_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נודע הדבר

ישעיהו ברשדסקי

לתוכן הענינים

 

בעגלות המחלקה השלישית היה הדחק גדול, כרגיל בהימים שלפני החג, והנוסע אשׁר בא בתחנת ב. אל אחת העגלות המלאות האלה, עמד רגע קטן בפתח ועל פניו נכרו אותות מבוכה ואי-רצון.  בידו האחת היתה קופסת-מגבעתו, בשנות – חבילה מאורכה, חבושה בשמיכת-צמר, ומאחוריו נראו פני סבל, עמוס שק מסע כבד וחבילה שׁניה, צרורה ברצועות עור.

– הנה אדוני עצמו רואה – נשׁמע קול הסבל – העגלות כלן מלאות מפה לפה, אין רוח גם באחת מהן...  אין ברירה, צריך למצוא מקום פה...

ולמרות חצי-האופל אשׁר בעגלה, גם למרות המון החבילות השׁונות וגבות האנשׁים, אשׁר סככו בעד האור המעט, העיף הסבל עינו המנוסה בכל פנות העגלה וימצא מקום פנוי קצת על אחד הדפים העליונים.  בתנועה רגילה הרים את שק-המסע ממעל לראשׁו ובמהירות דחק את משאו בין החבילות האחרות.  ברגע אחד הונחה גם החבילה אשׁר בידו באחד המקומות.

– פה ספסל לארבעה – פנה אל הנוסע – והיושׁבים רק שׁלשה...  יואיל נא האדון לקחת לו מקום בזה.

נכר היה הדבר, כי הנוסע איננו שמח ביותר על זאת, שׁיצטרך להדחק במקום צר כזה;  אולם, באין ברירה, היה אנוס למלא אחר עצת הסבל...  היושׁבים על הספסל מקודם נסו אמנם להשמיע מחאתם נגד השׁכן החדשׁ, הבא להצר מקומם, בטענם את הטענה הרגילה: „עוד אחד החזיק כבר במקום וינח חפציו לעד על חזקתו“;  אך הנוסע החדשׁ לא שם לבו לזאת וישב על מקומו.

– מארת אלהים היא – נאמו שפתיו חרשׁ – בלילה העבר לא מצאתי מקום בעגלה להרדם מעט;  וגם הלילה אשבע נדודים!...

את אשׁר הרגישׁ הנוסע – יחוש רק מי אשׁר נסע בענוי הזה:  לנסוע שׁני ימים ושׁני לילות במחלקה השלישׁית, מבלי מצוא יכלת להשׁתרע על הספסל אף מעט.  בכל האברים מרגישׁ כובד נורא, הראש נוטה באפס כח הצידה וכל החושׁים נלאים וקהים עד מאד...  המוח והדמיון כאלו מסתלקים מכל עבודה;  רק  רעיון אחד ממלא את כל הנפשׁ, מרגשׁ בכל החושׁים:  מתי יבוא הקץ?...

– עוד שׁבע שׁעות בעגלת הקיטור, אחרי כן...

והנוסע הסיח את דעתו בחזקה ממה שׁיבוא אחרי כן: הרעיון, כמה עוד עליו להענות בעגלת-הסוסים, אחרי הגיעו עד התחנה האחרונה במסלת-הברזל, הרעיון הזה היה כבד לו מנשוא.

בינתים משׁ המסע ממקומו, ואחרי מדחפות ושׁריקות אחדות במשך הרגעים הראשׁונים, החלה התנועה השׁוה והמדודה בלוית משק-אופנים והזדעזעות-עגלות.  התנועה הזאת והקולות האלה, ההולכים ונמשׁכים בלי הפסק ובלי חליפות, השׁפיעו על הנוסעים נטיה לשׁינה:  מאושרים אחדים מצאו להם גם מקום לשׁכוב מקופלים, הודות לשׁכניהם הטובים, אשׁר פנו להם חצי הספסל לרחבו; יתר הנוסעים, אשׁר לא זכו לרוחה כזאת, בקשׁו להם, לפחות, מסעד-מה מפנים, מאחור, או לצדדים ובמצב כזה נסו להרדם מעט...

הנוסע החדשׁ עשה גם הוא כמעשה האחרים:  הוא סמך את זרועותיו על ברכיו וישׁען בראשׁו על כפות ידיו ויעצום את עיניו...  עד מהרה תקפתהו חצי-תרדמה, חושׁיו כמעט שׁבתו כלה, והמעשים הנעשים מסביב לו חדלו להתרשׁם בו באופן ברור;  אולם למרות כל אלה הרגישׁ היטב בתנועת המסע, הרץ במהירות הלאה הלאה, ואם כי היו כל אבריו כרעוצים ומדכאים, הרגישׁ בנפשׁו מעין עונג מיוחד:  שׁם מאחריו, הרחק הרחק מזה נשׁאר הכל;  לפניו:  עיר מולדתו, ביתו אשׁתו ובניו.

ובכל פעם אשׁר נעצר המסע באחת התחנות, היה הנוסע מתעורר ומונה ברעיונותיו מספר התחנות אשׁר עליו לעבור עוד:

­– לא הרבה עוד, עוד מעט, עוד רק אחת...

*                           *

*

מכונת הקיטור השׁמיעה כבר את שׁריקתה הממושכה לאות קרבת התחנה, והקונדוקטור לקח מיד הנוסע את כרטיסו.

– יהי שׁם ה' מבורך! – קרא האחרון בקומו ממקום-מושׁבו ויתמתח, למען חלץ את עצמותיו הנדכאות.  אחר כן נגשׁ אל החלון וימח את הזיעה מעל הזכוכית ויבט אל חשׁכת הלילה. בתוך החשׁכה נראו פה ושׁם פנסים בעלי צבעים שׁונים, גם בבואות בלתי-ברורות של בנינים.  המסע עצר יותר ויותר את תנועתו, ובהנדף האד המיותר, נשׁמע כעין משׁק רתיחה.  אחרי רגע הרגשׁה דחיפה חזקה, כי נעתקה העגלה משביל-הפסים הקודים אל שׁביל חדשׁ.

התחנה ז., אשׁר קרב אליה המסע, לא היתה מהגדולות ביותר, והנוסע הזה היה היחידי, אשׁר עזב פה את המסע.  בית-הנתיבות הצר והאפל היה שׁמם, ורק בפנה הקיצונה, סמוך לפתח, נראו אנשׁים אחדים, לבושׁים בגדי אכרים ושׁוטים תקועים להם באזוריהם.  הנוסע קרב אל האנשׁים האלה, אך בחשׁכה לא יכול להכיר פניהם.

– אה, רבי אהרן-שׁלום! – נשׁמע לאזנו פתאם קול מודע, ותמונה כהה כמו נעתקה מהקיר ותלך הלוך וקרוב אליו.

– אלי'נקה?... קרא – הלא?...

– האם לא הכירני עוד רבי אהרן-שׁלום?... שׁלום עליכם!... סוף סוף בא, ובני-ביתו כבר העידו בי עד עשר פעמים:  ראה, אלי'נקה, הבא הפעם את אבינו!...

– ומה שׁלומם? – קרא רבי אהרן-שׁלום בהתעוררות-חדוה גלויה – מתי ראית אותם?

– חיימ'קה ושׁפר'לה היו בביתי כחצי שׁעה לפני נסעי הנה...

והעגלון הוסיף להשׁיב על שׁאלות הנוסע בפרטות יתרה אשר העידה בו, כי חפץ הוא להשביע רצון את השואל.  ובינתים נאספו חפצי הנוסע אל העגלה, אשר עמדה מאחורי בית-הנתיבות, והעגלון הראה לו עוד הפעם אותות-שרות, בנערו היטב את התבן למושב הנוסע וברפדו ממעל שמיכת-צמר עבה.

– בשם ה', נהג!  – פקד רבי אהרן-שׁלום, אחרי שהשתרע ברוחה בהעגלה ויתעטף היטב באדרתו.  הוא לא טעם זה ימים רבים הרחבת-הנפשׁ כזו, שׁהרגיש פתאם הפעם.  הכבוד המיוחד, אשׁר נהג בו אלי'נקה העגלון, העיר בקרבו מחדשׁ את ההכרה הנעימה, הכרת-ערך-עצמו בתור בעל בית חשׁוב ומכובד.

– פה, ברוך-השׁם, הכל מכירים אותי, יודעים מי אני ומבינים את ערכי;  לא כן שם...

אולם במקום הזה הפסיק רבי אהרן-שׁלום את מחשׁבותיו... במלת „שׁם“ היו אחוזים זכרונות פרטיים רבים, אשר לא נכסף כלל לעוררם הפעם, בהיותם עלולים רק לחבל את צהלת-רוחו ולהשׁבית את הרחבת-הנפשׁ אשׁר החל זה מעל להרגיש...

– פה אין אישׁ יודע דבר – בא בלבו רעיון אחר, אשׁר היה לנוחם ומרגוע לנפשׁו – לו פשׁטה שמועה קלה שׁבקלות, כי עתה נכר היה זה מתוך דברי אלי'נקה ויחסו אליו...  אכן אין אישׁ יודע פה דבר!

החלטתו זאת הרגיעתהו, כי הרגיש לאות גופנית ורוחנית כאחת וישׁאף יותר מכל למנוחה.  הוא התעצל גם לחשׁוב מחשבות הרבה, ויתכנס כלו באדרתו ויעצום את עיניו.  ברבע-השׁעה הראשׁון הפריעוהו טלטלות-העגלה החזקות, כי היתה הדרך במקום ההוא מקולקלה מאד;  אולם עד מהרה אחזה העגלה דרך ישׁרה וסלולה, אשׁר נראתה כמרפדה בבוץ רך, והתנועה השׁוה והקצובה נסכה עליו תרדמה.  בדמיונו הצטירו מחזות נעימים, מחזות הראיון הקרוב עם הנפשׁות האהובות המצפות גם הן לבואו בקוצר-רוח...

*                           *

*

רבי אהרן-שׁלום התעורר זה עתה משׁנתו, אך לא פקח עוד את עיניו.  מעבר לחיץ-הקרשׁים, המבדיל בין חדר-המטות וחדר-האוכל, הגיעה לאזניו באותו רגע גניחה צרודה וממושׁכה.  זה היה קול שׁעון-הקיר, המתעתד להשׁמיע את השׁעה, והוא התכון למנות את מספר הקולות.

– שׁמונה! – החליט, אחרי חכותו רגע וקול חדשׁ לא נשמע עוד – אכן אחרתי לישׁן היום!

ובכל זאת לא נחפז לקום וללבושׁ את בגדיו, וגם כאשׁר התעורר אחרי רגעים מעטים לקום, עשה את מעשהו במתינות, ונכר היה בו,  כי מוחו עסוק באותה-שׁעה בענין אחר...

המחשׁבה הראשׁונה, אשר התעוררה בקרבו ברגע הקיצו, היתה אותה המחשׁבה הנעימה, אשׁר היתה מתעוררת וחוזרת ומתעוררת בנפשו פעם בפעם בשׁלשׁת הימים האחרונים – המחשבה הנעימה, כי בעירו הוא, בביתו, בחוג בניו...  נפשׁו לא שבעה עוד מנעם הרגש הזה, אשׁר נמנע ממנו במשׁך ימים רבים, ועל כן גם התענג עליו מאד ויעוררהו פעם בפעם.  הענג הזה גדל עוד יותר, כאשׁר התבונן אל התנועה הזהירה, אשׁר מעבר לחיץ-הקרשׁים, בחדר הסמוך.

– הם מדמים, כי הנני ישׁן עוד – חשׁב בלבו ובת-צחוק מלאה רצון חלפה על שפתיו – הם צועדים בזהירות, מדברים בלחשׁ, כדי שׁלא להעירני.

והרעיון הזה גרר אחריו רעיונות אחרים.  רגע אחד חשׁב בגאות-הורים על יקר ערך בניו, העולים כלם על בני גילם;  אחר נסבו מחשׁבותיו על כל אחד ואחד מהם בפרט.

– מה גדלה שׁפר'לה, אל תשׁלוט בה עין רעה...  בבואי לא הכרתיה כמעט...  עוד מעט ועברה את אחותה הבכירה – זלטקה!...

– וזלטקה אמנם בת-חיל היא!... הן לא כימים הראשׁונים הימים האלה:  עתה דבר כזה טוב והגון מאד...

הוא החל להעביר בזכרונו את הפרטים, אשׁר שׁמע מפי אשתו בדבר היחס שבין זלטקה בתם ובין שמואל-נתן בן אריה הסוחר בעורות.

– בלעדי היחס הזה היה חתן כמוהו דורשׁ, לפחות, שׁמונה מאות רובל, והאם לא הצלחה מיוחדת היא, כי אפשׁר להסתפק עתה בארבע מאות?

– ארבע מאות...  ארבע מאות...  – נשׁננה המספר הזה ברעיונו פעמים אחדות באופן מיכני ובלי דעת נפשׁ נטו מחשׁבותיו לעבר אחר.  באותו רגע העיב צל קודר את פניו, אשׁר היו צוהלים ומאירים זה מעט, ועל מצחו ממעל לגבות עיניו נגלו קמטים דקים ועמוקים.  אלה הפרטים הבלתי נעימים, אשׁר התאמץ כל כך להסיח את דעתו מהם, התעוררו פתאם בזכרונו למרות חפצו, ולמרות חפצו נצבה לפניו השׁאלה המרגיזה:

– אם עד כה לא נודע אמנם עוד הדבר, אך מי יערבהו להבא, כי לא יודע?

– מה ישמח אז אריה הסוחר בעורות!...  בעיניו הלא רע מאד המעשה, כי שׁמואל-נתן בנו נכון לקחת את זלטקה כמעט בלי נדה – האם לא ישיש, כי ימצא לו תואנה לבטל את הדבר?...

ובדמיונו הוסיפו להצטיר עוד תוצאות מעציבות הרבה, העתידות לבוא בהודע הדבר ההוא, אשׁר הוא עמל כל כך להסתיר.  הן גם אשׁתו ובניו אינם יודעים את האמת, כי בערמומיות ואמתלאות שׁונות עלה בידו להשׁלות את נפשׁם – האם לא יגדלו בשביל זאת דאבון-לבם ויאושׁם שׁבעתים, כאשר תודע להם טעותם המרה?!...

– טעות מרה...  טעות מרה... – דובבו שׂפתיו פעמים אחדות, ושחוק-רגז מר נראה עליהן.  הוא זכר באותו הרגע את ההצעה, אשׁר הוצעה לפניו פעמים אחדות במכתבים, ומאז בואו – עוד פעמים הרבה בעל-פה.  הם מתפלאים ואינם יכולים להבין, מדוע איננו מאשׁר גם הוא את העצה הטובה הזאת, לקחת את חיימ'קה אתו אל עיר-מגוריו?...  יותר מכל מתרעם על המאון הזה חיימ'קה בעצמו.  לו מלאו כבר שׁשׁ עשׂרה שׁנה, כבר באה העת לדאוג לאחריתו, ודבר כזה אפשר רק בעיר גדולה.

את כל זאת מבין גם הוא, מבין אולי עוד יותר מהם;  אולם הם יודעים רק אחת, והוא יודע עוד אחרת.

וזאת ה„אחרת“ נקרה עתה בלי-חשך במוחו, הגדילה את קדרות-פניו והעמיקה את קמטי-מצחו.  מצב-נפשׁו זה חלף רק אז, כאשׁר כלה ללבושׁ את בגדיו ויצא אל חדר-האוכל...  שׁם על שלחן הארוך, (המכוסה במחצלת כפולה ועליה מפת-בד לבנה) רתח מיחם-נחשׁת ממורט, ועד יעלה מכד-חרש המלאה חלב רותח, ומתוך האד נשׁקפו לו פנים עליזים ושמחים, נשׁמעו ברכות-בקר, הערוכות אליו באהבה וחדוה, אחר – פטפוט ילדים עלז וצוהל, בלי כל דאגה ובלי כל רגז ועצב...  עקת-הנפשׁ הקודמת הוסרה כמו ביד-קוסם נעלמה, רגשׁות הרגז והדאגה נדפו ברגע אחד, ומקומם לקחה עוד הפעם הרחבת-הנפשׁ שׁל אב אוהב הנמצא בחוג בני-ביתו הנאהבים והנעימים.

ה„מנין“ השלישי והאחרון בבית-המדרש הלבן כבר השׁלים את התפלה.  מספר המתפללים בכלל היה מעט מאד, אך המעטים האלה לא היו כנראה, טרודים יותר מדי בעסקים, כי כבר הגיעה סוף השׁעה האחת-עשרה, והם לא נחפזו בכל זאת לעזוב את בית-המדרשׁ.  פה ושם עמדו זוגות וחבורות שׁל משוחחים, אך מעט מעט נסחפו הזוגות והחבורוֹת הנפרדות על החבורה הגדולה האחת, אשׁר במרכזה היה רבי אהרן-שׁלום.

הוא היה נחשׁב גם לפנים ב„חכמי העיר“ ושיחותיו בבית-המדרש אחרי התפלה היו מושׁכות אליו תמיד קהל גדול;  אולם הפעם, בשובו מ„המקומות הרחוקים“, אחרי שׁבתו שׁם כשנתים ימים – גדל עוד ערך ספוריו ודבריו בעיני בני-עירו.  פה היתה תאוה לדעת מה נעשה ב„עולם הגדול“, תקוה לשׁמוע חדשׁות מלאות ענין – ושתי אלה מלא רבי אהרן-שׁלום באופן היותר טוב, בהיותו גם הוא, כנראה, מוצא עונג רב בזה, שׁעיני הכל נשואות אליו והכל מצאים לדבריו.

השׁומעים נמשׁכו כל כך אחר שיחתו, עד שׁרבים מהם נלוו עמו גם בצאתו מבית-המדרשׁ.  לוית-הכבוד הזאת הרהיבה מאד את אהבת עצמו, ושבע גאון ועונג צעד לאטו בתוך חבורת שׁומעיו, אשר לווהו כמעט עד פתח ביתו.

והרגשׁות האלה מלאו עוד את כל נפשׁו בצעדו על סף הבית;  אולם מעוף עין אחד בפני היושׁבים בחדר-האוכל די היה להסיר פתאם מעליו את צהלת-רוחו, זעקת-נפשׁ בלתי מוגבלת, כעין נבואת לב מרה, תקפתהו כלו...  מלבד בני הבית,  נמצאה בחדר גם חוה-גרונה, אחות אריה הסוחר בעורות.  רבי אהרן-שׁלום לא הרגישׁ מעולם חבה יתרה להאשה הזאת, אשר אהבה „לשלח לשונה“ בכל, ללכת רכיל ולהפיץ דבות נתעבות – וכל זאת בחסידות שׁל צביעות, בהתחפשות מגונה, כאלו היא עצמה מסתלקת מ„לשון רעה“, ועל כן היא באה רק לגלות צערה על מה שאחרים – „לא תיבש לשונם“ – מדברים כזאת וכזאת... את מנהגה זה ידע רבי אהרן-שׁלום היטב, ובהתבוננו הפעם, כי בבואו החרישׁה פתאום ותתכוץ כלה בהעמידה פנים שׁל יראת שמים, כאלו היא קובלת על „רעת בני אדם הרבה“ – בהתבוננו אל זאת לא היה כל ספק בעיניו, כי „הנחשׁ הארסי“ הזה כבר הספיק לשׁלוח את רעלו...

באותו הרגע נמשׁכו עיניו אל פני אשׁתו ובניו.  הם ישבו מחרישׁים, נבוכים ומדוכאים מאד, ולו נדמה, כאלו הם נמנעים בכונה מהבט ישׁר אל פניו...  הוא מאן עוד להאמין, כי אמנם בא הדבר, אשׁר ירא מפניו כל כך, וינס להשׁלות את נפשׁו בתקוה, כי חוה-גרונה איננה יודעת, איננה יכולה לדעת דבר כזה;  אולם התקוה הרפה הזאת חלפה מהרה, כמעט עזבה חוה-גרונה את הבית והוא נשׁאר לבדו עם אשׁתו ובניו.

*                           *

*

רבי אהרן-שׁלום לא הרגישׁ בעצמו, איך עבר את הרחוב, אשר שׁם ביתו, את רחוב האכרים, את ככר המרעה ואת כל הגדר שׁל בית-הקברות.  הוא עזב את ביתו, כי לא יכול לשבת שם, לא יכול נשא את כל הנעשׂה לעיניו...  למען השׁלות את נפשׁ בני ביתו – למרות כל אלה הרגישׁ היטב, כי פליאות רבות נשׁארות בהכרח בלתי מתורצות, ואם גם הפליאות האלה לא עוררו עד כה חשׁד ביותר, בכל זאת מספיקות הן עתה לאשׁר בכל תוקף את השׁמועה החדשה...  הוא לא נסה גם להתכחשׁ, אך מראה היאושׁ הקודר הזה כבד לו מנשוא.  שׁם אחרי הקיר היתה זלטקה מוטלת על מטתה, חובשׁת פניה בכר ובוכה, ליד השלחן היו חיימ'קה ושפר'לה יושבים נדהמים ומשפילים מבטיהם לארץ, כאלו הם אשׁמים בכל הנעשה, ושם היתה אשׁתו נודדת כצל, מכוצה ומדכאה, כלה כתוכחה בלי דברים...  הוא לא נתן לעצמו חשׁבון ברור על זאת, אך בצאתו מביתו לא פנה לעבר מרכז העיר, כי אם כונן צעדיו בלי כונה מיוחדת, אל העבר האחר.

מחשׁבות ברורות ומסוימות לא היו במוחו, הוא הרגישׁ רק עקה נוראה ודכדוך-נפשׁ גמור. מעבר לבית-הקברות היו בורות שׁל חול וחמר, רבם כעין כוכים מארכים ומקורים מלמעלה.  הוא נעצר מבלי משים ויתבונן אל הבורות האלה, ומבלי משים עלה על לבו זכר עזריאל הקברן, אשׁר היה מוביל גם חול וחמר לבני העיר, ובאחד הימים, לפני שׁלשׁ שנים, ירד לחפור עפר באחד הכוכים האלה, וגושׁ-אדמה גדול נעתק מלמעלה ויכס עליו...

הוא הזדעזע פתאם.  כברק חלפהו דמיון ברור:  לו נקבר הוא עצמו תחת גושׁ-אדמה כזה...  אולם רק רגע ארך הדמיון הזה;  ברגע השׁני כבר שׁבו מחשבותיו עוד הפעם אל עזריאל הקברן.

  הכל בשׁביל הפרנסה – חשׁב, ותוגה חרישית מלאה את נפשׁו – בשׁביל הפרנסה... בשׁביל הפרנסה...

הוא שׁנה וחזר ושׁנה את המלים האלה פעמים רבות בלי הכרה ברורה.  הן פעלו עליו באופן מוזר, כאלו המתיקו במדה ידועה איזו מרירות טמירה או הרגיעו איזה כאב פנימי עמוק...  הוא לא הרגישׁ כלל בזאת, איך נעתקו מחשׁבותיו מעט מעט מעזריאל הקברן ותעברנה אל עצמו.  בהמחשׁבות האלה התערבו זכרונות שׁונים, אשר לא היו אחוזים כלל זה בזה בסדר הזמנים או משׁתלשׁלים זה מזה בקשר הגיוני;  הם היו מקוטעים ברובם, מקדמים ומאוחרים ומעורבים יחדו בלי כל סדר וערך.  פה חלפו פרטים, אשׁר היו לפני ימים ושׁבועות אחדים, לפני שׁנים אחדות ולפני עשרות שנים, פרטים הנשׁכחים למחצה ופרטים המרגשׁים עוד היטב בכל תקף רשׁמיהם...

ופרט אחד מאלה עולה בזכרונו ומתיצב לפניו בבהירות יתרה.  נדמה לו כאלו עתה, באותה השׁעה עצמה היה הדבר... נדמה לו, כאלו הוא רואה עתה את הרחוב ההומה, את בתי-האבן הגבוהים ואת החניות ובתי-המסחר המלאים עושׁר ושׁאון חיים עליזים – את כל הכבודה ההיא, אשׁר הבליטה עוד יותר את עני עצמו ומחסורו הנורא, בהיותו נודד חצי רעב ומשׁולל תקוה ברחובות העיר הנכריה...  והנה הזקן ההוא הולך לעמתו, ופניו מפיקים נדיבות וחמלה, והוא מביט אליו בתחנונים...

הוא הזדעזע וידו הונפה בלי רצון לעבר פניו, כאלו אמר להבריח מעליהם זבוב טורד.

... אז פשׁט ידו בפעם הראשׁונה; הנסיון הראשון נעשה מאונס, ברגע יאושׁ מר.  בקולו נשׁמעו דמעות, ידו רעדה, ראשו בער וגופו התפלץ כאחוז-קדחת.  – אבל אחרי כן...  בעת הראשׁונה, לפחות, לא השׁתמשׁ בערמה, כי לא היה לו צורך להתחפש: מראהו היה מעורר חמלה למדי גם בלי זאת.  רק מעט מעט, במדה שׁהסכין עם מצבו החדשׁ, בה במדה הרגישׁ יותר ויותר הצורך להתחפש, להתראות כבלתי רגיל, כאישׁ שׁלא נסה מעודו בזאת;  אף כי באמת כבר היה רגיל ומנוסה באומנותו, וכמעט חדל מהרגישׁ בנולותה וכעורה, רק דאגה אחת היתה מרגזת אותו...

הוא לחץ פתאם את ראשׁו בשׁתי ידיו. כל מרירות הזכרונות הקודמים היתה כאין לעומת היאושׁ הנורא, אשׁר תקפהו באותו רגע לזכר ההוה...  הוא לא יכול גם להתנחם בתקוה, כי השׁמועה הרעה לא תעבור מגבול ביתו והלאה;  הוא היה בטוח, כי עוד באותו הבקר תפיץ חוה-גרונה את השׁמועה בכל העיר, ומי יודע, אולי לעת כזאת כבר עומדות חבורות חבורות ונדונות בהחדשׁה המוזרה הזאת?!...

רבי אהרן-שׁלום הרגישׁ, כי ראשו כבד עליו ורגליו רפו מאד.  ברב עמל קרב עד קצה גדר בית הקברות וישׁען עליו באפס-כח.  נראה היה כאלו קפא כלו במצב הזה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה