_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ביילה המשוגעת

ישעיהו ברשדסקי

לתוכן הענינים

 

–...  כן היא, יודעת אני את בני הדור החדש, כי לועגים הם לכל ואינם מאמינים בכל מה שהאמינו לפנים: אך המעשה הזה נהיה לעינינו ואין איש יכל להכחישו!... 

בהקדמה זו פנתה אלינו, ילדי החדר, אשת מלמדנו רבי שמעיה; אף על פי שבאמת היו ההקדמה והתוכחה שבה מיותרות קצת לנו, אחרי שהיינו עוד אז ילדים בני תשע ועשר שנים ולא הסכנו עוד להטיל ספק בכל משמע אזנינו ומראה עינינו – בכל זאת קבלו באהבה את ההקדמה, כי שמחנו מאד על מה שיבוא אחריה, על עצם הספור, אשר הבטיחה לנו אשת מלמדנו זה כמה –

הנקל להגיד: ספור על דבר מקרי-חייה של ביילה המשוגעת!...  מי מאתנו לא ידע את הבריה המשונה הזו, שאיננה מדברת כשאר בני אדם, רק מנהמת לפעמים   בנהמה לא מובנה? מי מאתנו לא התענג על מראה לבושה, המרכב ממיני סחבות משונים ומוזרים, בעלי צבעים וגונים שונים: שרול אחד אדם ושרול אחד שחור או לבן, ברגל אחת פוזמק צמד וערדל קרוע וברגל שניה חתולי-בד ונעל-עור בלי עקב?...

את ביילה זו זכרנו מקדמות ילדותנו, ומעת שזכרנו אותה לא שונתה אף במעט.  מנהגה היה אחד תמיד, בכל עתות השנה.  גם בקיץ, גם בחרף היתה לנה בלילות: פעם בפרוזדור בית-הכנסת, פעם בהמחתרת אשר מתחת לה"אבן הקדש" על מצע ה"שמות" הגנוזים שם ופעם באכסדרת בית-המרחץ מאחורי הערמה הגדולה של חבילות הזרדים, הצבורה שם.  ביום היתה תועה מהבקר עד הערב ברחובות והיתה מהלכת על פי רוב באמצע הדרכים; רק בשעה שהיתה מרגשת רעב, היתה נוטה לאחד הצדדים והולכת ומתחככת על יד קירות הבתים, עד שהיתה אחת הנשים מתעוררת לחמול עליה והיתה מוציאה לה פת לחם יבש או שיורי סעודה של אתמול...  דומם היתה אוכלת כל מה שנתן לה ודומם היתה שבה אחרי כן לאמצע הרחוב ומהלכת לה לאטה הלאה הלאה.

היא היתה מהלכת לה מבלי נגוע באיש, מבלי פנות לשום איש; אולם היו אנשים, אשר אהבו לנגוע בה ויעצרו אותה בלכתה, למען הרעימה ולמען הביא אותה לידי אותה הנהמה המשונה והמוזרה, אשר שעשעה אותם ותבדח את דעתם.  יותר מכל הצטיינו בזאת החנונים, אשר בטור-החנויות של ככר-השוק; אך גם אנחנו, ילדי ה"חדרים", לא היינו מונעים מנפשנו את הענג המיוחד הזה.

ומכל התעלולים השונים, אשר היינו רגילים לעולל לביילה, היה אחד, מיוחד ומצוין במינו, שהיה עולה אמנם בידינו רק לעתים רחוקות מאד, אך בשביל יקר-מציאותו היה נעים ומענג ביותר –

כן הוא, רק לעתים רחוקות מאד היינו זוכים לפגשה בחצר בית-הכנסת באחת השעות הפנויות, כשהיינו יוצאים מ"חדרינו" למועד סעודת-הצהרים; אולם בכל פעם, שהיה מקרה כזה מזדמן לנו, לא היינו מניחים אותו עוד מידנו.  במקרים כאלה היינו עורכים על ביילה מערכה מיוחדת כדי לטרדה אל פתח בית-המדרש הלבן.  היא היתה מתאמצת להחלץ, כי למרות חסר-בינתה היתה חשה כפי הנראה, ברגשה הטבעי, דבר-מה אי-נעים לה; אולם אנחנו לא היינו מתרפים כלל והיינו מכתירים אותה מסביב, חוסמים אותה מעברים שונים ומונעים ממנה כל מנוס, עד שהיתה נכנסת בעל-כרחה אל פרוזדור בית-המדרש.  שם היתה חבורתנו מתחלקת: אחדים מאתנו היו ממהרים לסגור את הדלת החיצונה בעוד שהאחרים היו נצבים כשומרים ליד מבוא בית-המדרש הפנימי ועל יד המעלות, העולות אל עזרת-הנשים.

ביילה, השבויה אתנו באופן כזה, היתה עומדת בינתים בלי תנועה ומביטה לעברים שונים בפחד גדול וענות-נפש רבה; אולם אנחנו לא היינו שמים לב כלל לזאת, כי מאותו הרגע היה מתחיל החלק היותר חשוב והיותר-מבדח בשעשועינו: אחדים מחברינו, המהירים ואמיצי-הלב ביותר, היו מתגנבים בלט ונגשים אל ביילה מאחריה ודוחפים אותה פתאם אל הפנה האפלה, שבין שני הפתחים, אל אותה הפנה, ששם היה עומד "דף הטהרה" של ה"חברה קדישא". 

ומה שהיה מתהוה ברגעים ההם, קשה לתאר בדברים.  בילה, המחרישה והשוקטה תמיד, היתה מתגעשת פתאם ומתחילה גועה בקול נורא ומשונה.  היא היתה בועטת ברגליה, מכה בידיה, מפרכסת בכל גופה ומתאמצת בכל כחה להמלט; אולם במדה שהיו התנגדותה  והתמרמרותה הולכות וגדוֹלוֹת, בה במדה היה שעשוענו זה נעשה מבדח ומענג יותר ויותר, ובשום אופן לא היינו מרפים מביילה, עד שהיה השאון מעורר את השמש מתרדמתו אחורי התנור, או שהיה מושך אליו את לב אחד הגדולים מהעוברים במקרה על יד בית-המדרש, ואז היה בא קץ לתעלולינו – לגדל צערנו, כמובן...

ובכל פעם אחרי מאורע יקר כזה, כשהיינו שבים ונאספים ב"חדר" לאחר סעודת-הצהרים, היינו רגילים לזכור בחדוה מיוחדה פרטים שונים מאותו המאורע.  הפרטים האלה היו מבדחים את דעתנו מאד ובשום אופן לא יכלנו להבין, מדוע אין דעתה של אשת מלמדנו נוחה מהם והיא מוכיחה אותנו תמיד על התעלולים האלה...

האמת צריכה להאָמר, כי אשת מלמדנו לא היתה מסתפקת רק בדברי-תוכחה בלבד; היא היתה מראה פעם בפעם גם אותו אחרים של רחמים רבים והשתתפות חמה בנוגע לביילה.  היא היתה מפנה את לבה להמשוגעה לעתים יותר-קרובות משעשו זאת שאר השכנות, היתה מאכלת פעם בפעם את זו האחרונה ונותנת לה לפעמים איזו שמלה ישנה, איזו נעלים בלות –

– האין די לה לעניה זו, שהיא מכּת-אלהים כל כך, למה עוד פוגעים בה בני-אדם?

כן היתה אשת מלמדנו מתרעמת פעם בפעם; ולפעמים היתה מוסיפה עוד, בפנותה אלינו:

– לו הייתם מכירים, ילדי, את ביילה זו לפני עשר שנים, או  לו הייתם יודעים את המוצאות אותה – כי עתה לא הייתם מתגרים בה ולא הייתם מרעימים אותה ב"דף-הטהרה" הזה, שהיא יראה אותו כל כך ולא לשוא!...

על מה זה ומדוע קוראה אשת מלמדנו לביילה המשוגעת בשם "מכת-אלהים", לא הבינונו אז; כמו כן ידענו ולא שערנו, מה היא סבת היראה הגדולה שהמשוגעת יראה את "דף-הטהרה"; אולם אותו העצב הרב, שנשמע בקול המדברת, היה פועל על נפש-הילדים התמימה שבנו מבלי-משים פעולה נפלאה: במשך ימים אחדים היינו נמנעים מהתגרות בהמשוגעת, ובמשך ימים רבים היתה הולכת וגדולה בנו התשוקה לשמוע את מקרי-חייה של ביילה ולדעת את פשר הדברים הסתומים, אשר רמזה עליהם אשת-מלמדנו לא אחת ושתים – – –

חפצנו זה נתן לנו סוף סוף באחד הימים, מלמדנו לא היה אז במקרה אתנו ב"חדר" ואשתו ראתה בזאת אמצעי נכון, למנוע אותנו מלהשתובב בשעת-כשר כזו.  אחרי הקדמתה הקצרה החרישה עוד רגעים אחדים, כאלו סדרה בינתים את זכרונותיה – אחר החלה לספר:

"שימו נא אל לבכם, ילדי, כי ביילה זו, שאתם רואים אותה עתה – אל נא תיסרני, אלי, על דברי! – בצורת בהמה ממש, היתה לפנים אשה חשובה ובעלת-בית אמידה בעירנו.  אישה רבי אברהם-גדליה היה מחשובי בעל-הבתים.  הוא סחר כל הימים בשותפות עם אחיו הצעיר, רבי בנימין-ניסן, ושותפותם של האחים לא היתה כלל מעין אותה המצויה אצל רוב הסוחרים האחרים, שהשותפים מתחשבים זה עם זה וחולקים יחדו את הרוח, או סובלים יחדו את ההפסד: זו היתה שותפות גמורה בלי כל חשבון וחלוק, כי כל מה שהיה להאחים, כל מה שהכניסו והוציאו – בכל היה לשניהם בשוה.

"על זאת אמנם לא היה להתפלא ביותר; נפלאה ביחוד היתה ידידותן הרבה של שתי הגיסות.  ביילה וגיסתה הצעירה שפרינצה היו דבקות זו בזו הרבה יותר מאחיות: הן גרו בבית אחד, בשלו כמעט ארוחה אחת ולבשו תמיד מלבוש אחד...

"הן לא נפרדו גם מחוץ לביתן, ובני-עירנו הורגלו כל כך לראות תמיד את ביילה ושפרינצה יחדו, שהיה נחשב לתמוה, אם נראתה האחת פעם במקרה יחידה, ומיד היו שואלים לשלום האחרת, אולי חלתה?...

"ליצני העיר היו מלגלגים, כי נשמה אחת לשני הגופים האלה; אך הגיסות עצמן לא היו שמות לב כלל לזאת, וכשהיו נשאלות על דבקותן הרבה זו בזו, היו תמהות מצדן ולא היו מבינות כלל: על מה יכולות הן להתקוטט באמת, אם דבר לא יחסר להן, ברוך השם!?...

"והאמת צריכה להאָמר, כי אמנם היה ביתן מלא כל טוב, בהיות עסקי אנשיהן מצליחים כל הימים.  כן הוא, מצד זה לא היה להגיסות על מה להתאונן; אך מצד אחר לא היה מזלן טוב ביותר: שתיהן לא נתברכו בבנים...  ביילה היתה יולדת וקוברת, לא עלינו, ושפרינצה היתה עקרה לגמרי!

"רבים בעירנו היו אומרים אז, כי הצרה הזאת היא שקרבה יותר מכל את שתי הגיסות; אף על פי כן לא רפתה הידידות הזאת גם אז, כשנולד לביילה זרע קים ושפרינצה נשארה עקרה כמקודם.  להפך, נראה היה הדבר, כי על ידי הטפול המשותף בילדי האחת נקשרו נפשות שתיהן עוד יותר: שפרינצה נואשה, כפי הנראה, מלראות בנים בעצמה, ועל כן דבקה בכל נפשה בילדי גיסתה הבכירה, והיתה להם כאם שניה"...

"ושתי האמות האלה היו בהולות מאד על שלשת הילדים, אשר נשארו בחיים, אך היו חלשים וחולנים תמיד, מסבת מחלותיהם התכופות של הילדים היו שתי הגיסות נשארות פעם בפעם כלואות בביתן במשך שבועות רצופים; אך איש מבני-עירנו לא התפלא עוד על זאת, כי ההרגל של ימים רבים עשה את הדבר הזה לטבעי מאד, שאי-אפשר כלל להיות באופן אחר...

"כן היה הדבר נוהג במשך שנים רבות; אך פתאם קרה מקרה, אשר שנה את כל סדר המעשים.  אישה של שפרינצה, ר' בנימין-ניסן, הצטנן פעם בדרך ויחל.  מחלתו נראתה מראש כקלה מאד, וראוב'קה החובש לא מצא בה כל סכנה ויבטיח רפואה קרובה ושלמה; אולם משמים, נגזרה, כנראה, אחרת, ואחרי ימים מעטים היתה שפרינצה – לא עלינו – לאלמנה!

"השבר הזה היה כל כך פתאומי, כל כך בלתי-צפוי, שאיש לא העלה על לבו בימים הראשונים, כי האלמנה האמללה תהיה זקוקה עוד בהכרח לחליצה...  אומרים, כי ראשונה זכרה זאת ביילה בעצמה...  כן הוא: לב האדם נביא נאמן הוא: לב העניה הזו נבא לה מראש את אשר יקרה לה באחרונה!...

המספרת נאנחה אנחה עמוקה ותפסק את ספורה; אך אנחנו כלנו כאלו קפאנו על מקומותינו ונשאר בלי-תנועה.  רק כחצי שנה לפני כן נזדמן לנו לראות סדר חליצה בבית-המדרש הלבן ובנפשותינו הרכות היה חדש עוד הרשם העז, אשר עשה עלינו המחזה ההוא: איזו אימה בלתי-מבוארה מלאה את כל הבית.  בכל קהל הנאספים הגדול שררה דומיה שלמה, רק הרב והדין, אשר פניהם היו חורים ורצינים עוד יותר מהרגיל, השמיעו לפעמים מלים אחדות בלחש...  לפנינו עמד המחזה כלו: הנרות הדולקים בעצם הצהרים, "דף-הטהרה", העומד על יד הקיר, וה"הלוץ" הנשען על הדף ופניו חורים כסיד –

הנקל להגיד: באותו מעמד, אחורי "דף הטהרה" נמצאה נשמת המת, הבאה מעולם-האמת לראות בסדר החליצה!...

וכל הפרטים האלה חלפו בדמיוננו לשמע דברי המספרת האחרונים.  לבות-הילדים שבנו דפקו מאד בצפיה לדברים מבהילים ובקצר-רוח רב חכינו לאחרית הספור; אך מין רגש מוזר, מעורב מיראה ותשוקה-לדעת, מנענו מדבר דבר, מנענו גם מהניד שפה...  אנחנו נבהלנו במקצת, גם השתוממנו קצת, בשעה שיואל'קה השחור, אשר הצטיין תמיד בפזיזות וקצר-רוחו, לא התאפק גם הפעם ויפן אל אשת מלמדנו בשאלה:

– הלא ביילה לא היתה זקוקה לחליצה, ולמה אפוא חששה היא כל כך לזאת?

הנשאלה לא ענתה בהרגע הראשון דבר, רק הביטה אל השואל במניד-ראש, כאומרת: אך ילד הנך ואינך יודע עוד דברים רבים, הידועים לכל זולתך! – אחר השיבה באנחה קלה:

– הלואי שלא תבוא זאת לידכם, ילדי, אך אנחנו ראינו אז בחוש, כי אמנם לא דבר ריק הוא החשש הזה, שהעולם חושש בנתינת חליצה...

ואחרי הפסקה חדשה, לא ארוכה ביותר, שבה אשת מלמדנו לספורה הנפסק.

"הרבה, הרבה מאד נדברו ונדונו אז בעירנו על הענין הזה, הדעות נפלגו.  רבים הוכיחו, כי עון גדול הוא לעגן אלמנה צעירה כשפרינצה, היכולה עוד להיות לאיש ולראות בנים; ואחרים, צדדו, להפך, בזכות ביילה, הבהולה ביותר על ילדיה וחוששת להסכנה שיש בדבר...  כנראה, היה גם לבה של שפרינצה עצמה נוקפה ועל כן לא האיצה כלל ביבמה לתת לה חליצה, אף על פי שהדבר הזה היה נוגע לחייה מאד –

"כן הוא, ברור הדבר, כי מצד שפרינצה לא היתה כל השתדלות, כל תביעה מיוחדת; אולם ביילה עצמה לא יכלה לנשוא את הרעיון, כי בגללה נעשית גיסתה האהובה לאמללה; ועל זאת היתה מצטערת כל הימים ומתענה מאד...  לא די שתנחומי שפרינצה לא היו מועילים כלל, אך להפך, במדה ידועה היו מגדילים עוד את הצער ומוסר-הלב!...

"סוף סוף התערבו אחרים בדבר וביילה הסכימה לזאת, שיתן רבי אברהם-גדליה אישה חליצה ליבמתו.  במשך שבוע ימים קודם לכן נעשה חשבון מדויק, שעל פיו קבלה שפרינצה את החלק, המגיע לה בנחלת המת – אחר נסדרה החליצה...

"ובעצם היום ההוא לעת ערב חלה פתאם הצעיר בילדי ביילה, תינוק בן שנה וששה חדשים.  ראוב'קה החובש החליט אמנם אז, כי לילד הזיק חלב האם, שהיתה שרויה כל הימים ההם בצער ופחד ותבך בלי-חשך; אולם...  מה יש פה לדבר!?...  כן הוא מנהג דורנו זה: הכל חושבים את עצמם לפילוסופים ומתחכמים יותר מדי, אף על פי שכל ההתחכמות הזו איננה שוה גם חצי פרוטה!...  ראוב'קה עצמו נוכח עד מהרה, מה פחותה היא ידיעתו באמת: אם להיונק הזיק חלב האם המקולקל, מה היה להילדה הבכירה בת שש שנים, כי חלתה גם היא למחרת היום ההוא?! –

אמת הוא, כי שבועות אחדים אחרי כן היתה האסכרה – לו ישמר האל אותנו ואת כל בני ישראל מהמחלה הרעה הזאת! – "מהלכת" בעירנו וסביבותיה; אולם אז, כשחלו ילדי ביילה, לא נשמע עוד כל דבר רע, לא היתה עוד המגפה "צרת רבים", והיא האמללה לא יכלה נשוא את השבר הגדול הזה: מות שני ילדים ביום אחד – היא יצאה מדעתה"...

"בעת הראשונה היה שגעונה סוער ורותח: היא היתה מדברת דברי-גנאי שונים בלי חשך ולעתים קרובות היתה מתגעשת, קורעת את בגדיה, צועקת ומכה את כל הקרב אליה; אולם מעט מעט עבר מין השגעון הזה והיא שקעה יותר ויותר באיזו עצבות ושתיקה תמידית, בלי כל סמן בינה, בלי כל סמן רגש...  בעת הראשונה נסה עוד רבי אברהם-גדליה אישה – מליץ טוב יהיה לנו: הוא נפטר כבר! – לרפאה ב"סגולות" שונות, נסה לדרוש ברופאים, בקדרים וגם – להבדיל – ב"יהודים טובים"; אולם כל אלה לא הביאו שום תועלת: דעת ביילה לא שבה עוד אליה, ומעט מעט שכחה האמללה גם לדבר כבני-אדם".

המספרת החרישה כבר; אך אנחנו נשארנו עוד זמן רב כקופאים איש על מקומו בדומיה שלמה ובלי תנועה: נפש-הילדים הרכה שבנו הרגישה באותם הרגעים הרבה, הרבה יותר ממה שיכול שכליו לתפוס אז –

ובחרטה רבה על העבר קבלנו על עצמנו לבלי התגרות עוד להבא בביילה המשוגעת!

__________

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה