_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

צרת רבים

ישעיהו ברשדסקי

לתוכן הענינים

 

מיחם-הנחושת הגדול, המוצב על השׁלחן בחדר-האכל, לא העלה עוד תמרות קיטור, לא הרתיח עוד את מימיו בשׁאון, אך מתוכו פנימה עלה עוד רחש קל של מים מתבעבעים ונשמע לחש דק של גחלים מועמות.  זולתי המשׁק הרפה הזה לא הפריע גבר את הדומיה העמוקה, אשׁר שררה בחדר מסביב, אף על פי שאל השׁלחן היו מסובים כמעט כל בני-הבית.  אבי המשׁפחה, אפרים ברויטמן, היה שׁקוע בקריאתו מתוך גליון העתון, הפרוש לפניו כל השׁלחן, בשעה שׁבלומה אשׁתו, אשר ישׁבה ממולו ותעסק בתקון איזו שמלת-ילד, הפסיקה זה רגעים אחדים את מלאכתה, כי נשתקעה מבלי-משים במחשבות ועיניה הביטו נכחן בבלי-דעת.  על יד האם ישׁבה הבת הבכירה, אניוטה, עלמה כבת עשרים ושׁתים שׁנה אשר עשתה בעיון רב מלאכת-רקמה;  ומעבר השׁלחן השני, לפני כוס טהא שׁהצטננה כבר, ישׁב נער כבן שלשׁ-עשרה שנה, תלמיד בית הספר למסחר, ועסק בלמוד שׁעוריו.

במרחק מעט מהשׁלחן, בפנה שׁבין ארון-המזון והספה, התעסקה ילדה כבת עשר שׁנים בצעצועתה.  היא הקריבה שני כסאות זה אל זה, ערכה שׁם משׁכב מרוח, וכשהשׁכיבה בזהירות ותלט היטב את "ילדתה" בשמיכה החמה, התחילה מדברת אליה בלחשׁ, אך ברצינות רבה, "שׁאסור לצעק עתה", שׁ"צריך לשכב במנוחה, לישן תיכף כשׁמשכיבים אותה"...

ודברי-המוסר הנכוחים האלה אף על פי שׁלא פעלו, כנראה, על הילדה-הצעצועה, כי עוד זמן רב היתה האם-הילדה מטפת מוסרה;  – אולם תחת זאת פעלו כראוי על שׁני הילדים, בן שׁלש ובן חמשׁ שׁנים, אשׁר ישׁבו על כסאות-ילדים גבוהים אצל קצה השלחן.  הם כבר כלו לשׁתות הכוס, ונשׁענים על ידות כסאותיהם השגיחו בשימת-לב רבה אל כל תנועות אחותם, עד שׁתקפתם שנה מעט מעט...

בינתיים נפתחה דלת החדר ועלם כבן שׁמונה-עשרה שנה נכנס.  זה היה גרישׁה, אחי אניוטה הצעיר.  בידו נשא חוברת חדשה ובלתי-מכורכה שׁל ירחון רוסי;  אך בשׁבתו אל השלחן לא אץ לפתוח את הספר, ובשׁעה שׁאחותו מלאה למענו כוס טה, לקח בידו את מעשה-הרקמה אשׁר הניחה היא מידה...  כשׁנפנתה אניוטה אחרי רגע ותשב למלאכת רקמתה, הוחלה בין האח והאחות שיחה בלחשׁ והפסקות תכופות; והשיחה הזאת ענינה, כנראה, גם את האב, אשׁר התראה עוד אמנם כשׁקוע בקריאתו, אך הכר היה בו, שׁמשׁגיח הוא בסתר אל בניו ומטה אזן להקשׁיב לדבריהם...

כחצי שעה אחרי כן נוסף אל המסובים אורח, צעיר כבן חמשׁ ועשרים שׁנה, ונכר היה מהסקירה הראשונה, כי גם הוא עצמו, גם האחרים אינם חושׁבים אותו כזר פה.  הוא בא, ובאותו רגע פסקה הדומיה, התעוררה תנועה, מלא החדר שׁאון דברים.  האב סלק אל הצד את גליון העתון ויכנס עם האורח בדברים על חדשות פוליטיות שונות ושמועות מעולם-המסחר הקרוב והרחוק.  האם התבוננה בתוך כך לשׁני ילדיה הקטנים, כי נרדמים הם על כסאותיהם, וכשׁקרבה אליהם לפשטם ולהעבירם אל חדרם, התעוררו שׁניהם, ובשׁעה שהאחד התחיל מתרגז ובוכה – התחיל השׁני, להפך, צוחק ומשׁתובב...

ובתוך שאון הילדים הזה הוחלה שיחה עליזה.  התעורר, מבלי אשׁר התבונן אישׁ איך ועל פי מה – וכוּח חם וסוער בין אניוטה, גרישה והאורח, – וכוח על איזה ענין מפשׁט, אחד מאלה, שׁהיו מתעוררים בחבורה זו בכל פעם והיו נמשׁכים כפעם בפעם שׁעה ושתים, עד שׁנחר גרון המתוכחים ועד שׁנלאו להתוכח...

במשך כרבע שעה הקשיב אפרים ברויטמן אל השיחה הזאת בשימת-לב רבה.  נכר היה בו, כי מאמץ הוא את מחו לתפוס את מהות הדברים, שעליהם דנים הצעירים;  אך בכל חפצו הטוב לא עלתה זאת בידו.  לו נדמה, שׁכלם מדברים אחת, רק שׁכל אחד מהם משתמשׁ על פי מקרה במלים אחרות, ומה תמוה הדבר, שהמתוכחים מקפידים דוקא על המלים השונות האלה, ובהן הם נחלקים יותר מכל!...  מעט מעט נשׁמט ממנו חוט הוכוח, הדברים הסתבכו יותר ויותר, צרוף הענינים זה לזה נעשה פחות ופחות מחור, ולבסוף היה שׁומע עוד רק קול דברים, פרזות בודדות, בלי יחס הגיוני וקשׁר ביניהן...

ובמדה שׁנעשתה לו שיחת הצעירים פחות ופחות מובנה, – בה במדה הוקל לו לשׁמעה ובה במדה גדלה אותה הרחבת-הדעת המיוחדת, אותה הנאת-ההורים השׁלוה, הממלאה את נפשׁו בכל פעם, כשהוא שׁומע מסביב לו את השׁאון העלז הזה ומרגישׁ בו שפע חיים בריאים, שׁפע כחות-עלומים, קולחים בעז ופורצים חוצה...  קולות המדברים לא הרגיזו מנוחתו, לא הפריעוהו ממחשׁבותיו, אך להפך, פעלו עליו כזמרה נפלאה, המרגעת ומסגלת את הנפשׁ יותר להתרכז בקרבה פנימה.  עיניו כסו עד החצי בשמורותיהן, ראשׁו נח מבלי משים על כף ימינו, הסמוכה באָרבתה על השׁלחן, ובמצב הקופא הזה שׁקע יותר ויותר המחשבות – דמיונות...

הוא איננו מביט לאותו הצד, אך לו אין צרך כלל במראה-עינים, כי יודע הוא גם בלי זאת את היחס, שׁבין אניוטה והצעיר האורח, – יחס שׁלא תמול הוא ושלא היה עוד סוד לשום אישׁ, אף על פי שבאופן רשׁמי לא החלט עוד כל דבר...  הכל יודעים והאב המאושר מרגישׁ זאת בענג מיוחד, שה"בנים" אוהבים מאד זה את זה, ונראים כרבים בהקפדה עצומה – באותה שׁעה נכון כל אחד לותר בפעל על הרבה...  הרבה מאד, בשׁביל צחוק-רצון שׁל השני, ושׁניהם יחדו היו חושׁבים את עצמם לאמללים מאד, לו היה האחד מסוגל להפגע באמת מדברי השׁני...

– זוג מתאים ומכון כל כך זה לזה קשׁה למצא!...

המסקנה הזו, שׁהוא בא אליה לא זאת הפעם הראשׁונה, מביאה לנפשׁו ענג רב;  אולם יחד עם זאת מתעוררת בקרבו כמו מאליה מחשׁבה אחרת;  מתי יזכה לראות את הזוג הנעים הזה יחדו? – והמחשׁבה החדשׁה מטה בבת אחת את כל מהלך-מחשׁבותיו לעבר אחר, – דוקא לאותו העבר, שׁבחפץ לב היה מסיח את דעתו ממנו ברגעי הנחת האלה...

אפרים ברויטמן קם בחשׁאי ממקומו.  הקסם, אשׁר היה נסוך עליו זה מעט, חלף מהמגע הקל הזה בלי-רצון אל המציאות, אל הפרוזה היבשה של החיים, ושיחת הצעירים העליזה לא הרחיבה עוד את דעתו, אך הפריעה אותו ממחשׁבותיו, לא נתנתו להתרכז כראוי במערכי-לבו...

אמנם, כל המחשׁבות האלה, כל מערכי-הלב לא יתנו, לא יוסיפו לו מאומה;  אך מכיון שהתעוררו, שׁוב אינו יכול להסתלק מהם, ונגד רצונו הולך הוא ונשׁקע בהם יותר ויותר...

הוא איננו כלל מאותם הזקנים, המתרעמים תמיד על הצעירים, מפני שׁאלה אינם מביטים על החיים כמותם.  מבין הוא היטב, שׁכך הוא סדר-העולם, שׁלכל תקופת-חיים ישׁ בדין זכיות מיוחדות, ובדין הוא שׁיהיו הצעירים מסתפקים יותר ברגעי ההוה, מבלי הטריד את מוחם כל כך במחשבות על דבר העתיד...  ליבשׁ את מוחם ונפשם במחשׁבות עול החיים, כשׁיגיע תורם לדאג בעד הדור, אשר הקימו...

הנקלה היא: לגדל בנים.  לעשותם לאנשׁים, לכונן להם מצב בטוח בחיים!

עיניו נמשׁכו בבלי-דעת אל בניו, היושׁבים ליד השלחן, ואל הצעיר האורח, הנחשב לו גם הוא כבן.  הוא הביט אליהם, ובזכרונו חלפה שׁורה ארוכה של טרדות שונות, שׁהיו לו בבניו אלה, שׁהוות עוד גם עתה...  אחרי כל היגיעות, שׁיגע במשׁך שנים אחדות, לא עלתה בידו להכניס את גרישׁה לאיזה בית-ספר בינוני, וכמה רגז, צער וחרדה גורמת העמידה-למבחן זו שׁנה שׁנה בתור לומד מחוץ לבית-הספר!...  ואם היה מאושׁר יותר בנוגע לבנו השׁני, כי נכנס זה לבסוף אל בית-הספר למסחר;  אך בכמה עמל והשׁתדלות עלתה לו כניסה זו!...  קלה בערך היתה לו רק כניסת אניוטה אל הגימנזיה;  אולם תחת זאת...

אמת הדבר, גם פה עמדה לה הצלחתה.  הדברים נסתבכו באופן רצוי מאד.  אניוטה לא הספיקה עוד להסיר את תלבשת הגימנזיה, וסולומן (הצעיר האורח) נקרה לפניה, מתחלה – רק בתור מורהו שׁל גרישה, אך אחרי זמן מועט כבר נכר היה, שׁהיחס הזה הולך ומשׁתנה משני הצדדים...

מצד זה היה הכל טוב ומתוקן.  אך עוד תנאים אחדים, חשׁובים מאד, היו חסרים.  סולומן הוא אמנם בעל כשׁרונות טובים מאד ובו כמה מעלות משׁובחות, המסגלות אותו לעתידות נכבדים, להצלחה בחיים;  אך כרוב בני-הנעורים עודנו נוטה יותר לשׁגיה-בדמיונות, כרוך הרבה יותר מכפי הראוי אחרי האידיאַליוּת המפשׁטה, המסתירה מעיניו כמה צדדים חשׁובים של המציאות הפשוטה, שׁל חיי-המעשה, כמו שהם בפעל...  הוא לא הבין זאת, וצריך היה להוכיח לו, שׁאומנות ההוראה, אשׁר הוא אוחז בה, עניה יותר מדי, מנולה מאד ואיננה בטוחה כלל;  צריך היה להבינו, שׁהאישׁ הנוטל על עצמו הספקת משפחה, מחויב לכונן לו מקודם מצב בטוח בחיים, ורק אחרי כל אלה אפשׁר היה לבאר לו את תכנית-הפעולה, המכונה לתכלית הרצויה...

והתכנית הזאת היתה מחושׁבה היטב לכל פרטיה, מפולסה כראוי מכל הצדדים.  לא היה כל ספק שסולומן, על פי אפיו ודעותיו הקודמות, מסוגל יותר מכל לעסק הסוכנות, ומה גם שׁבמקצוע זה יכולים לסיע לו אנשׁים חורשׁי טובתו, אם בפרוטקציה הגונה, כשיהיה צורך בה, ואם בעצה טובה, התלויה בידיעת תנאי-המקום, בבקיאות תגרנית, או באיזה מקרה אחר...

ומעשה נעשה.  ההתחלה היתה טובה, מצליחה מאד.  הצעדים הראשׁונים הוכיחו, כי לא מוטעים היו החשׁבונות המוקדמים, כי אמנם תקוה טובה נשׁקפה לעתיד; אולם...

פני אפרים ברויטמן מתקדרים מאד;  נפשׁו נמלאה שׁפע מחשבות לא נעימות, שׁפע דמיונות, שׁאינם משמחים את הלב כלל...  "שׁנים רעות...  שׁנים רעות"...  לוחשׁות שפתיו, ובדמיונו חולפת שׁורה ארכה שׁל פגעים שׁונים, צרות ומכאובים...  לא רק מערכי-לבו בנוגע לסולומן הבלו, – וגם ההבל הזה מרגש לו עתה מאד, – כי גם מצבו שׁלו התמוטט הרבה בשׁלש השנים האחרונות.  הון, פחות או יותר הגון, לא היה לו מעולם.  כל מה שׁהיה מכניס, היה מוציא תדיר להספקת הבית, הבולעת שׁנה שׁנה מבלי-משים סכומים הגונים;  וכשׁבאו השׁנים הרעות, כשׁנצערה המשכרת, לא נתמעטו בכל זאת הצרכים, שרובם הכרחיים...

ובמה נחשׁבה העזרה הפחותה, שׁגרישה ואניוטה משׁתדלים להמציא לו!...  לפני שׁנים אחדות לא היה מרשׁה להם בשום אופן לעסוק בעבודת ההוראה בשכר...  עוד פחות מזאת היה מרשה לעצמו ליהנות משכרם, לקחת מזה לצרכי הבית...  ואחרי כל אלה עוד הולך הלחץ וגדול.  מצד אחד הולכים החובות ומתרבים, ומצד אחר גורם רע-העת להמעיט את מדת האמונה של המלוים, להכביד יותר ויותר את ההקפה.

...ה"בנים" כבר נלאו להתוכח וישׁתתקו לזמן מה, אחר שׁבו לשוחח, ושיחתם היתה הפעם מבודחה יותר, מתובלה בהתול קל ומעורבה בשחוק תכוף;  אך האב, השׁקוע כלו במחשׁבותיו, לא הרגיש בכל זאת.  הוא ישׁב בלי תנועה על כסאו ליד החלון ועיניו היו נטויות אל חשׁכת-הלילה שׁבחוץ, כאלו בקשׁו שם נקודת-נגה מזערה, קרן-אורה קטנה, מבשרת קץ קרוב השׁנים הרעות...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה