_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בליל התקדשׁ חג

ישעיהו ברשדסקי

לתוכן הענינים

 

אחרי הרעש, מרוצת- החפזון  ותנועת-המהומה שׁל ערב-הפסח הנה זה באה מנוחת החג.  רחובות עיר-הפלך אמנם מלאים עוד עוברים ושבים, אך אלה אינם נחפזים, רצים ונדחקים עוד, כמו לפני שׁעות אחדות: הם שבים מבתי-הכנסת והמדרשׁ השׁונים אחרי התפלה.  חבורות חבורות נבדלות כפעם בפעם מההמון וסרות למבואות החצרות.  ההמון ברחוב הולך ונצער.  עוד מעט והרחובות מתרוקנים.  בדממת-הלילה נשמע ברור קול צעדים בודד, אחד המאחרים נחפז לביתו; אך גם הקול הזה הולך ונדם, ודומיה נעימה ונוראה כאחת ממלאה את רחובות העיר ההומיה...  כל החנויות סגורות, כל דלתות-החלונות במכפלות התחתונות מוגפות, ושני טורי בתי-האבן הגבוהים מטילים צל עב על פני הרחוב; הירח חודר בהרוח, אשר בין שני בתים, והאור המועט הזה מציר תמונות דמיוניות משונות על שטח קטן ברחוב או על אחד הכתלים...

בחצי-האפל נראתה כצל נודד תמונת איש הולך, אך קול צעדיו איננו נשמע: אולי מפני שׁהליכתו אטית מאד, ואולי מפני שׁעקבות נעליו נתמהו עד היסוד?...  הוא איש כבן חמש ושלשים שנה, גבה-קומה ודל-בשר מאד.  מעיל-החרף, אשׁר הוא לובשׁ, טלוא וקרוע, כובעו ישן ובלה וקצות מכנסיו, הנראים מתחת לשׁולי מעילו, פרומים, מטולאים ונכתמים.  הוא מתנועע בכבדות, גבו כפוף, ראשו מורד ועיניו עצומות למחצה.  לרגעים מתעותים רשמי-פניו ומין רטט מזעזע כל גופו; מי יודע, אולי מצינת הערב הוא, או אולי מצרת-נפש פנימית?...

בדרכו הוא עובר על בית אופה נוצרי.  החלונות היחידים המוארים, בשעה שׁהחלונות הסמוכים מוגפים, מפנים אליהם את לבו בלי רצונו, ולמראה מיני-המאפה השונים יתקפהו פתאם רעיון זר: אולי...  אולם הרעיון הזה נראה לו לעצמו רחוק כל כך, שאיננו חושׁשׁ גם להשׁיב כנגדו: הוא בטוח, כי כזאת לא תהיה לעולם, לפניו רק דרך אחת...

 – דרךְ אחת...  דרךְ אחת...  מביעות שפתיו בלי–הכרה.

וזאת לא הפעם הראשונה, אשׁר הוא בא לידי החלטה כזו; זה כשבועים הוא הופך וחוזר והופך יום יום בענין זה, ובכל פעם הוא אנוס להכיר, כי אין דרך אחרת לפניו.

שני השׁבועות האלה ענו את נפשׁו מאד.  הוא ידע ברור, כי כל חקירותיו ומחשבותיו לא תועילנה לו, ובכל זאת חשׁב ויחפש עצות – אך לשוא! יום אחרי יום עבר, ערב-הפסח הגיע וכל עצה אין.

עוד בקומו משנתו בבקר הרגישׁ מצוקת-נפשׁ נוראה, ובשׁעת-סעודת השחרית המקדמה לֹא יכול לבלע גם פרוסות-לחם אחדות, הוא עזב את הבית ויתע בלי-מטרה ברחובות, אך הנדודים האלה לא הקלו מכאובו; להפך, מראה האנשים, הטרודים בהכנות החג, והמון הקונים, הממלאים את כל החנויות – מראה כל  המאשרים האלה פעל עליו פעולה מדכאת-נפש מאד...  הוא שב אל מעונו, אך גם שם היו הכל טרודים בהכנותיהם לחג, ורק לו לבדו לא היה כל מעשה, והבטלה מתוך אונס זו כבדה עליו מנשוא.

– הנה בעלי-מעוני, אשר אני מתגורר אתם – עלו מבלי משים מחשבות מרות על לבו – הנה גם הם עניים, מתענים כל הימים בענים וחיים בלחץ, אך היום גם הם "שוים לאחרים"; רק אני לבדי אמלל מכל...

היום ארך לו מאד, השעות נראו בעיניו כזוחלות בכבדות נוראה, עד עשר פעמים ברח מהבית הרחובה, מהרחוב – הביתה, ובקצר-רוח חכה לבוא הערב; אולם כאשר החשׁיך היום, עוֹד כבדה המעמסה על נפשו ומין עקה נוראה תקפתהו יותר ויותר...

– עוד רק שתי שעות!...  עוד רק שעה אחת!..

הוא לא התבונן בעצמו, איך נשאוהו רגליו אל בית-הכנסת הגדול...  מסביב לו אורה רבה, פנים צוהלים ובגדים חדשים; אך כל אלה מדכאים את נפשו עוד יותר ודוחים אותו כמו בכח-נעלם אל אחת הפנות היותר חשכות...  הוא עומד נשען אל הקיר, שומע קול מתפללים; אך שפתיו אינן נעות וקולו איננו מתאחד עם קולות האחרים, הוא מרגיש את עצמו נבדל, נבדל מכל הקהל הסובב אותו...

– כל אלה ילכו איש איש לביתו, איש איש אל שלחנו, ואני...

הוא מזדעזע פתאם.  בהיותו שקוע במחשׁבותיו, לא התבונן, כי כלתה התפלה, אף לא הרגיש בזאת, איך נסחף בזרם הקהל היוצא מבית-הכנסת; רק בחצר, בבור הלחץ ובהפזר האחרים לעברים שונים, הוא מתעורר פתאום, זוכר את מקומו ושואל את נפשו: אנה הוא הולך?...

הוא יודע היטב, כי הבית ההוא נמצא בקצה חצר בית-הכנסת מהעבר האחר; אך הוא איננו נותן חשבון גם לעצמו על מעשהו ומוסיף ללכת הלאה, מוסיף להתרחק משם...  הוא עובר בלי-הכרה את הרחוב אשר בין חצר בית-הכנסת וככר-השׁוק, הוא עובר גם את הככר לרחבה עובר עוד שני רחובות מרכזיים ובא אל רחוב מרוחק, אשׁר גם בימות החול הוא שקט, שמם ואפל, ובליל-החג אין נפש חיה נראה בו...

השממה הזאת, חצי-האפל והדממה מתאימים מאד למצב-נפשו הנוכחי.  פה אין דבר מזכירו את המציאות ההוה, אין דבר מעורר לבו לענינים אחרים ואין דבר מפריעו מלחלום בהקיץ...  הוא איננו זוכר כלל את מקומו ומצבו; בדמיונו מצטירים לילות-פסח אחרים, לילות-פסח של השׁנים הקודמות, אחר – גם ליל–הפסח לפני שׁנה.

גם אז לא היה אמנם מצבו טוב מאד: העת כבר היתה דחוקה לו, המחסור היה מורגש בכל פנה, והוא שבע רגז וכעס הרבה, עד שׁהשיג בקושי את הכסף לצרכי החג היותר הכרחיים; אולם כל הרגז ומפח הנפש הקודמים נשׁכחו בעצם ערב-החג: "ארבע פנותיו", אשׁר שׁנו כמו בכח קסם, ילדיו העליזים, אשר התבוננו בחדוה אל בגדיהם וכובעיהם החדשים, גם פני אשׁתו השוחקות למרות כל לאוּתה – כל אלה הרחיבו את דעתו ויטעימוהו מענג-החג המיוחד...

את הענג הזה טעם אז בפעם האחרונה.  עוד בשבועות הראשׁונים אחרי החג עזב את ביתו, למען "נסות מזלו" באחת הערים הגדולות –

 למה עשה זאת?...  למה הרחיק נדוד עד הנה?.

בזכרונו שבים לתחיה כל מאורעותיו ופרטי חייו בפרק הזמן הזה.  הוא לא בקש אשׁר, לא קוה לגדולות; הוא בקשׁ רק פת-לחם ויקוה כי בעיר הגדולה כאלא לא יקשה הדבר ממנו.  "תביעותי לא מרובות הנה, – חשב בלבו – צרכי אינם גם החצי מצרכי בן-כרך – האם גם מועט כזה לא ימצא לי?!...

ובחדשי הקיץ והבציר אמנם נמצא לו שכר טוב בערך: הוא מצא לו משמרת בתור מפקח על הפועלים באחד הבנינים, ויהי חצי שכרו לצרכי עצמו פה וחציו לצרכי בני-ביתו בעירו; אולם מראשית החורף פסקה מלאכת הבניה ויחד עם זאת פסקה גם משכרתו...  הוא החל לבלש משרה אחרת, חזר על בתים שׁונים, התרפס וירבה תחנונים אך כל אלה לא הועילו לו...  אמנם גם בקיץ לא היו חייו נעימים ביותר: עבודה של שׁשׁ עשרה שׁעות ביום, העליה והירידה התכופות על מערכת-הקורות, חום-הצהרים הלוהט ואבק הלבנים והשיד – כל אלה היו אמנם פרטים בלתי-נעימים מאד; אך גם אותם זכר אחרי כן בחדשי החרף באנחה...

עבודה תמידית לא היתה לו ומשכרת ארעית נמצאה לו גם היא רק לעתים רחוקות ובמדה מועטה מאד.  למרות כל חסכונו והסתפקותו במועט, לא יכול לחשוך גם סכום קטן בשביל בני-ביתו, אף הוא עצמו חב לבעלי מעונו העניים ופעמים רבות נשאר רעב במשך יום ויומים...

בשעות הרעות והמרות האלה, כאשׁר היה הרעב מציק לו ומחלישׁ לבו עד מאד, היה עולה לפעמים על לבו זכר בית "הכנסת-האורחים" ויצרו היה מפתהו לסור שמה; אולם מין יראה בלי-מוכרה מפני זה שמכונה "לחם-חסד", היתה שולטת בו ומונעת אותו ממעשה כזה...  ובמדה שתכפו מקרי המחסור אצלו בסוף החרף, בה במדה גברה יראתו מפני "לחם-החסד" –

­– הכל, הכל כשר בעיני, אך בזאת אל תנסני, אלי!

וימי הפסח קרבו בינתים.  אם בכל ימות השנה אפשׁר להסתפק בלטרת לחם יבש, אשׁר מחירה רק פרוטות אחדות; אך בימי-הפסח אי-אפשר להתקים באפן כזה, ואם יאבה או ימאן, עליו...

הוא ננער פתאם ומביט על סביבותיו בתמהון.  במשך זמן מה נמשׁך אחרי זכרונותיו, ודעתו הוסחה לגמרי מההוה; עתה הוא זוכר הכל, הוא זוכר גם זאת, כי לא אכל כמעט בבוקר מאומה, והוא מרגיש אפיסת-כחות רבה וענות-רעב נוראה...

– למה הרחקתי ללכת כל כך?...  אם היום או מחר, הן לא אמלט מזאת, ומדוע לא סרתי לשם?...

נגוד פנימי אין עוד בנפשו: הוא מבטל רצון עצמו בהחלט ונכנע הכנעה גמורה מפני ההכרח, התקיף ממנו...  הוא מרגיש לאות רבה בכל אבריו, ברכיו רועדות מחלשה ורגליו כבדות, צועדות ברב עמל, אך הוא איננו שם לב לכל זאת ושׁב בדרך, אשׁר עבר בה זה מעט –

והירח התרומם בינתים עד חצי השמים.  נגה-כסף חור נופל באמצע הרחוב, אך עוד טורי הבתים מטילים צל עב, גם הדממה השלמה עודנה שוררת מסביב.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה