_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

"לא זו..."

ישעיהו ברשדסקי

לתוכן הענינים

 

כמה פעמים אהבתי, נאהבתי אחר כך בחיי, אך רגש מעין זה, שהרגשתי באותה פעם, אל נחמ'קה זו, לא הרגשתי שוב לשום אשה אחרת...

אני הייתי אז עלם כבן-עשרה או שמונה-עשרה שנה, והיא – צעירה ממני כשנתים, שנינו – תמימים למדי, רחוקים מכל הרהורים לא-טהורים –

ותמימות זו הטביעה חותמה המיוחד על כל יחסנו, שהיה דומה יותר ליחס של אח ואחות אוהבים ואהובים...

להתעלם, להסתיר רגש חבתנו מאחרים – לא היה לנו גם כן שום צרך.

הורי שנינו, שגרו בשכונה אחת והתחשבו כקרובי-משפחה קצת, היו מתיחסים אלה לאלה בידידות רבה ומביטים בעין יפה על זאת, ש"ילדיהם" מחבבים כל כך זה את זו...

כשהיינו צעירים יותר, היו רגילים גם לכנות אותנו בדרך-הלצה בשם חתן-כלה", וכשחדלו אחר כך מהלצה זו – לא חדלו אלא משום שלא חשבו עוד, כפי הנראה, דבר זה להלצה גרידא...

וכך הלך והתפתח רגש חבתנו בלי שום שטן ומפריע.

נעימים ביחוד היו לנו ערבי האביב והקיץ, שבהם היינו מטילים הרבה ויושבים אחר כך יחד בשמך שעות שלמות על הספסל הקטן בגנת-הדובדבניות, שהיתה אצל בית אביה...

בשעות כאלה, כשהיינו יושבים סמוכים זה לזו, אוהב הייתי להחליק בידי את שערות הזהב שלה, שהיו רכות כמשי ונופלות מעל ערפה בשפע, כמחלפה ארוכה, – אוהב הייתי להרגיש תחת ידי את רכותן ועדנותן של גבי ידיה, שהיו נחשפות עד פרקי-הזרוע מבעד לשרוולים הרחבים של שמלת-הקיץ הקלה, להחזיק בתוך כפי את כפיה הקטנות והענוגות עם האצבעות הדקות והמארכות...

כל זה היה באפל הערב, בצל העב של עצי הדובדבן – אך כשהיינו נפגשים ביום, אוהב הייתי יותר מכל להסתכל בעיניה הכחולות-כהות, שהיתה להן גזרת שקדים,  – במצחה הלבן עם השריגים של גידים דקים וכחלחלים, בחטמה הנראה כמהוקצע, בורדי לחייה, באלגומי שפתיה.  ביחוד – כשהיו שוחקות, כשהיתה מתהוה יחד עם זאת גומת-חן נפלאה בשפולי סנטרה הקטן....

מזין הייתי עיני ביפי-עלומים רענן זה, והעין לא היתה שבעה מראות:

עיני היתה נהנית הרבה מיופי חביב זה גם באותו יום-הבציר המעונן, כשבאה אמה בבקר לביתנו וספרה לנו בפנים עגומים, שנחמ'קה חולה קצת.

אמת הדבר, ברגעים הראשונים הרגשתי מין כאב, מין לחץ מיוחד בלבי; אך כשבאתי אחרי זמן מועט לביתה וראיתי אותה בעיני, נחה דעתי עלי.

רק עיניה היו מועבות קצת ועל פניה נכר חיורון-לאות קל.  אך בשאר הפרטים לא נראה אצלה שום שנוי נכר....

ובעצם הדבר כמעט שהייתי שמח על מחלה קלה זו, שלא הייתי חושש כלל לאיזה תוצאות רעות ממנה, כי באותה שעה הזמינה לנו מקרה טוב לבלות יחד כל אותו היום והערב באופן חדש, כשהיא שוכבת על מטתה, מרגשת את עצמה רפויה קצת ומתחטאת, מתפנקת לפני במין התפנקות מיוחדת של ילד חולה, המכיר בזכויותיו היתרות, שנותן לו מצבו המיוחד; ואני מצדי חוזר עליה בשימת-לב מיוחדה, ממלא כל תביעותיה ומשתדל לפזר את דעתה.

כך היה הדבר נוהג עוד ימים אחדים אף על פי שבינתים נעשתה מחלתה כבדה יותר, חומה הלך וגבר והרופא נקרא אליה פעם ושתים.

באותם הימים, כשהייתי קם בבקר, היה לבי אמנם דואג וחרד קצת בכל פעם, אך בשעות הארוכות, שהייתי יושב אצל מטתה של נחמ'קה ושומר עליה ומפטפט עמה בלי-הפסק היתה דאגתי מתמזמזת מעצמה ואני הייתי שוכח כמעט, שחולה מוטלת לפני, שיש לחשוש לאיזה דבר...

אני התחלתי חושש ודואג רק ביום החמישי, או הששי, כשהתחילה החולה מדברת בערב דברי-הבאי מתוך חומה, ולמחר הכיר בה הרופא סמני טיפוס...

יודע הייתי כבר שלטפוס יכולות להיות תוצאות רעות. 

האפטימיות של הנער אמנם עשתה את שלה, לא נתנה לי כל כך להשתקע במחשבות של יאוש – אלא שבכל זאת הייתי מכיר בסכנה, וסכנה זו, כשהיא לעצמה, מבלי חשב כלל על אפשרותן של איזו תוצאות רעות, – היתה גורמת ללחץ-לב נורא, דכדוך-נפש קשה ומר מאד....

ביחוד היתה מצערת אותי ההכרה, שנחמ'קה סובלת יסורים קשים, שענוייה גדולים כל כך.

יקרה למדי היתה לי גם קודם לכן, ומשחלתה נעשתה לי משום מה, שלא הוחור לי לעצמי כל צרכו, – יקרה וחביבה עוד הרבה יותר...  מי יודע, אולי גרמה לזאת במקצת אותה החבה היתרה, שהראתה היא מצדה ביחס אלי?...

אפילו לאבי ולאמה לא היתה נשמעת בשעת מחלתה, כמו שהיתה נשמעת לי.

ובאותן השעות, כשהיה יורד קצת חום גופה, והיא היתה חוזרת ומכרת מה שנעשה מסביב לה, – היתה דורשת ברגזנות הרגילה אצל חולים, שדוקא אני אשב אצלה וכמעט רק מידי היתה גומעת את סמי-הרפואה, את כפות החלב...

יושב הייתי אצל מטתה רוב שעות היום והלילה, – יושב ומסתכל בחבה מיוחדת בפניה הקודחים, בזרוע ידה, המופשלת בלי-כח על השמיכה, בכתפיה ובחלק העליון של חזה, כפי שהיה נחשף בחומה מבעד לשמיכתה.

לפעמים היתה צונחת השמיכה למרגלותיה וחושפת קצה כף-רגל קטנה ועדינה עם אצבועת ורדיות, קטנות, דקות, מעוגלות וכפופות קצת, עם צפרנים זעירות חורורות – ורדיות...

כשהייתי נוגע בה, כדי לתקן משכבה, כדי למשוך עליה את השמיכה, – היה החם הרך והעדין של גופה הצעיר מעיר חם נעים בכל איברי.

לא אש של תאוה מרתחת, מרעישה, מגרה היתה זאת...

זו היתה הרגשה נעימה של חבת-אחים טהורה, – נעימה ויחד עם זאת – מרגעת, מעדנת, מרככת...

וכך לא הרגשתי בעצמי, איך עברו עשרה ימים בלי-מנוחה, עשרה לילות בלי שנה, – לא הרגשתי, איך הלך המצב ונעשה מסוכן מיום ליום, עד שהתרגש לבסוף המאורע הנורא...

באותו הלילה דוקא גברה עלי לאותי והוכרחתי ללכת לביתי לישון שעות אחדות –

וכשמצאתי את נחמה'קה למחר בבקר שטוחה על הקרקע ונרות דולקים למראשותיה ונשים סובבות אותה ומקוננות עליה בקול יללה נוראה, – עמדתי רגע קטן כהלום רעם, ואחר רגע קפצתי אליה, גחנתי והפשלתי את השמיכה, שהיתה מכסה אותה כלה, מעל פניה...  באותו רגע נרתעתי לאחורי.

לא, לא...  זאת לא היתה כלל אותה נחמ'קה, שהיתה חביבה עלי כל כך תמיד, שנעשתה חביבה עלי עוד הרבה יותר באותו רגע.

מסתכל הייתי בזו, שהיתה שטוחה לפני על הקרקע, ועיני כאלו היו מחפשות את האחרת, אותה שהייתי מכיר מקודם...

זו לא היתה דומה כלל לאותה האחרת.

זרה היתה לי זו לגמרי...

כדוחים נראו לי אותם הפנים המשוכים, הירוקים-אפרוריים, עם השפתים השחומות-כהות, החוטם המחודד ושמורות-הדונג הסגורות במקום עיני-השקדים הכחולות...

גם אותו הצואר הדק עם הגרגרת הבולטת והגומא העמוקה כחולה-כהה בשפוליה, הכתפים המהודרות של עצם זו באמצעיתה, כנגד הצואר, וכפות-היד הקמוצות קצת עם אצבעותיהן הכפופות ומעוקמות, – כל אלה נראו לי זרים לגמרי, ויחד עם זאת – לא מלבבים כל עקר. 

מזדעזע הייתי כלי בכל פעם, כשהיתה חוזרת ומצטירת בדמיוני אותה הקרה האי-נעימה, שהרגשתי במגעי הארעי...

ובמדה שהסתכלתי יותר בזו, שהיתה שטוחה לפני על הקרקע, הוקבע יותר בלבי הדמיון, שלא אותה נחמ'קה, החביבה עלי כל כך, מוטלת לפני...

אותה נחמ'קה, נדמה לי, איננה הוה עוד כלל...

מה, מתה?...  אחת היא, ובלבד שאיננה...  איננה עוד כלל – ובשעה "שטהרו" את זו, בשעה שקוננו עליה, שהוציאוה מהבית, הניחוה על "המטה", נשאוה לבית-העלמין והורידוה אל הקבר, – לא הייתי מיצר כלל, לא הייתי חש כל עקר בזאת...

באותה שעה כאלו היו עיני מחפשות אותה האחרת –

איה?...  האמנם איננה עוד?!...  איננה?!

והלב הצעיר היה שותה דם מפצעו העמוק, מתכוץ וחוזר ומתכוץ מכאבו האנוש, הנורא...

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה