_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בשעה מוצלחת

ישעיהו ברשדסקי

לתוכן הענינים

 

הן כבר חבקו ותשקנה אשׁה לרעותה פעם אחת בבית פנימה, פעם שניה – אחורי הדלת על יד המדרגות מלמעלה;  אולם נראה הדבר, כי הפרידה עוד היתה קשה להן.  ולמען דחותה עוד מעט, ירדו שׁתיהן יחדו במעלות.  פה בפתח המסדרון התחתון חבקו ותשקנה זו לזו בפעם האחרונה.

– זכרי נא, נתּשינקה,  להבא פקדיני לעתים יותר קרובות!

– ברב עונג, סוניטשקה...  היי שׁלום!

סוניה נשארה עוד רגע על עמדה ותבט אחרי ההולכת, אשׁר צעדיה הקלים נראו כעין טיסה עליזה, הליכה המיוחדה רק לשנות-הנוער משוללות-הדאגה...

– העניה! – חשבה סוניה בלבה – היא מתאמצת להתראות כילדה, מעמידה פנים, כאלו לבה טוב עליה וכל דאגה זרה לה...  תונה את מי שתונה, אך אותי לא תוליך שׁולל!

היא עזבה את מקומה ותחל לעלות במעלות בצעדים אטיים, שקועה כלה במחשבותיה...

– היא מתברכת בלבה, – הוסיפה לחשב על דבר אורחתה – כי עלתה בידה להשלות אותי;  אך אני יודעת היטב את הסבה האמתית, מדוע לא נראתה בביתי יותר מחדש ימים...  לה לא היתה עוד מגבעת-בציר, רק אתמול עלתה בידה לקנות...  אכן, ראויה היא האמללה למנוד-ראש:  כל חפץ נמצא לה בקושׁי גדול!

בלב סוניה התעוררו רגשות חמלה רבים לגורל רעותה, אך יחד עם אלה השתפכו אל נפשׁה רגשׁות שׁל שובע-רצון, שמחה והרחבת-דעת בנוגע למצב עצמה.  גם ברגשׁות החמלה עצמם התערב מין נועם מיוחד, נועם ההכרה, שׁהוכיחה לה את גדל-נפשׁה ונדיבתה...

בינתיים עברה את המעלות, נכנסה אל מעונה.  וכמו שׁראוי לבעלת-בית אוהבת סדרים, נגשה אל השׁלחן ותחל לפנות מעליו את ספלי-הזכוכית, אשׁר הוגשׁו בהם לפני האורחה מיני מגדנות שׁונים.  כאשר השיבה את הכלים האלה למקומם, אספה את זני-האגוזים וקליפות התפוחים, אשׁר היו על המפה;  אחר הציבה את הכסאות מסביב להשׁלחן בסדר מדויק, ואגב אורחא תקנה עניבת אחת האלונטיות המרוקמות, אשׁר על שׁתי קרנות ארון-המזון, גם הפיחה קצת אבק מעל כר הספה הרכה.

אולם כל המלאכה הזאת לא היתה מרובה ופנאי היה עוד לא מעט;  לא היתה לה איפוא כל סבה להחפז ותהי עסוקה יותר במחשׁבותיה, מאשׁר במלאכתה...  לרגעים עמדה תחתיה ועיניה עברו במנוחה מחפץ לחפץ בחדר הזה ובחדר הסמוך.  שׁתי המטות המגוהצות יחד עם מכסי המשׁי והכרים הארוגים אשׁר עליהן, ארון המזון יחד עם כלי-החמדה של זכוכית ומתכת לבנה אשר על דפו הגלוי, המלתחה המהוקצעה, המנורה התלויה והתמונות האוליאוגרפיות במסגרותיהן המוזהבות – כל מערכת המעון הזאת, אשׁר נכרה בסקירה הראשׁונה, כי לזוג צעיר בשׁנה הראשׁונה לנשואיו היא, הרחיבה את דעתה של בעלת-הבית החדשׁה.

– הכל ערוך כהוגן, כפי שׁראוי להיות אצל אנשׁים הגונים – באה לכלל החלטה, ומתוך כך זכרה עוד הפעם את אורחתה.

– כמה שׁלא התאמצה להסתיר את רגשׁותיה האמתים, אך הדבר היה נכר למדי, כי מערכת מעוני ומצבי הדאיבו את נפשׁה ויעוררו בקרבה קנאה עזה!...

– אמנם, – הוסיפה לחשׁוב – בזאת אין גם פלא.  נתשׁה הלא כבירה ימים ממני לשׁלשׁ שׁנים, לפחות, ואני הקדמתי בכל זאת להנשא ממנה...  לה מלאו כבר עשרים ושׁשׁ שנה והיא – אמללה! – איננה יכלה גם לקות להנשא בקרוב...

בלב סוניה התעוררו עוד הפעם רגשׁות החמלה לגורל רעותה השׁוממה, ויחד עם אלה הזדעזעו בסתר נפשׁה מעין רגשׁות חרטה על איזה עול אשׁר עשתה...  היא ידעה היטב, כמה מדאיבים דבריה את נפשׁ רעותה, בכל זאת מצאה עונג מיוחד בענות הנפשׁ הזאת ובכנות זדון להרעימה הרבתה לדבר על מערכת מעונה, על הכלים החדשים, אשׁר נוספו בעת האחרונה, ועל חיי נשואיה, אשׁר תארה בצבעים ורדיים...

בנקודה הזאת נפסק מהלךְ מחשבותיה הקודם.  לפניה הסתמנה פתאם מחשׁבה חדשׁה אשׁר לא נעמה אמנם כלל, אך להסיח את הדעת ממנה אי אפשׁר היה...  היא לא יכלה עוד לכחד מנפשׁה את האמת, כי בדברה אל נתשה, על נעימותיהם של נשואיה, לא גלתה פרטים ידועים אשׁר אישׁ זולתה לא הרגישׁ עוד אמנם בהם, אך היא עצמה כבר טעמה את כל מרירותם..

– לא, אי-נעימות כאלה תקרינה אצל כל הזוגות – נסתה לנחם את עצמה – בכל אופן טובים חיים כאלה מחיי "עלמה זקנה"...  נתשׁה היתה בוחרת בשמחת לב גם בחיים כאלה, לוא רק היה הדבר תלוי בחפצה!...

אולם למרות כל ההוכחות ההגיוניות האלה, לא יכלה עוד סוניה למלט נפשׁה משׁפע זכרונות בלתי נעימים.  עוד היום למועד ארוחת הצהרים נפלה בינה ובין אישה קטטה קטנה.  דבר-מה הרגיזהו, כנראה, שׁם בבית-המסחר;  אך בה התעכר מבלי כל סבה נכוחה...

מצח בעלת-הבית הצעירה הועב יותר ויותר, ממעל לגבות עיניה נראו שׁני קמטים דקים:  היא שׁקעה כולה במחשׁבותיה.

*    *

*

כל עוד הרגישׁה נתשׁה את מבטי רעותה המלוים אותה, הוסיפה לצעוד הלאה בקומה זקופה וקלות עליזה, גם פניה הוסיפו להפיק צהלה ואי-דאגה;  אולם כמעט עברה את שׁער החצר ותרגישׁ את עצמה בלתי נראה לעין סוניה – באותו רגע שׁונתה כולה.  הליכתה נעשתה אטית, קומתה התכוצה קצת וראשׁה שׁח, גם מעל פניה נגוזו הצהלה המעושה ושחוק-הידידות המלאכותי.  מין רגשׁ כבד תקף אותה פתאם, רגשׁ מעיק ומדכא נפשׁ מאד, ובזכרה את דברי סוניה האחרונים בעת פרידתן, החליטה במרירות רגז:

– תחכה נא עד שׁאהיה מבקרת בּביתה לעתים תכופת!

גם הפעם, גם בּכל הפעמים הקודמות היתה הולכת רק אז, כאשׁר היה השׁממון גובר עליה בּביתה יותר מדי.  היא היתה משׁערת מראשׁ, כי הבּקור לא ימציא לה עונג רב, כי גם מעט הנועם אשׁר תמצא בהבּקור הזה, ירעל בּלי ספק ממרירות רבּה;  בכל זאת היו רגעים בעת שׁהישׁיבה הממושׁכה בּבּית נראה לה כבדה מנשוא והיא היתה מחלה לפרט במחשׁבתה את רעותיה הקודמות, אל מי מהן תלך להתבדר קצת...   תכונת החשׁבונות האלה לא היתה משׁעשׁעת נפש כלל ומסקנתם היתה מעציבה עוד הרבה יותר.  רעות רבות היו נזכרות, מבלי משׁים היו נזכרים גם הימים הראשׁונים ההם, בעוד שׁהיו כולן בנעוריהן אשׁה בבית אביה;  אך אחת אחרי אחת נשאו כולן לאנשׁים, מעט מעט רפה הקשׁר בינן ובין נתשׁה, משׁנה לשנה נצער מספר הרעות, אשר היתה מבקרת עוד לפעמים בביתן, גם הצעירות ברעותיה הקודמות הספיקו כבר להנשא – רק היא...

ראשׁה שׁח עוד יותר וקומתה התכוצה, עד שׁנראתה צוארה כקצרה וכתפיה – כמורמות מעט.  היא ידעה היטב, כי לפנים נחשׁבה בין העלמות היפות, ביחוד הצטינה בצחות עור פניה, אשׁר היה רענן וענוג, ובשׁפע שער ראשׁה, אשׁר היה מעורר קנאה בלב כל רעותיה;  אולם זה שנים אחדות לא יכלה לכחד עוד מנפשׁה את העובדה המעציבה, כי עור פניה הולך וכהה, הולך ונובל, שער ראשה הולךְ ונשר, ולשׁני קצות מפחה פיה למטה, במשקע הלחיים לשני עברי חטמה וממעל לגבות עיניה, מסתמנים יותר ויותר קמטים וכפלים.

– היפלא הדבר?!...  השׁנים מזקינות ויפי העלומים נובל, גם אם החיים טובים ונעימים הרבה יותר, ואף כי בחיים רעים ומרים כחייה!...

– האמנם חיים כאלה קרואים חיים?!

פעם בפעם, במשׁך שׁבועות רצופים היא אנוסה לשבת כלואה בבית, מפני שׁחסרים לה צרכי מלבושׁ שׁונים, וישיבת הכלא הזאת, השוממה למדי גם באופן היותר טוב, כבדה ומדכאה את הנפשׁ שׁבעתיים בתוך בית הוריה, המלא קדרות צרה ודאגה תמיד.   כל פנים עצובים שׁם, קודרים ונזעמים.  אביה מתאונן תמיד על סרסרותו, כי היגיעה מרובה בה ודאבון הלב מצוי, רק השכר מועט ובלתי נפרץ.  אמה נאנחה, כי תגרניות השׁוק והחנונים, אשׁר היא חיבת להם סכומים שׁונים, אינם מניחים לה לעבור את הרחוב, שׁני אחיה הקטנים בוכים פעם בפעם ומחליטים, כי לא יוכלו לראות את פני מלמדיהם, אם לא יותן להם "שכר למוד", ואחיה הגדול, העובד זה שׁנים אחדות בתור פקיד באחד מבתי-המסחר, ממרר לעתים קרובות את חיי כל בני הבית בתלונות רגז, כי שכר עבודותו נבלע בצרכי הבית והוא בעצמו חסר כל...

נתשׁה רגזה כולה לזכר הפרט האחרון.  יותר מכל מרר אחיה את חייה, כי התקוטט בה פעם בפעם, ביחוד בעת שנקנה לה דבר מה מצרכי תלבשׁתה...  גם היום למועד ארחת הצהרים היתה ביניהם קטטה:  הוא בקשׁ לה בלי ספק תואנות בשׁביל מגבעתה החדשׁה, והיא שמעה מפיו דברים מרים רבים, אשׁר הרתיחו מאד את דמה...  למען השׁקט מעט את רוחה הנגרשׁה, עלה פתאם על דעתה לבקר בבית סוניה, אשׁר לא היתה שׁם זה ימים רבים.

למה עשתה אולת כזאת?...  האם לא יכלה לשׁער מראשׁ, כי כן יהיה באחרונה!...

היא הבינה היטב, כי רק בכונת זדון, למען הרעימה ולמען עורר בה קנאה עזה הרבתה סוניה לדבר בפניה על אשׁרה בחיי נשואיה ותתפאר במערכת מעונה ובהחפצים השׁונים, שׁנקנו מקרוב – היא הבינה עוד גם זאת, כי למרות כל התאמצותה לאנוס את עצמה ולהתראות באותה שׁעה כצוהלה ושמחה, לא נעלם בכל זאת מצב נפשׁה האמתי מעיני סוניה, אשׁר גם היא מצדה לא יכלה להסתיר את צהלת נצחונה ושחוק לעגה...

לזכר שחוק הלעג הזה מלאה נפשׁ נתשׁה משטמה עזה אל רעותה.  מי יודע, אולי לא היתה באמת כל פניה זרה בלב סוניה, כאשׁר שׁאלה את פי אורחתה על מצב פרנסת אביה ואגב אורחא – גם על זאת, אולי מוצעים לפניה איזו שדוכים;  אולם נתשה ראתה באותות הידידות וההשׁתתפות האלה רק התחפשות מתעבה מצד השׁואלת גם חשדה אותה בתשׁוקת זדון "לחטט במקום הפצע".

– וכמה מתגאה הפתיה הזאת כל כך?! – עלה פתאם רעיון חדש על לבה – היא מדמה בנפשׁה, כנראה, כין אין אישׁ יודע עוד את הסוד, איך אשה מתיחס אליה באמת;  אולם הוא טועה מאד, אם היא חושבת כן!...

נתשׁה מצאה עונג מיוחד ברעיון הזה, ובמשׁך רגעים אחדים עוררה בזכרונה שׁמועות שׁונות, אשׁר הגיעו לאזניה בדבר יחסו של איש רעותה אל אשׁתו הצעירה;  אולם מעט מעט, מבלי הכר גם בעצמה, איך נהיתה זאת, נסכו מחשׁבותיה מהענין הפרטי הזה למשׁפטים אחרים, יותר כלליים.

– אמנם דעה מוטעה היא, – הסתמנה ברעיונה כעין מסקנה – מה שׁאחיותינו חושׁבות לאושׁר להנשא דוקא לאחד הצעירים ומבקשות את האושׁר הזה...  אשׁר מדומה זה איננו מתאמת בפועל תמיד...  ישׁ מצב, אשׁר למראית עין אולי אין לקנא בו, אך בעצם מהותו טוב ומאשׁר הוא הרבה יותר מהאחרים, המעוררים קנאה בזהרם החיצוני.

ההיתה זאת קפיצת רעיון בלי השׁתלשׁלות הגיונית, או היה קשׁר פנימי ידוע בין המסקנות הקודמות והמחשׁבה החדשׁה – אך נתשׁה נזכרה פתאם על דבר איזו הצעה, ורגשׁ מעין חרטה לאחר זמנה, חרטה על מעשה עשוי שׁאין להשיבו עוד תקפה כלה...

– הן לא ילדה קטנה אנכי עוד – נקוטה בנפשׁה – עת לי כבר לדעת את החיים ולבלי המשׁך אחרי תעתועי דמיון והבלי ילדות!

– בת עשרים ושׁבע שׁנה הנני, – הוסיפה להוכיח ולהכלים את עצמה – ועוד ראשׁי מלא הבלים ותעתועים, כאלו בת שׁבע-עשרה שׁנה הייתי היום!...

ובמדה שׁהלכה וקרבה אל בית הוריה, בה במדה גברו מוסר-כליותיה והכרת עותתה בקרב נפשׁה.

*       *

*

בחוץ שׁרר עוד אור כהה שׁל בין-ערבים, אך בבית פנימה היה כבר חצי אופל.  במעון הורי נתשׁה, בהחדר הגדול, אשׁר שׁמש בעתות יום שׁונות לתכליות שׁונות, היה למועד ההוא משׁתה תה.  מלבד אבי נתשׁה ואמה, ישׁב אל השׁלחן גם אורח, אך כולם החרישו ויהיו שקועים, כנראה, אישׁ אישׁ במחשׁבותיו ומערכי לבו.

– נפלאה היא בעיני, – חשׁב האורח, אשׁר היה מכיר וקרוב לבעלי הבית – מה מדמים האנשים האלה בנפשם?!...  הם שוכחים, כנראה, כי היא איננה עוד ילדה קטנה ובידם אין פרוטה...  מקרה אשר כזה איננו מזדמן בכל יום ואם יתחרטו, לאחר זמן, לא תועיל להם עוד החרטה...

הוא איננו שׁדכן אמנותי, כי יהיה נושא את נפשׁו, חלילה, רק אל שכר השׁדכנות – אגב אורחא, תסכן לו מאד, כמובן, משכרת צדדית נוספה כזאת! – אך עקר הדבר ישׁר בעיניו מאד...  אם סוחר אמיד ומכובד כרבי חיים ליב נאות לקחת לו נערה עניה בלי כל נדה, הלא היו צריכים הורי הנערה גם להיות שמחים על זאת מאד, ורק עקשׁות חסרה-טעם היתה זאת מצדם, כי לא קבלו את הצעתו הראשׁונה לפני שׁבועים;  אולם לפקפק גם הפעם, אחרי הצעתו החדשׁה, בשׁעה שחיים-ליב נכון לקבל על עצמו גם את כל ההוצאה של צרכי החתונה – פקפוק כזה הוא שׁגעון גמור, אולת שׁאין כמוה!...

– האין זאת אולת נוראה? – הוסיף לחשׁב – הם חושׁשׁים להשיא את בתם נגד רצונה לאלמן זקן, ואם תזקן בביתם ושערה ילבין בבתוליה – הייטב להם?...  היא לא תסכים לזאת?...  הלא זקנים וחכמים הם ממנה, ולטובת עצמה היא צריכה לשׁמוע להם ולבטל דעתה מפני דעתם!...

מהלך המחשׁבות הזה נפסק פתאם, כאשׁר נפתחה הדלת ונתשׁה הופיעה על סף החדר.  היא לא יכלה להבחין בחצי האופל את פני המסובים, אך כאשׁר קדמה האורח באחת המהתלות המצויות במקרים כאלה, הכירה תכף את הקול.

– האמנם?! – חלפה בלבה השׁערה כברק ומין רגשׁ מוזר, בלתי ברור גם לעצמה, סער בנפשׁה.

היא לא שׁהתה הרבה בהחדר הגדול ותעבור אל החדר הסמוך כדי להחליף את תלבשתה.  מהרה באה אחריה גם אמה, אשר החלה לדבר אמנם בלחשׁ – בין שׁני החדרים הפסיק רק פרגוד-קרשׁים דק ושׁפל מהתקרה – אך בחום נפשׁ רב והוכחה פנימית חזקה...

כחצי שׁעה עבר.  הבת היתה עסוקה בחלוף תלבשׁתה והאם דברה לחשׁ שׁפל ורפה עוד גם מלחשׁ אמה.

את דבריה בלי הפסק – וסוף סוף השׁמיעה גם נתשׁה פרזות אחדות בלחשׁ,

ובחדר הגדול כבר היה אור, כאשׁר שׁבה שׁמה האם ופניה צוהלים ונוגים כאחת.  "בשׁעה מוצלחת" הביעו שפתיה בתשׁובה על מבטי השאלה אשׁר כוננו אליה בעל הבית והאורח בצפית קצר רוח...

– בשׁעה מוצלחת!...  בשׁעה מוצלחת!

ושׁני הגברים תקעו יד אישׁ לרעהו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה