_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

זכרונות-תוגה

ישעיהו ברשדסקי

לתוכן הענינים

 

(מחיי אשה עבריה)

החדר צר ועל מערכת כליו טבוע חותם אמידות בימים שׁעברו ועניות בהוה: מלאכתם מלאכת אמן מפארה, אך מרוב ימים ורוב שׁמושׁ נפסדו ונתקלקלו.  מציאות אחדים מהם כשׁהיא לעצמה איננה מתאמת כלל להמערכה הדלה הנוכחית ונותנת מקום לשׁער, כי כל אלה נכללו לפנים במערכה, אחרת, יקרה ומפארה מזו.

בפנת החדר מטה וכסאות אחדים.  המרחק קטן מהמטה שׁלחן ועליו ערוכים בלי סדר:  אבקות-רפואה בקפסות ומעטפות-ניר, צנצנות מכורכות בפתקאות בית-המרקחת, כף כסף, אשר בקבעתה כתם מסם-רפואה שׁנקרשׁ, כוס אחת, מלאה חלב עד החצי ומכוסה ממעל בפסת ניר לבן, וכוס שניה מלאה מים, קליפות תפוח-זהב, חצי לימון, סכין אשׁר על להבו נראים כתמים חומים-כהים, פעולת מיץ הלימון החמיץ שׁחתכוהו בו, ושׁעון-צלחת קטן ופתוח.  בתוך כל אלה שומה מנורת-נפט דולקת, אשׁר עברה האחד מסוכך בגליון ניר כפול ואורה נופל רק על הקיר מעברה השׁני, שׁשׁם ממעל לגב ספה רפודה ובלה תלויות פוטוגרפיות אחדות ובתוֹכן – תמונה רבוּעה: קבוצת-משפחה.

על המטה שׁוכב איש חולה, ועל הכסא למראשׁותי החולה יושבת אשה זקנה.

החולה הוא שׁלמה רוזנקרנץ, אישׁ כבן חמשׁים וחמש שנה, אף על פי שלפי חזות פניו ושיבת זקנו הוא נראה כזקן בן-שבעים.  ע"י התבוננות מדויקה נקל לשער, כי לפנים היה האיש הזה יפה-תאר, בריא-בשר ואמיץ כח; אך מראהו עתה מעורר רק זועה: פניו רזים ומראה העפר להם, עצמות לחייו בולטות, חטמו יבשׁ ומחודד, מצחו מקומט, עיניו השׁקועות בחוריהן ומוקפות עגולים כהים קודחוֹת ובלי לחלוחית, חזהו החשוף כחושׁ ומכוסה שער שחור וידיו המוטלוֹת בלי-כח על השמיכה צנומות ונראות כפרקי-עצמות של שלד.

חיה-דינה אשׁתו, היושׁבת למראשׁותיו, נראית גם היא כבת חמשים וחמש שנה.  מבלי שים לב לקומתה הכפופה ולפניה המקומטים והבלים,  אפשר עוד להכיר על פי תויהם הדקים והענוגים, כי יפה היתה בנעוריה.  עין הכסף אשר לקוצת שער ראשׁה, המבצבצת מבעד לצניפה הלבן, מעיד כי שערה היה צהוב לפנים ונוגה זהב היה לו.  עיניה האמיצות-כהות אינן גדולות מאד.  אך נדיבות רבה וסבלנית עצומה בלי קצב וגבול נשׁקפות מהן.

בחדר שׁוררת דומיה, אשר רק דפיקות השׁעון הקצובות  והמית רוח-הבציר הלח מפריעות אותה מעט.  רק אור כהה יאיר חשכו.  כזה מסוגל לנסוך רוח-עצב גם על עליזי-לב ואף כי על האשה השׁומרת על מטת אישׁה החולה! היא יושבת כפופה ומדוכאת, עיניה עצומות עד החצי, היא נראה כנרדמה;  אולם השינה רחוקה ממנה ומוחה עובד אמנם עבודתו לאטו, אך בלי חשך והפסק.  היא מניעה ראשׁה, כמבקשׁת להבריח בתנועה הזאת את המחשבות הטורדות;  אך מחשׁבותיה לא יעזבוה...

 – הנה זאת היא פעולת הבטלה, – מתמלטת אנחת-תלונה חרישׁית מקרב לבה: – אלה תוצאות הישׁיבה במקום אחד! מעודי לא רבו מחשׁבותי כל כך, מעולם לא פרצו עלי בשׁפע כזה.

– היו עתים, – מוסיפה היא לחשׁוב  ונפשׁה מתגעגעת על הימים ההם – ולי היה איזה ענין נכבד לחשׁב עליו, אך מרוב עבודה וטרדה תמידית לא מצאתי מועד לזאת...  כפעם בפעם הייתי דוחה את המחשׁבות למועד הלילה, בעלותי על משׁכבי, ואז אמנם עלו הרעיונות על לבי, אך אחרי רגעים מעטים כבר תקפתני הלאות והשנה הפסיקה את המחשׁבות בראשׁיתן.

לא כן עתה!  בחדשׁים האחרונים חשׁבה אלף פעמים יותר, מאשר חשׁבה במשׁך כל שׁנות חייה.  בראשונה עוד נסתה להטריד את המחשבות ממוחה, אך כאשר נוכחה, כי אי אפשר להסירן מלבה, לא הוסיפה עוד לנסות כחה בזה ותתן את מחשׁבותיה להסתער עליה בלי מעצור...  עד מאה פעמים כבר עברו, ופעם אחר פעם עוברים עוד פרטים שׁונים מחייה; בזכרונה מתעוררים ושׁבים לתחיה המון מעשים רבים, שׁנהיו בתקופת ארבעים שׁנה ויותר.

ארבעים שׁנה – נפלא הדבר, מה רחוקה ובאותה שעה מה קרובה נראה לה תקופת הזמן הזאת!  ישׁ אשׁר ידמה לבה, כי כל הדברים והמעשים האלה לא היו כלל בהקיץ, או כי קרו לא בחייה, רק בחיי אישׁ אחר; אולם ישׁ גם אשׁר יראה לה, כאלו היו כלם ונקרו זה לא כביר, אתמול ושׁלשׁום, גם היא עצמה בנעוריה בית אביה, גם כל מערכת-החיים שׁל הזמן ההוא נצבה לפניה בכל פרטיה.

לפניה עומד אביה, אישׁ שׁפל-קומה ודל-בשר, בעל צהוב-כהה ועינים כחולות, השׁקועות בחוריהן ומתחבאות בצל עפעפים ארוכות; על שפתיו מרחף שחוק קל שׁל נדיבות, ידידות ותם, וקולו הרך והשוקט  משמיע דברים בנחת ומתינות...  באזניה כמו נשׁנים צלצולי נגון נוגה ומלא דאבה, נגון אביה, אשׁר היה משכים בטרם בקר ללמד תורה, והיא היתה שׁומעת אותו מתוך שׁנתה וחשׁה כעין חום נעים, מעין עדן נפלא...

רגשׁותיה לאמה היו שׁונים תכלית שׁנוי מרגשותיה לאביה.  אמה היתה גבהת-קומה ובריאת-בשר, בעלת זרועות חזקות, ידים גסות ועבות, אמוצות ובולטות, חטם רחב ושפתים עבות; קולה היה רם ומרעים, דבורה סוער ופיה מלא אלה, קללה ונאצה: על השׁפחה, על הילדים, על האב. 

אנא אלי, סלח נא לחטאת אמתך! – נעות שפתי חיה-דינה באפלה, ורגשׁ נחם עז מתעורר בקרבה.  גם אז היתה מכרת, כי עון פלילי הוא לחשׁוב כזאת על אם-הורתה, ובכל זאת לא היתה יכולה להבליג על המון-רגשׁיה והרשׁיעה את אמה, המתעברת באביה.  נדיבות רוחו של זה, אשׁר החרישׁ ולא היה עולב את עולבתו, היתה מגדילה עוד את התמרמרותה שׁל "אשׁת-המדנים" הזאת,  ובאמת הן לא היתה באמת רעת-לב כלל וכלל...  כן הוא, נפלא ומוזר היה טבע האשׁה הזאת! היא היתה מתעברת תמיד באישׁה ובאותה שׁעה היתה אוהבת אותו, מוקירה שׁמו והוגה לו כבוד רב;  היא היתה מתקוטטת בכל בני-הבית והשׁפחות, ובאותה שׁעה היתה גם אם-רחמניה, גם בעלת-בית נדיבה וטובת-לב.

על שפתי חיה-דינה נגלה שחוק-קל: היא זוכרת את האמצעי הבדוק והמנוסה, אשׁר היו בני-ביתם משׁתמשׁים בו, למען שכך את חמת אמה.  די היה לנעלב לקרא, כי יאסר אסר על נפשׁו ולא יאכל מלחמה, והלביאה הנוהמת נהפכה בבת אחת לכבשה תמה; הקללות פסקו והפה שׁהיה מלא לפני רגעים מספר אלה ונאצות דבר כעת תחנונים, והיה מפיס ומרצה...  וכמה פעמים היתה משׁתמשׁת גם היא עצמה לרעה בתכונת אמה זאת! כמה פעמים היתה מסרבת לאכל, למען תתן לה את חפצה, ותמיד הגיעה בזה אל מטרת חפצה!

המון זכרונות רבים מתעוררים, ובדמיונה עוברים כשׁלשׁלת ארוכה ימי נעוריה בבית אביה עם נעימותיהם וממרוריהם, תענוגותיהם ופגעיהם, שׁעשׁועיהם ועצביהם. 

*

*    *

אבותיה היו חצי-כפרים וחצי-עירונים, כי גרו בבית-הטחנה, הרחוק כחצי מיל מעיר המצער דורנישׁק ואשׁר חכרוהו מאת ה"פריץ" אדוני העיר הנזכרה.  הם לא נחשׁבו בעשׁירים, אך היו בעלי-בתים אמידים, ופרנסתם נמצאה ברוחה מבית-הטחנה, שׁאם גם לא היה קנינם, אך חכירתו היתה בידם במשׁך דורות אחדים, על כן לא ערב כל אישׁ את לבו לנגע ב"חזקתם", וה"פריצים" בעצמם היו מודים בזכות ה"חזקה" הזאת.

מצב בית-אביה החמרי היה אמנם טוב מאד, בכל זאת, כאשר הגיע זמנה להנשא, היתה "קשׁה לשׁדוכים", והדבר הזה מרר מאד את נפשׁ אבותיה.  אמת הדבר, כי במשׁך שׁלש שנים הציעו לפניהם שׁדוכים שׁונים; אך אביה, אשׁר היה תמיד רך כקנה ומבטל רצונו מפני רצון אחרים, היה הפעם קשׁה כארז ועומד על דעתו בכל תוקף: חתנים שׁונים "ראה" ו"נסה", ואחד מהם לא מצא חן בעיניו.  אמה אמנם התלוננה לפעמים על המעשה הזה, אך לעשות דבר לא מלאה לבה; היא ידעה, כי אישׁה מהולל בעיר כ"למדן" מצוין ואיש "מתון ומיושׁב", ולכן לא מרתה את פיו בענין נכבד ורב-ערך כשדוך הבת הבכירה...

באופן כזה עברו שׁנים אחדות, וכאשׁר רבו הימים כן כבדה המעמסה המורגשׁה בבית וכן גדלה הקדירות המעיבה את פני אביה כשנסבה השיחה על ענין השׁדוכים פתאם...  מה נפלא הדבר הזה! שׁלשׁים שׁנה כבר עברו מהעת ההיא ובזכרונה חקוקים עוד כל הפרטים, כאילו רק אתמול נקרו ונהיו...  בקר יום קיץ צח היה אז, השׁמשׁ עמדה עוד בשׁפולי האופק והיא השׁכימה קום ותצא ותעמד על הגשׁר הקרוב בהשׁענה על מסגרתו.  עיניה נמשׁכו אל מי הברכה, המופזים מקוי השׁמשׁ הראשׁונים, ואל בנות-האוזה, השוחות על פני המים וטובלות לרגעים את ראשׁיהן בהם.  לאזניה הגיעו: שׁאון המים הפורצים ונדחקים בתוך ארבת השכר, משׁק האופן ואבני-הטחנה, גם רנת הצפרים המצפצפות ומשׁיקות כנפיהן, מדי עופן ודלגן בין ערבי הנחל ועפאי העצים השׁפלים על שפת הברכה...  מה היו מחשׁבותיה איננה זוכרת עתה, גם אז אולי לא ידעה אותן, אך היא היתה שׁקועה בהן ולא שׁמעה את שׁאון המרכבה הקרובה, ורק כאשׁר השתקשקו האופנים בעברם על קורות הגשׁר, התעוררה ותרא את אביה וה"פריץ" אשר נסעו ימים אחדים לפני כן אל עיר-המחוז בדבר עסק אחד.

לפני פתח הבית עמדה רגע המרכבה, עד רדת אביה ממנה.  "הפריץ" נסע הלאה.  היא התבוננה, כי פרידת אביה מבן-לויתו היתה הפעם בחפזון, בקצר-רוח גלוי מצד הראשׁון.  היא התבוננה גם לזאת כי פניו היו צוהלים יותר מהרגיל, ובפנותו אליה נראה צחוק-רצון מיוחד על שפתיו.  הנסיעה היתה בהצלחה! החליטה בנפשׁה על פי הסימנים האלה, מבלי שׁער כל סבה אחרת.  אך אחרי רגעים מעטים נודעה לה חדשׁה,  אשׁר לא קותה לה.  כמעט בא אביה הביתה, לא יכול עוד להתאפק ולטמון בשורתו הטובה בחבו, ובעליצות גדולה החל לספר על דבר האושׁר, אשׁר הקרה ד' לפניו: הוא "ראה" בעיר ס.  חתן, אשׁר כמוהו לא פלל למצוא: עלוי, מושלם, גם מיוחס מאד...  "צד" החתן – הוסיף לספר – התעקשׁ אמנם וידרשׁ נדה גדול הרבה, מאשׁר היה בדעתו לתת, אך למען חתן כזה כדאי הדבר ל"התאמץ" מעט...  הוא רואה בחושׁ כי מד' יצא הדבר: עסק ה"פריץ"  עלה יפה, והוא – האב – ימצא שכר הגון...  הדבר החלט, ומקץ שׁבוע אחד יועדו המחותנים "לראיון" באחד הכפרים, אשׁר בחצי הדרך בין ס.  ודורנישק.

שׁונים ומשׁונים היו רגשותיה ביום ההוא ובימים הבאים אחריו.  היא לא ידעה בנפשׁה מה אתה: איזה רגשׁ מעורב מפחד וענג יחדו מלא את נפשׁה, והיא היתה כחולמת בהקיץ.  גם אביה שׁונה מאד בימים ההם: הדאבה החרישׁית ורוחו הכהה חלפו מאתו, והוא היה צוהל.  כפעם בפעם היה מבליע בפיו אחד מנגוני החזנים, מהתל וחומד לצון, ביחוד התגרה בה התגרות של חבה: "הראויה את לחתן מצוין כזה?", "הכפרית כמוך תהיה ל"עלוי"?" ועוד רבות מעין אלה, אשׁר היו נעימות לה מאד, אם גם פניה היו מאדימים פעם בפעם בשׁביל זאת...

ככה עבר שׁבוע הימים והיום הנועד ל"ראיון" בא.  פרטי הערב ההוא נראים לה יותר כחלום, כי גם אז היתה כחולמת, נבוכה, נפעמה ונרעשׁה.  עוד למחרתו, בדרך שׁובה עם הוריה הביתה, נסתה לעורר בזכרונה את פרטי התנאים והמשתה;  אך במוחה נקלטו רק דמיוֹנות בלתי-ברורים: פרצופי פנים שונים, גם דמות איש השח אל שׁלחן הגברים, קול הקורא לה לגשׁת אל השׁלחן ההוא, שימת עט בידה הרועדת, שׁורות מקפצות על גליון ניר כתוב, רשׁימת שמה על הגליון וקריאת "מזל-טוב" מכל עברים יחד עם קול נפץ – כל אלה התבוללו יחדו ובדמיונה נשׁארה רק ערבוביה גמורה.

אולם תחת אשר פרטי התנאים לא נקלטו בזכרונה, הנה זכרונות פרק-זמן אחר קימים וברורים לה עד היום, כאילו רק אתמול היה הדבר.  היא זוכרת את כל ההכנות הרבות, אשׁר נעשו בביתם ימים מעטים לפני חג הסכות.  ה"פריץ" השׁאיל את מרכבתו הנהדרה וצמד סוסיו האבירים, להביא בהם את החתן.  בין כה וכה היו כל בני-ביתם טרודים, ויותר מכל – היא עצמה: מלבד עבודת-הבית הרבה, היה עליה עוד ללכת יום יום העירה ל"מוד" את שמלותיה החדשות ולקנות חפצים שונים.  אביה עסק בסכה ויפארה שׁבעתים, מאשׁר בשנים הקודמות, גם היא עזרה על ידו; אולם העבודה הרבה לא היתה לה למשא, להפך, נעמה לה מאד ותמלא את נפשה ענג וגאון: בשׁביל מי כל הטרחה הזאת, כל ההכנות המיוחדות האלה? הלא רק בשׁבילו ולכבודו!

ערב החג הגיע.  למועד הצהרים כבר נשׁלמו כל ההכנות, כל הבית וכל אשׁר בתוכו פנימה ומסביב לו הצטינו בנקיונם והדרם, גם כל בני-הבית היו עדוים וסימני תוחלת נכרו בכל...  עוד מעט והתוחלת נהפכה לעליצות סוערה, כי נשׁמע משׁק האופנים על קורות הגשר: המרכבה קרבה עד פתח הבית, והוא ירד מעליה...

עיניה נמשכות מבלי משים לעבר החולה.  עתה, אחרי אשר כחשׁ וידל, אין לו כמעט כל דמיון עם העלם ההוא, גבה-הקומה ודל-הבשר, אשר פניו השחרחרים היו כחושׁים וחורים ועיניו השׁחורות והגדולות – מלאות אשׁ.  בשׁאלו לשלומה השׁפיל מבטו לארץ ולחייו אדמו, אך מבוכתו הגלויה הביא ענג לנפשׁה, והיא אותה לשחק  ולבכות בבת אחת: כל כך היו מוזרים רגשׁותיה החדשׁים, אשר לא ידעה אותם מעודה עד אז, ואשׁר לא תבין למהותם גם היום!

שׁבועים הימים, אשׁר ישב בחתן בביתם, חלפו לה כחלום נעים, מבלי שׁהרגישׁה איך עברו.  פעמים רבות נאספו קרואים שונים בביתם, פעמים רבות בקרו הם בבתי מיודעיהם, ברכות טוב ואושר נשמעו מכל עברים;  אך לה היה נעים יותר מכל רגשׁ הגאון המיוחד, אשׁר מלא את כל נפשׁה למראה הכבוד הגדול, הנתן לו בכל מקום בואו.  הלומדים השׁתאו ל"תורתו", עיני אביה נוצצו והבריקו, התאר "עלוי", נשא על שפתי כל, והיא היתה כרוחצת בנחל עדנים...

גם בעיני עצמה בושׁה להודות על זאת.  אך נכון הדבר, כי חכתה בקצר-רוח ליום החתונה, אשׁר נועדה מקץ שׁלשה חדשׁים.  היא ידעה, כי אבותיו, למרות יחוסם, אינם עשׁירים ואין ידם משגת להמציא לו את הרוחה הנצרכה; התורה מתשׁת כחו שׁל אדם, ובאין כלכלה טובה ובריאה נעשו פניו דלים וכחושׁים...  אמת הדבר, כי ל"בן-תורה" נאה חזות-פנים כזאת, ואביה היה מתפאר ב"המראה הענוג" הזה, בכל זאת אמר גם הוא כפעם בפעם: עוד תראו, מה יבריא וישׁמן בהיותו סמוך חדשׁים אחדים על שׁלחננו!

וההשׁערה הזאת נתקימה.  במשׁך חדשים מעטים שׁונה העלם הדל והכחושׁ לטובה, עד כי רבים השׁתאו על המראה.  "אמנם גם יפה-תאר הוא אישׁך – אמר לה פעם אחת ה"פריץ", שׁהיה אורח מצוי בבית אביה – מקודם היו רק עיניו מלבבות; עתה נראה, כי גם קלסתר פניו יפה!"

כן הוא, ה"פריץ" היה שׁונה כפעם בפעם על דבר קסם העינים, כי מושׁכות הן את הלב.  אבותיה והיא עצמה שחקו אמנם בלבם על "שגעון" האדון, אך בכל זאת הרחיבו מהללי האדון את לבם, ועוד יותר היה נעים להם לשׁמוע כאשׁר הציע ה"פריץ" להזוג הצעיר את חכירת-פרותיו באחוזתו הקרובה...  עסק כזה היה מתאים לחפצם, כי באופן כזה יוכל הוא לעסוק בתורתו עד היותו לרב...

מי יבין לדרכי האלוהים? הדבר, אשׁר נראה בראשׁיתו מתאים מאד לחפצם, היה באחריתו למתלאה.  לולא המסבה הזאת, כי עתה היה אולי כל סדר חייהם שׁונה לגמרי!

– ארור יהיה...  – נכונה מארה להתמלט מפיה, אך באותו הרגע התנחמה על זה בהשׁיבה אל לבה, כי לא נתכון ה"פריץ" לרעתם; הוא היה ידיד נאמן להם, בכל עת דרש רק טובתם – האם בו האשם, כי נהפכה להם טובתו לרעה? –

*

*    *

תמונת ה"פריץ" עולה בזכרונה.  נפלא ומוזר היה מנהגו, אשׁר לא היה דומה כלל למנהג ה"פריצים" האחרים.  הוא היה רוק זקן, אך לא התהולל ולא רדף תענוגים ולא התמכר לציד.  כל עתותיו היה מבלה בקריאת ספרים שונים, אשר אסף במספר רב, – בנטיעת עצי-פרי, בגדול צמחים שונים ושכלול כורות-דבש; מלבד זאת היה אוהב לשוחח הרבה עם אנשׁים שׁונים, ולכן התקרב בחבה יתרה גם אל שלמה אישׁה.

זה האחרון היה משׁתמט בעת הראשׁונה משיחות ה"פריץ", מין פחד ובישׁנות מערבים יחדו נכרו ביחסו אל האישׁ הזה, ומה גם כי לא הבין בעת ההיא אף מלה אחת פולנית, וה"פריץ" הבין אמנם יהודית היטב, אך דבר בשפה זו רק בקושי; אולם כל אלה חלפו מעט מעט ובמשׁך חדשׁים מעטים נתהוה יחס-ידידות בין שניהם. 

אכן חכם-לב הוא שׁלמה אישׁך, – היה אומר לה ה"פריץ" כפעם בפעם בעת ההיא – הוא מבין הרבה יותר, מאשׁר אפשׁר היה לשׁער; אך חבל, כי איננו לומד כל דבר זולתי הגמרא...  מדוע איננו לומד, לפחות, את השפה הפולנית?

היא היתה עונה, כי לאישׁ המתעתד להיות לרב אין כל צורך לדעת דבר, זולתי הגמרא; אולם ה"פריץ" לא היה מסתפק בתשׁובה כזאת. 

– ספק גדול הוא, אם באמת אין לרב כל צורך בידיעות ולמודים אחרים, אך לו גם יהי כדבריך, בכל אופן אין ידיעת השפה הפולנית למותר: הן יקרה לרוב, כי אחד מאחינו פונה אל רבכם, בהיות לו עסק עם יהודי – הנכון הוא, כי יהיה הרב זקוק אז למליץ?

היא לא ידעה מה להשׁיב על הטענה הזאת, גם אביה,  אשׁר התוכח עמו ה"פריץ" בענין זה, לא מצא תשׁובה נכוחה; בכל זאת היתה בטוחה, כי הצדק אתם, אפס כי אי-אפשׁר הוא לבאר לנכרי, מה גדולה חכמת התורה ומה מרוממה היא, עד שׁשׁאר החכמות כאין נגדה. 

מטעם זה לא היה לפלא בעיניה, כי אחרי חדשׁים אחדים התחיל שׁלמה לא רק להבין, אך גם לדבר פולנית; מה נחשׁב דבר פחות כזה לעלוי כמוהו?!...  היא האמינה, כי רכשׁ לו שׁלמה את הידיעה הזאת רק משיחותיו התכופות עם ה"פריץ", ועל לבה לא עלה חשׁד, כי מקדיש הוא להדבר הזה שׁעות מיוחדות בכל יום.

מתי נודע לה הדבר הזה, גם היא איננה זוכרת ברור; היא איננה יודעת גם זאת, מתי התעורר בלבה החשׁשׁ הראשׁון? היא היתה טרודה מהבקר עד הערב בעבודת-הבית, ובמשׁך ימים רבים לא ראתה דבר מכל הנעשה; אולם מעט מעט הפנתה לבה לזריות שׁונות בסדר המעשים.  היא התבוננה, כי שׁלמה עוסק רק מעט בתורתו והוגה כל הימים בספרים לועזים, השׁאולים לו מה"פריץ"; מעיניה לא נעלמה גם זאת, כי יראת-חטאו הקודמת איננה עוד, והוא מרשׁה לעצמו מנהגי-חרות שׁונים...  ידידות ה"פריץ" והתקרבותו לאישׁה, אשר בעת הראשונה היתה מתגאה בהן, היו לה עתה למורת-רוח.  היא לא שׁמעה אמנם לרוב את שיחותיהם הארוכות, ואם שׁמעתן לפעמים לא הבינה דבר, כי הענינים, אשׁר עליהם נסבה שיחתם, זרים היו לה בהחלט; אך גם מבלי הבן תוכנן הרגישׁה היטב, כי השיחות האלה מסוכנות מאד...

כן הוא, היא הבינה כבר אז את הסכנה, ובכל זאת לא עשתה דבר לקדם את פני הרעה.  להתוכח עם אישׁה בעצמה לא ערבה את לבה, כי הכירה את יתרונו עליה, ולפנות לעזרת אביה יראה, פן יתעוררו על ידי זה סכסוכים ודברי ריב.

מה היה, לולא החרישׁה אז? את השׁאלה הזאת ערכה פעמים רבות אחרי כן לנפשׁה.  קרוב מאד להאמין, כי לו גלתה את אזן אביה בעוד מועד, נשׁתנה אולי סדר כל המעשים ושלמה היה באמת לרב, כאשׁר קוו אבותיה ואחרים; אולם היא החרישׁה בעת ההיא, אם גם התענתה מאד בסתר נפשׁה ומחשׁבות נוראות עלו על לבה...

רעיון אחד היה מציק לה יותר מכל.  אחרי חתונתה כבר עברו בעת ההיא יותר משׁבע שׁנים: במשך שׁלשׁ השנים הראשונות לא היה לה ולד, אחר ילדה שׁלשׁה בנים וכולם מתו בהחדשים הראשׁונים להולדם...  בעיר ס.  היה אז רב זקן, "צדיק" מפורסם, והיא נסעה אליו.  מהעת ההיא כבר עברו קרוב לשׁלשׁים שנה, והיא זוכרת עוד את הפנים האלה, אשׁר "השׁכינה היתה שורה עליהם", את העינים המלאות רחמים ונדיבה ואת השפתים השוחקות בנעימות.  הוא שמע במאור פנים את ספורה, כל "סגולה" לא נתן לה, רק אמר אחרי חשׁבו מחשׁבות במשך רגעים אחדים: "היו ילדי, את ואישׁך, יראי-אלהים, גומלי-חסד ועושי צדקה – אז יחנכם ה' ונתן לכם זרע קים...  גם אנכי אתפלל בעדכם אל האלהים, כי יחזק את לבכם להיות תמימים וישׁרים כל הימים"...

הדברים האלה נקבעו עמוק עמוק בלבה.  היא ראתה ברור, כי ה"צדיק" הזקן, צפה ברוח-קדשׁו את הדבר, אשׁר היה נעלם מכל אדם זולתה, ועל כן הצטערה מאד, כי לא שׁמע שׁלמה באזניו את הדברים האלה: אז אולי היה שם גם הוא את לבו להם, אך כאשׁר מסרה היא אותם לו, חלף רק שחוק קל על שפתיו...  היא בעצמה מלאה אחרי עצת הרב: היא הרבתה צום ותפלה, נדבה כפעם בפעם  נרות לבתי-המדרשׁ, ואת העניים הסרים לביתה האכילה ממיטב החלב והחמאה, גם העניקה להם מכל אלה צדה לדרך.

גם מעשי-צדקתה, גם דאגותיה נכפלו, כמעט הרגישׁה את עצמה הרה בפעם הרביעית.  היא ילדה בן, אשר קראו שמו חיים-אלטר, ולגדל שמחת לבה היה הילד הזה בריא ושׁלם; אולם הדאגה המסותרה והפחד הבלתי-ברור לא פסקו: די היה לסימן-מחלה היותר קל להגלות בילד, והיא היתה רועדת כלה מפחד וסובלת יסורי-נפשׁ נוראים...

יסורי-נפשׁ רבים גרמו לה גם מסבות אחרות בימים ההם.  אביה לא התבונן במשׁך ימים רבים למה שחתנו עושה, כי היה טרוד בעניני עצמו, אך מעט מעט הפנה לבו לזאת, ותוצאות התבוננותו לא השביעוהו נחת כלל...  וכאשׁר נסה דברים אל חתנו גדל עוד יותר הפירוד ביניהם.  שׁלמה הודיע בהחלט, כי איננו חפץ כלל להיות לרב.  – – ומה אפוא אתה אומר לעשות? – שׁאל אביה אחרי רגעי ההשׁתוממות הראשׁונים ברגזה.  בכי הילד בחדר השני המריצה לעזוב את המשוחחים ולא שׁמעה את המשך השיחה בפרטות, אך על פי קול-הדברים, אשׁר הגיע לאזניה, הבינה כי הוכוח הוא קשׁה וסוער.  כאשר שׁבה אחרי חצי שׁעה אל החדר, כבר פסק הוכוח, אך המתוכחים היו נסערים ונרגשׁים מאד ופניהם היו נלהבים ומכוסים זעה רבה...

והוכוח הראשׁון הזה לא היה האחרון; אחריו נמשׁכו אחרים, קשים וסוערים יותר.  הפירוד בין אביה ואישׁה גבר, הסכסוכים רבו, הקטטות חזקו ותכפו יותר ויותר, והיא היתה מקולעה בין שׁני המתנגחים, מבלי דעת אנה לפנות.  בקרב נפשׁה פנימה היתה נוטה אמנם לדעת אביה, ובסתר היתה מתפללת, צמה, בוכה ונודרת נדרים, למען ישׁוב אישׁה אל הדרך הטובה; אולם למרות כל אלה לא יכלה להתנגד לשׁלמה בגלוי, לא יכלה גם להתוכח עמו בשום אופן, ובהכנעה גמורה מלאה את חפצו תמיד.  היא היתה מכירה היטב, כי זה הוא עון פלילי, כי עוזרת היא לרעה, אך כח טמיר ונעלם מנעה להתנגד לחפץ בעלה.  היא הרגישׁה עצמה נכונה ללכת גם אל ה"גיהנם" אחרי אישׁה...

*

*    *

 גיהנם...  גיהנם – שׁונות שפתי חיה-דינה פעמים רבות בלי-הכרה – האמנם היו חייה גיהנם?...  לא.  על דעת רבים היו החיים האלה גן-עדן גמור, מלאים כל טוב ורוחה, מלאים אושׁר וכבוד...  התארים: אשׁת סוחר-יערות וחוכרת אחוזות-שדה היו מכובדים ונעימים הרבה יותר מהתאר הקודם: חולבת; המעון החדשׁ, אשׁר חדריו הרבים והמרוחים היו מקושטים ברהיטים יקרי-ערך, היה מרחיב את הדעת הרבה יותר מהמעון הצר והדל, אשׁר תקרתו היתה נמוכה ומעושׁנה ורהיטיו המעטים היו עשוים עץ פשׁוט; פקודת גבירה, אשׁר משׁרתים ומשרתות רבים סרים למשׁמעתה, גם היא היתה נעימה מעבודת-הפרך בחליבת הפרות...  – והמזוים, המרתפים, האסמים, גנות הפרי והירק, הסוסים והמרכבות – כל אלה, אשׁר היו עתה ברשׁותה, והיא לא שׁערה כמוהם גם בדמיונה מעודה?...  והכבוד הרב, אשׁר נחלה פעם בפעם מדי בואה העירה, גם העדיים היקרים, אשׁר משׁכו עליהם עין רבות ומבטי-קנאה מכל עברים, מדי בואה אל בית-הכנסת להתפלל ב"ימים הנוראים"?

ההיתה לה סבה להעצב על השׁנויים הבלתי-צפויים האלה בחייה?!

הסכסוכים הקודמים בין אביה ואישׁה נשׁכחו גם הם ברבות הימים, ולכל הפחות, לא נראו עוד באופן בולט.  נראה היה, כאילו הודה גם אביה, כי השכיל שׁלמה לעשות בבכרו את המסחר על פני הרבנות, ולא זו בלבד, אלא כי גם אחיה וגיסיה נעזרו על ידי אישׁה, כי נמנו לפקידים בעסקיו הגדולים והנפרצים וימצאו לחמם בכבוד ורוחה...  והיא עצמה מצאה בהעבודה הזאת עונג משׁנה: מצד אחד ענגתה הנאת קרוביה, ומצד אחר נעימה היתה לה ההכרה, כי מיד אישׁה שׁלמה כל זאת.

אמנם כן, המסבה הזאת היתה לה לעונג רב, אך הביאה לה גם טרדות רבות ואי-נעימות.  יחד עם קרוביה נמשׁכו אליהם גם קרובים עניים ממשׁפחת שׁלמה, ובעצמה אינה יודעת ברור, מה הניעתה לזאת: האם רגשׁ הכרת-תודה מצדה לאישׁה על כל חסדיו לבני משפחתה, או חפץ פשׁוט לעשות נחת-רוח לו, או אולי רגש אחר – איך שׁיהיה, היא התיחסה אל קרובי אישׁה בידידות יתרה ופעמים רבות השׁתדלה לטובתם ותמליץ עליהם לפני אישׁה.  "עסקינו, ברוך ה', נפרצים – היתה משׁיבה אל לבה – גם לאלה יספיק!"...  אולם דעת הקרובים עצמם לא היתה כן, ומהתנגשות שׁני הצדדים יצאה איבה ומשטמה בלתי-נפסקת.  קרוביה היו מרשים לעצמם חירות יתרה והיו מוכיחים אותה, כי היא נושאת פנים יותר מדי לקרובי אישׁה; אלו האחרונים היו מסתפקים בעקיצות מסתרות ותוכחות ברמז, כי קרוביה נהנים מצדה בזכיות יתרות.  בינם לבין עצמם לא פסקו דברי דבה רעה, ותחבולות שׁונות אלו כנגד אלו.

המון זכרונות רבים מתעוררים בחיה-דינה מבלי משים, ולפניה עוברים בפרטות כל מקרי-החיים ההם, חיים שׁוקטים, טובים ומאושׁרים למראית עין, אך באמת מרים ועצבים.

האם היתה באמת מאושׁרה, שמחה בחלקה לכל הפחות? גם אז לא ידעה, גם עתה איננה מוצאת פשׁר הדבר הזה, אך ברור הוא הדבר, כי בעמקי נפשׁה פנימה לא היתה מסתפקת כלל בכל הטובה הרבה והרוחה, אשׁר היו סובבות אותה.  ומבלי תת גם לעצמה חשׁבון ברור על זאת, היתה מתגעגעת פעם בפעם על הימים הראשׁונים, עת ישׁבו כמעט בדד בהבית הדל והנמוך בקרבת רפת הבקר...  שׁנוי המצב גרם לשׁנויים רבים אחרים בארח-החיים.  מעת שׁהחלו העסקים הגדולים היה שׁלמה יושׁב בביתו רק לעתים רחוקות, כי לרגל עסקיו הנפרצים היה נוסע כמעט שׁנה שׁנה חוצה-לארץ, ובמשך חדשׁים רצופים היה יושׁב בעיר-הפלך נ..  הפירוד לימים רבים מבעלה היה תמיד קשׁה לה, אך קבלה הדבר הזה כרעה מוכרחת.  ואולם גם בהימים המעטים, אשׁר היה אישׁה חפשׁי מעסקיו ויושב בביתו, היתה מרגישׁה מעין רחוק והתנכרות ביחסו אליה.  הוא היה מראה לה אמנם כפעם בפעם סימני-ידידות ממשיים בעדיים שׁונים, ארג יקר ללבושׁ וחפצים אחרים, אשר היה מביא לה בכל פעם מדי בואו לביתו; אולם למרות כל אלה הרגישׁה, כי הם מתנכרים זה לזו, ומאד הצטערה על זה.

– אמנם כן, עון פלילי היה זה – מתרעמת היא על עצמה – על לא דבר הקצפתי את האלהים...  מרוב טובה הייתי מתאוננת רע, על כן הסיר ה' את הטובה הזאת ממני.  חוטאת, חוטאת מאד הייתי... 

תמונה עולה פתאם לפניה ורגשׁות החרטה מתעוררים  בקרבה עוד יותר.

– גם לה חטאתי הרבה מאד בהרהורי הרעים...  היא בעולם האמת, כבר צורפה

מכל חטאיה, ואני עודני... 

היא מתאמצת לסלק את התמונה הזאת מנגד עיניה, מנסה להפסיק את זרם הזכרונות הבלתי-רצוים האלה –  אך לשׁוא.  שׁלשלת הזכרונות הולכת ונמתחת, ולפניה מרחפת בלי חשך תמונת אסתר ברמן, אשׁת עמיתם בעיר הפלך נ., אשׁר באה כפעם בפעם בחדשׁי הקיץ אליהם "לשׁאף רוח צח"... 

הגבירה הכרכית הזאת לא הצטינה אמנם ביפיה, לא היתה גם צעירה ורעננה יותר מדאי; אולם גהוצה הכרכי, נימוסיותה ופאר לבושׁה מנו את החסרונות האלה.  יתרונותיה עשו רושׁם באופן בולט בעת שׁהמשׁילוה אל בעלת-הבית.  יחס שתי אלה זו לזו היה בידידות רבה, אולי גם נפרזה; אולם הידידות החיצונית הזאת הגדילה עוד יותר את הנגוד הפנימי שׁל בעלת-הבית אל אורחתה.

גם אז היתה חיה-דינה טופלת כבר אשׁם על נפשׁה על אדות מחשׁבותיה הרעות, ובכל זאת לא יכלה לשׁלוט ברוחה, כי למרות חפצה היו רגשׁות רגז וכעס מתעוררים בקרבה למראה היחס, אשׁר בין שלמה והגבירה ברמן.  בעוד שׁהיו דבריו בחברת אשׁתו מעטים וקצרים, והיה כלו שׁקוע במחשׁבותיו, היתה חברת האורחת מעוררת אותו באופן נכר למדי ושיחתו עמה היתה חיה ועליזה...  השיחות האלה היו סובבות על ענינים, אשׁר רק הם מצאו בהם ענין מה, גם נזכרו פעם בפעם מאורעות או אנשׁים שׁונים, אשר היו ידועים רק להם, ולחיה-דינה לא היה אף מושג קל מהם; על כן לא יכלה גם להשׁתתף בשיחה, ומבלי משים הרגישׁה את עצמה זרה ומרוחקה בתוך ביתה, בחברת אישׁה...

הרגשׁ הזה תקפה עוד יותר בעת השׁעשועים השׁונים, אשׁר היו נערכים לכבוד האורחת.  היא השׁתתפה בהם פעמים אחדות; אך מסעי-הטיול האלה, הכּרות "על פני הדשׁא תחת כפת השׁמים", ארית הפקועות והאגוזים, השיטה בסירות על פני הנהר וצידת הדגים – כל שׁעשועי הכפר החפשׁים האלה, אשׁר הולידו בקרב האחרים התעוררות רבה, עליצות סוערת והשׁתובבות נפרצה, פעלו עליה פעולה הפכית.  היא היתה מרגישׁה פה את עצמה לא רק כמיותרה, אך גם כמפריעה, והמצב הזה היה לה כבד מנשא.  היא חדלה מהשׁתתף בהשעשׁועים האלה, אך השׁעשׁועים לא פסקו בשביל זאת...  אישׁה והאחרים נסו פעמים אחדות לפצר בה, אך סרובה המריצם לחדל ממנה ומעט מעט הסכינו לחשוב את אי-השׁתתפותה כדבר טבעי ומחויב.

היא נשׁארה שׁוממה בביתה, אך גם פה לא הונח לה, למרות כל השׁתדלותה להסיח את דעתה מהענין הזה, היו כל מחשׁבותיה סובבות רק עליו: היא היתה משׁערת לרגעים מה הם עושים, איה הם נמצאים וכמה הם משׁתעשׁעים... 

היא התענתה מאד מהרגשׁות האלה, ובאותה שׁעה עצמה נכלמה והתחרטה בהם, כי חשׁבה אותם למתועבים מאד.  מבלי יכלת להסירם מלבה כליל, התאמצה להסתירם, לפחות, מעין זרים.  מטעם זה חרה לה היטב גם על גיסתה דבורה, אשׁר נמצאה ללא דרשׁוה ותחל לסכסך את הדברים ברמזיה הארסיים.

– אך עורת את, או שׁוטה שׁאינה מרגישה כלל – היתה לוחשׁת באזניה פעם בפעם – הכל מן הצד רואים ושוחקים בקרבם, רק את, הנוגעת בדבר, אינך מתבוננת מאומה...  לוא הייתי אני תחתיך, כי עתה לא היתה כזאת...  בביתי, ברשׁותי, לעיני ובפני, לפחות, לא הרשׁיתי כזאת מעולם...

בסתר נפשׁה לא היתה יכולה להכחיש את אמתת הדברים האלה, אך בגלוי היתה מתראה, כאילו היא ממאנה להאמין, כאלו היא כועסת גם על החשׁד הזה מצד אחרים...  היא היתה קוצפת גם באמת, כי כונת גיסתה לא נעלמה ממנה.  דבורה היתה גיסתה מצד שׁלמה, ובכל אופן לא היתה פה אהבה יתרה; השמחה לאיד והחפץ להרעים היו גלויים ונכרים למדי...

אולם הידיעה הברורה הזאת לא התישׁה את כח הרעל, אשׁר היה מסוך בתוכחות דבורה, והרעל הזה פעל את פעולתו המפסדת בקרב הנפשׁ הדואבה: הפצע לא נגלד, רק העמיק יותר ויותר.  היא התענתה הרבה במשׁך הירחים המעטים, אשׁר התארחה הגבירה ברמן בביתה, אך יסורי-נפשׁה גדלו שׁבעתים במשך הירחים הרבים, אשׁר ישׁב שלמה בעיר הפלך נ..  היא באה למדרגה כזו, שׁהיתה חושׁדת אותו גם בשהיה יתרה שׁם, בשׁהיה בלתי-נצרכה כלל לעסק...

– אמנם אשׁה נבערה, חוטאת מאד, כבדת-עון הייתי – נעות שפתי חיה-דינה בדאבון-לב עצום – חטא חטאתי במחשׁבותי הרעות, והמחשׁבות האלה הביאו לידי מעשים, אשׁר אחריתם היתה רעה ומרה מאד...  מוסר שׁדי היתה זאת, ענשׁ ראוי לי על פי מעשי!

*

*    *

מחשׁבותיה כמו קופאות במשׁך רגעים אחדים על הנקודה הזאת.  לא זאת הפעם הראשׁונה עולה על לבה הרעיון, כי אם גם קנאתה האוילית וחשדיה הריקים לא היו הסבה היחידה, בכל אופן עזרו הרבה להתהוות השׁנוים הנמרצים בארח-חייהם ומצבם...  אם בעיני שׁלמה ישרה מאד ההחלטה, להתישׁב בעיר-הפלך נ., היה הדבר הזה טבעי מאד: נפשׁו קצה מפני החיים הגרועים בבתי-המלון, ישׁיבת-הכפר לא התאימה עוד עם הרגליו הכרכיים, גם דעותיו בחנוך-הבנים הצדיקו את החפץ הזה...  לבנם הבכור חיים-אלטר מלאו בימים ההם ארבע עשרה שׁנה, לבתם ביילה – שתים עשרה – וכבר באה העת לשים לב לחנוך שׁלם, ובכפר הן לא היתה כמעט כל אפשׁרות לזאת...

כן הוא, מצד שלמה היה הדבר הזה נכון מאד; אולם היא מצדה איככה הסכימה לזאת? ישׁיבת הכרך בעצם לא היתה רצויה לה כלל, צורך התקונים באופן חנוך בניה לא הרגישׁה, להפך, במדה ידועה, גם יראה מפני התקונים החדשׁים האלה – מה הניעתה אפוא להסכים?...  היא מצאה אמנם אמתלאות שׁונות, להצדיק את מעשיה בעיני עצמה, היא התאמצה להאמין, כי הוכחות אישׁה פעלו עליה; אולם בסתר נפשׁה פנימה הכירה היטב את הטעם האמתי, כי להסכים לזה המריצה ביחוד החפץ להיות תמיד על ידו, להרחיק מעליו את הגבירה ברמן,  לראות בעיניה תמיד את יחסם זה לזו...

היחס הזה לא היה מסוגל כלל לשמח את לבה: הוא לא שׁונה, מאשׁר היה קודם לכן; אך היא עצמה, כנראה, שׁונתה במדה ידועה, או השׁקפתה על זאת, לפחות, שׁונתה...  היא עצמה לא ידעה, היא לא נסתה גם לחקור, מה היתה סבת השׁנוי הזה: האם פעלו עליה שׁנוי-המקום ותנאי החיים החדשׁים, או קרבת האדון ברמן, אשׁר לא מצא, כנראה, כל זרות ביחס שׁלמה אל אשׁתו? איך שיהיה, אך רגשׁות קנאתה הקודמים פסקו, בכל זאת לא פסקה שנאתה המסתרה אל הגבירה ברמן, כי היתה לה לצרה מסוכנה במקום אחר.

היא עצמה איננה יודעת איככה נהיתה כזאת, אך בניה, ביחוד ביילה בתה, נקשׁרו אל הגבירה הכרכית, אשׁר היתה להם לאם: את פיה שׁאלו על כל דבר, אתה נועצו על כל מעשה ובטעמה עשו כל מה שׁהיו צריכים לעשות; במציאות אמם האמיתית כמעט שלא התבוננו, דעתה לא היתה חשׁובה בעיניהם כל עיקר.  ואם נסתה פעם להתערב מעצמה בעניניהם, היו מביטים אליה בתמהון קרוב לבוז...  בשׁעת רצון מיוחדה היו לפעמים בהמבט הזה גם מעין רחמים ומנוד ראשׁ שׁל חמלה...

לחמלה היתה ראויה באמת.  אך לשׁוא התאמצה להסכין עם אופני החיים החדשׁים: נימוסי החברה הכרכית בכלל ומנהג ביתם בפרט היו זרים לרוחה בהחלט, היא נזורה מהם יותר ויותר, ובתוך החיים העליזים, בתוך קהל האורחים השונים, אשר היו ממלאים את ביתם, היתה מרגישׁה את עצמה בודדה, עזובה ושׁוממה...  הרגשׁ הזה היה קשה לה שׁבעתים, כי נעדרה גם מנוחת-הנפשׁ, המצויה במקרי-בדידות אחרים; למרות חפצה היה לבה מתחמץ ונפשׁה דואבה על מנהגי-החרות השׁונים בעניני-הדת, אשׁר נקבעו בביתם, גם על הפזרנות הנפרזה, אשׁר בלעה סכומי כסף גדולים בלי כל תועלת...

הפזרנות הזאת גדלה עוד יותר מקץ שׁנים אחדות לשׁבתם בעיר-הפלך, כאשׁר מלאו לביילה בתה שׁש עשרה שׁנה והיא היתה לעלמה.  האם אהבה, כמובן, את בתה היחידה בכל חום נפשׁה, אך בשׁום אופן לא יכלה להבין לרוח העלמה הזאת, למאווייה ונימוסיה.  על דעת האם היו גם המעון הקודם ומערכת כליו מהודרים ויקרים יותר מדאי, אך הבת לא הסתפקה באלה, כמו שׁלא הסתפקה בחליפות שמלותיה הרבות, אשׁר רק פעם או פעמים היתה לובשׁת אותן, אחר היתה זורה אותן הלאה...

חיה-דינה היתה על פי רוב רואה ומחרשׁת, אך לו ערבה לפעמים את לבה להעיר את אזן שׁלמה או ביילה על זאת, היתה מתמלטת מפי שׁלמה רק קריאת-בוז: "אשׁה כפרית הנך ואינך מבינה כלל את החיים האלה!" מבטי הבת במקרים כאלה היו מביעים עוד הרבה יותר ממה שׁמללו שפתי האיש.

כן הוא, היא לא הבינה באמת את החיים האלה.  היא ראתה רבים אחרים נוהגים כן, ובכל זאת נראה לה תמיד, כי המנהג הזה מקולקל מאד.  היא התבוננה כי בתה איננה נבדלת מאומה מכלל כל רעותיה, ובכל זאת היתה מוצאת את הנימוסים האלה בלתי-הגונים מאד לנערה תמימה וצנועה.  סבוב הצעירים התמידי, הטיולים והבקורים התכופים בתיאטר, כרות-הנשׁף, ערבי-המחול ושׁעשׁועי-המסכות, גם לבושׁ-המשׁתה ומחשוף-הגו הזה – כל אלה נראו לה כמנהגי-פריצות מחפירים, והיא השׁתוממה, כי אין העלמות האלה מרגישׁות שׁום בושה טבעית בזאת...

היא השׁתוממה גם לזאת, כי בעת שׁהורעו עסקיהם, לא די שלא המעיטו את הוצאתם, אך להפך, עוד הרבו לפזר אלפים על צרכים ריקים ופחותים, על דברים מיותרים לגמרי.  תשׁובת שׁלמה, כי הדבר הזה הוא הכרחי, כי אי אפשׁר "לגלות את הקלפים", ולהפך, נחוץ ל"סמות את העינים" ולחזק את ה"בטחון" – התשׁובה הזאת לא היתה מספקת לה כלל ובפשׁטותה לא הבינה, מה תועלת ישׁ בהערמה זאת: אם עסקיהם הטובים נראו בלתי-מספיקים לצרכיהם המרובים, מה יש לקוות עוד מהעסקים שהורעו?!

עיניה נטויות מבלי משים אל החולה והיא מסתכלת ברזון הגו הזה, בקמטי המצח וקוצות שער-השבה.

– סלח נא, אלי, סלח נא לו – נעות שפתיה באנחה חרישׁית אם גם העוה, כבר נענשׁ דיו על עותתו...

העונשׁ היה מר וקשׁה מאד.  עוד בהיות הרוחה למראית עין, כבר היה המחסור מורגשׁ בסתר פעם בפעם בכל מרירותו.  בשׁעה שעוד מאות רובלים היו נפזרים להבל, באותה שׁעה כבר היו חסרים כפעם בפעם זוזים אחדים לצרכים הכרחיים.  הנושׁים הגדולים לא זעזעו אותם עוד, אך להם היו נושׁים רבים זעירים, אשׁר הציקו להם בתביעותיהם יום יום, ושׁלמה, למרות גאונו הרגיל היה אנוס להתרפס ולדבר תחנונים אל האנשׁים הנקלים האלה, אשׁר בתנאים אחרים לא היה נותנם גם לבוא אל חדרו.

היא מזדעזעת כלה ורטט עז חולף בכל אבריה.  פרק הזמן הזה לא היה עוד הכי-רע, אחריו באו ימי הירידה...  לא, לא ירידה היתה זאת רק נפילה, נפילה חטופה ונמרצה, בלי מעצור ובלי מעמד: עסקיהם לוקחו מהם, מערכת-ביתם נמכרה בפומבי, גם יתר הפליטה, אשר עלתה בידם להציל בסתר מיד הנושׁים, גם כלי-היקר בכסף, זהב ואבנים יקרות, אשֹר הצפינו – כל אלה העביטו אחד אחד...

לה צר מאד על כל אלה, אך במה נחשׁבה ענות-הנפשׁ הזאת לעמת היסורים האחרים, אשׁר גרם לה המצב הזה: ראשונה עזבם בנם-יחידם חיים-אלטר, אחר היתה גם בתם היחידה ביילה אנוסה לעזוב את ביתם ולנוע לעיר אחרת, למען בקשׁ לה מחיה בעמלה. 

ישׁ אשׁר האדם הוא חלש מזבוב, וישׁ אשׁר הוא מוצק מברזל" – עולה על לבה המאמר הידוע בכל פעם, מדי חשׁבה במקרי השׁנים האחרונות.  הנה הוא, הגבר הבריא והחזק,  לא יכל נשוא את כל התלאה הזאת וידוכא תחתיה, והיא, אשה רפת-כח, עודנה חיה ובריאה. 

מדוע לא היה להפך?

עיניה נטויות אל פני החולה הדלים והצומקים ובמוחה סובבת בלי-חשך השׁאלה האחת:

מדוע? מדוע?

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה