_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חזרה ונתעוררה

ישעיהו ברשדסקי

לתוכן הענינים

 

זעזועיה הראשונים של אותה תולעה הרגשו לאהרן מנוּסיביטש עוד בערב התנאים.

הזדעזעה לה תולעה זו שם עמוק עמוק, באיזו פנה נסתרה של נפשו, – הזדעזעה לה פעם ושתים לאטה, באופן קל, בלתי-נכר כמעט, ומיד התכנסה שוב, התקפלה ושקטה....

אך מיום ליום, במדה שגס לבו יותר בליזה שלו – התחילה התולעה מזדעזעת בתכיפות יתירה, באופן נכר יותר ויותר.  מתחלה רק בערבים, בשעת ראיונותיו עם ליזה, ואחר כך – גם בשעות אחרות, באותן השעות הארוכות והמשועממות, כשהיה יושב על גבי הספרים העבים והגדולים עם טורי המספרים הארוכים –

מפסיק היה פתאם מעבודתו ויושב לו רגעים אחדים דומם, בלי-תנועה, מרוכז כלו בקרבו פנימה, כאלו היה מקשיב באותם רגעים למה שנעשה שם עמוק עמוק בתוך נפשו...

וכשהיה נזכר אחרי איזה זמן בעבודת-החובה שלו וחוזר אליה בהכרה, לא היה יכול להשתחרר עוד זמן רב מאותה ההרגשה הבלתי-נעימה...

מהרגשה זו לא יכול היה להשתחרר פעמים רבות בערב החתונה, ביחוד – כשהיתה ליזה מחוללת עם איזה צעיר ממכריה.

מיצר היה באותו ערב מאד, שאין הוא עצמו יודע לחולל....

מיצר היה כמה פעמים אחר כך ומתרעם על מזלו, שצריך הוא לעבוד משעה קדומה בבקר עד שעה מאוחרת בערב מחוץ לכתלי דירתו, רחוק ממנה, בלי שום אפשרות להניח את מלאכתו פתאם, לא בשעה הקבועה, ולבוא לביתו ברגע שאין מחכים לו כלל...

בשעות הבקר, עד סעודת-הצהרים, לא היה לבו נוקפו כל כך: יודע היה שליזה עסוקה באותה שעה בהכנת הסעודה...  בכלל אין אורחים מצויים בשעת-יום זו...

רעיון זה היה מרגיעו הרבה.

לא כן במחציתו השניה של היום, מזמן סעודת-הצהרים עד שעת

השביתה ממלאכתו והחזירה לביתו, בשעות היום הללו היתה התולעת מנקרת כמעט בלי-הפסק בלבו, מוצצת ומוצצת לה שם בעמקי נפשו...

ומנקוּר תמידי זה, ממציצה זו, שאינה פוסקת – נמאסו עליו חייו, היו לו למשא...

הרבה, הרבה היה נותן, אילו יכול היה להפטר מצרה זו:

והיא פסקה פתאם כאלו מעצמה, פסקה באותו יום, שנרשם כל כך היטב בזכרונו –

יושב היה לו באותו יום על גבי הגרוס-בוּך, יושב ורושם רשימוֹתיו הרגילות באופן מיכני לגמרי, ופתאם היתה ידו פוסקת מהתנועה המיכנית, ובשעה שעיניו היו נעוצות בלי-ידיעתו באיזו נקודה שלפניו באויר, היה לבו שם בקרבו מתחיל דופק באופן משונה, דופק, מזדעזע ומפרכס פרכוסים משונים ובלתי-רגילים לגמרי...

מין חדוה כזו, שהנשמה כלה סולדת בה, הנשימה נעצרה והגוף כאלו מתנשא מעצמו ומתעורר לקפץ ממקומו, – מין חדוה מרעשת כזו, שהרגיש באותם הרגעים, לא טעם מעולם קודם לכן.

ולמחר, בימים שאחרי זה, לא היה עוד לבו נסער כל כך.  חדושו המרעיש של אותו הדבר הנעים נושן קצת, ומכין שנושׁן לא היה עולה עוד על דעתו של אהרן מנוּסיביטש לעתים קרובות כל כך, לא היה עושה עוד רושם כל כך חזק ולא היה מסער את הנפש במדה מרובה כזו.

ואף על פי כן דיה היתה הרגשה זו, שתדחק לגמרי מפניה, שתשתיק אותה התולעה, שהיתה מנקרת ומוצצת קודם לכן בנפשו.

מיצר היה אמנם ומתרעם עכשו גם כן על שאינו פנוי ממלאכתו כל היום, אלא שצער זה, תרעומות זו היו מסבה אחרת לגמרי...

מין רגש חדש, שהוא עצמו לא ידע טיבו בברור, הלך ונוצר בנפשו, התפתח וגדל בקרבו מיום ליום.

הוא עצמו כמעט שלא הכיר בשנוי זה, שנתהוה בו, אלא שהרגיש את עצמו מאיזה זמן שוקט לגמרי, בטוח ושבע-רצון מאד.

ובמדה שהסתמנו יותר ויותר אותם השנויים המיוחדים בליזה, במדה שנתפתחו הפנים החביבים הללו, במדה שנעשו הצעדים הקלים והתנועות המהירות כבדים יותר והובלטו יותר ויותר שאר הסימנים, – באותה מדה הלך וגדל הרגש החדש, שנוצר בקרבו, ובאותה מדה מלאה נפשו[p1]  יותר ויותר מנוחה גמורה, שקט ושובע-רצון גמורים...

הוא לא זכר כלל במשך חדשים רצופים מציאותה של איזו תולעה מנקרת ומוצצת.

במשך כמה שבועות לא היה מסוגל בכלל לפנות לבו למחשבות ורגשות בטלים.

כל רוחו ונשמתו, כל מחשבותיו ורגשותיו התרכזוּ באוֹתוֹ פרק הזמן מבלי-משים במאורע חשוב אחד, שעתיד היה להתהוות, בשׁעה  אחת רבת-ערך, שצריכה היתה להתרגש בקרוב..

ואותה שעה, כשהתלבטה ביסוריה הנפש האחת, שהיתה חביבה לו כל כךְ, שנעשתה חביבה ויקרה לו אז עוד יותר, –

אותה שעה, כשהורגשה פתאם מציאותה שׁל הנפשׁ האחרת, נפש לא ידועה לו עוד, אךְ חביבה ויקרה מאד, –

כמה רגשות תקיפים שונים סערו נפשו במשׁך השׁעות המעטות האלה!.....

שעות רצופות היה יושב ומסתכל אחר כך בכסת הקטנה והמקופלה, שבתוכה היה עטוף גלמה הקטן והאדום של הנפש החיה הזעירה, – יושב ומסתכל בפנים החביבים שהיו חורים כל כך ומפיקים לאות רבה, אך יחד עם זאת – גם מין מנוחה מיוחדת, שוֹבע-נחת מיוחד...

מנוחה ושובע-נחת כאלה היו ממלאים גם את נפשו.

וכשבא פעם לסעודת-הצהרים אל ביתו מצא את ליזה יושבת – שוכבת למחצה על הספה, כשידיה המבהיקות בחורונן המיוחד מונחות בלי-כח על ברכיה, ועל לחייה החורות עוד פורח חכליל-שושנה קל.  הוא עמד והביט שעה קלה אל המראה הזה במין חדוה מיוחדת, שאין לבאר בדברים....

כמה מעדנת היתה באותה שעה נשיקתה, נשיקה רפה, אך המה, ומלאה געגועים עצומים....  מין תשוקה טמירה, שאי אפשר היה להבחין אותה בדעה, בהבנה, ואף על פי כן הורגשה לו היטב, הורגשה והעבירה בכל נפשו איזה חום עדין מיוחד....

מסתכל היה בה...  זמן רב ורואה אותה כמו שהיתה לפני כמה חדשים, רק שעוד רפת-כח היא מעט, חורת-פנים קצת.

וכששב באותו היום אחרי סעודת-הצהרים למלאכתו בבית-המסחר, הרגיש פתאם מחדש בעמקי נפשו פנימה מעין עקיצה קלה, שהוא עצמו לא ידע כלל טיבה.

הזדעזעה לה אותה התולעה, שמציאותה לא היתה נכרת במשך כמה חדשים, שם עמוק עמוק, באיזו פנה נסתרה של נפשׁו, – הזדעזעה לה פעם ושתים לאטה, באופן קל, בלתי-נכר כמעט, ומיד התכנסה שוב, התקפלה ושקטה...

אך מיום ליום במדה ששבה ליזה יותר לבריאותה, במדה ששׁבה

להיות יותר ויותר כמו שהיתה לפני כמה חדשים, – התחילה התולעה מזדעזעת בתכיפות יתירה, באופן נכר יותר ויותר. 

אחרי הפסקה של כמה חדשים חזרה ונתעוררה מחדש בכל עוזה, בכל תקפה הקודם.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 


 [p1]במקור נדפס בטעות: 'נפשי'