_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שמחת תורה

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'

לתוכן הענינים

א.

בכור אני להורי, אשר אהבוני מאד, ומאהבתם אותי הללוני תמיד בפני.  אמנם בן מקשיב הייתי ומאז נתנוני לבית־הספר שמתי כל מעיני לדעת תורה וחכמה.  בשובי הביתה מבית־ספרי מהרתי לקרוא בספרים, וגם בעת אכלי אחזתי את פתי בידי האחת ואשך ממנה ועיני מוסבות אל הספר אשר לפני, ולא הרפיתי ממנו עד אשר גער בי אבי ויצוני לצאת לשוח ולשאף רוח צח.  קשה היה לי לעזב את ספרי בטרם קראתיו עד תֻמו, ומה גם בקראי איזה ספור נחמד, אשר קרה את אחד התרים בקצוי ארץ, בין הררי הקרח, בין ערבות אפריקא, אבל מצות אבי קדושה היתה בעיני ולא נועזתי למרות פיו.  ואמי – מה אדבר על דבר אמי?  הן גם אם ירבה הנער לחטא, גם אם ילכלכך בכל יום בגדיו ברפש, גם אם ימרה את פיה בכל רגע, לא תחדל אמו הרחמניה מאהבו, כי לב אֵם הוא משכן לרחמים ולסליחה בלי גבול ותכלית.  ואנכי, כאשר אמרתי, בן מקשיב הייתי, גם לא זללתי, לא לקחתי בעצמי מאומה מן הארון, כי אם מה שנתנה אמי לי בידיה אכלתי, ומובן מאליו כי אהבה אותי יותר מנפשה.  זכרני, פעם אחת בהיותי חולה, שמעתי אותה מתפללת בלחש, כי יקח ה' את נפשה תחת נפשי... אולם לא ידעו הורי הטובים, כי מהתהלה הרבה, אשׁר חלקו לי בפני, גבה לבי ואמרתי לנפשי, כי אין כמוני בכל הארץ.  הבטתי בבוז אל בן נפתלי הנפח אשר היה שכן לנו, דחיתי אותו מעל פני ולא חפצתי גם לדבר עמו דברים אחדים.  מה מאד קצפתי עליו בגשתו אלי, כמו אל חברו וידידו, ויראני את אוצרו הטוב – מסמרים ופרסות ישנות, ויבקשני ללכת לשחק עמו.

– לך מעמי!  – קראתי בקצפי – אנכי לא אשחק עמך, נערים כמוך אינם חברים לי!  ...

– מדוע לא תשחק עמדי?  מדוע לא תהיה לי לחבר?  – שאל נחמיה בן הנפח לתמו – האם לא בן עברי אנכי כמוך?

אנכי פניתי עליו ערף ואלך מאתו בחרי אף.  לא הבאתי בחשבון את דבריו לדעת אם הצדק עמו: ברור היה בעיני, כי בן חכם כמוני, בן "בעל־הבית" נכבד לא יתרועע עם בן נפח, אף אם עברי הוא כמוני ונער ישר וטוב לב.

ויהי יום השבת ונאסף אני ורעי לשחק באנשי־צבא.  מקלות לבנות – קני־רבה – היו ערוכות לנו מאתמול, גם חרב מצופה בניר מֻזהב לשר הצבא, גם כובעים עשוים מניר אדום ומבריק הוכנו לנו.  ויבואו הנערים לבחר מתוכם שר צבא.

- יהי שמעון שר הצבא!  – קרא נער אחד – הוא משכמו ומעלה גבוה מכל הנערים.

– האם יען גבה הקומה הוא נבחרהו?  – עניתי, כי מאד חרה לי על אשר בחר בשמעון ולא בי – הלא כבר אמר הכתוב:  "אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו".

– הבה ונפילה גורלות – אמר שמעון – ספֹר, שלמה, שלֹשים, החל מאמצע השורה, והיה הנער אשר עליו יגע המספר שלשים הוא יהיה לנו לראש.

– לא שלשים – אמרתי כי אם שלשים ושלשה.  – אנכי לא חפצתי להסכים לדבריו למען לא יאמר שמעון בלבו, כי הכל שומעים בקולו; ואבקש להראותו, כי אנכי הראשון הנכון להמרות את פיו ולהרעימו, אך הוא ברוח שוקטה ענה: יהי כדברך! ספר, שלמה, שלשים ושלשה. 

– אני אספר – קראתי – התיצבו הכן!

אחד, שנים, שלשה... ספרתי, ולבי בקרבי דופק מתקוה ופחד, ואצבעי נוגעת בכל פעם ללב אחד הנמנים, והמספר שלשים ושלשה בא, על אפי וחמתי, בגורל שמעון.  מקנאה וכעס חרקתי שׁן, פני האדימו והלבינו חליפות, ודמעות, למרות רצוני, ירדו מעיני.

מה רבה קנאתי, בראותי את שמעון לובש את הכובע, אשר מסגרת זהב עליו, ומחבר במחטים את רצועות הכסף אל שכמו, ואחר כל אלה חגר על ירכו את חרב הזהב.  ואני, אוי לי, אנוס לקחת יחד עם שאר רעי קנה־רבה כאיש צבא פשוט.

– עמדו בשורה!  – קרא שמעון בקול מושל.

חברי מהרו לקיים דברו, ואנכי לא יכלתי להסתיר מבוכתי ואלך אט, וראשי שח לארץ.

– משה, עמוד הכן!  – קרא שמעון אלי – הרם ראשך!

– האמנם תאמר כי מושל אתה?  – עניתי בקצפי – הראית?  הוא בא להורני דעת איך לעמוד ואיך להחזיק את ראשי!

– אם כן, אי אפשר לשחק – אמר שמעון בתלונה קלה.  אך אנכי אכוּל אש קנאה לא שפטתי עוד על דבריו כראוי ונדמה לי, כי הוא בא להרעימני ולבזות אותי בעיני כל החברים.

– אי אפשר לך לשחק עמדי?  – אמרתי בכעס – טוב!  שחק אתה וחבריך.  שמח אתה בהם והם ישמחו בך.  אנכי אינני צריך לחברתכם, טוב לי כי אשוב לביתי לחזור על למודי ולא אבלה עתי בדברי הבל כמוכם.

ובדברי פניתי ערף לחברי, אשר עמדו נדהמים, כי לא ידעו מה היא סבת קצפי, ואלך בחמת רוחי הביתה ושם בכיתי הרבה בכי...

– אל נכון חדלו הנערים משחקם אחרי לכתי – אמרתי לנפשי – אל נכון התנחמו על אשר לא שמוני לשר הצבא.

ויהי ממחרת ואפגש באחד מרעי אנשי-החיל, ואֹמר בלבי, כי בלי ספק ימהר לשאלני מדוע הכלמתי את פניהם בעזבי אותם.  אך הנער ההוא לא שאלני מאומה, כי אם בא עמי בדברים אחרים.  אז לא התאפקתי עוד ואשאלהו: השחקתם אתמול?

– שחקנו – ענה הנער בנפש שוקטת.

– ומי היה שר הצבא?

– שמעון היה שר הצבא.

– ומה דברו אדותי?

– אדותיך?  .. לא דברו מאומה.

– אדותי לא דברו מאומה – חשבתי במר נפשי – אין זאת, כי אם כאחת הסחבות נחשבתי בעיניהם, אשר כמוה כאין.  הם, הנערים השובבים, לא יחשבוני!  אנכי אראה להם מי ומה אני... אנכי... אנכי אספר לפני רבי את כל עלילותיהם וידעו את רצועתו ולא יוסיפו עוד לשחק באנשי־החיל...

– לספר?  ... להלשין?  ... חרפה ובוז!  משה יהיה למלשין, למוסר!  חלילה לי מעשות כדבר הזה!  ומאד אתפלא, כי עלה על רעיוני דבר כזה.  אין זאת כי אם רשע אנכי ונפש חוטאת בקרבי, ועלי לטהר אותה, לזכך את לבי עד כי לא יעלו עליו עוד מחשבות רעות כאלה.  לא!  אנכי אתהלך עם רעי באהבה כמאז, ואך אוסיף לגבר חילים בתורה וחכמה, ובקרוב עוד אעמוד על הבמה לקרוא באזני הקהל מעל ספר־התורה, וכלם ישמעו, יתפלאו וישתוממו על נועם מנגינותי, ואז כלם ישאוני על כפים, כלם יתנו לי כבוד ועז...

 

ב.

אהבה עזה אהבתי את הורי, אך אהבתי לאבי־אבי גדלה מאהבתי לאבי.  הוא אמנם לא הללני בפני, אך קולו היה נעים לאזני וכל דבריו ירדו עמוק עמוק אל לבי.  בטרם נתנוני הורי אל בית־הספר עוד השתעשע אבי־אבי עמי לפעמים, שם על גב ידי מעט טַבק שחוּק וישאף משם באפו ויהיה לי לצחוק.  גם המציא לי משחקים שונים, עשה לי ארגזים, פנסים וציורים.  אבל מיום בואי אל בית־הספר, אמר אלי: עתה, בני, היית לאיש, עתה שמו עליך עול הלמודים וקלות־ראש עוד לא נאוה לך; ואף כי לא גער בי, אם ראני משתובב בחצר ומשחק עם בן גילי בסוס ורכבו, אבל לא השתדל להעיר עוד בלי החפץ להשתובב.

יהודה אבי־אבי היה סופר סת"ם, ויתגאה מאד בעבודתו זאת, כי עבודת הקודש היא.  שכר עבודתו היה מצער מאד, כי סופרים רבים היו בעיר מולדתי, סופרים מהירים, אשר במשך שלשה יחרים השלימו ספר־תורה, ואבי־אבי לא היה נחפז לכלות עבודתו, כי השתדל להגדיל תפארת הכתב והגויל, ויזהר מאד בכל אותו ואות שתצא מתחת עטו יפה ומתוקנה.  העבודה הזאת – אמר אבי־אבי תמיד – איננה עבודת חול, אשר עובדיה אך אל השכר ישימו לב, כי אם עבודת הקדש, עבודה קדושה מעבודת בני קהת נושאי הארון, ועל כן עלינו להזהר מאד לבל נחללה.  אחת היא אם רב הוא השכר הבא לנו בעבורה או דל ומצער, לא לבני אדם היא העבודה, כי אם לה'.

בכלל היה אבי־אבי מדקדק מאד בנקיות ויופי.  לבושו הפשוט היה תמיד נקי, גם בביתו הביט בשבע עינים כי יהיה הכל נקי ומונח על מקומו הראוי לו, וכן היה זהיר מאד בכל מעשיו להוציא מתחת ידו דבר מתוקן.  הבתים שעשה הוא לתפלין נודעו בכל הפלך כמלאכת חרש־חושב, לכן היו תמיד ידיו מלאת עבודה, כי רבים דרשו למלאכתו, אבל השכר הספיק לו אך ללחם צר.

– ר יהודה – יאמר אליו העני הבא לקנות ממנו תפלין – אנכי חפץ להניח תפלין שיצאו מתחת ידך. כמה יהיה מחירם?

שני שקלים וחצי – יענה אבי־אבי.

– ואם אינני יכול לשלם שני שקלים וחצי – יענה הקונה בתלונה – הכי בעבור זה יבצר ממני להניח תפלין מהודרים?  האם אך העשירים צריכים לקיים את המצוֹת כהלכתן ולא העניים?  "לא קשה" – ה' יעזרך אם תקח ממני שקל ושלשה רביעים.

טענות אבי־אבי נסתתמו תמיד בשמעו תלונה כזאת, ומבלי שום לב כי על מלאכת התפלין עמל יותר משבוע, נתן אותם במחיר אשר השיגה יד הקונה לשלם.

קורא נפלא היה אבי־אבי.  שפתו היתה ברורה, וכל מלה אשר יצאה מפיו חדרה לאזן השומע כצלצול נעים, ומנגינותיו עוד הוסיפו לוית חן על נעם שפתו.  אך הוא קרא לפעמים רחוקות, בעת אשר לא היה קורא אחר מלבדו בבית־התפלה.  מנהגו היה תמיד לקום בבקר בשעה השלישית אחר חצות הלילה, להחם את המיחם וללמוד שעות אחדות בתלמוד, כי חק היה לו לגמר אחת לשלש שנים את כל התלמוד.

וגם אני בחפצי להדמות אל הגדולים קמתי ממשכבי באשמרת הבקר, ואשב על יד אבי־זקני לחזר על למודי, ועמו יחד שתיתי חמים.  ויהי היום ויאמר לי אבי־אבי בהביטו אלי באהבה:  אם חפץ אתה, בני, ולמדתיך הלכות הקריאה בתורה; הן קול ערב לך ולב לדעת הלכות הדקדוק.

אנכי שמחתי מאד לקראת הדבר הזה.  הנקל הוא להיות קורא בצבור, לעמוד על מרום הבמה ולהשמיע משם באזני הנאספים את מנגינותי!  ועוד ביום ההוא מהרתי למצוא את "המסלול", אשר היה מכוסה אבק בארון־הספרים, ואבי־אבי החל להורני "מסלת הנקוד".  כשני ירחים הכין אבי־אבי אותי להיות קורא בישראל.  ובראותו כי עשיתי חיל בלמודי ודי כח בי להתיצב על הבמה, החל לחשוב מחשבות איך להוציא חפצי לפעולה.  ויבוא בדברים עם גבאי בית־התפלה לתתי לקרוא הפרשה ביום השני או ביום החמישי.  ויקש הדבר בעיני הגבאי, אשר היה מדקדק גדול בכל מעשיו, לבלי צאת חלילה משורת הדין, ועל כן לא הוציא הסכמה ברורה מפיו, אף כי לא נועז להשיב את פני אבי־אבי, אשר היה נכבד מאד בעיני כל העדה.

ויהי יום השבת פ' "ראה", ויאמר לי אבי־אבי: בשבת הזאת לעת תפלת המנחה תקרא פ' "שופטים".  כרעם נשמע לאזני קול הבשורה הזאת; כל היום ההוא הייתי טרוד מאד ולא ידעתי מכל הנעשה סביבותי.  אנכי חזרתי על הפרשה ההיא לא פחות מק"ן פעם, ואדע אותה על פה עם כל שוָאיה וּדגָשיה החזקים והרפים, ובטרם לכתי לבית־התפלה חזרתי פעמים אחדות באזני אבי־אבי ואפיק ממנו רצון, ובכל זאת עוד היה לבי חרד...

בבואי אל בית־התפלה ישבתי על מקום אבי וכל מחשבותי היו אך על אדות הפרשה שאני עתיד לקרוא.  לא שמתי לבי אל כל הנעשה סביבותי ואחזר בעל־פה על הפרשה.  לפעמים נדמה לי, כי שכחתי פה ושם איזו נגינה, וספק עלה על לבי, כי מחליף אני רביע בתביר.  ואקח חומש ואשים בו את עיני.  אפס כאשר הסכתי עיני מן החומש והנה עוד הפעם באו הספקות להחרידני.

פתאום נשמעו לאזני דברי ריב קל ובתוך הדברים שמעתי גם את שמי.  הטיתי אזני ואשמע, והנה להקת אנשים מדברים, וביניהם אבי־אבי וגבאי בית־התפלה.  הגבאי אומר כי אסור לתת לנער קטן לקרוא בצבור, ואבי־אבי אומר כי מנהג העולם הוא שהקטנים קוראים בצבור, ויתר האנשים: זה אומר בכה וזה אומר בכה, אז חרדה חדשה לבשתני, פן לשוא היו כל החרדות שחרדתי, כי אולי עלי עוד לחכות חלילה עד שאהיה בר־מצוה... אולם פתאום באה ישועתי: שמואל המשגע בא ויהס את העם בקולו המשונה, ויקרא: ראשי סוסים!  אתם אומרים, כי אסור לשמוע הקריאה מפי נער קטן?  מפיכם – פה דובר נבלה, שקרים, כזבים וחנופה – מותר לשמוע דברי תורה, ומפה טהור של נער קטן אסור לשמוע?  אוי לכם חנפים ואוי לתורתכם!  לוּ היתה בכם גם שערה אחת יהודית, כי אז לא דברתם כאלה...

לבי היה מלא תודה לשמואל המשגע וכמעט הייתי נכון להוציא משפט, כי לא בצדק כנוהו בשם משגע, כי כל דבריו נאמרים בהשכל ודעת, ואפשר כי הצדק עמו גם בזה, אשר יאמר על בנו הקטן, כי משיח הוא...

איך שהוא, ודברי שמואל המשגע פעלו פעולה רבה על לבבות כל השומעים ויחדלו מריב: ואבי־אבי מהר ויגש אלי ולחש באזני כי נגמר הדבר "בכי טוב", ואנכי אהיה הקורא.

החזן עמד לפני התבה ויאמר "אשרי", אך אנכי לא יכלתי להתפלל, כי כל מעיני היו בהפרשה, ועצמותי רחפו מפחד ותקוה.  רגע אמרתי בלבי: לא טוב הדבר שאני מראה פנים לכל כי רך הלבב אני, ובלי ספק כל רואי ילעיגו לי ולמרך לבי.  אך לשוא התאמצתי להבליג על חרדתי ולשום לי פנים, כמו אין הדבר נוגע לי, כי לבבי לא אבה לשקט בקרבי ויתפעם בפעימות תכופות מאד... אולי חלילה אשכח פתאום מה שלמדתי... אולי יקרני אסון וקולי יחבא... אולי... הה!  איפה אסתר אז מבושה וכלימה?  הן כלם יביטו, יראו בי, כל הנערים ישחקו לאידי!  הה, מה אשפל אז בעיניהם!  אמצני נא, אלהי, ואל ישמחו אויבי לי!  ...

וכאשר הוציא החזן את הספר מהארון כן הלך פחדי הלך וגדל, עד כי נשמע לי קול אבי־אבי אומר: משה, עלה על הבמה!

בפנים לבנים וברכים כושלות עליתי על הבמה.

בעמדי על הבמה יראתי מהביט אל כל סביבי, אך בקרבי חשתי כי עיני כל הקהל מוסבות עלי ובתוכם גם חברי, אשר כרו אזן לשמוע כל מלה אשר תצא מפי "ולצוד" את השגיאות אשר תתמלטנה מפי ולפרסמן אחרי כן לבזות אותי...

עתה כאשר גדלתי אבין, כי לב חברי לא היה רע עלי ולא אמרו לשמח בכָשלי, אך מאשר גדלה נפשי בעיני לבלי חקר ומאשר אהבתי את עצמי היתה עזה מאד, על כן נדמה לי כי חברי מקנאים בי ודורשים תמיד רעתי.

אולם אחרי כל החרדה שחרדתי עברה קריאתי בשלום, וכמעט שלא שגיתי מאומה, מלבד כי שכחתי לענות אמן אחר ברכת הכהן, ומלת "העומד" החילותי להטעים ברביע תחת הגרשים, אך נזכרתי כרגע וסימתי בגרשים ויצאה הנגינה חציה רביע וחציה גרשים; זולת זה לא אנה לי כל רע, ואדרבה, השכלתי מאד במקומות אחדים להטעים את הנגינות באופן נעלה, כי קולי היה נעים באמת.

– השכלת מאד בקריאתך – אמר אלי נחמיה בן הנפח בפנים צוהלים – בעוד שבוע או שבועים אעלה גם אנכי לקרוא.

– אתה תעלה לקרוֹא?  – שאלתי בתמהון, יען לא האמנתי למשמע אזני כן בן הנפח יאבה גם הוא להדמות אלי לעלות ולקרוא בצבור.

– מדוע לא?  מלמדי הוא מדקדק גדול והוא מורה לי הלכות הקריאה.  הבה נסני ואגיד לך כל כללי השואים הנח והנע בעל־פה.

אולם אנכי לא חפצתי לנסות אותו, לא חפצתי לשמוע, כי גם הוא יודע את סודות הדקדוק כמוני.

– הוא אומר כי לכל סנדלר ונפח יתנו להעלות על הבמה ולקרוא בצבור – אמרתי בלבי – עוד תחכה עד כי יבוא המשיח ואז... מאד חפצתי להגיד לו כי בן בזוי־עם הוא, ועלי להכיר את מקומו ולא יעמד במקום גדולים כמוני, אך לא יכלתי להוציא משפתי דברי חרפות להלבין בהם פני מי שיהיה, גם את פני הנקלה שבנקלים.  ואפס מבלי השב לו מאומה הבטתי עליו בשאט נפש, ואפן לו ערף, ואצא מבית התפלה סר וזעף.  גאותי לא נתנה לי מנוחה, ובכל רגע באה ותלחש באזני: הראית?  הנה בן הנפח יבוא להתחרות עמך!  הנה גם הוא יעלה על הבמה ומשם יביט עליך במבט מנצח, וכל העם ישפטו ויתוכחו מי ייטיב לקרוא:  נחמיה בן הנפח או משה'לע הלמדן בן חיים החנוני הנכבד, ואנה תוליך את חרפתך?

ובהיותי תפוש במחשבות גאותי וקנאתי לא שמתי לבי גם אל המחמאות המתֻבלות בבצלים ובצנון מרסק, אשר נתנה לי אמי לסעודה השלישית, אף כי מאכל תאוה היו לי תמיד.

אולם לאט לאט החילותי להתנחם, באמרי לנפשי כי דבר נמנע הוא ואך לשוא אפחד: נחמיה בן הנפח לא יקרא לעולם!  כי מי יתן לבן נפח משרה רמה וכבודה כזאת?

 

ג.

בימים ההם בסוף חדש אלול ומגפת החלי־רע החלה להפיל חללים בעיר.  אנכי לא הבינותי עוד את כל גודל האסון אשר הביאה המגפה, ואך זאת ראיתי, כי מהומה היתה בעיר ותנועה רבה.  בכל בית נשמרו בבקבוק מי־לענה ועל יד כל שער צברו גל של גללי בהמה ויבעירו בהם אש להעלות עשן, כי אמר העם כי בתרופה הזאת יגרשו את המגפה.  גם הלכו אל קצות העיר ויקראו שם "קטרת" כמצות אחד הרבנים, אולם כל זה לא הועיל מאומה והמגפה הלכה וגברה.

אז התנדבו אחדים מיושבי העיר להיות שומרים בלילות.  החלוצים ההם קבלו על עצמם להתהלך בכל חוצות העיר כל הלילה, והיה אם יקרה, כי ינגף אחד התושבים, ובאו המה לשפשפו, לחממו ולהפוך משכבו.  במספר החלוצים היה גם אבי־אבי.  אף כי חלש היה האיש, אך הפעם כמו צלחה עליו רוח גבורה, וביום ובלילה עבד את עבודתו הכבדה: פניו הלבינו מאד מרב עבודה, אבל רוח חן היתה שפוכה עליהם, ונדמו לי כפני מלאך ה' צבאות.  הוא לא התאנח ולא התאונן על רב העבוֹדה, ובשבתו רגעים אחדים בבית, דבר עמי דבר, רצון וישמע את שיעורי בקריאת הפרשה.  המהומה הגדולה אשר הסב החלי־רע היתה לי לרצון, אף כי הבינותי הבנה לא ברורה כי אין לשמוח למקרה הזה.  ביחוד שמח לבי במשמרת הלילות, כיה שומרים הלכו בחצות העיר בשיר וזמרה, ולפעמים היה עמהם גם תף וכנור, ועל כן הייתי שמח גם בימים ההם ולא חדלתי מהתגאות נגד כל חברי בקריאתי בתורה, ומה גם נגד בן הנפח, אשר התהלל בשוא לאמר, כי בעוד שני שבעות יעלה גם הוא לקרוא, ומהיום ההוא עברו יותר משלשה שבעות והוא עוד לא עלה.  כמה פעמים חפצתי לשאל את פיו אם שב מדעתו ולא יבקש עוד ללכת בגדולות ובנפלאות ממנו, ומה מאד חפצתי, כי יענני בתום וענוה, כי אמנם הסכיל מאד בחפצו להשתוות אלי לכהן כמוני בכהונה הגדולה להיות קורא בצבור, וכי עתה הוא יודע ומכיר את עותתו ולא ישוב עוד לכסלה... ובלבי הייתי נכון לחבקו ולנשקו בעד מענה ענוה כזה, כי בכל היותי גא וגבה עינים, דרשתי מאת אחרים, כי יהיו המה ענוים ותמימים, ואכבד מאד בלבי את הענוה והתמימות.  אולם התאפקתי ולא באתי עמו בדברים, למען יכיר ויבן כי כאין הוא בעיני, וידע כי לכבוד גדול יחש לו אם אדבר עמו שתים שלש מלים.

"בימים הנוראים" לא נתנוני לקרוא, לא רק על הבמה, כי אם גם "בחדר שני" ובמסדרון הבית, כי לקריאות הימים הנוראים ימצאו קוראים רבים, המבקשים לזכות במצוה, או אולי כונתם גם הם להראות גאותם לעיני כל השומעים: הן ממדת הגאוה גם זקנים לא ינקו... אולם תחת זה שמח לבי בזכרי, כי במהרה יבואו ימי הסכות, ואז אקרא חמשה ימים רצופים, כל ימי חול־המועד.

ומה רחב לבבי, בזכרי את יום שמחת־תורה!  אז בלי ספק אקרא שתי פעמים: פעם אחת במנין "ותיקין" (הקורא של המנין ההוא הבטיחני לתת לי לקרוא בשמחת־תורה), ופעם שנית במנין השני בחדר שני.  ומה רבה תהיה אז הקריאה!  פעמים אין ספורות אשנה את פרשת "וזאת הברכה", ולאחרונה עוד אקרא תחת החופה פרשת בראשית ובקול חוגג אסים כל פסקא "ויהי ערב ויהי בקר"... וכל העם יענה אחרי בקול רם "ויהי ערב ויהי בקר"... ומי ידמה אז אלי?  האנשים הזרים אשר יבואו שמה ישאלו: מי הוא הנער הקטן?  מי הוא הקורא הנפלא הזה?[1]  והנה אלה עונים: הלא זה הוא משה'לע בן חיים החנוני; ואחדים מוסיפים: הנער הזה לגדולות נוצר; הוא לא לבד קורא נפלא, כי אם מופלג גדול בתורה ושמו יצא בכל הארץ לתהלה ולתפארת.  חיים בן יחיאל הגדול במלמדי העיר ימלא פיו תהלתו ואומר, כי בסקירה אחת יתפס גם "תוספות" גדול המשתרע על כל העמוד.

ואנכי אף כי ידעתי, כי הגדיש רבי מדת תהלתי, כי גם בשתי סקירות לא אוכל לתפס "תוספות" המשתרע על כל העמוד, כי צריך אני להעמיק ולהעמיק בו עד אשר אבין "תוספות" כזה כראוי ואתפסו כלו בשכלי, בכל זאת שמחת על תהלתי הנפרזה ואתגאה בה.

אכן לא לחנם הגדיל רבי תהלתי, כי מלבד אשר חפץ להראות בזה את חכמתו כי רבה היא, כי יודע הוא גם ללמד לנער "עלוי", עוד היתה לו סבה אחרת יותר גדולה וחשובה.  אנכי מצאתי חן בעיניו מאד ועל כן עלה על לבבו לשדכני להיות חתן לבת חתנו העשיר, נערה אשר היתה אז כבת שמונה שנים.  הדבר הזה לא היה זר בעיניו, כי הוא בעצמו היה בימי "הבהלה" בעל לאשה בטרם מלאו לו עשר שנים.  אפס, לדאבון לבבו, גם חתנו גם אבי לא אבו לשמוע לעצתו הנמהרה.  אבל רבי התנחם בבטחונו, כי עוד יבוא היום אשר בו ימלא חפצו, וראה אותי עומד תחת החופה על יד נכדתו.  ומחשבו אותי לאחד ממשפחתו הרבה להללני בגוזמאות רבות, כאשר הגזים בשבחי בני ובעושר חתנו.

ואנכי בשמעי את דבר השדוך אשר מורי מציע, עוד רמו עיני ויגבה לבבי, כי ראיתי את עצמי בתור חתן לאיש עשיר ונשוא פנים, והנני נושא שעון זהב בצלחתי ושרשרת זהב על לבי, וכל הנערים מביטים אלי בקנאה, ואנכי מביט אליהם בגאוה ומשחק בידי לפניהם בשרשרת הזהב, המעידה עלי כי לא נער אנכי, כי אם חתן.  לפעמים חרה לי על אבי על אשר לא ימהר לעשות חפץ מורי, שהוא גם חפצי.  אמנם אבי טען, כי כאשר אגדל יגדל גם ערכי והיה מחירי כפול ומכֻפל, אבל אנכי לא הרביתי לדאג לנדוניתי, וטובה היתה בעיני שרשרת הזהב – עדוּת החתנים – מאלפי אלפים דנרי זהב.

כאשר ישמע בנימין חתן מורי אותי קורא "חתן התורה" ו"חתן בראשית" במנין השני אז בלי ספק יגדל בלבו החפץ לקחת אותי לחתן ואז ישתדל בכל כחו להטות אליו לבב אבי, כי יאות להתחתן עמו עתה, והוסיף על נדוניתי הוספה רבה – כן הגיתי כל ימי הסכות ואתעתד ליום שמחת־תורה בשקידה רבה.  מה מאד היה צר לי, כי אבי־אבי לא יכול לבחן אותי יום יום בקריאת הפרשה, כי כל הימים האחרונים היו ידיו מלאות עבודה בבתי החולים, אשר רבו מאד, וגם ברגעים, אשר שב לביתו, לא היה יכול להקדישם לי, כי עיף היה מאד.

– למד, בני, ועשה חיל אמר אלי אבי־אבי בהאירו אלי פניו, אשר רוח עצב היתה נסוכה עליהם – הן לא לנצח אוכל להיות בעזרתך... הנה הראיתי  לך הדרך ואתה עתה לך בה למישרים.  עלי עתה להנפש מעט ולהחליף כח, ואחרי כן אשמע, אם ירצה ה'...

 

ד.

ויום שמחת־תורה בא.  אף כי הדבר התהלך בעיר ויעש שמות נוראית בכל זאת השתדל כל איש להראות פנים שוחקות ולהוסיף עוד בשמחה, לגרש את העצבות כלה ולהרחיק כל דאגה.  הנשים הכינו כל מאכלי תאוה, והאנשים הכינו משקה חריף ומתֻבל בלענה.  בבית־התפלה הדליקו נרות רבים על כל החלונות ובכל המנורות כמו בכל שנה ושנה, ובעת ההקפות הרבו לזמר ולרקד ולשמוח, וכמו אמרו אל הדבר:  לשוא תיָראנו בחרבך הלטושה – אנחנו לא נירא ממך!  ואף כי לפעמים התגנב רעיון מעציב בקרב לבם, בזכרם איש איש את קרובו ואת מכרו, אשר נקטף פתאם, ולפעמים נפלה עליהם, למרות רצונם, אימת המלאך המשחית, אך איש לא הוציא על שפתיו את אשר יהגה במעמקי לבו, ויתאפקו וישמחו ויתלוצצו וירקדו.

ואנכי אשר הייתי ילד תמים בעת ההיא, לא יכלתי עוד להבין את מעשי הדבר הנוראים ואשמח בחג שמחתנו באמת.  התענגתי מאד על המאכלים הערבים ועל הזמירות והרקודים, ואזמר וארקד יחד עם הגדולים.  ובהיות רוחי שלוה ושקטה דאגתי מאד לקריאתי כי תעלה כהוגן.  וברוך ה', הקריאה בימי חול־המועד עלתה יפה, ובלב מלא תקוה חכיתי ליום הגדול, יום "שמחת־תורה"...

ויום שמחת־התורה בא.  השכמתי לקום בבקר, רחצתי מהר את פני וידי ואמהר ללכת אל בית־התפלה.  אמי הפצירה בי לבלי לצאת מן הבית בטרם אֹכל פת שחרית, אבל אנכי לא יכלתי לעשות מצותה הפעם, כי לא יכלתי להביא פרור על פי מרוב רגשותי, וזולת זאת יראתי מאד פן אֵחר השעה, על כן מהרתי להניח אל פי את כוס החמים, אשר מסכה לי אמי; נשפתי ושתיתי ונכויתי פעמים אחדות, עד אשר גמרתי את הכוס, ואמהר לעשות דרכי.

באתי אל בית־התפלה, והנה החזן אך החל "לסלסל" תפלת "שוכן עד".  נסיתי לקחת איזה ספר ולעיין בו, אבל לא יכלתי להסיח דעתי רגע מן הקריאה הארוכה אשר עלי לקרוא בעוד שעה, ואקח חומש ואחזר עוד פעמים אחדות.  בשעה טובה כלו המתפללים תפלת השחר, ובשעה טובה הוציאו את ספר התורה ותקותי באה: אנכי עמדתי לקרוא!  ...

פרשת "וזאת הברכה" קראתי כראוי ואתענג בה מאד.  כאשר הבטתי אל פני השומעים נדמה לי, כי הם מפיקים שמחה וענג גדול, ואמר בלבי, כי הם מודים לי הודאה רבה על כל הטוב אשר עשיתי עמהם, בהשמיעי באזנם את קריאתי הנפלאה, אפשר בפרשת "בראשית" קרני אסון נורא: כאשר באתי למקרא "ויהי ערב ויהי בקר יום שלישי" הפסקתי רגע לתת לקהל לקרוא את הפסוק, ואסב את עיני לראות בעומדים עלי מסביב, אם הם מלאים רצון, ואחרי כן בשומי עיני אל תוך הספר נקרה לפני "יום רביעי" תחת "יום שלישי".  השומעים מהרו לתקן את טעותי ויקראו יחד בקול גדול: שלישי!  שלישי!  הבינותי כי משגה אתי, אך לא יכלתי להכיר מה הוא המשגה, וככל אשר הוסיף הקהל לקרוא כן גדלה מבוכתי, וגם אחרי אשר הראני אחד בספר באצבעו מקום טעותי לא סרה מבוכתי, ואוסיף שגיאה על שגיאה.  שכחתי את כל הטעמים, ובמקומות רבים שגיתי גם בנקוד המלות.  אזני הקשיבו לרגעים קול הקהל הבא לתקן את שגגותי ואנכי כתועה הולך ונכשל לכל רגע.

ירדתי מעל הבמה אבל ושחוח, ונדמה לי כי הכל מדברים בי, הכל לועגים לי ושמחים לאידי.  שעה רבה עמדתי על מקום אחד, פני היו מוסבים אל הכותל, וכל שגיאותי אשה אחר רעותה עלו בזכרוני.  וכמו גדלה מדתן על אחת שבע, מאשר היו באמת.  כל מלה ומלה, אשר הוצאתי מפי לא כהוגן, תבעה ממני את עלבונה ותשם בלבי פצעים אנושים.

אולם כעבור שעה, והתקוה באה לשעשעני ולהפיג צערי.  אמנם עתה לא הצליחה לי הקריאה – אמרתי אל לבי – אבל עוד אוכל לתקן המעות במנין השני, אז לא אשגה עוד, וקריאתי תהיה זכה, צלולה ונעימה בלי כל ספק.  ומה ממני הלך אם שגיתי עתה?  לפני מי קראתי עתה?  הלא לפני בעלי־מלאכה, לפני הפחותים בעם, לפני ההמון הגס, שגם תהלתו וגם חרפתו אינן שוות פרוטה.  לא כן במנין השני, אז אקרב לפני "בעלי־בתים", אנשים "עדינים", יודעי תורה, אשר תהלתם תהלה וחרפתם חרפה, ואם אז אצטיין בקריאתי, יתגדל שמי ויתהלל בכל העיר, ואז ימהר חתן רבי להשתדך עמי, ואז תתנוסס על לבי שרשרת הזהב, אשר אליה יביטו כל הבחורים בקנאה גדולה...

כן נחמתי את נפשי; ובין כה עמד החזן להתפלל במנין השני.  תפלת השחרית נגמרה, ספר התוֹרה הוּצא ואנכי אמרתי לגשת אל השלחן לקרוא.  בעת ההיא נגש יונה המלמד ונחמיה תלמידו בן נפתלי הנפח אל השלחן, ואבין כי צרה קרובה אלי... אנכי חזקתי את לבי ואלך בגאוה הלך וקרב אל השלחן.  אפס בגשתי אמר לי יונה המלמד: החפץ אתה, משה'לע, לקרוא שתי פעמים ביום אחד?  רב לך, יקירי, אם קראת פעם אחת, ועתה תן גם לחברתך להתחנך בקריאה כמוך!  אנכי לא יכלתי[2] להשיב מאומה על הטענה הצודקת הזאת ובכל זאת חרה לי עד מות... ראיתי והנה כל תקוותי כלו כעשן.  אמרתי כי בפעם הזאת אכפר על שגגותי, אשר שגיתי בפעם הראשונה, והנה עתה אין לשגגותי כפרה; אמרתי, כי קריאתי עתה תרוממני בעיני חתן רבי, ועל ידה אתקשט בשרשרת זהב ושעון יפה, והנה נכזבה תוחלתי – אין קריאה, אין כלה ואין שרשרת!  ויותר מהכל חרה לי על אשר אמר יונה המלמד: "תן גם לחברך לקרוא".  "לחברך"... בן איזה נפח עני, בעל ידים גסות ופנים שחורים כפיח, לחבר יחשב לי!  הוא בא להתחרות עמי!  .. מוטב לי כי לא אקרא לעולם ולא אהיה שעה אחת חבר לבן נפח!  ...

ומרוב קנאה וכעס לא יכלתי לעצר בעד דמעותי ואמהר לשוב אל ביתי לבכות שמה במסתרים ככל אשר תאוה נפשי...

 

ה.

בבואי אל מסדרון הבית השתוממתי לראות אנשים זרים ממהרים לצאת ולבוא ועל פני כלם תוגה חרישית.  אמי יצאה דחופה ומבהלה מן הבית להעמיד את המיחם ועיניה כבר אדמו מבכי.  בלב חרד נגשתי עליה ואשאל אותה פשר דבר, ותגד לי אמי, כי אבי־אבי חולה, כי תקפהו החלי־רע.

אנכי נרעשתי מאד מן השמועה הרעה הזאת, עד אשר שכחתי את האסון אשר קרני בבית־התפלה.  בבואי הביתה, בא כחץ בלבבי קול נחר, אשר השמיע אבי־אבי החולה בקראו: מים, מים!  הבטתי אל פניו ואראה והנה נהפכו למראה תכלת, זקנו עוד הלבין רב יותר מאשר היה אתמול, וכל אבריו התפלצו ויתכוצו.  אנשים אחדים עמדו סביביו וישפשפו את בשרו לחממו בעשב הדוקר כמחטים.  לרגעים הקיא מקרבו מים דלוחים, ואחר קרא עוד הפעם בקול נחר: מים, מים!  והקול ההוא הפיל עלי בלהות צלמות, כי לא היה לו כל דמיון לקול אבי־אבי, אשר תמיד היה קולו רך ונעים ובא לאזני השומע כשירה ערבה.

בעת ההיא בא נפתלי הנפח הביתה.  הוא בא בבתי־רגליו הגדולים והמגאלים, בידיו הרחבות והקשות כאבן, בזקנו הגדולה והמסובכה, בפאותיו הרחבות והפרועות, בכובעו אשר היה כסמרטוט על ראשו.

– מה זה היה לך, ר' יהודה, כי החליות לעשות "עֲוַיוֹת כסל" כבן יחיד המתחטא לפני אביו  אמר הנפח כמהתל – אַל לך, בעולם, כלנו בעלי יחוס אחד:  עפר אנחנו בחיינו ועפר במותנו.  אדרבה, כל מה שאני מתגאה יותר כן ישפל ערכי באמת, כי גאותי אות היא על סכלותי, על אי־כשרוני לדעת ולהכיר את ערך האדם כמו שהוא.  לוּ היתה דעת בלבי, לוּ הבינותי מה אני כי אז לא התגאיתי, ואך בזה אני מתגאה – כי אין דעת ואין תבונה בקרבי!  ...

הבטתי אל נפתלי הנפח, אל עיניו אשר אדמו מדמע, אל כל תנועות גוו אשר הראו אותו הכנעה רבה, אותות תמימות וטהרת הלב, ולבי נשבר בקרבי על סכלותי לחשב, כי בן בזוי־משפחות הוא.  הוא התרומם עתה בעיני למעלת צדיק תמים, ואנכי השפלתי מאד, ואהי נבזה בעיני ונמאס.  – מה היא כל "למדתוני", כל יופי קריאתי וכל שאר המעלות אשר לנער "מושלם" – אם אני בעל מדות מגונות?  האם לא תהיה לי שרשרת הזהב, אשר אליה חכיתי, כנזם זהב באף חזיר?  מה מאד חפצתי לגשת אל נפתלי הנפח, להתנפל לפניו ולבקש ממנו סליחה, על אשר בזיתי אותו ואת בנו בלבי... אנכי נמגתי בבכי;  וגם אחרי אשר כלה נפתלי להקרא את אבי־אבי הודוי, לא חדלתי מבכות בקול גדול, בעמדי על יד מטת החולה.  אבי־אבי ראה אותי מתמוגג בדמעות ויקראני אליו באהבה.

– ברכני נא, אבי, כי לא אחטא!  – קראתי אליו בכל לב – נער חוטא הנני, כלי מלא בושה וכלימה...

– "יברכך ה' וישמרך" – נשמע לאזני קול אבי־אבי בברכו אותי – "וישם לך שלום"... רב לך בני לבכות!  היה אדם ואז ייטב לך...

---

 

ימים רבים עברו מהעת ההיא ומזכרוני לא ימושו דברי אבי־אבי: "היה אדם ואז ייטב לך".

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] במקור הנדפס "זזה" כנראה צריך להיות: הזה – הערת פב"י.

[2] "יכלת" במקור המודפס. צריך להיות כנראה יכולתי – הערת פב"י.