_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מאורע קטן

ישעיהו ברשדסקי

לתוכן הענינים

 

...  ובין המאורעות הרבים והשונים, שׁאירעו לי בחיי נדודי לפנים, היה מאורע אחד, שאין אני בעצמי מבין כלל, מדוע נקלט ככה בזכרוני ולא נשכח ברבות הימים, כמו שׁנשׁכח רובם הגדול של המאורעות האחרים.

אנכי התגוררתי אז בעיר הפלך הדרומית נ'.  מפני שלא היה לי מעון קבוע, נהגתי לקבל את מכתבי, "פוסט ריסטנט", ואחרי שלא היתה לי כל עבודה, הייתי הולך יום יום אל לשכת הפוסטה לשׁאל, אם נתקבל בשבילי איזה מכתב.

מי יודע, אולי היו הפקידים נחפזים ביותר, לו היו יודעים, מה רב קוצר רוחם של המחכים ומה כבדה אותה השׁעה, שׁהנפשׁ מקולעת בה מתוחלת לאפס-תוחלת.  אולם הפקידים לא היו חשים, כנראה, את אשר תרגישׁ נפשׁ המחכים, ועל כן היו עושים את מעשיהם במתינותם הרגילה, עד שהיה מגיע התור שׁל הדורשׁים למכתבים.

ואני, אשׁר הרגשׁתי בעצמי בקושׁי החכוי אף טעמתי כפעם בפעם את מרירותה של התוחלת הנכזבה, כשׁהיה הפקיד מודיע סוף סוף בקצרה:  אין  – אני הבינותי היטב לנפש עוד אחדים מן המחכים לשוא.  בין אלה נמשכו עיני ביחוד על עלמה אחת, אשׁר היתה באה גם היא כמעט יום יום לדרוש למכתב, ובכל פעם היתה הולכת ריקם.

פני העלמה ההיא לא היו מסוגלים כלל למשוך עליהם את עיני הרואים.  גם אותי עוררו רק עיניה להתבונן בה, כי עשו עלי העינים ההן רושם מוזר בכל פעם שׁקרה לי להביט בהן.  על פי רוב היו העינים ההן מסבכות בעפעפיהן העבות ונטויות למטה, כאלו התבוששׁה העלמה במצבה שאינו מתאים לה;  אולם כשׁהיה פקיד הפוסטה מתחיל לסדר את המכתבים, מיד היו עיני העלמה נפנות לעבר ההוא ובמבטיהן היה הרבה, הרבה מזה, שהלשׁון איננה יכולה להביע.  שׁהדבור איננו יכול לסמן, ורק הנפש מרגישׁה אותו היטב, והלב מתכּוץ לזכרו מבלי משים...

מי יודע, אולי היתה נפשי מוכשׁרה ביותר להבין צרת נפשׁ זולתה.  מפני שגם תקותי היתה נכזבה יום יום.  אולם פעם אחת, זוֹכר אני, זכיתי לראות מכתב מושט אלי מבעד לשבכה, ואז – למה אכחד את האמת?  – שכחתי עד ארגיעה, מרוב שמחתי הפרטית, את האחרים...  כן הוא, עד ארגיעה שכחתי;  אולם אחרי רגע קטן הרגשׁתי כעין עקיצה חזקה בלבי ועיני נפנו בלי רצוני לעבר העלמה ההיא.

עינינו נפגשו באותו רגע:  היא הביטה אלי בקנאה;  אך הקנאה הזאת לא פגעה בי כלל:  בה לא היו רוע לב וצרות-עין באשרם שׁל אחרים, ורק צער רב היה בה, ענות נפש דואבת מאד...

ואני, הנראה בעיניה כמאושר מאד, באמת לא הייתי מאושׁר כל כך ברגע ההוא.  אמנם נתקבל המכתב המקוה, ואולם תכנו לא היה משמח לב כלל:  ידידי הטוב, אשׁר פניתי אליו בצר לי – הידיד הטוב ההוא, אשר בעת שׁלותי לפנים לא היה חס על כסף בחברתי ובערב אחד של משׁתה והוללות היה מפזר יותר ממה שׁדרשׁתי עתה ממנו בתור גמילות-חסד – הידיד הטוב והנאמן הזה לא מצא כל יכולת לעמוד לי בשעת דחקי ולמלא את שׁאלתי הקטנה.

כן, נסיון-חיים מר היה זה;  אך אני לא חשבתי עוד בו, ואשים לבי יותר אל העלמה, אשר הלכה לה בינתיים:  הגם היא מחכה למכתבו של ידיד טוב ונאמן?...   הגם "ידידה" נחשׁב באלה, שׁהמרחק מועיל לצנן את חום ידידותם?...

שקוע במחשׁבותי יצאתי מבית הפוסטה ועל סף הבית עמדתי רגעים אחדים ואמלך בלבי:  אנה אלך?...  לנוע ברחובות כחום יום הקיץ הבוער, הדבר הזה לא היה נעים ביותר, אך לא נעים מזה היה לי לשוב למעוני:  שם היה לפני רק מעשה אחד:  לקחת את אדרתי ולתת אותה בעבוט, והמעשה הזה לא היה נחמד כל כך, שׁאהיה נחפז לעשותו...  סוף סוף החלטתי ואכין פעמי אל הגן הקרוב.  שם היו משׁעולים אחדים מסכּכים מלמעלה בענפי עצים עבתים, ובמשעולים האלה הייתי מהלך לי, הולך ונע בלי כל מטרה.

– האמנם היא זאת?  – שאלתי פתאם את נפשׁי, בעברי על אחד הספסלים, ואתבונן אל העלמה, היושבת על הספסל וראשׁה מוטה ומוסב למחצה אל מסעדו.  את פני היושבת לא יכולתי לראות ברגע הראשון, כי היו מסותרים תחת המטפחת הלבנה, אשׁר החזיקה היושׁבת בידיה:  אך כאשר קרבתי יותר, התעוררה העלמה פתאם לקול צעדי, הרימה את ראשה ותסֵר את המטפחת מעל פניה.

כן, היא היתה באמת לפני!  בעיניה נראה עוד נגה לח, לחייה חטובות במקומות שונים ושפתה התחתונה וסנטרה הזדעזעו לרגעים.  ברגע הראשון לא הכירתני, כפי הנראה, אך אחר רגע האדימו פתאם פניה:  היא נכלמה מאד.  במבוכה רבה קפצה ממוֹשבה ותסוב בחפזון לעבר אחר.

אני צנחתי על הספסל אשר ישׁבה עליו העלמה זה מעט, ואבט אחרי ההולכת וארא אותה חולפת בין העצים, עוברת דרך השער ונוטה לימין.  משם והלאה לא נראתה עוד לעיני, אך אני לא חדלתי עוד מהגות בה אם כי לא ידעתי על אדותיה כל מאומה;  רק על פי סמנים שונים, שׁהתבוננתי בהם בעת פגישׁותינו, יכולתי לשׁער, כי תופרת עומדת ברשות עצמה היא ושׁנותיה כעשרים וחמשׁ, או גם מעט יותר...

*             *

*

...  מה זאת?.  האמנם היא לפני – והיא באמת תופרת, יתומה מאב ויושבת עם אמה הזקנה ועם שׁתי אחיותיה הקטנות?...  אבל באיזה אופן התודעתי אליה ואיך נסתבכו הדברים, כי היא מספרת לי את כל אלה, שכפי הנראה, אין גם אמה יודעת אותם?....

אולם את כֹל הפליאות האלה הרגשתי רק ברגע הראשׁון;  אחר רגע לא חשבתי עוד בדבר הזה כלל:  כל מחשׁבותי היו מרכּזות בעצם הספור.

ובספור לא היה כל חדוש, כל ענין מיוחד ויוצא מן הכלל:  הכל היה פשוט, באופן טבעי ורגיל מאד...

הוא היה מעיר רחוקה, אך פה עבד בצבא.  אליה התודע במקרה.  הם נפגשו פעמים אחדות בבית ידידתה, פעמים אחדות הלך לשׁלחה בערב עד מעונה, ולבקרה בביתה החל רק בשנה האחרונה...  בקוריו נעשו תכופים יותר ויותר, סבובו משׁך עליו עין אחרים, רבים שׁערו וברמזים שונים השׁמיעו את השׁערתם, כי כבר הוחלט דבר מה – אך בינם לבין עצמם לא נאמר עוד באמת כל דבר ברור...

והחודש האחרון לעבודתו בצבא הגיע...  הערב ההוא היה מלא נגה ירח וקסם שירה נפלא...  אז גלה את לבו, בקש, נשבע...  אז לא רק הבינה, אך שמעה מפורשׁ את הדברים, אשׁר עשוה למאושׁרה במאושרות – היא ידעה ברור, כי לא רק אוהבת, אך גם אהובה היא!...

זמן עבודתו בצבא נשלם והפרידה היתה מוכרחת:  על פי החוק מחויב הוא לנסוע לעיר מולדתו, לקבל שם את תעודת חפשׁתו – משם יכתוב אליה במהרה ויודיע את יום שׁובו...

עד היום ההוא לא ידע איש מאומה מכל אשר נדברו, גם בביתה לא ידע איש, כי מקבלת היא ממנו מכתבים...

ויום יום היא הולכת אל בית-הפוסטה, יום יום מתחדשת תקותה ויום יום תוחלתה נכזבה. 

מה זה היה לו?...  האמנם??           

ואני מתדעזע פתאם כולי, מרים ראשי, מביט על סביבותי במבוכה ואינני מכיר את מקומי:  איה אני ומה אתי?...

אחרי רגע התבוננתי, כי ראשי מגולה ומגבעתי מתגוללת לרגלי על האדמה. 

כן הוא, אנכי נרדמתי מעט לפני כן!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה