_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נשׁיקה גמול

ישעיהו ברשדסקי

לתוכן הענינים

 

...  אוֹתה הנשיקה הממושכה והחמה, אשר רק נשיקת אם אוהבת מסוגלה להיות כמוה, – ורק במקרה מיוחד, אולי רק פעם אחת בחיים, – אותה הנשיקה המיוחדה היתה בלי ספק מעין גמול לי!...

השוה היה הגמול הזה את המחיר ששלמתי בעדו? – זוהי שּׁאלה אחרת, שאין כדאי לטפל בה, שאין אני חפצה להעלותה גם על דעתי: המעשה כבר עשוי, והחרטה לאחר זמן כבר איננה מועילה כלום! אולם את הנשיקה בעצמה אינני יכולה לשכוח בשום אופן; כפעם בפעם אני חוזרת וזוכרת אותה נגד רצוני, ונגד רצוני שבים ונזכרים לפני גם אותם הפרטים השונים, שיחוסם הפנימי זה לזה מובן לי עתה היטב, אף על פי שרובם היו לפני ימים רבים ובשעתם נקלטו רק בזכרוני, מבלי שהבינותי את משפטם...

אמנם הייתי פעמים רבות אחרי כן מסופקה גם אני, אם היו כל אלה בפעל, או רק חזון-לבי הם; אולם פרטים חדשים אחדים, אשר נגלו לי בזמנים מאוחרים יותר, היו מתאימים מאד אל אותם הרשמים הבלתי ברורים, אשר נשארו בדמיוני הצעיר מהשנים הקודמות; ובהיותם מבארים יחדו אלה את אלה ומתבארים אלה על ידי אלה – התלכדו במשך הזמן לציור אחד שלם...

מתי, באיזה אופן, ועל פי מה – אינני יכולה להגיד עתה בבירור; אך זוכרת אני, כי היה יום והבינותי הכל, – הבינותי, אף על פי שפרטים רבים נעלמו ממני בשעתם, ולא נודעו לי גם אחרי כן, אך אני יכלתי כבר לשערם מעצמי בנקל...

ואני זוכרת ערב קיץ אחד.  כמה היו ימי שני חיי אז – אינני יודעת, אך כפי שאשער עתה, הייתי אז צעירה מאד, כבת חמש או שש שנים.  מטעם זה, כפי הנראה, לא הגשׁתי בכל דבר יוצא מגדר הרגיל במשך היום הקודם; רק אחרי שעליתי כבר על משכבי ואישן – הקיצותי פתאם לקול רעש משונה, אשׁר עלה באזני מהחדר הסמוך.  מבלי חשב הרבה קפצתי מעל מטתי וארוץ בבהלה אל הדלת; אך שם נשארתי על עמדי כדבוקה במסמרים, כי המחזה הזר והמתמיה אשר נגלה פתאם לעיני, הכני כלי בשממון ויקפא כל דמי בעורקי...

אבי ואמי נראו לי כנאבקים יחדו: היא היתה אוחזת בשרוליו ונתלה בארבות ידיו השלוחות, והוא היה מתאמץ לדחות אותה מעליו, לחלץ את ידיו ממנה...  מפי שניהם לא נשמעו מלים, רק איזו הברות מקוטעות, מין נהם צרוד וממושך...  ופניהם?...  הפנים האלה היו נוראים מאד, מפילים אימה: פנים חורים, מעותים מחרון נורא – להאחד, ופנים מתולעים מהתאמצות נמרצה עם עינים בולטות מחרדת-נפש – להשנית...

והמחזה הרעישני כל כך, עד שלא ראיתי ברגע הראשון כל דבר זולתו.  רק אחרי רגע נמשכו עיני אל אחותי הבכירה, עלמה כבת שׁמונה-עשרה שנה בעת ההיא, אשׁר עמדה נשׁענה אל הקיר...  שער ראשה ולבושה היו פרועים; עיניה, אשר התרחבו ונפקחו שׁלא כרגיל, הביטו ישר נכחן בלי תנועה, והפיקו אימה אלמת; פניה היו חורים מאד ועל לחיה האחת נראה כתם אדום...

באותו רגע הבינותי בשביל מה נאבקים אבי ואמי, – הבינותי פשר כל המחזה הזר לפי שכל-הילד, ומין רגש מיוחד תקף אותי, רגשׁ מעורב מפחד וחמלה, רגש מצוי אצל הילדים, בשעה שהם רואים את חבריהם מקבלים ענשם...  נפשי נכספה מאד לדעת, במה חטאה אחותי...  כי תחטא ותענש ילדה קטנה כמוני – זה היה בעיני דבר רגיל וטבעי, אך בנוגע לעלמה גדולה כאחותי הלא היה דבר כזה יוצא מגדר הרגיל...  אולם בכל גודל תשוקתי לדעת פשר המאורע, לא מלאני לבי לעמוד במקום הסכנה, כי יראתי, פן ירגישו בי הורי בשעת כעס, ואז – במו שידעתי כל פי הנסיון – לא אנקה גם אנכי, אפ על פי שלא חטאתי במאום...  על כן מהרתי לשוב בחשאי אם מטתי, אך עוד זמן רב לא יכולתי לישן, כי הקשבתי מבלי משים אל הנעשה מאחורי הקיר.

ערה הייתי עוד, אף על פי שהתחפשתי כישנה, כאשר נכנסה אחותי אל החדר אחרי זמן מה...  אנחנו ישנו שתינו במטה אחת, ואני הרגשתי פעמים אחדות, כי רעד כל גופה והתפלץ, כמו כן שמעתי כי היא נאנקה בחשאי, בקול עצור...  אחרי כן, כשהייתי מנמנמת כבר, נדמה לי, כי שמעתי קול צעדי אמי אשר קרבה בלט אל מטתנו ותשח אלינו, וכאשר נזדקפה שוב נשמעה לי כעין אנחה כבדה וממושכה...

אולם כל אלה נעשו מובנים לי רק אחרי שנים רבות, אחרי שהיו הזכרונות נשכחים כבר למחצה; לא כן אז, למחרת הערב ההוא בבקר ובימים הבאים אחריו.  אמנם ראיתי פעמים אחדות בימים ההם את אבי ואמי מתלחשים יחדו, נמלכים באיזה דבר קשה, כנראה; אולם על דעתי גם לא עלתה המחשבה, שלזה ישׁ איזה יחס אל המחזה, אשׁר ראיתי בערב ההוא...  אמי ואחותי נסעו אחרי ימים מועטים לאיזה מקום, אשר לא נודע לי; אבי היה נוח להתרגז בעת ההיא יותר מהרגיל; שרה-באשה, קרובתנו העניה, אשר נתבקשה לפקח על הבית עד שוב אמי, היתה חוקרת אותי בחשאי, כשלא היה אבי רואה, אולי יודעת אני, אנה נסעו אמי ואחותי? – ואני גם לא זכרתי אולי את כל אלה, לולא הייתי מתגעגעת כל כך על אמי, ולולא הייתי מרגישה בנפשי גועל רב מאד לשאה-באשה זו...

ורגש הגועל הזה נהפך למין שנאה כבושה באותו יום שׁשׁבו אמי ואחותי הביתה.  הדבר היה בחדר-המבשלות.  שרה-באשה ספרה לאמי בלחש דבר-מה, אשר לא הבינותי משמעותו, אך ראה ראיתי, כי פני אמי מתקדרים יותר ויותר, ובמדה שהתקדרו ורעמו פני השומעת – בה במדה נהרו וצהלו פני המספרת...  באחרונה התעוררה אמי ובקצף גדול גערה בדוברת; אך עד מהרה חלף הקצף ועל מקומו בוא בכי מר וגניחות ממושכות...  שרה-באשה העמידה פנים כאילו השׁתדלה לנחם את אמי ולהרגיעה, אך צביעות זו היתה גלויה למדי ונכרה היטב גם לילדה בלתי-מנוסה כמוני אז...

אני קצפתי קצף גדול על האשה המבישה הזאת, אשר ראיתי את זדון-לבה, את כוונתה הרעה להדאיב נפש אמי; אולם היא לא היתה היחידה, אשר עשתה כך, כי כמוה עשו רבות משכנותינו, הרבה ממיודעות אמי, אשר היו מביאות אותה מתחלה לידי בכי ואחר כן היו משתדלות לנחמה...

כפעם בפעם, כשהיה נשנה מחזה מעין זה, היתה אמי מדברת אחרי כן קשות עם אחותי...  היא היתה מסימת את תוכחתה: "כל זה בגללך, בת יקרה"!... 

"כל זה בגלל בתך היקרה"! – הייתי שומעת כפעם בפעם את אבי מדבר בתוכחה מרה אל אמי.

"כל זה בגללך, בת יקרה"! – הייתיׁ שומעת פעמים רבות את אמי מדברת בתוכחה כזו אל אחותי.

והפרזות האלה היו נשנות, וחוֹזרוֹת ונשנוֹת עוד אחרי כמה שנים במקרים שונים.  אותן הייתי שומעת בכל פעם, כשהיו מציעים לאחותי איזה שדוך, והענין היה מתבטל מסבה בלתי ידועה לי.  אותן שמעתי עוד שנים אחרי כן, כאשר החליטו הורי לעזוב את עיר-מגורינו הקטנה, אף גם – בחדשים הראשונים לשבתנו בעיר הפלך נ.  עיר-מגורינו החדשה.  הן פסקו רק אז, כאשר היתה אחותי לכלה.

הדבר היה כשנתים אחרי שעברנו לגור בעיר הפלך נ.  אני הייתי אז כבר כבת שתים-עזרה שנה, על כן גם נחקק פרק הזמן ההוא בזכרוני היטב לכל פרטיו.  הוא לא נמשך הרבה, רק כשני חדשים לא יותר; ובהיות הזמן קצר כל כך, נעשו ההכנות בחפזה מיוחדת.  נכר היה הדבר היטב, כי הורי דוחקים את השעה, ממהרים בכונה את יום החתונה; אך נמוקם בנדון זה לא נזכר אף פעם אחת במפורש.  לפחות – אני לא שמעתי כזאת.  "נחוץ למהר" – נשנה אז לא אחת בביתנו, אך זה היה נאמר תמיד כדבר מובן מאליו... 

ואני, אף על פי שלא הבינותי את הענין בשכלי, אך חוש חשׁתי היטב, כי לכל זאת יש שייכות קרובה מאד אל אותו הדבר, אשר גם הוא לא נתבטא מעולם בביתנו מפורש, ובכל זאת היתה מציאותו מרגשת היטב.  בו תרצתי בפני עצמי עוד פליאות אחדות אשר נראו לי בעת ההיא.  מעיני לא נעלם, כי בהשמחה הרבה, שהורי שמחים על שׁדוך אחותי, מעורבים מעין דאגה ופחד מסותרים, ובאחותי עצמה הכרתי גם כן, כי דלו פניה מעת שהיתה לכלה, אף על פי שהחתן, – כפי הנודע לי, – מצא חן בעיניה מאד...

וכל אלה נתבלטו עוד הרבה יותר בימים האחרונים לפני החתונה.  בימים ההם ראיתי פעמים אחדות את אבי ואמי מתלחשים יחדו, ונמלכים, כפי הנראה, בדבר-מה חשוב וקשה מאד.  פעם, אחרי התלחשות ממושׁכה כזו, הלכה לה אמי לאיזה מקום, אשר לא ידעתיו, ואבי התהלך כל העת אנה ואנה בחדר, התהלך בסערת נפש עזה ובקוצר-רוח נכר...  ופעם אחרת, אחרי אשר התלחשו הורי זמן מה לבדם, קראו אליהם את אחותי, אשר שבה מאתם חפורה כולה, ופניה המתולעים היו רטובים מדמעות...

לעומת זאת זוכרת אני יום אחד, כשבוע אחרי ערב החתונה.  לכאורה לא קרה באותו יום כל דבר היוצא מגדר הרגיל, אך סקירה אחת בפני הורי היתה דיה להוכיח, שדבר-מה משמח מאד, קרה בלי שום ספק.  בכלל ראיתי מהיום ההוא והלאה שנוי נכר ביחסם של הורי אל אחותי.  אמי אהבה אמנם עוד מאז את אחותי מאד, אך עד העת ההיא לא היתה מראה סמני-חבה יתרים לה בגלוי, ביחוד – בפני אבי.  גם זה האחרון, אשר נראה היה, כאלו הוא קוצף על אחותי, התחיל מתיחס אליה בחבה ורוך, שלא ראיתי כדוגמתם אצלו מעולם, ושעל כן לא האמנתי כמעט, כי נפשו מסוגלה לרגשות כמו אלה...

והיחס החדש הזה לא רק שנעשה תדיר, כי גם היטב עוד הרבה יותר אחרי זמן מועט.  לזאת הועיל אמנם לא מעט אותו המצב המיוחד, שנמצאה בו אחותי אז...  אך איך שיהיה, ואותו הדבר הפלאי, אשר הרגש בביתנו במשך שנים רבות כלחץ קשׁה מנשׂוא, – הומשׁ סוֹף סוף וכמו נשכח גם מלב...

נשכח מלב.

אמנם, כן נדמה לי במשך זמן מה, אפס כי לא ארכו הימים, ואני הכרתי את טעותי, – הכרתי, כי הרגשתי על עצמי את כבד הלחץ...

מאז שנעשינו ליושבי כרך הסתמנה בארח חיינו מין התבודדות, כעין פרישה בכונה מחיי חברה.  אל ביתנו באים אמנם אנשים שונים, אך כל אלה היו רק בעלי עסק, ובקוריהם היו לשם משא ומתן עם אבי...  מתחלה אפשר היה לסבר, כי כל זאת היא, מפני שגרים אנחנו בעיר.  הננו זרים לגמרי, בלי כל קרובי משפחה, והשעה לא הספיקה לנו עוד לרכש מיודעים די צרכנו; – אולם סברה כזו לא היתה מספקת עוד, כמובן, אחרי שנושנו בעיר מגורינו, אחרי שעברו עלינו בה שׁנים אחדות, ומצב הדברים לא נשתנה כמעט במאומה...

נכר היה היטב, כי לא בודדים אנו על-כרחנו, רק מתבודדים בכונה, נמנעים מקרב אלינו אחרים, מהתקרב אליהם בעצמנו!...

אנכי למדתי בבית-ספר פרטי לנערות.  שם התקרבתי במשך הזמן לאחדות מחברותי, כחמש או שש מהן היו לי לידידות טובות, ואנחנו התחלנו מבקרות אשה בבית רעותה לעתים מזומנות.  בעת הראשונה, כל עוד הייתי קטנה, כבת אחת-עשרה ושתים-עשרה שׁנה, לא הקפידו הורי על זאת כלל; אולם כאשר גדלתי יותר, התחילו הורי מביטים לא בעין יפה על בקורי חברותי בביתנו, ואת בקורי שלי בבתי הללו כמעט שאסרו עלי לגמרי.

הגזרה הזאת, כמובן, לא היתה לי לרצון; אך מלבד התרעמות, שהעירה בנפשי, עוררה את לבי על זרותה.   אנכי לא הייתי עוד בעת ההיא תמימה כל כך, שאחשוב כי כל הנעשה בביתנו, צריך ומחויב להיות כן; הוכחה טובה כנגד זאת הלא היה כל מה שראיתי בבית חברותי!...  וכמו כן לא יכלתי להחליט, שהורי חושבים את חבורתי אלה לבלתי הגונות, כי בנידן זה היה ההפך: אנכי הייתי צריכה לחשוב לי לכבוד חברותא כזו!...

ברור היה, כי פה צפונה סבה אחרת, אך מה היא – את זאת לא הבינותי עוד...

ואז בא אותו פרק הזמן, שמבלי ידיעתי התחילו מצטרפים בו ברעיוני דברים שונים, רחוקים לכאורה ובלתי שייכים זה לזה.  לא בפעם אחת, ביום אחד, בשבוע, בחדש, אך מעט מעט, במשך ימים רבים, במקרים שונים, על פי מסכות ועובדות שונות – התבררו הדברים, התבארו יותר ויותר, התחורו, לבשו צורה מסומנה די צרכה...

אכן, לא על חנם התחילו הורי מקפידים על התנהגותי דוקא באותו הזמן, שהיה סמוך לנשואי אחותי ושכל רואי היו מחליטים, כי מתפתחת אני בגופי ומתבגרת לא מחדש לחדש, אך פשוט – מיום ליום!...  לא לחנם רגזו הורי כל כך, כאשר נסיתי פעמים אחדות לצאת במחאה גלויה נגד גזרתם הקשה, לא לחנם השפיע כל נסיון כזה מצדי על יחסם באותו יום אל אחותי ולא לחנם היתה אחותי עצמה דנה בחם-נפש על קלות-דעתי ומשתדלת בכל עז להוכיח לי את משוגת ילדותי, שבעקבה יכלות להיות כרוכות תוצאות רעות, מרות ומעציבות מאד!...

ומחאותי התכופות והנמרצות לא די שלא הועילו לי, אלא, להפך, גרמו להורי לחזק את גזרתם.  להפרישני עוד יותר מחברותי, כי חשדו בהן, שעל פי השפעתן המקלקלת אני מוחה...  לחשד זה לא היה בפעל כל יסוד.  אני הייתי מתבישת פשוט לספר לחברותי, ולהפך – הייתי משתדלת תמיד להעלים מעינן את הפרט הזה...  סבת מחאתי הנמרצה היתה מונחת באפיי החי והעליז, אשר לא יכול היה נשוא את השממון, בתכונת נפשי, שהיתה נוטה יותר לרעות וחברה, מאשר לבדידות ופרישׁות...  ובנידן זה לא הספיקה לי גם ההכרה הברורה, שהורי נוהגים ככה לא מחסר אהבה אלי, לא הספיקו כל סמני-החבה המרובים, שהיו מראים לי בכל עת ובכל שעה.  מה בצע היה לי בזה שאהבוני, שמהרו למלאות מאויי לבי, בטרם עברו פי, אם אחרי כל אלה הייתי מרגישה את עצמי כאסירת-כלא, כמשוללת חפש, כנבדלה לרעה מכל מיודעותי, אשר רבן אולי לא זכו להיות חביבות כל כך על הוריהן, אך תחת זאת לא נגדרו מסביב בסוגים מעיקים כמוני!...

הסיגים האלה נעשו מעיקים עוד יותר בשנת החמש-עשרה לחיי, כאשר כליתי את חק למודי בבית-הספר הפרטי.  עד העת ההיא הייתי, לפחות, חפשה במדה ידועה, חפשה מהכלא המשומם שׁבביתנו, עד אחר הצהרים, ויחד עם זאת היתה לי גם ביתר שעות היום עבודה קבועה בהכנת השעורים לבית-הספר; אולם שתי אלה פסקו, ואני קצתי פשוט בחיי מפני הבדידות והבטלה, אשר הביאוני יחד לידי שעמום כבד מנשוא...

מהשעמום הזה לא הצילה אותי גם הקריאה הנפרזה בספרים.  גם ההשקעה בדמיונות, מדה שדבקה בי מקצת מחמת אותה הקריאה הנפרזה עצמה ומקצת – מחמת ארח-חיי, חיים בלי חליפות, בלי שום שנוי-גונים...

והאמת צריכה להאָמר, שהורי הרגישו בענות נפשי, ובמדת אפשׁרותם והבנתם השתדלו להמתיק את מרירות זו שבחיי.  למעני, רק למעני היו יוצאים גם הם לטיל בערבי הקיץ והיו הולכים אתי לפרקים אל התיאטרון...  כונתם היתה בלי שום ספק טובה ורצויה, כמו כן אין להכחיש שמעשיהם אלה היו מצדם באמת כעין קרבנות לא נעימים; אולם לי...  לנפשי...  אך, האם יכולים היו הורי להבין את נפשי בנדן זה? האם יכולים היו לשער, כי גם הטיולים האלה, גם הבקורים בתיאטרון אינם ממלאים ואינם מסוגלים כלל למלא את הנפש הצעירה, הצמאה לחיים עליזים ומלאי ענין, לחיים בחברת בני-גילה, בתוך נפשות צעירות כמוה?!...  על לב הורי אף לא עלתה המחשבה, כי בשעה שאני מתהלכת אתם ורואה בעיני מקרוב את שאון החיים העליזים, המפכים מסביב בזרם כביר, הנני מרגשת עוד יותר את בדידותי, כי אז נתבלט ביותר, כמה נבדלה אני מהכל, נפרשה מכל מה שהיה יכול לשׁעשׁע את נפשׁי!...

הם לא הבינו, לא יכלו להבין, כמובן, את כל זאת, ועל כן היו מתפלאים, כשהיו רואים אותי מסרבת בכל פעם שהיו מבקשים לעשות נחת-רוח לי.  לפעמים היו רואים בזאת סמן רע, שאינני בריאה כל צרכי, ובמשך ימים אחדים אחרי כן היו מציקים אותי בשאלות וחקירות על דבר בריאותי, בהצעת אמצעים שונים נגד מחלתי המדומה, אף גם בהפצרות כפולות ומשולשות לפנות אל אחד הרופאים...

וכמה פעמים, במקרים כאלה, אותה נפשי לקרא אליהם בקול גדול: הרפו ממני!...  לא חולה אני, אך אתם מחלים אותי באסוריכם וגזרותיכם!...  לא רופאים ולא סמי מרפא תנו לי, אך אויר חפשי לנשימה הבו לי; הבו לי דבר אשר יפדני מהשממון הנורא, – ענין, אשר יקח את לבי וימלא את נפשי!...

אולם גם אחת מכל הקריאות המרות האלה לא עברה את פי.  אם הורי לא הבינו לרוחי, אך אנכי הן ידעתי את נפשם, הבינותי בשלמה את חרדתם הגדולה, ולבי לא נתנני לנגוע באותו הפצע האנוש, אשר מציאותו לא נכחדה עוד ממני בעת ההיא...  רגש החמלה גבר בקרבי על יתר רגשותי, דכא תחתיו את כל מחאות-הנפש הפנימיות, את כל התביעות הטבעיות של האדם החפשי, של האופי העומד ברשׁות עצמו...

ההייתי רשאית לעכר את נפשי בחמלה יתרה כזו? – זוהי שאלה אחרת, שאינני חפצה עתה כלל לטפל בה.

ההיתה לי רשות לעשות מה שעשיתי? – גם זו היא שׁאלה, שׁבחפץ לב אני מסתלקת למיד ממנה...

אולם העובדה הממשית, המציאות ההוה – מאלה אין אני יכלה להסיח את דעתי; אינני יכלה לראותן, כאלו אינן, כאלו לא היו מעולם!...

אז הייתי אמנם רק כבת שבע-עשרה שנה, ובתמת ילדותי לא ערכתי כראוי את כל חשיבותו של הצעד הזה בחיי העתידים, לא ידעתי להבחין היטב בין הרגשות, אשר העיר בנפשי אותו הצעיר, שׁהובא לפני בתור חתן – ובין הרגשות, אשר סערו בי למראה צעיר אחד...  הוא הוא האיש, אשר בעת ההיא הכרתיו רק מעט, ראיתיו רק במקרה פעמים לא רבות, – וכשהכרתיו יותר, כשהתחלתי רואה אותו כמעט יום יום, כבר עבר המועד, כבר נועד יום החתונה, וכבר קרב היום...

ההגבלות הקשות הוסרו מעלי, אך – לאחר זמן!

נקרא לי דרור מחיי-הכלא, נתנה לי היכלת לבוא באנשים, להכיר רבים מהם; אך כל אלה נתנו לי רק בשעה, שכבר היו האסורים על ידי, – בשעה שכל המתנות הטובות האלה לא יכלו עוד להיות – לברכה...

אולם הורי לא ידעו כל מאומה מהנעשה בקרב נפשי פנימה, הם שמחו בכל לב, כי בתם הצעירה חיבה בכל את הבכירה...  לא גרמה להם צער כל שהוא...  מלאה את תקותם היותר גדולה...

וכעין גמול בשביל זה היתה אותה הנשיקה החמה והארוכה...

ראשי סבב, גופי נדמה כרעוץ, חורת-לאות כסתה את לחיי  פני היו חפורים –

ואמי החובקת אותי בזרועותיה ומאמצת את גופי הרועד אל לבה – עוד נשקה ונשקה...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה