_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לא כךְ...

ישעיהו ברשדסקי

לתוכן הענינים

 

אותו זוכרת היא מכבר, מכירה היתה אותו עוד כשהיו קוראים לה בביתם נדינקה, נדיוּשקה, ולו – האדון גרינגמוט, פיליפ בוריסוביטש. 

באותו זמן לא היתה שמה אליו לב ביותר, מפני שבביתם היו שכיחים הרבה אורחים כמותו, סוחרים שהיו באים אל אבא לשם עסק.

אלא שבגרינגמוט היו נוהגים כבוד קצת יותר מבאחרים, וכשהיה סועד לפרקים על שלחנם, היתה אמא מקפדת ביחוד, שתהא המפה לבנה ונקיה כל צרכה, ושלא כדרך שאר ימות-החול היו מונחות אצל כל פּנכּה מפות קטנות לקנוּח הפה...

שוב היתה מצטינת הסעודה בזאת, שעל השלחן היה עולה גרפין קטן מלא יין-שרף מבושם במשרת-קנמון, ובסוף היו מוגשׁים גם בקבוקי שכר אחדים...

ומשום כך כאלו היתה מחזקת קצת טובה להאורח החשוב, שבזכותו מקבלת סעודת-חול פשוטה צורה של סעודת יום-טוב מהודרת.

ילדות היתה בה, שנהנתה כל כך מהידור-סעודה...

אך בינתים גדלה קצת יותר, הגיעה לשלוש-עשרה שנה.

ופעם באותו פרק נזדמן, שהסתכלה תמהה כלה בגרינגמוט זה, כאלו לא הכירה אותו כלל.

רגילה היתה לראות אותו כשהוא מבודח ומספר בשעת הסעודה בקלות-ראש, בבת-צחוק של התול על דבר ענינים מגוחכים שונים מהכרך שהוא יושב שם, או מהערים והעירות, שׁהוא עובר בהן לרגל עסקיו.

ובאותה פעם היו דבריו מועטים, גם מה שדבר היה בכובד-ראש מיוחד, ואיזו עצבות מיוחדת היתה שורה על פניו, שנראו לה גם חורים קצת יותר מהרגיל...

ואף על פי שסבתה של עצבות זו היתה ידועה לה: בביתם דברו הרבה על דבר ה"אסון", שקרה לגרינגמוט לפני חדשים מועטים, כשמתה עליו אשתו הצעירה, – אף על פי כן עוררה עצבותו הבלתי-רגילה בקרבה מין רגש רחמים, חבה, כבוד, שגברו עוד יותר בסוף הסעודה, כשהתחיל מדבר ב"אסונו", ב"יתומים" – האפרוחים העזובים, וקולו היה כל כך רך, רועד קצת ומרווה, כמו שנדמה לה, בדמעות כבושות...

לא רק היא, אלא גם כל בני-ביתם הקשיבו לדבריו בשימת-לב רבה, בהשתתפות חמה...

כמדומה, נשמעו באותם הרגעים איזו אנחות עמוקות, מתמלטות בבלי-דעת...

ודוקא אותו הרושם הנעים והמלבב, שעשה עליה גרינגמוט בשׁעת הסעודה ההיא, גרם לה שתתרעם עליו יותר, כשבא שוב אליהם לאחר חדשים מועטים.

מפני מה התרעמה עליו כל כך – לא הכירה מתחלה ברור גם בעצמה.  באמת לא הבינה בימים הראשונים שום דבר.

 

אלא שכך, בלי-דעת מדוע, לא נעים היה לה באותה שעה לראות אותו שוב מבודח, נוהג ומדבר במין קלות-ראש, שנראתה לה גם כאלו היתה גדולה קצת מכפי הרגיל...

וכמו כן בבלי-דעת כלל, לא נעים היה לה לראות אותו חוזר כל כך הרבה על אחותה הבכירה, ליזה, – מספר, מטיל עמה ושוהה בחברתה הרבה יותר מכפי שהיה רגיל קודם לכן...

על טעמו של הדבר לא עמדה באותה שעה.

אלא שבנפשה הרגישה היטב, כמה דברים אלו פוגמים את הרשׁם המלבב, שעשה עליה בפעם הקודמת באותה העצבות מתוך אבלות...

וכשנודעה לה לאחר ימים מועטים מטרת בואו באמת, כבר נמחה הרשם הנעים הקודם מלבה לגמרי.

בנפשה נשארה רק אותה התרעמות, שעורר בלבה גרינגמוט על עצמו בימים האחרונים.

ואל אלה נוספה עוד הקפדה חדשה, חזקה וגדולה הרבה יותר מהקודמת, אף על פי שהיא עצמה לא יכלה כלל לבאר באותה שעה מהותה של הקפדה זו בבירור.

רואה היתה לכאורה, שאבא, אמא וליזה שמחים על הדבר...  אלא משום מה נדמה לה, כאלו אין שמחה זו אמתית כלל...

שוב נדמה לה, שהאחד השמח באמת – זה רק גרינגמוט...  ודבר זה הרעימה יותר מכל.

יותר שהיה נראה שמח – יותר ויותר התחילה שונאה אותו.

יותר שהיה נעשה קרוב אצלם, שהיה מראה סימני קרבה אל כל בני-הבית, אליה עצמה – יותר ויותר היתה מתעבת אותו, מרגשת אותו יותר ויותר נכרי להם...

ותמהה היתה, איך ליזה ואחרים בביתם קוראים לו פשוט פיליפּ, אף הוא מדבר אל ליזה "אַתּ" ומנשק לה...

תמהה היתה על שום מה כל אותה החגיגה, בשביל מה שכנים ושכנות, מיודעים ומיודעות באים תדיר לביתם ומברכים את אבא, אמא וליזה, ואלה מגישים להבאים יין ומאפה-סוקר, מפצירים הרבה בהאורחים שיטעמו, ובאותה שעה הכל מספרים רק בפיליפּ ומונים איזו מעלות מיחדות שיש בו...

כל זה נראה לה תמוה מאד, מאד.

ועוד יותר תמוה נראה לה מה שליזה עוזבת את ביתם, את אבא ואמא, שהיו תמיד כל כך טובים לה, ונוסעת עם פיליפּ זה לאותו הכרך הזר והרחוק, שהוא דר בו...

אמא בכתה אמנם כמה פעמים באותו יום, וכמה שבועות אחר כך היתה עגומה שלא כרגיל, נאנחה בכל פעם כשהיתה מזכירה שם ליזה...

אלא שאבא היה מתרעם על כך, ובגערה מתוך חבה כדרכו היה אומר לאמא:

– שטיה, שטיה, על שום מה את דואגת? הרי יודעת את שליזה שלנו מאושרה, ברוך השׁם, אינה חסרה שׁום דבר שׁם...

נו, קראי נא בעצמך, שטיה שלי – היה אומר בכל פעם, כשהיה מתקבל מכתב משם.  – כלום לא אמרתי לך מקודם, שתהיה, אם ירצה השם, מאושרה, מאושרה מאד?...  הרי פיליפּ שלנו כל כך טוב, כל כך מחבב אותה!

וכשבאה ליזה לאחר חדשים מועטים להתראות עם אבא ואמא היתה כמו כן משבחת תדיר את פיליפּ שלה ומספרת עליו, שהוא כל כך טוב, כל כך חביב.

אלא שנדיה היתה שומעת כל זאת ומניעה רק ראשה הקטן בחשאי.

– לא, לא כך הוא הדבר כלל! – היתה לוחשת בפני עצמה, כשעיניה הבוחנות היו נטויות בסקרנות ספקנית אל פני אחותה.  – בדאית את, בדאית...

– הוא אינו טוב כל עקר, אינו יכל כלל להיות טוב!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה