמיד עד עצם היום הזה. מי יתן והיתה גם לימדת בטחון כזו, אך האלהים איננו נותן לכל בני אדם במדה שוה.

ובכן אבי זצ"ל היה נשוי לאשה אחת ושמה רייצא. עם אשתו הראשונה ישב כחמש עשרה שנה ויותר. היא נהלה את ביתה יפה מאד. היא לא ילדה לאבי, אבל לה היתה בת יחידה מבעלה הראשון, צעירה נאה וחסידה שאין משְלה, ידעה היטב צרפתית, והדבר הזה הביא פעם תועלת גם לאבי. אצלו היה משכון מגוי אחד חשוב שהלוה עליו חמש מאות ר"ט, אחרי איזה זמן בא האדון עם עוד שני גוים חשובים ובקש לפדות את המשכון, אבי לא חשד כלום והוא עלה אל העליה ולקח את המשכון; בתו החורגת עמדה על הפסנתר ונגנה לבל ישתעממו האורחים. האדונים שוחחו ביניהם ואמרו: כאשר ישוב היהודי עם המשכון שלנו אנחנו נקחהו מבלי לשלם לו כלום ונלך מפה. הם שוחחו בצרפתית ולא עלה על לבם כי הנערה מבינה את דבריהם. כאשר שב אבי זצ"ל והמשכון בידו, התחילה לשיר בקול: בחיי, לא המשכון – "היום בכאן ומחר יברח" – לא יכלה המסכנה לבאר את דבריה בסגנון אחר. אז אמר אבי אל הלווה החשוב: אדני! איפה הוא הכסף? הלז ענה: תן לי המשכון! אבל אבי זצ"ל ענה: לא אתן את המשכון תחילה בטרם אקבל את הכסף. אז אמר אחד הבאים: אכן נודע הדבר, כנראה הבחורה יודעת צרפתית, ובדברי איום עזבו את הבית. ביום השני בא הלוה בעצמו ומסר לאבי את הכסף ואת הרבית ואמר: אתם ראיתם פרי טוב, הספקתם להפיק תועלת ממה שלמדת את בתך צרפתית, ובקבלו את המשכון הלך לדרכו.

אבי חנך את בתו החורגת כאילו היתה בת שלו, והוא גם שדך אותה. נמצא לה שדוך יפה. החתן היה בנו של קלמן אוריך, אבל מהלידה הראשונה מתה. זמן מה אחר זה באו שודדים וחפרו את קברה והפשיטו מעליה את תכריכיה, והנה באה לאחת בחלום וגִלתה את הדבר, חפרו את הקבר ונמצא שאמנם כן הוא ואז מהרו הנשים שמה, ותפרו לה תכריכים אחרים. בשעה  שישבו ותפרו באה ריבה אחת אל תוך הבית בחפזון ואמרה: בשם אלהים, מהרנה לגמור את התפירה! וכי אינכן רואות כי המתה יושבת ביניכן? אבל הנשים לא ראו כלום. כאשר גמרו את התפירה הלבישו את המתה, ומאז שבה למנוחתה ולא נראתה עוד לשום איש.

כאשר נשא אבי את אמי לקח את הסבתא מָטֶה אליו והיתה סמוכה על שלחנו; וכל ימיה היתה בביתו והוא כבד אותה בכל הכבוד שבעולם כאילו היתה אם שלו. הכותנות שהסבתא שלי נתנה לאמי, השיבה לה אמי בידיעת בעלה. בקיצור, היא היתה בביתם כמו בביתה שלה. היא ישבה אצלם יותר מטו"ב (שבע עשרה) שנה וכל הכבוד חלקו לה. הטוב והמטיב ישלם שכרו לנו ולבנינו אחרינו!

בזמן הוא היו היהודים שבווילנא מוכרחים לברוח מפולין,[19] ורבים מהם  באו להמבורג והביאו עמהם מחלות מדבקות, ובימים ההם לא היה עוד "הקדש" ליהודים, ולא בתים אחרים, שאפשר היה להשכיב שם את החולים, ולכן היו כעשרה יהודים חולים שוכבים בחצר שלנו ואבי דאג להם. קצתם חזרו לבריאותם וקצתם הלכו לעולמם. גם אני ואחותי עלקל'ה שתחיה שכבנו חולות, הסבתא החסידה שלי היתה הולכת אל כל החולים ומשתדלת שלא יהיה להם מחסור. אף על פי שאבי ואמי לא רצו שהיא תטפל בחולים, לא חדלה מלכת אליהם שלש או ארבע פעמים בכל יום, לסוף חלתה גם היא ושכבה עשרה ימים ומתה בשיבה טובה והשאירה אחריה שם טוב. היא היתה בת שבעים וארבע, אבל היתה רעננה כבת ארבעים. אי אפשר לספר כל מה שהיא דברה בשכבה על ערש דוי ואת וידוייה. ואיך ששבחה את אבי ונתנה לו תודה על הכל.   אבי ואמי היו נותנים לה בכל שבוע חצי ר"ט ופעם שני שוֹק (העללער) שתקנה לעצמה איזה דבר רצוי לה; וגם כשהיה אבי זצ"ל שב מאיזה יריד היה תמיד מביא לה איזו מתנה. היא אספה את הפרוטות שללו והיתה משאילה על משכונות קטנים; כשהגיעה קצה, אמרה לאבי ע"ה: בני! אנכי הולכת בדרך כל הארץ; ישבתי בביתכם כל כך הרבה שנים וכבוד אם חלקתם לי, לא רק שנתתם לי מהמאכלים ומהמשקאות היותר טובים והלבשתם אותי בגדי כבוד, עוד נתתם לי גם מזומן. מה עשיתי במעות הללו? קבצתי פרוטה לפרוטה ולא הוצאתי מהן כלום והשאלתי אותן על משכונות קטנים. עכשיו יש לי כמאתים ר"ט, ולמי הוא כל הכסף הזה? אם לא לחתני היקר? הלא הכל בא מידו. אבל אם חתני היקר רוצה לותר על זה ולמסור אותם לנכדַי העניים, יתומי בני המנוח מרדכי –  יעשה כרצונו. יהודה ואנשיל וכל הבנים והחתנים בודאי יסכימו לכך. על זה ענה אבי זצ"ל: חמותי ואמי היקרה! היי נא שלֵוָה. ה' יתן כי תשבי אתנו עוד ימים רבים, ובעצמך תחלקי את הכסף למי שתרצי; אנכי מוחל על זה בכל לבי וכאשר תשובי לבריאותך אוסיף לך עוד מאה ר"ט כדי שתוכלי לקבל יותר רוחים ולעשות עמהם כחפץ לבך. כששמעה הסבתא את הדברים האלה נתמלאה שמחה רבה והתחילה לברך אותו ואת אמי שתחיה  וכל הילדים שלה בכל הברכות שבעולם וספרה באזני כל בשבחם. ממחרת היום ההוא יצאה נשמתה, כאילו נרדמה, ונקברה בכבוד גדול כראוי לה. זכותה תעמוד לנו ולזרענו ולזרע זרענו.[20]

     והנה אשובה לספר ע"ד אבי זצ"ל שהשיא  את אחותי הֶנדֶלֶה... וחשבתי לקצר בזה, כי מה לי להאריך? ורק כתבתי במקצת איך שאמי תחיה היתה יתומה ועזובה ובטחה בהשי"ת שעזר לה כל כך הרבה, כמו שנראה מהספור אשר אספר להלן. אם לאחדים מבניה השעה לא כל כך משחקת כמו לאחרים, אבל בכלל ב"ה טוב להם ויש להם לחם חוקם. ולפיכך מי שבוטח בכל לב בהמקום ב"ה, בודאי שלא יעזוב אותו. בטחו בה' והיה ה' מבטחו. יהי שמו מבורך לעולם ועד.

     והרי כאן מעשיה יפה ונחמה לכל לבות נאנחים, שלא יתיאשו לעולם מעזרת המקום ב"ה, כמו שקרה לאותו חסיד שסבל יסורים ועניות ובכל זאת היה בוטח בה' ולא סר מדרכי ה', שעזר לו בחסר וברחמים, כמו שתקראו כאן להלן.

     היֹה היה מלפנים איש חסיד, שהיו לו שני ילדים ואשה חסודה. היה לו קצת ממון, שממנו הוציא להוצאותיו, אבל לא ידע לעשות מסחר וקנין, ורק תמיד עסק בתורה. החסיד בקש תמיד למצוא איזה מקור פרנסה לפרנס את אשתו ובניו בלי שיצטרך  למתנת בשר ודם, אבל המזל לא האיר לו פנים, והוא נעשה חיב לאחרים, ולא היה במה לשלם, ולא נמצא מי שירצה להיות ערב בעדו, ובעלי החובות הגישו משפטים לפני הערכאות. והשופט דן אותו –  אחרי שאין לו במה לשלם ואים מי שיערוב בעדו –  לחבשו בבית-האסורים. וכך עשו. האשה בכתה בכיה גדולה, כי לא היה לה במה לפרנס את עצמה ואת שני ילדיה, ובפרט אחרי שבעלה האהוב חבוש בבית האסורים, שהיא צריכה לדאוג גם בשבילו. ובעוד היא בוכיה ומיללת נגש אליה איש זקן ושאל אותה למה היא בוכה? וכשראתה שהזקן הזה הוא בעל רחמנות, ספרה לו את כל עָניה. אמר הזקן: חדלי מבכי, ה' יוסיף לך בזכות התורה שבעלך עוסק בה ולא ישכחך, שאין הקב"ה עוזב תלמיד חכם, ואם לא עזר לו בנערותו יעזור לו בזקנותו. ואמנם יודע אני שעוד צפוים לך ולבעלך ולילדיך יסורים, אבל הקב"ה יהפוך לכם הכל לטובה, אם רק תקבלו היסורים באהבה, ועוד הוסיף הזקן לנחמה ונתן לה עצה: היי לכובסת ותפרנסי בזה את עצמך, את בעלך ואת ילדיך, אם רק לא תתביישי לבקש עבודה. האשה קבלה ברצון את דברי הנחמה ונתנה תודה להזקן, והוא הלך ולא נראה עוד. והיא הלכה לביתה והכינה קצת אוכל לבעלה לארוחת הערב, ונחמה אותו שלא יתיאש מן הפורענות ויוסיף לשקוד על התורה, והיא תעבוד ימם ולילה ובלבד שתוכל לפרנס את המשפחה. אז הרים החסיד קולו בבכי מר ועמו בכתה גם האשה,עד שהאלהים בשמים היה צריך לרחם עליהם. והאשה החכמה והחסודה נתעוררה ראשונה ואמרה: בעלי היקר! הבכי והיללה לא יתנו לילדים לחם, אלכה נא ואראה מה שיזמין לי הקב"ה להרויח משהו לפרנס את משפחתנו, והחסיד אמר לה: לכי נא, רעיתי הטובה, וה' יהיה בעזרתנו. והיא הלכה הביתה ותשכב על ילדיה. ובבוקר השכם קמה בעוד שילדיה היו ישנים ותחזור בעיר על הבתים לבקש שיתנו לה לכבס. ובני העיר רחמו עליה ונצנו לה עבודה, והיא היתה לכובסת. והעיר היתה על חוף הים, והאשה הלכה בכל יום אל החוף עם שני ילדיה וכבסה שם את הלבנים ופרשה אותם על העשב לנגבם. ופעם בעת שכבסה עברה בים ספינה והספן קרב אל החוף ועצר בעד הספינה וראה את האשה והנה היא יפת תואר והתפלא מאד על יפיה. והאשה אמרה: אדוני! למה אתה עומד ומשתאה אלי? ענה הספן ואמר: אשה חביבה! נכמרו רחמי עליך. אמרי לי: כמה משלמים לך בעד כביסת כתונת אחת. והיא ענתה: בעד כתונת גבר שתי פרוטות, כי עלי לכבסה יפה. אמר הספן: נכון אני לשלם לך ארבע פרוטות ובלבד שתהיה הכביסה יפה. ותאמר האשה: יהי כדבריך. והיא קבלה ממנו כתונת וכבסה אותה כבוס נקי מאד ופרשה על הדשא להתנגב. והספן היה עומד בספינה והסתכל איך שהיא כובסת ופרשה את הכתונת. והוא לא יכול לגשת בספינתו אל החוף ועצר אותה כאמה הרחק מן החוף, והשליך לה את ארבע הפרוטות צרורות בניר ואמר לה כי תשיב לו את הכתונת. היא קבלה את שכרה והביאה לו את הכתונת אל תוך הספינה , והנהג תפס אותה בידה ומשך אותה לתוך הספינה, והספינה זזה ותשט לה הלאה. האשה צעקה מתוך הספינה, והילדים צעקו מעל החוף, ולא נמצא מי שיעזור להם. הספינה נתרחקה,  וקול האשה לא הגיע עוד לאזן הילדים. אז מהרו ובאו אל אביהם ובבכיה רבה ספרו לו מה שקרה לאמם. האיש הרים את קולו ובכה בכי רב ועצום וצעק אל ה': אלי, אלי, למה עזבתני בצרה גדולה? וכך בכה עד שנפלה עליו תרדמה, והנה הוא רואה בחלומו שהוא נמצא במדבר גדול, מלא חיות רעות, העומדות עליו לטרפו ולאכול את בשרו, ויחרד לבו ולא ידע אנה לפנות. והנה בא רועה עם עדר צאן. כאשר ראו החיות הרעות את הצאן עזבו אותו והתנפלו על הבהמות. אז ברח החסיד והגיע למבצר אחד גדול ויפה, העומד על שפת נהר ובו אניות רבות, וכשנכנס אל תוך המבצר הריעו אנשים לקראתו והושיבוהו על כסא מלוכה ותגדל שמחתו בספנים. ויהי בהקיצו משנתו זכר את חלומו ואמר לנפשו: החלום הזה מבשר לי כי ימי עניי יחלפו מהר וה' יעזור לי וישוב לשמחני ע"י ספנים כשם שעינה אותי על ידם. באותו הזמן מת המלך, ויורש העצר שחרר את המדינה מכל מס לשלש שנים כדי שיקנה לעצמו שם טוב בעמו. וגם צוה לקרוא לאסירים דרור ובתוכם נשתחרר גם החסיד עם שני בניו, והוא התהלך בשוק הנה  והנה ולא ידע להשתכר פרוטה לקנות לחם לבניו. וישא את עיניו והנה הוא רואה לפניו ספינה שנכונה לנסוע להודו המזרחית,  והוא אמר לשני בניו: בואו ונגש לספינה, ספנים גזלו את אמכם, אולי נמצא שם את אמכם, וה' יהיה בעזרתנו. והוא נגש אל הספינה ובקש כי יתנו לו ולשני ילדיו לנסוע בספינה, עני הוא ואין לו במה לקנות פת לחם. וספר כל הקורות אותו לפני רב החובל. ורב החובל רחם עליו ויקבל אותו ואת בניו אל תוך הספינה. וגם נתן להם לאכול ולשתות כנפשם שבעם. ויהי בבואם אל תוך הים הוציא אלהים רוח סערה, והספינה וכל אנשי הספינה נטבעו רק החסיד ושני בניו ורב החובל שפרנס אותם נצולו, כי תפסו בקרש אחד מקרשי הספינה, והגלים פלטו אותם אל מדינה אחרת והחסיד בא לאיזה מדבר גדול במקום שגרים אנשים פראים. ובת המלכה של הפראים ראתה את החסיד, והיא רועה צאן ובקר במדבר והיתה ערומה   כולה מכוסה שער וחגורה בעלי תאנה לכסות, והיא התקרבה אליו והראתה לו חבה ובקשה כי יקח אותה לו לאשה, ומפחד ומורא הראה גם החסיד לה אותות חבה, כאילו גם הוא רוצה לקחתה. והפראים ראו ויריעו ובחורים וזקנים יצאו מחורי משכנותיהם בהרים וירוצו אליו לשתות דמו ולאכול  את בשרו ומלכם אף הוא היה בתוכם. אז נבהל החסיד מאד ולא קמה בו רוח. וכאשר ראתה זאת הבת-מלכה רמזה לו כי לא יפחד, ומאביה המלך בקשה כי יחונן את החסיד וישאירו בחיים, כי היא רוצה להיות לו לאשה. והמלך עשה את בקשתה והחסיד היה אנוס לשכב עמה בלילה והוא היה לה לבעל והיא היתה לו לאשה, אף על פי שלעתים קרובות נזכר באשתו הצנועה שהיא גם כן עלובה כמוהו, אבל אי אפשר היה לשנות כלום, ובכל זאת לא נתיאש ובטח בה' כי ירחם עליו ויביאנו אל אשתו ובניו. ברוב הימים נתעברה האשה הפראית מהחסיד וילדה לו בן פראי, והחסיד היה  רועה את הצאן. וכן עברו שנתים והיה אנוס לאכול עמהם בשר פרדות פראיות וחיות והיה שוכן במערות ההרים עם אשתו הפראית, והוא ואשתו כוסו כולם שער, וגם הוא היה  דומה לפרא. פעם עמד החסיד על גבעה קטנה במדבר לא רחוק מהים והוא נתן חשבון לנפשו היכן הוא נמצא ועם מי הוא מבלה ימותיו, וסוף סוף כאשר יכלה כחו יקחוהו ויאכלו את בשרו ואת עצמותיו ישברו ולא יבוא לקבר ישראל. וכי לא טוב יותר לרוץ עכשיו מהגבעה אל הים ולהטבע בו כאשר טבעו בניו? – והוא לא ידע כי פלט הים את בניו. – יבוא אליהם ויחד ישמחו בעולם הבא. בבכי תמרורים התודה החסיד לפני הקב"ה על כל חטאותיו והרים את רגליו ורץ אל הים להטבע. והנה קול קורא אליו בשמו ואמר : הוי, בן אדם מיואש! למה אתה מבקש להתיאש ולהשחית את נשמתך? לך ושוב אל הגבעה אשר ממנה ירדת, חפור שם ותמצא שם ארגז ובו כסף ואבנים טובות, עושר גדול מאד מאד, ומשוך את הארגז אל חוף הים ותעמוד שם קצת. אז תבוא ספינה מלאה אנשים כמותך הנוסעים לאנטיוכא ותקרא להם כי יקבלוך, ותציל אותך ואת הארגז, ובאחריתך תהיה למלך ותראה ימים טובים, ותפטר מכל יסוריך. כאשר שמע החסיד את הדברים האלה, שב אל הגבעה והתחיל לחפור שם כאשר אמר לו הקול הקורא, ומצא את הארגז עם זהב ואבנים טובות ומשך את הארגז עד חוף הים. וישא עיניו וירא והנה ספינה באה עם אנשים, וישא החסיד קולו ויקרא, כי יגשו אל החוף ויקחו אותו אליהם, כי גם הוא בן אדם כמוהם. והם הקשיבו לקולו כי הוא מדבר בלשון בני אדם, ונגשו אל החוף והוא ספר להם כל הקורות אותו, והם הכניסוהו מהר אל הספינה עם הארגז שלו. וכאשר הוא היה כבר בספינה שמעה אשתו הפראית את קולו והכירה כי קול בעלה הוא, לקחה את ילדה הפרא על זרועותיה ומהרה אליו, ותרא כי הוא בספינה ותקרא אליו כי יקח גם אותה עמו. אבל הוא לעג לה ואמר: מה לי ולחיות הפראיות? יש לי כבר אשה יותר טובה ממך – ועוד הוסיף לדבר לה כהנה וכהנה. כשמוע האשה את הדברים האלה, כי הוא לא יוסיף לבוא אליה, חרה אפה ותפסה את הילד ברגליו ושסעה אותו לשנים, את החצי השליכה אל תוך הספינה ואת החצי השני אכלה בחמתה ותרץ משם. והחסיד נסע עם האנשים והגיע עד אי אחד ושם יצא, פתח את הארגז והנהו מלא זהב ואבנים טובות שאין שעור לערכן. ויתן לספן את שכרו בשמחה, ויתן לסבל לשאת את הארגז אל בית מלון, וישכב בלילה על משכב התבן וחשב בלבו: אם אוכל לקנות מהמלך את האי, אז אבנה כאן ארמון ועיר. ואז תהיה פרנסתי בטוחה ולא אצטרך לפחד פן יגנבו הגנבים את כספי. ויהי בבוקר וילך אל המלך ויקן ממנו את האי, שהיה ארכו כמה מילים ויבן שם ארמון ועיר ולבסוף נבנתה מדינה שלֵמה. ואנשי העיר הכירו בחכמתו וימנוהו לראש. אז חשב על דבר אשתו ובניו שאבדו ממנו בענין רע, ותבוא מחשבה בלבו: אחרי שאשתו נחטפה על ידי ספנים ואחרי שכל הספינות עוברות על יד הארמון שלי אשר בניתי, לפיכך אצוה להכריז שכל ספינה העוברת כאן צריכה לקבל רשיון ממני ואם לאו –  תוחרם הספינה וכל הרכוש אשר בה, ויעשו כן; וכל הספנים היו באים ומתיצבים לפניו והיו מסבים על שולחנו. עברו ימים רבים ומאשתו ובניו לא באה שום ידיעה. ופעם ביום חג הפסח בשֶבֶת החסיד על יד השולחן לאכול סעודת הצהרים ולבו טוב עליו, נכנס העבד ואמר כי ספינת עשירים באה, ובעל הספינה מבקש כי לא יעכבוהו הרבה זמן. אמר בחסיד: היום חג לנו ואי אפשר לי לעשות בדיקת הספינה, ובכן עליו להמתין עד אחר החג, ובינתים יבוא הנה ויסעד עמנו. וישלח החסיד איש אחד אחר רב החובל והוא בא, והחסיד קבל את פניו ובקש ממנו לשבת עמו. רב החובל בקש מאד שיתן לו לנסוע תיכף, אבל החסיד לא מלא בקשתו, והוא נאלץ לשבת עמו ולאכול, והחסיד שאל אותו מאין הוא בא ואם יש לו אשה ובנים, ורב החובל ענה כי יש לו שתי נשים, אחת בביתו והיא ילדה לו שלשה בנים והיא מנהלת הבית, והשניה היא אשה עדינה ואיננה מוכשרת לעבודת הבית, היא אשה חכמה ואותה אני מוליך עמי אל כל מקום שאני נוסע, והיא מפקחת על הספינה ומקבלת את הכסף מהנוסעים שכר הנסיעה ורושמת הכל בפנקס, ואנכי לא שכבתי עמה כל הימים. שאל החסיד: ולמה, ידידי, נמנעת מלשכב אצלה? ויען רב החובל: האשה הזאת היתה אשת איש חכם גדול, והיא קבלה ממנו איזו חידה ואמרה: מי שיוכל לפתור לי את החידה לב חכם לו כמו לבעלי ולו אתן רשות להיות עמי, ולאיש אשר לא יוכל לפתור את החידה מוטב לי למות ולא להיות עמו, או אשלח יד בנפשי, כי לא נאה שבן אכרים ירכב על סוס המלך. וישאל החסיד את רב החובל: הגידה נא לי את דבר החידה? ויען רב החובל: זאת היא החידה: צפור עפה משמים ארץ בלי כנפים ותשב על שיח קטן יפה ונחמד.  היא הניעה את העץ הנה והנה; עין לא ראתה צפור זו. היא נתנה חיים לשיח שיוציא פרחים יפים. הוא משך אליו את כל הכחות שהיה אפשר לו להשיג. פתאם דלל העץ וייבש כאלו רעל בא פתע אל קרבו. הצפור עפה ממנו לאויר, ומשם התחילה לשיר ולנהום ותקרא: הוי שיחי המסכן! מי נטל ממך את כחך, שהיה לך מלפנים, וכי אי אפשר לך להשיגו שוב? כחך מידי בא לך, ועכשיו נתייבשת ומאין יבוא עזרך? זוהי, מלכי, החידה, שאין אני יודע פתרונה. החסיד שמע את החידה ונזדעזע: הלא זוהי החידה  שמסר מלפנים לאשתו. וכאשר ראה רב החובל את החסיד מזדעזע, שאל אותו: על מה, אדוני, כל כך נבהלת? ויאמר החסיד: זוהי היא חידה מחוכמה מאד ואני רוצה לשמוע אותה מפי האשה בעצמה, אולי שכחת דבר-מה, או אולי הוספת דבר-מה, וכאשר אשמע את הדברים מפיה, אז אתבונן בדבר, אולי אמצא אנכי את הפתרון. וישלח החסיד את אחד מעבדיו אחריה, והעבד רץ מהר ויאמר לאשה: הִכוני להתיצב לפני המלך שלנו. עמו תאכלי ותשתי יחד עם בעלך. ויחרד לב האשה כי לא ידעה למה תובל שמה וחשבה אולי תצא מן הפחת ותפול בפח. אבל מה היה לה לעשות? עליה ללכת אל כל אשר יוליכוה, והיא לבשה בגדי חמודות והתקשטה כמו שנאה להתיצב לפני מלך. וכשנכנסה צוה החסיד להכניסה והגישו לה כסא לשבת על יד השולחן אצל רב החובל. והחסיד התבונן בה והיה מסופק אם זוהי אשתו, והיא לא הכירה אותו כלל, כי מאד נשתנו פניו אחרי שעברו שנים רבות מעת שנפרדו זה מזו. והחסיד ישב דומם והאורחים אכלו ושתו והיו שמחים. אבל החסיד לא היה יכול  לשמוח וישב כאיש תפוס ברוב שרעפיו. אז אמר רב החובל אל החסיד: למה אדוני עצוב ותפוס במחשבות נוגות? אולי רע בעיניך הדבר שאנו מרבים לאכול ולשתות, הננו להפסיק, נתן לך תודה ונלך לדרכנו. ענה החסיד ואמר: חלילה! אתם אורחים חביבים שלי, ואנכי רק מעמיק לחשוב על דבר החידה ואני מבקש לשמוע מפי האשה עצמה. ורב החובל בקש את האשה כי תספר לפני המלך את החידה. והיא ספרה את החידה, כמו שנאמר קודם. והחסיד שאל: ממי למדת את החידה הזאת? ותען האשה ותאמר: היה לי בעל חסיד ורב יהודי  גדול, והיה מספר לי בכל פעם ספורים מזמנים עתיקים וחידות, וחידה זו אין איש יודע את פתרונה. אמר החסיד: ומה יהיה אם ימָצא איש שיפתור את החידה, האם תודי על האמת? ותען האשה: אדוני, אין איש בעולם אשר יוכל לפתור את  החידה לאמתה זולת בעלי הראשון. ויען החסיד: אנכי הוא הפותר שיוכל לפתור אותה: הצפור שעפה משמים היא נשמת האדם, והיא יושבת על שיח קטן, זהו הגוף שלו הדומה לשיח ההולך וגדל ומעלה ענפים, אלה הם ימי הנעורים הדומים לגן פורח. והצפור מנענעת את השיח ומטה אותו כחפצה. זוהי הנשמה שמושלת בגוף ואבריו נשמעים לפקודתה. ואין רואה את הצפור, כי הנשמה חבויה בתוך הגוף; והשיח מושך אליו כחות מן החוץ, עד שמתיבש, זהו האדם שאינו מסתפק במה שיש לו ומבקש תמיד למשוך אליו כל מה שעיניו רואות ועל ידי זה הוא לפעמים מאבד גם מה שיש לו. כי מה שהוא קונה בעָוֶל מאבד גם מה שקנה בצדק. ומהרה ימות האדם ויעזוב את הכל לאחרים. אז מתרוממת הצפור לעוף באויר –  זוהי הנשמה והיא סופדת על הגוף ואומרת: יען כי בימי חייך לא היית שמח בחלקך ולא שקטת ולא נַחְתָּ, והנה אתה מת והכל עזבת לאחרים ולא לי ולא לך יש תועלת מכל עמלנו; וכי לא יותר טוב היה אילו היית עושה בעשרך טובות, כי אז היינו באים עכשיו בשמחה (לעולם הבא). זהו פתרון החידה לאמתה. ואם אַת תודי שזוהי האמת אז אשוב ולקחתי אותך אלי. האשה הרימה את עיניה, הסתכלה בדובר והכירה כי הוא בעלה. והיא קפצה ממקומה ונפלה על צוארו ובכתה עמו בכיה גדולה. וישמחו מאד ויעשו משתה גדול, ורב החובל מאימה ופחד נפל על ברכיו לפני החסיד ובקש שלא ימית אותו, והחסיד אמר: אחרי שלא אנסת את אשתי לדבר עבירה הנני משאירך בחיים, ואולם אחרי שלקחת מה שאינו שלך הנני לוקח את כל הרכוש שיש בספינה אלי, ורב החובל יצא נקי מנכסיו  והלך לו לדרכו, והאשה נשארה על בעלה ברוב שמחה ועושר, ויספרו זה לזו את כל הקורות אותם, אבל התאבלו על בניהם, כי חשבו שהם נטבעו. והנה פעם היה ליל חם מאד והחסיד לא היה יכול לישון, וספינות רבות עברו אז בחוף, והמשרתים דברו זה עם זה לבלות את ליל הנדודים, ושני בני החסיד היו גם כן ביניהם ולא ידעו כי אביהם ואמם נמצאים כאן. ויאמרו הבחורים האלה אל חבריהם: הנה נמציא לנו איזה דבר לבלות בו את הלילה. כולם הסכימו לדבריהם. והם אמרו: אנו נחוד חידה, ומי שימצא את פתרונה יקבל עשרה זהובים, ואם לא ימצא את הפתרון יתנו המה עשרה זהובים. אמרו האנשים: אחרי ששני הבחורים הללו הם יותר נבונים ממנו על כן יואילו הם לָחוּד בראשונה. והבחורים פתחו ואמרו: ראינו אשה יפה ונחמדה, אבל אינה רואה כלום בעיניה. היא מראה את בשרה העדין, נתפשת ביד. הצעירה הזאת תקום מחר בבוקר השכם, וכל היום אין איש רואה אותה ורק בלילה היא מופיעה מקושטה בכל מיני תכשיטים, שאין בעולם כמוהם; בעינים סגורות רואים אותה ומעינים פקוחות היא נעלמת. זו היא החידה ועכשיו הגידו את הפתרון. כולם תמהו על החידה הזאת ואמרו: קשה מאד, אי-אפשר לפתרה. ביניהם היה סוחר זקן ובקש לפתור את החידה בכח. אבל הבחורים לא קבלו את פתרונו, כי אמרו שאין זה פתרון אמתי. ויתקוטטו ביניהם עד אור הבוקר ולא ידעו מי צריך לשלם למי את עשרת הזהובים. אז אמר רב החובל: שמעוני, אַחַי, לכו נא אל הארמון אל המושל והוא ידין עם מי הצדק; ושני הצדדים הסכימו וילכו אל המושל. וישאל המושל אותם: על מה השכמתם כל כך לבוא אלי? והם ספרו לו את כל הענין, את החידה ואת הפתרון של הסוחר הזקן. כאשר שמע המושל את החידה חרד חרדה גדולה, ויתבונן אל שני הבחורים ויכירם כי בניו הם, אף כי גדלו הרבה מעת שאבדו לו. המושל פנה אליהם ושאל: מאין אתם יודעים כי החידה הזאת לא נפתרה על ידי הסוחר פתרון אמת? ויענו הבחורים: אבינו היה איש חכם מאד והוא המציא את החידה ואת פתרונה. ובכן רק אנחנו או אבינו יודעים את הפתרון האמתי. אמר להם המושל: ואם אני אפתור לכם, האם בזה אהיה לכם לאב? ענו הבחורים ואמרו: אם ימָצא איש שיֵדע לפתור את החידה לאמתה סימן הוא שזהו אבינו, כי ידענו שהוא לא מסר את החידה לשום אדם ורק לנו לבניו, ואנו גם כן לא מסרנו לשום איש עד היום. אז אמר המושל: הקשיבו נא אלי, אולי אוכל אני להגיד לכם את הפתרון האמתי. לדעתי האשה היפה היא – הנעורים של הבחורים. כל היום הם חושבים  על נשים יפות, ולכן בלילה הם רואים בחלומם והנה לפניהם אשה יפה, אבל היא אינה רואה כלום, מפני שהיא מופיעה רק בליל אופל, בחלום, והעינים לא תועילינה כלל. כי כאשר רק תפקחנה יגוז החלום ויעבר, ובבוקר השכם היא מתעלמת, כי אז זמן היקיצה, ובהקיץ אין איש רואה חלום. וכך היא נשארת כל היום חבויה, ורק בלילה היא מופיעה שוב מקושטה בקשוטים שלא נבראו ולא נמצאו בעולם, כי גם הקשוטים רק מעשי החלום המה. זהו הפתרון, ואם אתם מוצאים כי נכון הוא והייתם לי לבנים! הבחורים השתוממו מאד בשמעם את הפתרון, והביטו איש אל אחיו, ויכירו כי אמנם זהו אביהם, ויתנו קולם בבכי מרוב שמחה ולא יכלו לדבר מרוב התרגשות, ואביהם ואמם קפצו מכסאותיהם ויחבקו וינשקו את הצעירים ויבכו יחד בקול גדול שנשמע למרחוק. ונודע אז כי אלה הצעירים בני המושל המה. אחרי שעה מרובה התעודדו הצעירים והתחילו לדבר עם הוריהם וספרו זה לזה מה שעבר עליהם, וכולם שמחו יחד שמחה גדולה. והמושל עשה משתה גדול לכל אנשיו וישמחו יחד שמחה גדולה, והוא היה נסיך ובניו נסיכים, וצוה את בניו שילכו בדרך ה' והוא יעזור להם בכל עת. אם הקב"ה מנסה את האדם ביסורים, אז כל קרוביו עומדים מרחוק ואינם עוזרים לו, רק מיעצים כי יתרחקו הימנו, והאומלל נשאר בודד. וגם אחד מאלף אינו אומר: אחי אתה. אבל כאשר יאיר ה' פניו לאדם, אז יסָכר פי אויביו וגם כשהאויבים רבים הם. והספנים ראו ושמעו את כל אלה, ורבים מהם נתגיירו והיו שם לקהלה גדולה.

מה ילמד האדם שצריך להיות תמיד סבלן ומקבל הכל באהבה ולנחם את המסכנים בדברים אם אי אפשר לו לתת להם מכספו. ואז ייטיב לו אלהים וישמרהו ממכל צרה ויפדהו מהגלות השחורה והארוכה הזאת ויביאהו אל הארץ הקדושה, ואז ישמחו כל עצובי רוח... אני מקוה כי השי"ת סוף סוף ירחם עלינו ויעשה את בקשתנו. ואם אנו נהיה טובים וישרים כראוי לנו אז ימלא השי"ת חפצנו; אבל כל זמן שעוונותינו רבו למעלה ראש... אנו צריכים לקוות לקץ שיבוא בזמנו. את הספור הזה [ראיתי] כתוב בספר שכתב אדם חשוב מפראג בשמו...

עכשיו אני שבה לעניננו: אם לכתוב על דבר אבי זצ"ל לא יספיקו מאה גליונות. הוא ע"ה חשב תמיד לשדך את בניו במשפחות ישרות  ובשביל זה עשה יותר מכפי יכלתו, ואמנם השתדך עם המשפחות היותר חשובות. דומני שבספרי הראשון[21] כבר הזכרתי קצת כי אבי זצ"ל היה פרנס ימים רבים בקהלתו וגם הצליח בעסקיו, והקהלה היתה במעמד הטוב בכל דבר, וממש ישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו. הקהל לא  היה חייב אפילו לא פרוטה אחת. אף  על פי שהיו בקהלה, כמו שאני זוכרת מנעורי, מחלוקות גדולות, כמו שנהוג בעוה"ר בכל קהלה שהרשעים מתקוממים. וכך גם בזמן שהיה אבי זצ"ל פרנס עם חבריו, היו כמה רשעים גדולים מתנפלים עליהם, חפצו לעשות לקהל רעות רבות; וכנראה שנים מהם השיגו מהמלכות יר"ה שהם יהיו הפרנסים. אבל אחרי שהם כבר מתו ועמדו לפני בית דין של מעלה, איני רוצה להזכיר שמותם. בקהלתנו מפורסם מי הם היו. אבל ה' הפר עצת רשעים, ואלהים נצב בעדת אל, ובכן "האלופים הפרנסים והמנהיגים השקיטו את הרוחות" ונסעו אל המלך יר"ה לקופינהגן, וספרו לו הכל, והמלך היה מלך חסיד גדול ואוהב יושר והכל ת"ל שב לתקונו והמקום ב"ה השפיל את הרשעים. וגם לא עלה זה בהרבה מעות, כי חסו על הקהל ועל היחידים ושמרום כבבת עין; ונזהרו שלא להכניס את הקהל בחובות. אם היה חסר לקהלה איזו מאות ר"ט, אז היה הפרנס נותן משלו, ואחר כך היה מקבל מעט-מעט מהקהלה, שלא יהיה עליהם למשא.

בשעה שאני חושבת על הימים ההם ומשוה אל הזמן של עכשיו, רואה אנכי כי אז חיו חיי אושר, אף על פי שבזמן ההוא לא היה להם אפילו החצי ממה שיש לבני הזמן הזה. ה' יוסיף להם כהנה וכהנה, בימיהם ובימינו תבוא ישועת יהודה וישראל.

עוד טרם הגעתי לשנת שתים עשרה, ואבי כבר שדך אותי, וכשנתים הייתי מאורשה. חתונתי היתה בהאמל.[22]  הורי וקרובי במספר שני מנינים נסעו שמה לחתונתי. בזמן ההוא עוד לא היתה [בדרך ההיא] עגלת דואר; והיינו צריכים לשכור עגלות של כפריים עד הנובר. תיכף כשהגענו להנובר, כתבנו להאמל בשביל שישלחו עגלות, אמי תי' חשבה שבהאמל אפשר להשיג מרכבות כמו בהמבורג. לכל הפחות, חשבה אמי שישלח המחותן מרכבה אחת להביא את הכלה והוריה. אבל ביום השלישי באו שלש או ארבע עגלות של אכרים אסורות לסוסים פגרים, שכדאי היה להעמיס אותם על העגלות. אף על פי שאמי היתה קצת ברוגז, אבל לא יכלה לשנות כלום. כך ישבנו בשם אלהי ישראל בעגלות האכרים והגענו להאמל. בערב נעשתה סעודה כהלכה. חמי זצ"ל  וחמותי היו אנשי חיל ומעטים היו דומים לחמי ר' יוסף האמיל. וחמי זצ"ל הרים כוס יין ואמר "לחיים" לאמא. אמי עוד שמרה בלבה "רוגז קטן" על שלא שלחו מרכבה אחריה. חמי זצ"ל הרגיש בדבר, ובהיותו בכלל איש חביב ויודע לבדח את הבריות אמר לאמא: "אני מבקש את המחותנת היקרה לחדול מ'ברוגז'". האמל איננה המבורג. אצלנו אין מרכבות, אנחנו אנשים פשוטים של עירה קטנה. הנני לספר לכם מה שאירע לי בעת שאנכי הייתי חתן ונסעתי לחתונתי. אבי ר' שמואל שטוטגַרְט היה פרנס המדינה של הֶסֶן, והכלה היתה פריידה שלי בת נתן שפאניר. נדוניה קבלתי אלפים ר"ט, ואבי זצ"ל הבטיח גם הוא לתת ט"ו מאות ר"ט. זו היתה בימים ההם נדוניה  גדולה. כשהגיע זמן החתונה שלח אבי שליח, המכונה בשם "פיש" (דג). הוא שם על שכמו את הנדוניה לשאתה אל שטאטהאגן, עיר מושב חותני נתן שפאניר ע"ה. אנכי והשליח נשאנו שנינו רגלינו והלכנו לשטאטהאגן. בימים ההם היה בשטאטהאגן ר' ליב הילדסהיים רכוב עם מיודעיו – הוא היה מהילדסהים בן למשפחה אצילית –  ובראותו את שנינו, אותי ואת השליח שלי, את ה"דג" הולכים ברגל, מהר לשוב העירה ובשר לכלה, לפריידה שלי, כי החתן שלה בא רכוב על דג... ואחרי שהנכם רואים שעכשיו אנכי יכול לרכב גם על סוס טוב, על כן אנכי מבקש מטובכם להיות יותר סבלנים". כך נהפך הרוגז לצחוק והחתונה נגמרה בשמחה ובששון.

אחרי חתונתי שבו הורי הביתה ואנכי הילדה כבת ארבע עשרה נשארתי בארץ זרה ובין אנשים זרים, אבל הדבר הזה לא היה קשה לי, כי היתה לי נחת רוח רבה מיחסו של חמי זצ"ל ומחמותי ע"ה, שהיו אנשים חשובים וישרים, יחס יפה מאד, יותר ממה שהייתי ראויה לכך. אי אפשר לי לתאר את החסידות והצדקות של חמי וחמותי ז"ל ועד כמה היה חמי ע"ה איש חיל, ממש כמלאך אלהים; ידוע לכל בני אדם במה  נחשבה האמל נגד המבורג. ואנכי הייתי ילדה צעירה מפונקת מילדותי מהורי ומקרובי, ועתה באתי מהעיר ההומיה המבורג לשבת בעירה קטנה, שוממה ולא נאה, שבה ישבו אז רק שני בעלי-בתים יהודים. אבל כל זה לא היה שוה לי נגד נחת-הרוח שקבלתי מחמי זצ"ל, כאשר למחרת בלילה בשלש אחר חצות קם וישב בחדרו סמוך לחדר משכבי ופתח בנגון הגמרא, אז שכחתי את כל המבורג ושאונה. מה קדוש היה האיש! זכותו תעמוד לנו והוא יתפלל בעדנו לפני הקב"ה שיצילנו מכל צרה ושלא נבוא לידי חרפה ובזיון ועבירות.ם היה לראות את בניו החשובים והישרים.

בנו הבכור משה היה בחור חשוב, ובהיותו חתן נסע לחתונתו עם אדם חשוב רבי משה ועם משרתו, בנקרא בשם יעקב "הפצוע", והוליך עמו את נדוניתו. כשהיו קרובים לבְרֶמֶרפוֹרד התנפלו עליהם גזלנים וגזלו את כל אשר להם ופצעו את שלשתם פצעי מות. הביאום העירה וקראו לרופאים וליודעי סגולות. הם אמרו שהחתן והרב ר' משה ישארו בחיים והמשרת יעקב בחזקת סכנה. אבל בעוד יומַים מתו החתן ור' משה, והמשרת יעקב נשאר חי, לפיכך נקרא בשם "יעקב הפצוע". הצער והאבל של ההורים היה גדול מאד. ואף על פי שבמקומות רבים עמלו למצוא עקבות השודדים, כל העמל היה לריק. ה' ינקום את דמם השפוך.

את הבן השני של חמי (אברהם הַמֶלֶן) הכרתי. היה מלא תורה כרמון. חמי שלח אותו בבחרותו ללמוד בישיבה בפולין. שם קנה לו  שם גדול בתורה ובפוזן התחתן עם איש נכבד אחד ר' חיים בועז. אחרי חתונתו הוסיף לשקוד על התורה בהתמדה והצליח מאד בלמודו והיה נכבד מאד בפוזן. אבל בזמן שהקהלה שם באה במצוקה גדולה לרגלי מלחמת חמיל[23] (ת"ח) הוא בא  יחד עם אשתו ועם בת אחת אל בית חמי בעירום ובחסר כל.

הבת הזו נולדה ממש בנס. כבר עברו שבע עשרה שנה מעת חתונתו, ואשתו היתה עקרה. אז היתה חותנתו חולה למות וקראה לבתה אשת גיסי אברהם שתבוא אליה. והיא אמרה לה: בתי החביבה, הנני ביד אלהים ועוד מעט אמות; אם יש לי איזו זכות לפניו, זאת אבקש ממנו שיתן לך בנים. אחר כך מתה האשה החשובה והחסודה הזו, ובתה גיסתי סולקה, אשת ר' אברהם, נתעברה וילדה בת בשנה ההיא וקראה אותה בשם אמה –  שרה. כעבור עוד ז' שנים ילדה בן שנקרא שמואל. הרבה דברים יש מה לספר על דבר גיסי זה. חמי שלח אותו להנובר ושם היה מצבו טוב אבל אנשים רמו אותו והעבירוהו להאמל, בהבטיחם לו "הרים וגבעות" בעסקי שותפות ולא שמרו את הבטחתם וסופו וסוף בניו היה לכליון בעו"ה. ה' יסלח לאנשים ההם. גיסי מוהר"ר אברהם ע"ה היה למדן גדול, חכם מחוכם. הוא היה מדבר מעט, אבל כשהיה מדבר היה ההבל היוצא מפיו רק דברי חכמה, וכדאי היה להטות אוזן ולהקשיב לדבריו. ואולי עוד אזכיר על אודותיו.

עוד בת היתה לחמי ושמה יֶנטה. חמי זצ"ל שדך אותה בנעוריה  עם בנו של זוסמן גאנז במינדן שעל נהר וֶסֶר. בזמן ההוא יצא לר' זוסמן שֵם  שיש לו כמאה אלף ר"ט. חמי שתה עמו יחד יין ועל הכוס גמרו את השדוך. למחרת, כאשר נתפקח גאנז מיינו נתחרט על השדוך, אבל חותני היה איש תקיף ואי אפשר היה למחותן לחזור מדבריו. וכך היה: החתן והכלה שניהם עוד ילדים, וזוסמן גאנז שלח את בנו לישיבה בפולין. בעוד זמן קצר מת זוסמן ולא נמצא ידיד אשר ישגיח על נכסיו, וכל הונו הלך לאִבוד. אלמנתו נשאה לאחר ר' פייבוש שמו. אחרי איזו שנים שב החתן מפולין, אבל במקום הרבה אלפים, כמו שחשב חמי, נשארו לו רק מאות אחדות. אז בקש חמי להפר את השדוך הזה, אבל חמותי לא רצתה להעליב את החתן היתום. ובכן נכנסו הצעירים לחופה וישבו שנים אחדות במינדן. אז היה מעשה ופייבוש עם אשתו שדכו את בנם. כאשר חגגו את ערב החתונה שנקרא בשם "שפינהאלץ",[24] היו כמה חפצים יקירים על השולחן להראות את רב עשרם. שלמה גאנז ראה את ההון הרב ואפשר שהכיר בין החפצים דברים רבים שהיו שייכים לאביו ר' זוסמן גאנז. והוא מכל עשרו של אביו קבל רק מעט. אז הלך אל הלשכה והוציא משם ארגז עם שטרות כתבי יד: הוא חשב כי יש לו רשות על זה. אבל למה אתעכב על הדבר הזה? עשרים גליונות של ניר לא יספיקו אם אבוא לכתוב כל מה שאירע. ביום המחרת הרגיש פייבוש כי אבד הארגז, ומיד חשד בבן חורגו. הם באו בריב וגם חמי נמשך אל תוך המריבה הזאת. המשפט עלה לגיסי ולחמי לכל אחד יותר מאלפים ר"ט. את דברי הריב הביאו לפני השררות, וירדו ממש איש לחייו של רעהו והושיבו פעם את זה ופעם את זה במאסר, עד שנדלדלו שני הצדדים. לבסוף באו אנשים והשתדלו להביא את המשפט לפני הרבנים והדיינים שבפרנקפורט על נהר מיין ולשים קץ לדבר.  הרבנים באו ודנו בזה הרבה זמן, אבל כלום לא יצא מזה, רק שהוציאו הרבה מעות. אחד מחברי הרבנות קנה בכסף שקבל בעד המשפט חדר יפה ללמוד בו וצוה לצייר שם אַוָז ("גאנז" בעברית "אוז") ועל ידו עומדים שלשה או ארבעה רבנים וכל אחד מורט ממנו נוצות... אחר כך העביר חמי את חתנו שלמה גאנז ואת בתו ינטה ממינכן להנובר השיג עוד זכות אזרח גם לילד שלהם. הנובר היתה כבר לעיר חשובה. שלמה גאנז היה שמח מאד לדבר הזה וגם הצליח ועשה עושר. אבל השמחה לא ארכה: מהרה מת האברך הזה בדמי ימיו. קצת שנים ישבה אשתו אלמנה ולא רצתה להנשא, כי היתה אשת חיל. אבל הקצין ליפמן[25] זכה לכך שהסכימה להנשא לו. בזמן שנשא את גיסתי ינטה אמנם לא היה ליפמן עשיר כמו עכשיו, אבל האל הגדול הוא המרים ומשפיל, והכל בידו. וחמי זצ"ל הצליח בכמה מאות ובטרחה רבה להשיג רשיונות לבניו לשבת בהנובר וחשב כי בזה יבטיח זרעו וזרע זרעו לעולם, אבל בשביל מי הוציא האיש הטוב הזה את כל עמלו ויגיעו? רק בשביל זרים, כמו שנאמר: ועזבו לאחרים חילם.[26] אך מה אוסיף לכתוב על אדות זה? הכל תלוי ברצון האלהים, ודי בזה.

הבן השלישי של חמי היה מוהר"ר שמואל.  גם הוא למד בישיבה בפולין ונשא אשה מיוחסת גדולה בת רב גדול ושמו מוהר"ר שלום אב"ד מלמברג. גם הוא התישב תחלה בפולין, אך מפני המלחמות ברח משם ולא הביא עמו כלום, וכך היה צריך חמי לפרנס זמן רב אותו ואת אשתו ואת בניו ואח"כ נתמנה לאב"ד בהילדסהיים.[27] אי אפשר לתאר עד כמה שהיה חסיד ואיש קדוש. הוא ידע ממש את רגע מיתתו. הדבר הזה ידוע לכל הילדסהיים.

הבן הרביעי היה מוהר"ר איציק ז"ל. אותו לא הכרתי. הוא ישב בפרנקפורט (על נהר מיין). על דבר צדקתו וחכמתו יודעים לספר כל אלה שהכירו אותו. לא קם כמוהו. היה מקיים מה שכתוב "והגית בו ימם ולילה".[28] ובטרם שהגיע לזקנה, בהיותו לא יותר מבן חמשים שנה, מת בעושר וכבדו.

החמישית היתה בתו אסתר ע"ה. אי אפשר לכתוב עד כמה היתה אשה חשובה וצנועה. הרבה צרות עברו עליה ולא התרעמה, וסבלה את גורלה דומם, עד שיצאה נשמתה הטהורה. יש הרבה מה לכתוב על דבר האשה הצנועה, ע"ד מעשיה הטובים וסבלנותה, אבל "יפה שתיקתי מדבורי". די שכל העולם יודעים עד כמה היתה אשה חשובה.

הבן הששי שלו היה ליב בוֹן, אדם חשוב, ואף על פי שלא היה למדן גדול אבל היה יודע ספר הגון. הוא היה איש חיל. זמן רב פרנס במדינת קלן וישיבתו היתה בבון, והוא מת בהיותו עוד צעיר בעושר ובכבוד.

השביעית היתה בתו חנה שהיתה דומה לחנה הנביאה. היא היתה אשת חיל, אבל מתה בהיותה צעירה ולא השאירה עשירות אחריה.

השמיני היה אביכם האהוב והנאמן זצ"ל. על אדותיו לא ארבה לדבר הפעם. את זה תמצאו להלן כל דבר במקומו. בני היקרים, אנכי כותבת את הדברים האלה, פן יבואו היום או מחר בניכם או נכדיכם ולא ידעו את טיב משפחתם. כתבתי לכך בקצרה את הדברים האלה.

אחרי חתונתי ישבתי עם בעלי זצ"ל שנה אחת בהאמל; עסקנו היה שם דל, כי האמל לא היתה עיר מסחר. והיינו עוסקים בכפרים ובמשכנות. אבל בעלי זצ"ל לא רצה להסתפק במסחר הזה וכל מחשבותיו היו מהשעה הראשונה של חתונתי לעקור את מושבו להמבורג. וכך היה כמו שנאמר: בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו[29] וה' אמנם הוליכנו בדרך טובה לולא נלקחה עטרת ראשנו מעלינו, אבל ה' נתן וה' לקח. מה שאי אפשר לשנות מוכרחים לסבול.

כאשר עברה השנה מיום חתונתנו לא רצה בעלי זצ"ל להשאר עוד בהאמל, ואף על פי שחמי וחמותי זצ"ל שניהם חפצו מאד שנשאר בהאמל וגם הציעו לפנינו להשאר בביתם אבל בעלי לא רצה; ובכן ברצון הטוב של חמי וחמותי עברנו להמבורג.

אנחנו שנינו היינו עוד צעירים, ילדים חסרי נסיון, וידענו רק מעט או לא כלום מעניני משא ומתן הנהוגים בהמבורג. אבל האלוה הגדול והרחמן, אשר הוליך את בעלי זצ"ל מבית אביו וממולדתו, עמד תמיד לימינו, ברוך ה' על כל הטובות שעשה עמנו.

תיכף לבואנו להמבורג התחייב אבי לתת לנו מזונות שנתים וישבנו בביתו. בעלי זצ"ל היה זר בעיר הזאת. אבל מהרה הכיר מה שנעשה מסביב. באותו זמן היה המשא ומתן באבנים טובות לא כל כך רב כמו עכשיו. ואזרחים וחתנים של ערלים בהתחתנם קנו מעט אבנים טובות, ולפעמים לא קנו כלל. לפי המוֹדה שהיתה אז, היו מתקשטים רק בשרשרות זהב ואם רצו לתת מתנה נתנו מתנות זהב. ואף על פי שבתכשיטים האלה לא היה רֶוח גדול כמו באבנים טובות, התחיל בעלי לסחור בתכשיטי זהב והיה רץ מבית לבית לקנות זהב. את אלה היה מוסר לצורפי זהב או היה מוכר לסוחרים והיה מרויח יפה. אף על פי שבעלי היה עובד קשה לרוץ תמיד בעיר הנה והנה, בכל זאת היה קובע עתים לתורה. ובכל יום שני וחמשי היה יושב בתענית, וכך נמשך הדבר עד שהיה צריך ללכת בדרכים לנסיעות גדולות ועִנה כוחו, ובהיותו עוד צעיר היה חולני ושאל הרבה ברופאים, ויחד עם זה לא היה חס על עצמו ועבד בשקידה לפרנס את אשתו ואת בניו בכבוד. והיה אב אהוב ונכבד שמעטים כמותו, ואהב מאד את אשתו ואת בניו, שהרבה יש לכתוב על זה. אין דומה לו במזג הטוב. כל ימיו לא בקש להיות פרנס על הצבור, והתרחק מזה לגמרי, ולהיפך היה מתלוצץ בראותו אנשים הרודפים אחרי דברים כאלה. סוף דבר – הוא היה יהודי חסיד יחיד במינו, כמו שהיו אביו ואחיו. אני יודעת רק מעט מהרבנים שהיו מתפללים בכוונה כמותו. אם היה מתפלל בביתו והיה נכנס מי שהוא להגיד לו כי יש לקנות בזול סחורה במקום פלוני, לא נועזתי לא אני ולא בני ביתי לגשת אליו ולהגיד לו אז הדבר הזה. אמנם לפעמים היה נפגע על ידי זה והפסיד איזה מאות ר"ט, אבל הוא לא שם לבו לזה ועבר את אלהיו באמונה ואליו התפלל בחשק, וה' השיב את הפסדו כפל כפלים, כמו שנאמר: בטחו בה'... והיה ה' מבטחו. עניו וסבלן כמו בעלי ע"ה לא נמצא עוד. מה שאירע לו לסבול מידי ידידיו ואנשים זרים נשא במנוחה. אם אנכי בדרך החולשה האנושית שלי דברתי על אדות זה באי-סבלנות היה הוא צוחק לדברי ואומר: דרך כסל היא, אני בוטח בה' ואיני שם לבי למה שהבריות מרננים. זכותו תעמוד לנו בעולם הזה ובעולם הבא.

בבואי להמבורג נתן לי ה' הריון, ובאותו הזמן הרתה גם אמי שתחיה. האל הטוב חנני ונתן לי בזמנה בת. אני הייתי עוד צעירה מאד. ואף על פי שצער הלידה היה קשה בשבילי, אבל שמחתי שנתן לי ילדה יפה ובריאה. אמי, לפי חשבונה, גם היא היתה צריכה ללדת בזמן ההוא, ואולם היא שמחה מאד שאני ילדתי ראשונה והיתה יכולה להשגיח עלי. כעבור שמונת ימים ילדה גם אמי בת, ולפיכך לא היתה בינינו קנאה[30] ויחד שכבנו בחדר אחד. לא היתה לנו מנוחה מרוב המבקרים שהיו באים לראות את הפלא, כי אֵם ובת שוכבות בחדר אחד בתור יולדות.

להגדיל קצת בזה את ספרי, אני רוצה כאן לספר מאורע אחד מצחיק שקרה אותנו. החדר ששכבנו בו היה קטן, והימים ימי החורף. משפחת אבי היתה גדולה והיה צר לנו בחדר, אבל האבות והבנים יחד מקבלים הכל באהבה.

אנכי קמתי ממטת הלידה שמונה ימים קודם אמי, ובשביל לפנות קצת את המקום חזרתי אל חדר משכבי, אבל אחרי שהייתי צעירה מאד לא חפצה אמי כי אקח בלילה את ילדתי עמי לחדרי. ולפיכך עזבתי את ילדתי בחדרה ועל ידה היתה שוכבת המשרתת. אמי הבטיחה לי כי לא אדאג לילדתי; כשהיא תתחיל לבכות אז תביא המשרתת את הילדה אלי להניקה, ואחר כך תקח המשרתת את הילדה ממני ותחזיר אותה אל חדר אמי ותניח אותה שם בערשה. אנכי הייתי שמחה לדבר הזה וכך שכבתי כמה לילות והמשרתת היתה מביאה לי בחצות הלילה את הילדה להניק. פעם הקיצותי בלילה בשלש אחר חצות ואמרתי לבעלי זצ"ל: מה זה שהמשרתת לא הביאה לי עדין את התינוקת? בעלי ענה: התינוקת בודאי עוד ישנה. אבל דעתי לא נחה בזה ורצתי אל החדר של אמא לראות את ילדתי. עברתי על יד ערשה והנה היא ריקה. נבהלתי מאד, אבל לא הרימותי קול צעקה שלא תקיץ אמא ותבהל. התחלתי לנענע את המשרתת, ולאט לאט העירותי אותה, אבל המשרתת היתה אחוזת שנה והייתי מוכרחה להרים את קולי כדי שתתפקח משנתה. שאלתי אותה: איפה בתי? אבל המשרתת מלמלה משנתה ובעצמה לא ידעה מה שהיא מדברת. אז התעוררה אמי ואמרה למשרתת: איפה התינוקת של גליקל? אבל היא היתה כל כך אחוזת שנה שלא יכלה להשיב דבר. אמרתי לאמא: אמא, אולי התינוקת אצלך במטה? והיא משיבה: לא, אצלי התינוקת שלי, ומחזיקה בחזקה את התינוקת כאילו חפצים לגזול אותה ממנה. והנה בא בלבי רעיון לראות מה נמצא בערש שלה, ומצאתי שהתינוקת שלה שכבה בערשה וישנה לה במנוחה. אז אמרתי: אמא, תני לי את ילדתי, הנה הבת שלך שוכבת בערשה, אבל היא לא רצתה להאמין עד שהדלקתי נר ומסרתי לה את בתה כדי שתוכל לבחון בעיניה היטב, ובכן נתתי לאמא את התנוקת שלה ולקחתי את שלי. כל בני הבית התעוררו וכלם נבהלו בתחילה, אך הפחד נתחלף כרגע בצחוק ואמרו: עוד מעט והיינו צריכים לעמוד למשפט לפני המלך שלמה...

כך ישבנו שנה בבית אבי. אנחנו היינו צריכים להיות סמוכים על שלחנו שנתים, אבל אחרי שהבית היה צר מאד לא רצה בעלי זצ"ל לשבת שם עוד וגם לא רצה לקבל מאבי כסף בעד שנה מזונות. ובכן שכרנו לנו חדר יפה ושלמנו חמשים ר"ט בעד שנה ויחד עם המשרת והמשרתת עברנו במז"ט אל משכננו, ואילו לא הביא אלהים את המכה עלינו ולא לקח את עטרת ראשי מעלי לא היה בעולם זוג מאושר ממנו. אבל צריכים לקבל הכל באהבה ולבקש מהקב"ה שירחם עלינו ויזכור חסדו גם בשעה שהוא מעניש אותנו, כי גדול חסדו מאד. וכך ישבנו כאנשים צעירים במשכננו. אני השתדלנו לקמץ מעט, בכל זאת היה לנו הכל בעתו ונהלנו את ביתנו יפה. המשרת הראשון שלנו היה אברהם קנטר מהילדסהיים; הוא השגיח על הילדים. אחרי איזו שנים הלך מאתנו ועסק בעצמו בפרקמטיא, אחר כך לקח אלמנה לאשה. כאשר מתה האלמנה לקח נערה צעירה מאמשטרדם, וישב בהמבורג. אנחנו הלוינו לו כסף ושלחנו אותו לקופנהגן לעשות מסחר. היום אומרים שיש לו עשרת אלפים ר"ט ויותר.

כאשר מלאו לבתי צפורה שתי שנים, ילדתי את בני נתן. מה מאד שמח בעלי זצ"ל על זה! עשו סעודת ברית מילה שאי אפשר לתאר אותה. אחרי שלא נשאר לי בעוה"ר עכשיו איזו ישועה ונחמה רק לראות נחת מבני. אני מבקשת מהאל חסד ורחמים, ובזה אני רוצה לגמור את ספרי הראשון ולבקש מהקוראים שיסלחו לי על השטות שלי ולדונני לכף זכות, כי, כמו שאמרתי, נגשתי לכתוב את ספרי להקל את צערי ואת דאגותי. ישתבח הקדוש ברוך הוא שנתן לי כל לסבול את הכל, ברוך הנותן ליעף כח; עכשיו אתחיל בעזרת אל עליון לכתוב את הספר השני.

 

ספר שני בס"ד

מי יכול ומי צריך לכתוב או לספר את כל הקורות אותנו, בני אדם חטאים בימי חיי הבלנו וכל הדברים הנפלאים שעוברים עלינו? אנכי הייתי בזמן ההוא קרוב לבת עשרים וחמש שנה. בעלי זצ"ל היה חרוץ מאד בעסקיו ואנכי, אף על פי שהייתי עוד צעירה מאד, עזרתי לו בעבודתו. אינני כותבת את זאת בשביל להתפאר; בעלי זצ"ל לא היה מקבל עצה מאיש זר ולא עשה דבר אלא אחרי ששנינו התיעצנו בינינו. באותו זמן היה אחד בהנובר  ושמו מרדכי הי"ד[31] והיה [משרת] אצל גיסי לֶפְמַן;   הצעיר ההוא בא להמבורג והתארח אצלנו. בקצור, הצעיר מצא חן בעינינו, ולפיכן קבלנו אותו לעבודתנו, שיסע בשבילנו לאותם המקומות שאפשר לעשות שם עסקים. הצעיר הזה היה מפולין וידע לדבר יפה פולנית. ובכן שלחנו אותו לדנציג, כי שמענו כי שם אפשר לקנות הרבה אונקיות[32] מרגליות ובזמן ההוא עיקר המשא ומתן היה באבנים טובות וביחוד במרגליות. נתַנו לו מכתב קרדיט על איזו מאות ר"ט לדנציג וגם למדנו אותו קצת איך לקנות את המרגליות. אילו חשבנו אז ללכת לדנציג למכור שם אבנים יקרות ולקנות, היינו מרויחים הרבה יותר. אבל כל כך היינו שקועים במסחר המרגליות הנמכרות במשקל עד שלא עלה כלל על דעתנו איזה מסחר אחר. ובכן נסע  מרדכי הי"ד לדנציג והתחיל לקנות שם מרגליות ולשלחן הנה. הוא הצליח לקנות בזול והיינו צפויים לריוח הגון. אבל הוא לא רצה להשאר בדנציג, יען כי היה כבר בחור בשנים והיה נכון לישא אשה. ולפיכך שב הנה והתחתן פה עם בת נתן הארוך. החתונה נועדה בעוד חצי שנה. בעלי זצ"ל רצה שעד זמן חתונתו יסע מרדכי שוב לדנציג, אבל היתה גזירה מהשמים  בעו"ה, שלא יסע שמה. הוא אמר: הלא נשאר פחות מחצי שנה עד זמן חתונתי ועד שאני הולך ושב יעבור הזמן. יותר טוב לנסוע לאשכנז ולקנות יין. ובעלי אמר לו: מה עלה על דעתך לקנות יין? אנכי אינני רוצה להיות שותף עמך במסחר היין. ומרדכי אמר: אם אין דעתו לכך, אקנה את היין במעות שלי. אף על פי שבעלי זצ"ל בקש להשפיע עליו בדברים רכים וקשים, וגם המחותן שלו יעץ לו שלא יסע לאשכנז, אבל כל זה לא הועיל, הגיעה השעה שהאיש הטוב הזה יפַנה את מקומו לאחרים. אילו היה הצעיר הזה עוד מאריך ימים אולי לא היו ר' יהודה ויששכר כ"ץ עולים למדרגה כל כך גבוהה בעשרם כאשר יסֻפר להלן.

ובכן אחרי שמרדכי הי"ד לא רצה לשוב ממחשבתו ובעלי זצ"ל לא רצה להיות שותף עמו בעסקי היין, נסע הוא שמה על חשבון עצמו ולקח עמו כשש מאות ר"ט. כשבא להנובר מסר את כספו לגיסי ר' ליפמן, שהוא ימציא אותו לידו אל כל מקום אשר ימצא שם לקנות יין. מהנובר היה צריך לנסוע להילדסהיים. אבל הוא היה קמצן ולא הרשה לעצמו לנסוע עם הדואר, או יותר נכון: השי"ת לא רצה בזה. ובכן הלך מרדכי ברגל לבדו. כי רק שלשה מילין רחוקה הנובר מהילדסהיים. כשהגיע כמעט להילדסהיים, לא יותר מתחום שבת, פגש בו כפרי וקרא אליו: יהודי! תן כסף למשקה, ואם לאו – אירה בך. מרדכי צחק לדבריו כי בין הנובר ובין הילדסהיים הדרך בטוחה, כמו בין המבורג ובין אלטונא. אך השודד קרא אליו שוב: נבלה יהודית! על מה אתה מרבה לחשוב? אמור הן, או לאו! לסוף הרים השודד את הרובה וירה בו ישר אל ראשו, והוא נפל כרגע מת. בדרך זו היו בכל רבע שעה עוברים ושבים, אבל בשעה ההיא לאסונו לא עבר שם איש. ובכן מצא שם הצעיר הישר והחרוץ את מותו בנעוריו, ובמקום לחוג את חתונתו, הורד אל קברו האפל, בלי חטא ואשמה. אלהי! כשאני חושבת עוד היום על הדבר הזה שערותי סומרות, כי הוא היה צעיר חסיד, בעל לב טוב וירא שמים. ואם האלהים היה מאריך ימיו היה עולה במעלה יתרה וגם לנו היה מביא תועלת. ה' יודע כמה הכאיב מותו לי ולבעלי זצ"ל, וכמה התעצב עליו. לא הרבה זמן עבר מעת שפרפר הנרצח בין החיים והמות והיה מתבוסס בדמו החם, והנה באו אנשים מהילדסהיים ומצאוהו בעו"ה  שוכב עלוב וכרגע הכירוהו, כי היה נודע בכל הסביבה, והאנשים ההם התעסקו בו והביאוהו לקבורה. הבכיה והיללה שהיתה אז בכל הסביבה אין לספר. אבל מה יועיל כל זה? חייו הצעירים נתקפחו. תיכף הודיעונו על זה מהנובר ומהילדסהיים, כי ידעו שהנרצח הי"ד היה שותף עמנו וחשבו כי בידו היה הרבה כסף משלנו. ובאמת לא היה בידו אלא ר"ט אחדים להוצאות. בזמן שבאו המכתבים אלינו הייתי מעוברת בבתי מוטה ע"ה. אפשר לשער עד כמה בעלי ואני הצטערנו על זה, כי כאמור היה איש כשר וישר והיינו יכולים לעשות עמו מו"מ רב, אבל את הנעשה אין להשיב, ובפרט מה שלקח המות. ואף על פי שבהנובר ובהילדסהיים הרבו לחקור כדי לנקום את דמי הנרצח, לא מצאו עקבות הרוצח. כי הוא ימ"ש ברח ומהזמן ההוא לא נגלה עוד. ה' ינקום את דמו יחד עם דם שאר הקדושים והחסידים!

עכשיו לא היה לנו איש שנוכל לשלחו לעשות עסקים בשבילנו. אולם בעוד זמן קצר באו הנה הקצין ר' יהודה ברלין[33] עם יעקב אוברנקירכהיין. ר' יעקב זה היה שדכן והציע לפני ר' יהודה את בתו של ר' פנחס הרבורג, אבל כנראה הדבר לא יצא מה' והשדוך לא נתקיים. מצד מי היתה המניעה איני יודעת. ובכן היה ר' יהודה זה זמן-מה בביתי, כי הוא היה שני בשני עם גיסי ר' ליפמן. בשבתו עמנו איזה שבועות מצא האיש חן בעינינו בכל דבר. הוא היה "ידען" הגון וגם במשא ומן הבין, והיא איש פִּקח. אז אמר לי בעלי: מה דעתך, גליקל? אולי נקבל את הצעיר הזה אלינו ונשלחהו לדנציג? נראה כי צעיר פקח הוא. אנכי עניתי לבעלי: גם אנכי חשבתי כזאת כמה פעמים; הלא דרוש לנו לקבל את מי שהוא. ובכן דברנו עמו, והוא התרצה לכך מיד, ולא עבר שבוע והוא נסע לדנציג. כל רכושו היה מעט אבנים יקרות. שָויָן מעשרים עד שלשים ר"ט, ואותן עזב ביד בעלי למכרן או לשמרן אצלו. והנה, בני היקרים, ראו כאשר האל הטוב רוצה לעזור למי שהוא. יכול הוא להוציא הרבה ממעט, כמו ר' יהודה זה שמרכושו הקטן, שכמוהו אין, עלה לעשירות גדולה ונעשה לאדם גדול. ובכן היה יהודה איזה זמן בדנציג ועשה עסקים טובים, ותמיד קנה מרגליות-משקל. אולם הוא לא היה בהול על העסקים; זולת זאת הקרדיט בהמבורג לא היה כל כך גדול כמו עכשיו, ואנחנו היינו עוד אנשים צעירים ועוד לא היתה לנו עשירות גדולה. ובכל זאת הספקנו לשלוח לו כתבי קרדיט ושטרי חוב ולא היה לו מחסור בכסף. הוא ישב שם לערך שנתים. כשהוא שב, עשה בעלי עמו  חשבון ושלם לו את חלקו בריוח בשמונה או בתשע מאות ר"ט. ובזה נסע להנובר וישב במחוז ההוא וחשב להשתדך שם.

באותו זמן ילדתי את בתי מוטה; היא היתה ילדה יפה. בזמן ההוא התחילו לדבר על אדות שבתי צבי, אבל אוי לנו כי חטאנו, כי לא זכינו לראות בעינינו מה ששמענו ומה שבטחנו בדמיוננו! כאשר אנכי נזכרת בתשובה שעשו בזמן ההוא זקנים וצעירים, אי אפשר לספר הכל, כמו שידוע ומפורסם בכל עולם. הוי, רבש"ע, באותו זמן קוינו שאתה האל הרחמן תרחם על עמך ישראל העלוב ותגאל אותנו, כך קוינו, והנה היינו דומים לאשה היושבת על המשבר כל היום וסובלת יסורים ומכאובים נוראים וחושבת כל הלילה כי אחרי כל היסורים והמכאובים היא תשמח בילדה, אבל כשהאיר היום היא ילדה רוח. וכך אבינו מלכנו, קרה אותנו, כל עבדיך ובניך בכל אפסי ארץ עשו תשובה, תפלה וצדקה, וכל כנסת ישראל ישבה שנים שתי ושלש על המשבר, אבל מזה הכל נולד רוח, לא די שלא זכינו לראות את הילד אשר בשבילו כל כך סבלנו ואשר חשבנו כי הוא בודאי בוא יבוא. אנחנו לצערנו נשארנו דלים וריקים. ה' אלהי! בכל זאת עמך ישראל לא חדל להאמין כי סוף סוף תרחם עלינו ותחיש לגאלנו ואפילו אם יתמהמה, אחכה בכל יום שיבוא, כשיעלה רצון קדשך מלפניך תזכור ברחמים את עמך ישראל.

מה רבה היתה השמחה כשנתקבלו הכתבים (ע"ד שבתי צבי) אין לספר. יותר מכולם קבלו הספרדים מכתבים. ובכל פעם היו הולכים עם המכתבים לבתי הכנסיות שלהם והיו קוראים אותם שם. גם האשכנזים, בחורים וזקנים, היו הולכים שמה אל בתי כנסיות הפורטוגיזי. הבחורים הפורטוגיזים היו תמיד מתלבשים בבגדי חג וענדו עליהם פסי תכלת משי – זה היה סמל לבושו של שבתי צבי. וכל יצאו כולם בתופים ובמחולות בבתי הכנסיות ובשמחה, כמו בשמחת בית השואבה, וקראו את האגרות. אחדים מכרו את בתיהם וכל קנינם בתקוה בכל יום לגאולה.  חמי ע"ה, שישב אז בהאמל, עקר דירתו משם ועזב את ביתו ואת כל קנינו ועבר לגור בהילדסהיים. משם שלחנו שתי חביות גדולות עם כל מיני בד, וכל מיני אוכל, כמו קטניות ובשר מיובש ופירות מיובשים וכדומה, כי האיש הטוב הזה חשב כי תיכף נסע מהמבורג לארץ הקדושה. החביות הללו עמדו בבתינו בודאי יותר משנה. לסוף פחדו  שמא יתקלקל הבשר ושאר המאכלים, ואז כתבו לנו כי נפתח את החביות ונוציא את כל האוכל שבהן, כדי שלא יתקלקל על ידו הבד, ובכן עמד כך ג' שנים והוא הוסיף וחשב כי ישתמש בזה במסעו. אבל הדבר היה לא לרצון בעיני אל עליון.

יודעים אנו היטב מה שהבטיחנו אלהים, ואלו היינו צדיקים באמת ובלב שלם ולא היינו כל כך רעים, בטוחה אני שהקב"ה היה מרחם עלינו, ואפילו היינו רק מקיימים מצות "ואהבת לרעך כמוך", אבל אחרי שבקרבנו מושלת קנאה ושנאת חנם – הדבר הזה לא יוכל להביא לנו טובה. ובכל זאת אתה אל רחמן, מה שהבטחתנו בודאי תקיים לעת קץ, גם אם יתמהמה בעוונותינו, ולזה אנו מיחלים ומתפללים אליך, האל הגדול, כי סוף סוף תשמחנו בגאולה שלמה.

עכשיו נחדל מהענין הזה ונשוב לעניננו. בשכבי במטה אחרי לדתי את בתי מוטה, התחילה השמועה בהמבורג כי ל"ע[34] פרץ דבר ב"מ[35] במקום הזה, ולסוף הוא כל כך נתגבר ששלשה בתי יהודים נטמאו בעוה"ר, וכל יושבי הבתים מתו, והבתים נשארו ריקים מיושביהם. אז היתה עת צרה גדולה, והמתים לא נקברו בכבוד כראוי. רוב בעלי הבתים יצאו אז מהמבורג לאלטונא. והאנשים דרשו להשיב להם המשכנות ששוים איזה אלפים ר"ט. היו משכנות של עשרה ר"ט עד שלשים ר"ט וגם מאה ר"ט, כי כשיש עסק עם משכנות צריך לשמור על משכנות של חמשה שילינגים, כמו על משכון של עשרים ר"ט. וכך היה הדבר בכל מקום בכל העיר ולא היתה לנו מנוחה מהעם. ואף על פי שידענו שהם טמאים (מנוגעים) היינו מוכרחים להשיב להם משכנותיהם. ואם גם נסע לאלטונא הם יבואו אחרינו שמה. ובכן החלטנו לנסוע להאמל עם ילדינו, כי חמי ישב שם באותו זמן, ולפיכך תיכף באסרו חג של יום כפור יצאנו מהמבורג ויום אחד לפני חג הסכות באנו להנובר להתאכסן בבית גיסי מוהר"ר אברהם שישב שם בזמן ההוא. ואחרי שהזמן היה קצר עד החג לא נתן לנו גיסנו לנסוע הלאה ונשארנו לחוג חג הסכות בהנוביר. עמי היתה בתי צפורה, שהיתה אז בת ד' שנים, ובני נתן שי' בן ב' שנים וילדתי מוטה ע"ה, בת ח' שבועות לערך. גיסי ר' ליב הנובר בקש שנשב הימים הראשונים של חג הסכות בביתו, ושם בביתו היה בית כנסת. ביום השני של יו"ט בעת שבעלי היה בבית הכנסת אנכי הייתי בקומה התחתונה ורציתי להלביש את בתי צפורה.

כאן עלי לכתוב מאורע קטן שאירע בחיי בעלי זצ"ל. מלבד שאר הדאגות הגדולות שלא את כולן אפשר להגיד, ובפרט עתה בעו"ה, לפני מי אקבול ולפני מי אשיחה? אין לנו על מי להשען רק על אבינו שבשמים, שהוא יהיה בעזרנו ובעזר כל עמו ישראל וישמחנו כימות ענותנו. גם בחיי בעלי זצ"ל היו דאגות למדי עם צער גדול בנים, מהן מה שאפשר להגיד ומהן  מה שאי אפשר להגיד. אבל את כל צרותי אפשר היה לשיח בפני ידידי האהוב, וכנגד כל צרותי היו דברי תנחומותיו לי לישועה והקלו לי את צערי. אבל עכשיו מי ינחמני ומי יפזר את מחשבותי הנוגות? כמו שבקש רעי היקר לפני מותו; כחצי שעה לפני יציאת נשמתו הטהורה התנפלה אמי החסודה לפני והורידה דמעות ואמרה לו: חתני היקר! האין לך מה להגיד לי ומה לצוות? והוא השיב: אמי היקרה, אינני יודע מה להגיד ומה לצוות. רק נחמי נא את גליקל שלי העלובה. זולת זאת לא רצה לדבר כלום, כמו שאספר על אדות זה להלן. ומי עכשיו ינחמני? למי אספר את רוע מצבי? אנה אפנה ואל מי אנוס בעו"ה? לע"ע טובעת אני בים של צרות ודאגות שחורות. אמנם קרו לי מקרים רעים כמו זה שאספר להלן. צרה גדולה ואיומה, ואך האל הטוב הושיע לנו בחסד וברחמים.

והנה נשוב לעניני שהתחלתי לספר קודם. בעת שהלבשתי את בתי צפורה היתה הילדה מתעותת כשהייתי נוגעת בה. אמרתי לה: צפורה שלי! מה כואב לך? ענתה הילדה: אמא! כואב לי מאד תחת בית-שחיי. התבוננתי כי צמחה אבעבועה שם בבית-שחיה. מלפנים היתה אבעבועה לבעלי ומרח לו הרופא בהנובר איזו משחה. שלחתי את המשרתת אליו לשאול  אותו לאיזה רופא פנה אז, בשביל שישים את המשחה על האבעבועה שצמחה לבתי. שום דבר רע לא עלה על מחשבתי. הנערה הלכה אל בית הכנסת לשאלה את בעלי זצ"ל איפה דירת הרופא. והוא ע"ה אמר לה איפה היא דירתו. כשצריכים להכנס אל בית הכנסת מוכרחים לעבור דרך עזרת נשים. כאשר רצתה הנערה לעבור ישבה שם גיסתי ינטה סולקה אסתר ע"ה בתוך בית הכנסת ושאלה את הנערה מה עשתה בעזרת הגברים. ענתה הנערה גם כן כפשוטה ולא חשבה שום דבר רע: להילדה שלנו יש אבעבועות בבית השחי, ושאלתי את בעל הבית איפה יושב הרופא, שרפא את האבעבועה שלו ואני רוצה ללכת אליו  עם הילדה. הנשים נבהלו מאד. הן היו בכלל פחדניות, והנה אחרי שאנחנו באנו מהמבורג היה החשש גדול, והן התאספו ודברו יחד על זה. ובבית הכנסת היתה אשה פולנית זקנה וגם היא שמעה את השמועה הזאת ובראותה כי כלן נבהלות, אמרה: אל תבהלנה, אנכי כבר כ' שנים עוסקת בענינים האלה, ואם יש את נפשכן ארדה נא ואבקר את הילדה, ואם ח"ו הדבר מסוכן אגיד לכן תיכף, וגם אתן לכן עצה מה לעשות. והן אמרו: למען הרחמים, רדי נא וראי ותגדרי בעד הסכנה. אני לא ידעתי כלום מכל השמועות הללו, והנה הזקנה הפולנית ירדה אלינו ושאלה: איפה היא הילדה הקטנה? שאלתי אותה: למה זה? והיא ענתה: אנכי "רופאנית", אתן לה  משהו שתיכף יוטב לה. ובלבי לא עלה שום חשד, הגשתי את הילדה אליה והיא התבוננה בה, ומהר עזבה אותה ועלתה אל הנשים והרימה קול צעקה: רוצנה מהר מפה מי שבכחו לרוץ, כי בעו"ה הדֶבר האמתי הוא בבית. הילדה נגועה בעיפוש האמתי ב"מ. אפשר לשער איזו בהלה קמה אז ואיזו יללה השמיעו הנשים, ובפרט פחדניות כאלה. נשים ואנשים מהרו לנוס מבית הכנסת בחג הקדוש, ובעו"ה באמצע התפלות הגדולות, ותיכף לקחו את המשרתת ואת הילדה ודחפו אותן מהבית ואיש לא רצה לאסוף אותן. אפשר לשער איזה מצב רוח היה לנו. אנכי צעקתי ויללתי ובקשתי בשם ה' ואמרתי: רבותי! יראו נא את ה'. הילדה שלי לא תביא שום קללה עליכם, הלא עיניכם הרואות כי היא ת"ל בריאה לגמרי. קודם נסיעתנו מהמבורג היתה מכה בראשה של הילדה, משחתי אותה והמכה עברה מהראש אל בית-שחיה. אם ח"ו היתה נגועה בדֶבר אז היו בה איזו סימנים לכך. ראו נא, הנה הילדה רצה לה ברחוב ואוכלת לחם לבן שבידיה. אבל כל זה לא הועיל. הם אמרו, כי בעו"ה אם הדבר יודע לדוכס יר"ה שלנו שבבירתו יש דבר שכזה, צרה גדולה היתה באה על הכלל. והזקנה עמדה נגדי לנוכח פני ואמרה כי היא נכונה למסור את צוארה [לשחיטה], אם הילדה אינה נגועה בדבר. מה היינו יכולים לעשות? אנו בקשנו למען הרחמים שיתנו לי להיות עם הילדה, בכל מקום שתהיה היא שם אהיה גם אנכי, אבל גם בזה לא שמעו לי. בקצור, תיכף ישבו יחדיו למועצה גיסי מוהר"ר אברהם סג"ל וגיסי ר' ליפמן וגיסי ר' ליב עם נשותיהם להחליט מה לעשות. לאן לשלוח את המשרתת עם הילדה. וכל זה שישאר בסוד מפני השררה יר"ה, כי סכנה גדולה נשקפת לנו אם יודע הדבר להדוכס. וע"כ החליטו להלביש את המשרתת ואת הילדה בגדים קרועים וילכו לכפר הרחוק מהנובר כתחום שבת. שם הכפר היה פיינהאלץ ושם ישבו בבית כפרי ויאמרו שם, כי היהודים בהנובר לא רצו לקבל אותם ביום-טוב, מפני שכנראה רבו שם מאד הקבצנים, ולפיכך הן רוצות לבלות את החגים בכפר ולשלם בעד העמל, ואוכל ישלחו להן מהנובר ולא יתנו להן לסבול רעב בימי החג. ובהנובר היה יהודי אחד זקן פולני ושכרו אותו ואת האשה הזקנה הפולנית להיות שניהם אצל הילדה איזו ימים ויראו איך יפול דבר. אבל שניהם לא רצו לזוז ממקומם בטרם שישקלו על  ידם שלושים ר"ט מעות, אחרי שהעבודה שלהם היא סכנת נפשות. אז ישבו למועצה גיסי מוהר"ר אברהם וגיסי ר' ליפמן וגיסי ר' ליב וצרפו להם גם את המלמד שבהנובר, שהיה ג"כ למדן גדול, ושקלו וטרו אם אפשר לחלל יום טוב בזה  שימנו מעות ליד הזקנים, והחליטו שאחרי שזהו בשעת סכנה, וסכנות נפשות ממש, על כן התירו למנות המעות ביום טוב. ובכן היינו צריכים לשלוח מאתנו  את ילדתנו החביבה ביום טוב הקדוש. ומוכרחים היינו להתפתות ולחשוב כי יש באמת איזה דבר רע בילדה. אני משאירה לאב ולאם חביבים שישפטו מה גדול היה עונינו בזמן ההוא. בעלי זצ"ל עמד בזוית אחת והיה בוכה ומתחנן, ואני בזוית אחרת. בודאי גרמה זכותו של בעלי זצ"ל שהמקום ב"ה שמע תפלתו כמו שנאמר "וַיֵעָתֵר לו"[36]. אינני חושבת שלאברהם אבינו בעת העקדה היה יותר קשה מאשר לנו. כי אברהם אבינו הלא קים מצותו של המקום ב"ה ומאהבתו אליו, והיתה צרתו מהולה בשמחה. אבל אותנו קרה סבה כזו בהיותנו בנכר, והיא נגעה יותר מדאי ללבנו. אבל מה לעשות? צריכים לסבול. כשם שמברכים על הטובה, כך מברכים על הרעה. הפשטתי את הילדה בגדיה הטובים והלבשתיה קרעים, וכן גם את המשרתת, וכל הלכו להם ילדתי החמודה והמשרתת והזקן והזקנה אל הכפר. כל אחד יכול לשער איזו ברכת כהנים נשאנו לילדה ובכמה מאות דמעות שלחנוה מאתנו. אולם הילדה היתה שמחה ועליזה כתינוק שאינו מבין כלום ממה שנעשה, אבל אנחנו לא פסקנו מלבכות ומלהצטער, וכך עברו עלינו ימי החגים בצער. ואלה הלכו אל הכפר ומצאו להם שם בית לשבת בו, כי כסף היה להם, וכל זמן שיש כסף תמיד אפשר לעשות בו מה שהוא. הכפרי שאל אותם למה עזבו את הנובר ביום טוב ולא נשארו אצל היהודים. והם ענו כי כבר נאספו בהנובר הרבה עניים, ולפיכך לא רצו לקבלם. אבל בטוחים הם כי יהודי הנובר לא ישאירו אותם בלי מחיה. ואנחנו הלכנו שוב לבית הכנסת אבל שם גמרו את התפלה. ובזמן ההוא היה בהנובר יהודי מברלין, הוא היה עוד רוק והיו לו עסקים עמנו. גם היה שם צעיר אחד מפולין, ר' מיכל שמו, הוא לימד את הילדים. אח"כ לקח אשה מהילדסהיים ויושב לע"ע בהילדסהיים בעושר וכבוד, והוא פרנס בהילדסהיים. ר' מיכל זה שמש גם כן בתור משרת למחצה, כנהוג באשכנז, כשיש להם בחורים ללמד. אחר התפלה הזמין אותנו ר' ליב לסעודה, כמו שנדבר בינינו עוד מערב יו"ט. אבל אפשר לכל אחד לשער כמה היתה רוחנו נעכרת. בעלי זצ"ל אמר: בטרם שנשב לאכול צריך להביא תחלה אוכל לילדה ולאלה אשר עמה. הלא יו"ט הוא.   והם ענו: פשיטא! הצדק עמך וגם אנחנו לא נשב לאכול עד שנמציא אוכל ליוצאים. והמקום הוא קרוב להנובר, כמו אלטונא מהמבורג. ובכן הביאו אוכל, אבל כל אחד היה ירא ללכת בעצמו. אז אמר ר' יהודה: אנכי אביא להם המאכל, ור' מיכל אמר: גם אני אלך עמו. ובעלי זצ"ל הלך ג"כ עמהם, כי הוא ע"ה היה אוהב מאד את הילדה. אולם אנשי הנובר לא רצו להאמין לבעלי זצ"ל. הם חשבו כי אם הוא ילך אז צריך להשגיח עליו שלא יגע בילדה. ולפיכך היה גם גיסי ר' ליפמן מוכרח ללכת עמו. וכך הלכו כולם יחדיו ונשאו את האוכל. והילדה שם עם המשרתת שהיו רעבות הלכו לטייל בשדה. וכשראתה ילדתי מרחוק את בעלי זצ"ל, נתמלאה שמחה ובקשה לרוץ אל אביה, ואולם ר' ליפמן קרא בקול גדול, כי יעצרו בעד הילדה, והזקן יבוא ויקבל את האוכל. את בעלי זצ"ל עצרו ממש בחבלים שלא יגש אל הילדה החביבה. והוא בכה יחד עם הילדה, כי ראה בעלי זצ"ל שהילדה ת"ל היא בריאה ושלמה, ואף על פי כן אי אפשר לו לגשת אליה. ובכן העמידו את האוכל על הקרקע והמשרתת עם החברותא קבלוהו, ובעלי עם חבריו שבו לביתם. וכך נהגו עד שמיני עצרת. אצל הזקן והזקנה היתה משחה לרפא את המכה שעל בתי, והמכה נתרפאה כמעט כולה. והילדה היתה בריאה ושלמה, והיתה רצה ומקפצת בשדה כצביה. אז אמרנו לאנשי הנובר: ראו מה נעשה ע"י השטות שלכם, הלא אתם רואים שהילדה שלי ת"ל בריאה לגמרי, ות"ל אין שום סכנה ממנה. יתנו לה לילדתי לשוב אלינו. והם התיעצו שוב, והחליטו שלא לתת לילדה עם החבריה שלה לשוב להנובר קודם שמחת תורה. ומה יכולנו לעשות? היינו מוכרחים להסכים גם לזה. ובכן ביום שמחת תורה הלך ר' מיכל להביא את הילדה ואת החברותא שלה להנובר. ומי שלא ראה אז את השמחה שלי ושל בעלי זצ"ל ושל כל הנמצאים [לא ראה שמחה מימיו]. מפני רוב השמחה צעקנו כלנו. "עין בוכה ולב שמח" וכל אחד היה רוצה לבלוע ממש את הילדה, כי היתה ילדה יפה מאד, אין דומה לה. ולפיכך קראו לה בשם הילדה מפיינהולץ (על שם הכפר שבו היתה בגלות).

ובכן, בני היקרים, עברה הצרה הזאת ת"ל בהצלחה וסופה היה ששון ושמחה, ואין די לשבח ולהלל את העליון בעד כל החסדים שעשה עם אמתו אף על פי שאינה ראויה להם. ואם גם אכתוב ספרים לא אוכל לפרט הכל, כי בכל מה שהאל הגדול והרחמן עושה לנו אנכי מרגישה ורואה את חסדו הגדול ורחמיו. אנכי אינני רוצה לספר כמה סבלתי  ממחלות גדולות ל"ע אשר עברו על בני היקרים, וכמה פעמים הייתי מבקשת לתת חצי הבריאות שלי כופר נפש הילד החולה, אבל האל הנאמן ברחמיו עזר ממש כהרף עין לפעמים. כמה שנים נתעניתי ונצטערתי והאל הנאמן בפעם אחת הסיר מעלינו את עונינו והשיב לנו ילד בריא ורענן, ובעד זה אני מודה לעליון תמיד ועדי עד. ראו נא מה שהאל הנאמן עושה, בשעה שאנו חושבים שאין לנו עזרה ונחמה. הוא ראשון פתאום שולח לנו עזרתו, וזהו לא לפי צדקתנו, אבל מרחמי אבינו שבשמים, כי באמת אנכי חושבת עצמי לאשה חוטאת ואינני ראויה לחסד שעושה עמי האל הנאמן, הנותן לי חיים ועד היום הוא זן ומפרנס אותי בכבוד, מלבד אלפי חסדים אחרים שעשה עמי האל הגדול , וגם בשעה שאני כורעת על ברכי ומתפללת  אל האל הרחמן כל זה אינו כלום כלפי החסדים שהוא עושה עמנו, בני אדם חטאים; ואם לעתים לא הכל הולך כרצוננו ואנו שרויים בצער, בין מה שנוגע לילדים כך בנוגע לדברים אחרים, חושבת אני שגרמו לכך החובות שלנו, מעשינו הרעים, שאנחנו חוטאים בכל יום, בכל שעה ובכל רגע, ואיננו עובדים את אל עליון כמו שאנו חייבים לעבדו. ובכל זאת הוא עושה עמנו כל הטובות, שבשבילן אנו חייבים לו תודה תמיד, ואני מבקשת מאת הבורא הגדול שיתן בלבי סבלנות לקבל באהבה את כל המאורעות הבאים עלינו ולברך את ה' בעד הכל, כי הכל בא מידו, ה' נותן וה' לוקח, יהי שם ה' מבורך לעולם ועד.

כאן אני רוצה לספר מה שקרה למלכה אחת, שקבלה באהבה את עניה ומה הגיע לה. הקיסר קארל הגדול היה מלך תקיף, כמו שרואים מתוך כל ספרי אשכנז. ובזמן ההוא לא היתה לו אשה, והנה חשב הוא ויועציו כי יפה לו להשתדך עם המלכה אירֶני, שהיתה מלכה בארץ המזרח והיא לא היתה לאיש. לבדה נהלה את הממלכה. ובכן שלח המלך אליה שליחים נכבדים להציע לפניו שתהיה לו לאשה, בתקוה כי על ידי השדוך הזה תהיינה שתי הממלכות האדירות, האשכנזית והמזרחית, דבוקות בברית שלום. ולמטרה זו שלח המלך את שלוחיו הנכבדים לקונסטנטינופול אל המלכה ולהציע לה כי תהיה לו לאשה ולכרות ברית שלום בין שתי הממלכות.

הצעה זו לא היתה למורת רוח המלכה והיא בקשה לתת לה ארכה ימים אחדים להחליט דבר. שלוחי המלך היו שמחים על התשובה הזאת וקוו לקבל הסכמתה, והן יביאו אל המלך אוצר יקר, וחשבו לעשות שמחה גדולה בקונסטנטינופול וגם כל העיר תקבל את פניהם בשמחה רבה. וכל ישבו וחכו להחלטת המלכה. אבל, ה' אלהים! מה גדול השנוי שנעשה בלב המלכה החסודה בימים מעטים, ובמקום שהשלוחים חשבו לקבל הסכמה על הנשואים, ראו בעיניהם מקרה מעציב מאד, כי בימים ההם הורדה המלכה מכס המלכות, כי אחד מגדולי הפאטריציים שבקונסטנטינופול, ניקופורס שמו, נמנה למלך תחתיה בקנותו את לבות כל עבדי המלכה ומהר לעלות על כסא המלוכה. ובטרם שנמשח עוד למלך בא בשיחה עם המלכה אירני ודבר עמה דברי חנופה והתחיל להצטדק לפניה, כי מה שנעשה כאן היה למרות רצונו, וכי בעיניו היה יותר טוב להשאר במצבו הנמוך ולהיות לה עבד נאמן, אבל אחרי שגדולי הממלכה וכל העם רוצים להסיר ממנה את העוֹל הכבד של הנהגת המלוכה ולתת לה מנוחה, ולפיכך החליטו לשום את העול הכבד הזה עליו למרות רצונו. ובשביל להמנע מכל אסון ופגע נתן להם את הסכמתו, וקבל עליו את הגדולה שהציעו לפניו, והוא מקוה כי היא תתרחק מכל מה שיכול להזיק לה ושלא להסתיר ממנו כל סודות הממלכה ואוצרה, ויען כי הוא תמיד רוצה ביקרה, לכן תוכל להיות בטוחה שלא יאונה לה כל רע ובכל ימי ממשלתו יטה לה חסד וחן. על זה ענתה המלכה אירני בדברים חמים: ניקופורס יקירי! אחרי שהאל העליון הממליך  ומוריד מלכים הושיב אותי, את אמתו השפלה, מבלי שהיתה  לי לזה זכות, על כסא המלוכה, ועד הנה נתן בי כח למשול, ואולם עכשיו בעונותי הרבים ומעשי הרעים לקח ממני פתאום את המלוכה, אנכי חייבת להודות לשמו תמיד ובתור מטרונה נאמנה עלי לאמר מה שאמר איוב: ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך. אם הממשלה בא לידך בדרך הצדק, תתן אתה דין וחשבון לפני ה'. מה שנוגע לי הנה פעמים רבות קרה כאלה, ואנכי יודעת שהיו בידי די אמצעים למנוע בעד מקרה זה ולהתנהג עמך כמו שרגילים לעשות לכל אלה אשר עשו כמוך, אבל מרוך לבב גרמתי בעצמי שיקרה אותי כאלה ובעצמי עזרתי לדבר הזה, ועכשיו אי אפשר לשנות עוד את המצב. על  כן אני מבקשת ממך שתחוס על נפשי ותתן לי לבלות את ימי חיי בשלום ובשלוה בהיכל אשר בניתי לי. ניקופורס הבטיח לה לעשות בקשתה ולתת לה לשבת במקום הטוב בעיניה, ורק שתשבע כי תפתח לפניו את כל אוצרות המלוכה ושלא תסתיר ממנו דבר. אולם אחרי שנשבעה ומסרה את כל האוצרות לידו, הוא הגלה אותה על האי ליסבוס, ושם היא מתה בעוד שנה מעוצר רעה ויגון. מזה אנו רואים כי גם למלכה גדולה קרו חליפות כאלה... ומזה אפשר ללמוד כי כל אחד צריך לקבל את יסוריו באהבה, כמו שכתבתי קודם.

עכשיו נשוב לעניננו. אתחיל שוב על דבר ילדתי מ"פיינהולץ". ובכן היה לנו, תהלה לאל, יום שמחת תורה יום  של שמחה ושמחנו כי השם יתברך עזר לנו בצרתנו, הלואי שיעזור לנו ולכל ישראל תמיד, אמן.  עד ראש חדש חשון נשארנו בהנובר, ואחר כך נסענו עם ילדינו והמשרתת להאמל והחלטנו להשאר בהאמל עד שתשקוט המגפה בהמבורג, אבל לא היתה לנו שעה של מנוחה, כי אנחנו עמדנו במשא ומתן גדול והיה לנו אחד בפולין, שמו גרין משה, ממנו הגיעו מכתבים שיש אצלו יותר מת"ר "לוֹט" מרגליות הנמכרות במשקל, והוא הביא אותן להמבורג, אבל בעלי זצ"ל לא נסע תיכף ונשאר עוד ד' ימים בהאמל, כי עדיין היה רע המצב בהמבורג. וחמי וחמותי לא רצו שבעלי יסכן את נפשו ויסע להמבורג. הם לא רצו שנגע גם במכתבים משם. וגם כשקבלנו מכתב היינו צריכים ב' ג' פעמים להעבירו בעשן ואחרי שקראנו אותו היינו צריכים להשליכו לתוך הנהר הנקרא בשם לַאִין. פעם אחת ישבנו יחד ושוחחנו, והנה נכנס משה גרין הביתה. זה היה בעצם ימי החורף הקרים וראשו היה מכוסה בצעיף. אנחנו תיכף הכרנו אותו ורמזנו לו לצאת כי איש לא היה בבית מלבדנו. ואילו נודע לחמי וחמותי כי בא אלינו איש מהמבורג, היו מגרשים אותו עמנו יחד, ובאמת סכנה גדולה נגד "השררה", אילו היה נודע לה שמחזיקים בבית  אורח מהמבורג. על כל הדרכים עמדו שוטרים והיו עוצרים בעד הבאים וחוקרים ודורשים אותם. שאלנו את גרין משה: איך באת הנה? והוא ענה:  אמרתי שאני כַּתָּב אצל הפקיד מהוכהיים, כפר לא רחוק מהאמל. ומה היה אפשר לעשות עמו אחרי שכבר בא וכל המרגליות היו אצלו? אי אפשר היה להחביאו באופן שחמי וחמותי לא ידעו ממנו. אנחנו מוכרחים נהיה להגיד להם. אבל האיש לא רצה לעזוב את בעלי ודרש שיסע עמו [להמבורג] למכור את המרגליות, כדי שיוכל לחזור למקומו ולקנות עוד סחורה חדשה. מה היה יכול בעלי לעשות? בסחורה זו היה שקוע הרבה מעות ואין כל חשבון להניח סחורה כזו לאורך ימים, כי הרבה רוָחים אין תקוה לקבל, ואם הסחורה תהיה מונחת זמן רב, תאכל הרבית את כל הרוחים, ולפיכך החליט [בעלי] לנסוע להמבורג עם גרין משה ולמכור את המרגליות וגם להוָדַע מה הוא המצב בהמבורג אולי אוכל גם אני לשוב עם ילדי אל קִנִּי. כי כבר הייתי עיפה מאד. ואף על פי שלא היה לי מחסור בשום דבר [בהאמל] בכל זאת הלא רגילה הייתי לשבת בהמבורג ובמשא ומתן שלנו עסקתי. ובכן נסע בעלי להמבורג ותיכף הלך עם המרגליות שלו, שערכן בודאי ששת אלפים ר"ט, אצל הסוחרים הנוסעים למוסקבה[37] והראה להם את המרגליות. הוא היה בודאי אצל ששה סוחרים, אבל כולם נתנו מקח לא טוב, כי היה בזה רק מעט ריוח, והמעשה היה בחדש שבט. בעלי זצ"ל לא ידע מה לעשות הוא היה צריך לשלם ח"כ[38] [שהיה דרוש למסחר המרגליות]. והנה בחדש אב חוזרת הספינה המוסקבאית מהמבורג, והזמן היותר מוכשר למכירת המרגליות הוא בתמוז, שעכשיו נותנים מחירים לא טובים, ולפיכך נתן בעלי זצ"ל את המרגליות במשכון וקבל על זה  ששת אלפים ר"ט עד ר"ח תמוז, וחשב שאז יקבל מקחים יותר טובים. אבל זאת היתה טעות מצדו, כי באו מכתבים ממוסקבה ששם פרצו מלחמות גדולות, והסוחרים נמנעו מקנות מרגליות. אי אפשר היה לעשות כלום, ובעלי היה אנוס למכור את המרגליות בארבע מאות ר"ט פחות מאשר הציעו לפניו קודם, מלבד שהיה צריך לשלם בעד חצי שנה רבית. ולפיכך   כל קונה ראשון הוא תמיד היותר חשוב, ובשביל המוכר יותר טוב להגיד "הן" מאשר להגיד "לאו".

אחרי שבעלי ישב בהמבורג חקר ובדק וכל העולם אמרו לו כי המגפה נעצרה, ובאמת כך היה, ואז שלח בעלי זצ"ל אלי שליח, שמו היה יעקב ע"ה.  הוא היה איש נאמן, אבל היה להוט אחר משקה, ואי אפשר היה לו לכבוש את יצרו. כשבא יעקב הטוב להנובר נשאר "שוכב" שם ואלי הוא כתב כי אבוא עם הילדים להנובר. כי משם אפשר להשיג מרכבת הדואר להמבורג. מהרתי וכתבתי להילדסהיים אך הנער אברהם, שהיה משרת אצלנו מקדמת דנא,  שיבוא אלי תיכף להאמל כדי לנסוע עמי יחד להמבורג. ובכן נסענו יחד להנובר ומצאנו שם את יעקב הפצוע[39] והוא תיכף הלך את פקיד הדואר, שהיה אחיו לשכרון, והתנה עמו ע"ד הנסיעה. זה היה בערב שבת. את יום השבת בליתי בהנובר. האויר היה רע, ועמי שלשה ילדים קטנים. כל השבת דבר גיסי ר' ליפמן וגיסתי ינטה עם יעקב ובקשו ממנו כי ישים עין עלינו, ולהשמר ולהזהר מלשתות לשכרה, כדרכו, והוא הבטיח לר' ליפמן וינטה בהן צדקו שלא לשתות לשכרה אלא לפי ספוקו, אבל עד כמה ששמר הבטחתו, זה נראה להלן.

ביום הראשון בבוקר נסענו מהנובר אני עם ילדי ועם המשרתת והמשרת והשליח החרוץ יעקב, וגם הפקיד מנהל הדואר נסע עמנו. וכמו שנזכר לעיל, יעקב היה אחיו לשכרון. ויעקב סדר אותנו והושיבנו בעגלה, והוא עם פקיד הדאר הלכו ליד העגלות. חשבתי שילכו עד צאתנו מן השער, ואח"כ ישבו בעגלותינו. ובבואנו מחוץ לשער אמרתי ליעקב שישב עמנו יחד ונסע כולנו למען נוכל לבוא אל המלון בעוד מועד, אבל הוא אמר: אתם סעו לכם ואני עם הפקיד נעבור כאן בכפר, כי הוא צריך לדבר שם עם איזה איש ואנחנו נלך מהר כמהירות העגלה ומיד נשוב אליכם.

אני לא ידעתי את הסוד כי הכפר הסמוך להנובר שמו לאנגֶנהאגן וארכו מיל שלם ובו בית בשול שכר שאין כמוהו בכל המדינה, ויעקב שלי הטוב ופקיד הדואר היטיבו שם את לבם כל היום וחלק מהלילה ושתו שם לשכרה, כמו שנראה להלן. ואני לא ידעתי מזה כלום. אנחנו נסענו לנו לדרכנו ובכל רגע הייתי מסֵבה ראשי לראות אם יעקב הולך אחרינו, אבל יעקב איננו. וכך נסענו עד שבאנו אל המעבר ב' פרסאות מהנובר. שם צריכים לשלם מכס, והרכב אמר לי כי אתן לו את המכס. שלמתי את המכס ואמרתי לרכב, כי יסע הלאה כדי להגיע למועד הנכון למלון, כי היה אויר רע, אי אפשר היה לגרש גם כלב מהבית. זה היה קרוב לפורים, ירד גשם קטן ושלג מעורב יחד, הילדים סבלו צער גדול וגם אני עמהם. בקשתי שוב את הרכב כי שלא יעצר מלכת, הלא רואה הוא מה מזג האויר ואי אפשר לעמוד כך תחת כפת השמים. אבל הוא ענה כי אין לו רשות לנסוע מכאן בטרם שיבוא הנה פקיד הדואר.  כי כך צוה  עליו לעמוד כאן, עד שיבוא הנה עם יעקב. מה היה עלי לעשות? ישבנו שם כשתי שעות עד שבא המוכסן ורחם עלינו ועזר לנו לרדת מהמרכבה והכניסנו לתוך ביתו החם. ישבנו שם כשעה, ואני אמרתי אל הפקיד: בבקשה, אדוני! השתדל נא כי הרכב יואל לנהלנו הלאה כדי שנוכל להגיע עד הערב למלון עם ילדי הקטנים, כי אדוני הלא רואה מה הוא האויר עכשיו בחוץ. הן גם ביום קשה לנסוע ומכל שכן בלילה, בחשך, ואם, חלילה, בלילה תהפך המרכבה, אז נשבור, חלילה, את מפרקתנו. המוכסן אמר אל הרכב שיסע תיכף, והרכב ענה: אם אנכי אסע אז פקיד הדואר פטרסון ישבר את ראשי וגם לא ישלם פרוטה בעד טרחתי. אבל המוכסן היה איש חרוץ וטוב וכָפה את הרכב שיסע הלאה. ואמר לו שאם יבואו שני השכורים הֵנה יוכלו לשכור כאן סוסים וירכבו אחריכם אל המלון, כי שם תשבו כל הלילה. ובכן נסענו הלאה אמנם באויר רע אבל הגענו בשעה טובה אל המלון ומצאנו שם חדר חם. אמנם היו שם הרבה אכרים ועוברים ושבים אחרים, והבית היה צר מהכיל את כל הקהל, אבל האנשים קבלו את פנינו בסבר פנים יפות ורחמו על הילדים שהיו רטובים מכף רגלם ועד ראשם ותלו את בגדיהם ליבשם והחליפו רוח. אוכל היה לנו עמנו ושֵכר היה בבית המלון. אכלנו ושתינו וישבנו זמן רב; חשבנו שהשכורים שלנו יבואו שמה מהרה, אבל הם לא באו. הצענו על הרצפה תבן ושכבתי עם הילדים והודיתי לה' כי ילדי מצאו מקום מנוחה. וכך שכבתי עד חצות הלילה, והנה נשמע קול צעקה בבית: פקיד הדואר בא בחרב שלופה ורוצה להרוג ולרצוח את הרכב על שנסע ממקום המכס והלאה. הרכב הצטדק עד כמה שהיה אפשר לו, גם בעל המלון התערב והשקיט את רוחו. אנכי ישבתי בפנה ונסתתרתי כעכבר, כי זה האיש היה שכור ומטורף וישבתי כל הזמן חרֵדה על יעקב שאיננו. כאשר ישב פקיד הדואר לאכול, ראיתי כי הרוגז שכך קצת, נגשתי אליו ואמרתי: אדוני פטרסון! איפה עזבת את יעקב שלי? [והוא ענה:] הוא לא היה יכול לשאת את רגליו הלאה, והוא נשאר שוכב בבוץ על יד גדר, אפשר שעכשיו כבר נטבע שם. הדברים האלה החרידוני. לא ידעתי מה לעשות. הלא זהו יהודי, נפש מישראל, ואנכי נשארתי לבדי. בקשתי את בעל המלון שישלח שני כפריים, כי ילכו לחפש אחריו ולהביאו הנה. ושני הכפריים רכבו ומצאו  את יעקב הטוב שלנו כחצי שעה מהכפר שוכב כהרוג, עיף מהדרך ומהשכרות. היה לו מעיל טוב וקצת מעות מזומן, והכל אבד ממנו. אף על פי שהייתי ברוגז עליו מאד, בכל זאת נתתי תודה לה' כי ראיתי אותו שוב. בוא עלה לי ביותר מן ו' ר"ט [הוצאות]. נתתי לו מה שהוא לאכול. ובמקום שהמשרת היפה הזה היה צריך לשמור ולפקח עלי ועל ילדי, הנה הייתי אני צריכה לשרת אותו. האיר היום ובעלי-העגלות הביאו את עגלותיהם ואני עם ילדי ישבתי בעגלה לנסוע הלאה, וליעקב אמרתי כי גם הוא ישב ויחדל ממנהגו שנהג עד עכשיו. הוא אמר: לא אעשה עוד, ורק אכנס אל הבית לראות אולי שכחנו שם דבר-מה. חשבתי כי אמת בפיו, והנה יעקב הטוב שלי נכנס אל בית המלון והתחיל שוב לשתות לשכרה, כמנהגו. שלחתי את בעלי-העגלות לקרוא את יעקב, כי זה כמה אנו יושבים באויר הרע בחוץ. ובעלי-העגלות התחילו גם הם לצעוק שהסוסים שלהם יחלו, שהם צריכים לעמוד על מקום אחד באויר הרע. אבל כל זה לא הועיל. כי פקיד הדואר היה המושל ובעלי-העגלות מוכרחים היו לשהות. ובכן ישבנו עוד שתי שעות ושהינו עד שנשתכרו יפה ואז ישבו בעגלה. ומה לי לכתוב עוד? עסק כזה ממש היה לנו בכל בית מלון. סוף סוף עזרנו ה' להגיע להַרבורג.  שם באו לנגדנו אבי ובעלי זצ"ל. הרבורג היא פרסה אחת מהמבורג. ואפשר לשער בנקל כמה שמחנו יחדיו, ונסענו משם על פני המים להמבורג וברכתי את ה' שמצאתי כל קרובינו וידידינו בשלום, כי רק בתים אחדים מאחב"י נטמאו במגפה, אמנם הרעש לא חדל עדיין ובקצת מקומות עוד נראה הנגע, אבל ב"ה לא ניזוקו עוד. המקום ב"ה ישמור אותנו גם להבא ויגאל אותנו מכל הצרות.

ובכן ישבנו שוב בהמבורג החביבה, ותאמינו לי שבמשך חצי השנה מהזמן שיצאנו מהמבורג היו לנו נזקים ממרגליות ומריבית יותר מי"ב מאות ר"ט. אבל הודינו וברכנו את ה' שחלץ אותנו מהצרה יחד עם בני משפחתנו. לא הכסף הוא העיקר, "תן לי הנפש והרכוש קח לך".[40] והשי"ת השיב לנו את נזקנו תמיד.

לאחר זה התחילו היהודים שיצאו מפני הדֶבר לאלטונא ולשאר מקומות לשוב שנית להמבורג זה אחר זה, וכל אחד התחיל שוב לעסוק במשא ומתן, כי כל זמן הדבר היה מעט משא ומתן, כי אי אפשר היה לנסוע מהמבורג לעיר אחרת. זמן-מה אחר כך נסע בעלי ללייפציג, ושם חלה מאד מחלה מסוכנת, ובעת ההיא הדֶבר מסוכן בלייפציג, שאם ח"ו איש מישראל היה מת שם אז היה אובד כל אשר לו. בזמן ההוא היה גם ר' יהודה בלייפציג ועשה עם בעלי הרבה טובות והשגיח עליו מאד. וכאשר הוטב קצת לבעלי זצ"ל דבר עם בעלי זצ"ל כמו עם ידיד נאמן ואמר לו כי לפי דעתו אסור [לבעלי] לנסוע נסיעות כל כך רחוקות כי איננו איש בריא, ויותר טוב שיעשו "חברותא" ביניהם. והוא [יהודה] כאיש צעיר יכול לעבור בכל הארץ ולהרויח די כסף, ששניהם יוכלו לחיות בכבוד. בעלי זצ"ל השיב לו: כאן בלייפציג איני יכול לתת לך תשובה, אנכי עדיין לא בריא לגמרי ואינני צריך להשאר כאן לאיזה זמן, כי ירא אנכי פן יהיה לי יותר רע ח"ו. ולפיכך אשכור לי עגלה לבדי לנסוע לביתי, ואחרי שכאן ביריד אין מה לעשות עוד הרבה, אתה יכול לנסוע עמי חנם וכשנגיע לביתנו שם נועץ יחדיו, ושם גם גליקל שלי תחוה בזה את דעתה, כי בעלי האהוב עלי לא עשה דבר בלתי ידיעתי. באותו הזמן נשא ר' יהודה אשה, כי לפי עצת בעלי זצ"ל נתן לו אחיו החסיד מוהר"ר שמואל זצ"ל [הרב מהילדסהיים] את בתו [מלכה] לו לאשה ונדוניא חמש מאות ר"ט. ובכן באו שניהם מלייפציג לכאן. בעלי זצ"ל עדיין לא הבריא לגמרי, אבל לא היה צריך לשכב במטה, כי הפיקוח הטוב, והעיקר סייעתא דשמייא, עמדו לו שהוא שב לאט לאט לאיתנו.

עברו כשמונה ימים ויותר שר' יהודה היה מדבר אלי תמיד, כי אסכים שבעלי זצ"ל יעשה עמו שותפות ושסכנה יש בדבר לתת לבעלי זצ"ל לנסוע, כי אם יארע לו ח"ו איזה פגע בלייפציג, ילכו לאבוד חלילה גופו וממונו יחד. ואנכי אמנם הייתי מפחדת מאד מפני נסיעותיו של בעלי זצ"ל, שהיה בזה חשש סכנה, כמו שקרה עכשיו ועד קודם לזה חלה בעלי זצ"ל ובאמצע היריד היה מוכרח לשוב הביתה, ואני לא ידעתי מזה כלום, ופתאם הוא בא. אפשר לשער איזו בהלה נפלה עלי. ועוד כדומה לזה. מי יכול הכל לספר? פעם אחת היה בעלי זצ"ל ביריד בלייפציג בעצם ימי החורף, זהו בתחלת השנה [לספירת הנוצרים]. ובעלי זצ"ל נסע הנה עם עוד אנשים מבני ישראל, אבל הם לא באו באותו היום שעלה לפי חשבוני. והנה באה האשה נושאת המכתבים והביאה לי מכתב מפרנקפורט ואמרה שבאה שמועה לבית הדואר הממלכתי ששתי עגלות עם יהודים וערלים עברו על המעברה על נהר אֶלבא והקרח שבר את המעברה והעגלות עם האנשים טבעו בנהר. וכששמעתי זאת כמעט פרחה נשמתי והתחלתי לצעוק ולילל, כמו שאפשר לשער. אז נכנס משה גרין הנזכר לעיל ושאל מה זאת?  ואני ספרתי לו הכל ואמרתי: קח מהרה סוס וסע שמה לראות מה שם. גרין משה ועוד אחרים נסו להשקיט רוחי, אבל אנכי לא שקטתי, וגרין משה ישב על הסוס ונסע. ואנכי הלכתי אל איש אחר שהיו לו סוסים והוא שלח את המשרת שלו לבקש את בעלי במקום אחר. ובשובי עצובה לביתי, והנה בעלי החביב יושב ומתחמם ומנגב את בגדיו הלחים, כי היה האויר רטוב מאד, וכל מה שאמרה נושאת המכתבים היה שקר ובדאות לגמרי. אנכי כותבת זאת להודיע כי בכל נסיעותיו היו לי צרות ובהלות לאין מספר; ומאד היה יפה בעיני כי בעלי זצ"ל ישב בביתו, ובשביל כך הייתי נוטה לכך שיעשה שותפות עם ר' יהודה. וכאשר שב ר' יהודה לדבר עמו על אדות זה, אמרתי לו כי הדבר הזה הוא אמנם טוב ויפה, אבל הוא צריך לדעת כי אנו צריכים לא פחות מאלף ר"ט לשנה להוצאות הבית, מלבד שאר דברים. והוא ענה: אם אנכי לא אכניס לכם אלף ר"ט לשנה לכה"פ, הרשות בידכם לבטל את השותפות. וכדברים האלה ועוד יותר הבטחות נתן, שיש הרבה מה לכתוב בזה. ובכן מסרתי לבעלי זצ"ל כל מה שדברתי עם ר' יהודה וכל ההבטחות שהבטיח. ענה בעלי זצ"ל ואמר: בתי היקרה! הדבור הוא יפה, אבל אני בעל הוצאה גדולה ומסופקני אם יוכל ר' יהודה להספיקה.  אמרתי לבעלי ננסה נא שנה אחת. אנכי אכין פעם אחת כתב קטן ואראה לכם אם ימצא חן בעיניכם. ובכן ישבתי בלילה וכתבתי שטר [שותפות] ור' יהודה בחן את הכל ואמר: אל תדאגו, נכון אני לקבל את כל המשא ומתן על אחריותי, כי הוא מכיר כל הדרכים והשבילים במשא ומתן כדי להגיע אל המטרה. שאלתי אותו: איך אפשר למסור את כל המשא ומתן בידו? ענה ר' יהודה: יודע אני שיש לכם אבנים יקרות על כמה אלפים ר"ט. את אלה בודאי לא תשליכו החוצה. תמכרו אותו או תעשו חליפין כמה שתשיג ידכם. זהו ראשית דבר. שנית, את השותפות נעשה למשך עשר שנים ובכל שנה נעשה חשבון, ואם נרויח פחות משני אלפים ר"ט הבררה ביד בעלי זצ"ל לבטל את השותפות, כי על מנת כן השתתפנו, וכאשר תתבטל השותפות נמכור את כל אשר בידינו וכל אחד יקבל את המעות שלו לפי החשבון. שלישית, בעלי זצ"ל יסע א' או ב' פעמים [עם ר' יהודה] לאמשטרדם ללמד את ר' יהודה בכל דבר איך לקנות[את הסחורה], וכל הסחורות תהיינה תחת ידו והוא ימכור אותן. רביעית, להגדלת המשא ומתן יכניס בעלי זצ"ל ה'  או ו' אלפים ר"ט ור' יהודה יכניס ב' אלפים ר"ט וכל הסחורות של בעלי זצ"ל באבנים יקרות ובשאר סחורות ימכור אותן כפי הבנתו או יעשה חליפין. על זה נעשה שטר וכל דבר הותנה בפרטיות. ואז נסע ר' יהודה שוב להילדסהיים, כי שם עליו לאסוף את המעות שהבטיח להכניס, ובעוד ב' או ג' שבועות יסע לאמשטרדם. בעלי זצ"ל הכין הכל לנסיעה, שלח את כספו לאמשטרדם, וחכה עד שיבוא ר' יהודה עם המעות שלו. והוא אמנם בא לזמן המוגבל והביא עמו שטרות על סך ת"ק ר"ט. אמרנו לו: ר' יהודה, מה זאת? הלא הבטחת ב' אלפים ר"ט? ענה ר' יהודה: אנכי השארתי ביד אשתי זהב למכירה והיא תשלח את המעות מהילדסהיים לאמשטרדם. אנחנו הסתפקנו בתשובה זו ובעלי זצ"ל נסע עמו בשם אלהי ישראל בשעה טובה לאמשטרדם, ובעלי בא שמה והתחיל לקנות מעט מעט את הסחורה כנהוג באותו זמן. ובכל פעם כשהגיע הדואר שאל בעלי זצ"ל את ר' יהודה: הקבלת כבר כסף? בקצור, בכל יום של דואר היה ר' יהודה מבטיח כי הנה יבוא הכסף, וסוף סוף לא קבל כלום. ומה היה יכול בעלי זצ"ל לעשות? ר' יהודה הוסיף להגיד דברים טובים ושמועות. ובעלי זצ"ל הוציא מהר באמשטרדם בסחורה את המעות שהביא עמו עם הת"ק ר"ט שהכניס ר' יהודה, כמו שאפשר לעשות תמיד באמשטרדם. אח"כ נסע בעלי זצ"ל בחזרה לביתו, ור' יהודה לקח עמו כל מה שהספיק בעלי זצ"ל לקנות, הלך וחזר כמה פעמים ועשה מסחר כאות נפשו.

כשבא בעלי זצ"ל לביתו, דבר עמי קצת והתרעם על אדות השותפות עם ר' יהודה שאנכי דברתי עליה טובות באזניו, והנה גם בהתחלת המשא ומתן השותף לא קיים את דברו, ומה יצא מזה אחר כך? על ידי עסקים כאלה אפשר ח"ו לפשוט את הרגל לגמרי. אנכי השתדלתי להשקיט את רוחו כמה שיכולתי, ואמרתי לו כמו שהוא באמת, כי ר' יהודה הוא עוד אברך צעיר וכל הנדוניא שלו היתה ת"ק ר"ט וח' מאות ר"ט מה שקבל מאתנו. ועוד ב' שנים תעבורנה עד שתהיה לו האפשרות להכניס ב' אלפים ר"ט. יהא נא בעיניך כאילו אין לו כלום ושולחים אותו כקודם ומאמינים לו כמה אלפים, וכזאת הלא עשינו. ואם המקום ב"ה רוצה לתת מזל, הוא יכול לתת גם במעט כמו בהרבה, ומה אפשר היה לו לעשות? אם מצא הדבר חן בעיניו או לא, צריך היה להמשיך את הענין הלאה. איזה זמן הלך ר' יהודה שוב [לעסקיו] וגם הרויח קצת, כמו שכתב לנו בכל פעם, אבל "אין הקומץ משביע את הארי"[41]. בקצור, מה לי להאריך? עוד מעט ונגמרה השנה, ושנינו לא היינו מרוצים, כי ראינו שמכל הרוחים אין אפילו להספיק בשביל משפחה אחת, ומכל שכן בשביל שתי משפחות. ובגמר השנה נסע בעלי זצ"ל להילדסהיים ועשה חשבון עם ר' יהודה ומצאו כמו שנאמר קודם, שלשניהם אין קיום. ואז דבר בעלי זצ"ל עם ר' יהודה כדבר איש עם אחיו: הלא רואה אתה כי משותפות זו אין קיום לשנינו; על פי התנאי שהותנה בינינו צריך אתה להכניס ריוח לשנה לא פחות מן ב' אלפים ר"ט, והנה גם לאלף אחד לא הגיע. ר' יהודה מצא גם כן שהדברים כנים, ושניהם ברצון טוב מחלו על השותפות. ובעלי כתב בידידות שטר פטורין, אחד בשבילו ואחד בשביל ר' יהודה, ושניהם היו צריכים לחתום כנהוג. והנה נשארו עוד איזה אלפים ר"ט בטבעות ושאר תכשיטים, שבעלי מסר אותם בכלל לר' יהודה שימכור אותם כליל ולהשיב את כסף הפדיון ליד בעלי זצ"ל, וקבעו זמן מתי  יהיו התשלומים. אבל הגיע הזמן, והתשלום לא בא. כתבנו לר' יהודה ביושר, הלא יודע הוא היטב מתי זמן התשלום והזמן עבר, והוא צריך לשלוח את המעות להמבורג. ור' יהודה גם כן  השיב כהוגן, שעדיין לא מכר את הכל, אבל במהרה ישלח את השטר הנה. ואולם עברה עוד שנה ואנו לא קבלנו מר' יהודה כלום. בעלי נסע להילדסהיים, חשב לקבל את מעותיו מר' יהודה, אבל במקום מעות קבל ממנו איזה דבר אחר... אחרי שר' יהודה פרנס את בעלי זצ"ל בלך ושוב, אמר לבעלי זצ"ל: אני לא אתן לך אף פרוטה, ויפה היה בעיני אם הייתי מקבל ממך פעַמים ממה שקבלתי, כי השותפות שלנו צריכה  היתה להתקיים עשר שנים, והיא נתקיימה רק שנה אחת. אני תובע ממך כמה וכמה אלפים, וכל מה שיש לך זה הכל שלי, וגם בזה לא תספיק לשלם לי מה שמגיע לי. בעלי זצ"ל נבהל מאד מהדברים האלה ואמר לו: מה אתה שח, ר' יהודה? וכי זוהי התודה שאתה משלם לי בעד כל הטובות  שעשיתי עמך? אתה באת אלי "ערום ועריה", ואחרי זמן קצר קבלת ממני ט' מאות ר"ט מזומנים. האמנתי בך במסרי לידך כמה וכמה אלפים וגם הראיתי לך את כל המקומות שאפשר לעשות שם מסחר. חשבתיך לאדם הגון וישר ועזרתי לך שאחי מוהר"ר שמואל יתן לך את בתו לאשה. ועל כל אלה אתה בעצמך עברת על התנאי – צריך היית להכניס לשותפות ב' אלפים והכנסת רק ת"ק ר"ט. ומלבד זה היה מותנה בשטר שלנו, שאם לא תכניס בכל שנה אלפים ר"ט השותפות שלנו בטלה ומבוטלת. ואתה הלא יודע כי בדוחק הכנסת אלף ר"ט. לסוף נגלה הדבר שהשותפות אינה מביאה טובה לשנים ואנו ברצון טוב ודעת שלמה מחלנו איש לחברו, כמו שנכתב בשטר הפטורין. ומה אתה רוצה עוד? בבקשה, אל תתן לאנשים שנהיה למלה בפיהם, כי אנשים אחים אנחנו. עוד אפשר לנו אי"ה  לעשות מסחר ביחד. אבל הדברים שאלה לא השפיעו על ר' יהודה הטוב. הוא עמד על דעתו. ומה היה אפשר לבעלי זצ"ל לעשות? אחרי הרבה מריבות וחליפות דברים התערבו בזה אנשים מן הצד ונתנו איש לרעהו תקיעת כף, שכל אחד יבחר לו בורר כדי לבוא לפני האב"ד בהילדסהיים ונקבע הזמן לד' חדשים. ובעלי זצ"ל היה מוכרח להסכים, כי מי יוכל לדון עם מי שתקיף ממנו,[42] וכידוע התקיף היותר גדול הוא "האוחז ביד". ובזה שב בעלי זצ"ל לביתו ספר לי הכל. אנחנו הצטערנו מאד בידענו כי אנחנו התנהגנו עם האיש ההוא באמיתות ובאמונה ועשינו עמו הרבה טובות, המקום ב"ה ישלם לנו בעד זה. בעלי זצ"ל היה קצת מתרעם עלי, שאנכי הייתי הגורמת לשותפות זו. אבל ה' יודע כי כונתי היתה לטובה, שעל ידי זה לא יצטרך בעלי זצ"ל לעשות נסיעות רחוקות, ולא עלה על לבי שכך יהיה סוף הדבר ולא חשדתי כאלה בר' יהודה, כי היה מוחזק בעיני לאיש ישר. אם ר' יהודה חשד בבעלי זצ"ל שבזמן השותפות עשה עסקים מבלי ידיעתו – אי אפשר לי לדעת. ואולי גם הענין שעליו ידובר להלן היה הגפרור שהעלה את השלהבת. אפשר מה לעשות? הדבר שכבר נעשה אין לשנות. ביד ר' יהודה היה סכום גדול ממעות שלנו וצער גדול היה לנו. אנכי אמרתי לבעלי זצ"ל: למה הסכים שהמשפט יהיה בהילדסהיים, ששם יהיו כאלה שיצדדו בזכותו? והשיב לי בעלי זצ"ל מתוך רוגז: אלו היית שם כי אז היית עושה יותר טוב ממני, אם הלז אוחז את שלי בידו, אני מוכרח להסכים למה שהוא רוצה ולא להפך. והנני לקצר ולומר: המחלקת הגיעה לקצה. צריכים היינו לסבול ולבטוח בה' שהוציאנו תמיד מעסקים רעים ומכל צרה,יוציאנו גם מהצרה הזאת. אנחנו עוד היינו צעירים לימים ורק התחלנו לעמוד על רגלינו, והמשא ומתן היה מזהיר, ופתאום באה עלינו שואה כזו. בודאי שהיה הדבר מכאיב לנו. כמו שהזכרתי קודם, אחרי שבעלי זצ"ל קבל כתב על בטול השותפות מר' יהודה הוא שב מהילדסהיים לכאן, והנה בא צרפתי אחד שהיו בידו סחורות שונות, ובעלי זצ"ל עשה עמו חליפין והרויח מזה יפה, אבל כמו שנהוג אצל אחינו בני ישראל, אם מרויחים ק' ר"ט מכריזים שהרויחו אלפים. וכך התפרסמה השמועה שבעלי זצ"ל הרויח כמה אלפים, וזה היה תיכף אחר בטול השותפות, ובודאי שהגיע הדבר לאזני ר' יהודה, ואפשר שעלה בדמיונו או שבקש להאמין,כי בעלי ידע מהעסק הזה עוד בשעת קיום השותפות. אם [הפירוד שעשה ר' יהודה] היה בלבב שלם או אולי נתחרט אחר כך שהוא נפרד מבעלי זצ"ל, או כי קשה היה בעיניו להוציא מתחת ידו סכום הגון כזה –  ה' הוא היודע מה היתה הסבה, כי אנו לא ראינו בו [מלפנים] כל מעשה עול ולא חשבנו בו שיתנהג עמנו כן. אדם יראה לעינים וה' יראה ללבב.[43] אפשר שהוא חשב שהצדק עמו מפני שאין אדם רואה חוב לעצמו.[44] ולנו היה הדבר צר כפלי כפלים, כי ידענו את האמת שלנו, שאנו התהלכנו עמו תמיד באמיתות ובאמונה ועשינו עמו רק טוב, והנה הוא משלם לנו רעה. אבל כל מה דעביד רחמנא לטב עביד.[45]

והנה בא זמן היריד בפרנקפורט דמיין, ובעלי היה צריך לנסוע ליריד כמו שהיה נוסע תמיד. ובא שמה והתאכסן אצל אחיו יצחק זצ"ל. כאשר ספר את כל הדברים לאחיו מה שנעשה בינו ובין ר' יהודה, בקש ממנו שיבחר למענו איזה יהודי למדן שיקחהו עמו להילדסהיים בתור בורר. אז אמר לו ר' יצחק זצ"ל: וכי אתה מסכים שהמשפט יהיה בקהלה שלו? ענה בעלי זצ"ל: ומה יכולתי לעשות אחרת? ובעלי זצ"ל ספר לו את כל הדברים מראשם ועד סופם. אמר לו אחיו: אמנם, אחא, צדקת מאד בדבריך. במנה דברים אמורים, אם הדיינים לא יהיו נוטים לצד זה או אחר. על זה ענה בעלי זצ"ל: את הדבר אי אפשר כבר לשנות, יהיה מה שיהיה, כמו שיעלה לרצון לפני המקום ב"ה. אנכי צריך לגמור את הדבר. תראני נא על איזה אדם הגון [שיהיה בורר]. אחרי קצת ישוב הדעת הראהו ר' יצחק זצ"ל על איש צעיר וחרוץ, ר' אשר שמו, דיין בקהלה, ובעלי זצ"ל הלך אליו, והראה לו כל השטרות והפטורין, אמר לבעלי זצ"ל: אל תדאג, דבריך טובים ונכוחים. אנכי אסע עמך לאחר שיגמר היריד, בתוך זמן היריד  דבר בעלי זצ"ל עם אחיו אולי הוא יודע איזה צעיר חרוץ שיוכל לשרת אותו במשא ומתן. בקצור הוא הראה לו על יששכר כהן, שהוא היה בעוה"ר מעין הורדוס לכל משפחתי, כמו שיסופר להלן. היריד נגמר, ובעלי נסע עם הבורר להילדסהיים לשם המשפט. בקצור, מה לי להאריך? צריך היה לכתוב מאה גליונות מכל מה שנעשה בזה. הבורר שלנו לא היה יכול לעשות כלום, אחרי שהוא היה אחד וכנגדו היו שנים. להסכים עמהם לפסוק הדין שלא כהוגן ולעמוד כנגדם היה ירא, ולכן התחמק וברח משם, אבל השאיר שם בכתב "שאלות ותשובות גדולות" לזכות בעלי זצ"ל. אבל כל זה לא הועיל. בקצור, האב"ד מהילדסהיים והפרנס – איני רוצה לקראם בשמם – עמדו לצד ר' יהודה בכל לב ונפש ודרשו  שבעלי זצ"ל יעשה פשרה, ופשרה כזו שהיתה יותר מדאי קשה בשביל בעלי זצ"ל. והוא זצ"ל לא רצה להסכים לזה, וכמעט שנמסר הדבר לערכאות. אולם חמי שישב אז בהילסדהיים, כמו שאספר במקום אחר איך שבא לגור שם, בקש מבעלי זצ"ל בעינים דומעות ואמר לו: בני היקר! הלא רואה אתה מה שנעשה פה, אל תמסור את המשפט לערכאות. הֱיֵה סבלן וַעֲשֵה פשרה כמו שאפשר. השי"ת יעזור לך. ובכן הסכים בעלי זצ"ל לעשות פשרה. אבל אפשר לשער איזו פשרה היתה. לא נשאר בידנו כפלים ממה שעלה המשפט הזה. איננו מאשימה כל כך את ר' יהודה, שאין אדם רואה חובת עצמו, כמו את אלה שעזרו על ידו. בקצור, כל זה הלא עבר, אנו מחלנו לר' יהודה ולעוזריו, ואין לנו שום תרעומות או טינא בלב נגד ר' יהודה. הוא חשב בודאי שהוא צדיק, ואם לאו לא היה עושה עמנו כדבר הזה. בעלי זצ"ל היה אמנם שרוי בצער, אבל מי היה יכול לעזור לו? הצועק על מה שעבר הרי זה תפלת שוא.[46] אבל השי"ת עזר לנו והזמין לפנינו שתוך ד' שבועות עסק שבו הרוחנו כמעט ככל אשר הפסדנו במשפט הזה, ובעלי חזר להיות בידידות ובאהבה עם ר' יהודה. וכמו שאספר להלן, בהיותי בברלין חלק לי ר' יהודה ואשתו כבוד גדול, ותמיד בא במשא ומתן עם בני, ואילו היה המשא ומתן שבינינו מביא רוחים בודאי שלא היינו באים לידי זה. כנראה גרם מזלו של יששכר כהן, שהוא יבוא במקום ר' יהודה, והוא יעלה ויגדל, כמו שאספר להלן.

אף על פי שכל העסק עם ר' יהודה לא היה כדאי לכתוב, כמו שלא היה כדאי לכתוב כל הספר הזה, אבל כונתי היתה לגרש את המרה-שחורה מקרבי, כאשר תקפוני המחשבות הנוגות; וגם מזה אפשר לראות כי כל עסקי בני האדם משתנים בזמן מן הזמנים, והמקום ב"ה עושה סולמות, את זה משפיל ואת זה מרים.[47] ר' יהודה בא אלינו בזמן שהיה עני ולדל, והמקום ב"ה עזר לו עד שבזמן הזה רכושו עולה על מאה אלפים ר"ט, והוא נכבד מאד אצל הקורפירשט יר"ה. אנכי חושבת שאם כך יעלה הלאה, והמקום ב"ה ירצה בו הוא ימות כשתגיע שעתו כעשיר היותר גדול שבאשכנז. ממה שכתוב כאן אפשר לראות כי עזרנו לכמה וכמה אנשים –  בסייעתא דשמייא – וכל אלה שבאו עמנו במשא ומתן נעשו עשירים כמלכים. אבל רובם לא הכירו טובה, כסדר העולם; להפך, היו כאלה שתחת טובה שלמו לנו או לבנינו רעה. האל הכל-יכול הוא הצדיק, אנו כבני אדם חטאים, איננו יכולים להגיד וגם איננו יודעים מה שהוא טוב בשבילנו ומה שהוא רע. בן אדם חושב לפעמים כשבאה עליו צרה שהנה בא קצו, אבל לפעמים הצרה  היא לטובה, אם מרדכי הי"ד, הצעיר הישר, היה נשאר בחיים, בוודאי שהיינו מרויחים והוא היה לעשיר; אחריו היה אצלנו גרין משה. עמו אמנם לא עשינו משא ומתן הרבה. בכל זאת עשינו איזו עסקים עמו במרגליות הנמכרות במשקל. הוא נסע למרחקים ועזב כאן את אשתו ובניו ואנחנו היינו צריכים לפרנסם; אעפ"י שלא ידענו אם הרוחים יעלו על מה שהוצאנו, ועל זה נאמר: שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו.[48] בקצור – רוחים גדולים לא היו לנו מזה, אבל התפרנסנו שנינו יפה, וגם להבא היינו נכונים לעבוד יחד ורק הוא עקר דירתו מהמבורג והתיישב בשוטלאנד, הקרובה לדנציג[49] – וגם שם הרויח יפה. אברהם קנטור מקופנהגן, שעליו דברתי קודם, שהיה משרת אצלנו, החזקנו אותו ביושר ובכבוד ואחר כך שלחנו אותו כמה פעמים לקופנהגן ושם נתעשר והעביר שמה את אשתו ובניו. אחר כך נפסקו היחסים בינינו. כפי השמועה הוא עכשיו בעל ט"ו אלפים ר"ט ויש לו עסקים טובים, ונתן לבניו (נדוניא) כמה אלפים. הרבה יש מה לכתוב על מה שעשינו עמו, אבל מי יכיר בזה? אנו בני האדם הננו בריות כפויות טובה. שאר-בשרי מרדכי כהן, שהיה אברך צעיר, וליב בישערי עשו שותפות עם בעלי זצ"ל, ובעלי זצ"ל שלחם לאנגליה ונתן להם שטרי קרדיט וגם מעות מזומן, אך הנסיעה לאנגליה לא יצאה לפועל מפני המלחמה[50] והם נסעו לאמשטרדם ושם עשו עסקים טובים. מאז נסע ש"ב מרדכי כהן להולנד ולבראבאנט ועשה עסקים טובים, והנסיעה הזאת היתה ראשונה והתחלת משא ומתן ועשירות. הקצין ר' יהודה, כמו שספרתי, בסייעתא דשמיא נעשה על ידינו לאיש גדול. גיסי ר' אליהו סג"ל היה צעיר ומחוסר נסיון ולא הבין במשא ומתן ובעלי זצ"ל נתן לו קרֶדיט גדול, ולבסוף שלחו לאמשטרדם ונתן בידו קרדיט על כ' אלפים ר"ט. הרבה בעלי בתים כאן שהם אזרחים חשובים, היו מודים להשי"ת  אם היינו נותנים להם קרדיט. עוד רבים אפשר היה להזכיר. אבל מה יועיל לי זה? איפה הוא [גמול] החסד שעשית אתה, ר' חיים האמיל זצ"ל, הישר והטוב, לכל העולם, שעזר ברצון לכל אדם וגמל חסד לַכֹל, לפעמים קבל רוָחים ולפעמים – נזק, ולפעמים יידע מתחילה שלא יקבל שום ריוח ובכל זאת עשה גמילות חסד של אמת. [וכך הם] בניך היקרים והטובים, כשבא המקרה לידם, הם עומדים בנסיון ויותר יפה בעיניהם למות מאשר להרע לאחרים. אבל כל אלה שעשינו להם טובות גדולות אינם בדעה כזו. וגם כשיש בידם לעזור לבני הצעירים, שאבד מהם בצעירותם אביהם החסיד זצ"ל ונשארו כצאן בלי רועה, ה' ירחם עליהם, והם לא רק שאינם עוזרים אלא – ה' ירחם – להיפך... והם שגרמו לבני מרדכי שיאבד את מעותיו ללא צדק וללא משפט[51] וכל כך נגשו [בנגישות חזקות] את בני. ישלם להם ה' כמעשיהם. אנכי אמנם אינני יכולה לדון לחובה את האדם ההוא, כי אינני יודעת מה היה  בלבו, אדם יראה לעינים וכו'... אולם אֵל גדול ויחיד, אני מבקשת ממך מעומק לבי כי תמחול לי, כי אולי עשיתי לא בצדק ביחס לאיש ההוא, ואפשר כי כל מה שעשה הלז לשם שמים עשה, ובכן  צריך למסור את הדבר בידי המקום ב"ה ולזכור כי כל העולם הבל הוא וכצל עובר. אתה האלהים הגדול יודע איך שהייתי שקועה בזמני בדאגות גדולות ובתוגת לב. אשה הייתי ובצל בעלי החסיד חסיתי, והוא היה חס עלי כמו על בבת עינו, אבל אחרי מותו חלף כל עשרי וכבודי, ועל אלה אני בוכיה ומתיפחת כל ימי ושנותי, אעפ"י שאני יודעת כי זוהי חולשה מצדי וחסרון גדול להיות תמיד עצובה ומיללת, יותר טוב היה אילו הייתי בכל יום כורעת על ברכי ומברכת ומודה לאלהי החסד בעד החסד שהוא עושה עמי, שאיני ראויה לכך. עודני גם היום יושבת על יד שולחני אוכלת  כאַות נפשי, שוכבת בלילה בתוך מטתי שלי. יש לי בכיסי עוד איזו שילינג להוצאה כל זמן שיהיה ברצון השי"ת. ואם גם לבני היקרים לפעמים לא כך השעה משחקת כמו שהייתי רוצה, בכל זאת חיים אנו ב"ה ומודים ליוצרנו. כמה יש בעולם אנשים יותר צדיקים ויותר חסידים ממנו, ואין להם אפילו מזון סעודה אחת, וגם אלה שאני בעצמי הכרתי שהיו צדיקים גמורים. כמה אני צריכה להודות את יוצרי בעד כל החסדים שהוא עושה עמנו גם אם איננו כדאים לכך, כמו שכתבתי, אם רק אנחנו בני אדם החטאים והעניים נכיר את רחמיו המרובים שהבורא הגדול יצר אותנו מחומר ונתן בלבנו להכיר את שמו הקדוש והנורא, ולפיכך עלינו לעבוד את יוצרנו בלב שלם. בני היקרים ראו נא איך האדם החוטא נגש אל מלך בשר ודם כדי לקבל ממנו חסד, והמלך בעצמו הלא הוא רק בשר ודם, שהיום כאן ומחר בקבר ואין איש יודע כמה יחיה המלך הגומל את הטובה וכמה יחיה האיש המקבל את הטובה, ומה הן הטובות שאפשר לקבל מיד מלך בשר ודם? הוא יכול לעשותו לחָשוב או שיקבל כסף רב, אבל כל זה רק לזמן קצר, עד יום המיתה, לא יותר, כי כאשר יגיע מר המות הכל ישכח ולא יועילו לו כל העושר והכבוד "כי אין שלטון ביום המות".[52] והאדם יודע את כל אלה, ובכל זאת הוא רוצה לעבוד מלך בשר ודם בעד הטובות הזמניות; על אחת כמה וכמה שעלינו לחשוב יומם ולילה כיצד לעבוד את הקב"ה מלך מלכי המלכים, שהוא חי וקים [לעולם], שגם הטובות שמלך בשר ודם עושה עמנו גם הן ביד המקום ברוך הוא, שהוא הנותן הכל למלכים ונותן בלבם להיטיב כרצונו הקדוש, כי לב מלכים ביד ה',[53] והמתנות שאפשר לקבל מיד מלך בשר ודם אינן כלום נגד מה שהמקום ב"ה נותן ליראיו, זוהי הנצח שאין לו מדה ואינו עובר. ולפיכך, בני האהובים, התנחמו ושאו את יסוריכם בסבלנות ועבדו את ה' הכל-יכול בלבב שלם גם בשעה שאתם מקבלים ח"ו את הרעה, וגם כשנדמה לנו כי היסורים קשים מנשוא, אנו צריכים  לדעת כי השי"ת אינו שם על עבדיו משא יותר ממה שהם יכולים לשאת, ואשרי  האיש הנושא את היסורים שבגופו או שבבניו, הכל מקבל באהבה. ועל זה אנכי מבקשת מאת הבורא שיתן בלבי סבלנות, כי הכל מה שיקרה בעולם הוא לפי מעשינו וחייבים אנו לסבול, "כשם שמברכים על הטובה כך מברכים על הרעה"…[54]

עכשיו נשוב לעניננו. בתי מוטה ע"ה הגיעה לשנה השלישית. ילדה יותר יפה וחכמה ממנה לא היתה. לא רק אנחנו אהבנו אותה כי אם גם כל האנשים, מי שראה אותה ושמע את דבריה היא נשאה חן בעיניו. אבל האל הטוב אהב אותה עוד יותר, ופתאום צבו ידיה ורגליה. קראו לכמה רופאים ונתנו לה כמה רפואות, אבל אחרי ד' שבועות של יסורים גדולים לקח המקום ב"ה את חלקו [את הנשמה] אליו, ואת חלקנו [את הגוף] השאיר מונח לצערנו הגדול לפנינו. אין לשער כמה התאבלנו עליה אני ובעלי זצ"ל. ואני יראה שבזה חטאתי נגד המקום ב"ה ולא העליתי על לבי את המעשה בר' יוחנן שאספר הלאה. ויש [בעולם] יסורים עוד יותר גדולים מאלה ובחלקי עלו עוד ברחמים. אנכי ובעלי הצטערנו כל כך עד ששנינו חלינו במחלה קשה. אנכי הייתי מעוברת וילדתי את בתי חנה שתחי', ומפני הצער הגדול על ילדתי המנוחה הייתי אחר הלידה חולה מסוכנת, וכל הרופאים היו מיואשים וחפצו לתת לי איזה סם [שנותנים למסוכנים להכריע לחיים או למות], אבל מתוך הוכוחים שהיו בינינו ושיחות שאר האנשים, נודע לי קצת ממגמתם, ואני אמרתי לבעלי זצ"ל ולאמי שתחי' שאני לא אקבל את הרפואה הזאת. ואף על פי שהם התאמצו לשחד אותי בדברים, כי הרופאים מתכוונים להבריאני, אני בדעתי עמדתי שלא אקבל את הרפואה בשום אופן. אם ברצון האל הרחמן להושיעני, בידו לעשות זאת בלי רפואות, ואם גזירה היא מלפני האל הגדול, מה יועילו כל סמי הרפואה? ובקשתי מבעלי זצ"ל שישלח מעלי את כל הרופאים וישלם להם את שכרם. והשי"ת נתן בי כח ואחרי ששכבתי במטת הלידה ה' שבועות, הלכתי להתפלל לבית הכנסת. ואם גם הייתי עוד חלשה מאד, אבל מיום ליום נתחזקתי, ופטרתי את המשרתת ואת המינקת, ושבתי בעזרת ה' לפקח על צרכי ביתי בעצמי. ולסוף הייתי מוכרחת לשכוח את ילדתי האהובה, כי כך היא גזירת המקום בה "נשכחתי כמת מלב".[55] כמו שאפשר לראות מתוך המעשה שאספר להלן מאשר קרה לחסידים גדולים, ומזה נלמד שחייב אדם לסבול הכל בהכנעה ולהשקיט את רוחו כשצרה באה עליו בין בגופו, בין בבניו ובין בממונו. ואל יתרעם אדם נגד הבורא לאמר: למה שלחת עלי יסורים, ואני לא אשמתי במאומה? אלא יקבל את היסורים באהבה, ועל כל צרה שתבוא, יצדיק את הדין ויאמר: ברוך דיין אמת, כי כל דרכיו משפט, ומי יאמר לו מה תעשה? וצריך לדעת כי כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד... ומה לי להאריך? חז"ל כבר בארו כל אלה. כמו ר' יוחנן שהיה תנא גדול, ובחייו מתו תשעה בניו, ונשאר לו לזקנתו רק ילד אחד בן שלש, והנה קרה שעמדה יורה רותחת ועל יד היורה העמידו ספסל להניח שם את הלבנים. והילד עלה על הספסל וגחן לראות מה שבתוך היורה ונפל אל היורה במים הרותחים. והילד הרים קול צעקה גדולה וכל בני הבית נבהלו ומהרו אל היורה. והאב בקש להוציא את הילד מתוך המים והנה נשארה בידו אצבע אחת מיד הילד, כי כבר נתבשל כולו. ור' יוחנן הטיח ראשו בכותל ורץ אל בית המדרש וקרא לתלמידיו: התאבלו על אסוני! והראה על העצם שבידו ואמר: "דין גרמא דעשיראה ביר (זוהי העצם של בני העשירי) שהעליתי קרבן לאלהים. ומאז היתה העצם תלויה על צוארו תמיד לזכרון, וכשבא אליו איש למדן היה מראה לו את העצם בהכנעה כאילו מראה את בנו.[56] ובכן בני האהובים, אם דבר כזה קרה לר' יוחנן הצדיק ע"ה, מה יתאונן אדם פשוט [בהגיע אליו צרה]? כי ר' יוחנן היה תלמיד חכם גדול, למד מקרא משנה וגמרא והבין במעשה מרכבה ומעשה בראשית והיה יכול להשביע את המלאכים ואת השדים, כי היה בעל קבלה גדול. הוא ידע איצטגנינות ושיחת דקלים, והוא בא ביסורים כאלה וקבלם באהבה ונשאר בחסידותו תמיד. ובכן, בני היקרים, אני יודעת שאחדים מכם נתנסו בנזק ממון ובנזק ילדים, אבל מה יועילו האבל והצער? אנו משחיתים בזה את גופנו וגם לנשמה מביאים הפסד; כי בהיותנו שרויים בצער אי אפשר לנו לעבוד את ה' כראוי, כי אין השכינה שורה מתוך עצבות,[57] כמו שהנביאים לפנים בבקשם שתשרה עליהם רוח ה' דרשו אחרי מנגנים שינגנו לפניהם וישמחו את לבם, כמו שכתוב בספרינו. כאשר נעדרה ממני הילדה שלא היתה דוגמתה בעולם, נזכרתי על מה שאמר המלך החסיד דוד ע"ה כשמת לו הבן הראשון שילדה לו בת שבע.[58]

ובזה אני גומרת את ספרי השני. האל הגדול בודאי סוף סוף ירחם עלינו ויגאלנו מתוך גלותנו כדי שנוכל לעבוד את המקום ב"ה כראוי, וכל הגויים יכירו וידעו שאנו עם סגולתך. ואתה אלהינו אבינו אתה ותרחם עלינו כרחם אב על בנים. אדונינו אתה ואנו עבדיך ושפחותיך. ולא נחדל מהתפלל אליך, אל החסד, עד שתרחם עבדיך. ואני אמתך מבקשת ממך, כשפחה מגברתה, כי לך לבד עינינו ולבנו תלויים.

סליק ספר שני ונתחיל בס"ד את הספר השלישי.

 

ספר שלישי בס"ד

בתי חנה גדלה והיתה ילדה חכמה. אפשר אספר עוד עליה להלן. בזמן ההוא באה ספינה מהודו המזרחית והיו בה הרבה אבני שוהם. ונפלה בידי המל מדֶנֵמַרק, שהיה בגליקשטט, ובכיס כל ספן היו כמה וכמה אבני שוהם. ומבני ישראל נסעו לגליקשטט וקנו אבני שוהם והרויחו יפה. ולאחדים מהם נודע כי בנורבֶגֶן  יש סכום רב של אבני שוהם. ולפיכך עשו בעוה"ר יחדיו עצה רעה ועשו ביניהם חברות... בידי אזרח אחד מנורבגיה היו אבנים טובות שקנה אותן בזול, וחברי הגנבים האלה באו לנורבגיה וחקרו ודרשו לאזרח שבידו היו אבני השוהם, וסרו לביתו והתודעו אליו עד שנודע להם איפה טמון אוצרו וגנבו ממנו את הכל. האזרח הכניס אותם בביתו בתור אורחים. ולמחרת בהשכמה יצאו מהבית ושכרו להם סירה ובקשו להמלט. אבל האלהים לא רצה באלה. האזרח קם למחרת ושאל על דבר שני האורחים; השיב עבד הבית: בהשכמה יצאו מן הבית. בלב האזרח נפל חשד, ומהר אל האוצר ולא מצא שם כלום, והבין מיד כי זה עשו לו שני האורחים; והוא מהר אל  הים ושאל את הספנים אם לא ראו שני יהודים נוסעים מפה? והם ענו: כן, הספן פלוני הוליך אותם מכאן לפני שעה. והוא שכר ספינה עם ארבעה מלחים ורדפו אחריהם ובזמן קצר מצאו את הסירה עם הגנבים. כאשר ראו הגנבים שרודפים אחריהם, השליכו את כל האוצר הימה. בקצור, האזרח תפש אותם  והיו מוכרחים לחזור עמו העירה. הגנבים צעקו: למה אתה רודף אותנו, הלא אנשים ישרים אנחנו, אצלנו אין כלום משלך, ואנחנו עוד נתלונן עליך על העלבון. אבל בעשרת הדברות שלנו כתוב: לא תגנוב, והמקום ב"ה לא עזר להם, והם הוחזרו העירה. אמנם הם כפרו בַּכֹּל, אבל אחרי שהפשיטו אותם ערומים ועשו להם ענויים גדולים, התודו שהם גנבו את האוצר, וכאשר ראו שרודפים אחריהם השליכו את הכל הימה, בחשבם שאם יחפשו אצלם ולא ימצאו דבר ישחררו אותם. אבל כאמור האלהים לא רצה בכך, ושניהם נדונו לתליה. גנב אחד תיכף קבל עליו את אמונת הנוצרים [ועי"ז יצא חפשי]. אבל השני שהיה כל ימיו נאמן לדתו, וגם אביו ואמו היו יהודים שומרי מצוה מוונדסביק, לא רצה להמיר את דתו וקִדֵש את השם ברבים. אנכי הכרתי אותו ואת הוריו בתור אנשים ישרים, וכנראה חברו פתהו לדבר הרע הזה ובודאי נשמתו של המומת מצאה מנוחה בגן עדן, כי קנה את עולם הבא ממש בשעה אחת. מפני כבוד משפחתו איני רוצה להזכיר את שמו, אבל בהמבורג יודעים את כל המעשה הזה. המקום ברוך הוא בודאי יקבל את קדוש השם שלו למסר נפשו בעד המקום ברוך הוא, אף על פי שהיה יכול לעשות מה שעשה חברו, אלא שקיים בעצמו "בכל נפשך" אפילו נוטל את נפשך, ובודאי שמיתתו היתה כפרה על כל עוונותיו. יהי נא הדבר הזה לכל אחד למופת ולא יתן עצמו להתפתות מהיצר הרע בשביל הממון העלוב. ולא די לזכור שצריך לאהוב את המקום ברוך הוא בכל נפשו ובשעה שמגיע לזה למסור את הנפש על קדושת המקום ב"ה, זהו בודאי דבר טוב, וכל אחד מישראל צריך לזכור את זאת ולקיים, כמו שאמר ר' עקיבא ע"ה: מתי יבוא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?[59] אבל כתוב גם "בכל מאדך", זאת אומרת: בכל ממונך, והכונה לא רק שיתנו נדבות רבות שבזה עובדים את השי"ת והדבר הזה הוא חביב לפני המקום ב"ה, אבל לפי דל שכלי, כמו שהאדם צריך למסור נפשו להשי"ת כך הוא צריך למסור גם ממונו, כי יש אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו,[60] וזוהי הכונה "בכל נפשך ובכל מאדך", שלא יתעה גם אחר יצר הממון המביא לידי סכנת נפשות, כי לא רק הגוף תלוי בממון, אלא גם הנשמה, כמו האדם, שהקב"ה מוסר בידו ממון וממַנה אותו לגבאי,[61] והוא איננו יודע איך להשתמש באוצר המופקד תחת ידו, והיצר הרע איננו מניח לו למסור את ממונו ברוחים גדולים בימי חייו, רוחים שאין להם שיעור וערך [כלומר בצדקה ובגמילות חסדים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב]: בעיניו יותר יפה שיעבוד להוסיף עשירות גדולה מאשר לקחת חלק לעצמו, אעפ"י שכתוב "אדם קרוב לעצמו".[62] ועוד הבל יותר גדול מזה שאנו רואים בעולם, כי גם אלה העשירים שאין להם בנים וקופצים ידם מתת לעניים ואביונים, ואעפ"י שיודעים הם שיש להם עושר רב, הנם תמיד שרויים בדאגה ואינם רוצים להפחית ממונם, ולעולם אינם מסתפקים ועליהם נאמר: אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו.[63] על האנשים הללו אמר גם שלמה המלך עליו השלום, כמו שכתוב: "יש אחד ואין שני וגם בן ואח אין לו ואין קץ לכל עמלו".[64] זה נאמר על העשירים שיש להם בנים ושאין להם בנים. ומה נאמר על ה"דלפנים" העלובים, או על אלה שהיו מלפנים עשירים וירדו מנכסיהם. אם הם עושים לפעמים [עול] בשביל מעות… ה"דלפון" חושב: אקח נא מהעשיר את ממונו. הן  כל כך הרבה יש לו ולי אין כלום, ואנכי הלא אדם אני כמותו. גם אני חפץ לחיות. הלא השי"ת ברא את שנינו  והאביון, שירד מנכסיו, חושב: לפנים היה לי הרבה ממון, והנה אבד ממני, ואני צריך להשיג שוב ממון ביושר ושלא ביושר. השי"ת ירחם עליהם וידריכם מדרך רעה לדרך טובה, שלא ימירו את הקיים בעובר ושיקבלו הכל באהבה, כמו שכתוב שהמקום ב"ה זה ישפיל וזה ירים.[65] ומזה ישכיל כל אחד , וביחוד בעלי משא ומתן, שלא יהיו תמיד עסוקים במשא ומתן ושוכחים מה שכתוב בתורה הקדושה, ועל זה נאמר: "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום",[66] הי"א –  ראשי תיבות: הלל, יוסף, אליעזר. כי לעתיד לבוא יביא הקב"ה למשפט את העניים וישאלם למה לא עסקו בתורה? והעני עונה: רבש"ע, הלא אתה יודע שהייתי עני וצריך הייתי לעמול לפרנס את עצמי, את אשתי ובני –  אומר לו הקב"ה, וכי היית יותר עני מהלל, שמצינו שהיה משלם פרוטות לשומר בית המדרש לתת לו להכנס, ופעם בערב שבת כשלא היה לו מה לשלם, עלה ושכב על יד ארובת הגג לשמוע משם דברי תורה [וכל האגדה על אדות זה]. ולפיכך בית דין של מעלה מחייב את העניים; כי ידוע הוא שהלל היה תלמיד חכם גדול ואם היה רוצה ליהנות בעוה"ז מתורתו ולקבל מתנות מאדם היו ממלאים ביתו כסף וזהב, כי הלל היה הגדול שבתנאים. אבל הוא לא רצה אלא ללימוד תורה, והיה בוטח בהקב"ה, ולפיכך הלל מחייב עניים. אח"כ מכניסים רשע שהיה מתענג בעוה"ז ורועה זונות. שואלים אותו בבית דין של מעלה: למה עשית כזאת? והוא עונה: איש צעיר הייתי, יפה תאר, ונשים חמדו אותי והייתי אנוס לעשות רצונן. על זה עונים לו: וכי היית יותר יפה מיוסף הצדיק? וכי אנשים חמדו אותך יותר מאשר חמדה אשת פוטיפר את יוסף... והוא כבש את יצרו... ובכן יוסף הצדיק מחייב רשעים. – למה אכתוב בזה הרבה וכבר כתבו חז"ל בספרי מוסר הכל. אחרי כן מכניסים לדין את העשירים המפוטמים השמנים, שכלו ימיהם באכילה גסה ובשתיה ממיטב המשקאות ולא שמו לב למצות ה'. ושואלים אותם: למה לא עסקתם בתורה? ולא קיימתם את המצות? והם עונים: עסקים רבים היו לנו ולא היה לנו פנאי לעסוק בתורה ובמצות. אז שואלים אותם: וכי הייתם יותר עשירים מר' אליעזר בן חרסום שהיו לו כמה עיירות וכמה ספינות ואעפי"כ היה עוסק תמיד בתורה. ובכן ר' אליעזר בן חרסום מחייב עשירים. – מזה אנו רואים שכל התירוצים שלנו אינם מספיקים בעולם הבא, ויותר טוב בשבילנו לקיים מה שנאמר: "תמים תהיה עם ה' אלהיך."[67]

עכשיו נשוב לעניננו: אני שכבתי במטת יולדת בלדתי את בני מרדכי סג"ל. מי יתן שתהיה שיבתו כך מאושרה, כמו שהיתה ילדותו. אבל כבר הכל נחתם בראש על ידי הבורא ב"ה. כנראה כבר כתבתי בספר השני על דבר הגאולה שאליה קוינו, ושחמי זצ"ל שלח לנו שתי חביות וחשב שזה יהיה צידה לדרך מסעו לארץ ישראל יחד עם כל ישראל, אבל כשנוכח שמזה לא יצא כלום, עקר את דירתו מהאמל ונתישב עם חמותי בק"ק הילדסהיים. שם היתה קהלה חשובה הגונה וחסידה, והיא רחוקה רק ה' פרסאות מהאמל. אחרי שישבו שם איזה זמן, ובעלי זצ"ל אהב מאד את הוריו וכבד אותם, בקש ממני ואמר: גליקל שלי! נסע נא להילדסהיים ונבקר את אבי ואמי, הלא זה יותר מי"ב שנה שלא ראית אותם. הדבר מצא חן בעיני, וביחד עם השפחה והמשרתת ושלשת הילדים נסענו להילדסהיים. בני ר' מרדכי סג"ל היה עוד יונק, לא מלאה לו עוד שנה. המשרת שנסע עמנו נקרא בשם שמואל, והיה צעיר יפה, וקראו לו שמואל היפה. גם היה לנו עוד משרת צעיר והילדים  קראו לו שמואל השמן. חמי וחמותי זצ"ל שמחו מאד עלינו, כי בעלי זצ"ל היה בן זקונים , ות"ל אנחנו הצלחנו במסחרנו ולקחנו עמנו דברים שנחשבים לכבוד בהילדסהיים. שלשה שבועות ישבנו שם ואחר כך שבנו הביתה לחיים ולשלום. חמי זצ"ל נתן לנו במתנה כלי ששויו לערך כ' ר"ט, לא כמו הבנים בזמן הזה, המבקשים לפשוט מהוריהם את העור עם השערות, ואינם שואלים אם אפשר להם למלא  חפצם או לא. ובכן שבנו לביתנו ומצאנו את בנינו בריאים. חמי זצ"ל ישב איזו שנים בהילדסהיים ובמשך איזו ארבע חמש שנים הוציא כעשרת אלפים ר"ט, אף על פי שלא היו פזרנים, בכל זאת היו להם הוצאות גדולות, וכאשר ראו שאין תכלית בשבילם לשבת בהילדסהיים נסעו משם להנובר, והתישבו אצל גיסי הקצין ר' ליפמן בביתו, ושם מתו שניהם בשם טוב ובשיבה טובה.

הבכורה שלי בתי צפורה ת"י היתה קרובה לי"ב שנה. ר' ליב בנו של ר' אנשל שישב באמשטרדם הציע בשבילה שדוך עם חתני קאשמאן בנו של ר' אלי' קליף זצ"ל,[68] ומאחר שבעלי זצ"ל היה נוסע פעמים בשנה לאמשטרדם, לכן הקדים הפעם ונסע שמה ששה שבועות קודם וכתב להשדכן, כי גם הוא יבוא שמה. ובאותו זמן היתה מלחמה, ור' אליהו קליף היה מוכרח לעקור דירתו ולעבור עם משפחתו לאמשטרדם. כשהגיע בעלי זצ"ל שמה תיכף יצא הקול כי בעלי רוצה לעשות שדוך עם ר' אליהו קליף, זה היה ביום שבא הדואר והאנשים קראו את המכתבים בבורסא, והרבה אנשים לא רצו להאמין בזה והתערבו ביניהם בהרבה מעות, זה אומר כה וזה אומר כה, כי ר' אליהו קליף היה קצין גדול ויצא לו שם שהוא עשיר ביותר ממאת אלף ר"ט, וכן היה באמת; ובעלי זצ"ל היה עוד צעיר לימים, ורק התחלנו לעלות על במת החיים, וביתנו היה מלא ילדים קטנים. אבל מה שהקב"ה גוזר כל מוכרח להיות, ועוד ארבעים יום קודם יציאת הולד כבר הוכרז בשמים: בת פלוני לפלוני.[69] ובכן השתדך בעלי זצ"ל עם הקצין ר' אליהו קליף, בעלי זצ"ל התחייב לתת נדוניא  כ"ב מאות ר"ט בכסף הולנדי, ואת זמן הנשואים קבעו בעוד שנה וחצי והחתונה תהיה בקליף. בעלי זצ"ל יתן מאה ר"ט לסיוע להוצאות החתונה. כשבא זמן החתונה נסענו יחד לקליף אני ובעלי זצ"ל וילד יונק היה לי והכלה בתי צפורה שתחיה, ר' מאיר מקלויז שהוא עתה אב"ד דק"ק פרידבורג והמשרת שלנו, שמואל היפה, והמשרתת, וכך נסענו בפמליא גדולה לחתונה. מאלטונה ישבנו  תוך ספינה בחברותא עם מרדכי כהן ומאיר איליוש ואהרן טודילכי. איזו נסיעה של שמחה היתה אי אפשר לתאר. וכך באנו בשלום ובשמחה ועונג לאמשטרדם, אבל זה היה עוד שלשה שבועות לפני החתונה. אנחנו היינו אצל ר' ליב המבורגר הנזכר לעיל, בכל שבוע הוצאנו יותר משנים עשר דוקאטים, אבל לא שמנו לב לזה, כי במשך שלשה שבועות שישבנו באמשטרדם לפני החתונה הרויח בעלי זצ"ל חצי הנדוניא. ארבעה ימים קודם החתונה נסענו בתופים ובמחולות ובחבורה שני מנינים לקליף ושם קבלו את פנינו בכבוד ובאנו לתוך בית שהיה ממש כדירת מלוכה, מסודר בכלים נאים כמו אצל שרים. כל היום לא היתה לנו מנוחה מפני התקיפים, השרים והשרות, שבאו לראות את הכלה; ובאמת בתי תחיה היתה יפה מאד, אין דומה לה בעולם. ההכנות היו גדולות מאד לחתונה ובאותו זמן היה בקליף הפרינץ.[70] בזמן ההוא עוד חי הפרינץ הזקן (קורפרינץ) וזה היה עוד צעיר בן י"ג שנה לערך, אבל כעבור זמן קצר מת הקורפרינץ[71]  והלז נעשה לקורפרינץ במקומו. גם היה שם הפרינץ מוריץ[72] ושאר שרים ונכבדים. כלם בקשו להיות בעת החופה. מחותני ר' אליהו קליף, כנראה, ידע קודם שיבואו אורחים נכבדים כאלה וביום החתונה תיכף לאחר החופה ערכו כבודים שונים ומנות ופירות מארצות רחוקות. אפשר כבר לשער איזו מהומה היתה אז. ומחותני ע"ה וכל האנשים היו טרודים להפיק רצון מאת האורחים הגדולים הללו, ולא היה פנאי למחותני ע"ה ולבעלי זצ"ל למנות את כסף הנדוניא והניחוהו שניהם בתוך כיס וחתמו בכוונה שימנו אחר החתונה. כאשר הכניסו את החתן ואת הכלה שכחו מתוך המהומה הגדולה לכתוב את הכתובה. ומה אפשר היה לעשות? כל האנשים החשובים וה"קרונפרינץ" עמדו כאן בחפצם לראות את סדר הקדושין. אז צוה האב"ד ר' מאיר[73] שהחתן יציג מצדו ערב קבלן ויקבל קנין שתיכף אחרי החופה יכתוב כתובה לכלתו והאב"ד קרא את הכתובה מתוך ספר. וכל גמרו סדר הקדושים, ואחרי כן הכניסו את כל האורחים  החשובים והמחותנים לתוך אולם שהיו קירותיו מצופים בעור מוזהב, ושם עמד שלחן גדול ערוך בכל מיני מעדני מלך וכבדו את החשובים לפי כבודם. בני ר' מרדכי היה אז לערך בן ה' שנים, ילד יפה ממנו לא היה בעולם, וגם הלבשנוהו בגדים יפים. כל אלה האנשים החשובים כאילו רצו לבלוע אותו. ובפרט הפרינץ יר"ה, תמיד אחזו בידו. אחרי שאכלו ושתו הוציאו את השלחנות ונכנסו אנשים במסכות ועשו כל מיני דברים מבַדחים, וערכו מחול המות,[74] שהצליח יפה. במשתה  השתתפו גם חשובי הפורטוגיזים וביניהם אחד ששם משפחתו מוקאטו... אצלו היה שעון קטן של זהב משֻבץ  באבני חן,  מחירו כת"ק ר"ט. מחותני דרש מאת מוקאטו זה את השעון ברצותו לתתו במתנה לפרינץ, אבל אחד מידידיו אמר: אם היה כאן הפרינץ העליון אז כדאי היה לעשות כדבר הזה, אבל כמו שהזכרתי מת הקורפרינץ  בזמן קרוב אחר זה והפרינץ הצעיר ירש את מקומו. בכל פעם שהיה מחותני ר' אליהו נפגש עם הידיד הזה, היה מוכיח לו על זה. ובאמת אם היה מחותני נותן לו אז במתנה את השעון, לא היה שוכח את זאת לעולם. כי שרים גדולים כאלה אינם שוכחים דברים כאלה, אבל הצועק על מה שעבר וכו'.

הפרינץ הצעיר והנסיך מוריץ וכל האורחים החשובים עזבו את האולם ונפרדו מתוך עונג ושמחה. לכבוד כזה לא זכה יהודי במשך מאה שנה. והחתונה נגמרה בששון ובשמחה.

נסעתי לאֶמריך לבקר את קברה של אחותי הנדל ע"ה. כמה צער ושברון לה היה לי ידוע לפני המקום ב"ה. וביחוד גדול הצער שצעירה יפה כזו בלויה בקבר. היא היתה רק כ"ה שנים. אבל מוכרחים אנו להכנע מפני רצונו של המקום ב"ה. היא השאירה אחריה בן אחד ובת אחת. הבן היה בחור חשוב ולמדן, אבל בעוונותינו הרבים מת בבחרותו וידידים וזרים התאבלו עליו מאד.

יום אחד לאחר החתונה נסענו בחזרה מדושני עונג ושוב הגענו לאמשטרדם וישבנו שם עוד כארבעה עשר ימים ובעלי זצ"ל עשה שם קצת מסחר. מאמסטרדם נסענו לדוֹלְפְזִיל. משם צריך לנסוע בים שנקרא דוֹלַארט. האיש היותר חזק, שאיננו רגיל במסעי הים, אי אפשר לו שלא יהיה שם נגוע במחלת הים, כי שם הגלים מסתובבים בחזקה, והאניה מתנודדת מאד. כשבאנו אל תוך הספינה השארנו את הילדים בתוך התא ואנכי עם בעלי שכרנו מהספן חדר קטן שנוכל להיות שם לבד. בקיר החלון היה אשנב, שאפשר היה לפתחו ולסגרו ולראות משם מה שנעשה בתא. בחדר הקטן ששכרנו היו שני ספסלים שעליהם אפשר היה לשכב, ובעלי אמר לי: שכבי נא גליקל על ספסל אחד ואנכי אכסה אותך היטב, ואל תתנועעי אנה ואנה, אז לא תנזקי ממחלת הים. אנכי לא נתנסיתי בזה, אבל בעלי זצ"ל עבר  כמה וכמה פעמים את הדולארט והיה מנוסה בזה. שמעתי בקול בעלי ושכבתי במנוחה, אבל שמעתי את קול המשרתת שלי ובכית הילד היונק שלי ובשעה זו היה רוח חזק, הספינה התנודדה וכל אלה שהיו בספינה חלו במחלת הים ומבחילה היו מוכרחים להקיא, ובאמת אין מחלה כזו בעולם, גם מחלת המות גרועה מזו. כל זמן ששכבתי במנוחה לא הרגשתי כלום, אבל המשרתת שלי חלתה ולא יכלה לקום והילד שלי היה על ידה, ואפשר שגם הילד היה חולה והתחיל לבכות ולילל. ואנכי כאֵם לא יכולתי לשמוע את קול בכיו, וקמתי ממשכבי ולקחתי את הילד אלי והשכבתיו על יד שַדי, אבל פתאום תקפתני המחלה וחשבתי שכבר בא קצי, והתחלתי לקרוא וידוי, כמו שיכולתי, כי ידעתי בעל פה. בעלי זצ"ל שכב על משכבו, הוא ידע כי המחלה אינה מסוכנת, וכאשר יעמידו כף רגל על היבשה תחלוף המחלה. ובעת שאנכי התודיתי והתפללתי להמקום ב"ה שכב בעלי זצ"ל וצחק. ואנכי שמעתי קול צחקו וחשבתי: הנה אני שוכבת נוטה למות, ובעלי זצ"ל שוכב לו וצוחק... אם אמנם הייתי בשעה ההיא ברוגז אבל לא יכולתי באותו הזמן לריב עם בעלי זצ"ל, כי נטל ממני כח הדבור ואנכי הייתי מוכרחה לשכב חולה בערך חצי שעה עד שהגענו אל היבשה. כאשר יצאנו מהספינה עברה מחלתנו מאתנו. היה לילה כשהגענו לדולפזיל ולא מצאנו בית מלון וגם לא בית אחד של יהודי, ומזג האויר היה רע מאד והיינו במצב של יאוש וחשבנו לשכב כל הלילה ברחוב, ועוד למחר יש לנו תענית "זכור ברית", אחרי שכל היום ישבנו בספינה חולים ועיפים ולא אכלנו כלום ולא נעים לנו לשכב ברחוב מבלי לאכול ומבלי לשתות. סוף סוף הלך בעלי אל יהודי אחד שאחיו היה חתנו של חיים פירשט ע"ה [מהמבורג] ובקש ממנו שיתן לנו ללון בביתו. ובעל הבית ענה תיכף: בשם ה', בואו אלי, הנה ביתי פתוח לפניכם, מטה מוצעת אוכל להציע לכם, אבל להאכילכם אין במה, כי השעה מאוחרת, ואשתי אינה בבית, היא נסעה לעמדין. ובכן שמח בעלי זצ"ל, כי מצא לינת לילה ובא ובִשֵׂר לנו השמחה והביא אותנו אל תוך הבית. אמנם לאכול שם לא מצאנו, היה לנו קצת לחם וחלקנו בין הילדים, אבל אנכי הודיתי לה' כי מצאתי מטה מוצעת, ווזה היה יפה בעיני מכל מיני מאכלים. למחרת ל"זכור ברית" קמנו בהשכמה ונסענו לעמדין. שם התארחנו אצל ר' אברהם משטטהאגן, שהיה קרוב לבעלי זצ"ל. אביו של אברהם עמדין, ר' משה קראמיר משטטהאגן היה דודו של בעלי זצ"ל. ובכן היינו בימי ראש השנה בעמדין והיה לנו יום טוב באמת, ושכחנו מה שעבר עלינו בספינה, כי ר' אברהם היה אדם חשוב, ומלבד שכבד אותנו וחלק לנו כבוד גדול, עוד ישבו על שלחנו עוד ו' "פלעטין"[75] והוא נתן להם לאכול ולשתות כמו שנתן לנו. אני יכולה להעיד שנדיבות כזו לא ראיתי אצל שום עשיר. במוצאי ראש השנה נסענו יחדיו מעמדין ובבקר באנו לויטמונד. שם שכרנו ספינה עד המבורג. במרחק של יום נסיעה מויטמונד יש מקום[76] ואַנגירואוד. שם צריכים בעלי הספינות לעמוד, לשלם מכס ולהטעין סחורה, וגם להנפש ולהחליף כח. כשבאנו לואנגירואוד, אמר לנו השופט: אנה אתם רוצים לנסוע מכאן? אמרנו לו: להמבורג. אמר השופט: השמרו והזהרו! כי כל הים מלא ספינות של שודדי-הים והם גוזלים כל מה שמוצאים, והנה הזמן הוא סמוך ליום כפור ולספן שלמנו כבר עשרה ר"ט ועלינו היה לוַתר על זה ולשוב לויטמונד, והתארחנו אצל בריינלי שהיתה גם כן שני בשני עם בעלי זצ"ל והתיעצנו איך נוכל לשום דרכנו הלאה אחרי שבים יש פחד שודדי הים וביבשה הנך פוגש על כל צעד ב"רֵקים" (חיילים). האלמנה בריינלי היתה מהמבורג בתו של ר' ליה אלטנה ע"ה, והיתה אשה חכמה וחסודה, קרובתה של בעלי זצ"ל, ותמיד היינו בידידות והיא עשתה  כל מה שהיה אפשר לעזרנו בדבר הנסיעה. לסוף החלטנו כי לאחר יום כפור נסע ביבשה ובעלי זצ"ל יסע מקודם לאוריך ונקבל תעודת-הדרך מהגנרל בוּדיץ, שהיה שר גדול בחצרות מלכים שונים ואהוב על הכל. ועם התעודה שלו אפשר לנסוע בלי חשש. וליתר בטחון יבקש מאיר אוריך מהגנרל לשלוח עמנו אופיצר אחד חרוץ לשם שמירה. ובכן נסע בעלי בערב יום כפור לאוריך וחזר משם [באותו יום] וישבנו לאכול. והכל סדר כחפצו, גם קוֹרפוֹראל נתן לנו לשמירה, שילַונו עד המבורג, איש חיל וישר. תיכף לאחר יום כפור בקשנו לשכור לנו עגלה עד אלטנבורג. ואני צריכים היינו לשלם כמעט כמחיר העגלה והסוסים, כי העגלונים יראו פן יחמסו מהם את הסוסים בדרך. ובעלי זצ"ל היה שרוי בדאגה רבה, כמו שאפשר לשער, והייתי צריכה לפשוט ממני את שמלת הדרך הטובה ולשים עלי שמלה ישנה וקרועה; ור' מאיר, שהיה אז אצלנו, אמר לבעלי זצ"ל: ר' חיים, מדוע אתה כל כך עצוב? ולמה אתה מלביש את רעיתך כל כך לא יפה? ענה בעלי זצ"ל: ה' יודע שאני אינני דואג לעצמי וגם לא לממון שיש אצלי, אך ורק לנשים –  לאשתי ולמשרתת. על זה ענה ר' מאיר: בשביל זה אינך צריך לדאוג, ועוד הוסיף בבדיחה: ר' חיים, אתה טועה בנדון אשתך, גם אם לא תלביש אותה קרעים לא יקפצו עליה. בעלי זצ"ל רגז על הבדיחה של ר' מאיר. ובכן בחצות הלילה יצאנו מויטמונד ובריינה וכל אנשי ויטמונד ליוו אותנו רחוק הרבה מהעיר וברכו אותנו; ובאנו בשלום לאולדנבורג. ועוד אני מקוה לרשום מה שסבלנו בברמרפורד[77] ושאר המקומות, אבל בעזרת הקורפורל הנאמן והתעודה, וביחוד בעזרת ה', הגענו לאֶלֶנבורג. כל העיר שם היתה מלאה אנשי צבא ושוב פעם באנו בצרה, כי העגלון לא רצה לנסוע הלאה אפילו אם יתנו לו כל הון דעלמא, ובעלי זצ"ל הלך שתי פרסאות לכפר ושכר עגלה בדמים יקרים.

יצאנו מאלנבורג ולעת ערב הגענו בשלום אל הכפר ונשארנו שם ללון וחשבנו לקחת שם עגלה ולנסוע הלאה; והנה ישבנו בלילה על יד המדורה, ובעל הבית שלנו ושאר אנשי הכפר ישבו  הם שם והריחו טבק ושוחחו על דבר מקומות שונים, והנה בא כפרי אחד וספר על דבר הדוכס מהנובר ואמר: אדוננו שלח גם הוא שנים עשר אלף איש להולנד. הדבר הזה שמח את לב בעלי זצ"ל, בשמעו שהוא במדינת הנובר, כי הדוכסים מלינבורג מדקדקים מאד, שהחיילים יתנהגו עם התושבים בשלום ולא יגרמו להם שום נזק לא בנפש ולא בממון. שאל בעלי זצ"ל: כמה רחוקה היא הנובר מהכפר הזה? ענה הכפרי: שמונה פרסאות, ובעלי זצ"ל עשה עם הכפרי חשבון שאפשר לו להגיע לפני סוכות להנובר, אם רק יצא לדרך מחר. בעלי זצ"ל שכר תיכף עגלה ועוד בלילה נסענו משם, ובעלי זצ"ל שמח מאד על המקרה כי הוא עם אשתו ובניו יוכלו  לכבד מצות כבוד אב ואם. אחרי כל הצרות והטלטולים והדאגות הגענו להנובר, וחמי זצ"ל יצא לקראתנו כמלאך, כאליהו הנביא, מטה בידו וזקנו הלבן והיפה מגיע עד חגורתו ולחייו אדומות. בקצור, מי שירצה לצייר איש זקן יפה ונהדר לא יוכל לתאר יותר יפה ממה שהיה חמי זצ"ל. עד כמה היתה לנו נחת רוח בראותנו פניו ועד כמה התענגנו כלנו בימי החג הראשונים של סוכות אין לתאר. אבל  אף על פי שחמי וחמותי ע"ה  רצו מאד שנשאר אצלם עד סוף החג, אבל העסקים שלנו לא הרשו לנו לעשות כדבר הזה, והסברנו להם בדברים של טעם. ובכן נסענו משם, ויותר מזה לא ראינו איש את אחיו בעולם הזה. השם יתברך יזכה אותי, כאשר יקחני מהעולם הזה להכניסני במחיצתם בגן עדן. אף על פי שרצינו לשלוח את הקורפורל מעלינו ולשלם לו ביד רחבה, אבל הוא בקש מאתנו לקחת אותו להמבורג, כי הוא שמע כל ימיו הרבה על דבר העיר הזאת, ואף פעם לא קרה לו להיות שם, ולכן אחרי שהתנהג עמנו כל כך יפה כל הדרך, לא היה יכול בעלי להשיב את פניו, ובאנו בשלום בערב יום טוב להמבורג, ותהלה לאל מצאנו את כל המשפחה בחיים ושלום. אולם הנסיעה מביתי עד שובי לביתי עלתה יותר מת' ר"ט, אך לא שמנו לב לזה כי ת"ל נמצאנו בעסקים גדולים, וברוך ה' אשר לא עזב חסדו ואמתו מאתנו ועזרנו עד כה. בס"ד, אחרי טלטול רב, שבנו לביתנו.

יהודי אחד ר' משה שישב איזה זמן בהֶלְמְשׁטַט, נדמה לי שזהו בערך חמש פרסאות מהילדסהיים. שם היה בית מדרש גבוה (אוניברסיטה) ולפיכך היה שם רע ליהודים,[78] ומשה הלמשטט גורש משם.  אחר כך הוא נסע לפּוֹמְרֶן והתישב בשטֶטִין בקבלו שם זכות ישיבה והשיג קיומים (זכויות) גדולים וגם זכות יציקת מטבע, שרק לו ניתנה הרשות להמציא מטבעות לשטֶטִין, ובו תלוי עד כמה יהיה מחיר המרק. מצד הממשלה נמנה על איזה קומיסר, ואולם למשה זה לא היה כל כך הרבה כסף בשביל עסק גדול כזה. ולכן כתב לבעלי זצ"ל ושלח לו את זכויותיו, אולי ירצה בעלי זצ"ל להספיק לו כסף, ואז יהיה גם הוא שותף ביציקת המטבעות ובמסחר באבנים טובות. שטטין היה מקום חשוב, ובודאי זה מאה שנה שנאסר ליהודים לשבת בה, ובכל זאת היו יהודים באים שמה לעתים קרובות, כי שם היה אפשר לקנות בזול מרגליות ואבנים טובות וגם היה אפשר למכור שם אבנים טובות. ובעלי זצ"ל עשה חשבון כי בשלישים[79] שיצקו בשטטין, אפשר להרויח הרבה, ואם ייצקו מאה אלף שלישים אפשר יהיה להחליף אותם במטבעות ליננבורג וברנדנבורג, ולכן כתב לו בעלי זצ"ל, שאם הוא רוצה להתנהג ביושר ובצדק,  נכון בעלי זצ"ל לעשות שותפות עמו. קודם שבא משה זה לשבת בשטטין ישב איזה שנים בברלין ושם נשאר חייב הרבה מעות. ובעוה"ר לא ידענו מזה כלום. אמנם ידענו שאיננו עשיר, אבל ראינו שהוא יושב במקום חשוב ויש לו קיומים חשובים, וכל המדינה פתוחה לפניו, שהוא ועוד עשרה היו יכולים להגיע שם לתכלית רבה. אבל לצערנו הגדול נגלה לנו עצם מצבו רק כאשר עבר המועד, כמו שנספר להלן. בני נתן סג"ל היה בזמן ההוא בחור בן ט"ו שנה ואותו שלחנו לשטטין שישגיח שם   על כל הנעשה שם. ובכן התחלנו לשלוח לו כסף בסכומים גדולים, והוא תיכף שלח לבית היציקה והחזיר לנו מטבעות שלישיות, שאותן יכולנו למכור, כי היה אז זמן אספת הסוחרים, ולקבל רוחים הגונים פעם ב' למאה, פעם יתר ופעם קצת פחות כפי מצב השער. קבלנו גם איזה צרורות מרגליות וגם בזה הרוחנו כהוגן. קצת קודם לזה ילדתי את בתי אסתר. זה היה בערך שנה קודם. התחילו לדבר שדוכים לבני נתן, וביניהם עם היתומה בת הקצין בת ר' אלי' באַלין. גם הציעו את בת הקצין ר' שמואל אופינהיים.[80] והשדוך הזה כמעט נגמר, אבל מהשמים נתעכב הדבר. אנחנו משני הצדדים היינו צריכים לשלוח את הנדוניא לפרנקפורט. ביד גיסי החביב מו"ה איציק סג"ל [שישב בפרנקפורט] היו תמיד אבנים טובות שלנו על סך כמה אלפים ר"ט [ואבי החתן חשב לשלוח אליו מכתב שישליש שם הנדוניא]. ור' שמואל מצדו שלח שמה הנדוניא. אבל בזמן ההוא היתה גאות מי הנהרות והמכתב של ר' איציק נעצר בדרך יותר מי"ד ימים אחר הזמן הקבוע. ובתוך כך דחקו השדכנים לגמור עם היתומה [באלין]. ובעלי חשב: הנה מאחי ר' איציק אין מכתב, ובודאי שר' שמואל חזר מהענין הזה. ובתוך כך יתבטל גם השדוך עם היתומה. ולכן החלטנו לגמור את השדוך עם היתומה. אמה של היתומה התחיבה להכניס ד' אלפים ר"ט ודמי הקנס נשלש למז"ט ואנו התחיבנו לתת לבננו כ"ד מאות ר"ט. שמונה ימים אחר כך קבלנו מכתב מגיסי ר' איציק זצ"ל שהמעות [מצד ר' שמואל] כבר הגיעו ובעלי זצ"ל ישלח תיכף ומיד בלי איחור כח והרשאה [להשלשת הנדוניא], אבל זה היה כבר לאחר זמן. בעלי זצ"ל כתב לאחיו והצטדק כי אחרי שעבר הזמן י"ד יום, חשב שר' שמואל שִנה את דעתו, ואחרי שהשדוך [עם היתומה] הוא שדוך הגון לא רצה לדחות אותו מפני ספק ספיקא. והוא מברך את הקצין ר' שמואל שימצא זווג טוב בשביל בתו. ואולם על זה בא אחר כך מכתב מגיסי ר' איציק מלא כעס ודברים חריפים שאיני רוצה להעלותם כאן על הכתב. אך דבר שכבר עבר אין לשנות. אנחנו היינו מרוצים מאוד מהשדוך שנעשה, כי היה באמת שדוך הגון מאד.  כי המחותן ר' אליהו ז"ל היה איש נכבד מאד בעיני בני ברית ושאינם בני ברית, וכמה שנים היה פרנס בקהלתנו עד יום מותו, וד' אלפים ר"ט מזומן הוא גם כן נדוניא יפה, ואם ה' יצליח ביד הזוג הם יכולים לעלות מעלה מעלה, כמו הקצין ר' שמואל שעלה מדי יום ויום רק למעלה. הכל היה טוב. אבל המקום ב"ה מחלק את מתנותיו וחסדיו למי שמצא חן בעיניו, ואנו איננו רשאים להרהר אחרי מדותיו וצריכים להודות לה' על הכל. ואחרי שבני נתן נעשה לחתן שלחנו אחריו לשטטין שיבוא הביתה ויגיש מתנה להכלה. והדבר הזה נעשה בתוך סעודה יפה. וההתחלה היתה ב"ה בתוך שמחה גדולה מצדי צדדים. וי"ד יום אחר כך חזר בני לשטטין ואנחנו המשכנו לסחור עם ר' משה הֶלמשטט. אבל הוא היה אדם כוזב. ולא היה יכול למשול ביצרו כשיש כסף בידו, בין אם הם שלו ובין אם הם של אחרים, אם רק הכסף נמצא בידו הריהו עושה בו כמו בשלו, כמו שנודע לנו אחר כך –  ה' ירחמנו.

הצרה הראשונה היתה שבדה מלבו על הקומיסר או הגזבר, כי טעה באלף ר"ט והלז לא הודה בדבר והתחיל המשפט בינו ובין הגזבר, משפט שעלה בדמים מרובים. הוא [משה] היה שמֵן, מפוטם וגאותן. ותמיד היו תחת ידו עשרת אלפים עד י"ב אלפים ר"ט, ולא נתן חשבון לנפשו שהמעות אינן שלו ושהוא יצטרך פעם להשיב אותם, כמו שצריך לחשוב תמיד איש ישר, המקבל כסף בהלואה. אבל הוא חשב, אחרי שהרבה מעות נמצאות תחת ידו, הוא רוצה להתענג בחיים, הכין לו מרכבה עם שני סוסים מן הטובים שאפשר למצוא בשטטין ושנים שלשה משרתים ומשרתות, וחי כאחד השרים. והרוָחים לא היו כל כך גדולים. כמו שאמרתי, קודם שבא לשטטין הוא ישב בברלין. ומפני החובות והמריבות היה צריך לעקור דירתו משם אבל הגאותן הזה, אחרי שמעותיו של ר' חיים האמל הטוב היו בידו, לא היה יכול לעצור ברוחו, ואולי חשב: צריך אנכי להראות לשונאי בברלין איזה איש גדול אנכי! ורתם את מרכבתו ולקח עמו שנים שלשה אלפים ר"ט במטבעות שלישיות. הוא כתב לנו כי ברצונו להחליף בברלין את השלישיות בדוקאטים ומשם ישלח לנו דוקאטים על ידי הדואר, דבר שהוא כל כך שכיח, וזה יעלה יותר בזול מאשר לשלוח בשלישיות. כל זה היה טוב ויפה, אבל כשבא ר' משה הלמשטט לברלין התחיל לצלצל במעות שבידו, נודע הדבר לבעלי חובות יהודים ואינם יהודים, והושיבו את ר' משה הטוב שלנו במאסר ועלה לו בח"י מאות ר"ט, ובזה אבד כספו של ר' חיים האמיל הטוב. משה הלמשטט חזר אח"כ לשטטין ולא שלח לר' חיים האמיל לא דוקאטים ולא שלישיות. בזמן ההוא היה תחת ידו יותר מי"ב אלפים ר"ט משלנו. לסוף קבלנו עוד שני אלפים ר"ט בשלישיות והוא כתב שנוסיף לשלוח לו כסף, ואם לא, תעמוד יציקת המטבע ריקה. בני נתן סג"ל, אף על פי שראה שהעסק הוא רע מאד, אבל לא היה יכול לכתוב מזה מאומה, כי כל מכתביו היו נפתחים ונקראים. אולם לסוף מסר על ידי סוחרים, שבעלי זצ"ל ימהר לבוא לשטטין. בזמן ההוא בא יששכר כהן מקורלנד, ואף על פי שהמעשה ביששכר היה צריך לבוא קודם מפני שכבר עברו עשר שנים מעת שבאנו עמו בעסקים, ובכל זאת אדחה את הדבר הזה לזמן אחר, ואז אכתוב עליו ביחוד. אין הבדל בזה אם להקדים או לאחר. ובכן אמר בעלי זצ"ל ליששכר: תסע עמי לשטטין, צריך לראות מה קרה שם, והם באו לשטטין ובקשו לעשות חשבון עם ר' משה הלמשטאט, אבל הוא דחה מיום ליום, ונתן לבעלי קצת חילופים (שטרות) על המבורג וקצת מרגליות וזהב. בקצור, בעלי לא רצה לשהות עוד בשטטין ודרש לעשות עמו חשבון וכאשר נעשה החשבון נמצאה מגרעת בסך ה' אלפים ות"ק ר"ט. אפשר להבין כמה גדול היה הצער של בעלי זצ"ל. אז אמר ר' משה לבעלי זצ"ל: רואה אנכי, אחא, כי איני מרוצה מהחשבון, ואינני מטיל עליך אשם בזה. אמנם מעלתי בכסף שלך. אל תדאג, אתן לך שטרות שבטרם תעבור שנה ומחצה אשלם לך הכל. עֲלֵה עמי אל בית המדרש שלי. הם עלו שניהם לבית המדרש שהיה בביתו והוא הוציא ספר תורה מתוך ארון הקודש ונשבע בכל האותיות הקדושות ובשאר דברים שאיני רוצה להזכירם לשוא, שישלם לבעלי את השטרות בזמנם. כי יש לו במה לשלם. אלא שיש עכשיו עכובים. וכך דבר עוד דברים שאינם ראויים לעלות על הנייר. אעפ"י שהדברים לא היו נעימים לאוזן בעלי זצ"ל ויששכר היה מלא רוגז ודרש שיגישו את הדבר לערכאות, אבל בעלי זצ"ל לא רצה בדבר הזה, בידעו כי מדינת שוויידין היא מדינה קשה,[81] ובעלי זצ"ל שב בלב מלא יגון עם השטרות והביא לי את הבשורה הזאת. אמנם הוא לא חפץ לגלות לי את האסון, כי בזמן ההוא הייתי מעוברת עם בני ליב, אך אי אפשר היה להסתיר ממני את הדבר, ואנכי נחליתי. ואפשר לשער כמה היה צר לנו כי בעוד י"ד יום היינו צריכים לפרוע שטר של ט"ו מאות ר"ט בפרג ועוד לסוחר אחד אלף ר"ט, ובני נתן נעשה לחתן ובעוד חצי שנה היתה צריכה להיות החתונה וזה עלה לנו יותר משלושת אלפים ר"ט. ואנחנו עוד היינו, אפשר לאמר. אנשים צעירים, רק בת אחת הספקנו להשיא, וביתנו עוד מלא ילדים – ה' ישמרם. ומאד היינו דואגים לשמור על שמנו הטוב שלא יחולל, והיינו מוכרחים עוד הכל לשמור בסוד. מפני הצער הזה הייתי חולה, אבל לפני אחרים אמרתי כי זהו מפני ההריון. אולם אש תוקד בקרבי. בעלי זצ"ל היה מנחם אותי ואנכי הייתי מנחמת אותו כמה שיכולנו, וזה היה קרוב לימי היריד שבפרנקפורט דמיין, ובעלי היה מוכרח להיות שם, כמו שהיה נוהג תמיד לנסוע שמה, ביום ה' הוא שב משטטין ותיכף ביום ו' הוא צריך שוב לנסוע לפרנקפורט, וכך נפרד ממנו ברוח נכאה. בטרם נסעו בקשתי בשם ה' את יששכר שיסע עם בעלי זצ"ל, כי הוא היה כל כך שבור ברוחו ולא חפצתי שיסע יחידי, אבל יששכר הראה אז רשעותו שלא הסכים לנסוע אלא אם בעלי יבטיח לו שני אחוזים מכל מה שיקנה וימכור. ומה אפשר היה לעשות? אסור היה לי לתת לבעלי זצ"ל לנסוע יחידי והיינו מוכרחים להסכים לדרישותיו של יששכר. בעלי זצ"ל דבר עמי ובקש ממני בשם ה' שאסיר מלבי את כל הענין, כי זהו דבר שאין לשנות. ואנכי הייתי מוכרחת לתת לו תקיעת כף שאשתדל לשכוח את כל אלה. ובעלי זצ"ל הבטיחנו גם  כן שלא לחשוב עוד על אדות זה. ידענו מתחילה שכל השטרות ערכם מעט מאד, ומכלם רק אחד נשתלם, ועל דבר שטרות אחרים הוא כפר, שאין החתימה שלו.

ובכן נסע בעלי בערב ש"ק להארבורג ושהה בם ביום השבת ובמוצאי שבת ישב במרכבת הדאר לנסוע הלאה. משם שלח לי מכתב ארוך מלא דברי תנחומים, כי נהיה שמחים בחלקנו והשי"ת ימלא את חסרוננו ממקום אחר, וכך היה. ובעלי זצ"ל בא לפרנקפורט והיריד שם היה מוצלח מאד, שלא היה לו כזה כל ימיו. הרוחנו באותו היריד כמה אלפים והודינו לה' שלא הסיר מאתנו חסדו ואמתו ובכל זמן זימן רפואה למכה. חשבתי באותה שעה שאין בעולם מסובל יותר בדאגות וצער ממני, ולא עלה על לבי כי יסורים מלא העולם כלו, וכל אחד מוצא את שלו, כמו שקרה לפילוסוף אחד שהתהלך ברחוב, פגש בידידו ושאל לשלומו. זה הודה לו ואמר" ידידי היקר! רע לי מאד, אני מסובל בצרות מכל יושבי תבל. אמר לו הפילוסוף: אם אתה רוצה בוא ועלה  על הגג ונראה משם את כל בתי העיר ואספר לך על דבר הצרות שיש לכל בית ובית. ואם תרצה תבחר לך אחת מהן ואת שלך תשלח ממך, אפשר שאז תמצא יותר קורת רוח. הפילוסוף עלה עמו הגגה וספר לידידו כי בבית זה יש צרה כזו ובבית השני צרה אחרת וכו'. ואז אמר האיש: רואה אני כי בכל בית דאגות וצרות כמו שלי, ואפשר עוד יותר. מוטב שאשאיר לעצמי את הצרות שלי. כך הוא דרכו של אדם: כל אחד חושב שרק הוא סובל, ולכן אין טוב לו לאדם אלא להיות אֶרך-רוח. אם הקב"ה ירצה, הוא יכול מיד לשנות  הכל לטובה.

באותו זמן חלה אבי זצ"ל בפודגרה, שהצעידה אותו למות. גופו היה הולך וצבה, ויותר מרביעית שנה היה מוטל על ערש דוי. בכל לילה ולילה ישבנו עמו עד חצות. חשבנו כי עוד מעט יבוא קצו, והמקום ברוך הוא יוציא אותו מהעולם הזמני אל העולם הנצחי. פעם אחת ישבנו בלילה, בעלי זצ"ל, אנכי ואמי. היתה שעה מאוחרת בלילה, ואנכי הייתי בחדשים האחרונים של הריוני, ואמי יעצה שאנכי עם בעלי נשוב הביתה. אחרי ששכבנו בבית כשעה, בא אחד מבית אבי ז"ל ודפק בדלת וקרא לבעלי זצ"ל שימהר ללכת לבית אבי ז"ל. דברים כאלה קרו לנו כמה פעמים, ולפיכך לא רצה בעלי זצ"ל שאנכי אלך עמו ופתה אותי שאשאר בבית, ואם חס ושלום יהיה בי צורך, ישלח אחרי. אנכי נתתי עצמי להתפתות ונשארתי במטה, ותיכף ישנתי שנת תרדמה. כשבא בעלי זצ"ל לבית אבי באותו הרגע יצאה נשמתו. זה היה בחצות הלילה. בעלי זצ"ל לא רצה שיעוררו אותי: אין דבר אם יגידו לי אחרי שתים, שלש שעות; אבל בעת שישנתי שמעתי בדלת דפיקה חזקה, כאילו כל הבית עומד לנפול. תיכף קפצתי ממטתי ושאלתי מי דופק? אבל אין קול ואין עונה, אז שמתי עלי את שמלתי ורצתי לבית אבי, ושם מצאתי כמו שכתבתי. אפשר לשער כמה היתה רוחי שבורה ומה גדול צער כלנו, אבל מה הועיל כל זה? אבי היקר אבד מאתנו, אבל הוא יצא מהעולם בשם טוב ובשיבה טובה בכ"ד טבת ושבק חיים לנו ולכל חי.

הרבה זמן הייתי שרויה בצער, עד שהמקום ברוך הוא ריחם עלי ולאחר שלשים ילדתי בן ששמו ליב. לידתו היתה בסימן רע, כי כאשר בא לעולם שכב כ"ד שעות ונאנח, והמילדות חשבו שהוא לא יחיה, אבל הקב"ה רצה והילד הבריא בכל יום וגדל והתנחמתי בו תחת אבי היקר, ושמחתי מאד עליו. אמי האהובה נשארה עם שלשה יתומים. אבי זצ"ל השאיר כתובה ט"ז מאות ר"ט ולכל יתום י"ד מאות ר"ט. ליתומים היה יותר מעות, אבל הפסידו יותר מאלף ר"ט. אפשר שעל זה עוד אכתוב להלן. בעלי זצ"ל וגיסי ר' יוסף סג"ל לא רצו לקבל ירושה, אף על פי שלכל אחד היה שטר חצי זכר, והשאירו הכל לאמי וליתומים. ובעלי זצ"ל וגיסי ר' יוסף סג"ל שדכו את אחי ר' וולף שנה אחת אחרי מות אבי זצ"ל עם בת ר' יעקב ליכטנשטט, שהיה מפורסם לאיש חשוב מאד, ועד יום מותו היה פרנס המדינה ומופלג בעשירות. רק לבסוף היתה לו מחלוקת עם בנו חורגו ר' אברהם ונעשה עד סוף ימיו יורד מנכסיו. גיסי ר' יוסף סג"ל נסע עם אחי ר' וואלף לתנאים, ובעלי זצ"ל נסע עמו בעת היריד שבלייפציג לחתונתו יחד עם יששכר שהיה באותו הזמן משרת אצלנו. גיסי ר' יוסף ובעלי זצ"ל נסעו על חשבון עצמם ולא לקחו מאמי שום פרוטה להוצאות. כאשר בא ר' יוסף סג"ל עם החתן מהתנאים, היה מספר פלאים מהסעודה שהכל עלה יפה, כי באותו זמן היה ר' יעקב ליכטנשטט ע"ה עומד עדיין במעלתו הגבוהה. ובעלי זצ"ל נסע עם החתן אל החתונה שנערכה בכל הכבוד. משם שב בעלי הביתה, ואחי עם אשתו נשארו שם זמן-מה.

בעת שאבי זצ"ל מת היה כספו שקוע באבנים טובות, ובעלי זצ"ל ור' יוסף סג"ל טרחו ועשו הכרזה ומכרו הכל, כדי שתוכל אמי להשיא את היתומים. אחרי זמן קצר שדכה את אחותי מוטה בלייפציג עם בן הקצין מוהר"ר מאדיל דיין,[82] והחתונה היתה בהמבורג. ידוע ומפורסם שר' מאדיל דיין היה איש חשוב ומפורסם, ואשתו פעסלי צנועה, אשר אין דוגמתה בכל העולם, בודאי מזמן האמהות שרה, רבקה, רחל ולאה לא היתה אשה דומה לה בצדקה וחסידות, ובפרט שהיא היתה אשת-חיל ונהלה את המשא-ומתן, ופרנסה ברֶוח את בעלה ובניה. כך היה בשבתה בוינה וכן בשבתה בברלין. הקצין מוהר"ר מאדיל היה תמיד איש שוכב במטה, ולא ידע כמעט לעשות משא ומתן, אבל הוא ע"ה היה חכם מחוכם. כל העולם ידעו לספר על חכמתו והיה חשוב מאד גם אצל הקורפירסט יר"ה מבראניבורג, שאמר פעם אחת: אם לאיש הזה היו רגלים כמו ראשו, אז לא היה דומה לו בעולם. הוא והיא מתו בברלין מתוך עושר וכבוד. נפלאה היתה צואתה שהיא ע"ה צותה לביתה, אבל אינני צריכה לכתוב את  כל אלה. מי שירצה יוכל לקרוא אותה אצל בניה שבודאי לא אִבְּדו אותה.

והנה נשארה אחותי האחרונה רבקה ואותה שדכו שדוך הגון עם בנו של גיסי ר' ליב בון, שהיה ע"ה איש חשוב ופרנס כמה שנים במדינה וגם עשיר גדול. ר' ליב בא עם בנו שמואל סג"ל לכאן ונעשתה החתונה בכבוד ומתוך ששון ושמחה נגמרה. [בזמן החתונה] אי אפשר היה להכיר שאמי האהובה היא אלמנה עלובה, כי הכל נעשה בכבוד ובהידור, כאילו היה אבי זצ"ל בחיים, ולא נשאר אחד מיקירי הקהלה שלא בא לכבד  אותנו. לאחר החתונה נסע גיסי ר' ליב סג"ל לביתו ובטרם עבור חצי שנה הלך בדרך כל אדם מתוך עשירות ובשם טוב. אבל אחר כך נסע גיסי ר' שמואל בון עם אחותי לבון לשבת שם על נחלת אביו זצ"ל וישב שם ועשה הרבה טובות לכל הפונים אליו. ומינו אותו גם לפרנס במקום אביו ז"ל. אבל שנות מספר אחר כך התפרצה מלחמה בין מלך צרפת יר"ה, והקיסר יר"ה, והולנד (1688), והעיר בון נפלה  בידי הצרפתים, וביתו של גיסי עם שאר הבתים נשרפו ונשדדו ואבד כל אשר לו ואי אפשר היה לו לשבת שם עוד ובא להמבורג. והרבה יש מה לכתוב איך הוטב אחר כך מצבו ושוב ירד. הוא היה איש צדיק וגדול ביראת אלהים. השי"ת יגאל אותנו וכ"י[83] מכל צרותיהם. חלק מבניו שהשיא היו במצב ירוד. השי"ת ברחמיו וברוב חסדיו ירחם שוב עליהם. על זה נאמר: איש לא יחשוב את עצמו מאושר עד יום מותו, כמו שאספר לכם מעשה שהיה: לפָנים היה מלך אדיר, קרֶזוס[84] שמו, שבביתו היה פילוסוף אחד ושמו סוֹלוֹן. בעיני המלך היה חשוב מאד הפילוסוף, שהיה באמת חכם גדול. פעם התלבש המלך קרֶזוס בבגדי מלכות וצוה שכל משרתי החצר יתיצבו לפניו בכל הוד והדר, וגם צוה להניח לפניו כל אוצרותיו זהב וכסף ואבנים יקרות, וקראו גם את הפילוסוף סולון שיבוא לפני המלך. כבוא סולון אל המלך קרזוס וכרע והשתחוה לפניו, כנהוג, אמר המלך לפילוסוף: סולון יקירי, הנה עיניך הרואות את כל העושר והכבוד שיש לי, האם ראית מימיך איש מאֻשר כמוני? ענה הפילוסוף: אדוני המלך, ראיתי את הכל, אבל אינני יכול לחשוב אותך למאושר כמו אותו האזרח מאתונה שהיו לו עשרה בנים וחנך אותם יפה והיה איש עשיר ושדך את בניו בכבוד עם אנשים גדולים, ובניו היו נאמנים מאד למולדת ועבדו בשבילה בכל נפשם, ובכן האזרח ההוא של אתונא ראה לא רק עושר גדול של עצמו, אלא שראה גם את בניו בכבוד ועושר עד זקנה ושיבה, וכך הוא מת מאושר, ואותו אני חושב למאושר יותר ממך. אמנם אין מלך עשיר ונכבד כמוך, אבל הוד מלכותך צעיר הוא עדיין, ואין איש יודע מה יהיה בסופך, אפשר שיקום עליך מלך אחר, נסיך אחר, ויכבוש את מלכותך ויגרש אותך ואת אנשיך... כעס המלך ודחה בשרביט הזהב את סולון וצוה שלא יעז לבוא עוד לחצר המלך... שנים אחדות עברו על קרזוס בכבוד ובעושר ולא זכר את הפילוסוף הטוב והחכם. כעבור איזה זמן נלחם המלך עם מלך אחר, והמלך קרזוס נפל בשבי, ונדון לשרפה. והמון רב בא לראות במחזה הדמים איך ישרפו את המלך הגדול קרזוס. ואנשי הצבא הוליכו את קרזוס לשרפה ועברו על יד חלון המלך המנצח; ואז צעק קרזוס בקול גדול: הוי, סולון, סולון! המלך המנצח צוה להביאו לפניו ושאל אותו מה פירוש המלות "סולון, סולון"? וקרזוס ספר לו מה שאמר לו הפילוסוף סולון, כי אין אדם יכול לחשוב את עצמו למאושר כל זמן שלא מת. המלך המנצח חשב: הלא אפשר שגם הוא יהיה במצב דומה לזה של קרזוס עכשיו, וצוה לשחרר את קרזוס ולהשיבו למלכותו.

אמי תחיה השיאה את כל בניה בעושר וכבוד. כשמת אבי היתה אמי תחיה לערך מ"ד שנים, ואף על פי שהציעו לפניה שידוכים טובים לא רצתה להיות עוד לאיש, ואפילו אם הוא עשיר גדול, והתפרנסה בצמצום במעט הכסף אשר היה לה וישבה בתוך ביתה הקטן. היתה לה משרתת וחיתה לה בשלוה ובנעימות. ויש לבקש מאת האלהים, שאם הוא מעניש את האשה ולוקח מממנה את בעל נעוריה, יתן לכל הפחות דעה בלבה לחיות כמו שחיתה אמי ולעשות הרבה טובות כמו שעשתה בהונה המעט ולסבול בארך רוח מה שהשי"ת מזמין לנו. הרבה יש מה לכתוב על אדות זה, השי"ת יתן שתוכל להתנהג ככה עד ביאת משיחנו. נחת-הרוח שיש לנו, בניה ונכדיה, ממנה אי אפשר לתאר, יתן לה השי"ת בריאות עד מאה שנה.

אחרי כך שדכנו את בתי חנה שתחיה עם בנו של גיסי מוהר"ר ר' אברהם סג"ל זצ"ל. אם השדוך הזה מצא חן בעיני או לא מצא, אבל מהשם יתברך יצא הדבר כי חמותי ע"ה רצתה בזה. בזמן ההוא היה קרוב היריד של פרנקפורט דמיין ונסע בעלי זצ"ל לשם עם ר' יוחנן ור' מנדל ור' ליב גוסלר. וכאשר נגמר היריד היו צריכים לנסוע משם לליפציג וכשבאו לפולדה חלה ר' יוחנן וכעבור ד' ה' ימים מת. בעלי זצ"ל ור' מנדל ור' ליב גוסלר רצו להשאר אצלו, אבל ר' יוחנן החסיד והחשוב ע"ה לא רצה בזה, והם נסעו ללייפציג. בנו ר' אהרן נשאר אצל אביו שנסע עמו לפרנקפורט. אבל בטרם שבא ללייפציג הגיעה להם הבשורה הרעה שר' יוחנן ע"ה מת. אפשר לשער כמה נבהלו האנשים מהבשורה הזאת. וכשבאו ללייפציג חלה ר' מנדיל בן מוהר"ר מיכל שפייאר מק"ק פ"פ ואחרי כ"ח ימים גם הוא מת בעוה"ר. הבהלה והמהומה שקמו אז בלייפציג אפשר בנקל לשער. כל הבשורות הללו הגיעו אלינו להמבורג. לא די שראו בעיניהם את הצרה, שהצעיר הישר הזה, שעוד לא מלאו לו כ"ד שנים, פתאום הלך לעולמו – היה חותנו ר' משה בר"ן שהיה גם כן בלייפציג לא ידע איך להביאו לקבר ישראל, כי בלייפציג היה הדבר הזה מסוכן מאד. בקצור, בעמל ובשתדלנות ובממון רב השיגו שיסיעו את המת משם והביאו אותו לדֶסיוא, שהיא הקהלה היותר קרובה ללייפציג (ו' פרסאות). זה עלה יותר מאלף ר"ט, וברכו את ה' שהצליחו להוציאו מלייפציג, ובתוך כך חלה גם בעלי זצ"ל ור' ליב גוסלר בלייפציג. ובעצם חָלְיָם נסעו מלייפציג להלברשטט.  עם בעלי זצ"ל היה משה שנויטהאן ויששכר. כשהגיעו להלברשטט עוד היה בעלי זצ"ל חולה, שכמעט נתיאשו ממנו. ויששכר כתב אלי ונחם אותי שלא אתבהל, שאין החולה מסוכן. והוא הכריח את בעלי שבעצם ידו יחתום על המכתב, שתהיה חתימתו לעדות, אבל צריך היה לראות את החתימה... אי אפשר היה להכיר בה אפילו אות אחת. אפשר לשער כמה התעצבתי אנכי ובני מהבשורה הזאת. את המכתב קבלתי ביום הראשון של חג השבועות. כל "בעלי הבתים" שבו מלייפציג לחג השבועות, ורק בעלי לא בא וגם לא הביאו מכתב ממנו. כל "בעלי הבתים" בשובם באו אלי וניחמו אותי שהכל יהיה טוב, אבל מה יועיל כל זה? אפשר לשער איזה יום טוב היה לי החג הזה. אבל ביום טוב אי אפשר היה לעשות כלום. ובאסרו חג שלחתי תיכף את בני ר' מרדכי סג"ל ואת יעקב, בנו של ר' חיים פאלאק וחוה, להלברשטט לראות אם בעלי זצ"ל ישנו עוד בחיים. בתוך כך, יזכור לי ה' לטובה, צמתי, ועשיתי שאר הדברים עם תשובה, תפלה וצדקה כמה שיכולתי. והקב"ה רחם עלי ושלח עזרתו לבעלי זצ"ל ונרפא קצת מחליו ושכר לו עגלה. הוא היה אצל איציק קירכהן בהלברשטט ונתן לו מטה, למען יוכל לשכב בעגלה, ועוד עגלה בשביל המלווים אותו. בעגלה שלו ישב הוא ורק עוד אחד שהשגיח עליו. ובכן שב בעלי זצ"ל לביתי חולה, אבל כלנו הודינו לה' אל עליון שנתן [אותו] לנו ולא לעפרא. המקום ב"ה הוסיף על שנותיו עוד ו' שנים והספיק להשיא עוד שני בנים, כמו שאספר להלן.

אולם שכחתי לספר קודם על מותו של חמי זצ"ל, שקרה הרבה קודם לזה, ג' שנים ויותר. כשחלה חמי זצ"ל בחליו אשר מת בו, כתבו אז לבעלי זצ"ל: "הנה אביך חולה", והוא פנה מכל עסקיו ונסע בעצמו להנוביר לבקר את אביו בחליו ושהה שם בודאי ג' שבועות. חמי זצ"ל שהיה בן שמונים, וכחותיו הלכו וכלו, חשב כי מיד שיראה את פני בעלי זצ"ל ימות, כי בעלי זצ"ל היה בן זקוניו, אבל אחרי שישב בנו ר' חיים אצלו ג' שבועות, והמקום ב"ה לא רצה עדיין לקחתו אליו, אמר לו חמי זצ"ל: בני, קראתי לך לבוא הנה, כי חשבתי שתהיה בשעת פטירתי, אבל אתה בעל משא ומתן גדול וג' שבועות שָהִית אצלי, את חובך מלאת כראוי; אנכי מפקיד את עצמי ביד ה', ואתה סע לביתך. בעלי פקפק בדבר, הוא רצה להשאר שם עוד, אבל אביו גזר עליו שישוב לביתו; גם שאר בניו שהיו אצלו שבו גם כן איש לביתו, ובטרם הגיע בעלי זצ"ל לביתו קרה כדבר הזה: נגד המטה שעליה שכבתי עמדה מטה קטנה שבה שכבו ילדי: בתי חנה ובתי מוטה, שהיתה קרובה לי"א שנים. אנכי קמתי למחרת ל"שומרים לבקר" והלכתי לבית הכנסת. והנה באה בתי חנה בבהלה ומרוב פחד לא יכלה לדבר. שאלתיה: מה לך, חנה? על מה נבהלת ככה? והילדה בחרדה ענתה: הוי אֵלי! הקיצותי וחפצתי לראות אם אמא עדיין שוכבת, והנה ראיתי איש זקן שוכב במטה עם זָקן ארוך. נבהלתי מאד וקפצתי מתוך המטה ורצתי מעל המדרגות, וכשהסבותי פני הרים הזקן את ראשו והביט אחרי. שבתי מבית הכנסת הביתה ושמעתי כי בני הבית מתלחשים שם. שאלתי אותם  מה קרה? והן לא ענו לי דבר. ב' ימים אחר כך שב בעלי הביתה ובעוד ח' ימים הגיע מכתב שאביו ר' יוסף הצדיק מת.[85] הצער והבכי של בעלי זצ"ל אין לתאר. לאחר ה"שבעה" שכר עשרה רבנים והקציע להם חדר מיוחד למנין וללמוד שם יום ולילה. ובעלי זצ"ל לא יצא כל השנה חוץ לביתו, בפחדו פן יבטל קדיש אחד. י"ב שבועות לאחר מיתת חמי זצ"ל נסע גיסי מוהר"ר איציק זצ"ל לוויסיל והשיא שם את בנו ר' שמואל. משם נסע "על קבר אבות" להנוביר, וכל האחים באו שם להנוביר וכתבו לבעלי זצ"ל שיבוא תיכף גם הוא שמה. למחרת קם בהשכמה ונסע והארבורג ועמו כמה אנשים, שהספיקו לו למנין ועד שבא להנוביר לא הפסיד אפילו קדיש אחד, אעפ"י שזה עלה לו בדמים מרובים. כשבא להנוביר קרא את הצוואה. וחידוש גדול היה לראות איזו צוואה היתה זאת ביראה ובחכמה. שם ספרו על דבר  מיתת חמי זצ"ל שהיה בדעה צלולה ומת ממש בנשיקה, כמו שמתו כל בניו החסידים. העזבון שנשאר מחמי זצ"ל חלקו ביניהם לפי הצוואה ואיש לא פצה פה לערער. בעלי זצ"ל היה בהנוביר רק ח' ימים ונחם את אמו האהובה כמו שיכול. ורצה לקחתה עמו להמבורג, אבל האשה החסודה לא הסכימה לזה. היא לא רצתה לפרוש מבעלה הצדיק והחסיד בחייו ובמותו. ב' שנים אחר זה מתה גם היא ובאה לקבורה אצל חמי. היא היתה בת שמונים. בקצור, זה היה זווג מבורך וחביב שאין דוגמתו. השי"ת ירחם עלינו בזכותם, שנבלה את שנות הזקנה שלנו בטוב ובנעימים. אבל הקב"ה חשב אחרת... אחר כך נסע בעלי לאמשטרדם ושם הציעו לפניו שדוך עם חתני ר' משה קרומבאך, ובעלי נחפז יותר מדי להסכים לשדוך הזה, כמו שיסופר להלן. את הקנס השלישו בקליף (קליווא) אצל מחותני ר' אליהו קליף,[86] כי היה לו כח והרשאה מאת מחותני הקצין ר' אברהם קרומבאך.[87] אבל קודם שבאו הכתבים של בעלי זצ"ל, שבתי אסתר תי' היתה לכלה, באו אלי מכתבים מצדי צדדים שהזהירו אותנו להשמר שלא לעשות את השדוך הזה, כי לנער הזה כמה וכמה חסרונות. אבל למחרת קבלתי מכתב מבעלי זצ"ל, שהוא כבר השליש את הקנס ותיכף הוא חוזר לביתו. אפשר כבר לתאר כמה היתה רוחי עגומה. אבל לא יכולתי לעשות כלום עד ששב בעלי זצ"ל לביתו. בשבוע השני בא בעלי לביתי וחשב שאנכי אקבל את פניו בשמחה רבה ונשמחה יחד בשדוך הזה. אבל במקום זה פגשתי אותו בעצבות גדולה  וכמעט שלא יכולתי לפתוח את פי. בעלי זצ"ל היה יכול להבין שיש דברים בגו, אך לא רצינו להפריע את האושר שנפגשנו יחד, וימים אחדים לא הגדנו איש לאחיו כלום על השדוך. בינתים קבל בעלי זצ"ל גם כן מכתב מידידו הנאמן שכתב לו, שהגיעה אליו השמועה שאנו רוצים לעשות את השדוך הזה והוא מזהיר אותנו שלא לגמור את השדוך קודם שנראה את החתן. בעלי זצ"ל נבהל מאד ואמר לי: גליקל, גם אַתְּ, כנראה, יודעת מה שהוא מהדבר הזה, כי הכרתי זאת מתוך עצבותך. אז הראיתי לבעלי זצ"ל כל המכתבים שקבלתי לפני בואו לביתו. בעלי נבהל והייתי בצער גדול, כי כתבו לו רק טובות ולא הודיעו על חסרונות של החתן, ולא ידענו מה לעשות, השדוך הלא נגמר ולפיכך כתבתי את המחותנת שלי יאכיט,[88] ממש בזו הלשון: ברכתי אותה בברכת מזל טוב ואחר כך הוספתי: מאחר שהגיעו לנו מכתבים מצדי צדדים שבחתן נמצאים כמה חסרונות, שאנו רוצים שזה יהיה שקר, לפיכך אנו מבקשים שהחתן יבוא בעצמו על התנאים, וכאשר נראה כי כל אלה הדברים בדו מלשינים ודוברי שקרים, כמו שאנו מקוים, אז נקבל את החתן בששון ושמחה ולא יחסרו ממנו מתנות חשובות וכל הכבוד. ואם חס ושלום הדברים אמתיים לא ישלחו אותו, כי אנחנו לא נִתן לרמות כך באופן מכוער את בתנו, ואם היא תחשוב לשלוח בכל זאת את בנה מפני שגם בלעדי זאת הננו אנשים קרובים ומחותנים ותחשוב שאנחנו לא נשים לבנו אל החסרונות והדבר אחרי שכבר נעשה לא ישונה,– בבקשה, אַל תעשי כדבר הזה, אם ח"ו הדבר הוא אמת אז מוכרחים משני הצדדים לבטל את זה, והם יכולים לתלות את החסרונות בבתי תי'. אפשר לתאר איך רגזה המחותנת הקצינה יאכיט בקבלה את המכתב הזה. מה לי להאריך? היא השיבה בזלזולים וברוגז, שאמנם היא חשבה לשלוח את בנה תיכף אל הכלה, אבל אחרי שראתה מה שכתבנו, אם אנחנו חפצים לראות את בנה נבוא בעצמנו. וכך עבר איזה זמן בחליפות נכתבים ולא יכולנו לבוא לידי פשרה, ובתוך כך התפרצה מלחמה גדולה בין מלך צרפת יר"ה ואשכנז ואי אפשר היה לבוא זה אל זה.

בזמן ההוא השאנו את בתנו חנה ת"י והחתונה היתה יפה ונהדרה. שכחתי לכתוב  כי בני נתן נשא למז"ט את היתומה מרים בת ר' אליהו באלין ז"ל, וחתני קאשמאן ובתי צפורה באו גם כן לשם, ואנחנו השבנו להם את ההוצאות גם הוספנו מתנות. גם ר' יעקב הנובר עם זוגתו זיסה באו אל החתונה ועוד הרבה אנשים, והיתה החתונה ערוכה בכל הדר ויופי. באותה שנה נגרע מהוננו כעשרת אלפים ר"ט, וברוך ה' אשר לקח ונתן, והשיב לנו כל הנזקים ביד נדיבה, ואילולא לֻקח עטרת ראשי מעלי לא היה זווג יותר מוצלח ממנו. אבל מרוב עוונות גזר המקום ב"ה ולקח אותו מעלי מהעולם החולף אל העולם הנצחי ואותנו השאיר בעולם החולף והמלא עמל ועלינו להתחנן לפני המקום ב"ה שכאשר יבוא זמננו להפרד מהעולם הזה יכניסנו אליו לגן עדן, אמן.

לאחר שחזר בעלי זצ"ל מהנובר, כמו שכתבתי, אחרי שנתחלק העזבון של אביו ז"ל, היה זה בערך י"ב שבועות אחרי מותו. בעת ההיא הייתי מעוברת עם בני ר' יוסף סגל. כל ימי הריוני קוה בעלי שאנכי אלד בן שיקרא שמו בשם אביו, וכך היה ת"ל.

אני רוצה לכתוב כאן בשביל בנַי ענין אחד שהוא אמתי. כשהאשה הצעירה מעוברת ורואה איזה פרי או מאכל אחר ויש לה חמדה בלבה לאותו מאכל, אַל תזוז משם עד שתטעם ממנו, ואַל תחשוב בלבה שזה דבר קל, שלא יגיע לה שום נזק אם לא תטעום. צריך לדעת שיש סכנת נפשות בדבר הזה, כמו היא בעצמה כך הילד שבמעיה יכול להנזק מזה, כמו שקרה לי לעצמי. תמיד הייתי צוחקת ולועגת לאותן הנשים שאמרו כי צריך להזהר בדבר הזה. לא האמנתי לכל הדברים האלה. אדרבה, כמה וכמה פעמים הייתי עוברת בשוק בימי הריוני על פני פירות יפים שחמדתי אותם, אבל אחרי שמחירם היה יקר נמנעתי מקנותם. ובאמת לא היתה מניעתי מזיקה לי. אבל אין כל העתים שוות. בזמן שהייתי הרה עם יוסף והגעתי לחדש התשיעי קרה כדבר הזה. לאמי תחיה היה איזה עסק עם עורך דין אחד שדירתו היתה בשוק הסוסים. והיא בקשה ממני אולי אוכל ללוות אותה שמה. אעפ"י שהדרך היתה רחוקה וזה היה סמוך לזמן של מנחה ובתחלת כסלו, לא יכולתי להשיב את פני אמי ואנכי הרגשתי את עצמי רעננה. ובכן הלכתי עמה וכמעט שהגעתי עד בית עורך-הדין, והנה לנגד הבית ההוא ישבה אשה אחת שמכרה דובדבניות. אנכי הייתי אוהבת תמיד את הפרי הזה ואמרתי לאמי: כאשר נשוב אל תשכחי שאני רוצה קצת לקנות מהפרי הזה. נכנסנו אל עורך הדין וגמרנו שם מה שצריך, אבל אז כבר היתה השעה מאוחרת וכמעט בא הלילה, והלכנו שתינו לדרכנו ושכחנו על דבר הדובדבניות. כששבתי הביתה התחלתי לחשוב ע"ד הדובדבניות וצר היה לי ששכחתי לקנות מהן. אבל אני לא שמתי לזה כל כך לב, אלא כאדם שרוצה לאכול איזה מאכל ואין לו. בלילה שכבתי לישון ברוח שקטה, אבל לאחר חצות אחזוני חבלי לידה. קראתי למילדת וילדתי בן. תיכף הביאו את הבשורה לבעלי ושמח שמחה גדולה כי יקרא הילד שם אביו החסיד זצ"ל. אפס ראיתי כי הנשים שהיו אז עמדי התלחשו בסוד. דרשתי שיגידו לי על מה הן מתלחשות ואמרו לי שעל עור כל הגוף של הילד ועל ראשו כתמים שחורים-צהובים. בקשתי שיביאו נר למטתי וראיתי כי לא רק שעורו מכוסה בכתמים אלא שהוא שוכב כבול עץ, כאלו – ישמרנו ה' – הנשמה יוצאת ממנו, ולא בקש לינוק וגם בכלל לא פתח את פיו. בעלי זצ"ל ראה ג"כ את אלה והיה עצוב מאד. זה היה בליל ד'. אחר זה ליום ה' היתה צריכה להיות ברית-המילה, אבל אי אפשר היה למול אותו כי מיום ליום נעשה הילד יותר חלש. הגיע השבת ועשינו "שלום זכר", אבל מצבו לא הוטב. במוצאי שבת אחר שבעלי עשה "הבדלה", אמרתי לאמי תחיה: קראי לי ל"אשת השבת".[89] אמרה לי אמי: מה לך ולאשת השבת? ועניתי לה: תמיד חשבתי מה הם הכתמים הללו שעל בני ומדוע הוא כל כך חלש ונזכרתי אולי הסבה היא שלא אכלתי אז מהדובדבניות, ובלילה ההוא ילדתי את בני. עכשיו אני רוצה לשלוח את האשה שמה ולקנות לי בעד שני שילינגים מהדובדבניות. ומזה אשים קצת בפי הילד, אולי ירחם ה' וישלח לו רפואה. אמי תי' התרגזה עלי ואמרה: תמיד יש לך במוחך דמיונות שוא כאלה. עכשיו האויר רע מאד. רוח סערה, כאילו שמים וארץ עומדים להחרב, והאשה בודאי לא תרצה ללכת שמה. ובכלל זהו הבל הבלים. אמרתי לאמי: עשי נא עמדי חסד ושלחי את אשת-השבת, אנכי נכונה לשלם לה כמה שתדרוש ובלבד שתביא את הדובדבניות. בלעדי זאת רוחי לא תשקוט בקרבי. קראו לאשה, והיא הלכה. אמנם הדרך היתה רחוקה, האויר היה רע מאד וליל-חשך, אפילו כלב אין מגרשים מהבית בזמן כזה. השעה נדמה לי ארוכה מאד עד ששבה האשה והביאה את הדובדבניות. מובן מאליו שהדובדבניות אינן מאכל בשביל תינוק, כי טעמן חמוץ, ואנכי צויתי את המשרתת להסיר את חתולי הילד ולשים מעט לתוך פיו מהדובדבניות הרכות. אעפ"י שהעולם כלו שחקו לשטותי, אנכי עמדתי על שלי. והאשה מוכרחת היתה לשים בפי הילד מהדובדבניות, והוא פתח את פיו כאלו רצה לבלען כלן וינק מדובדבניה אחת את המיץ שבתוכה, אף על פי שקודם לזה לא רצה בשום אופן לפתוח את פיו לקבל מעט חלב או מי סוכָּר. לאחר זה מסרה המשרתת את הילד אלי לראות אם יחפץ עתה לינוק. והנה כאשר רק דבקו שפתיו בפטמת הדד שתחיל לינוק כמו תינוק בן רבע שנה. ומאז התחילו הכתמים לחלוף, חָלוף ועָבור, ועד הברית לא נשאר מהם רק כתם אחד כעדשה רחבה על צדו. והילד היה בריא וברית-המילה נעשתה בזמנו. והסעודה היתה יפה מאד, זה מזמן שלא היתה כמוה בהמבורג. ואעפ"י שבאותו יום הפסדנו אלף ר"ט שלא שלם לנו ספרדי יצחק פאס שהיה חייב לנו, אבל כל זה לא נחשב בעיני בעלי ששמח שמחה גדולה על הבן שנולד לו. מזה תראו, בני היקרים, שלא הבל הוא בולמוס האשה המעוברת, וכדאי לשים לב לזה.

אחר כך הריתי שוב פעם והייתי חולה מאד, כי בחדש השביעי להריוני חליתי ב"מ ל"ע,[90] בקדחת שלא כדרך טבע העולם. בבוקר היה לי ד' שעות של קור, ואח"כ ד' שעות של חום, ואח"כ במחילה, ד' שעות של זיעה, שהיתה גרועה מהחום ומהקור. אפשר לשער כמה כחות אבדו לי אז. לא יכולתי לטעום כלום ואפילו אם היו נותנים לפני כל מעדני מלכים. פעם אחת בקש בעלי זצ"ל אותי כי אלך עמו אל הסוללה לא רחוק מביתי. היום היה יום קיץ. האויר היה טוב. אולי יועיל לי הטיול שאוכל לאכול מה שהוא. ואנכי נתפתיתי והלכתי עמו וישבתי שם על העשב. ובזמן ההוא צוה בעלי על טודרוס הטַבח בבית המלון "די-שערי" שיכין מאכל שראוי לעלות על שלחן מלכים ואמר לו: כאשר יהיה התבשיל מוכן יקרא אותנו. השלחן בביתי היה ערוך יפה בלי ידיעתי. וכשאמצא שם מאכל חשוב כזה בודאי שיתעורר בי התאבון לאכילה. אבל, הוי אלי! תיכף כשנכנסתי לחדרי הרגשתי בחילה נוראה ובקשתי למען הרחמים להוציא את המאכל מהחדר. וכך סבלתי משך שני חדשים שלא נשאר בי כח, וחשבתי בלבי: הלואי כשתבוא שעת הלידה, יעזרני ה' ויתן לי כח ללדת. ואמנם ה' עזרני וכשבאה השעה ילדתי כמעט בלי מכאובים. והילד היה אמנם ילד יפה, אבל גם הוא היה נגוע בקדחת כמוני ל"ע,[91] ואעפ"י שהרופאים התאמצו לרפאותו, אבל כל זה לא הועיל ושני שבועות אחר הלידה לקח המקום ב"ה את חלקו [הנשמה] אליו והשאיר לנו את חלק החומר, ואנכי היולדת העצובה נשארתי בלי ילד. הקדחת עוד פגעה בי שתים שלש פעמים ואנכי קמתי מערש הלידה בריאה ושלמה. לאחר כך ילדתי את בתי הנדיל, ב' שנים אח"כ את בני זנווין, גם בני ר' משה סג"ל ובתי פריידה ובתי מרים. שתי הצעירות הללו לא הכירו את אביהם הרבה.

מה אוכל לספר לכם מה שקרה אותי במשך הזמן הזה? בכל ב' שנים ילדתי והייתי מסובלת בטרדה רבה כדרך מי שביתו מלא ילדים קטנים, ה' ישמרם, ונדמה לי תמיד שאין איש בעולם שיסבול כמוני. אבל אני הפתיה לא ידעתי להוקיר את מצבי, כי בני כשתילי זיתים סביב לשלחני. מה לעשות? את חטאי אני אזכיר. כאן אתם רואים התולדה של אביכם הר"ר חיים האמיל סג"ל זצ"ל, מה טוב ומה נעים היה אילו היה המקום ב"ה מזכה אותנו כי יחדיו היינו מכניסים את בנינו לחופה, אבל מה אומר ומה אדבר – עונותי גרמו זאת. אני החַטָּאָה לא זכיתי לזה וכך צוה המקום ב"ה, כמו שאספר להלן.

בני ר' מרדכי סג"ל גדל והיה בחור יפה ומושלם בכל המעלות, ה' ישלם לו בעד זה שנהג בנו בכבוד אב ואם. הוא נסע עם בעלי ללייפציג ובעלי זצ"ל חלה שם, והיו כל האנשים בלייפציג תמהים לראות איך ששקד על אביו, כל הלילה כמעט לא ישן, לא אכל ולא שתה. אמנם זו היתה חובתו לעשות כזאת, אבל הוא היה עדיין צעיר מאד. השי"ת עזר לו והוא עם בעלי שבו בריאים לביתנו. בעלי לא היה איש חזק ולפיכך מהר לשדך את בניו בדאגו ליום הפקודה שבא עלינו בעוה"ר.  ובכן נשתדך בני ר' מרדכי עם בת הקצין והפרנס ר' משה בר"נ,[92] בעלי נתן לו ב' אלפים קרונים רייניש, ור' משה נתן לבתו ג' אלפים ר"ט. החתונה נעשתה על חשבון שנינו, ועלתה לנו יותר משלש מאות ר"ט. נתַנּוּ  לו ב' שנים מזונות. אבל לא עבר חצי שנה מאז ובעלי זצ"ל נפטר. נמלאה מדת עונותי והמקום ב"ה לקח ממני עטרת ראשי. בשנת תמ"ט בא עלינו חרון אפו ולקח כל מחמדי והשאיר אותי עם ח' יתומים. גם ארבעת הבנים הנשואים היו צריכים עוד לאבא; אבל מה אומר ומה אדבר, מצא אלהים את עוונינו, שאבד לי בעלי ולבָני אב חשוב, כשר וצדיק כמוהו, ונשארנו כצאן בלי רועה. אנכי תמיד חשבתי כי אהיה מאושרה, כי השי"ת יקח אותי תחלה אליו, כי כל הימים הייתי בחיי בעלי חולנית, ובכל שעה שנחליתי היה הוא אומר: הלואי שתהיה נפשי תחת נפשך, כי מה אוכל אנכי לעשות עם הילדים הרכים החביבים? ואפשר לראות בעליל, כי מפני צדקתו יצא הוא ראשון מהעולם ומת בעושר ובכבוד, ולא ידע דבר רע. הוא היה עשיר גדול ואת בניו שידך מתוך עושר וכבוד, והשאיר לבניו שיוכלו לסול להם דרך יפה; ובכן אפשר לומר עליו שהוא מת מאוּשר, כמו שאמר סולון במעשה שספרתי קודם בספר הזה, ואותי עזב לאנחות, כמו שאספר להלן בספר הרביעי, שהוא בעוה"ר מגלת איכה. אעפ"י שהשאיר הון ורכוש חשוב, אבל במה נחשב כל אלה. ובזה אני מסיימת את הספר השלישי, ה' ישמחנו כימות עניתנו והאל היחיד ירחם על יתומי, אמן ואמן.

 

ספר רביעי בס"ד

עכשיו אתחיל לכתוב את הספר הרביעי, לצערי הגדול. ובכן רוצה אני לספר לפניכם מראש ועד סוף שאביכם היקר חלה ונפטר. זה היה י"ט טבת תמ"ט. בעלי זצ"ל, אביכם היקר, הלך לפנות ערב לאיזה סוחר לשם עסק, וכמעט שהגיע לביתו נפל בעוה"ר על אבן חדה וקבל מכה כזו שיש עלינו כלנו לקונן עליה. הוא שב הביתה עלוב; אנכי הייתי אצל אמי תחי', ושלחו וקראו לי לשוב הביתה. כשבאתי לביתי מצאתי את בעלי עומד על התנור ונאנח. נבהלתי ושאלתיו מה לך? והוא ענה: נפלתי, ואני חושש כי הנפילה הזאת תביא ידי תוצאות מכאיבות. ובכן הוא בעוה"ר לא היה יכול למוש ממקומו, הוצאתי מכיסיו כל מה שהיה שם, כי דרכו היה בלכתו לאיזה מקום לקחת עמו בכיסיו את האבנים הטובות. ואני בעוה"ר לא הֵבַנוּ מה היא מכתו, כי בעוה"ר זה כמה שנים היה לו שבר מעים; וכשנפל נגע באבן בשברו ונסתבכו בני מעיו. בתוך הבית היתה מטה שעליה היה יכול לשכב, אבל הוא רצה דוקא לעלות לעליה. ובשעה זו היה קור גדול. נדמה שהשמים והארץ נקפאים מקור. היינו אצלו כל הלילה, עשינו כל מה שיכולנו, אבל לא הועלנו כלום וגם הקור היה מזיק לו. סוף סוף הבין מעצמו שלא טוב בשבילו [לשכב שם] והורדנו אותו למטה. זה היה כבר אחר חצות הלילה, ושום הטבה לא נראתה. אנכי הבינותי כי יש סכנה בדבר ובקשתיו שיתן לקרוא לרופא ועוד לאנשים. אבל הוא אמר: במקום לגלות [המחלה] בפני זרים יותר טוב לי למות. אנכי עמדתי על ידו ובכיתי ויללתי ואמרתי: למה אינך חפץ לגלות זה לפני זרים, וכי על ידי עבירה או מעשה תועבה באה עליך המכה הזאת? אבל כל דברי לא הועילו. אמונה תפֵלה היתה בלבו כי על ידי זה יוכל להזיק לבניו, כי יאמרו שמחלה זו עוברת בירושה מאבות לבנים, והוא אהב מאד את בניו. ובכן כל הלילה התעסקנו עמו, ושמנו עליו כל מיני תחבושות. אולם אפשר היה לראות כי משעה לשעה מחלתו הולכת וכבדה עליו. לסוף האיר היום. אמרתי לו: ב"ה שהבוקר בא, אלך עכשיו ואקרא לרופא ואחרי אחד שעוסק בריפוי מחלה זו. הוא לא רצה מתחילה, ואחר כל אמר שיקראו לאברהם לוֹפֶּץ, ספרדי כירורג וגם דוקטור.  שלחתי אחריו. כשבא ובדק את המכה, אמר: אין דבר. אנכי אשים על זה תחבושת, ומיד יוקל לו. דברים שכאלה רפאתי מאות פעמים  ונרפאו. אל תדאגו. זה היה יום ד' בבוקר. אברהם לופץ הניח עליו תחבושת. אבל כשהגיע חצות היום אמר אברהם: רואה אנכי כי רפואותי לא תועילנה לו, אלך ואקרא למנתח, שהוא אומן גדול. ובא המנתח וכל היום שם תחבושות שונות לרכך את המכה, אבל מצב החולה הורע משעה לשעה. ביום ה' קראתי לעוד רופא מנתח ושני הרופאים והרופא פונזיק היה גם כן בתוכם. כשספרתי לפניהם את כל הפרטים, אמרו כי בני מעיו נסתבכו זה בזה ואי אפשר לו לעשות צרכיו, וכל זה בעוה"ר הקיא דרך פיו, וכל התחבולות לא הועילו. ואף על פי כן לא רצה החולה שזרים יבואו לבקרו וצוה להחזיק את מחלתו בסוד. אנכי כבר הבינותי את מכתי וידעתי כי אומללה אהיה, וכן עבר יום ה', היום והלילה במצב רע, ביום ו' הביא אברהם רופא אחד שהיה רופא אצל הקורפירסט כמה שנים, ונתן לו גם כן איזה רפואה והניח לו תחבושת, אבל, ה' ירחם, הכל ללא הועיל. ביום שבת בבוקר נודע הדבר לגיסי ר' יוסף סג"ל, שהיה בזמן ההוא לא בשלום עמו, והוא בא אל ביתי ובקש שיתנו לו להכנס אל תוך הבית. הלכתי אל בעלי ואמרתי לו: ר' יוסף סג"ל עומד בחוץ ומבקש שיתנו לו להכנס. והוא ע"ה אמר: יבוא. בבואו ראה בעוה"ר תיכף את מצבו וגיסי הטיח את ראשו בכותל ומרט שערות ראשו והתחיל לילל: אוי לי, הנה הולך ונפרד מאתי גיס כזה! והתנפל על החולה ובדמעות מרות בקש ממנו מחילה. ובעלי זצ"ל השיב ברוח נכון: גיסי האהוב, אני מוחל לך ולכל בני האדם והנני מבקש גם מכם שתמחלו לי. ר' יוסף נחם אותו אחר כך ואמר שיהיה סבלן. השי"ת ישלח לו עזרה. והוא ענה:  אנכי מקבל באהבה כל מה שהקב"ה שם עלי. וממני היה משתדל תמיד להסתיר את המחלה. בני ר' ליב זצ"ל היה בחור כבן ט"ז שנים, והוא היה צריך להיות אצלו תמיד; וכשהייתי יוצאת מן החדר היה הוא לוקח את בני אליו ודבר עמו והטיף לו מוסר, ובני בכה הרבה, אבל מיד כשהרגיש שאני נכנסת, אמר אל בני: שתוק, למען הרחמים! אמא נכנסת ולא טוב שתראה אותך בוכה. אבל מה יושיע זה? הוא בעו"ה שכב במצָרי מות ורק דאג לי שלא אצטער. בשבת בבוקר אחר הסעודה באה אמי ונפלה עליו ונשקה לו בדמעות ואמרה: בני, האומנם תעזבנו ככה ולא תצוה אותנו מה שהוא? והוא ענה: חותנתי היקרה! יודעת אַתְּ שאני אהבתיך כמו אֵם, אין לי מה לצוות עליך רק שתנחמי את גליקל שלי. זו היתה מלתו האחרונה לאמי. אחר כך באו שוב רופאים כירורגים אך בעוה"ר הכל ללא הועיל. במוצאי שבת לא היה איש אצלו חוץ ממני ואברהם לופץ, כי הוא ע"ה לא רצה שיהיו אצלו עוד אנשים. בחצות הלילה שלח אברהם לקרוא לרופא הכירורג, כי הוא חשב שהגיעה השעה לעשות נתוח. כשבא הרופא הכירו שהמצב מיואש, והרופא יצא ואמר שבעוה"ר אין שום תרופה. אז אמרתי לבעלי זצ"ל: יקירי, האם אפשר לי לנגוע בך? – הייתי אז "טרפה" –  והוא ענה: חס וחלילה! בתי, הלא לא הרבה זמן לחכות עד שתטבלי. אולם בעוה"ר הוא נפטר קודם לזה. וכל עמדתי על ידו איזה זמן קצר ודברתי עם אברהם לופץ שאמר כי צריך להזמין את ר' פייביש לוי, שהוא היה תמיד איש חיל בענין בקור חולים. כשבא ר' פייביש שלחתי לקרוא גם את המלמד שהיה בביתי. זה היה בשעה שתים אחר חצות הלילה במוצאי שבת. ר' פייביש נגש אל בעלי זצ"ל ואמר: ר' חיים! האם יש לך מה לצוות" ענה בעלי: אינני יודע מה לצוות. אשתי יודעת הכל, תתנהג כמו שהתנהגה עד עכשיו. ועוד אמר לר' פייביש שיתנו לו את ספרו של ר' ישעיה,[93] והוא למד בו כחצי שעה, ואחר כך השיב את הספר, ואחר כך אמר לר' פייביש ולהמלמד: וכי אינכם מבינים מה שנעשה בי? יצאו נא מכאן אשתי והילדים. ור' פייביש כמעט הכריח אותנו לצאת. כל בעל לב יבין מעצמו איך היתה פרידה  זו. ר' פייביש רצה לדבר עמו אבל הוא לא ענה כלום, אלא היה מלחש בשפתיו בפני עצמו, כך עברה חצי שעה. אז אמר ר' פייביש לאברהם לופץ : שים אזנך אל פי החולה אולי תקשיב מה שהוא מלחש. וכששם אברהם את אזנו קרוב לפי החולה שמע שהוא קורא "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", ובזה יצאה נשמתו הטהורה ונפטר בקדושה ובטהרה.[94] ומתוך סופו אפשר היה להכיר מה היה האיש הזה בחייו.

ומה ארבה לכתוב לכם, בני היקרים, על אדות צערנו הגדול, לאַבֵּד בעל כזה, שהיה כל כך מחבב אותי, ולהשאר אלמנה עם ח' יתומים, שמהם בתי אסתר תי', היתה כלה. אך מה אומר ומה אדבר? השי"ת ירחם עלינו והוא יהיה אביהם של יתומי, כי אתה אל אחד, אבי יתומים. והנה אחדל קצת מצעקות ויללות, חושבת אני שכל ימי אֲבַכֶּה את האבדה הזאת. ובכן ביום כ"ד טבת תמ"ט בא בשם טוב לקבורה והיה צער ובהלה בכל הקהלה, שאי אפשר לכתוב. כי היתה המכה פתאומית. ואנכי ישבתי עם ילדי "שבעה". מחזה תוגה היה לראות אותי, האלמנה האומללה, שוכבת על הקרקע עם י"ב היתומים. קבענו תיכף מנין ומלמדים שילמדו כל השנה בבית יום ולילה. זכרה לי אלהי לטובה! בני אמרו קדיש בלב שלם, ולא היה איש או אשה שלא בא אלינו בכל יום לנחם אבלים. וגם דמעות לא חשכו ממנו. כך עברו עלינו ימי ה"שבעה". אכלתי לחם דמעה ושתיתי דמעות שליש. מה אדמה לך ומה אשוה לך בת ציון,[95] נפלתי בעוה"ר משמים ארץ.  כל שארי וידידי נחמוני כל אחד כמו שהיה יכול, אבל מה הועילו? הם הלכו איש לביתו, ואני עם יתומי נשארנו יושבים בעצב ויגון. שלושים שנה ישבתי עם בעלי זצ"ל וכל טוב לא אצל ממני, כמו שאשה ישרה יכולה לחפוץ, וגם דאג בשבילי שאוכל אחר מותו להמשיך חיי בכבוד. אבל מה יועילו כל הדברים הללו? מה שגזר המקום ב"ה אין לשנות.

ובכן, בני היקרים, ידידנו היקר מת כצדיק. רק ד' ימים שכב ודעתו היתה צלולה עד שיצאה נשמתו. על מה שדבר עמי בזמן הקצר הזה יש הרבה מה לכתוב. מי יתן שיהיה סופי ואחריתי כמוהו, זכותו תעמוד לנו ולבני ולבנותי שי' ותי'. כאשר פרחה נשמתו פרח ממני כל הדרי וכל עשרי וכבודי. הוא זכה לצאת מן העולם בעושר וכבוד ולא ראה שברון לב או רעה בבניו ובבנותיו ועל זה נאמר: "כי מפני הרעה נאסף הצדיק".[96] אבל אותי עם בני הרוָקים והנשואים עזב ביגון ואנחה, והוסיף צער ויגון בכל יום ויום, שבר על שבר, ואוהבי יעמדו מרחוק. אבל מה אעשה ומה אקונן ועוונותי גרמו זאת, ועל זה אני בוכה ועיני יורדה מים ולא אשכחנו כל ימי חיי, כי חקוק הוא בלבי. אחיותי היקרות ואמי נחמוני כמו שיכלו, כמו שספרתי קודם, אבל מכל הנחמות הללו מכתי גדולה מיום ליום. והנחמות כאילו הוסיפו שמן למדורה, להגדיל את הלהבה. וענויי ושברון לבי עוד רבו. הנחמות הללו והלחישות [על המכה] ארכו ב' ג' שבועות. אחר כך עשו עצמם כאילו אינם מכירים אותי. אדרבה, כל אלה שעשינו עמהם טובות גדולות, שלמו לנו עכשיו רעה, כסדר העולם. לכל הפחות כך היה בדמיוני, ברוחה ומחשבתה של אלמנה עלובה שאבדה ממנה מלכותה פתע פתאום. איך אפשר לשכוח זאת? ובכן נדמה לי בעוה"ר, אולי לא בצדק, שמי שהוא לא יצא ידי חובתו נגדי, הקב"ה ימחל לי על זה.

ובכן בני היקרים והחביבים, ביום שבו ראיתי את אביכם היקר מוטל על הארץ לפני לא הייתי מצטערת כל כך כמו אחרי כן, כשהכאב גדל בלבי מיום ליום. בכל יום הייתי מעלה על לבי את הצער והחרבן שלי ומכתי גדלה מיום ליום. אבל מה יכולתי לעשות? האל ברוב רחמיו ובהשגחה פרטית משגיח על האנשים העלובים וגם עלי ונהל אותי ברוב רחמיו וברוב חסדיו לסבלנות ולפרנס את יתומי עד כמה שידי, יד כהה של אשה חלשה, מלאת צער ויגון, מגעת.

ואחר ה"שלשים" לא בא אלינו לא אח ולא אחות, לא קרוב ולא גואל לדרוש לשלומנו. כשהיינו נפגשים יחד היו כל דבריהם "שבושים" שלא הועילו לא לי ולא ליתומַי. אפוטרופסים, כמו שספרתי, לא רצה בעלי למנות, כמו שאמר לר' פייביש. לאחר שלשים עברתי על הפנקס ומצאתי שאנו חייבים כ' אלפים ר"ט. אמנם אנכי ידעתי קודם מזה, ות"ל החוב לא היה מציק לי, כי ידעתי שיש ב"ה במה לשלם ועוד נשאר לי כסכום הזה שאוכל לפרנס את בני ביתי. אבל בכל זאת היה הסכום הזה [של החובות] עצום יותר מדאי בשביל אשה אלמנה וחלשה, ובבית לא היו אפילו כמאה ר"ט מזומן. אמנם בני נתן ובני ר' מרדכי סג"ל באו לעזרתי, אבל הם היו עוד צעירים מאוד. עשיתי חשבון ומאזן וחשבתי להכריז על מה שקרה. ובכן בני ובנותי שי' ותי' קראתם איך שנפטר מן העולם הזה אביכם החסיד זצ"ל, רועכם וידידכם, ותזכרו שאין לכם איש או חבר שעליו תוכלו לסמוך, ואם נראה לכם שיש כמה ידידים לכם ותחפצו להשתמש בהם בעת צרה ח"ו, תדעו שאין לסמוך על ידידים, כי כל הזמן שאינכם זקוקים לידידים, כי אחד נראה כידיד, ואם רק באה עת צרה יקרה כמו שקרה בספור המעשה שאספר לכם.

הָיֹה הָיָה מלפנים מלך ששלח את בנו למרחקים ללמוד כל החכמות שבעולם. והבן שהה שם שלש-עשרה שנה, ואז כתב אליו המלך כי כבר הגיעה השעה שישוב אל ביתו. הבן עשה כמצות אביו, והמלך שלח לקראתו קהל רב וקבל את פניו בכבוד והכין לכבודו סעודה גדולה ושמחו שמחה רבה. אחרי הסעודה שאל המלך את בנו: האם היו לך ידידים רבים שם בעיר שלמדת בה? ענה הבן: אדוני מלכי ואבי! כל בני העיר היו ידידי. שאל המלך: ומאיזו סבה הם נעשו לידידים לך? ענה הבן: בכל יום ויום הייתי מכין סעודה בשבילם והם היו עמי אחים לכוס, בכל פעם נתתי לפניהם משקה מן המובחר ומשום כך הם נעשו לי לידידים. שמע המלך את דברי בנו ונאנח והניע בראשו ואמר: אנכי שלחתיך ללמוד כל החכמות, עכשיו אני שומע ממך לא דברי חכמה, כי הנך חושב כי האחים לכוס היו ידידיך. זה לא נכון. באחים לכוס אין לבטוח. כל זמן שהם סובאים עמך הם נראים כאוהבים, כאלו אחיך מבטן הם, אבל כשהסעודה נגמרה, הם הולכים ממך, מוחים את פיהם וחושבים: אם שוב לסעודה תקראני, ואמרתי לך: הנני; ואם לא תזמין אותם שוב, או אם ימצאו סעודה יותר שמנה מסעודתך, יברחו מפניך ואת יינך וידידותך ישכחו. וישאל הבן את אביו: אמר נא לי, אבא, מי הם הידידים שאפשר לבטוח בהם? ענה המלך: קח עגלה ושחט אותה ושים אותה בשק ואיש אל ידע מזה, והלכת אל הבית שבו יושב שר החצר שלך ואח"כ תלך לבית שר הלשכה והסופר, ותאמר: הנה שתיתי לשכרה כל היום, ואפי חרה בְשַׂר החצר של אבי המלך, שהעיז לדבר נגדי דברים קשים, ואז הוצאתי חרבי  מתערה דקרתיו ומת. עכשיו ירא אני את פני המלך שהוא בעל חמה, ואולי בשעת כעסו ינקום ממני, ולפיכך שמתי את המת בשק, והנני מבקש מטובך לעזור לי לקברו בלילה. ואז תשמע מה שיגידו לך ותבחן את הידידות שבלבם. הבן עשה כעצת אביו וישם את העגלה המתה בשק ובא בלילה לבית שר החצר ודפק, ושר החצר השקיף בעד החלון ושאל: מי דופק בשעה כל כך מאוחרת? ובן המלך ענה: אני אחריק בן המלך, שר החצר רץ ופתח לפניו את הדלת. בן המלך ספר לו כל המעשה ואמר לו: אחרי שאתה משרתי הנאמן, תואיל נא לעזרני לקבר את המת קודם שיאיר היום. ענה שר החצר: סור ממני עם עסקים שכאלה וכאשר הפציר בן המלך מאד לעזור לו, כעס שר החצר שלו ואמר בחמתו: אין לי עסק עם שכור ורוצח. אם אתה תפטרני מהיות שר החצר שלך, יש בעולם אדונים רבים שיבקשו אותי לשרת אותם. ובכעס סגר את הדלת בפני בן המלך. אז הלך בן המלך אל הסופר שלו. וגם הוא ענה לו כמו שר החצר. ומשם הלך אל שר הלשכה וספר לו את הדבר, ענה שר הלשכה: אמנם עבדך אני ואתה אדוני, אבל לא התניתי עמך להיות קובר מתים. ואפילו אם הייתי רוצה לעשות לך נחת רוח, ירא אני את אביך שהוא נוח לכעוס ואם יודע לו הדבר וַהֳרָגַנִי אותי ואותך יחד. אבל תקבר אתה לבדך בבית הקברות הסמוך לכאן ואני אעמיד שומרים לראות אם יבוא איש זר. כך עשו, והוא קבר את העגלה והלך לביתו. בבוקר נפגשו שלשת הפקידים יחד ושר החצר ספר להם על המעשה הרע שעשה בן המלך ומה שדרש ממנו ומה שענה אותו. אז אמרו שר הלשכה והסופר: בן המלך היה גם אצלנו וגם אנו לא רצינו להשתתף בדבר הזה; והוא קבר את המת בעצמו בבית הקברות. והן נועצו יחד לגלות את אוזן המלך על הדבר הזה, כי אסור לעבור על זה בשתיקה, ואם אנו נספר למלך את המעשה הזה אז יהרוג את בנו הפרא ואותנו יחשוב לעבדים נאמנים. והם עשו כך והעידו לפני המלך. ואז אמר המלך: בחיי ראשי! אם בני עשה כדבר הזה דמו בראשו. והמלך צוה ויקראו לבנו וישאלוהו על המעשה הזה. אבל בן המלך כחש. ואז אמרו הם: הלא שמת אותו בשק וקברת אותו בבית הקברות. אז אמר המלך אנכי תיכף אשלח שמה את עבדי וגם אתם תלכו עמו ותַראו לו את מקום הקבר. והם עשו כך והביאו את השק חתום בחותמו של בן המלך. אז פנה המלך אל בנו ואמר: מה תאמר עתה על הדבר הזה? ענה בן המלך: אנכי שחטתי עגלה לקרבן, אבל השחיטה לא היתה כשרה ולכן נפסלה מהיות קרבן, אך בכל זאת לא נאה לזלזל בה ולהשליכה בחוץ ולכן קברתיה. המלך צוה לפתוח את השק ולהוציא מה שבתוכו, ויעשו כן, ויפתחו את השק ויוציאו עגלה מתה, ושלשת הפקידים בושו מפני בן המלך, והוא בקש שישימו אותם במאסר, וכן נעשה. אז קרא המלך לבנו ואמר לו: הרואה אתה איך אפשר לחשוב איש לידיד בטרם נבחן? אמר בן המלך: אמנם מצאתי עכשיו חכמה מה שלא מצאתי בכל שלש-עשרה השנה שלמדתי שם. עכשיו הבה נא עצה מה לעשות לשלשת הפקידים שלי? אמר לו המלך: איני יודע עצה אחרת אלא שתהרוג את כל משרתיך, שלא ילמוד ממעשיהם שר הלשכה שהוא נאמן לך לחצאין, שהעמיד בשבילך שומרים. אמר בן המלך: איך אפשר להרוג כל כך הרבה אנשים בשביל להציל נפש אחת? ענה המלך: אם חכם שבוי בידי אלף טפשים ואין עצה להציל את החכם, אך אני מיעץ להרוג את אלף הטפשים ולהציל את החכם, וכך יותר טוב שתהרוג את כל משרתיך שאינם נאמנים בשביל שר הלשכה שהוא אוהבך לחצאין ויהיה לך אוהב שלם. ובן המלך הכיר כי אין לסמוך על אוהב אלא אם כן נבחן תחילה.

ובכן, בני היקרים, אין לנו להשען על  ידיד אלא על הקב"ה בלבד, שהוא יעמוד לנו ויעזרנו. ואם אבד לכם אביכם החסיד והנאמן, הנה חי הוא אביכם שבשמים לנצח והוא לא יעזוב אתכם אם תעבדוהו באמונה. וגם לפעמים אם יבוא עליכם ח"ו עונש, תדעו שלא אחרים אלא אתם בעצמכם חייבים בזה, כי במעשיכם קלקלתם לעצמכם.

ובכן מה לי להאריך? נתחיל במה שסימנו. אתם ראיתם איך שאביכם היקר מת בקדושה ובטהרה. גם כתבתי שעשיתי את המאזן והלכתי  לגיסי ר' יוסף ובקשתיו שילך לביתי, כי עשיתי את המאזן ויש בדעתי להוציא הכרזה, ולכן יבדוק את כל החפצים ויקצוב את מחירם, אולי קצבתי מחיר זול ביותר או יקר ביותר. וגיסי ר' יוסף זצ"ל הלך עמי והראיתי לו הכל והוא בדק הכל ואמר כי אנכי קצבתי המחירים יותר מדי בזול, ואם ח"ו אמכור אותם כל כך בזול, אגיע לפשיטת הרגל. אמרתי לו: לפי דעתי יותר טוב להעמיד מחיר זול ולמכור ביוקר, מאשר להעמיד מחיר יקר ולמכור בזול. אנכי עשיתי את המאזן שאם אמכור בזול, כמו שקצבתי, עוד ישאר רכוש הגון בשביל היתומים. ובכן עשיתי הכרזה, והדבר יצא יפה. מכרתי במחירים טובים, ואילו היו נותנים לי ארכה לחצי שנה היה הענין נגמר יפה מאד, ולא היה מקום ליאוש. תיכף ומיד כשהיו המעות בידי הייתי משלמת לאלה שהייתי חייבת להם, ובמשך שנה אחת שלמתי הכל ומה שקבלתי עוד כספים הלויתי ב"רְוָחים".

כמו שספרתי, בתי אסתר היתה לכלה, ולא יכולנו כבר לשנות כלום. לאחר ה"שלשים" כתבתי למחותנת שלי יאַכיט למיץ ותארתי לה את מצבי העצוב וכתבתי לה, אני נשארתי בעוה"ר אלמנה ובתי הכלה יתומה, על כן אין אנו צריכים לעכב ותשלח את החתן הנה לראות ולהֵראות, כמו שכתבתי כבר. אבל התשובה היתה: מאחר שכתבתי כל כך הרבה על בנה, ומפי אנשים שמעה הרבה מלשינות על בתי, והיא מאמינה בדבריהם, לפיכך אינה רוצה לשלוח הנה את החתן. ואם אנכי חושבת כי מה שאמרו הולכי רכיל ומלשינים אמת הוא, אוכל לשלוח למיץ אחד מידידי שיראה את החתן. וזולת זאת, אחרי שפרצה מלחמה כבדה בין מלך צרפת יר"ה ובין מלך אשכנז, אינם יכולים לשלוח את החתן מפני סכנת הדרכים. וכן עברה שנה בחליפות מכתבי רוגז, כמו שאספר להלן. בתוך כך נעשה בני ליב לבחור גדול והגון והציעו לפניו כמה שדוכים חשובים. גיסי ר' יוסף סג"ל דבר בעצמו עמי שהוא רוצה לתת לו את בתו, אבל בני ליב לא חשק בה וחשק יותר בשדוך שהציעו לו בברלין, שבעוה"ר היה לי ולכולם לאסון, אבל אינני מאשימה את מי שהוא. עוונותינו גרמו לכך, ואל עליון גזר עלינו כך והוא לקח את בעלי החסיד מהעולם השפל הזה שלא יראה בצרה הבאה על בניו, ולנגד זה השאיר אותי לחיות בתוך עמק הבכא הזה. ובכן מה לי להאריך? בני ר' ליב היה תינוק צעיר ואנשי בליעל ורשעים הדיחוהו בעוה"ר לעשות הרבה מעשה נערות ושטות, ולפיכך חשבתי אם אנכי אתן את בני להמבורג, שם יש מקום רחב לתעתועים. ואני אשה אלמנה, ולכל מי אשר אפנה, כלם בעלי משא ומתן גדולים ואינם יכולים להשגיח על בני. אז הציע לפני גיסי ר' אליהו שדוך עם אחיו ר' הירש מברלין. השדוך הזה מצא חן בעיני וחשבתי אחרי שהאיש הזה יש לו מעט ילדים וכמעט כל המשא ומתן שלו בביתו, וגם הוא תקיף בדעתו, בודאי ישגיח היטב על בני. ובכן שדכתי את בני עם בת ר' הירש הנ"ל, וחשבתי שמצאתי טוב. כשבא זמן החתונה נסעתי עם בני החתן ובני ר' זנוויל סג"ל וגיסי ר' אליהו ויששכר כהן לברלין לחתונה והתארחנו בברלין את ר' בנימין. אי אפשר לכתוב כל הכבוד שקבלתי ממחותני ר' הירש ומן דודו ר' בנימין ושאר אנשים חשובים בברלין, ובפרט מהקצין ר' יהודה[97] ואשתו, ואף על פי שר' יהודה היה במחלוקת עם אנשי וינה[98] בכל זאת קבלתי ממנו "מתנות שבת" כל מיני מגדנות, וערך בשבילי סעודה גדולה.

בקצור, מה לי להאריך? קבלתי כבוד יותר ממה שהייתי ראויה לו, והחתונה נגמרה מתוך ששון ושמחה. איזה ימים אחר החתונה חזרנו ביחד שוב להמבורג בשמחה ובלב טוב. קודם נסיעתי לברלין דברתי עם מחותני ר' הירש ובקשתיו שישגיח היטב על בני, שהוא עדיין צעיר ואיננו מבין עדיין במשא ומתן ובשביל זה התחתנתי עמו, בחשבי שהוא יהיה לאב לבני; ומחותני ר' הירש השיב לי, שלא אדאג לבני, הלואי שלא יהיה לי מה לדאוג לשאר בני כמו לבני זה. אבל אֵלי! איך נהפך הגלגל אחורנית! מחותני ר' הירש כתב עוד בתוך התנאים כי הוא ערב, שבני במשך שלש שנים שקצב לו מזונות יוסיף על הונו ת' ר"ט בכל שנה. אולם גם זה לא נתקיים כמו שלא נתקיימו שאר הדברים.

ובכן נשאיר את בני ר' ליב בברלין ואספר מה שקרה לבתי אסתר תי'. כמו שכתבתי קודם החלפתי עם המחותנים כמה מכתבים ולא הביאו אל המטרה. לסוף אחרי שהחתן לא רצה או לא היה יכול לבוא אלינו להמבורג ואנכי לא חפצתי לנסוע עם בתי הכלה למיץ, השתוינו בינינו כי מחותני הקצין פ"ו ר' אברהם קרומבאך יבוא עם בנו החתן לאמשטרדם, ואני עם בתי הכלה ת' נבוא גם כן לשם, והחתן והכלה יתראו שם. וכאשר יהיה טוב בעיני שני הצדדים יעשו שם את החתונה. קבענו זמן ואני עם בתי הכלה תי' ועם בני ר' נתן נסענו לאמשטרדם, והיתה לנו פמליא נעימה ונסיעה של תענוג, התארחנו באמשטרדם אצל חתני קוסמן.[99] אבל החתן הקדים לבוא לאמשטרדם כמה ימים והתארח אצל ר' משה עמריך. לעת ערב אחר מנחה נכנס החתן לביתנו. שמחתי עליו מאד ודברתי עמו ובכל דבר מצא חן בעיני, כי לא ראיתי בו גם אחד מהחסרונות שספרו מוציאי דבה. ב' או ג' שעות ישבנו יחד והודיתי לה' בכל לבי. בני נתן סג"ל ואני עשינו עסקים באמשטרדם בכל יום באבנים טובות. אחרי שישבנו באמשטרדם ח' ימים, בא מכתב ממרים אשת ר' אליהו קליף ז"ל כי נחלק לה כבוד ונבוא עם החתן והכלה לקליף, אחרי שהיא היתה השדכנית והיו לה כמה רגעים של צער, עכשיו יעשו לה נחת רוח ויבואו אליה. אעפ"י שהמשא ומתן שלי לא הרשה לנסוע שמה, אבל לא יכולנו להשיב פניה ונסענו יחד לקליף. אמנם בפגישה הראשונה הרטבנו לחיינו בדמעות, אחרי ששנינו ראינו אשה את רעותה במצב של אלמנות עגומות. אולם אחרי שעבר הרגע הזה קבלנו נחת-רוח רבה אשה מרעותה. בתי צפורה היתה גם כן עמנו. המחותנת מרים ע"ה רצתה שהחתונה תהיה באמרספורד [בהולנד], אך זה היה קשה לי והיינו צריכים לשוב לאמשטרדם, ותיכף ומיד כשבאנו שמה ערכנו את החתונה למז"ט, ובמקום שחשבנו שיהיו עמנו ב' מנינים נאספו על החתונה כת' איש.  בקצור, החתונה היתה חשובה שכמוה לא היתה זה ק' שנים באמשטרדם. היא עלתה לנו יותר מן ת' ר"ט. לאחר החתונה ישבתי עוד איזה שבועות באמשטרדם והמתנתי עד שיגמר המשא ומתן. אחר כך הכינונו עצמנו לחזור. בקשתי את חתני משה שיסע עמי להמבורג על הוצאותי, אבל הוא לא רצה.

ובכן חזרנו מאמשטרדם בעונג להמבורג ומצאתי את ילדינו ואת ידידינו בריאים ושלמים. ובכל יום-דואר הייתי מקבלת מכתבים מבני ר' ליב ע"ה שהוא עושה מסחרים טובים, וכלם היו משבחים אותו בתור סוחר חרוץ. הוא נסע עכשיו ללייפציג וקנה שם סחורה ויש לו חנות גדולה בברלין. בנַי נכנסו עמו בעניני משא ומתן. אנכי כתבתי כמה פעמים למחותני ר' הירש שישגיח על בני, כי צעיר הוא מאד ולא עסק עד הנה במשא ומתן, אלא ישב תמיד בחדר ובבית המדרש. ומחותני ר' הירש כתב לי כמה פעמים שלא אדאג לבני והייתי מוכרחה להיות שְבֵעַת רצון וחשבתי שהכל ילך למישרים אצל בני ר' ליב.

היתה עמי עוד בתי הנדלה ע"ה בתולה שלא נמצא דומה לה ביפיה ובמעשיה, ור' יוסיל שדכן הציע לפנינו שדוך לא מוצלח שוב מברלין. שם בברלין היתה אלמנת ר' ברוך,[100] שהיה אדם חשוב ועשיר גדול ובמותו עזב ב' בנים וב' בנות, והשדכן הציע לבחור בחתן לבתי את הראשון מהיתומים, בחור טוב, יודע ספר ויש לו ה' אלפים ר"ט מעות מזומן וחצי בית, ששויו גם כן ט"ו מאות ר"ט, ועוד כלי כסף וכו'. אמו רוצה להחזיק את הזוג אצלה ולתת לו ב' שנים מזונות על שולחנה, כי היתה עדיין עומדת בכל המשא ומתן. אמרתי לשדכן, שאמנם אינני נותנת תשובה שלילית, אבל אני צריכה להתיישב בדבר ואחר כך אשיב לו תשובה מוחלטת. שאלתי את גיסי ר' יוסף סג"ל ועוד ידידים ואמרו לי: השדוך הוא אמנם יפה, אבל הלא יש לך בן בברלין, והוא יכתוב לך הכל. ובכן שלחתי מכתב לבני ר' ליב ובקשתיו שיודיעני את האמת מכל הענין הזה. והוא השיבני, כי עצתו היא לקיים את השדוך הזה, והכל נכון כמו שאמר השדכן. ואז שלחתי לבני ר' ליב הרשאה שישליש את הקנס בברלין. לצערי נדחה זמן החתונה לשנה וחצי. חשבתי שהכל הולך למישרים אחרי אשר יש לי בן בברלין המצליח במעשיו ולכן כדאי שאמסור גם את בתי שמה, ותהיה לשניהם נחת רוח זה מזו. אבל בעוה"ר יצא לגמרי אחרת. כמו שאמרתי, בני ר' ליב היה עוד צעיר מאד ולא בקי במשא ומתן, וחשבתי שחותנו ישים עליו עין להשגיח על מעשיו, אבל חותנו עזב אותו כצאן בלי רועה. ובני, כמו שכתבתי, הלך בגדולות ושכר חנות גדולה בברלין ומלא אותה בסחורות שונות. מחותני חותנו ר' הירש השיא את בנו ר' מאדיל עם בתו של ר' יוסף סג"ל. ר' מאדיל זה היה צעיר מאד וגם לא מחונך יפה. מחותני ר' הירש לקח את כל הנדוניא ומסר לבני ר' ליב סג"ל לעסק שלו, ובני הושיב את ר' מאדיל בתוך החנות, כלומר להשגיח עמו, אבל ה' ירחם איזו השגחה היתה זו! המשרתים והמשרתות בעוה"ר גנבו את הכל, וכן שאר אנשי בליעל הנמצאים לרוב בברלין ושאר מקומות. הם כאילו עשו עמו מסחר  ורימו אותו, וכמה וכמה אלפים נתנו בהקפה לפולנים, והכל הלך לאיבוד. אני ובני לא ידענו מזה כלום. חשבנו שהוא עושה מסחרים גדולים ומקבל רוחים עצומים, ומשום כך פתחנו לו קרדיט גדול. ואני בעצמי היתה לי תעשיה של גרבים בהמבורג והיתה לי סחורה על כמה וכמה אלפים, ובני האומלל שלח לי מכתב ובקש שאשלח לו גרבים על סך אלף ר"ט ויותר, ואני מלאתי בקשתו. בהיותי ביריד בברונשווייג באו שם סוחרים מאמשטרדם, שבידם היה שטר חוב על ח' מאות ר"ט מבני ר' ליב סג"ל. כתב לי בני ר' ליב זצ"ל לברונשווייג שאשלם בעד השטר שלו והוא ישיב לי המעות בהמבורג, אנכי תמיד הייתי שומרת על כבוד בני וחשבתי: אַל אתן אותו לחרפה שימסרו את השטר שלו למחאה ושלמתי בעדו. כשחזרתי מיריד ברונשווייג וחשבתי שתיכף אמצא בהמבורג שטר מבני ר' ליב, אבל לא בא מאומה, וכשכתבתי אליו הוא השיב לי תרוצים שונים שלא מצאו חן בעיני. ומה יכולתי לעשות? הייתי מוכרחה לסבול, אך י"ד ימים אחר כך בא אלינו ידיד אחד ואמר: אינני יכול להעלים ממך ומוכרח אני להגיד לך כי עסקי בנך ר' ליב אינם יפים בעיני. הוא נכנס בחובות גדולים. הוא חייב לגיסו ר' מאדיל ד' אלפים ר"ט והלז יושב בחנותו כאילו נמנה להשגיח, אבל הוא ילד ואינו מוכשר לכך, ומלבד זה הוא זולל וסובא וכל אחד [מהמשרתים] הוא אדון ובעל בחנות. בנך ר' ליב הוא איש טוב יותר מדי ונותן לכל אחד לשלוט; וביחד  עם זה אנשי ברלין מוצצים את דמו בקבלת רבית ושני "זאבים" טורפים אותו: האחד הוא זאב וואלף בנו של אב"ד מהמבורג הר"ר זלמן מירליש. והזאב השני הוא זאב וואלף גיסו של ר' בנימין. ה"זאב" האחרון בא יום יום אל החנות ומוציא משם כל מה שעיניו [של ר' ליב] רואות ומה שאינן רואות. ומלבד זאת יש לו [לר' ליב] עסק עם פולנים שנתן להם בהקפה יותר מד' אלפים ר"ט וזה כבר אבוד בזמן קצר. כששמעתי את הדברים האלה כמעט פרחה נשמתי והתעלפתי. כאשר ראה האיש כי נבהלתי כל כך, התחיל לדבר אלי דברי תנחומים ואמר שאין מקום עדיין ליאוש, כי אם ימהרו לקדם פני הרעה, אפשר עוד לתקן את המצב. ספרתי את הדבר לבני נתן ובני ר' מרדכי סג"ל והם גם כן נבהלו מאד ואמרו שגם לכל אחד ואחד הוא חייב כמה אלפים. אתה האל הגדול יודע מה גדול היה צערי בזמן ההוא! בני ר' ליב היה חייב לי יותר מג' אלפים ר"ט ולזה לא הייתי שמה לב אם לא סבלו ממנו כל כך שני בני היקרים. אבל מה יכולנו אנחנו האומללים לעשות? אי אפשר היה להגיד מזה לשום אדם. התיעצנו יחד והחלטנו כי אני ובני מרדכי סג"ל נסע מיד ללייפציג ונראה איך יקום דבר. כל אחד יכול לתאר לעצמו איך עבר עלינו הזמן ההוא.

ובכן נסעתי עם בני ר' מרדכי ללייפציג, וכשבאנו שמה כבר מצאנו את בני ר' ליב סג"ל, שהיה נוסע שמה לכל יריד והיו שם אצלו הרבה סחורות. אז אמרתי לו: זכור את אלהיך ואת אביך הצדיק ואל תמיט חרפה עליך ועלינו. והוא השיב: אל תדאגי לי, לפני ד' שבועות בא חותני ר' הירש וגיסו ר' וואלף ועשו חשבון ומצאו שמצבי טוב. אמרתי  לו: הראני נא את המאזן שלך. והוא ענה: אין המאזן בידי, עשי עמי חסד וסעי עמי לברלין ואנכי אראה לך את הכל ותהיי שבעת רצון. על כל פנים אמרתי לו שלא יקנה עכשיו שום סחורה. אבל ר' איציק ור' שמעון בנו של ר' מן מהמבורג הלכו בסתר ומכרו לו סחורה על סך יותר מן י"ד מאות ר"ט בהקפה. כאשר נודע לי הדבר הזה הלכתי אליו ובקשתיו למען ה', שיבטל את המקח ויחדל מזה, כי יביא את עצמו לידי כליון. אולם כל זה לא הועיל, הסוחרים הכריחו את בני לקבל את הסחורה. לאחר יריד לייפציג נסעתי עם בני ר' מרדכי סג"ל לברלין יחד עם חותנו ר' הירש ושאר הברלינים. כשבאתי לביתו של בני בערב הראשון לא קרה כלום, כי הייתי עיפה מהדרך, אבל דברנו ביחד, ובני אמר לי: כלום לא יחסר לי רק שאני מסובל בסחורות יותר מדי. אמרתי לו: אתה חייב לי יותר מן ג' אלפים ר"ט, ואני חפצה לקבל ממך בעד זה סחורה במחיר שאתה בעצמך שלמת. אמר בני ר' ליב סג"ל: אמי היקרה! אם את תעשי לי כאלה, אז אנכי אֶגָאֵל מכל צרותי, ואיש לא יפסיד על ידי. למחרת הלכתי עם בני אל חנותו ומצאתי באמת רבוי של סחורות. והוא נתן לי סחורה בעד ג' אלפים ר"ט באותו המחיר שהוא קנה בעצמו. אפשר לשער איזה פנים היה לדבר הזה, אבל לא שמתי לב לזה וחשבתי רק לעזור לבני. ארזנו את הסחורה בחבילות וחפצנו לשלוח להמבורג.  בעת ההיא עמדו בחנות שתי החבילות של סחורה שבני ר' ליב קנה מר' איציק ור' שמעון בלייפציג. אמרתי לבני: השב את שתי החבילות לבעליהן, אנכי אשתדל שיקבלו אותן ואפילו אם אצטרך להוציא על זה כסף מכיסי. אחר כך אמרתי לבני: ואיך ישיגו נתן ור' מרדכי מה שאתה חייב להם? אז הוציא שטרות של פולנים על סך יותר מי"ב אלפים ר"ט ומסר לבני ר' מרדכי, שמזה יגבה את חובו. והלכנו הביתה. כל היום שהינו בחנות. סעודת הערב לא היתה נוחה בשבילי, כמו שאפשר לכל אחד לשער. למחרת בהשכמה נכנס בני ר' ליב לחדרי ואמר: חותנו ר' הירש דבר עמו ואמר שלא יתן להוציא את הסחורה מברלין, מפני שבני ר' ליב חייב לגיסו ר' מאדיל סך ארבעת אלפים ר"ט. אם אני אשלם את הסך הזה אפשר לי לקבל סחורה כמה שאני רוצה. את הדברים האלה אמר לי בני מתוך בכיה. אימה וחרדה נפלה עלי כשמעי הדברים האלה. לא יכולתי לזוז ממקומי. שלחתי וקראתי את מחותני ר' הירש ואמרתי לו: האם הוא רוצה בפעם אחת לשחוט אותי ואת בני? אבל מה אכתוב? עשרה גליונות לא יספיקו לרשום כל הדברים האלה.

הייתי מוכרחת לתת שטר חוב לשלם בבואי להמבורג כ"ה מאות ר"ט במשך י"ד ימים. יחד עם זה אמר מחותני ר' הירש: אינני חושב כי מי שהוא יפסיד מזה. כי יש לו עוד הרבה סחורה בחנות וגם בפראנקפורט דאדר יש לו סחורה על סך ב' אלפים ר"ט, מלבד השטרות הרבים שיש ביד בנך ר' מרדכי, שמהם תוכלי לקבל מה שחייבים לך. ומה יכולנו לעשות? היינו מחויבים להסכים לכל. חתמתי על השטר ואת הסחורה שלחנו להמבורג, כמו שכתבתי. והלכתי עם מחותני ר' הירש והראיתי לו על שתי החבילות של סחורה שנקנו מר' איציק ור' שמעון, ואמרתי שצריך להשיבן תיכף ולהוציא את בני מידי חיוב. השטרות וכתבי ערבות שמסר בני ר' ליב לבני ר' מרדכי הביאו תועלת מועטה ומסרם למחותני ר' הירש, שנתן תקיעת כף לבני ר' מרדכי סג"ל כי ישלח תיכף כמה שישיג מתשלום השטרות אליו להמבורג. והנה בני ר' ליב היה חייב לליב בישערי ולליב גאשליר לערך ב' אלפים ר"ט, והוא שלח להם על ידי את השטר. אנכי הייתי יכולה לעכב את השטר בשביל החוב שהיה חייב לי, אבל אמרתי לנפשי: אם אני אעשה כזאת אביא את בני לידי פשיטת הרגל, ולפיכך עשיתי את שליחותי ומסרתי להם השטר. וכך נסענו הביתה ברוח נכאה וכמעט שלא נותרה בי נשמה. ר' מרדכי בני האהוב והחסיד היה רוצה שאשיח לפניו את צערי, אבל ה' יודע כי הוא סבל עוד יותר ממני, כמו שנתגלה אחר כך בעוה"ר. קרוב לזמן ההוא היה היריד מפרנקפורט דאדר ועליו שמנו בטחוננו מלבד סייעתא דשמיא, כי משם ימלא חסרוננו, והנה חותנו התנפל על החנות והוציא משם כל הסחורה ואת כל השטרות וגם את שתי החבילות של סחורה ולא נשאר לו ולנו פרוטה אחת. ומה שיותר גרוע: בני היה חייב לסוחר אחד אלף ר"ט, שכנגד זה אמר בני לתת לו שטר על המבורג, אבל לסוחר נודע כל הנעשה כאן ולא רצה להרפות ממנו ובקש לאסרו בברלין. ומה היה אפשר לבני לעשות? הוא ידע כי חותנו יתן לו אפילו להרקב בתוך התפיסה במקום לעזור לו אפילו בק' ר"ט. ולפיכך אמר אל הסוחר: אתה רואה שכאן לא תשיג כלום, אנכי אסע אתך להמבורג, אמי ואחי לא יעזבוני; ואתה הלא תוכל להושיבני במאסר גם בהמבורג, ובני ר' ליב כתב לי תיכף: ביום ו' אבוא אליך, אינני יכול לפרוט לך את הסבה, הכל אספר לך על פה. את המכתב קבלתי יום א' לפני בואו. אפשר לשער מה היה מצב רוחי, כי הבינותי שאין זה מבשר טוב, אחרי שידעתי כי חותני לקח כל מה שהיה לו, ובני נשאר חייב ואין לו במה לשלם. מהרה נפתר החלום. ביום ו' בבוקר בא שליח ובשר אותי כי בני ר' ליב נמצא בבית הסוחר פלוני, ומבקש שאבוא אני או אחד מבנַי שמה. נבהלתי במאד בלי שעור וערך, לא יכולתי לעשות אף צעד אחד. הלך אליו בני ר' מרדכי והביא לי משם את הבשורה המעציבה. התיעצתי עם גיסי ר' יוסף סג"ל וגיסי ר' אליהו סג"ל מה לעשות, כי אם ימשך הדבר ושאר בעלי החובות יודעו מזה, אז יאבד לגמרי. לסוף החלטנו לקחת אלף ר"ט מהעזבון ולהצילו מיד הסוחר הנוגש, ובני [ר' ליב] ישב בבית הסוחר עד לפנות ערב, וביום א' בהשכמה אשלחהו להאמל עם גיסי ר' שמואל בון ושם ישהה אצל חתני ר' שמואל עד שנראה איך יפול דבר. וכך נעשה, הדבר עלה חי בכסף רב. בני ר' ליב ישב בהאמל. בטרם שהגיע להאמל היה צריך לעבור דרך הנובר. מחותני הקצין ר' יעקב הנובר היה אמנם משתתף בצערו, אבל כל דבר לא עשה בשבילו. הם שלחו לי מהנובר מכתב תנחומים וגם אנכי עניתים דברים כראוי להם והודיתי להם על דברי הנחמה. אבל מעצם הענין לעזור לבני להחלץ מצרתו – הוא הלא איש צעיר, הקב"ה עוד יכול לעזור לו – היה רחוק לגמרי. הוא רק כתב שאם בני נתן ובני מרדכי יערבו בעדו יתן לו ת"ק ר"ט. ומתוך מעשה זה אפשר היה להִוָכח, שאין לחשוב איש לידיד נאמן אלא אם נבחן תחילה. חשבתי שר' יעקב זה, ידידו של בני ובעלי זצ"ל, ימהר לתמוך בבני באלפים ולהציל את כבודו, אבל לחנם בטחתי בו.

ובכן ישב בני ר' ליב בהאמל חצי שנה. אחר כך נסע הקורפירסט מברנדנבורג להנובר. הדבר הזה נודע לי תיכף וכתבתי לגיסי ר' ליפמן, שישתדל לפני הקורפירסט להשיג בשביל בני תעודת מסע חפשית כדי לנסוע לברלין ולהציל שם מה שנשאר לפלטה ולהשתוות עם בעלי החובות, כי בני היה נכבד בעיני יהודים ושאינם יהודים וגם כלם יודעים שהוא הפסיד כל מה שהיה לו רק בעטים של ריקים ופוחזים ימ"ש,[101] מפני שהיה טוב הלב יותר מדי ומאמין בכל אדם. עוד היו קצת חובות קטנים שהיה יכול לגבות וחשב שה' ירחם עליו וישיבהו למעלתו הקודמת. אבל כנראה האלהים קצף עלינו מאד… ובכן נסע בני ר' ליב לברלין והתחיל לנסות כחו שוב פעם, סתם חור אחד ופתח אחר, כמו שנהוג אצל אנשים כאלה.

כמו שספרתי שדכתי את בתי היקרה עם חתן מברלין בזמן שחשבתי שבני נמצא במצב מזהיר, אבל עכשיו אחרי שבא עליו האסון בעוה"ר, בחלה נפשי בברלין, ומלבד זאת אמר לי בני ר' ליב, כי אין לחתן כל כך הרבה מעות כמו שהבטיחו, ואף על פי שהוא [ליב] בעצמו העיד על זה, אבל המעשה היה בזמן שהיה במיצר, והמחותנים הלוו לו אז כסף –  מה שקרב את אסונו – והוא היה מוכרח לכתוב כרצונם. ספרתי את הדבר לקרובַי ולמכירַי, כי כבר הגיע זמן החתונה העלובה. אז כתבו לי מברלין כי לחתן יש לא יותר מג' אלפים ר"ט וחצי וגם חצי בית. ואנכי לא חפצתי לעשות את השדוך אחרי שלא קימו לפי התנאים. וכך עברה עוד שנה בחליפות מכתבים והתראות– וסוף סוף ממש סחבוני בשערותי והייתי מוכרחת לנסוע עם בתי לברלין לחתונה. הנדוניא של בתי תי' נשארה כאן בהמבורג אצל אנשים נאמנים על רווחים בברלין. אף על פי שנסעתי "בשמחה רעה" אל החתונה העלובה בידעי מה שנעשה עם בני ר' ליב, והייתי מוכנה לקבל שם תענוגים רעים, גם השדוך היה למרות רצוני, אבל בעוה"ר סופו מוכיח על תחלתו, כאשר אספר להלן. ובכן נסעתי עם בתי אל החתונה לברלין והתארחנו אצל בני ר' ליב. ואף על פי שלא היתה לי נחת רוח מבני אבל עברתי על מדותי והסתרתי מה שבלבי שלא להשבית את השמחה של בתי. מה אכתוב על מצבו של בני? השי"ת ירחם עליו, הוא עשה כל מה שהיה בכחו, אבל גם אם לבי כמעט שלא פקע בקרבי לא הראיתי את צערי בחוץ, והחתונה נגמרה בכל הכבוד. הקצין ר' יהודה ברלין ואשתו וכל בני ביתו עשו לנו כבוד והשתתפו בחתונה, מה שהתמיה את כל העולם, כי הם לא השתתפו בשום חתונה  של הוינאים, ולכלה נתנו מתנה חשובה, ולאחר החתונה הזמינו את החתן והכלה והכינו בשבילנו סעודה חשובה.

אחרי שעבר כל זה הכינונו עצמנו לשוב לביתנו ברוח נכאה ובלב מלא יגון, לאחר שראיתי את מצבו הרע של בני ר' ליב סג"ל, ורק קוינו לה', אולי ירחם עליו, ויעזור לו לשוב למצבו הקודם. וכך נסענו להמבורג ואת בתי היקרה והחסודה עזבתי בברלין, ובעו"ה לא ראיתיה עוד. אין לתאר את הצער הגדול שהיה לי ולבתי החסודה בעת שנפרדנו. כאלו לבי נבא לנו מראש, שלא נוסיף עוד לראות אשה את רעותה בעולם השפל הזה, ואנחנו נפרדנו לנצח. באתי להמבורג ובכל יום קבלתי מכתבים מבתי תי' שהתענגתי עליהם מאד אף על פי שסבלה הרבה צער מבני ר' ליב, אבל כבת חסודה וחכמה לא רצתה להזכיר מזה דבר. כנראה היא צפנה בלבה את הצער, כי חדשים לבקרים באו הפגעים. ראשונה שאי אפשר היה לו לשבת בברלין יותר, והיה צריך לברוח משם וללכת לאלטונה תחת חסותו של הפרזידנט. היסורים ושברון לב שסבלתי בשביל זה וגם מבעלי החובות שלו יהיו כפרה בעד עוונותינו. בכל יום ויום הוצאתי על זה הרבה מעות. בני חלה במחלה מסוכנת ובכל יום הייתי שולחת שני רופאים מהאמבורג לאלטונה ומשרתים ושאר צרכים, שעלו לי בהרבה מעות. אחר כך הוא נתרפא. והנה בתי הצנועה הנדלי ע"ה חלתה בברלין והמחלה הצעידה אותה למות, לצערי הגדול ולצער כל האנשים אשר הכירו אותה. אהה אלהים! מה גדול היה עונש זה בשבילי! צעירה, יפה כתמר וחסודה, אבדה ממני! איזה צער גדול היה לכל האנשים בברלין, וביחוד לחמותה שאהבה אותה מאד – אי אפשר לכתוב הכל, אבל מה יעזור כל אלה? הדבר הזה קרה י"ז שבועות אחרי חתונתה. לא אתעכב בזה הלאה, לפתוח שוב את פצעי לבבי. לאחר ה"שבעה" כתב לי בני ר' ליב סגל שאבוא אליו, כשבאתי אליו ל"אלון בכות" הוא בכה ואנכי בכיתי, בני ר' ליב נחם אותי כמה שהיה יכול. לאחר זה אמר לי: אמי היקרה! מה יהיה הסוף? אנכי איש צעיר ומתהלך "פועל בטל"; אחותי הצנועה ע"ה מתה. לא נשאר ממנה זרע, בעלה מחויב להשיב את הנדוניה שלה שהיא ירושת אחיה; אם אחי ירחמוני רק הפעם הזאת ויעזרוני בכסף ירושה זו, שאוכל להתפשר עם בעלי החובות למען אוכל לבוא להאמבורג, אנכי מקוה בס"ד, לשוב לתחיה. לבי היה מלא צער ומתוך דמעותי המרות לא יכולתי לדבר כלום. אחר כך אמרתי: איזו רשעות היא מצדך! אתה יודע שאחיך נדלדלו על ידך, ואינם יכולים ממש בעוה"ר להתקים, ועתה כאשר השיגו את הכסף העלוב נגד רצונם, אתה רוצה לגזול אותו מידם. אחר כך בכינו תמרורים שנינו כשעה ולא יכולנו לדבר דבר. לבשתי בשתיקה את אדרתי, ובנפש מרה שבתי להמבורג ולא אמרתי לבני כלום. אבל בני ר' ליב לא חדל מזה ושלח מכתבים לבני ובקש מהם כי הם יעזרו לו, ואחרי שהם רחמנים בני רחמנים הבטיחוהו לעזור לו, והדבר הזה נעשה בזמן קצר, והוא התפשר עם בעלי החובות, ובא אלי להמבורג. ולמחותני ר' הירש נודע הדבר הזה ושלח את בתו, אשת ר' ליב עם תינוק, גם כן אלי להמבורג ושלח לבתו בכל שבוע ב' ר"ט להוצאה. ומה יכולתי לעשות? עלי היה לקבל הכל באהבה.

בזמן ההוא הייתי עסוקה בסחורות רבות והייתי מוכרת בכל חדש סחורה בעד יותר מן ה' או ו' מאות ר"ט. מלבד זאת הייתי נוסעת פעמים בשנה ליריד ברונשווייג והייתי מוכרת סחורה בעד כמה אלפים, ואפשר היה לי לקוות כי יחזור לי הנזק שהיה לי מבני ר' ליב, אילו היתה לי מנוחה. סחרתי יפה בסחורות שונות. באו אלי סחורות מהולנד, גם בהמבורג קניתי הרבה סחורות ומכרתי, והיתה לי חנות עם סחורה. וגם לא חסתי על עמלי בקיץ ובחורף, וכל היום הייתי רצה בעיר. גם היה לי מסחר יפה במרגליות הנמכרות במשקל, שהייתי קונה מכל היהודים, מפרידה את המרגליות למיניהן ומוכרתן, בידעי את כל המקומות. גם היה לי קרדיט גדול. כשהיה זמן הבורסא והייתי צריכה לכ' אלפים ר"ט היו מלוים לי, אבל כל זה לא היה שוה לי, בראותי את בני ר' ליב, איש צעיר, למדן וירא שמים, הולך לאבדון. פעם אחת אמרתי לו: בעוה"ר איני רואה שום תכלית בשבילך, ואצלי המשא ומתן הולך וגדל והוא קשה ממני, עזור נא לי ואני אתן לך שכרך ב' אחוזים ממאה מכל אשר אמכור. בני קבל את דברי בשמחה רבה וגם נעשה חרוץ מאד והיה בודאי מצליח, לולא טוב לבו שהיה יותר מהמדה. על ידי נעשה מודע ומכיר לסוחרים והיה לו קרדיט אצלם, וכמעט שכל מה שיש לי נמצא תחת ידו.

בני ר' יוסף סג"ל היה אז בחור בן י"ד שנה, בחור נאה ויודע בלמודים והייתי רוצה לשלחו לאיזה מקום ללמוד ולא ידעתי אנה. והנה היה מלמד אחד אצל איציק פולאק, אברך חשוב ולמדן גדול מליסא. כששמע האברך שאני רוצה לשלוח את בני ללמוד, הוא בא אלי ובקש ממני שאמסור את בני על ידו, והוא אינו מבקש לא בעד מזונות ולא "מעות רבי"[102] עד לאחר ב' שנים, עד שיביאהו לידי הבנה מדעתו בהלכה [בגמרא עם] תוספות. שאלתי וחקרתי על אדותיו, וכולם יעצונו לבטוח בו. ובכן עשיתי עמו חוזה, ובני נסע בשם אלהי ישראל עם הרבי שלו לליסא. והייתי מקבלת ממנו מכתבים ממש בכל שבוע, כי הוא מאושר מאד, הרב מוצא חן בעיניו ועוסק עמו בתורה כהוגן. יותר מזה לא בקשתי. אולם כעבור י"ב יום כתב לי בני יוסף סג"ל ובקש ממני מאד: היות שבליסא עכשיו יקרות גדולה ורבו טרוד מאד להשיג מעות וזה מפריע קצת בעד הלמוד, לכן תשלחי לו שכר מזונות ושכר למוד בעד חצי שנה, אעפ"י שזה לא הותנה בינינו, ואז יוכל הרבי לעסוק בהוראה בלי מפריע. יש לו עוד תלמידים מהמבורג, והאבות שולחים לו מעות, תעשי נא גם את כמוהם. בשבילי אחת היא – אם לשלוח לו המעות עכשיו או אחר כך, אחרי ששמעתי מפי עוברים ושבים, כי הוא לומד בחשק, שלחתי לו את המעות כבקשתו, אבל כשעבר חצי שנה קבלתי מבני יוסף מכתב ביום ו' עש"ק בשעה שהלכנו לבית הכנסת, ובו כתוב: אמי היקרה! הלא יודעת אתְּ  היטב כי תמיד הייתי בן נאמן לך ולא עשיתי כלום נגד רצונך ולפיכך, אמי הטובה, תעשי נא גם אַת עמי חסד ולא תתני שימסרוני בידי "אינם נמולים", כי על אמי היקרה לדעת, כי הקהלה ליסא חייבת הרבה לפריצים ואין לה במה לשלם לא הקרן ולא הרוחים, ואינה מוצאת עצה מה לעשות, ולפיכך הם מקבלים למסור את בני האשכנזים לערבון, בידעם כי האשכנזים בודאי יפדו את בניהם. את הדבר הזה מסרו הפרנסים בסודי סודות לרביים[103] כי יקחו מהם את התלמידים האשכנזים. ובחור אחד גלה לי את הדבר בסוד, ולפיכך לא כתבתי את המכתב הזה בכתב ידי אלא בקשתי את הבחור שהוא יכתוב בשבילי, כי רבי משגיח עלי בהשגחה פרטית יתרה וקורא את כל מכתבי. משום זה, אמי היקרה, למעה"ש תכתבי לחתנו של טוקילס, שיתן לי נ' או ס' ר"ט שיפשר ביני ובין רבי, וישלחני בסוד מכאן, ואחלץ מהם. בשם ה', אל נא תתרשלי בדבר כי אם תתמהמהי וחלילה ימסרוני בידיהם, הלא זוהי ארץ פולין, אז תצטרכי לשלם סכום יותר גדול  עשר פעמים. ולכן אמי היקרה, אל תעזבי את בנך בגלל איזה סכום קטן והצילני שלא אפול בידיהם, כי אז קשה יהיה להחלץ מהם.

כשקראתי את המכתב כמעט התעלפתי, שלחתי אחר בני ר' מרדכי סג"ל ונתתי לו את המכתב וגם הוא נבהל, אבל זה היה יום שבת. במוצאי שבת החלטנו כי בני ר' מרדכי יסע תיכף לליסא וישתדל להביא את בני יוסף הביתה. ובני ר' מרדכי נסע לברלין ומשם לפרנקפורט דאדר, אבל כשרצה לעבור דרך השער של פרנקפורט דאדר והנה נגדו בני ר' יוסף סג"ל בתוך עגלה פולנית. כשראהו בני ר' מרדכי סג"ל צוה עליו לרדת מהעגלה ודברו יחד, ובני ר' מרדכי שאל אותו איך בא פתאום הנה ומהו דבר המכתב ששלח לאמו? והוא הראה לו את המכתב. בני ר' יוסף קרא את המכתב ואמר: אינני יודע מזה כלום, בודאי שאותו כתב הרבי שלי ימ"ש, בחשבו להוציא ממני מעות, כמו שהוציא ממני עד עכשיו יותר ממה שאנו חייבים לו. הוא גזל את כל המטלטלים שלי גם את כפתורי הכסף ממעילי הסיר ונתן במשכון. וכשדרשתי ממנו העליל עלי, כי אנכי הוצאתי את הכסף בזלילת ממתקים ואת הכפתורים נתן בערבון למעני, ובראותי כי מזה לא תצא טובה בקשתי את חתנו של טוקילס שיתפשר עמו, והוא התפשר עמו ונתן לו ל' ר"ט ולקח אותי ממנו וישלחני הנה, וברוך ה' כי נפטרתי מהרשע הזה, שלא לימד אותי כלום. בני ר' מרדכי שמח מאד על הפגישה הזאת ויחדו חזרו להמבורג, וכל הדרך עברה עליהם בשמחה. לקחתי מלמד חשוב בשבילו אל ביתי.

בזמן ההוא קרה בהמבורג מעשה רב ביהודי אחד, בעל הבית באלטונא, ושמו אברהם מיץ הי"ד. זוגתו היתה קרובתי, שרה בת אליהו כהן ע"ה. בטרם שבא להמבורג ישב בהרפורט, והיתה לו שם אשה, בתו של ליב הרפורט. ב' שנים לאחר חתונתו מתה האשה, ואחר כך הוא בא להמבורג ונשא פה את שרה הנ"ל. היו לה לערך ג' אלפים ר"ט ויותר, אבל הוא היה גר בהמבורג ולא ידע את דרכי המדינה ומשא ומתן ונעשה אחרי שנים אחדות יורד מנכסיו, וישב באלטונא ועסק בחלפנות. פעם בבקר באה אשתו ושאלה את כל קרוביה אולי ראו את בעלה באותו הלילה, אבל לא מצאה איש שאצלו לן, והאשה היתה שרויה בצער גדול. יש אומרים כי היא רבה עמו, והוא ברח מפניה. וכך עברו כמדומה לי ג' שנים. כל אחד דבר מה שהמציא בדמיונו. אחדים דברו רעות עליו, ואנכי איני רוצה לפרוט על הקדוש הי"ד, אבל זוהי חולשתנו האנושית בעוה"ר לדבר באחרים מה שלא ראינו בעינינו. ובכן ישבה שרה יותר מג' שנים אלמנה חיה עם יתומיה האומללים ונתנה לאנשים לדבר תועה בבעלה בטוב בעיניהם. אחרי זה היה מעשה בבעל הבית אחד מהמבורג (אהרן בן משה) איש ישר, אמנם לא עשיר, אבל התפרנס הוא ואשתו וארבעה ילדים בישרנות. הוא היה חלפן, ודרכם של חלפנים שכל היום הם רודפים לבקש מחיה ולעת ערב בזמן המנחה הולך כל אחד הביתה ומשם לבית הכנסת, וכל אחד יש לו חברה, יושבים יחד ולומדים, ואחר כך שבים הביתה. היתה עת מאוחרת בלילה. האשה חכתה לבעלה שישוב מהחברה שלו ולאכול יחד ארוחת הערב, אבל תקותה היתה לריק. היא סובבה את כל הבתים של קרוביה ולא מצאה כלום. וכך בעוונותינו הרבים אבד האיש, ותהי צעקה גדולה. אחד אמר כי ראו אותו במקום אחד והשני אמרת אחרת; בצהרים באו אנשים אל הבורסה ושוחחו עד הדבר הזה, אמר ר' זלמן בנו של ר' מאיר העקשיר: אתמול היה אדם אחד אצלי שהיה בידו קצת זהב ושאל מעמי אם יש לי ו' או ז' מאות ר"ט אלך עמו כי בביתו יש אחד זר ואפשר לקנות ממנו זהב ואבנים טובות, אבל אצלי לא היו מעות ולא הלכתי עמו. במעמד זה היה אחד ששמו ליפמן ששאל אותי מי הוא האיש ההוא ומה מעשהו. ענה ר' זנוויל ככה וככה. על זה אמר ליפמן: אנכי יודע את האיש, וגם יודע אצל מי הוא משרת, ואינני סומך עליו שתצא ממנו איזה טובה. שמועות כאלו נפוצו בהבורסה, וכל אחד הלך לביתו וליפמן בא לביתו ואמר לאשתו: היודעת אַת מה אני שחפץ להגיד לך? האיש המשרת אצל בנו של האדון הפקיד בחברת האניות היה אצל שמואל העקשיר ורצה לקחת אותו עמו אם יש לו ו' או ז' מאות ר"ט. אני ירא שהאיש האומלל הלך עמו והם הרגו אותו. אז ספקה האשה בראשה ואמרה: בעוה"ר נזכרתי עכשיו שהאיש ההוא היה גם אצלי ורצה שאנכי או אתה נלך עמו. אתה יודע בודאי כי האדון הזה איש רע הוא; הוא רוצח, ובודאי כי היהודי הישר נרצח בביתו. האשה שהיתה חרוצה מאד לא רצתה לנוח עד שהדבר הזה יתגלה. אבל בעלה אמר לה: משוגעת! גם אם נאמר שכן הוא מה אפשר לעשות? הלא זוהי המבורג, אסור להוציא הגה מפינו,[104] וכך עברו ימים אחדים, הספיקו רק להשפיע על המועצה שתכריז על ידי "טראממיל-שלאג",[105] כי מי שיודע איזה דבר על אודות היהודי שאבד יבוא להגיד אם הוא חי או מת, והוא יקבל מאה דוקאטים פרס, ואת שמו לא יגלו. אבל איש לא בא להגיד מה שהוא והדבר כמעט נשתקע, כמן שנהוג בעולם; גם דבר שהוא חשוב מאד אם איננו בא לידי מעשה הרי הוא הולך ונשכח. אולם האלמנה החיה והיתומים ישבו עצובים. למחרת בשבת לא יכלה האשה של ליפמן לישון, כמו שקרה לאותו מלך בספרד ששאל מתלמיד-חכם אחד מהו פירוש הפסוק "הנה לא ינום ולא יישם שומר ישראל", והתלמיד-חכם ענה לו כפשוטו. אמר לו המלך: לא זהו הפירוש האמתי כי אם אלהים שהוא שומר ישראל אינו נותן לאחרים לנום ולישון. בלילה הזה הכינו בשבילכם "ממזר-בלבול"[106] והייתם כולכם אבודים, אבל אלהים השומר אתכם עשה שלא אוכל לישון וראיתי איך שהשליכו את הילד לבית יהודים, אם לא הייתי רואה זאת בעיני היו הורגים את כל היהודים.[107] וכך גם אשתו של ליפמן לא יכלה לישון ובכל בוקר היתה מביטה בחלון, כי ביתה היה בדרך העתיקה ששם היה פַסַג' (מבוא מפולש), שדרכו עוברים ושבים לאלטונה. זה היה יום ו' בלילה והאשה לא יכלה לישון וכמשוגעת התהלכה בבית. הבעל גער בה ואמר כי כך תוכל לבוא לידי שגעון גמור, אבל היא ענתה: אי אפשר לישון כל זמן שלא נקום את דם ההרוג, היא איננה יכולה לנוח. היא יודעת ברור ולבה אף הוא נבא לה, כי רק האיש הזה הוא הרוצח. כאשר האיר הבקר, והיא עמדה על יד החלון והביטה לדרך ראתה כי האיש ההוא עם אשתו הולכים ועל ידם הלך עבד וארגז גדול לפניו. אז קראה האשה: עזרני נא אלהי! עכשיו באה עת תענוגי, והיא רצה ולבשה את סינורה ואת מעילה ויצאה מהבית. הנבעל קפץ ממטתו ורצה לעצור בעדה, אבל לא היה יכול לעשות כלום. היא רדפה אחרי אותם האנשים –  הם הלכו לאלטונה אל הנהר אֶלבה והעמידו את הארגז על יד המים. האשה – שמה היה רבקה – היתה מאמינה שרק הוא הוא הרוצח, ובתוך הארגז נמצא ההרוג. והיא רצה אל האנשים באלטונה ובקשה לעזור לה. בשם ה', כי היא יודעת ברור מי הוא הרוצח. אבל האנשים לא רצו ביותר להתערב בדבר ואמרו: אמנם אפשר מה שהוא להתחיל, אבל אין איש יודע מה יצא מזה בסוף. אך היא הוסיפה לצעוק כי ילכו עמה אל הפרזידנט. ולכן הלכו עמה שני בעלי-בתים אל הפרזידנט וספרו לו הכל. והפרזידנט אמר: אכן אתם מתחילים באיזה דבר, אבל אם לא תוכלו להביא ראיות ברורות, אני אקח מכם את כל רכושכם. ורבקה זו עמדה בשֶלה ואמרה: תוכל לקחת את כל מה שיש לי וגם את נפשי. אני מבקשת אותך בשם ה', אדני הפרזידנט, שלח נא ותפוס את הרוצחים עם כל החפצים שעמהם. והפרזידנט שלח שוטרים וחיילים לתפוס והם כבר עלו על הספינה ורצו לנסוע להרברג, הרחוקה שעה מאלטונה. ואם היו מגיעים להרברג היו כבר חפשים, כי היא תחת ממשלה אחרת. אבל השוטרים הגיעו לזמן הנכון והביאו את הרוצח ואת האשה ביחד עם הארגז אל הפרזידנט, והפרזידנט צוה ופתחו את הארגז, אבל בארגז לא נמצא כלום מלבד חפצי הרוצח ואשתו. אפשר לשער איזה פחד גדול נפל אז על היהודים האומללים. דרשו וחקרו את הרוצח בכל האופנים, אבל הוא לא רצה להודות. אדרבה הוא כך סבב את הדברים עד שנפלה אימה על היהודים. הרוצח היה ממשפחה תקיפה, וכל היהודים שבהמבורג היו צפויים לגֵרוש. אבל רבקה לא חדלה מדבר: אני מבקשת מאתכם, יהודים יקרים, אל תתמהמהו ותראו כי ה' יעזור לנו. ובחפזון גדול מהרה ללכת מאלטונה להמבורג ובשדה בין אלטונה להמבורג פגשה באשה שהיתה משרתת אצל הרוצח, ושרבקה הכירה אותה היטב. זו היתה אותה האשה שהזמינה את היהודים אם יש להם ו' או ז' מאות ר"ט ללכת אל בית אדונה. ורבקה אמרה לה: לאשרך ולאושר אדונך ואשתו נפגשת עמי עכשיו, כי אדונך ואשתו תפוסים באלטונה על שהרגו את היהודי, והם כבר הודו על הכל, ורק מחכים עד שתבואי את ותודי גם כן, ואחר כך כבר עומדת ספינה הָכן שתסעי מכאן אַת ואדונך ואשתו, כי אין לנו כונה אחרת אלא להודע שאברהם מת ואשתו תוכל להנשא לבעל אחר, רק לזאת אנו מתכוונים. ועוד הוסיפה לשוחח עמה. ורבקה זו היא אשה פקחית יודעת לדבר בשפת חלקות, והאשה נפתחה וספרה לה כל, איך שהיא מצאה את אברהם אצל הבורסא, אחרי היתה אצל בעלה של רבקה ואצל ליפמן ושאר בני ישראל. אבל גם אחד מהם לא רצה ללכת ורק את אהרן האומלל מצא האסון הזה. לאסונו היה עמו כיס גדול עם כסף. והיא הראתה לו שרשרת זהב ואמרה שאיזה אופיצר נמצא בבית אדונה שיש לו למכור הרבה זהב ואבנים טובות; ואהרן זה הלך עמי וכאשר בא כבר היתה במת המטבח ערוכה בשבילו. אדוני הוליך את האיש למטה אל חדרו ואנחנו ביחד הֵמתנו אותו וקברנו אותו מתחת למפתן. והשפחה אמרה אחר כך: רבקה הנני מגידה לך מה שבלבי, אני מקוה כי לא תביאי אותי לידי אסון. אמרה רבקה אל השפחה: טפשה את, אינך יודעת מה נאמנה אני. כל מה שאני עושה אני מתכוונת רק לטובת אדונך ואשתו, כי יוכלו לצאת לחפשי מאלטונה, וכשתבואי שמה ותגידי את הדברים האלה לאנשים, הכל יהיה טוב ויפה.

ובכן הלכה רבקה עם השפחה אל הפרזידנט, והוא חקר אותה. אמנם מתחילה התחילה לגמגם ונתחרטה על כל מה  שאמרה תחילה, אבל  מה שכבר הוציאה מפיה אי אפשר היה להחזיר, ומכל שכן הגידה היכן ההרוג קבור, ולכן אמרה כבר הכל מה שאמרה לרבקה. לאחר זה חקר הפרזידנט את הרוצח ואת אשתו כל אחד לבד, ושניהם כפרו ואמרו: כל מה שהגידה השפחה שלנו בדתה מלבה כדרך אשה זונה. אז באנו שוב במבוכה והפרזידנט אמר: אני איני יכול לעזור לכם עוד, ואם על סמך דברי השפחה אבחן אותו בענויים והוא בכל זאת לא יודה, איזה משחק הוא זה? אתם צריכים לבקש את דינכם בהמבורג ומהרה בלי שום איחור להשיג רשיון מהממשלה שם לפתוח את קבר המת, וכשתמצאו את ההרוג במקום שהעידה השפחה, אז אנכי כבר אדאג להוצאות המשפט. הפרנסים תיכף השתדלו בדבר לתת להם עשרים חיילים ולחפור במקום שהעידה השפחה, ואם ימצאו את ההרוג יביאוהו לקבר ישראל לאלטונא. והמושלים אמרו: דעו נא, אם לא תמצאו את ההרוג סכנה צפויה לכולכם. הלא אתם יודעים את ההמון שלנו בהמבורג, אי אפשר יהיה לעצור בעדו [שלא יעשה בכם פרעות], אבל רבקה היתה גם שם ועוררה את הפרנסים שלא יסוגו אחור, באמרה כי היא יודעת ברור שימצאו את ההרוג, כי השפחה גלתה לה את הדבר הזה בכל לבה והוכיחה באותות ובמופתים. אז לקחו עשרה אנשים אמיצי לב וסַפָּנים אחדים, שידעו אותם בתור אנשים נאמנים ונלבבים, ושוטרים אחדים, ובשם ה' הלכו אל בית הרוצח, שהיה לא רחוק מבית המטבחיים העתיק שעל יד בערליי (?). בתוך כך היתה צעקה גדולה בכל העיר, כל בעלי המלאכה וכל ריק פוחז כששים רבוא באו לבית הרוצח ואמרו שאם היהודים ימצאו כאן את ההרוג מוטב, ואם לאו לא נשאיר פרסה אחת מבני ישראל ח"ו. אבל המקום ב"ה לא השאירנו הרבה זמן בתוך צרותינו, ומיד כשבאו האנשים אל הבית חפרו במקום הידוע ומצאו מה שחפשו, אולם "עין בוכה והלב שמח": בכו בראותם את הצעיר המסכן בן כ"ד שנים לערך נמצא הרוג ושמחו שהקהלה יצאה מדי סכנה ומיד יראו בנקמה. קראו לכל מועצת [העיר] והראו להם את ההרוג,  שנמצא באמת באותו מקום שהעידה השפחה, והמועצה ערכה פרוטוקול ונתנה [ליהודים] על זה תעודה. שמו את ההרוג בעגלה והוליכוהו לאלטונא. קהל רב הלך אחריו, ספנים ובעלי מלאכה אין מספר, אפשר מאה אלפים איש, אבל איש לא הוציא דבר רע מפיו. אף על פי שזהו עם קשה, ובשעת שלוה סבלו [היהודים] מהם הרבה צרות ורשעות, אך עכשיו עבר הכל בשלום, וכל אחד חזר למקומו בשקט. למחרת לקחו הקצינים הפרנסים את התעודה והביאו אותה אל הפרזידנט לאלטונא. והנה בידו היה הרוצח והעדות. גם בעיני היהודים היה יותר טוב שהמשפט יהיה באלטונא. הפרזידנט קרא שוב לרוצח והטיף לו דברי מוסר והראה לו את העדות, והוא הודה על הכל. האלמנה קבלה קצת מהמעות שהיה ביד בעלה הי"ד. ובכן עוד החזיקו את הרוצח תפוס עד שיעשו משפטו. בתוך כך ישבה שרה העלובה אלמנה-חיה  עגונה. כמו שכתבתי, לא היתה שום ידיעה מבעלה, הי"ד, וכמו שכתבתי היתה סובלת מדבות שוא, אולם אחרי מקרה הרצח החדש הזה והכל ידעו את הרוצח, אז נזכרו כי הרוצח הזה גר מתחילה, בטרם שעבר את ביתו, בבית אביו ב"חברת הספנים", שהוא בית מסעדה מפואר בהמבורג. הוא נמצא על יד הבורסא ויהודים ושאינם יהודים באים שמה ושותים מכוסות של כסף. ובנו של בעל המסעדה היה מכירם של הרבה יהודים. אחרי שנודע שבנו של בעל המסעדה הוא הרוצח נזכרו כי בעלה של האלמנה שרה היה חלפן והיה יוצא ונכנס בבית המסעדה הזאת, וחלפנים היו גם כן יוצאים ונכנסים אל תוך בית המסעדה, והיו מקבלים שם מעות, כי הבית היה נכבד ושם טוב יצא לו.  ושרה ידעה כי בעלה היה מכירו של בן בעל המסעדה הזאת. והיא הלכה ואמרה אל קרוביה: אתם יודעים כי בעלי אבד לפני איזו שנים. עכשיו נודע מי הוא הרוצח [שרצח את אהרן בן משה]. והנה גם בעלי היה יוצא ונכנס בתוך מסעדה זו, ואני בטוחה כי הרוצח הזה הרג גם את בעלי. עזרוני נא, אולי ירחם [ה'] ויוָדע שהוא היה גם רוצח בעלי. ובכן, מה לי להאריך? הלכו אל הפרזידנט וספרו לו כל זאת. הפרזידנט דבר עם הרוצח בדברים רכים וקשים ובענויים גדולים אִיֵם עליו שיודה כי הוא רצח גם את אברהם מיץ. זמן רב לא רצה להודות ואמר שאמנם הוא הכיר את אברהם מיץ, אבל לא הוא הרגו. לבסוף הרבה הפרזידנט כל כך לדבר עמו עד שהודה שעוד בהיותו בבית אביו "בחברת הספנים" הרג את אברהם מיץ, הי"ד, ובתוך חדר קטן מיועד לגבינות יש בור עמוק, לשם הכניס אותו ושפך מלמעלה סיד וכסהו. כשנודעו הדברים האלה רצו הפרנסים אל המועצה שבהמבורג, ובקשו ממנה הרשות, כמו קודם. בקצור גם עכשיו סכנו את נפשם כמו אז ועוד במדה יתרה, כי הבית הזה היה חשוב מאד ואיך יעשוהו עכשיו למקום מקלט לגזלנים, ואם חלילה ההרוג לא ימצא שם? בקצור, ההרוג נמצא שם. עוד היה עליו מעיל של עור אדום וכפתוריו כסף וגם ה"ארבע כנפות" שלו נמצא. ובכן הוציאוהו משם והביאוהו לקבר ישראל.[108] צער גדול היה בתוך הקהלה כאילו שניהם נהרגו באותו יום. הקרובים של קרובתי שרה בחנו את גוף המת, בטרם שבא לקבורה, כי אשתו שרה אמרה שהיו איזה סימנים בגופו, למען יידעו שהנהרג הוא בעלה ולא תשב עוד אלמנה חיה וכך היה והיא קבלה התרה מהרב שהיא מותרת להנשא.[109] לאחר זה יצא משפט הרוצח להמיתו על ידי גלגל ולתלות אותו אחר כך על עמוד ולהדביק את גופו [אל העמוד] בחשוקי ברזל, למען יעמוד למופת לימים רבים. רק האשה והשפחה יצאו זכאות. ביום המשפט היתה מהומה גדולה בהמבורג שכמוה לא היתה ק' שנים במקרי משפט מות. היהודים היו בזמן ההוא בסכנת נפשות, כי נתעוררה רשעות גדולה, אבל המקום ב"ה ברחמיו וברוב חסדיו תמיד בכל יום מקיים מה שהבטיחנו: "בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים" וכו'.[110] את הדבר הזה הכרנו באותו יום, וברוך ה' אשר לא עזב חסדו ואמתו מאתנו, אם אנו בני אדם חטאים היינו רק יכולים להכיר את הנסים והנפלאות שהמקום ב"ה עושה עמנו בכל יום. ובכן הכל עבר בשלום, והסכנה סרה מהיהודים.

עכשיו נשוב לענינינו: בשביל בני ר' יוסף סג"ל הציעו כמה שדוכים, אולם כולם לא מה' יצאו ורק השדוך עם מחותני מאיר שטטהאגין שישב בקופנהגן. ושילשו את הקנס[111] בהמבורג ואת זמן החתונה דחו לשנה אחת. כשהגיע זמן החתונה חשבנו שהחתונה תהיה בקופנהאגן והכינותי את עצמי וחשבתי לנסוע שמה עם בני נתן סג"ל, אבל מאחר שבני נתן סג"ל עמד במשא ומתן גדול עם הקצינים ר' שמואל [אופנהיים] ובני ר' מענדלי, שהרבה משטרותיהם כבר היו בידו, וכבר הגיע זמן הפרעון ועלו לסך כ' אלפים ר"ט, ולא די שלא היתה לבני נתן שום המחאה מהם, כי גם מכתבים לא באו מהם להודיע מדוע נמנעו משלוח את ההמחאה, ומטעם זה לא היה יכול לנסוע עמי לקופנהאגן. הוא היה צריך לשמור על כבודו ועל כבוד הקוריספונדנטים שלו. אפשר לשער איזה צער ושברון לב היו לכלנו והייתי מוכרחת לנסוע לבדי עם בני ר' יוסף סג"ל לחתונה. ה' יודע צרת נפשי באיזה צער ועגמת נפש נפרדתי ממנו. כי לא ידעתי מה נעשה עם הקצינים שבווינה. ובכן נסעתי מהמבורג עם בני החתן ר' יוסף סג"ל ועם מחותני ר' משה בנו של מחותני מאיר שטטהאגין, חתנו של ר' חיים קליף, ובאנו בהצלחה לקופנהגן. כשבאתי שמה חשבתי לקבל מכתבים מבני נתן סג"ל, שיכתוב לי שקבל מהקצינים מווינה מכתבים והמחאה, ואמנם באו אלי מכתבים מבני נתן סג"ל, שבתור בן חביב הודיעני שעדיין לא קבל מכתבים מווינה, אבל שלא אדאג בשביל זה ושאהיה שמחה בחתונתו של בני שי'. אף על פי שלא הייתי שבעת רצון מעסקים כאלה, אבל השלכתי יהבי על המקום ב"ה והסירותי הדבר מלבי. מסרנו איש לאחיו את הנדוניא וקבענו את החתונה לשבוע הבא. ובתוך כך במסתרים תבכה נפשי וממתינה מדואר אחד למשנהו, שיביאו מכתבים מבני נתן סג"ל, והמכתב בא ת"ל יום אחד קודם החתונה, כי הקצין ר' מענדלי שלח לו המחאה טובה וכמה אלפים יותר מאשר היה בני נתן סג"ל צריך לקבל. וגם בקש סליחה על שלא כתב עד הנה, מפני שהוא לא היה בביתו. ובכן ערכנו את החתונה בשמחה ובלב טוב והתענגנו מצדי צדדים. והנה לאחר החתונה נחפזתי לביתי, ולא היה מי שילוני, מלבד משה בנו של מחותני מאיר, אך הוא לא היה נחפז להפרד מאביו ומאמו והוכרחתי להשאר שם עוד י"ד ימים אחר החתונה. אעפ"י שנחלתי שם כבוד גדול, אבל כל זה לא היה שוה לי, כי רציתי להיות בביתי אצל בני. לסוף הציקותי כל כך למשה עד שנאנס לנסוע עמי להמבורג. ובכן נסענו להמבורג ובאנו ת"ל בשלום. קבלתי חשבון מבני ר' ליב מכל הסחורות שעזבתי בידו, והוא נתן לי מכל דבר חשבון טוב שהשביעני רצון.

עוד היו לי ארבעה יתומים: בני ר' זנוויל ע"ה ובני ר' משה סג"ל, בתי פריידה ובתי מרים שי' ותי'. אע"פ שהציעו בשבילי שדוכים יפים שהייתי יכולה לשבת שוב בתוך עושר וכבוד, חשבתי שהדבר הזה יהיה למורת רוח לבנַי, וסרבתי להנשא לאחר –  לאסוני הגדול, כמו שאספר להלן.

כאשר גדל בני ר' זנוויל הייתי לוקחת אותו לעתים ליריד ברונשווייג, אחרי שללמוד לא רצה, יהיה נא לכל הפחות מסוגל להיות סוחר. בני ר' משה עסק בתורה בשקידה ושלחתיו לפרנקפורט ללמוד שם בישיבה. וגם את בני ר' זנוויל שלחתי לשם עם סחורות. ובזמן שהיה בני ר' זנוויל ע"ה בפרנקפורט, קבל גיסי ר' יוסף סג"ל מכתב מר' משה בוֹמְבֶּרג, שגיסי ר' יוסף סג"ל היה לו אוהב נאמן. במכתב ההוא שאל ר' משה עצה מגיסי ר' יוסף אם כדאי לו לעשות שידוך בשביל בתו מהמבורג. המכתב בא אליו בשבת, ואז שלח אחרַי לבוא לביתו. והוא הלך עם אחותו אלקה'לי לטייל בתוך הגן. כשבאתי שמה אמר לי: מזל טוב לך, בנך זנוויל נעשה לחתן. צחקתי ואמרתי: אם הוא נעשה לחתן הלא גם אני צריכה לדעת זאת. אז הראה לי את המכתב של ר' משה בומברג, שהיה אז בוינה, וגם הגאון אב"ד מוהר"ר שמשון [וורטהיימר] כותב גם כן לגיסי ר' יוסף, כי יכתוב לו דבר לַאֲמִתו מה הוא חושב על אדות השדוך הנ"ל. ואני קוראה את המכתבים ואומרת לגיסי ר' יוסף: מכל זה אינני רואה עדיין כי בני זנוויל נעשה לחתן. ענה גיסי ר' יוסף: אנכי ערב לך שאם רק אשלח מכתב לוינה אז בנך יהיה לחתן לבת ר' משה בומברג. ר' משה היה גיסו של הגאון מוהר"ר שמשון מוינה.[112] ובכן כתב גיסי ר' יוסף תיכף על דבר בני ר' זנוויל וע"י שני מכתבים נגמר השדוך. והגאון מוהר"ר שמשון כתב כי תיכף ישלחו את בני זנוויל  אליו לוינה שיהיה אצלו עד החתונה, כי את החתונה דחו לשתי שנים. הבטחות גדולות הבטיחני הגאון מוהר"ר שמשון – "כי למחיה שלחני"[113]  כי עי"ז תבוא טובה לו ולאֶחָיו. ולאחר זה קבלתי כמה וכמה מכתבים מן הקצין מוהר"ר שמשון הנ"ל והראני אותו ידידות. באותו זמן היה בני ר' זנוויל בפרנקפורט דְמֵיין ביָרִיד. וכתבתי לו שהוא נעשה לחתן עם בתו של ר' משה ברומברג ושתיכף אחרי היריד יסע לוינה ויהי שם עד מועד החתונה. ובכן נסע בני מפרנקפורט דמיין לוינה ובשעה טובה הגיע לשם, והקצין אב"ד מוהר"ר שמשון קבל אותו בכבוד, וכתב אלי שהחתן מצא חן בעיניו ותיכף שכר לו רבי. ובכן ישב בני זנוויל בוינה, והוא עודנו צעיר מאד ועשה מעשה נערות, והגאון מוהר"ר שמשון לא הרבה להשגיח עליו, ובני הוציא הרבה כסך במשך ב' השנים. אמנם בני ר' זנוויל כתב הכל ובקש שיכניסוהו לחופה, כי לא רצה להשאר עוד בוינה, אבל אחרי שהכלה היתה צעירה מאד וקטנה [בקומתה] היה ג' שנים בתור חתן. לאחר זה היה חותנו ר' משה בוינה ועל פי המכתבים הרבים שהריצותי אליו הסכים שהחתונה תהיה בר"ח תמוז בעיר בומברג, ובני ר' זנוויל כתב לי כי נוסע הוא עם חותנו מוינה ושאכין את עצמי לבוא לר"ח תמוז לבומברג. ואני עשיתי כדבריו, ובתוך כך נסעתי ליריד ללייפציג ומשם אמרתי לנסוע לבומברג.  ואולם הקצין אב"ד מוהר"ר שמשון כתב לי: אחרי שבבומברג יש  הרבה רשעות מצד הגוים ועל כן בקשני לבוא לוינה אחר החתונה ולשבת אצלו בביתו והוא ימסור לרשותי שני חדרים ממבחר חדרי ביתו, וכל משא ומתן שאני רוצה לעשות בידי לעשות כחפצי. ולבסוף קבלתי ממנו גם תעודת מסע מהממשלה. ובכן הכינותי את עצמי ולא היתה בדעתי אחרת, אלא לנסוע מהחתונה לוינה. היו אז אצלי יותר מחמשים אלף ר"ט באבנים יקרות שחפצתי לקחתן עמי לוינה, אבל "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום".[114] ובכן נסעתי ללייפציג עם בני ר' נתן סג"ל ובני ר' משה סג"ל, שהיה עדיין "בחור". ובזמן שהיינו בלייפציג קבל בני ר' נתן סג"ל מכתב מהמבורג שהוא מוכרח תיכף לאחר היריד לייפציג לשוב לביתו בשביל איזו עסקים. ובכן נדחתה נסיעתי לוינה, כי לא חפצתי לנסוע שמה אם בני נתן סג"ל לא יהיה עימי. ולפיכך מסרתי את כל האבנים הטובות שבידי להשיבן להמבורג, אך על סך איזו אלפים לקחתי עמי ונסעתי רק עם בני ר' משה מלייפציג לבומברג והיו לי צרות רבות, כי הדרך רעה מאד ואנכי אשה, ובני ר' משה עוד צעיר מאד, בן ט"ו שנה. אך כשיש מעות בכיס אפשר איך שהוא להתקיים. הנסיעה עלתה בדמים מרובים. ובכן באתי לבומברג בחצי הלילה. וממחרת קבלו את פני המחותן והמחותנת והכלה. אנכי חשבתי כי תיכף בר"ח  תמוז תהיה החתונה, אבל בא קלקול בדבר, מאחר שגיסי ר' יוסף סג"ל כתב בתנאים בלי ידיעתי שהנדן מבני זנוויל יהיה ה' אלפים ר"ט ואצלו לא היה יותר מד' אלפים ר"ט. אף על פי שהדבר נודע לי תיכף בהמבורג, ותיכף כתבתי אל הגאון מהור"ר שמשון שכאן היתה טעות ואין לבני יותר מד' אלפים מעות אשכנז, אבל הקצין מוהר"ר שמשון ענה, כי אין בכך כלום. ישארו התנאים כמו שהם, זה נחשב קצת לכבוד יותר, ולמועד החתונה לא יצא מזה שום פלפול.[115] אבל לעת עתה דבר מחותני בקצין ר' משה אחרת: הוא דורש שלא לשנות ממה שאמור בתנאים והיו בינינו "פלפולים גדולים", ועי"ז נדחתה החתונה, עד שכתב מחותני לוינה, והגאון אב"ד דוינה ענה כי עמי הצדק. בתוך כך רצה  מחותני הקצין ר' משה למוץ ממני עוד משהו, אבל אחרי שנוכח כי אין למוץ ממני עוד, וגם הגיע המכתב  מוינה שעמי הצדק, נערכה החתונה בחצי תמוז בכל הכבוד וההדר שאפשר לבני ישראל, ומצדי צדדים באו [להחתונה] הרבה אנשים נכבדים וביניהם שני בניו של מחותני מוהר"ר שמשון בייארשדורף עם השדכן, כי בהמבורג הציעו שדוך לבני ר' משה סג"ל עם בתו של ר' שמשון בייארשדורף,[116] מאחר שבייארשדורף רחוקה ג' פרסאות מבומברג נתתי לשדכן תשובה, כי אחרי שעלי לנסוע לבומברג לחתונת בני ר' זנוויל, לכן אקח עמי גם את בני משה כדי לראות ולהראות. שני בניו [של ר' שמשון בייארשדורף], שהיו כבר נשואים, דברו עמי ואמרו מה שאביהם רוצה לתת נדוניא, ועניתי כי בשביל זה לקחתי עמי את בני הבחור ר' משה כדי לראות כנ"ל. אחרי החתונה רוצים אנו לעשות נסיעה של טיול לפיורדא שהיא ב' פרסאות מבייארשדורף, ולכן נשתדל בדבר. עוד שדוך אחד הציעו מתוך בומברג עצמה ועוד שדוך אחד מפיורדא, ובכן נועצתי עם מחותני ר' משה בומברג שנעשה ביחד נסיעה של טיול לפיורדא. ראינו את ה"קרן"[117] שבבומברג ואנו רוצים גם לראות את זו שבפיורדא ובבייארשדורף. ובכן עשינו נסיעה של טיול ביחד עם מחותני ר' משה ואשתו ובני ר' מזה סג"ל ובאנו לבייארשדורף וראינו את בת מחותני ר' שמשון והוא ראה את בני, וכמעט שהיה הדבר קרוב  לגמר, אבל היה סכסוך באלף מרק, ונסענו משם יחדיו לפיורדא ושהינו שם לילה אחד. אי אפשר לי לתאר את כל הכבוד שנחלנו שם. בעלי-הבתים היותר חשובים עם נשותיהם בקרו את האכסניה שלנו ועל כרחנו בקשו להוליכנו אל בתיהם. לסוף אי אפשר היה להשיב את פני קרובינו מַן, בנו של ש"ב מרדכי כהן, והלכנו יחד אליו ושם כבדו אותנו יפה מאד. למחרת נסענו משם בלי לגמור את השדוך שהציעו מפיורדא. חזרנו שוב לבומברג והכינותי עצמי לחזור תיכף עם בני ר' משה להמבורג. השדכן שהציע את השדוך ישב בפיורדא, וכל הזמן שהה בבומברג והשתדל מאד שיגמר השדוך מבייארשדורף. אבל אני אמרתי בהחלט שכך וכך מוכרח להיות ולא לשנות. בקצור, השדכן אמר: "רואה אנכי שאתם עומדים על החלטתכם ונכונים לנסוע, ואני מבקש מכם, אמצא חן בעיניכם, ותשארו פה עד שעה שתים אחר הצהרים. אנכי כתבתי הכל לבייארשדורף, ברור אצלי כי לאחר הצהרים עוד קודם שעה ב' אקבל תשובה, והכל יבוא על מקומו בשלום. ואם יצלצל הפעמון שתים ותשובה לא תבוא לא אעכב בעדכם יותר". אני הסכמתי לזה ובתוך כך הכינותי עצמי לדרך. מחותני ר' משה ובני ר' זנוויל רצו ללוות אותנו לכבודנו איזו פרסאות. בשעה זו נערכה סעודה כסעודת שלמה בשעתה. איני יכולה לתאר לכם איזה איש חיל הוא ר' משה וחכם מחוכם ומכבד את כל הבריות בכל הכבוד שבעולם. ובכן בשבתנו בסעודה אוכלים ושותים כבר צלצל הפעמון השעה השלישית ומבייארשדורף אין קול ואין עונה. ישבנו עם החברותא שלנו בעגלות ובשעה חמש יצאנו מבומברג. ואעפ"י שמחותני ר' משה הפציר בי מאד, מאחר שהלילה קרוב, להשאר אצלו ללון ולנסוע משם מחר בהשכמה, אבל אני לא הסכמתי ובשם ה' נסענו. אולם בהיותנו רחוקים רבע שעה מהמקום, והנה השדכן בא רכוב ובקש אותנו למען ה' לשוב תיכף ובומברג, כי ר' שמשון בייארשדורף בא שמה ושם יסודר הכל. אבל אנכי לא רציתי לשוב. אז אמר ר' משה: הנה כאן לפנינו כפר לשוב ושם אכסניה הגונה, והלילה הלא הגיע ואי אפשר בלילה לנסוע, נלון באכסניה זו, ואם ר' שמשון בייארשדורף ובניו רוצים לבוא אלינו –  יבואו. אנכי הסכמתי לזה וגם השדכן היה שמח שעצר בעדנו [מנסוע הלאה], ותיכף חזר לברומברג ובטרם שעברה שעה אחת בא אל האכסניה האב"ד מוהר"ר מנדיל רויטשילד[118] מבומברג ובניו של הקצין מוהר"ר שמשון בייארשדורף ובעל הבית אחד מבומברג, ליב ביבר שמו, ואחיו ר' וואלף, כולם אנשים חשובים ומופלגים בעשירות. בקצור, לא היה בינינו פלפולים רבים ושלשנו את הקנס. ב' הבנים עמדו מצד אביהם וחתמו על התנאים. ובלינו את הלילה בששון ובשמחה למז"ט. ומחותני ר' שמשון בייארשדורף לא היה בביתו, כי היה בבאירייט אצל המרקגראף מביאירייט, שהיה אצלו תקיף מאד ויהודי-החצר שלו, כידוע לכל. והבנים בקשו מאתי כי נעשה עמהם טובה לחלק כבוד לאביהם ולנסוע עמהם לבאירייט. הדבר היה אמנם קשה. אנחנו שכרנו את העגלון להביאנו להלברשטט, עכשיו הוספנו לו עוד ב' ר"ט שיסע עמנו דרך באירייט ומשם דרך נאומברג, כי באותו הזמן היה שם יריד. גם זעקלי ווינר היה עמנו והוא השפיע עלינו בדבריו לעשות כן. מחותני ר' משה בומברג אמר אלי: אם הדבר ינעם לי הוא נכון לנסוע עמי לבאירייט, ואעפ"י שנסיתי בדרך כבוד למנוע אותו מזה לטרוח בשבילי טרחה גדולה כזו, הוא עמד בשֶלו והסכמנו שהוא יסע עמנו בחברותא לבאירייט, וכשבאנו שמה מצאנו או מחותני הקצין ר"ש הנ"ל, והוא שמח עלינו שמחה גדולה. ואחרי שזה היה בתחלת אב ומשנכנס אב ממעטין בשמחה, נערכה סעודה קלה, ובפרט שאז אי אפשר היה להשיג כלום. אבל למחרת שלח מחותני והשיגו כמה מיני דגים חשובים ומאכלי חלב, מה שאפשר היה להכין בחפזון. אחר הסעודה נפרדנו מעליו ואני ובני החתן ר' משה וזעקלי ווינר ישבנו וממש בעינים רטובות נפרדנו מן מחותני הקצין ר' משה. ובכן הפגישה הראשונה המאושרה נגמרה ובאנו בשלום להמבורג ומצאתי את בני וכל משפחתנו בשלום, מה ששמח אותי מצדי צדדים אחרי בלותי בנסיעה י"ב שבועות.

אחר כך לקח השי"ת אליו את קרובתי בילה ע"ה, אשת מוהר"ר בֶּר כהן, שחלתה במחלה משונה, בעצירת המים, ונמשכה כד' שבועות. ואעפ"י שמחותני הקצין, ר' בר כהן היה נאמן לאשתו והשתמש בכל הרופאים אבל כל אלה לא הועילו. כנראה היתה גזרה מן השמים וסבלה הרבה ג' שבועות. אפשר לשער כי עשו כל מה שאפשר להצלתה הן ברפואות והן בסגולות. הקצין ר' בר לא חס על ממונו, אם מעט אם רב, אבל כל זה לא הועיל. וכשראתה קרובתי בילה שבכל יום ויום מצבה הולך ורע וכל הרפואות אינן עוזרות קראה אליה את גיסי ר' יוסף סג"ל ור' שמואל אורגליש[119] וקראה את בעלה ר' בר כהן אליה ודברה עמו ברגש על דבר היתומה גליקל שגדלה בביתה והיתה אז לערך בת י"ב או י"א שנים ושניהם אהבו מאד את הילדה, ובכן בקשה מאד את בעלה מוהר"ר בר שיעשה לה נחת רוח בטרם תמות ולתת לה תקיעת כף שאחרי מותה לא יקח אשה אחרת אלא את היתומה גליקל בת ר' פייביש כהן ור' בר היה בוכה. ובכן הבטיח לה ר' בר בעינים דומעות ונתן על זה תקיעת כף  לר' יוסף ולר' שמואל הנ"ל בקבלת קנין, ועל ידי זה שקטה רוח החולה וגם אמרה: "לא טוב היה בעיניה למות בטרם שידעה שגליקל שלה מובטחה". אולם אֵלי! כמה משונה הדבר ממה שאנו בני אדם רגילים לחשוב!... הם כתבו אל ר' זליג להנובר, אחי היתומה גליקל וגם אותו גדלו ועשו שדוך בשבילו עם הקצין ר' הירץ הנובר[120]  שיבוא לדודתו בילה שהיא חולה מסוכנת וחפצה לראות אותו קודם מותה, כי את שני הילדים הללו אהבה מאד. בתוך כך השפיעו עליה הרפואות והרבה מים יצאו ממנה. חשבו לזהו לטובה, אבל בעוה"ר זה הקריב את מיתתה: ר' זליג מהנובר בא בעוד שקוו שיותר טוב לה. אבל למה לי להרבות דברים, לא עבר יום מעת שבא לבקרה, והמקום ב"ה לקח אותה אליו, לצער בעלה ולצער כל קרוביה ולצער כל הקהלה, כי היתה אשה חכמה וחסודה וידעה למשול ברוח בעלה והוא עשה למענה כל מה שהיה בידו וגם חלק צדקות ביד נדיבה. אבל כנראה הגיעה שעתה ובראש השנה נגזר "מי יחיה ומי ימות". ובכן היא מתה בשם טוב ונקברה. בעלה מוהר"ר בר וכל קרוביה התאבלו עליה מאד, כמו שאפשר לשער, ובפרט מחותני ר' אנשיל ואשתו מוטה שהיתה בת אחותה, וראובן בן אחותו של מוטה, שגם כן נתגדל בבית ר' בר. כלם קרובים ממשפחה אחת עם היתומה גליקל. לאחר השבעה התנחמו קצת בזה כי ביתו של הקצין ר' בר לא יהיה זר להם גם עתה, אחרי שקרובתם גליקל תבוא שמה. אחרי שעבר עוד איזה זמן האיצו קרובי גליקל הנ"ל את הקצין ר' בר כהן, כי יעשה פרסום שהוא עתיד לקחת את היתומה גליקל לאשה, כדי שתהיה לו מנוחה מהשדכנים וירחיקם מעליו, כי אמנם הם לא נתנו לו מנוחה, כי כל מי שהיתה לו בת רצה להשתדך עם ר' בר הנ"ל. ר' בר דחה את הקרובים מזמן לזמן, ואמר שעוד מוקדם הדבר. אולם לסוף גלה שאי אפשר לו לקחת את היתומה לאשה, כי הוא גדל אותה כאב ותמיד התיחס אליה כמו אל בת ואי אפשר שאותה יקח לאשה. ומלבד זאת הוא חשוך בנים וכבר איננו צעיר ואיך יקח אשה שבמשך כמה שנים תהיה לא בת-בנים? ואם ימתין לה איזו שנים עד שהיא תהיה בת בנים מי יודע כמה הם ימי חייו של אדם? ואפשר שלא יוכל לקיים את חובתו. הקרובים נבהלו מדבריו והזכירוהו שהוא הבטיח לאשתו קודם מותה וגם נתן תקיעת כף וקבלת קנין על זה. ענה ר' בר: אנכי עשיתי זאת להפיס את דעת אשתי החולה לעשות לה נחת רוח, ובעצמי הייתי במבוכה שלא ידעתי מה שאני עושה, אני מבקש שגליקל תמחול לי על תקיעת-הכף, נכון אנכי לתת לה נדוניא הגונה ותמצא לה בחור טוב ממני. יחד עם זה אל תפחדו פן יהיה ביתי זר לכם. ואם יש איזו בתולה במשפחתכם שהיא ראויה לנשואין אנכי נכון לקחתה לאשה, ולגליקל אעשה כמו שאמרתי,אבל הקרובים בקשו רק שיקח את גליקל דוקא. הם פחדו פן יתרחק ר' בר מהם. ובאמת לא כן היה הדבר: כי הם היו חשובים בעיניו מאד ממש "על פיהם יצאו ויבואו".

באותו הזמן היתה עמי בתי פריידא, היא אמנם היתה עוד צעירה בת י"ב שנים, אבל לערך שנותיה היתה גדולה בקומתה ומצוינה ביפיה. ובכן בא אלי אחי ר' וואלף ואמר: הנה ר' בר אינו רוצה לקחת את גליקל לאשה, הבי אציעה לפניו את פרידה שלך. אנכי צחקתי לדבריו ואמרתי: היתכן שאנכי אקלקל לגליקל את השדוך שלה? אבל אחי אמר לי וגם נשבע, כי ר' בר מאן לקחת את גליקל, ואם לא יקח את בתי, אז יקח צעירה זרה, ואז כל הבית שלו נעשה זר לנו. ואמנם מי לא ירצה להשתדך עם ר' בר כהן המחונן בכל המעלות שבעולם? ובכן הלך אחי אל ר' בר והציע לפניו את השדוך, והוא השיב שאיננו יודע אמנם את בתי, אבל שידברו עם ר' אנשיל ואשתו ועם ר' ראובן, ואם הוא יוכל לעשות כי גליקל תמחול לו על תקיעת-הכף שנתן לדודתה בילה ע"ה, אז יהיה שבע רצון. אולם כאשר דבר אחי הנ"ל עם הקרובים בדבר הזה היו מלאים חמה וכמו שמסרו לי אמרה מוטה רוטשילד: יותר טוב שר' בר יקח את מי שהיא אשה זרה מאשר יקח את בתי תח'. את הדברים האלה שמעתי ולא שמתי לזה לב. בתוך כך דבר ר' בר עם גליקל ובקש ממנה שתמחול לו על תקיעת-הכף, הוא רוצה לתת לה נדוניא גדולה ולמצוא בשבילה בחור חשוב. אבל היא לא הסכימה. אז פנה ר' בר אל רבנים ובקש מהם התרה שיוכל לקחת אשה. הגאון אב"ד בקלויז של אלטונא[121] לא רצה לתת לו התרה. אבל, כמו שאמרו, רבנים אחרים התירו לו. ר' אנשיל ראה שכבר אפסה תקוה שר' בר יקח את גליקל, אעפ"י שהוא ר' אנשיל היה רוצה מאד בזה, אבל כנראה ר' בר כבר שם עינו בבתו של ר' טֶבלי שיף. ואותה לקח לאשה, ובטרם שכלתה השנה ילדה לו בן. אפשר לשער איזו שמחה היתה לר' בר מבנו זה. לספר בקצרה: ר' אנשיל ב"מ נפטר במיתה פתאומית. בלילה הלך בריא לשכב במטתו, לא עברה שעה אחת ונשמתו הטהורה יצאה, וכל הקהלה התעצבה מאד, כי היה אדם חשוב וירא אלהים, שלא היה דוגמתו.  לאחר זה הייתה ביריד בלייפציג –  לערך אחר שנה וחצי מעת שר' בר נשא אשתו –  בא אלי מכתב ללייפציג כי אשת ר' בר חולה מאד. ובדאר השני בא מכתב שהיא כבר מתה. אין לשער איזו בהלה היתה אז בלייפציג. אחר זמן קצר לקח ר' בר את אחות אשתו ע"ה. בכל השדוכים האלה היתה יד ר' שמואל אורגילש באמצע, כי היה חשוב מאד בעיני ר' בר. זמן-מה אחר זה הלך ר' שמואל הנ"ל תוך בית הכנסת בערב שבת קודש, ונפלה עליו חולשה ב"מ וכרגע נפל מת. אפשר לשער איזה פחד נפל אז על כל הקהלה. ובכן בזמן קצר מתו ר' אנשיל, ר' שמואל אורגילש ואשת ר' בר כהן. אם לזה גרמה קרובתי בילה ע"ה, שבעלה ר' בר נתן לה תקיעת-כף לפני העדים ר' אנשיל ור' שמואל הנ"ל –  רק למקום ב"ה פתרונים... אנו בני אדם חלשים יותר מדי לדון בדבר הזה. ואני צריכים רק לבקש מהמקום ב"ה וב"ש שיסיר להבא את חרון אפו מעלינו ומכל ישראל.

לאחר זה השיא ר' בר את גליקל בעושר וכבוד לבן הקצין מוהר"ר יהודה מברלין[122] ועוד הרבה לעשות חסד לכל אחיותיה. כמו שידוע ומפורסם לכל בני אדם. לא הייתי צריכה להכניס את זה לתוך פנקסי. אבל נדמה לי כי זהו דבר שאינו כל כך רגיל. אפשר לראות מזה איך שהמזל האנושי מהר משתנה, ולפיכך קבלתי את הטורח על עצמי ורשמתי פה מה שיותר חשוב, כי קרובתי הצנועה בילה ע"ה חשבה קודם מיתתה כי היא יושבת על המדרגה העליונה של האושר, שאפשר לאדם להשיגה. בעלה היה ר' בר כהן, למדן גדול, כהן ובן טובים, מופלג בעשירות ובעל לב טוב, גומל חסדים לעניים ולעשירים, ויחדו חיו בשלום, ואם גם לא היה להם זרע קיימא  גדלו בביתם בניו של ר' פייביש כהן –  זליגמאן ואחותו גליקל. ולשניהם התיחסו בשוה ואת שניהם אהבו כאילו יצאו מחלציהם. וכל מחשבותיה ודאגותיה של קרובתי בילה ע"ה היו רק על אדות שני הילדים הללו. לסוף היא כל כך הרבתה לחתור לפי חכמתה וביותר מרצונו של המקום ב"ה כי עשתה את זליגמן לחתן עם בת הקצין ר' הירץ הנובר. ומפיה שמעתי כי הבחור הזה עלה לה בט"ו אלפים ר"ט. ואיזו טובת לב היא מצדו של ר' בר להוציא כל כך הרבה מעות בשביל קרוב, ובילה ע"ה היתה דודתם. היא חשבה להוזיל מעות מכיסה כמו כן גם בעד גליקל. וכשנעשה הבחור לחתן והכל לפי רצונה, היתה שמחה מאד והיתה חשובה ומכובדת כל כך עד שלא נמצאה כיוצא בה בכל אשכנז. אבל בעוה"ר כשנמתח החבל יותר מדי הוא נקרע פתאום, וקרובתי בילה בעצם ימיה ובעצם אשרה היתה מוכרחת לצאת מהחיים. אמנם לפני מותה, כמו שספרתי, רצתה שבעלה יקח את גליקל, אבל הדבר הזה לא נעשה. ובכן מה הועיל כל הכבוד וכל העושר –  הכל אפס: אין שלטון ביום המות.[123] רק ענוותה ומעשיה הטובים נשארו לה. היא היתה במותה כבת נ"א שנה, כשהתחתנה היו להם ט' מאות ר"ט וה' ברכם בעשירות מופלגה. ואת ר' בר בעשירות ובזרע קיימא. יהי רצון שיאריך אשרו עד ביאת הגואל וירחיב את גבולו על רוחב-לבו, שמעטים דומים לו. וכאן מתאימים הדברים שמצאתי בספר "יש נוחלין" עם הגהות הגאון מוהר"ר ישעי', שתרגמו

לפני אשכנזית…[124]

עכשו נשוב לעניננו. לאחר זה שדכתי את בתי פריידה עם [מרדכי] בנו של הקצין ר' משה בר"ל.[125] בתוך כך אירע לי אסון, שהמקום ב"ה הסיר אותו מעלינו. כמו שספרתי, היתה חליפת מכתבים בין בני נתן ובין הקצינים ר' שמואל ובנו הקצין ר' מנדלי. באותו הזמן היה בני ר' נתן סג"ל ערב להרבה שטרות של הקצינים הנ"ל, חלק מהם היו מלכתחילה בחזקת הפסד וקצת מהם עוד לא הגיע זמן פרעונם. בני ר' נתן סג"ל היה יודע מתחילה שהשטרות בחזקת הפסד והקצינים כבר הכינו המחאה בעדם, אבל בתוך הזמן הזה לא קבל עדיין בני ר' נתן מהם שום כתב ושום המחאה. פתאום באה צעקה כי הקצינים ר' שמואל ובנו תפוסים. וכשנשמעה צעקה זו תיכף ומיד נסגר הקרדיט שהיה לבני ר' נתן סג"ל וכל השטרות שהיו על בני ר' נתן מהקצינים באו לגוביינא. ומה היה אפשר לעשות? לא די שהיה ערב בעדם, ואי אפשר לתת לאיזה שטר כי יגיע למחאה. והנה כבר התחיל היריד בלייפציג, ובני היה צריך לנסוע שמה. והוא המסכן שלם כל מה שהיה אפשר לו לשלם ונסע בלב מר ללייפציג, אחרי שנתן בערבון כל כלי כסף וזהב שהיו לו, ובטרם שנסע אמר לי: אמי האהובה, אני נפרד ממך, ה' יודע איך נשוב להתראות יחד, עוד צריך אני לשלם איזו אלפים, תעשי נא עמי חסד כפי יכלתך, יודע אני שהקצינים הנ"ל לא יעזבו אותנו. ובכן נסע בני ר' נתן עם חבריו ללייפציג ביום א' ותיכף ביום ב' התחילה הצרה שלי בתשלומי השטרות. עשיתי כל מה שהיה אפשר לי, נתתי במשכון ונכנסתי בחובות למעלה ראש. וביום ו' היה עלי לשם ת"ק ר"ט ובידי היו כמה שטרות מבעלי בתים חשובים היושבים בהמבורג, אבל לאחר הבורסא באו הסרסורים והשיבו לי את השטרות, באמרם כי איש אינו רוצה להביט אליהם. הייתי עצובה מאד, אבל לסוף הזמין לי המקום ב"ה ושלמתי את הת"ק ר"ט. בשבת חשבתי כי ביום א' אסע ללייפציג ואם אמצא שם בלייפציג כי הקצינים שלחו לשם את ההמחאה אשוב משם תיכף לביתי, ואם לאו אסע משם לווינה למחותני הקצין ר' שמשון אב"ד, שהיה אוהב נאמן לי באותו הזמן והוא בודאי יעזר לי. ובכן בקשתי מאת אחי וואלף שיסע עמדי, וביום א' נסעתי בעגלה שכורה ובטרם שהגעתי ללייפציג נשארתי שוכבת בתוך כפר ושלחתי שליח העירה, שבנַי יבואו אלי. והם הביאו לי בשורה, כי הקצינים נשתחררו מהתפיסה ושלחו המחאה לשלם כל החובות בכבוד. ותיכף כששמעתי זאת ישבתי בעגלה עם אחי לשוב לביתי, וביום ו' עש"ק הגענו בשעה טובה לביתנו. ובכן נסעתי ששה ימים מהמבורג ללייפציג ומלייפציג להמבורג. האתאר לפניכם את השמחה של בני ביתי, ובפרט כלתי אשת בני ר' נתן, כי חרד היה לבֵּנו בשעה שנפרדנו בחשבנו ה' יודע מה תהיה אחריתנו, והנה כהרף עין ממש שלח ה' ישועה לנו. יהי שם ה' מבורך. אף על פי שהקצינים שלמו כל ההוצאות, אבל מי היה יכול לשלם לנו בעד כל הבהלות, צרות ודאגות שסבלנו? המקום ב"ה ירחם עלינו גם להבא וימציא לנו לחם חוקנו בכבוד מידו. ובכן גם זה עבר.

לאחר זה עשיתי חתונה של בתי פריידה עם בנו של מחותני מוהר"ר ממשה בן מוהר"ר ליב אלטונא. החתונה היתה באלטונה, חתונה חשובה מאד ונגמרה מתוך ששון ושמחה. ואחר זה הגיע זמן החתונה של בני ר' משה סג"ל. כתבתי למחותני הקצין ר' שמשון בייארשדורף שאני מוכנה לנסוע לחתונה, אבל הוא ענה כי אי אפשר לו בזמן הזה לעשות החתונה, אחרי שהשי"ת זכה אותו להשיא את בן הזקונים שלו אינו רוצה לערוך את החתונה בבית הישן שלו, אלא כבר התחיל לבנות בית חדש, וכאשר יהיה מוכן יודיע אותנו כי נבוא ונעשה החתונה מתוך עושר וכבוד. אולם באמת לא זה היה הטעם שעסק בבנין בית חדש, אלא שאצל המרקגראף בא יועץ חדש, שהתנגד לר' שמשון, צורר כהמן, וכל מחשבתו להשמיד, להרוג ולאבד. והיה באמת צר למחותני ולא ידע אנה לפנות לעזרה, ובפרט כי כל אשר לו נמצא ביד הדוכס. ובכן זהו היה עיקר הטעם שלא ערך את החתונה בזמנה. אבל המקום ב"ה ראה את כל הטוב שיוצא מביתו, ובפרט ממצות הכנסת אורחים עשירים ודלים, ומה שעשה הרבה טובות לבני ישראל בכל המדינה, וממש תמך את המדינה כולה, וגם ראה המקום ב"ה מה שהוא עתיד לעשות להבא, ולפיכך הפך ברחמיו וברוב חסדיו מחשבתו הרעה של המן זה לטובה, והרשע הזה הלך ושפל, ומחותני כל יום עלה למעלה שאין לתאר עד כמה חשוב היה איך יהודי זה בעיני השררה, יר"ה, השי"ת יאריך את ימי אשרו של מחותני עד ביאת הגואל. שנה שלמה חכינו עד שאפשר היה לערוך את החתונה. ובזה אני גומרת את ספרי הרביעי.

סליק ספר רביעי

 

ספר חמישי בס"ד

בזה הנני באה לכתוב את ספרי החמישי, בו הנני לרשום איך שנתחלף מצבי והגעתי לדבר שנמנעתי ממנו זה ארבע עשרה שנה.[126] הרבה שדוכים הוצעו בשבילי, ממש היותר נכבדים שבכל אשכנז. אבל כל זמן שיכולתי וחשבתי כי אוכל להמשיך את חיי במה שהשאיר לי בעלי זצ"ל, לא העליתי על הדעת לשנות את מצבי [ולהנשא לאיש אחר]. אבל עוונותי גרמו ולא הטו את דעתי להנשא–

לכל הפחות לאיש שאנכי והוא היו יכולים להיות מאושרים לעד, כמו שהציעו לפני, ושאוכל לבלות את שארית ימי הזקנה בשלוה. עצה כזו כנראה לא היתה יפה בעיני המקום ב"ה, ובודאי מפני עוונותי הטה את לבי אחרי השדוך שאתאר להלן, ואעפי"כ אני מודה להשי"ת שהרבה לעשות עמי טוב וחסד יותר ממה שאני החוטאת ראויה לכך, ובכל הצרות למדני לסבול הכל באורך רוח. ואם איני יכולה לכפר על עוונותי בתעניות ובתשובת המשקל כמו שאני חייבת, מפני הדאגות הרבות והישיבה בארץ נכריה, אעפ"י שאני יודעת כי הצטדקות כזו אינה כלום לפני המקום ב"ה, ומשום זה כתבתי זאת ביד רועדת ובדמעות רותחות ומרות. כי הלא כתוב "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך",[127] ולפיכך האדם החוטא אינו צריך לחוס על נפשו ועל ממונו ולעבוד  בהם את השי"ת, וכל התרוצים אינם אלא שבושים. אני מבקשת את הכל-יכול שיחזקני ויתן בי כח ויטה את דעתי כך לעבודתו ושלא אתיצב לפניו בבגדַי הצואים והמלוכלכים, כמו שנאמר: "שוב יום אחד לפני מיתתך".[128]  ואנחנו הלא איננו יודעים מתי יהיה יום המיתה, ומפני שאיננו יודעים צריכים אנו בכל יום לחזור בתשובה. את החשבון הזה הייתי צריכה לעשות בעצמי, אעפ"י שיש עמי תירוץ קלוש. ראשית, בקשתי לעזור ליתומַי ולאחר זה לעלות לארץ הקדושה. כל זה היה כבר בידי לעשות. ובפרט אחרי שבני משה נעשה לחתן ולא נשאר לי למי לדאוג רק להשיא את בתי הקטנה והיתומה מרת מרים תי', ובכן לא הייתי צריכה להנשא לאיש אחר. הייתי צריכה להשיא את מרים בתי ואחר כך לעשות ככל אשר צריכה לעשות אשה כשרה וחסודה, ולעזוב את כל הבלי העולם הזה ועם שארית הפליטה שנשאר לי לעלות  לארץ הקדושה, כי שם יכולתי לחיות כבת ישראל כשרה וכל הדאגות והצרות מבנַי ומידידַי לא היו מכבידות עלי. אבל כמו שאמרתי עוונותי גרמו לי שהמקום ב"ה נתן בי מחשבה אחרת ולא זכני לכך.

נשוב לעניננו: עברה שנה שלמה קודם שיכולתי לנסוע לחתונת בני ר' משה סג"ל. באותו הזמן קרו לי כמה מקרים רעים וצרות שסבלתי במקצת מבנַי, שמקדמת דנא ובכל יום עלה לי בהרבה מעות, שלא כדאי לכתוב על אדות זה. הלא הם בני החביבים ואני מוחלת להם הכל. כמו לאלה שעלו לי בהרבה מעות כן גם לאלה שלא עלו לי בהרבה מעות, אבל אני ירדתי מנכסי. נוסף לזה עמדתי בתוך משא ומתן גדול והיה לי קרדיט גדול מיהודים ומשאינם יהודים וסבלתי הרבה בקיץ מלהט השמש ובחורף מהגשמים ומהשלגים, נסעתי לירידים, כל היום בזמן החורף עמדתי בירידים בתוך החנות שלי. ואחרי שמרכושי נשאר רק מעט מאד הייתי תמיד שרויה בפחד, בבקשי תמיד להציל את כבודי ושלא אהיה ח"ו מטילה את עצמי על בנַי, ואיני רוצה להיות ח"ו עומדת ומצפה לשלחן אחרים, ואף על פי שהן בני, בעיני היה יותר גרוע להיות צפויה לחסדי בנים מאשר לחסדי זרים; פן ח"ו אגרום לבנַי שיחטאו [במצות כבוד אם], וזה היה בעיני מר ממות. יחד עם זה כבר היה קשה עלי מנשוא הטורח הגדול תמיד בנסיעות ובריצות מבית לבית. ואף על פי שעמדתי בתוך משא ומתן גדול והיה לי קרֶדיט גדול, כמו שכתבתי, אם אבדו לי פעם אחת איזו חבילות של סחורה או שאבדו איזו חובות נהייתי ונחליתי מפחד אולי אבוא לידי שמיטת כספים ואהיה לחרפה אני ובני וגם יחולל ח"ו שם בעלי בקברו. באותו הזמן התחלתי להתחרט על שדחיתי אותם השדוכים הטובים שהציעו קודם לפני, שיכולתי לבלות ימי זקנתי בעושר וכבוד, ואפשר שעל ידי זה הייתי באה טובה גם לבנַי. אבל כל החרטות לא הועילו, כבר היה מאוחר. השי"ת לא רצה וגזר עלי אחרת, כמו שאספר להלן.

הדבר היה בשנת תנ"ט, שאז הייתי עומדת להשיא את בני ר' משה סג"ל אבל היו מניעות, כמו שכתבתי. בין כך קבלתי מכתב מחתני ר' משה שי' ממיץ מיום ט"ו סיון תנ"ט, שבו הודיעני כי הירץ לוי נתאלמן והוא יהודי חשוב, למדן ועשיר, ומנהל את ביתו ביד רחבה. בקצור, הוא הלל מאד את האיש, מה שהיה לפי הנראה אמת, אבל אדם יראה לעינים וה' יראה ללבב.[129]השדוך הזה הוצע לפני בעת שהייתי שקועה בצרות, ובת נ"ד שנה הייתי, והרבה סבלתי מגידול בני, ואם השדוך הוא כמו [שתאר לפני חתני] אוכל לבלות את ימי הזקנה בקהלה קדושה, כקהלת מיץ, ששמה נודע בעולם ואשב במנוחה, ואעשה מה-שהוא בשביל נשמתי. וסמכתי על בנַי שאם השדוך אינו מתאים לי בודאי שלא ייעצוני לעשותו, ובכן כתבתי תשובה לחתני: "י"ד שנים ישבתי אלמנה ולא עלה על דעתי להנשא שוב אף על פי שהציעו לפני, כמו שידוע ומפורסם כמה שדוכים חשובים ידועי שם בכל אשכנז, ואנכי מאנתי להסכים לזה. אבל עכשיו אחרי שהוא, חתני שי' ובתי אסתר, מיעצים לי לעשות שדוך זה, הנני מסכימה". על דבר הנדוניא לא היו לי פלפולים רבים. נתתי לבעלי כל מה שהיה לי והתניתי עמו בכתב שאם אני אמות ראשונה יקבלו היורשים שלי את המעות בחזרה, ואם בעלי ימות ראשון אקבל ת"ק ר"ט יותר ממה שאני מכניסה לו. ונתתי לו ט"ו מאות ר"ט. מרים היתה ילדה בת י"א שנה, ובעלי התחייב להחזיק אותה חנם עד החתונה. ואם היה בידי יותר מעות הייתי ג"כ מוסר אותן לבעלי, בחשבי שאין מקום יותר בטוח בשביל מעותי מאשר למסרן ביד בעלי. יחד עם זה אני עושה טובה למרים בתי, כי לא תצטרך להוציא מעות להוצאותיה, והמעות שלה נִתנו ברוָחים, ולבעלי יצא שם גדול בעולם המסחר, ומי יודע כמה אוכל על ידו להרים את מצב בנַי, אבל רבות מחשבות בלב איש וגו', [130] "יושב בשמים ישחק".[131] לכל המחשבות ולכל התכניות שלי שחק האל במרומיו, וכבר נגזר עלי לשאת יסורים וצרות. קצת לייסרני על עוונותי שבטחתי בבני אדם ולא הייתי צריכה להנשא לבעל אחר, כי עוד בעל כמו ר' חיים האמיל לא אמצא, ויותר טוב היה לי להשאר אצל בנַי, איך שיהיה טוב או רע הייתי מקבלת באהבה, והייתי משיאה את בתי מרים תי' ואחר כך הייתי עולה לארץ הקדושה. אבל כל זה עבר וחלף, ומה שעבר אין לשנות. לא נשאר לי אלא לבקש מהקב"ה שאקבל נחת מבני שי' ושת'. ומה שנוגע לעצמי הנני לקבל באהבה מהמקום ב"ה ומבקש ממנו לתת לי ארך רוח, כמו שעשה לי עד הנה, ויהיה הכל כפרה על כל עוונותי.

ובכן השדוך נגמר, אבל בסוד גדול. לא רציתי לפרסם את הדבר כי מזה היתה נשקפת לי סכנה, לשלם כמה מאות למועצת העיר [דמי רשיון] בעד היציאה משם. כי שם גדול היה לי בהמבורג, וכל הסוחרים חשבו שיש לי כמה וכמה אלפים. בתוך כך השתדלתי למכור את הסחורה שבידי ולשלם לכל מי שהייתי חייבת לו, וב"ה שלא נשארתי חייבת בצאתי מהמבורג לשום בן אדם הן יהודי והן אינו יהודי אף ר"ט אחד. בעד החסד הגדול הזה אני נותנת שבח והודיה למקום ב"ה. שני שי' ושת' וקרובי ידעו מהכל כי נתיעצתי עמהם, וכלם הסכימו לכך. אולם לסוף יצא מזה אסון, כמו שאכתוב להלן, כי "אשר יגורתי יבא לי".[132] אנכי יראתי שמא אם אוסיף לשבת אלמנה, אבוא לידי שמיטת כספים ואמיט עלי חרפה, והנה כל זה לא הועיל לי ובעוה"ר נפלתי לידי בעל ולא נחלצתי מהחרפה שיראתי מפניה. ואם אמנם אני לא גרמתי לכך, אבל הלא זה היה בעלי, שעמו חשבתי לחיות בעושר וכבוד, ויחד עם זה אני נמצאת במצב כזה שאיננו בטוחה אם לעת זקנתי יהיה בשבילי מקום ללינת לילה ופת לחם לאכול, ואולי אצטרך ח"ו לבקש עזרה מבנַי. חשבתי שאם אנשא לאיש שכזה, סוחר גדול ואיש חרוץ, איטיב גם לבני וגם הם יעלו במעלות העושר, ובעוה"ר יצא ההפך מזה: בני נתן סג"ל אִבד על ידו כמה מאות שבעלי עדיין חייב לו, וכמעט שלא נהרס על ידו לגמרי, השטרות שלו היו באים לידי מחאות, לולא ה' שהיה בעזרתו; וגם מה שחשבתי על אדות בתי מרים שגם בשבילה יהיה טוב, והנה הכנסתי גם אותה עמי יחד לשחת, רק השי"ת רחם עליה והרחיק ממנה את האסון, כמו שאספר להלן.

והנה בנַי החביבים והיקרים! רואים אתם שהכל בא במחשבה אצלי לשקול כל דבר בטרם שעשיתי, ואעפ"כ כל מה שחשבתי לטובה יצא לרעה; ואיני יכולה לחשוב אחרת אלא שעוונותי גרמו לכל אלה. ולכן, בני היקרים! מה אוסיף לדבר או לכתוב הרבה –  אין חדש תחת השמש.[133] לא לי לבד קרו מקרים כאלה אלא גם לאנשים יותר צדיקים ויותר חשובים ממני שאיני ראויה להיות מדרס תחת כפות רגליהם, כמו שמסופר במעשה שתקראו להלן. המעשה הזה הוא בודאי אמת והלואי שיהיה סופי כמו שהיה סופו של המלך הצדיק. ואם אתם רק תשימו לבכם לזה תודו גם אתם שהמעשה הוא אמת. ואחרי שהעולם רודף אחרי חידוש תרגמתי את המעשה הזה מלשון הקודש כדי לראות שגם אנשים טובים וישרים מוכרחים לפעמים לסבול יסורים, והשי"ת עומד להם בצרתם, הוא יעזור גם לנו ולכל ישראל וישמחנו כימות עניתנו, אמן ואמן. מעשה במלך אחד…[134]

נשוב לעניננו: ההתקשרות שלנו היתה במיץ בסיון תנ"ט, ע"י חתני ר' משה [ואביו] מחותני ר' אברהם קרומבאך ואשתו. מה אכתוב על דבר האנשים האלה? בודאי אני דנה אותם לכף זכות שכונתם היתה לשם שמים, הם חשבו שיהא לי טוב, כמו שנראה להם, אבל בעוה"ר יצאה אחרת, כמו שאספר להלן. זמן החתונה נקבע לל"ג בעומר ת"ס. כל זה נעשה בסוד, מטעם שאמרתי לעיל. ובתוך כך מכרתי את הסחורה ושלחתי שטר חוב להקצין ר' גבריאל לוי[135] לפיורדא שיגבה אותו והמעות תהיינה לפקדון בידו עד שאבוא שמה. בינתים החלפתי מכתבים עם בעלי. ומתוך מכתביו אפשר היה לבטוח כי הכל יעלה יפה ואי אפשר היה להעלות על הדעת כי תאונה אלי רעה, והדבר אין לשנות. לערך בטבת ת"ס כשאמרתי לנסוע עם בני ר' משה סג"ל לחתונתו ומחתונתו למיץ, שלח הקב"ה, ל"ע, מחלה ששכבתי על ידה ששה שבועות, והדבר נודע לבעלי ע"י איזה סוחר. אין לתאר את כל הדברים הטובים, דברי הנחמה, שהוא כתב לי ולגיסי ר' יוסף, אבל מה היה בלבו ידוע רק להמקום ב"ה, אם הוא שאף רק למעט המעות שבידי, איני יודעת. כאשר הקים אותי המקום ב"ה ממחלתי, נסעתי עם בני ר' משה סג"ל ובתי היתומה מרים לברונשווייג, כי שם היה יריד, ומכרתי שם שארית הסחורה שלי. אחרי כן נסעתי בחברותא טובה עם בני לבייארשדורף וחשבתי שבחודש ניסן תהיה חתונת בני. יום הפורים שהיתי בבומברג ותיכף אחרי הפורים נסעתי עם בני ר' זנוויל לבייארשדורף. בבייארשדורף באנו  לאכסניה מול בית מחותני הקצין ר' שמשון. הבית החדש של מחותני עדיין לא נגמר, ובבית הישן היה אמנם צר, אבל היינו מוזמנים בכל יום ג' פעמים לסעד עמהם בכבוד מלכים, אפס כל זה לא היה שוה לי ואמרתי למחותני: אמנם אין סבה שאמהר ללכת מכאן, אבל יש טעם בזה שחתונת בני תהיה בחודש ניסן, כי ידועה לכם ההתקשרות שלי שאני צריכה בל"ג בעומר לבוא למיץ, והמעות שלי כבר היו בידי בעלי – וכך היה הדבר באמת, כמו שדרש אסוני ממני. אבל ר' שמשון ענה: תוכלי לעשות מה שיש ברצונך, אך אנכי אינני יכול לעשות את החתונה לפני שבועות הבע"ל. ובכן אוכל לנסוע למיץ, להכנס שם לחופה ולקחת עמי את שני בני. הוא רוצה לתת לי מאה הגריים (דוקאטים) להוצאות. אנכי מאנתי בזה, לא לפי כבודי היתה הצעה זו והחלטתי בלבי לסבול גם את הדבר הזה שאי אפשר לשנותו. וגם הסכסוכים שהיו בינינו על דבר הנדוניא אפשר היה לבוא לידי פשרה אחרי החתונה בכבוד. ובכן ישבתי עשרה שבועות בבייארשדורף מן פורים עד שבועות ת"ס בכל הכבוד שבעולם והרבה אנשים חשובים באו והחתונה נעשתה בעונג. המקום ב"ה וב"ש הגדול יתן להם מזל וברכה שיבלו ימיהם ביושר וכבוד עד ביאת הגואל ויזכו לזרע כשר עוסקים בתורת ה', ובימיהם ובימינו יושיעם המקום ב"ה וישלח משיח צדקנו, אמן.

אחר החתונה נסעתי למיץ. חשבתי לעת זקנתי אמצא מנוחה ואוכל לדאוג לנשמתי בתוך קהלה קדושה כק"ק מיץ. אבל אֵלִי ובוראי, אנה מפניך אלך ואנה מפניך אברח?... ובכן שכרתי איש אחד שמש מבייארשדורף, קאפל שמו, שיסע עמי לק"ק פרנקפורט, כי בא מכתב מבעלי שהוא ישלח אחד לפרנקפורט דמיין ממיץ ללוות אותי על דרכי. ונסעתי עם קאפל זה ועם בתי מרים לבומברג. בני ר' משה סג"ל רצה ללוות אותי עד בומברג, אבל אני לא רציתי, אחרי שרק שבוע אחד עבר מיום חתונתו, ולכן נפרדנו מתוך בכיות גדולות. הייתי אמנם שמחה שהכנסתי אותו בכבוד לחופה וגם בא לתוך משפחה הגונה, וממש עין בוכה ולב שמח. הטבע אינו יכול לעשות באופן אחר. ובכן באתי לבומברג ולנתי שם לילה אחד. בבומברג השגתי מרכבה ונסעתי בדרך לפרנקפורט. לא יכולתי להשיב את פני בני ר' זנוויל ע"ה שרצה ללוות אותי עד ווירטצבורג. בווירטצבורג נפרדנו לנצח, כמו שאספר להלן וכנראה לבנו נבא לשנינו כי לא נשוב להתראות בעולם הזה, כמו שאספר במקומו. ובכן נסעתי לדרכי וביום ו' כ' [ד'] סיון ת"ס[136] הגעתי לפרנקפורט דמיין, ומצאתי שם בעל הבית אחד שבא ממיץ, אליעזר שמו, שהביא לי מכתב מבעלי ושלח לי עוגות לדרכי וכתב לי בנמוס רב עד שלא יכולתי לחשוב איזה אסון נשקף לי בעתיד. בפרנקפורט חלקו לי כל הכבוד שבעולם אפשר לחלק לאשה, וכן בכל המקומות נחלתי כבוד יותר ממה שהייתי ראויה לכך. בפרט בק"ק פיורדא חלקו לי כבוד רב. פיורדא היא רק ג' פרסאות מבייארשדורף. מעות הנדוניא של בני ר' משה סג"ל שהביא בני ר' נתן סג"ל ומעט המעות שנשארו אצלי מסרתי ליד הקצין מוהר"ר גבריאל מפיורדא. האספר את כל הכבוד שנחלתי ממנו ומכל בני ביתו – אין די מלים בפי. לא די שהאנשים האלה טרחו בשבילי טרחה גדולה לגבות את המעות נגד השטרות ששלחתי להם ומקצת מזה החזירו לידי ומקצת נתנו על פי הוראותי לאנשים אחרים. כי בני  ר' משה הלוה את המעות שלו קודם חתונתו ברוָחים, ומחותני ר' משה ברומברג עשה לי נחת רוח ולקח אלף ר"ט ברוָחים, והגאון אב"ד מוהר"ר מענדיל רוטשילד גם כן לקח אלף ר"ט, וליב ביבר בברומברג גם כן אלף ר"ט, והשאר הלויתי בבייארשדורף. לאחר זה עשיתי חשבון עם הקצין ר' גבריאל וחפצתי לשלם לו דמי פרוביזיה שלו כראוי, אבל הוא לא רצה לקבל ואמר שאין אלו מעות של משא ומתן אלא דבר מצוה וגמילות חסדים, וכמה שלא השתדלתי לבקש ממנו שיקבל הוא לא רצה וגם מאן לקבל הוצאות הדואר. השי"ת ישלם לו כפעלו.

והנני לספר שוב על נסיעתי, ביום ב' בהשכמה יצאתי מפרנקפורט עם בן לויתי אליעזר. בק"ק פרנקפורט מצאתי את ר' ליברמן מהלברשטט שנסע למיץ לבקר את אביו הזקן פרנס וקצין ר' אברהם שפייאר,[137] גם את ר' הירץ רופא[138] שנסע עמי בחברותא למיץ, וכך היתה לנו נסיעה נעימה. כשהגענו עד שתי פרסאות לפני מיץ, שלח בעלי את הסופר שלו רכוב על סוס והיה מלוה אותנו עד שהגענו לאכסניה. עמו היו כל מיני מאכל ומשקה שלקח אתו, עד כמה שהיה אפשר לטעון על הסוס. הסופר הזה, שמו לעמיל ווימפין, דבר באזני תשבחות בשם בעלי. אחרי שאכלנו ושתינו, נסענו עוד ב' או ג' שעות; השליח לעמיטל נשאר הלילה אצלנו. אבל בטרם שהלכנו לנוח הוא נפרד מאתנו, שאמרו שדבר נחוץ לו במיץ. והמקום שהיינו שם הוא רחוק מהלך פחות מחמש שעות. גלוי וידוע לפני המקום ב"ה שאף על פי שהכל היה כל כך נהדר ולמראה עין היו גם דימני עשירות גדולה, ובפרט המכתבים של בעלי היו מלאים יראת הכבוד ונעימות, בכל זאת היתה רוחי עצובה אם מפני שלבי נבא לי כי סופי יהיה מר, או מפני שסוף סוף היה צר לי למסור את עצמי לבעל שני, אבל כבר היה מאוחר לחשוב את דרכי, ואנכי הייתי מוכרחת לאמץ את כל כחותי להסתיר את עצבוני.

וביום ו' עש"ק כ' סיון ת"ס שעה אחת קודם בואי (למיץ) בא הסופר  לעמל ווימפין שוב רכוב ועוד אחד עמו עם מרכבה, שבה ישבו האשה החשובה אשת הרב ממיץ והאשה החשובה הרבנית אשת האב"ד מו"ה אהרן והקצינה המחותנת מרת יאכיט[139] שקבלו את פני בכבוד גדול, והייתי מוכרחת לעבור ולשבת עמהן במרכבתן. זה היה כבוד יותר מדאי ששלש נשים חשובות כאלה תבואנה לקבל פני אשה שפלה כמוני. אבל הכבוד הזה היה לי [אחר כך] "ממֻלָח" ביותר. כשהגעתי לא רחוק ממיץ והנה בתי הצנועה אסתר תי' באה לקראתי, שהיתה אז בחדשים האחרונים להריונה ונשאוה בעגלת צב לכבוד אמה, ובכן נתאכסנתי בבית חתני משה שי'. הוא דר בזמן ההוא בביתה של בילה קרומבאך, חתני שי' לא היה בבית. הוא היה אז בפאריז. הנשים החשובות שקבלו פני הלכו אשה לביתה בבקשן סליחה, אחרי שהזמן היה קרוב לשבת קודש. ואנכי נתתי להן הודיה כמו שיכולתי בעד הכבוד והטרחה שטרחו בשבילי, כמנהג אשכנז, שאותו למדתי. אח"כ הכינה לי בתי מרק לאכול, אבל המקום ב"ה ידע את מרת נפשי וכמעט שלא ידעתי בעצמי מה היא הסבה וחשבתי שזהו מטלטול הדרך. שעה אחת אחר כך בא החתן שלי עם הפרנס והקצין ר' אברהם קרומברך וברכוני לשלום והלכו לדרכם.  בראשונה לא ידעתי, בְּחַיַי, מי הוא החתן, כי מימַי לא ראיתיו, לולא מחותני ר' אברהם אמר בבדיחה, שלא אחשוב בטעות שהוא הוא החתן, ועל זה עניתי בדומיה. וכך עבר הזמן ונכנסה השבת. אנכי לא הלכתי לבית הכנסת. בתי אסתר הלכה לבית הכנסת וכמו שהעידו עליה העולם כלו, שלא אחרה אף פעם מבוא לבית הכנסת, את שמה הטוב שהיה עולה על שפתי כל יודעיה אין לספר, זו היתה כל שמחתי ותנחומותי במיץ, כל זמן שהשי"ת נתן לה בריאות הגוף. בזמן התפלה בבית הכנסת באו אלי הבנים החורגים  וברכוני בשלום. אנכי לא הכרתים ואיש לא היה בבית את מי לשאול, אמרתי להם: אינני יודעת ממי אני מקבלת את הכבוד הזה, כי זרה אנכי פה ואינה מכירה  שום איש. אז אמר לי הֶנדלי: אַתּ אינך מכירה אותנו ואַתּ הלא עתידה להיות לנו לאם. עניתי להם: אם אנכי אהיה לכם לאם אתם תהיו לי לבנים. אחר שהוספנו קצת לדבר באו מבית הכנסת והם נפרדו ממני בדרך כבוד והלכו לביתם. כשבאה בתי מבית הכנסת ישבנו לאכול. ור' ישעיה קרומבאך היה אצל בתי. ובעת הסעודה בא הנער שמואל, שהיה משרת אצל בעלי, יחד עם המשרתת, והביאו שני טַסִים מוזהבים, על טס אחד – סֻכריות מן המובחר, ועל השני – פירות משובחים מחוץ לארץ: לימונים ותפוחי זהב, ועליהם שלשלת זהב ושתי כוסות מוזהבות גדולות עם יין –  זו היתה מתנת השבת. זה היה ברגע שמחשבות קשות העיקו עלי. הלואי שיהיה הסוף נאה כמו ההתחלה... אבל אלִי! מהשלשלת הזאת נעשו אחר כך ממש חבלים ושלשלאות של ברזל... שעה  אחר כך בא החתן עם מחותנתי מרת יאכיט וישבו אצלי כחצי שעה והלכו לביתם. ראיתי שהכל עולה יפה ושאני צריכה להיות שמחה יותר ולעזוב את מחשבותי הנוגות, ובפרט שרבות היו מקנאות בי, וכל העולם היה אומר בפה מלא: כנראה שעשיתי הרבה טובות שזכיתי לאושר שכזה להיות לאשה לאיש חשוב ועשיר גדול. אבל כל זה אינו שוה לי, לבי הדואג לא היה יכול לשקוט. והסוף בעוה"ר הוכיח על תחלתו. אך מה אפשר לעשות ועונותי גרמו כל אלה. ביום הראשון אחרי השבת נקראה בתי היתומה על ידי בתי החורגת פרומיט ונתנו לה בתור מתנת-שבת שלשלת זהב. ובכן הכל היה טוב ויפה. כל המכתבים ששלח חתני מפאריז לבתי תי' היו כולם לשבחי, שבתי תח' תשתדל לאַכְסֵן אותי בכבוד, והמכתבים היו מלאים אהבה וחבה, כמו שצריך להיות. אבל האהבה לא ארכה הרבה "עד שיפוח היום ונסו הצללים",[140] כמו שאכתוב הכל במקומו. חתני שי' חשב בודאי שהוא עושה איזה דבר טוב.

עבר השבוע בלי כל דבר יוצא מהכלל. בשבוע שאחר זה יום ה' ר"ח תמוז היתה החתונה, ולמחרת הוליכו אותי מבית בתי אל בית השכן של בעלי. שם ישבתי עד חצות. לאחר חצות קדש אותי בעלי בטבעת קדושים חשובה, משקלה אונקיה אחת. הרבנית בריינלי והקצינה יאכט היו השושבינות. החופה היתה בחצר הקיץ שלנו. אחרי החופה הוליכוני אל חדרנו שהיה אצל הקַבִּינט  של בעלי, שהיה מרוהט יפה, והביאו לפנינו אוכל ו"שַלָטכין" של חתן, כנהוג באשכנז. אעפ"י שכל היום לא אכלתי כלום, לא יכולתי להכניס לקרבי שום אוכל, כי קרבי עוד מלאו מרוב בכיתי בצאתי מבית אסתר ויחד שפכנו הרבה דמעות. בעלי הוליך אותי אל הקבינט שלו, והראני קופסה גדולה מלאה שרשראות וטבעות. אבל הוא לא נתן לי מאומה מכל אלה, ואי אפשר להגיד שעל ידי הגיע לפשיטת רגל. לעת ערב עשו סעודה חשובה, והכל בהדור רב. משרתים ומשרתות היו לרוב בבית ובכל אשר פניתי ראיתי פזרנות רבה. חדר המסחר שלו היה מלא כסף וזהב, שאפשר היה לחשוב לגמרי אחרת ממה שהיה באמת בעוה"ר. הוא היה פרנס הקהלה וממש "על פיו יצאו ועל פיו יבואו".[141] כל האנשים היו מכבדים אותו ויראים מפניו, יהודים ושאינם יהודים. שבוע אחר החתונה באו התקיפים הגדולים וברכוני לשלום ומזל טוב. הייתי רוצה מאד לדעת אז את השפה הצרפתית, למען אוכל להשיב לאיש כברכתו. ובכן בעלי היה למליץ בינותינו. וכך עבר זמן רב בעונג רב, כלום לא היה חסר ממני. בעלי היה נותן לי כסף בשביל צרכי הבית. מצאתי שהמשרתת היא גברת הבית, והכל נתון בידה, כל המאכלים, "כובעים" שלמים של סֻכָּר ושארי דברים ולא פנתה אלי בשאלה מה תבשל ומה לעשות. ואמנם הדבר הזה לא מצא חן בעיני, כי לא כך הורגלתי בהיותי בהמבורג לעזוב הכל בידי משרתת. דברתי על זה עם בני חורגי ועם גיסתי פריידה. אבל כלם אמרו לי כי כך היה נהוג בבית בימים שהיתה אשתו הראשונה חיה והיתה סומכת על המשרתת שהיא עושה הכל בנאמנות. בבואי מצאתי שני משרתים ושתי משרתות ועוד כמה עוזרים ורצים, וכאשר אמרתי שאין הדבר לרצון לי, אמרו לי, כי מלפנים היו עוד יותר משרתים מאשר עכשיו. ואמנם הבנים החורגים שהיו כבר נשואים היו לעתים נאנחים וגם גלו את אזני כמה טובות ונעימות נחלו מאמם המתה. לקצת מהם הספיקה כל צרכי ביתם. אנכי לא יכולתי לעשות זאת ולא הייתי שולחת לבני החורגים מכל מאכל רק מאלה המאכלים שהיו יוצאים מהכלל. אם בערב שבת קודש הייתי קונה פירות לשבת בעד רביעית ר"ט או ליברה היו צוחקים לי, ואמרו לי שמלפנים היו קונים יותר מאשר בעד ר"ט שלם, והיו שולחים מזה לכל אחד לביתו סלים מלאים. זמן רב לא התנגדתי לזה והייתי מודה לקב"ה שאחרי שבתי שנים רבות אלמנה הנני נמצאת במצב של אושר, אעפ"י שבכל זאת קיימתי בעצמי "וגילו ברעדה".[142] כאשר אמרתי היה בעלי אדם חשוב, ולפי הנראה עשיר גדול. ראיתי אצלו כל כך הרבה כסף וזהב מה שלא ראיתי אצל אחר בכל ארץ אשכנז. גם ראיתי שהוא בעל משא ומתן גדול ומנהל את עסקיו באמונה, לא היה איש שיבוא לתבוע ממנו את המגיע לו ושהוא ידחה אותו בלך ושוב, אלא היה משלם תיכף בכבוד גדול. כל האנשים יהודים ושאינם יהודים קבלו ממנו בהקפה, וסכומים גדולים נתן בהלואה. יחד עם זה חשבוהו לאיש נאמן ובטוח כל כך, כי כל מי שהיה לו איזה דבר להפקיד, לא מצא מקום יותר בטוח אלא אצל בעלי. גם חתני משה קודם נסעו לפאריז מסר ביד בעלי כל מה שהיה לו לפקדון, והאמין בו יותר מאשר באביו, כי לא רק שבעלי נחשב לאדם גדול אלא גם לאיש נאמן וישר, ולא היה מקום להעלות ספק בלבי על דבר האושר שהגעתי אליו.

בלילות היה בעלי נאנח הרבה. שאלתיו מה יכאב לו שהוא נאנח כל כך? והוא ענה, כי כלום לא כואב לו, אלא שכך הוא טבעו והרגלו. שאלתי את הבנים ואת גיסתי פריידה תי' על אדות הדבר הזה, כי חשבתי בלבי אחרי שהוא חי עם אשתו הראשונה באהבה, אפשר שאינו יכול לשָכְחָה. אבל  הם אמרו כלם, שהם רגילים תמיד לשמוע אנחותיו וכך היה נוהג גם בחיי אשתו הראשונה, ודעתי נחה מזה. וגם אם לעתים היה הדבר לא נעים לי, מבלי דעת מהי סבת האנחות הללו, אכילתו ושנתו היו תמיד בחוסר מנוחה ושלוה. וכך עברו לערך ח' שבועות.

בינתים ילדה בתי אסתר בן למז"ט. ושמחנו עליה מאד, כי עד עכשיו כל הילדים שלה לא האריכו ימים, ולכן שמחנו בבן הזה, ה' ישמרהו; אני ובעלי נתכבדנו להכנסת הבן לברית (געפאַטיר) ובעלי נתן למילדת מתנה הגונה מטפחת מרוקמה בזהב, וכאשר יצאה ממטת הלידה ועזרה בבית המילה ובשלישי למילה בשלה בעצמה, וכולם היו מתפלאים על זה. חמותה יאכט אמרה לי כמה וכמה פעמים כי אסתר יודעת לבשל יותר ממנה. והשם שהיה לבתי מעניים ומעשירים על חסידותה וכל המדות הטובות אי אפשר לכתוב הכל. אבל כל הימים היתה עצובה מפני שמתו עליה כמה בנים, בכל זאת התאפקה ונהלה את ביתה בזהירות ובחסכון, והכל בסדר וביושר.  קרבי ובחור אחד היו סמוכים על שלחנה, ולכל האנשים, עניים ועשירים, התיחסה בכבוד. זה היה מספיק שאוכל להיות שמחה בחלקי. אבל ה' ירחם את שמחתנו ואת אשרנו הבלתי-קיים שהיה תחלת יסורַי וצערי שבאו עלי במיץ. כי ביום הכפורים חלה נכדי אליהו והיו לו התקפות גדולות במשך ה' ימים, ולפעמים הייתי כל כך מצטערת בראותי את ההתקפות עד שהייתי מבקשת מהמקום ב"ה שיקצר את יסוריו כי הרופאים לא מצאו לו תרופה. אבל המקום ב"ה כהרף עין רחם עליו ושלח לו רפואה, בשעה שכל חכמת בני האדם לא הועילה. כמו שנאמר: כי אני ה' רופאך,[143] והנני משבחת ומודה להקב"ה בכל עת והוא בחסדו הגדול יזכה את אביו ואמו שי' ושת' לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים. אמן.

אפשר לשער איזו שמחה היתה לבתי ואיזה פדיון נפש נתנה בעד בנה האהוב בגלוי ובסתר. כי חתני שי' היה כרוב האנשים בהול על ממונו, ואפשר כדי לקיים: יש אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו,[144] ואינו שבע ממון לעולם, כמעשה באלכסנדר מוקדון שעבר את כל העולם כלו…[145]

מתוך המעשה הזה אנו רואים שהרבה בני אדם רודפים אחר הממון ואינם יודעים שבעה, ומזה באות צרות רבות, וגם לא טוב להיות פזרן יותר מדאי; הפרוטה הכשרה באה לפעמים ע"י עמל רב. והאדם צריך לשקול הרבה בפלס שכלו איך להתנהג, כי פתגם ידוע הוא: לא הכילות מביאה לידי עושר ולא הנדיבות –  אם אינה קיצונית – מביאה לידי עניות. הכל יפה בעתו – לקמץ או לפזר. ההולנדי אומר: "הוצאת כסף בעת הנכונה מביאה לידי הכנסה". אנו מוצאים בעוה"ר שחכמי אומות העולם כתבו על זה הרבה דברים יפים. זה היה [146] הסער הראשון שנתחולל עלי וב"ה שנגמר בשלום. ואחר כך קרה לי כמו שקרה לזה שברח מן המות לעיר לוז, ששם אין בני אדם מתים, וכשהגיע לשער העיר פגע בו מלאך המות ואמר: הנה באת לעת מצוא, כי לא היתה לי רשות להמיתך  במקום אחר,[147] וכך בעוה"ר קרה עמדי: עזבתי את העיר המבורג, את ארץ מולדתי, בנַי, ידידַי וחשבתי שאתרחק מהם עד שלא אראה מה שנעשה עמהם. אבל אתה אֵל הצדק, הראית לי וגם עוד מראה לי שאין לברוח משבט אפך, אנה אלך ואנה מפניך אברח. הנני רואה שהגעתי למקום שאמצא בו מעט שמחה ונחת רוח. והרבה צרות ושברון לב במה שנוגע לעצמי ובמה שנוגע לבני היקרים. ואני מצדיקה את הדין כראוי, כי המקום ב"ה נתן בי ארך רוח שבכל הצרות והפורעניות הנני עוד דומה לאדם. ומוסר שדי הרי יכול להיות יותר גרוע מזה, כמו שאמר מוסר הרופא במעשה שיובא להלן…[148]

לא הרבה זמן אחר כך קבלתי את הבשורה הרעה שבני ר' ליב מת, איש צעיר שלא הגיע לכ"ח שנים. אעפ"י שסבלתי ממנו הרבה בחייו, בכל זאת הסב לי מותו צער גדול. וזה אפשר ללמוד מהמלך החסיד דוד ע"ה שהתאבל על בנו אבשלום, וקרא שבע פעמים "אבשלום בני" והעלהו שבע מדרגות מעומק הגיהנם. וכן אני מוחלת לבני על כל מעשי נערות שעשה ונתן את עצמו להתעות. הוא היה האדם היותר טוב בעולם ולמדן ולב יהודי היה לו להיטיב לעניים, ומעשיו הטובים היו מפורסמים בעולם. אך לא ידע להזהר במשא ומתן, ואנשים רשעים הרגישו בכך והשתמשו בזה לרעתו. ינוח על משכבו בשלום, ומה אוכל לעשות? "אני הולכת אליו והוא לא ישוב אלי".[149] לא טוב היה בעיני המקום לקחת אותי אליו קודם שלקח את בעלי החביב, אעפ"י שלפי שנותיו עוד יכול היה לחיות הרבה. "אולם מפני הרעה נאסף הצדיק"[150] שלא יראה בכל הצרות שבאו אחר כך. הוא מת בעשירות, ובניו היו בכל טוב. אבל מה אוסיף לדבר מזה וכבר דברתי די על זה. ובכן הנני לסיים בזה את ספרי החמשי, ובקשתי מאת הכל יכול שלא יוסיף להביא עלי ועל כל בני ביתי ועל כל ישראל צרה ויגון, ומה שאנו חייבים לו ימחול לנו בחסדו הגדול ויוליכנו לארץ הקדושה ועינינו תראה בבנין בית קדשנו ותפארתנו לכפר על כל עוונותינו, כמו שכתוב: "וזרקתי עליכם מים טהורים" וכו'.[151]

סליק ספר חמישי.

 

ספר ששי בס"ד

ובכן הנני מתחילה בס"ד את ספרי הששי שיש בו תערובת במקצת: החלק היותר גדול –  יגון וצרה וקצת עונג, כטבע באנושות וסדר העולם. ואתחיל במה שסיימתי. השי"ת יזכני שלא אוסיף עוד לקבל צער מבני האהובים ושבעת זקנתי אזכה לראות בטובתם ובאשרם.

למעלה כתבתי איך נפרדתי לנצח מבני ר' זנוויל ע"ה. ה' ירחם. איש צעיר חשוב כזה צריך לבלות באדמה השחורה. לא עברו עדיין ב' שנים מאת שבאתי למיץ והנה נתקבלה הבשורה הרעה כי הוא עזב את העולם החולף ועבר אל העולם הנצחי. הצער ושברון הלב שסבלתי המקום ב"ה הוא היודע... לא הרבה אחרי מותו ילדה אסתר בת, תהלה לאל, בריאה ושלמה ויפה. השי"ת יזכנו לראות ממנה הרבה נחת... היא עכשיו לערך בת י"ג שנה,[152] ויש לקוות שתהיה אשה הגונה. היא נמצאת אצל הסבא שלה פ"ו ר' משה בומברג. כלתי אשת ר' זנוויל נישאה לבעל אחר. אבל גם הוא לא האריך ימים ומת. ובכן גם האשה הטובה הצעירה הזאת ימיה עוברים בצער וביגון. מה אפשר להגיד: "מי יאמר מה תעשה"?[153] יותר טוב שלא לחשוב בזה, כי גדול מאד הוא שברון הלב.

ובכן הייתי כאן [במיץ] שנה אחת וחשבתי שאבלה את שנותי בנעימים… אם היה יכול בעלי ז"ל להחזיק מעמד שתי שנים, אז אפשר שהיה נחלץ מצרתו, כי לאחר שעברו שנתים מעת שבעלי-החובות לקחו את כל מה שהיה לו, עלה המסחר בצרפת עד שכל בני הקהלה נעשו לעשירים. והוא הלא היה חכם מחוכם וסוחר גדול וחשוב בעיני יהודים ושאינם יהודים. אבל המקום ב"ה לא רצה בזה, כי בעלי החובות שלו התנפלו עליו והכל הלך לאיבוד, לא נשאר כלום, אעפ"י שגם הם לא קבלו החצי ממה שממגיע להם, והם אמנם היו חבים עליו, על דבר דמי הכתובה שהיה חייב לי, ראיתי שאין לתבוע אחרי שאין לו כלום. כל המעות של בתי מרים שהיו בידו אמנם קבלתי ממנו על ידי שטרות שהיו לו מיהודים אחדים. ה' יודע כמה עלה הדבר הזה בקושי ובצער! גם לבני נתן היה חייב איזו אלפים וגם כן השתדלתי להשיגם ממנו, ולפיכך לא חשבתי על אדות הכתובה שלי, וקבלתי באהבה כל מה שהקרה ה' לפני, כנשר שמחזיק את גוזליו על אברתו באמרו: מוטב שיכנס החץ בי ולא בבני.[154] ומה גדולה היתה צרתי! בעלי ע"ה היה מוכרח להתחבא, וכשנודע הדבר לבעלי-החובות שלחו לביתו שלשה פקידי המשפט שרשמו מה שהיה בבית עד המסמר אשר בקיר,  וחתמו הכל, מבלי השאר לי מזון סעודה אחת. אנכי עם המשרתת גרנו בבית ושם שלשה הפקידים שמו בו משכנם, והם היו האדונים; איש לא היה יכול לצאת ולבוא [בלי רשותם]. כשהייתי צריכה ללכת לאיזה מקום עשו אצלי חיפוש. אולי לקחתי מה-שהוא עמי. וכך ישבתי שלשה שבועות באותה הצרה הנוראה. לסוף התפשר בעלי עם בעלי-החובות ורשמו כל אשר לו ומסרו לידו שהוא יכריז למכירה פומבית. לא השאירו אפילו כף של בדיל שלא נרשמה, כדי שלא יוכל להעלים דבר. וגם הוא אמנם לא רצה להעלים כל שהוא, כי היה מודה לה' שהציל את נפשו. בעלי החובות, כשראו שהוא מסר להם את הכל, רחמו עליו, ואף על פי שלא קבלו גם את החצי מהחוב חיו עמו בשלום, ולא נגשו בו בחזקה. בידם היה לחבשו בבית האסורים, אבל  הם ראו שיש להם עסק עם איש ישר שנתן להם כל מה שהיה לו ולא נשאר לו מאומה, ובעת שהשעה שחקה לו היה אהוב לכל והתיחסו אליו ביראת הכבוד, והיה פרנס ושתדלן בק"ק מיץ ל' שנים והיה מתנהג יפה ומצא חן בעיני יהודים ושאינם יהודים. אבל בעוה"ר בא עלינו האסון וירדנו כל כך עד שממש לא היה לחם בבית, כמו שהיתה כאן לפני איזו שנים יַקְרוּת גדולה; עוד היה קצת מעות אצלי לצרכי והוצאתי לעתים לצורך הבית, וכשהיה מוצא אחר כך מעות היה מחזיר לי. חתני הקצין פ"ו משה קרומבאך עשה עמו הרבה טובות, אעפ"י שהפסיד על ידו יותר מב' אלפים ר"ט, והשי"ת שלם לו כפעלו והוא העשיר היותר גדול בקהלה, והוא איש ישר ולב חדש נברא לו שעושה הרבה טובות עם קרובים, הן מצדו והן מצד בתי אסתר תי', וביתו פתוח לרוחה לעניים וכל האורחים החשובים הבאים  מארבע פנות העולם מתאכסנים אצלו, והוא מקבל פניהם בכבוד, וכמו כן גם אשתו, בתי אסתר תי'. בקצור, לשניהם לבבות טובים, והרבה טובות יוצאות מתוך ביתם. השי"ת ישלם להם שכרם, היא עם בניה יאריכו ימים בעושר וכבוד עד מאה שנה.

לערך תע"ב (תע"ד?) נעשה בני (נכדי?) אליהו שי' חתן למז"ט. החתונה נועדה לשנת תע"ו, כי החתן והכלה היו שניהם עדיין רכים בשנים.[155] ה' יאריך ימיהם ושנותיהם. הכסף עם המתנות משני הצדדים עלה לערך ל' אלפים ר"ט. המקום ב"ה יתן להם מזל וברכה.      

והנני לשוב לעניני בעלי ז"ל, שלא היה יכול לצאת מן המיצר, כי בניו בזמן ההוא עדיין לא היו במצב כזה, שיוכלו לעזור הרבה לאביהם, ואולם הם עשו כמה שהיה אפשר להם. בנו של בעלי ז"ל, שמו ר' שמואל, למדן גדול וחרוץ מאד בכל דבר וחכם מחוכם, היה זמן רב בפולין ולמד שם וקבל את התואר "מורנו". וכששב מפולין אנכי לא הייתי עדיין בק"ק מיץ, ורק איזו שנים אחר כך באתי אל מיץ ומצאתי את ר' שמואל יושב בבית שלו. בעלי זצ"ל, וכמו כן החסיד פ"ו מוהר"ר אברהם קרומבאך, חותנו של ר"ש הנ"ל, עשו עמו טובות גדולות למען יוכל להמשיך למודו, ובמקצת עזרו אביו וחותנו בכל האוטוריטה שלהם שיתמנה בני חורגי מוהר"ר שמואל לאב"ד באֶלזאס, ונהג רבנותו יפה לפי חכמתו הרבה, וכל האנשים אהבוהו. אבל "אין הקומץ משביע את הארי",[156] כי שכרו לא היה מספיק להוצאות ביתו. כי האב"ד מוהר"ר שמואל סג"ל וזוגתו הרבנית מרת גננדילי תי' היו שניהם מבני עשירים, שהתנהגו בפזרנות ועשו טובות לרבים וכך רצו להמשיך את מנהגם, אבל שכר הרבנות לא הספיק. אז התודע ר' שמואל אל ההרצוג מלותרינגן שישיבתו היתה בזמן ההוא בלוניוויל, כי אז התחילה המלחמה בין מלך צרפת יר"ה ובין הקיסר יר"ה עם בעלי בריתו, שאין צורך להזכיר בשמם, כי ידוע לכל מי היו אלה. בעת הזאת קבל האב"ד הר"ר שמואל זכות [יציקת] המטבע מן הדוכס יר"ה הנ"ל, והמשא ומתן הזה דרש הרבה כסף שלא היה בידו של הר"ש הנ"ל. וקודם שנכנס בעסק המטבע כחצי שנה פתח הר"ש חנות גדולה, שהיתה דורשת גם  כן הון רב, כי ההרצוג וכל פקידי החצר היו קונים אצלו, כי מצא חן בעיני אלהים ואדם. אבל אחרי שלא היה בידו לנהל בעצמו את החנות קבל אליו את שני גיסיו הגרים במיץ, את ר' משה וילשְטַט, בעל הבית חשוב ובעלה של אחות ר"ש, והשני –  יעקב קרומבאך שאחותו היא אשת הר"ש, ואחיו היה חתני פ"ו ר' משה קרומבאך. גם הוא היה אדם חשוב. אלה שלשת האנשים היו להם ג' בתים יפים ברחוב של היהודים והם עזבו את בתיהם ועברו ללוניל, ועשו שותפות עם ר"ש, והיה להם בחנות הרבה סחורות ועשו והצליחו. היו להם עוד מסחרים שהביאו להם רֶוַח. אחר כך קבל עליו הר"ש את יציקת המטבע; שאמנם מתחילה לא היה מזה ריוח הרבה, אבל אחרי שהמסחר היה מרובה סוף סוף הביא גם ריוח הגון. כשקבלו עליהם הקבלנות של המטבע כתב הר"ש לאביו זצ"ל על אדות זה, אך בעיני בעלי זצ"ל לא מצא העסק חן, כי הוא ע"ה היה חכם מחוכם והבין בטבע של משא ומתן זה, שסופו לא יהיה טוב, ובפרט שהדבר אינו טוב בעיני מלך צרפת יר"ה. כי מיץ קרובה אל לוניל –  מרחק יום אחד, וכל המעות [שמבית היציקה אשר בלוניל] תהיינה מוצאות כאן. בעלי בתור בעל נסיון, זקן מומחה במסחר, שקל הכל בדעתו וכתב לבנו בפרוטרוט כמה הון דרוש בשביל העסק הזה ומה שאפשר שיֵצא מזה. אולם כל השלשה בה"ל היו צעירים לימים, נלהבים למשא ומתן, וסוף סוף נתקשרו עם הדוכס יר"ה לשלוח סך עצום של כסף ואת התשלומים לקבל במטבעות שונות מבלי להבדיל בין מטבע למטבע, וזמן מה היתה השעה משחקת להם, אבל כמו שאספר להלן, למקצת מהם באו נזקים. אולם את ר"ש הביא העסק לידי כליה לגמרי, כמו שאספר להלן.

לאחר שעברה חצי שנה ששלשת השותפים עסקו במשא ומתן בסחורות שונות ושארי דברים עם שטרות, כמנהג בני ישראל, גר כאן אחד בשמו ר' משה רוטשילד, שהיה עשיר גדול וכמה שנים עשה מסחר עם לותרינגן והיה מפורסם אצל תקיפים וסוחרים. ומאחר ששמע שאלה [ג' השותפים] עושים מסחר טוב, התישב גם הוא שם עם בנו, שהיה חתנו של ר"ש סג"ל, ועל ידי היועצים של הדוכס השיג רשיון להתישב לא רחוק מלוניל. ונעשה גם כן תקיף אצל הדוכס והיועצים. בקצור, ר' משה זה נכנס בעסק אצל הדוכס והמציא כסף בשביל המטבעות וזמן-מה היו שבעים רצון מהעסק. ר' שמואל סג"ל עשה עם אביו בעלי זצ"ל בכל דבר הרבה טובות, ולא ידע מחסור. הם היו שולחים משם את המעות לכאן. לפעמים נעצרו איזה זמן ואחר כך קבלון בחזרה. ולעתים גם לא קבלו בחזרה. בתוך כך היה בעלי זצ"ל יושב בדאגה, כי ראה שיש בזה אחריות גדולה וסכנה, וכתב על זה לבנו ר"ש כמה פעמים, אבל לא שמו לב לדבריו, כי מה שכבר נעשה אין לשנות.

כאשר התגברה המלחמה בין מלך צרפת והקיסר באה פקודה מהמלך יר"ה שלא להכניס ושלא להוציא המטבעות הלותרינגיות. וביחד עם זה שלח פקודה להמיניסטר הגדול שלו, לאדון אַטאַנדי, שישלח אחרי פרנסי הקהלה ושיפרסמו את הפקודה לפני הקהל. שם נזכרו בשם חמשת היהודים שישבו לפנים במיץ ועכשיו הם יושבים בלותרינגן, אם הם רוצים להשאר בלותרינגן, אסור יהיה להם לדרוך על אדמת צרפת כי ענשים חמורים צפוים להם. וע"כ הברירה בידם או לשוב למיץ או להשאר בלותרינגן, וארכא ניתנה להם חדשים אחדים להתישב בדבר. כאשר שמעו חמשת השותפים האלה את הדבר הזה נבהלו מאד, כי לא ידעו בעצמם במה לבחור, אחרי שכאן במיץ היו להם בתים חשובים, גם לא רצו לותר על העירנות [זכות בני העיר] שלהם, ומלבד זאת הקבלנות של המטבע נרשמה בכל תוקף אצל הדוכס יר"ה והיו צפוים לקנס גדול. ובכן היה רע להם מאד, יחד עם זה צוה המלך יר"ה, אם בני ישראל הנ"ל ישארו בלותרינגן ירשם בפנקס הקהל יצ"ו שאין להם זכות עירונית עוד במיץ... והנה הזמן מתקרב ובא להודיע על החלטתם, אז בחר ר' ישי וילשטט ראשון לשוב הנה [למיץ], אחריו ר' יעקב קרומבאך, ואני אינני יודעת איך התפשרו עם הדוכס יר"ה. הסחורה שהיתה בחנותם חלקו ביניהם והביאו הכל הנה עם נשיהם וטפם, והתישבו כל אחד בביתו. אבל ר' שמואל ור' משה רוטשילד החליטו להשאר שם. ובזה הסבו צער גדול לבעלי זצ"ל שהיה מעונה מאד מהדבר הזה, ומאחר שגם בלעדי זאת היה האדם הזה חלש וסבל ממחלת פודַגרה, האסון שבא עליו עכשיו הפילהו לגמרי. ואעפ"י שבנו הר"ש לא מנע עזרתו ממנו ושלח לו לכל צרכיו וגם כתב לבא-כחו כי יתן לאביו כל מה שידרוש, אבל כל זה לא הועיל לו. הר"ש שלח רופא מומחה לרפאותו, והרופא שהה אצלו ימים אחדים ונתן לו קצת רפואות, אבל [הרופא] גלה מיד שהוא בן מות. וכך הוי: השי"ת לקח אותו אליו, ובוודאי שהוא בן העולם הבא, מאחר שהיה זמן ארוך –  כמה שנים – פרנס, והקהלה היתה תמיד שבעת רצון ממנו, והוא ממש מסר נפשו עליה. ויש על זה הרבה מה לכתוב, אבל אין צורך בזה.

ובכן הוא הלך למנוחות ואותי עזב לאנחות. בעד הכתובה קבלתי רק מעט מעות, אפילו לא השליש ממה שהיה מגיע לי, אך מה לעשות? השלכתי את יהבי על המקום ב"ה. באותו הזמן ישבתי בבית ר' ישי ווילשטט, כי הבית הזה היה שייך לבעלי זצ"ל וחשבתי שאוכל להשאר בביתו כל ימי חיי, כמו שהבטיחני גם ר' ישי. אבל כאשר מת בעלי זצ"ל  ור' ישי שב הנה עם אשתו ובניו וכלי ביתו, הייתי מוכרחת לעזוב תיכף את הבית ולא ידעתי אנה לפנות. גם אצל חתני פ"ו ר' משה קרומבאך לא יכולתי לשבת כי עוד טרם נבנה הבית, שעכשיו כבר נבנה בס"ד, והייתי בצרה גדולה, לסוף נתן לי בעל הבית, ר' יעקב מארבורג, חדר קטן שלא היה בו תנור, והתניתי עמו לבשל במטבח שלו וגם שמותר לי לשבת בחדר החורף שלו, אבל כשהייתי צריכה לבוא לחדרי, היה עלי לעלות כ"ב מעלות מה שהיה קשה מאד בשבילי ואיזה זמן הייתי ל"ע חולה. חתני ר' משה היה אצלי לבקר אותי בחליי –  זה היה בערך בחדש טבת תע"ה –  ואמר לי כי אבוא לשכון בביתו והוא יתן לי חדר למטה שלא אצטרך להעפיל ולעלות על המדרגות, אבל אנכי לא יכולתי להחליט, מפני שקשה היה בעיני להיות צפויה לחסדי בני מכמה טעמים. אולם לא יכולתי הרבה לעמוד בנסיון כי השנה היתה שנת יוקר גדול מאד, והייתי מוכרחת לקבל משרתת והכל היה צריך להספיק, ולפיכך קבלתי עלי על-כרחי מה שמאנתי קודם ועברתי אל חתני ר' משה קרומבאך. זה היה לערך באייר תע"ה. ואת זה אני כותבת בתמוז תע"ה. חתני ובתי שי' ותי' ובניהם יצ"ו היו שבעים רצון ממני. האספר איך התיחסו אלי חתני ובתי? אין די מלים בפי לספר. המקום ב"ה ישלם להם כפעלם. הם חולקים לי כל הכבוד שבעולם וכל המאכלים היותר טובים הם שמים לפני, יותר ממה שקויתי, ורק דואגת אני פן ינַכו לי ח"ו מזכויותי המועטות. אם אנכי לא באתי אל סעודת הצהרים –  הם נוהגים לשבת אל השלחן בשעה שתים עשרה בדיוק – כי באותו הזמן הייתי בבית הכנסת, כי אמרו שם תהלים בשביל נשמת אמו החסודה יאכט ע"ה –  המנהג הזה נקבע כבר ואפשר יתנהג ככה עד ביאת הגואל –  וזה ארך שעה שלמה, ואז אחרי שובי מבית הכנסת הייתי מוצא את סעודתי ג' או ד' תבשילין, כל מיני מעדנים שאמנם אינם הגונים בשבילי. הייתי תמיד אומרת לבתי: השאירי נא בשבילי רק איזה דבר מועט, ובתי השיבה: איני מבשלת פחות או יותר בשבילך –  וזה היה אמנם דבר אמת. הייתי בכמה קבלות שונות ולא ראיתי בשום מקום הנהגת בית שכזו: הכל בעין יפה ובכבוד לכל איש ואיש, גם לעניים האורחים ע"י "פלעטין" וגם לאורחים סתם. השי"ת ב"ה וב"ש יתן להם תמיד את האפשרות שיוכלו להתנהג כך עד מאה שנים בבריאות ושלום בעושר וכבוד.

האכתוב כאן מה שקרה אז ואיך מתנהגת כאן הקהלה? אני יכולה רק להודיע כי בבואי הֵנה מצאתי כאן קהלה חשובה וחסודה ויש להם בית ועד, וכל הפרנסים הם אנשים זקנים שהיו תפארת הבית, ולא נמצא בבית הועד אחד שישים פאה נכרית על ראשו[157] ולא נמצא איש שיפנה בתביעה על חברו בערכאות הגויים.[158] ואם אמנם היה לעתים קצת מחלוקת, כמו שהוא הסדר בעוה"ר בין בני ישראל, אבל כל זה היה בא לידי פשרה ע"י הקהל והדיינים. גם לא היו גאוותנים כמו עכשיו, ולא התרגלו למאכלים יקרים כמו עכשיו, והיו מחנכים את בניהם בלימוד [התורה], וכמה פעמים היו כאן רבנים מהיותר חשובים. בזמני היה כאן אב"ד ור"מ[159] הגאון החסיד מוהר"ר גבריאל [עשקלעס] נר"י. האכתוב את גדולת חסידותו וצדקתו? זה יהיה יותר מדי. אבל מאחר שזה כבר מפורסם, אין בכחי לתאר את מעלותיו שבודאי כל מה שאכתוב לא יהיה החצי, ואולי גם לא החלק העשירי ממה שהוא באמת. בקצור, האב"ד הנ"ל עשה שידוך עם הקצין מוהר"ר שמשון מוינה. בנו של הגאון מוהר"ר גבריאל נשא את בתו של מוהר"ר שמשון. הנדן עם המתנות עלו ליותר מל' אלפים ר"ט. ובכן נסע האב"ד מוהר"ר גבריאל עם הרבנית ובנו מוהר"ר ליב ע"ה,[160] וחתן ב"ח מהור"ר בעריש לווין, ועשו שם את החתונה בכבוד גדול, שלא היתה כמוה אצל יהודים לפאר ויופי. אבל מה לי להאריך בזה אחרי שאי אפשר לכתוב הכל בשלמות. ובכן צריך להסתפק במועט, ובפרט שהכל כבר ידוע ומפורסם לכל. האב"ד והחסיד והמופלג בתורה מוהר"ר גבריאל נר"ו קבל מהקהל ש"ן[161] לשהות שם [בוינה] שנה אחת, חשבו שבודאי טרם תעבור השנה יושב, אבל באמת משנה אחת נעשו כשלש שנים. והקהל ש"ן כתב לו בכל הכבוד שבעולם כי ישוב בשלום  למקומו ולרבנותו, כי הקהלה מיץ נשארה כצאן בלא רועה. ואי אפשר לקהלה להתקיים בלי אב"ד. אעפ"י שכאן היו הרבה למדנים גדולים, חכמים ונבונים, ובפרט בתוכם הגאון הזקן מוהר"ר אהרן [ווארמס], שהוא למדן גדול והיה כמה שנים אב"ד במאנהיים והמדינה וגם ישב ברבנות באֶלזאס. והזקן מוהר"ר אהרן הנ"ל השתדך עם חתנו של מוהר"ר גבריאל הנ"ל:[162] בתו נישאה לבנו של ר' אהרן אב"ד באלזאס, ולכן היה ר' אהרן מצדד בזכותו של ר' גבריאל, והיה מבטיח כמה פעמים כי סופו של מוהר"ר גבריאל לשוב הנה. והגאון מוהר"ר אהרן הנ"ל חכם מחוכם במילי דשמיא ובמילי דעלמא. איזה זמן היה הקהל ש"ן שוקט, לאחר כך נודע לקהל כי מהור"ר נמנה לרב בניקלשבורג. הרבה יש מה לכתוב ע"ד המחלוקת שפרצה אז בקהלה. בנו של מוהר"ר גבריאל בא לכאן ובקש עוד לפתות את הקהלה שר' גבריאל עוד ישוב הלום ושיחכו לבואו. אבל אחרי ששמעו כי מוהר"ר גבריאל נתקבל לרבנות במקום אחר, בקשו פרנסי הקהלה בצרוף רוב הקהלה למנות אב"ד אחר, ועי"ז נתעוררה מחלוקת גדולה. כי אלה שצדדו בעד מוהר"ר גבריאל, כגון מוהר"ר אהרן הנ"ל וכל החבורה שעמו, השתדלו שלא יקבלו אב"ד אחר ושיחכו עד שיחזור החסיד מוהר"ר גבריאל. אבל אחרי שלא נתקיימו דבריהם התלקחה המחלוקת שלא כדאי לרשום אותה. לסוף התקשרו בקשר חזק בהתחייבות של קנס גדול, אחרי שמוהר"ר אינו חוזר –  שיבחרו באב"ד אחר. וכך היה: הם שלחו בכל הכבוד הראוי ע"י שליח מיוחד כתב רבנות להגאון מ"ו אב"ד מוהר"ר אברהם [ברודי] ר"ג ור"מ[163] דק"ק פראג והועידו זמן ועוד קצת סעיפי התנאים, והרב השיב כי הוא נכון לבוא. אם שמע מוהר"ר גבריאל את הדבר הזה או התעורר מעצמו ובא לכאן וחשב להחזיק ברבנות בכח הצד שהיה לו. אבל לא כדאי לכתוב מה שיצא מזה, היתה מחלוקת עצומה. ה' יכפר עוונותיהם. אנכי אשה שפלה איני כדאית להכניס ראשי בין הרים גדולים. השי"ת ימחול לכל אלה שלא עשו כהוגן. יש לכתוב ספר שלם במה מצא כל צד להתנצל. השי"ת ינחילנו טובה בזכות כל אלה תלמידי החכמים. אחרי שישב הגאון מוהר"ר גבריאל זמן רב בכאן ולא קבל כלום, כי הקהל לא היה יכול לסגת אחור, הוא יצא מכאן בכבוד גדול כי כל בני הקהלה לא היו שונאים לו, ובכלל היו אוהבים אותו, רק המניעה היתה שלא יכלו להסוג אחור אחר ששלחו כתב רבנות להגאב"ד מוהר"ר אברהם. ובכן אעצור בעטי והנני רק לכתוב איך שבא הרב הגדול מוהר"ר אברהם הנ"ל לכאן. אי אפשר לי לכתוב באיזה כבוד קבלו כאן את פניו. הדבר מפורסם בכל העולם ואין צורך לכתוב על זה. ממש בית חדש בנו בשבילו ובשביל הישיבה שלו ובנינו לו חדר [מיוחד] וכסא שאין לפי קוטן שכלי דוגמתו בכל מקום. וכל הקהלה שלנו היתה בידידות רבה עם הגאון, גם אלה שהתנגדו לו תחלה. כי יפי תארו, לימודו ומעשיו הטובים רבו מלספר והם ידועים לַכֹּל. ביחוד הגדיל לעשות בלימודו ולא בקש כלום אלא להתמיד יומם ולילה בלימודו ולהרביץ תורה בישראל. ילדים שלא ידעו כלום הוא קבל אותם ולימד אותם עד שהיו לבחורים לומדים. מה לי להאריך? הלא הוא מפורסם בתורתו, אבל בעוה"ר שמחתנו לא ארכה, כי הגאון אב"ד הנ"ל נתקבל לאב"ד דק"ק פרנקפורט דמיין, ואעפ"י שהקהלה ש"ן רצתה מאד להחזיק בו והסכימה לתת לו מה שירצה, אבל הוא לא הסכים. ומאז שיצא מכאן באו עלינו עתות רעות בגוף ובממון, כמו שאכתוב להלן, הרבה נשים חשובות מתו, שלא נשמע עליהם בחייהן שמץ פסול. היתה צרה גדולה, השי"ת ירחם עלינו ויסיר חרון אפו מעלינו ומכל ישראל. אמן.

איני יכולה לעצור ברוחי מבלי להודיע מה שקרה בקהלתנו מיץ ביום ש"ק דחג השבועות בשנת תע"ה, בעת שהיינו בבית הכנסת אנשים ונשים והחזן והמשורר הגדול ר' יוקלא מק"ק רישא[164] במדינת פולין התחיל להתפלל תפלת יוצר [שחרית] והיה מנגן בנעימת קול מן "האל בתעצומות" עד שהגיע לברכת "יוצר המאורות", וקודם שהתחיל את הברכה הנ"ל נשמע באזני האנשים והנשים קול כאילו נהרס איזה דבר. הנשים חשבו שהכפה למעלה נופלת עליהן. ומתוך הפחד הגדול שנפל על האנשים והנשים, מהרו הנשים לרדת, וכל אחת חפצה להיות ראשונה להציל את נפשה "זה אומר בכה וזה אומר בכה",[165] גברים ונשים, ושומעות הנשים המהומה הגדולה שבעזרת האנשים שיצאו דחופים ומבוהלים, וסברו הנשים שאויבים באו עלינו ח"ו, וכדי להציל כל אחת ואחת מהן את נפשה ונפש בעלה [נדחקו לצאת]. וכשהגיעו אל המדרגות נפלו אחת על רעותה ומעכו אחת את חברתה עד מות; ובמשך חצי שעה מתו שש נשים ויותר משלשים היו פצועות, מקצת מתו מפצעיהן ומקצת חלו ויותר מרביעית שנה טפלו בהן הרופאים, ואלמלא היו יורדות בסדר, לא היתה אחת ניזוקה. אשה זקנה עִוֶּרֶת היתה גם כן בבית הכנסת בשעה זו, היא לא יכלה לרוץ ונשארה במקומה עד שיעבור הזעם, ובשלום באה לביתה. הנשים שנפלו מעל המדרגות היו פרועות ראש ופרומות בגדים. כמה נשים, שנשארו בבית הכנסת למעלה ספרו לי כי גם הן רצו לצאת, אבל אי אפשר היה להן, שבו למקומן בבית הכנסת וחשבו: אם נגזר עלינו למות טוב שנמות במקום קדוש, מאשר להיות נמעכות על המדרגות, כי יותר מחמשים נשים שכבו על המדרגות מעורבות זו בזו, חיות ומתות – להבדיל בין החיים למתים – יחד. הגברים מהרו לבוא וכל אחד רצה להציל את שלו, אבל בקושי גדול הפרידו ביניהן. האנשים הביאו עזרה הרבה. גם מאזרחי העיר [שאינם יהודים] באו אל היהודים עם סולמות וקרדומות להוריד את הנשים שמעזרת הנשים שלמעלה. כי לא ידעו מה נעשה שם בבית הכנסת. האנשים שבתוך בית הכנסת שמעו גם כן את המפולת וגם כן חשבו שהכפה נופלת, ומשום כך קראו לנשים שתמהרנה לרדת, ומשום כך היו עוד נחפזות יותר ונפלו בעוה"ר אשה על חברתה ולא יכלו להחלץ ונשארו שוכבות על המדרגות. אפשר לשער כמה גדול היה הצער כשהוציאו שש מתות מתוך החיות ולפני שעה הלא היו גם הן בריאות ושלמות. המקום ב"ה ירחם עלינו להבא ויסיר חרון אפו ממנו ומכל ישראל.

גם הנשים שהיו בעזרת הנשים שלמטה היו שרויות בפחד גדול. אנכי ישבתי שם על מקומי והתפללתי ואשמע קול רעש מהנשים. שאלתי: מה זה? ענתה שכנתי: אשה מעוברת התעלפה. נבהלתי מאד, בידעי שבתי אסתר תי' היתה מעוברת, והיא ישבה שמונה מקומות רחוקה ממני, ובכן נדחקתי בתוך הצפיפות ונגשתי אליה, ושאלתי אותה: האם רוצה את לצאת? ענתה היא: שמעתי שהכפה נופלת. אחזתי אותה בידי ובזרועותי שמתי לנו דרך ובפתחה של עזרת נשים צריכים לרדת חמש או שש מדרגות. כשהגענו למדרגה האחרונה נפלתי ולא ידעתי כלום ולא זזתי ממקומי ולא קראתי לעזרה. שכבתי שם עד שהגברים התחילו לצאת מבית הכנסת ברצותם להציל את הנשים מהעזרה שלמעלה. עוד רגע אחד ממש והייתי מרמס לרגליהם. אבל הגברים הרגישו בי ועזרו לי לקום ויצאתי אל הרחוב. שם התחלתי לצעוק כי לא ידעתי אנה באה בתי אסתר. אמרו לי שהיא הלכה הביתה. שלחתי לשם לדעת אם היא בבית ואמרו לי אָיִן. ורצתי ממש כמשוגעה, והנה באה בתי מרים ושִׂמְחָה אותי בבשורה, כי בתי אסתר נמצאת בבית גיסה ר' ראובן [קרומבאך], שאינו רחוק מבית הכנסת. רצתי לבית ר' ראובן ומצאתי את בתי תי' יושבת בלי שמלה ובלי מכסה הראש. וכמה וכמה אנשים ונשים עומדים עליה ומשתדלים להשיב רוחה [כי נתעלפה]. מה לי להאריך? ב"ה שעזר לנו ולא בא שום נזק לא לה ולא לפרי בטנה. השי"ת יסיר ממנו גם להבא את חרון אפו, וישמרנו מסבות רעות כאלה.

אחר כך עלו לעזרת הנשים ובדקו אם נמצא שם איזה סדק בכפה, אבל לא מצאו כלום ואיננו יודעים מאין באה הצרה הזאת ואין לתלות את כל האסון אלא בעבירות שלנו.

אוי[166] לנו שכך עלתה בימינו, לשמע אוזן דאבה נפשנו, שיקוים בנו הפסוק "והבאתי מורך בלבבם ורדף אותם קול עלה נדף ונסו מנסת חרב ונפלו ואין רודף וכשלו איש באחיו כמפני חרב ורודף אין."[167] ועל זאת דווה לבנו וחשכה עינינו על חלול שבת ויום טוב ועל בטול התפילה, כמאמר הנביא "מי בקש זאת מידכם."[168] ביום הקודש  הזה, מתן תורתנו הקדושה, ובחר בנו מכל עם ולשון, ואלו זכינו היינו שמחים בשמחת מתן תורה מקראי קדש ה', ועכשיו  היינו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו,[169] וכאילו נחרב המקדש בימינו, ועל הריגת עניות ואביונות פלגי מים ירדו עינינו, ולרוב הנשים מההרוגות הנ"ל היו ילדות בעוה"ר, גם אחת היתה מהן מעוברת. הן [הלכו] למנוחה, ואנחנו לצער יגון ואנחה. ולמחרתו אסרו חג הנ"ל הולכים החברים קברנים לבית עלמין בהשכמה ונקברו שש ההרוגות הנ"ל סמוכות זאת לזאת ודא לדא בשורה, ועתה מוטל על כל אחד ואחד לפשפש במעשיו איש כדרכם וכפרי מעלליהם,[170] להגיד כי ישר ה', אל אמונה ואין עול, והוא רחום יכפר עון ולא ישחית ולא יעיר כל חמתו וחרון אפו, ויאמר למלאך המשחית הרף ידך וגו' ובעל הרחמים ימלא בקשותינו וישמור צאתנו ובואנו לחיים ושלום מעתה ועד עולם. ולא יהיה עוד פרץ וצוחה ברחובותינו ובכל אחינו בית ישראל ובכל מקומות מושבותיהם. אמן.

ע"ד המקרה ספרו הרבה, אבל מי יכול לספר הכל ומי יכול להאמין בכל מה שספרו. אולם את זה הנני מספרת בשם אשה אחת ושמה אסתר. בעלה ר' יעקב הוא בעל הבית ומלמד כאן. היא ישבה עם בנה בן חמש בעזרת נשים על המדרגה העליונה בעת שהתחיל האסון ההוא. והיא ראתה שש נשים בצעיפים קצרים גבוהות קומה מאד, והן הלכו ודחו את האשה אסתר מדרגות אחדות למטה. האשה הנ"ל צעקה: האם אתן רוצות להמית אותי ואת בני? לקחו הן את הילד והושיבו אותו בפנה והלכו להן. האשה ובנה נצלו וברגע הזה התחילה המהומה. חתני פ"ו מוהר"ר משה קרומבאך רצה גם  כן ללכת ואמר אל הנשים: מדוע אינן יורדות, אבל הן צעקו שאינן יכולות לרדת פן תשברנה המדרגות תחתיהן, אעפ"י שבמדרגות לא נראה שום חסרון, ורק האימה והפחד השפיע על דמיונן בעוה"ר. האשה אסתר  עם ילדה נצולו, ביגיעה רבה הוציאו אותה, אמנם האשה היתה יותר מתה מאשר חיה, כי הפילה וקבלה מכות רבות ויותר משלשה חדשים היו מטפלים בה הרופאים. עם האשה הזאת דברתי בעצמי ואמרה כי באמת כך היה המעשה, וגם בעלה ואביה ואמה העידו על זה. גם הלכו אליה אנשים חשובים למדנים והיא אמרה לפניהם בשבועה כמו שספרה, והיא ובעלה ואביה ואמה הם אנשים ישרים שמעולם לא שמעו בקהלתנו שידברו שקרים או איזה דבר רע. עוד יש לסמוך למעשה זה: אחד מב"ב החשובים ושמו  הקצין יעקב קרומבאך, שביתו הוא סמוך לבית הכנסת, שמעה אשתו בלילה מהומה גדולה בבית הכנסת כאילו באו שמה גנבים וכאלו המנורות נפלו שם. היא העירה את בעלה ואמרה לו: כנראה שגנבים באו לבית הכנסת. שלחו אחר השמש ופתחו את בית הכנסת "ואין קול ואין עונה" ולא מצאו שום סימן שיזוז מה שהוא ממקומו, ובעוה"ר לא ידעו בשל מי הרעה הזאת. מהומה גדולה היתה בעוה"ר, הנשים חשבו שעזרת האנשים נופלת והגברים חשבו שעזרה הנשים נופלת, ולכן צעקו זה לזה שיצאו מבית הכנסת. בקצור, אי אפשר להביע או לכתוב איך בעוה"ר היתה המכה הזאת. רוב האנשים והנשים שמעו דפיקה גדולה כמו רעם או כמו יריה מכלי תותח, וכמה היו שלא שמעו כלום, כמו שגם אנכי לא שמעתי כלום, וכן בלינו יום טוב בצער וביגון. החזן ר' יוקלי הלך הביתה ואל "העמוד" עמד חזן אחר להתפלל, אבל כמעט שלא נגן כלל. נשים צדקניות עשו חברה, שבכל יום בבוקר בשעה התשיעית יבואו עשרה למדנים לבתי הכנסת ויאמרו תהלים וגם ללמוד כשעה כדי שיוכלו היתומים לאמר קדיש. השם יתברך יקבל את נשמותיהן ברצון טוב ומיתתן המשונה תהיה כפרה על כל עוונותיהן ונשמותיהן תהיינה צרורות בצרור החיים בגן עדן ותמחלנה לכל אלה שפגעו בכבודן ותבקשנה מה' שימחול  הכל.

לא הייתי צריכה לכתוב כל זה בספרי, אך מפני שזהו דבר יוצא מהכלל, והלוואי שלא יקרה שוב פעם, כדי שכל אחד איש או אשה, בחור או בתולה, ישימו אל לבם לבקש מה', שלא יביא עוד אסונות כאלה על היהודים וירחם עלינו ויגאלנו מהגלות הארוכה אמן ואמן.

וכל זאת באתנו רק מפני חטאינו. בחג שמחת תורה שנת תע"ה כשהוציאו את כל ספרי התורה כנהוג, גם לאחר שעמדו שבעה ספרי תורה על השלחן התחילה מחלוקת עם הכאות בין הנשים, ואחת מרעותה תלשו את צעיפיהן ונשארו עומדות גלויות ראש בעזרת נשים, ומשום זה התחילה הקטטה גם בעזרת הגברים והיו מכים זה את זה; הגם שהגאון הגדול מוהר"ר אברהם קרא בקול רם ובחרם שיחדלו מריב ושלא יוסיפו לחלל את החג, אבל כל זה לא הועיל. והרבה והקצינים הפרנסים מהרו לעזוב את בית הכנסת ופסקו על כל אחד את ענשו.

בניסן תע"ט עמדה אשה אחת [על הנהר] מוזיל ונקתה כלים. זה היה בלילה בערך בשעה 10, פתאום היה אור כמו ביום. אז ראתה האשה בשמים והנה הם פתוחים כמו...[171] ומשם קפצו ניצוצות ואחר כך נסגרו השמים שוב, כאילו פרש אחד עליהם וילון, ונעשה חשך גמור.

השי"ת יתן שיהיה הכל לטובה. אמן.

סליק ספר ששי.

 

ספר שביעי[172]

בשנת תנ"א (1690) נגשתי לכתוב ספרי זה מרוב דאגות וצרות ומכאובי לב, כמו שנאמר להלן, וה' ישמרנו כימות עניתנו וישלח משיחנו וגואלנו במהרה אמן.

כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו, והעולם בחסד יבנה. יודעים אנו כי המקום ברוך הוא ברא הכל ועשה רק בחסד וברחמים. כי אין למקום ב"ה צורך לבריותיו, אבל השי"ת ברא כל רבבות יצוריו לכבודו הגדול, והכל ברא בחסד וברחמים שיביאו תועלת לנו, בני אדם חטאים, מה שאנו בני אדם איננו יכולים להשיג ולהבין. כמו ששאל דוד המלך ע"ה: למה נבראו הכסיל, הצרעה והעכביש? בחשבו שאין בשלשתם תועלת לעולם. וסוף סוף נודע לו, כי הוא עצמו נצטרך לכל שלשת הברואים הללו, לשמור על חייו וקיומו, כמו שכתוב בספר מלכים...[173] עוד נודע כמה שאלות חמורות מתעוררות בנו האנשים החטאים בעולם העבר הזה. אנו מוצאים כמה צדיקים מסֻבלים צרות ומדֻכָּאים בעניות. וכנגד זה נמצאים כמה רשעים החיים בעונג ובעשירות וגם בניהם מתענגים על רוב טובה, בשעה שהצדיקים, יראי אלהים, ימקו בענים הם וזרעם. אז אפשר שיעלה על מחשבתנו איך אפשר שיהיה כדבר הזה? הלא השי"ת הכל-יכול הוא שופט צדק. אבל אחרי כן חשבתי: גם זה הבל, כי אי אפשר להגיע עד תכלית מחשבת הבורא. משה רבנו בקש לדעת ואמר: הודיעני נא את דרכך,[174] ואולם סוף סוף לא השיג גם הוא, ולפיכך אין לנו לחקור בזה. אבל זהו ברור עכ"פ כי העולם הזה לא נברא אלא בשביל עולם הבא, ובשביל זה ברא אותנו  הקב"ה ברוב חסדו בעולם הזה שהוא הבל וצל עובר, כי בזכות מעשים טובים ועבודת ה' יעבירנו אל העולם הנצחי והעולם הזה השפל יביאנו אל מנוחת עולם ותענוגי עַד. והנה כל היסורים והתענוגים שבעולם הזה עוברים בזמן קצר –  ימי שנותנו שבעים שנה – והכל חולף ועובר. וכמה מאות אלפים [מבני אדם] אינם מגיעים גם לזמן כזה, אבל העולם הבא הוא לנצח נצחים ומה רב טובך אשר צפנת ליראיך.[175]  אשרי האיש שהקב"ה נותן שכרו בעוה"ב שהוא יום שכולו ארוך. כי כל הצער והדאגה והפורענות שמגיעים לאדם בעולם הזה עוברים בזמן קצר, ואחרי אשר סבל האדם את כל היסורים ושעתו כבר עברה והגיע יום המיתה, אז מת יחד עם כל השאננים אשר כל ימיהם היו כחגים. אדרבה האביון ההוא שבלה את ימיו בצרות  וביסורים בודאי שהוא מת במנוחה, כי קוה לאותו יום ובכל יום נחשב כמת. ולפיכך בכל עת בטח בקב"ה, שבעולם הבא יוטב גורלו. ובמחשבתו קבועה "הוה אמינא" שיש לו חוב גדול אצל הקב"ה, כי כל התענוגים שלו וכל הנחמה שלו בעוה"ז הם רק לעוה"ב –  "מתי אבוא ואראה פני אלהים".[176] ובכן אני חושבת לפי קוטן שכלי, כי זהו בשבילו לא כל כך קשה… מה שאין כן הרשע העשיר, החי בתפנוקים ובעושר וגם בניו גדלים בכל טוב ושום דבר לא יחסר לו; אבל כשיגיע זמנו לעזוב את העולם, בידעו כמה טובה ועונג היה לו בעולם הזה, ובפרט אחרי שיעשה חשבון הנפש, שהשי"ת חלק לו בעוה"ז עושר וכבוד, והוא לא עבד את הבורא כראוי, ואת תפקיד הגבאות[177] לא מלא כמשפט, ובהעלותו על מחשבתו שהוא צריך לעזוב את כל חילו ולהפרד מהעולם הזה אל עולם הנצח, ושהוא צריך למסור את הגבאות ולתת דין וחשבון על הנהגתו בעוה"ז, אז קשה לו פרידתו [מהחיים] הרבה יותר מפרידת האביון.

מה לי להאריך? בני היקרים, נגשתי לכתוב את הספר הזה בס"ד אחרי מות אביכם הצדיק, למצוא בזה קצת נחת רוח, ואבד לנו רוענו הנאמן. וכמה לילות נדודים עברו עלי בלי-שֵנה והייתי מפחדת שלא יתקפוני ח"ו הרהורי מרה שחורה, ואז הייתי לפעמים קמה בלילה לבלות בכתיבה אותן השעות שנדדה שנתי.

בני היקרים, אין בכונתי לערוך לפניכם ספר מוסר: אנכי גם אינני ראויה לכך. חכמינו ז"ל כתבו על זה כמה וכמה ספרים וגם יש לנו תורתנו הקדושה שממנה אנו יכולים להבין ולהשיג הכל מה שיכול להועיל לנו ולהביאנו לעולם הבא, ובתורתנו אנו צריכים להחזיק תמיד. למשל: ספינה עם בני אדם עברה בים ואחד עמד על ירכתי הספינה, הרכין עצמו יותר מדי ונפל אל תוך הים וכמעט נטבע. ראה זאת רב החובל והשליך אליו כמה חבלים והזהירו שיתפוס בחבלים ולא יטבע. כך אנו אנשים חטאים הננו משולים לעוברי ים ואיננו בטוחים אף רגע שהים לא יבלענו, אבל השי"ת הכל-יכול שבראנו בחסד וברחמים שנהיה נקיים לגמרי מכל חטא, אבל מפני חטאו של אדם הראשון היצר הרע בעוה"ר שולט בנו, והנה ברא הקב"ה כמה חיילות מלאכים, כולם עושים רצונו של מקום וממילא אין בהם יצר הרע ועושים רק טוב... ועוד ברא הקב"ה בהמות חיות ועופות ושאר הברואים, שרק יצר הרע מושל בהם ואינם יודעים לעשות טוב; והנה ברא המקום ב"ה אותנו בני האדם בצלמו ויש לנו שכל כמו למלאכים, אבל נתן בידינו הבחירה לעשות מה שאנו רוצים –  רע ח"ו או טוב; אולם האל הטוב ברחמיו השליך לנו חבלים, שנחזיק בהם תמיד וזוהי תורתנו הקדושה, שהזהירה אותנו שלא נטבע, ואמרה שיש אמנם בידנו הבחירה לעשות כל מה שאנו רוצים, אבל בתורתנו החביבה מפורש הכל שנהיה צדיקים ולעשות מעשים טובים כמו המלאכים וכתוב בתורה שכר ועונש של מצוות ועברות – "ובחרת בחיים".[178] ח"ו אם לא נרצה לעבוד את הבורא ונלך אחר יצר לבנו הרע כמו הבהמות הנבערות, שאין להן שכר ועונש לא בעוה"ז ולא בעוה"ב. ואם אנחנו ח"ו נעשה כמוהן אז נהיה יותר גרועים מהן. כי הבהמה נופלת ומתה מבלי לתת דין וחשבון, אבל האדם המסכן במותו צריך לתת דין וחשבון לפני בוראו. הלא טוב לנו לבני אדם שנעשה חשבון הנפש בעודנו חי, דהיינו יודעים אנו שאנו מלאי עון והיצר הרע שולט בנו, כי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא".[179] לכן כך יהיה אדם נוהג, מיד כשעשה עברה קטנה או גדולה, יהא מתחרט ושב בתשובה, כמו שכתבו חכמי המוסר שלנו, כדי שתמחק העבירה מן הפנקס ותכתב תחתיה מצוה. אבל אם האדם החוטא מוסיף לחיות כבהמה ואינו עושה טוב, ולא עוד אלא עושה כל המעשים הרעים ומת בעוונותיו – הוי! – הוא ימצא בעוה"ב שפנקסו מלא חובות של העבירות שעשה ונגד זה הדף שעליו צריך להיות הפרעון –  כלומר תשובה ומעשים טובים – הוא חלק לגמרי, ואתה איש חוטא ונשאר כולך חייב, ובמה תשלם לבוראך שכל כך הרבה להתרות בך באמונה? ובכן מה אכתוב פרטי הענוים והצרות שהאדם החוטא צריך לסבול, ובאיזה פחד ומצוקה מרה ויסורים ובכמה זמן יצטרך לשלם בעוה"ר את חובותיו. והשי"ת הן מלא רחמים הוא ונכון להפרע ממנו את חובותיו בעוה"ז, אם רק נשלם לו בתשובה, תפלה וצדקה ומעשים טובים קמעא קמעא. אם הוא עושה כך הרי נפטר מחובותיו בעולם הזה, ואין הקב"ה רוצה שבתשובה יאבד האדם את חייו, חלילה! אלא כמו שכתבו חכמינו וכמו שכתוב בתורה. ואם האדם עושה כך הריהו מנקה את פנקסו בעוה"ז ואין לו סכסוכים בחשבונותיו בעולם הבא ויכול להתיצב לפני בוראו בשמחה. כי האל הגדול הוא רחמן, כי באמת אחת היא להקב"ה אם אדם פלוני צדיק או רשע ח"ו, אך ורק מרוב צדקותיו ומדת רחמיו עשה זאת לנו, כרחם אב על בנים. בניו אנחנו, והמקום ב"ה מרחם עלינו אם רק רצונו בכך. אמנם אנחנו מבקשים שירחם עלינו "כרחם אב על בנים", אולם ח"ו אם לא היה המקום ב"ה מרחם עלינו יותר מאב על בנים, כי אם יש לאדם בן רע הוא מטפל עמו ומושיעו פעמים ושלש, לסוף האדם מתיאש והוא דוחה את בנו הרע מעליו ומפקירו ללכת בדרכו הרעה, אפילו אם הוא יודע שסופו לכליה. אבל אנו הבנים המסכנים חוטאים נגד אבינו שבשמים בכל שעה ובכל רגע והוא ברחמיו הגדולים אינו פוסק מלקרוא לנו אפילו כשאנו מסואבים בעבירות, וכשאנו עושים תשובה, תפלה וצדקה בלבב שלם הוא מקרב אותנו לא כמו שעושה אב בשר ודם לבנו. לפיכך, בני היקרים, אל נא תתיאשו מלעסוק בתפלה, תשובה וצדקה, כי רחמי הקב"ה מרובים "ה' אל רחום וחנון ארך אפים" לרשעים כמו לצדיקים, אם הם, הרשעים, עוזבים את דרכם הרעה וחוזרים בתשובה בעתם. בודאי כדאי שהאדם יחשוב דרכו תחלה ולא יפשע כנגד הבורא עד כמה שאפשר. ידוע הוא לכל בני אדם כמה גדולה העבירה של החוטא נגד אביו, ומה גדולה מצות כבוד אב ואם, מכל שכן שצריך  להזהר בכבוד המקום ב"ה שברא אותנו ואת אבותינו ושלא להכעיסו. המקום ב"ה ברא אותנו, בני אדם החוטאים, ערומים והוא נתן לנו חיים, מאכל ומשתה, בגדים וכל צרכינו –  הכל מידו הקדושה והרחבה. ואם הוא מבכר את האחד על פני השני בעולם הזה, איננו רשאים להביאו במשפט, לפעמים הוא משלם זכויות האדם בעולם הזה ולפעמים הוא משמרן לעולם הבא, ואפשר להיות בטוחים כי לא יאבד כלום ביד האל הגדול והטוב. ואם רע לצדיק בעולם הזה, טוב יהיה לעולם הבא וזכויותיו תשאנה רוחים רבים. ואם הצדיק רואה שבעולם הזה הוא משולל עושר ותענוגים ואוכל לחם צר ומים במשורה; וכנגד זה הרשעים בעולם הזה נוחלים כל טוב ותענוגים גדולים, הוא מקבל הכל באהבה ומהלל ומשבח את בוראו, ובסבלנותו ובצדקתו סוף סוף יתיצב לפני בית הדין העליון, ושם יתברר לו למה הצדיק סבל יסורים והרשעים הגאותנים רואים עולמם בחייהם, אז יוָכח כי חסידותו ואמונתו לא לשוא היו, ויודה להקב"ה על כל פעולותיו. ואם השי"ת שולח פורענויות על האדם הכל נעשה במשפט וצדקה, כי אנחנו בני האדם חטאים הננו, בנים רעים, והקב"ה הטוב והרחמן רוצה מאד לחנך אותנו שנהיה בנים טובים ועבדים נאמנים לאדוננו רב החסד ואב הרחמן, ולפיכך הוא מעניש, למען נחכם ונלמוד מתוך העונש בינה ללכת בדרכי ה'  כי איננו כדאים לכל הטוב שהקב"ה עושה לנו וכל עבודתנו אינה דיה לשלם לו בעד כל חסדיו שהוא עושה לנו, כי רבים הם מסַפר. אבל אנו צריכים לזכור תמיד שכל מה שיש לנו הכל הוא מחסדו הגדול ומרחמיו המרובים, הכל מתנת חנם, ואם אנו נענשים לפרקים, מעשינו גרמו לנו; ואשרי האיש שנענש בעולם הזה ומקבל ענשו באהבה; משל למה הדבר דומה? למעשה ברופא שמצאתי בספרו של הגאון מוהר"ר אברהם בן מוהר"ר שבתי הלוי,[180] שכתב בספר מוסר שלו, שאם המקום ב"ה משלח ח"ו צרות ויסורים על מי שהוא הרי זה סם חיים, היֹה היה מלך שהיה לו רופא חכם גדול והיה נכבד מאד בעיני המלך. פעם עשה הרופא איזה דבר כנגד רצון המלך, כעס המלך עליו וצוה לשום אותו במאסר ולייסרו ולענותו בכבלי ברזל על צוארו ועל רגליו, להסיר מעליו את בגדיו החמודות ולהלבישו בגדים עבים ודוקרים, שלא יתנו לו לאכול רק פת שעורים ומעט מים. והמלך צוה את עבדיו הממונים על התפיסה, כי ישגיחו בהשגחה מעולה על מה שידבר הרופא ובעוד ימים  אחדים יבואו ויגידו לו את דברי הרופא ששמעו. ובכן באו השומרים אל המלך והודיעו, כי לא יכלו לשמוע מפי הרופא דבר, כי לא דִבר כלום. ואולם הרגשנו כי הוא חכם גדול. אחרי שישב הרופא ימים רבים בתפיסה שלח המלך והזמין את קרובי המלך אליו. ויבואו הקרובים מלאי פחד וחרדה, כי היה לבם חרד מאד על קרובם הרופא בחשבם כי רוצה הוא לבשרם כי נגזר דינו למות. כשהתיצבו לפני המלך, אמר המלך להם שילכו אל הרופא לבית האסורים לבקרו ולדבר עמו, אולי ינעמו לו דבריהם ויכנסו באזניו. הקרובים הלכו אל הרופא אל התפיסה ונכנסו עמו בשיחה בזו הלשון: אדוננו וקרובנו! מאד צר לנו לראותך בצרה גדולה בתפיסה וצוארך ורגליך אסורים בכבלי ברזל, ותחת שאדוננו היה רגיל תמיד לאכול כל מיני מטעמים יפים, עכשיו מוכרח להסתפק בפת שעורים, ותחת שהיה שותה תמיד משקאות [טובים] איננו מקבל עכשיו אלא משורה קטנה של מים; אדוננו וקרובנו! תחת שתמיד היו בגדיך משי וקטיפה הנך לבוש עתה בגדים קשים ודוקרים, ועל זאת אנו מתפלאים הפלא ופלא שאור פני אדוננו לא נשתנה כלל ובשרו לא רזה, וכחו עמו בשלמותו כמו שהיה בימים הראשונים הטובים; והננו מבקשים אפוא שיגיד לנו איכה יוכל לסבול את כל היסורים שנפלו בגורלו ואינו מתדלדל? ענה הרופא לקרוביו ואמר: קרובי החביבים! כשנכנסתי לתפיסה הכינותי עמי שבעה סממנים, כתשתי אותם במכתשת, ערבבתי אותם ועשיתי ממנו משקה שממנו אני שותה מעט בכל יום, וזה מועיל לי שפני לא ישתנו ובשרי לא יִכָּחֵש וכחי נשמר בקרבי, ואפשר לי לסבול כל היסורים ולהיות שמח בחלקי.

ויאמרו הקרובים אל הרופא: אדוננו וקרובנו! היטיבה נא עמנו והגד לנו מה הם הסממנים הללו? אולי יקרה שגם אחד מאתנו יתנסה ביסורים וצרות כאלה שנתנסית בהם אתה, ונוכל גם אנו להכין משקה כזה ונשתה ממנו ולא נמות ביסורים ובצרות. ענה הרופא ואמר: קרובי היקרים! אנכי אגיד לכם: הסם הראשון הוא בטחון בהקב"ה ב"ש,[181] שהוא יכול להושיעני מכל יסורי וצרותי אף על פי שהם כל כך קשים וגם מיד המלך, כי לב מלך ביד ה' אל כל אשר יחפץ יַטֶּנּוּ.[182] – הסם השני הוא התקוה והעצות הטובות שאני נותן לעצמי, שצריך לקבל תמיד את היסורים באהבה, וזו היא לי העצה הטובה שלא אובד בצרותי. –  הסם השלישי הוא ההכרה שאני חוטא ופושע ומפני חטאי באתי לתפיסה, ליסורים וצרות גדולים. ואחרי שכל זה בא עלי בעוונותי, הרי אנכי בעצמי אשם בדבר הזה, ולמה אהיה חסר סבלנות ומלא תרעומות? כמו שמגיד הכתוב: עוונותיכם מבדילים ביניכם ובין אלהיכם,[183] וגם חכמינו ז"ל אמרו; אין יסורים בלי עוֹן. –  הסם הרביעי הוא, כשתוקף אותי הרוגז ומתעורר בי החפץ להתרעם על יצורי וצרותי [מהרהר אני]: וכי יכול אני לשנות את הגזירה? והלא אפשר שיהיה עוד גרוע מזה, כי אם יצוה המלך להמית אותי, הלא אהיה מוכרח למות קודם זמני, ואז הלא הכל ילך לאבדון, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה: כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת.[184]  הסם החמישי הוא האמונה שהקב"ה מייסר אותי ביסורים קשים לטובתי שאפטר על ידם בעולם הזה מכל עוונותי ואזכה לחיי עולם הבא, כמו שמגיד הכתוב: "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה",[185] ובכן אני שמח ביסורים, ובשמחה זו אני מביא ישועה לעולם, שנאמר: "כל השמח ביסורין שבאין עליו מביא ישועה לעולם".[186]  הסם הששי הוא: אני שמח בחלקי ומודה ומשבח להקב"ה בעד גורלי, כי הלא יוכלו להוסיף לי יסורים על כבלי הברזל, ואפשר שהיו מכים אותי במקלות ובשבטים או ביסורים אחרים המרים ממות. עכשיו אני אוכל לחם שעורים, ואם היה המלך רוצה לא היו נותנים לי כלום לאכול, לא לחם שעורים ולא לחם חטה. עכשיו נותנים לי מים במשורה קטנה, ואם היה המלך רוצה, לא היו נותנים לי לשתות כלום. עכשיו בגדי הם מארג עבה ודוקר, ואם היה המלך רוצה, הייתי מוכרח ללכת ערום לגמרי בקיץ ובחורף, ואפשר שהיו עושים לי יסורים כאלה שהייתי אומר: "בבקר מי יתן ערב ובערב מי יתן בקר".[187] ולפיכך אני מקבל את היסורים ברצון. –  הסם השביעי הוא: תשועת ה' כהרף עין, כי השי"ת "רחום וחנן ונחם על הרעה",[188] שהוא שולח על האדם, והוא יכול לחלצו מצרותיו ולרפאותו ממכאוביו ומיסוריו. וכן, ידידי, מצאתי את שבעת הסממנים הללו ובהם השתמשתי ועל ידם נשמר אור פני וכחי… ולפיכך כל אדם שיש לו יראת אלהים בלבו, יקבל את היסורים באהבה ובשמחה, כי היסורים מביאים גאולה לגופות וזכויותיו תעמודנה לו לעולם הבא שהוא נצחי. ומובטח בה' כי יתן לי כל טוב.

בני היקרים! איני צריכה להרחיב בזה יותר את הדבור, ואם לאו לא יספיקו לי עשרה ספרים. קראו בגרמנית ב"ראנד שפיגל", ב"לב טוב" והיודע ללמוד ימצא בספרי מוסר הכל. ולפיכך אני מבקשת את בני היקרים: הֱיוּ סבלנים, אם הקב"ה שולח עליכם יסורים קבלו בארך-רוח ואל תחדלו מהתפלל. אולי ירחם. ומי יודע מה יותר טוב לנו, בני אדם חטאים, אם נחיה בעוה"ז בעושר גדול ונבלה את עתותנו בעולם הזה החולף בכל מיני תענוגים, או מוטב לנו שאבינו שבשמים יקבלנו תחת חסות חסדו למען תהיינה עינינו תלויות אל השמים תמיד, ובכל שעה נפנה אל האב הרחמן בתפלה בכל לבבנו ובדמעותינו החמות. והנני בטוחה כי אלהינו הנאמן ירחם עלינו ויוציאנו מתוך הגלות הארוכה והעכורה הזאת. כי רחמיו מרובים, חסדיו גדולים ומה שהבטיחנו בודאי יקוים, ובלבד שנהיה מיַחלים לו בארך רוח.

בני היקרים! הֱיוּ יראי שמים וטובים. עבדו את ה' בכל לבבכם בשעות הטובות וגם בשעות הרעות ח"ו, כשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה,[189] אם המקום ב"ה משלח עליכם איזה דבר אל תצטערו יותר מדאי. שימו לבכם כי הכל בא מיד הקב"ה. אם ח"ו ימות אחד מבניכם או מקרוביכם אל תתאבלו יותר מדאי, כי לא אתם בראתם את הנפש ההיא אלא האל הגדול בְּרָאָהּ, והוא לוקח אותה אליו בזמן שיעלה רצון מלפניו. מה יעשה ומה יכול האדם העלוב לעשות נגד זה, והוא בעצמו הלא ללכת בדרך כל הארץ. וכן אם יד ה' תהיה בכם לרדת מנכסיכם, ה' הוא הנותן וה' הוא הלוקח, ערומים נולדנו וערומים נרד לקבר והממון אינו יכול לעזור. ולפיכך, בני היקרים,  אם ירבה עושר האדם או יחסר – תמיד תהיה הסבלנות מדתו, כי העולם אינו שלו, והכל שאול אצלו. ועל מה יצטער האדם? – אם עובר יום והוא לא עשה בו מצוה; ומכל שכן אם עשה עבירה. כי אנו רק לשם כך נוצרנו –  לעבוד את ה' ולקיים מצותיו ולהחזיק בכל כחנו בתורתנו הקדושה "כי היא חייך וארך ימיך".[190]  אכן לא נחשב לאדם לחטא אם הוא עמל לפרנס את אשתו ובניו בכבוד, ועליו נאמר "עושה צדקות בכל עת" –  זה המפרנס את אשתו ובניו.[191] ואם המקום ב"ה נותן היכולת בידו לתת צדקה לעניים אשריהו. עמל ויגיעה כזו היא מצווה, כי אבינו שבשמים האל היחיד והכל בחכמה עשה שיהא אדם אוהב את בניו, וכן שקרובי המשפחה יאהבו זה את זה; אם כל אחד היה דואג רק לעצמו ולא היה מצטער בגדול בנים ולא היה דואג לקרוביו, אז לא היה העולם יכול להתקיים, ולכן בנה הקב"ה  עולמו בחסד שההורים יאהבו את בניהם וימסרו נפשם עליהם, והבנים יראו מה שהוריהם עושים בשבילם וכן יעשו הם בשביל בניהם. משל למה הדבר דומה? לצפור שהיו לה שלשה אפרוחים, וקִנה היה על חוף הים. פעם ראתה הצפור שבאה סערה והים הולך ושוטף ועובר על החוף. אמרה הצפור לאפרוחיה: אם לא נעוף מכאן לעבר הים אנו אבודות. אבל האפרוחים לא ידעו עדיין לפרוח. תפסה האם אפרוח אחד ברגליה ועפה עמו. כשהגיעה לאמצע הים, אמרה האם: כמו שמסרתי את נפשי עליך, כך כשאני אזקן ולא יהיה לי כח לבקש פרנסתי תפרנס אתה אותי. ענה האפרוח: אמא יקרה! העביריני נא את הים, אנכי אשלם לך כגמולך לעת זקנתך, ככל אשר תשאל נפשך. אז השליכה הצפור האם את אפרוחה אל תוך הים שיטבע, ואמרה: כן יֵעָשֶה לשקרן כמוך! והיא עפה אל החוף ותפסה את האפרוח השני, ובהגיעה לאמצע הים אמרה אל האפרוח השני כדברים שדברה אל האפרוח הראשון. והאפרוח השני גם כן הבטיח הבטחות טובות כמו הראשון. לקחה האם והשליכה גם אותו אל תוך הים ואמרה: גם אתה שקרן כאחיך. עפה הצפור שוב ותפסה את האפרוח השלישי. וכשהגיעה לאמצע הים  אמרה לו גם כן מה שאמרה לאחיה הקודמים. והאפרוח ענה: אמנם ידעתי כי אַת מסרת את נפשך בשבילי, ואנכי אמנם חייב לשלם לך כגמולך לעת זקנה כשתהיה בידי האפשרות לעשות כאלה, אבל להבטיחך נאמנה איני יכול. רק זאת אוכל להבטיחך, כי כמו שעשית אתה לי כך אעשה גם אני לאפרוחי אשר יולדו ממני. אז אמרה הצפור הזקנה –  אתה מדבר אמת, אותך אשאיר בחיים ואעבירך את הים.

וכך רואים אנו בעליל כי השי"ת נתן שכל בצפור שתגדל את אפרוחיה ורואים גם כן את ההבדל שבין הדאגה שהורים דואגים לבניהם, אבל אם יקרה לבנים לסבול הרבה מהוריהם הם מתעיפים מהרה.

עכשיו נשוב לעניננו, כי אנו בני האדם חייבים לאהוב איש את חברו, כמו שנאמר: ואהבת לרעך כמוך,[192] שהוא עיקר גדול בתורה, אבל בדורות הללו אנו מוצאים כאלה מעטים מאד שאחד יאהב את חברו, להפך, כל אחד משתדל להכשיל ולהאביד את חברו. אם ההורים אוהבים את ילדיהם אין זה פלא. הלא מצינו שגם החיות והבהמות דואגות לילדיהן לפרנסם עד שיוכלו בעצמם למצוא מחיתם, ורק אז הם נעזבים מהוריהם. אנו בני האדם בענין זה הרבה יותר חכמים משאר בעלי החיים, כי לא רק משתדלים אנו לחנך את ילדינו ולפרנסם עד שיגדלו… כי עוד מוסיפים אנו לחשוב ולדאוג להם כל זמן שאנו חיים. ואם לכאורה אנו מוצאים אנשים כאלה האומרים בלבם: למה לי לדאוג לנצח בשביל ילדי, וכי לא די שטפלתי בהם בילדותם והרימותי להם נדוניא יפה והכנסתים בשדוכים טובים, עכשיו יכולים הם בעצמם לדאוג לעצמם ולהשיג מזונם. בודאי שזוהי הדרך הנכונה והישרה והטובה. וכי באמת יהיה האדם תמיד עבד כפות לבניו? אבל במה דברים אמורים אם השעה משחקת לבנים ולקרובים, אבל אם מצבם רע, אז אין איש בר דעת יכול לעזוב אותם לנפשם ולא להשתתף בסבלם –  "רחל מבכה על בניה".[193]

"אני הגבר ראה עני".[194] בודאי צער גדול הוא להיות גלמודה מבנים. ובודאי לפי שכלי המעט לא היה אברהם אבינו זקננו כל כך מצטער אם היו אומרים לו שישחטו אותו, מאשר אמרו לו: "קח את בנך את יחידך אשר אהבת והעלהו לעולה". כי מי יוכל לראות "באבדן מולדתו"[195], ואעפי"כ עשה אברהם הכל מאהבת המקום ב"ה. גם אם היה בעולם רק איש מופת אחד כזה גם אז היינו יודעים איך צריכים לעבוד באהבה ולא לשים לב לדברים העוברים כצל, כי הכל ניתן מיד הקב"ה ואם הוא היה דורש לקחת בחזרה איננו רשאים להרהר אחר מעשיו. ואם להרבה רשעים שוחקת השעה הלא גם לצדיקים רבים משחקת השעה, וכן להפך: הרבה צדיקים מסובלים ביסורים וכן יקרה להרבה רשעים. ובכן בני היקרים, רק דרך אחת ישרה לפניכם: עבדו את האלהים בכל לבבכם בלי מרמה וכזב, אַל תתראו לעיני הבריות כצדיקים ולחשוב אחרת ח"ו בלב. התפללו באימה וביראה ואַל תשיחו בזמן התפלה בעניני חול. יהיה הדבר הזה לעוון חמור בעיניכם שבאמצע התפלה, בשעה שאתם שופכים שיחכם לפני הבורא, תפנו בשיחה אל בן אדם על עניני חול. וכי רוצים אתם שהקב"ה ימתין לכם עד שתגמרו את השיחה הבטלה? חז"ל הרבו לכתוב על זה, כאמור, ויכולים אתם לקרוא שם. אחר התפלה כדאי שתלמדו איזה שעור בתורה, כמה שאתם יודעים ומבינים בה. ואח"כ לשקוד ביושר על פרנסתכם ופרנסת אנשי ביתכם, שזוהי ג"כ מצוה גדולה. והעיקר לשאת ולתת תמיד באמונה בין עם יהודי ובין עם שאינו יהודי, שלא יבוא לידי חלול השם. אם יש בידכם איזה סחורה או מעות של אחרים תזהרו לשמרן, כאילו הן שלכן ולא תעשו ח"ו עול לשום איש, כי זוהי השאלה הראשונה ששואלים את האדם בעוה"ב: הנשאת ונתת באמונה? כי גם אם האדם יגע הרבה בעוה"ז  ואסף הרבה ממון בגזלה ובגנבה ובעון ובמרמה ויתן לבניו נדוניות גדולות וישאיר לבניו ירושה גדולה –  אוי ואבוי לרשעים! שבשביל עשירות בניהם מאבדים את העוה"ב, ומי יודע אם הירושות והנחלות תתקיימנה בידי היורשים, וגם אם תתקיימנה הלא אין קיומן אלא ארעי. ולמה יחליף האדם את הנצחי בארעי. הר גדול של חול, אילו באו לפנותו ע"י שיטלו ממנו כל-שהוא –  יש תקוה שיתפנה בסופו, אבל מה תקוה לזה שהולך ומאבד חיי נצח שלו, הוא העולם הבא; אין לנו אלא לדאוג ולהתאבל, כי אם לא נשים לב על כך, מה אנו ומה חיינו, וכמו שמצינו בספור המעשה על אלכסנדר מוקדון, שנודע לו כי בארץ פלונית יושבים חכמים גדולים שהם פרושים מהעולם ואוכלים רק מה שהאדמה מצמיחה ואינם שותים כלום מלבד מים ואין ביניהם לא קנאה ולא שנאה, כידוע, כבש אלכסנדר את העולם כולו ושמע הרבה על חיי אותם האנשים ועל חכמתם. ובכן שלח אליהם משולחים להזמינם שיבואו ויתיצבו לפני המלך ואם לא יעשו כדבר הזה הוא ישמיד אותם כלם. ענו החכמים ההם: אנחנו איננו הולכים לשום מקום ואיננו יוצאים מחוץ לארצנו החוצה, כי אין אנו שואפים לכסף ולזהב, אנחנו מסתפקים במה שהקב"ה נותן לנו ובמה שהטבע מכין בשבילנו; מה שהמלך אומר שאם לא נבוא אליו ימית אותנו כלנו, הוא יכול לעשות זאת ואינו צריך לגבורה יתירה, כי אנחנו לא נתקומם נגדו ואין אנו דואגים הרבה לחיינו, כי חיה נחיה גם אחרי המות. אולם אם מלככם רוצה לבוא אלינו בשלום לדעת את מדותינו ואת חכמתנו –  טוב הדבר בעינינו. אז שבו השליחים אל המלך אלכסנדר והגידו לו את כל הדברים אשר שמעו, ותיכף נסעו אליהם המלך ויועציו הנכבדים וישבו אצלם ימים אחדים ושמעו ולמדו מהם חכמות גדולות והיה מרוצה מהם מאד, ורצה לתת להם מתנות גדולות, אבל הם לא רצו לקבל מידו כלום ואמרו: אין לנו צורך בכסף ובזהב, הטבע נותן לנו את כל צרכינו. אמר להם המלך: בקשו ממני כל מה שאתם רוצים ואני אמלא כל מה שתבקשו ממני, אז ענו כלם: אדוננו המלך! הבה לנו חיי נצח. אמר המלך: איך אפשר לי לתת לכם דבר כזה? מי יתן והדבר הזה היה ברשותי, אז הייתי לוקח אותו ראשית כל לעצמי. אמרו אליו החכמים: בחן נא, אדוני המלך, את הדברים בשכלך, אחרי שאתה בעצמך יודע כי כל הכבושים שלך שהרבית כל כך להחריב אנשים וארצות, הלא תמשול בהם רק זמן קצר ולא לנצח, ולמה טרחת את כל הטורח הזה? ולא ידע המלך מה לענות ורק אמר להם: כך מצאתי את העולם וכך עלי להמשיך הלאה. לב מלכים איננו יכול לשקוט בלי תנועת מלחמה.

המעשה הזה אנכי כותבת לא בתור אמת, אפשר שזהו רק משל של גויים, וכתבתי אותו רק בשביל לבלות את הזמן ולהראות שיש אנשים בעולם שהעושר לא נחשב בעיניהם למאומה והם בוטחים בבוראם בכל זמן. והנה יש לנו ת"ל ספרי מוסר אחרים שאנו יכולים ללמוד מהם כל דבר טוב, ואנכי כותבת לכם כל אלה לא בתור ספר מוסר, אלא, כמו שכתבתי, לבלות את הלילות הארוכים ולגרש את המרה השחורה –  "בכו תבכה בלילה",[196] ולפיכך עד כמה שאני זוכרת ועד כמה שאני יכולה נגשתי לכתוב זכרונות נעורי, לא מפני שאני יוצאת מהכלל או מפני שאני חושבת ח"ו את עצמי לצדקנית. לא! בעונותי הרבים גדול עווני מנשוא. אנכי אשה חוטאת ופושעת בכל יום. בכל שעה ובכל רגע, ואני מלאה עוונות ובים העוונות הרבים רק מעט הן העבירות שאינן בי. ועל זה אני בוכיה ועיני יורדה מים, ומי יתן ויכלתי לעשות תשובה כראוי על עוונותי, אבל הטלטול ממני ובני ודאגותי בעוה"ר, שנשארתי לבדי עם בני ובנותי היתומים, וענְיָנֵי העולם הזה אינם נותנים לי להשיג מה שהייתי חפצה וצריכה להשיג. אנכי מבקשת את הבורא ב"ה כי יואיל לעזור לי בחסדו מכל צרותי ודאגותי, כי במסתרים תבכה נפשי ומטתי בדמעותי אשחה. כי אין לנו להשען רק על אבינו שבשמים, כי אנחנו בני אדם איננו יכולים להשיח את הדאגות איש בפני חברו וכל אחד חושב כי דאגתו היא הגדולה ביותר. פעם הלך פילוסוף אחד ברחוב, פגש אותו ידיד והתאונן לפניו מאד על דאגותיו וצרותיו הגדולות, אמר הפילוסוף אל ידידו: נעלה נא על הגג. עלו משם וראו כל העיר; אמר הפילוסוף אל ידידו: הנה אתה רואה לפניך את כל בתי העיר והנה בכל בית יש דאגה שלה וצרה שלה, בחר לך אחת מאלה במקום דאגתך וצרתך אתה. אז הוא חשב, ואמר: יותר טוב להחזיק בדאגותי וצרתי אני [שבהן אני רגיל]  מאשר להחליף אותן בדאגות וצרות אחרות. וכך הוא הפתגם הפשוט: "די וועלט איז פול פיין, יעדערער געפינט דאס זיין" (מלא יסורים העולם כלו, כל אחד מוצא את שלו).

וכך נפנה אל הקב"ה, בכל לבנו והוא לא יעזבנו ויהיה למושיע לנו ולכל ישראל ויבשר לנו בשורות טובות ונחמות, וישלח לנו את גואלינו משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון.

סליק ספר שביעי

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1]  נולדה בשנת ת"ז בהמבורג ומתה בשנת תפ"ז במיץ.

[2]  המתרגם הגרמני התחיל אף הוא מהספר השני והשמיט לגמרי את הספר הראשון.

[3]  ישעי' נ"ז א'.

[4]  עירובין י"ג.

[5]  כאן חסר במקור דף אחד. כנראה, שם ספרה ע"ד אביה ר' ליב פינקֶרלֶד.

[6]  בששה עשר לאוגוסט 1648.  Schudt, Jüdische Merkwürdingkeiten I, 373

[7]  גירוש היהודים חל אז על היהודים שבאו מגרמניה העליונה, ואולם היהודים הפורטוגזים, שנתישבו בהמבורג עוד משנת 1612, להם היתה הזכות לשבת שם, ורק אותם היהודים שנכנסו שמה אח"כ בחשאי מגרמניה, וכפי הנראה במספר הגון, היו לצנינים בעיני הממשלה (עי' מאנאטסשריפט דעס יודענטומס 1899 ע' 277 ולהלן).

[8]  בית עלמין זה, שנוסד בשנת 1621 באלטונא, נסגר בשנת 1872 מטעם הממשלה (הערת פ.)

[9]  רייכסטהאלער.

 [10]  קה"ר א'.

[11]  המלחמה היתה בשנת 1857.

[12]  גליקל עוד ראתה בעיניה רדיפות יותר גדולות על היהודים. בשנת 1697 אסרו על כל יהודי המבורג להחזיק בתי כנסיות והתירו רק לבוא להתפלל במקומות אחרים בצבור. בשנת 1698 עוד היה משפט גדול בצרוף ענויים על דבר עבודת האלהים של היהודים בבית כנסת בלי רשיון ועוד עוונות כאלה, וכל זה נעשה ביחוד על ידי דמגוגיה של תלמידי הכמרים, כמו שכתוב בתעודות של הארכיון של המבורג. (הערת פ.)

[13]  הרב הזה היה אבי המשפחה גומפרץ. מת בשנת 1664. הוא היה חשוב בעיני הממשלה. עי' קופמן פרידנטל די פאמיליע גומפרץ ע' 6.

[14]  נתן משה שפאניר בשטטהגן נחשב כפרנס העדה באלטונא ומת בשנת 1647 (מצבה נומר 854) באלטונא. כאן יש קצת טעות. הראשון שהשיג רשיון להתישב באלטונא היה ר' שמואל ב"ר יהודה, שמת בש' 1621 כמו שנרשם על מצבתו נומר 846 (הע' פ.)

[15]  מרדכי וחנה קבורים בבית עלמין באלטונא 20-1019 בשנת 1638.

[16]  כנראה היא הטמינה את חפציה תחת הרצפה.

[17]  אליהו כהן היה  אמנם פרנס זמן קצר, כמו שמעידה המצבה שעל קברו באלטונא 618 (הע' פ.)

[18]  בכ"י אחר יותר נכון: אוּלק. (הע' ק').

[19]  זה היה בימי התקוממות הקוזקים  נגד הפולנים ונהרגו כמה רבבות מישראל והשאר ברחו לגרמניה. עי' קופמן די לעצטע פערטרייברג דער יודען אויס וויען 62 הע' 5.

[20]  על המצבה שלה באלטונא 1089 רשום: פה נקברה האשה החשובה מטה בת ר' יעקב, אשת הפרנס המנוח ר' נתן מללריך. מתה י"ד תמוז ה'תט"ז. (הע' פ.).

[21]  כאן הוא האחרון.

[22]  עירה בגרמניה Hameln

[23]  בוגדן חמלניצקי

[24]  בליטא "חתן מאל". מלה זו משתדלים לבאר באופנים שונים, וצ"ע.

[25]  ליפמן פרנס. הוא היה סרסר להרצוג מברונשווייג-ליניבורג. והיה מליץ בעד היהודים. עי' וינר מאנאטסשריפט פיר וויסענ' דעס יודענטום 1864. חתנו היה הרב מפראג ר' דוד אפפענהיים, שהיה בעל הספריה הגדולה אפפענהיים.

[26]  תהלים מ"ט, י"ד.

[27]  רבי שמואל המלן היה ימים רבים רב וארח שעזב את הרבנות היה לפרנס עד יום מותו שנת 1687 ושקד על טובת הקהלה בהילדסהיים. עי' ספר זכרון של קופמן ע' 325-346.

[28]  יהושע א', ח'.

[29]  מכות י': כנראה גליקל חשבה ע"ד המאמר "רגלוהי דבר נש אינון ערבין ליה, לאתר דמתבעי תמן מובילין יתיה". וזהו מתאים לגורלו של בעלה שמת בהמבורג, אבל נתחלף לה המאמר ההוא במאמר אחר שאינו שייך לכאן. המתרגם.

[30]  אלו היתה לאחת בן ולשניה בת אז אולי היה במה לקנא אשה ברעותה. ועכשיו ש\כששתיהן ילדו בנות לא היה מקום לקנאה.

[31]  ר"ת: ה' ינקום דמו.

[32]  מרגליות אלו הן קטנות מאוד, ואינן נמכרות במספר, אלא במשקל. האונקיה היא בערך 2 לוטים (הע' פ.).

[33]  הוא יוסף ליבמן, שהיה ממציא אבנים יקרות לחצר הקורפירסט הגדול ולחצר המלך הראשון בפרוסיה, היה קרובו של הנאמן בחצר המלכות ליפמן בֶהְרֶנס, הוא ליפמן כהן, ולאה, אמו של ליפמן, היתה אחותו של אבי יוסט אליעזר ליפמאן מגיטינגען. עי' לאנדסהוט תולדות אנשי השם ע' 2.

[34]  לא עליכם.

[35]  בר מינן. הדבר היה בשנת 1664 בחדש יולי. עי'  Janibal . Chronik von Hamburg

[36]  בראשית ו', כ"א.

[37]  כלומר, לרוסיה.

[38]  ח"כ – חלוף כתב, כלומר – שטר חוב.

[39] עי' לעיל (ספר ראשון ע' 7.

[40]  בראשית י"ד, כ"א.

[41]  ברכות ג:

[42]  קהלת ו' י'.

[43]  שמואל א' ט"ז ז'.

[44]  שבת קי"ט.

[45]  ברכות ס :

[46]  מ' ברכות ט', א'.

[47]  בראשית רבה סי' ס"ח.

[48]  קהלת י"א, א'.

[49]  זוהי שוטלאנד העתיקה, שנוסדה על ידי השוטלאנדים נוסעי הים. ובזמן שבדנציג לא היו היהודים רשאים להתישב בימי ממשלת הפרוסים, היתה קהלה יייהודית בשוטלנד העתיקה (הע' פ.).

[50]  כנראה זו מלחמת לודביג הי"ד נגד הולנד, שהשתתפה בה  גם אנגליה. (הע' הנ"ל).

[51]  כאן גליקל רומזת על איזה משא-ומתן שהיה לבנה מרדכי ונכנס בענין רע. אבל הענין אינו ברור.

[52]  קהלת ח' ח.

[53]  משלי כ"א, א.

[54]  ברכות נ"ד.

[55]  תהלים ל"א י"ג ופסחים נ"ה ב'.

[56]  ברכות ה' ב'. ר' ניסים מפתח הוצא' גולדנטל ויוחסין הוצ' פיליפובסקי 151 א'. (הע. ק.).

[57]  שבת ל' ב'.

[58]  כאן גליקל מספרת  כל מה שכתוב בשמואל ב', י"ב.

[59]  ברכות ס"א.

[60]  שם.

 [61] כלומר העשיר הוא בבחינת פקיד – גבאי –  שהקב"ה מפקידו על אוצרו.

[62]  יבמות כ"ה:

[63]  קהלת ר' א' י"ג.

[64]  קהלת ד' ה'.

[65]   תהלים ע"ה, ח'.

[66]  משלי י"ט, כ"א.

 

[67]  דברים, י"ח י"ג.

 [68] אליהו קליף (Cleve) הוא אליהו גומפרץ מאֶמריך. (הע' ק.).

[69]  סוטה ב'.

[70]  הוא פרידריךIII קרונפירסט פון בְרַנדֶנְבורג, נולד 11 ביולי 1657, ומשנת 1701  מלך פרוסיה. (הע' ק.).

[71]  קרל אמיל, קרונפרינץ, מת בשטראסבורג 7 בדצמבר 1674. (הע' הנ"ל).

[72]  הנסיך מוריץ פון נאסאן, מן 19 בדצמבר 1674 נתמה לנציב של הנסיכות קְלֶבֶה. (הע' הנ"ל).

[73]  ר' מאיר רודניץ שהיה אח"כ רב בוֶסֶל.

[74]  מחול המות היה נהוג אצל הנוצרים בכנסיות שלהם, מהמאה הי"ד ואילך, והיה בו ענין אליגורי, המראה על יתרון כח המות על כח החיים. ביחוד נודע לתהלה ציור מחות המות בכנסית מרים בליבֶק, והיהודים בהמשכם אחר מנהגי שכניהם קבלו גם את המנהג הזה. אף על פי שאינו מתאים כלל להשקפת היהדות המצוה "ובחרת בחיים". (הע' פ.).

[75]  "בילעטין", עניים שמקבלים מהגבאי כרטיסים, שבעלי הבתים יפרנסו אותם, וכל אחד מבעלי הבתים היה לוקח אחד או שנים שיסבו על שלחנו בימי השבתות והמועדים.

[76]  אי

[77]  בגרמנית Bremervörde. כאן יש קצת קושי מפני שזה לא בדרך מהולדנבורג להמבורג. והמתרגם האשכנזי מתרץ זאת בדוחק, כי אולי אחד משערי אולדינבורג נקרא בשער בְרֶם  (Bremerpforte).

[78]  כידוע שהסטודנטים הצטיינו בשנאתם לישראל והיו מציקים ליהודים.

[79]  מטבעות שכל אחד הוא 1/3 טלר.

[80]  הוא היה היהודי הראשון שניתן לו הרשיון להתישב בוינה אחר הגירוש של 1670. הר"ש אופינהיים היה בנקיר החצר של הקיסר ליאופולד הראשון, ועל ידו השיגו עוד כמה וכמה יהודים את הרשיון להתיישב בוינה. בהשתדלותו ובהשתדלות גיסו ר' שמשון וורטהיימר נחרם ספרו של אייזינמנגר בכל ממלכת אשכנז. (מהערת פ. ע"פ גרץ וקופמן).

[81]  בימים ההם עד שלום שטוקהולם (1720) היתה שטטין שייכת למלכות שווידיה.

[82]  ר' מאדיל ריס היה מלפנים חבר בית דין והָגלה בין הגולים הראשונים מוינה (1670) ובחסד הקורפירשט קבל רשיון להתישב בברלין. הוא יסד שם את הבית-עלמין והיה מן הראשונים שנקברו שם (1675). אשתו פֶּשֶׁה היתה בת הפרנס בוינה דוד יעקב ניימרק, ואחיה היה הרב ר' שלמה מירלס, שהיה רב בק"ק אה"ו (אלטינה, המבורג, ונזבק). קופמן, די לעצטע פערטירייבורג דער יודען אויס וויען 211.

[83]   וכל ישראל.

[84]  קְרוֹיסוֹס, בכתיב המקובל היום.  הסיפור מופיע ב"היסטוריות" של הרודוטוס, ספר א'. [אסף ברטוב]

[85]  לפי הרשום בפנקס של הנובר נפטר ר' יוסף האמילין ביום ראשון כ"ז שבט תל"ז (23 ינואר 1677).

[86]  הוא אליהו אֶמֶריך-גוֹמפֶרְץ.

[87]  אברהם גרומבאך-שוואב יסד בית תלמוד, אשתו אגאטה היתה בת ר' אליהו גומפרץ בקליווה. בתו המלומדת היתה אשת הרב ר' שמואל ווייסבאך, רב בקולמאר (הע' ק.).

[88]  יאכיט או אגאטהא שוואַב, מתה לפי הרשום בפנקס הח"ק ביום החמישי י"ט כסלו ת"ע (20 נובמבר 1709). (הע' הנ"ל).

[89]  כלומר גויה שמשרתת בבתי היהודים בשבת לעשות את המלאכות שאסור ליהודי לעשותן.

[90]  בר מינן, לא עליכם.

[91]  לא עליכם.

[92]  ב"ר נתן.

[93]  ר' ישעיה הורביץ בעל השל"ה.

[94]  קברו של ר' חיים האמיל נמצא בבית הקברות הישן באלטונא ברחוב המלך (מסומן במספר 870) ועל מצבתו נכתבו הרבה שבחים. (הע' פ.).

[95]  איכה ב' י"ג.

[96]  ישעיה נ"ז, א'.

[97]  יוסט ליבמן.

[98]  מגורשי וינה שהתישבו בש' 1670 בברלין, ביחוד המשפחות ריס ופאייט השתדלו והשיגו בהצלחה להטות את לב הקופירסט לטובתם, ובזה העירו קנאת יוסט ליבמן ע"ד הקונצסיה להקים בית מדרש פרצה מחלוקת גדולה בין קאפל ריס, אחיו של הרשיל ריס, ויוסט ליבמן. מלבד זאת היו ה"וינאים" (כלומר מגורשי וינה), אעפ"י שמתוכם קמו כמה אנשים גדולים, לשפלים בעיני אחיהם שהתאזרחו בברלין או שהקדימו להתישב שם. עי' לאנדסהוט תולדות אנשי השם ע' 6.

[99]  קוסמן גוֹמפּרץ היה אז מדפיס באמשטרדם. עי' שטיינשניידר באנציקלופדיה של ערש וגרובר חלק שני p. 28   

77 n. 68 (הע' פ.).

[100]  כנראה זהו בנדיקטום פייט, הוא ברוך בן מנשה מאניש ראוסניץ מוינה. (הע' ק.)

[101]  ימח שמם.

[102]  שכר למוד.

[103]  למלמדים.

[104]  אחרי שהיהודים האשכנזים היו רק נסבלים בהמבורג מבלי שהיתה להם זכות ישיבה ולא יכלו להתיצב לפני השלטון ביראתם פן ימשכו עליהם את עיני השלטון ויגורשו מהעיר. עי' א. פייכטנפלד: אֶלטסטע געשיכטע דער יודען אין האמבורג (מאנאטשריפט פ. וויססענש. דער יודענטהומס 43  272, ולהלן).

[105]  הקשה בתוף להכרזה.

[106]  עלילת דם.

[107]  מספר שבט יהודה בתרגום עברי טייטש עמ' 16.

[108]  המצבה של אברהם מיץ קיימת עוד עם כתבת שנשתמרה היטב, שעליה חרותים דברי אבל על הקדוש, קצת מן הצד של שורת הקברים שבבית הקברות העתיק באלטונה. עי' מאנאטסש, ד. וייס. ד. יוודען 43 ע' 373 (הע' פ.).

[109]  אשת הנהרג אברהם מיץ.

[110]  ויקרא כ"ו, מ"ד.

[111]  הנדוניא.

[112]  הוא היה סרסר החצר ויחד עם זה רב ואב"ד לכל המדינה.

[113]  בראשית מ"ה, ה'.

[114]  משלי י"ט, כ"א.

[115]  כלו' דין ודברים.

[116]  ר' שמשון זה היה יהודי החצר של המרקגראף מן באַיריטה. עי' הַאֶנְלֶה, געשיכטע דער יודען אין עהעמאליגען פירשטענטום אַנשבאך 80. (הע' ק.).

[117]  הכלה.

[118]  ר' מנחם מנדל בר' שלמה רוטשילד מת בשנת 1731 בהיותו רב בווארמס. ע' לויזון "נפשות הצדיקים" 41.

[119]  הרב ר' שמואל אורגילש היה רב מפורסם, מתחילה חבר הבית-דים בקראקוי, מחבר פיקוש לשולחן ערוך, ובאותו זמן היה חבר הבית-דין באלטונא. עי' דוכס חכמי אה"ו ע1 10-11. (העי' פ').

[120]  בודאי זהו ר' יהודה נפתלי הירץ שנפטר י"ג אדר 1709 בהנובר, בנו של ר' ליפמן בְהֶרנס. עי' קופמן, שמשון וורטהיימר (בגרמנית) ע' 86).

[121]  הוא ר' צבי אשכנזי, עי' קופמן גי לעצטע פערטרייבורג 222 נ. 2.

[122]  יוסט ליבמן, שנזכר לעיל.

[123]  קהלת ח' ח'.

[124]  מר' אברהם ב"ר שבתי הורביץ, אבי ר' ישעי' בעל השל"ה. את הקטע שגליקל מביאה מהספר הזה חשבתי למותא להכניס כאן. כל הרוצה ימצאהו במקורו "ביש נוחלין". (המתרגם).

[125]  ר' משה ב"ר ליב היה בהמיסד הראשי של הישיבה באלטונא, וביד נדיבה החזיק בידי הרב "חכם צבי". בנו מרדכי בעלה של פרידה, ישב אח"כ בלונדון ובהיותו זמן רב בהודו נתעשר מאד. הוא יסד בלונדון קהלה מיוחדת שבית הכנסת שלה נקרא Hambro Synagoge ועי' דוכס, חכמי אה"ו ע' 11-12 (הע. פ.).

[126]  צ"ל אחת עשרה שנה, כי בעלה הראשון חיים האמיל מת בינואר 1689 ובשנת 1700 נשאה לבעלה השני. (הערת פ.).

[127]  דברים ו', ה'.

[128]  אבות ב', י'.

[129]  שמואל א' ט"ז, ז'.

[130]  משלי י"ט, כ"א.

[131]  תהלים ב', ד'.

[132]  איוב ג', כ"ה.

[133]  קהלת א', ט'.

[134]  המעשה הזה הוא מעשה אמנון ותמר ומרד אבשלום, אלא מטעם לא מובן שנתה גליקל את שמותיהם: את אמנון קראה עמון ואת תמר – דינה ואת אבשלום אבדון, וכמובן שאין צורך לתרגמו לעברית. (המתרגם).

 

[135]  ע"ד גבריאל לוי עי' מאמרו של קופמן במאנאטסשריפט' 37, 385-389.

[136]  כך הוא בהוצאת הר"ד קופמן, ולפי הערתו זה היה בי"א יוני 1700. אבל אחרי שנאמר לעיל כי חתונת בנה משה היה אחר חד השבועות אי אפשר שיהיה זה כאן בד' סיון, וצריך לחשוב שהנוסח האמתי הוא כ' סיון.

[137]  על אדותיו ב-R.E.S. 19-118  n. 3. 119.

[138]  על אדותיו R.E.S. 267 והופמן בספרו שמשון ווערטהייממער ע' 90 הע' 1 (בגרמנית).

[139]  היא אַגַטה  אשת ר' אברהם קרומבאך-שוואב.

[140]  שיר השירים ב', י"ז.

[141]  במדבר כ"ז, כ"א.

[142]  תהלים ב' י"א.

[143]  שמות ט"ו, כ"ו.

[144]  פסחים ק"ה.

[145]  המעשה נמצא במס' תמיד ל"א ל"ב ובתנחומא אמור, ולכן דלגתי על זה. (המתרגם).

[146]  מחלת הילד.

[147]  סןכה נ"ג, סוטה מ"ו.

[148]  בספר האחרון.

[149]  ש"ב י"ב, כ"ג.

[150]  ישעיה נ"ז א'.

[151]  יחזקאל ל"ו, כ"ה.

[152]  כנראה הספר הזה נכתב בשנת 1715. (הע' פ').

[153]  איוב ט', י"ב.

[154]  דברים י"ב, י"ח; רש"י שם.

[155]  נכדה זה של גליקל נולד איזה שבועות אחרי שבאה לגור במיץ. ובעת שנעשה לחתן היה בן י"ב. בעת שגליקל כתבה זאת עדיין לא היתה החתונה.

[156]  ברכות ג'.

[157]  המנהג הזה של פאה נכרית על ראש גברים התחיל מלודביג הי"ד ונתפשט גם אצל היהודים העשירים במיץ.

[158]  רמז למשפט יעקב קרומבאך שוואב נגד הקהלה והרבנות שבמיץ. (הע' ק.).

[159]  וריש מתיבתא.

[160]  עי' דמביצר כלילת יופי ח"ב דף ס"ט א'.

[161]  ש"ן = שיחיה נצה.

[162]  כאן נפלה שגיאה במקור ותקנתי ע"פ התרגום הגרמני.

[163]  ריש גמרא ורעיא מהימנא. ואולי ריש גלותא וריש מתיבתא.

[164]  Rzeszow בגליציה.

[165]  מלכים א', כ"ג, כ,.

[166]  מכאן עד סוף פסקא זו כתבה גליקל בעצמה בעברית.

[167]  ויקרא כ"ו, ל"ו, ל"ז.

[168]  ישעיה א', י"ב.

[169]  תהלים ע"ט, ד'.

[170]  ירמיה ל"ב, י"ט.

[171]  כאן נשמטה מלה אחת שנמחקה בכתב היד ולא יכולתי להשלימה, כי הכתב יד מטושטש מזוקן וקרוע. היום ד' י"ג כסלו תק"ס לפ"ק. – הקטן ח(יים?) בן כה"ר יוסף האמל סג"ל זצ"ל, רופא בק"ק פ"פ דמיין.

[172]  הוא הספר הראשון במקור.

[173]  בא"ב דבן סירא.

[174]  שמות ל"ג, י"ג.

[175]  תהלים ל"א, כ'.

[176]  תהלים מ"ב, ג'.

[177]  העשיר הוא בבחינת גבאי הממונה על הקופה והוא צריך לתת עליה דין וחשבון לפני אדון האדונים – פתגם מפורסם בעמנו. (המתרגם).

[178]  דברים ל', י"ט.

[179]  קהלת ח', כ'.

[180]  הוא אבי ר' ישעיה בעל השל"ה.

[181]  ברוך שמו.

[182]  משלי כ"א, א'.

[183]   ישעיהו נ"ט, ב'.

[184]  קהלת ט', ד'.

[185]  תהלים צ"ד, י"ד.

[186]  ברכות ח'.

[187]  דברים כ"ח, מ"ז.

[188]  יונה ד', ב'.

[189]  משנה ברכות ט', ה'.

[190]  דברים ל', כ'.

[191]  כתובות נ.

[192]  כתובות נ.

[193]  ירמיהו ל"א, ט"ו.

[194]  איכה ג', א'.

[195]  גליקל משתמשת במלת "מולדתו" במובן הילדים שנולדו ממנו.

[196]  איכה א', ב'.