_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בשעת חירום

ישעיהו ברשדסקי

לתוכן הענינים

 

עד השנה השש עשרה לחייה לא עזבה קאטיה מעולם את מולדתה, את הכפר הנדח שם במרחקים, באחד הפלכים הרוסיים הצפוניים.  אך הנה באה אותה שנת-הרעב הנוראה, הנה בא אותות החורף האכזרי בקרתו האיומה ושלגיו הנוראים.  גבעות גבעות שלג נערמו מכל ארבע רוחות הכפר, וגבעות השלג הגבוהות כאילו הפרידו אותו מעל כל העולם.  בתוֹך הכפר מתו שתי שלישיות מכל הבקר והצאן, ובני-אדם נהלכו כצללים מכובד רעב, מקור וחליים רעים...  וכמה מהם גועו ברעב, נספו בלי עת מחליים קשים!...

ומקץ החורף הנורא ההוא, אחרי אשר שלשה מבני ביתם –  אחותה הבכירה, אמה ואחיה הצעיר – השיבו אל האלהים רוחם, – בראשית האביב ההוא, כשרפה מעט הקור, ביום מעונן, אך חמים קצת יותר –  חבש לו אבא את צרורו, הפשיל את זה על כתפו והלך לו יחד עמה אל ה"תחנה".

בימים הראשונים, כשהיו מהלכים ברגל ואף כשהיו נוסעים בעגלת-הקיטור, היתה פוגשת עוד בפרצופים מיודעים פחות או יותר והיתה שומעת מסביב אותה השפה הידועה לה היטב, אף על פי שחתוך הדבור לא היה אצל הכל כך בדיוק, כמו שהוא אצלם בכפר-מולדתה..  אך במדה שהרחיקו לנסוע, במדה שהאויר נעשה חמים יותר, במדה שׁנפחת השלג ונתרבה הירק על פני השדות והעצים, שחלפו לעיניה מבעד חלון העגלה, – באותה מדה התחילו נשמעים יותר ויותר בתוך העגלות ובתחנות שפה אחרת, דברים אחרים, שהיו זרים לה, שלא הבינה אותם, שלא שמעה כמותם מעולם.  "זוהי חוחלית" – באר לה את האחת אבא, שהיה כבר פעם אחת במקומות הללו; "זוהי אשכנזית" – קולוניסטים אשכנזים הם הללו", – הראה לה על אחרים, – "וזוהי יהודית– היהודונים והיהודוניות הללו מגרגרים כל בלשונם"...

כשבאו לעיר-הפלך הגדולה, שעל הדניפר, כבר היה שם חם, היתה תקופת אביב בכל מלואה.  אבא נכנס תיכף לתוך אדטול של פועלים בנאים, ואותו הקבלןף פרוקופייב, שעבד אצלו אבא, אסף גם אותה אל ביתו בתור אומנת להילדים הקטנים.

אין לכחד, כי בעת הראשונה הרגישה את עצמה כאן זרה ובודדה למדי.  האנשים הזרים והבלתי-ידועים כאילו הטילו עליה אימה, ומתוך הסביבה הזרה והבלתי ידועה התגעגעה הרבה, הרבה מאד על כפר-מולדתה הרחוק והמשומם...  אך יחד עם זאת מצאה כאן, בנכר, כמה וכמה מעלות טובות, שאין דוגמתן שם, במקום-מולדתה.  לא רק לחם בלבד – ואיזה לחם, לחם לבן באמת, שלא טעמה מעולם כמותו! – היה לה לשובע, אך גם בשר, טהי וסוקר לא חסרו לה; ומלבד כל אלה הרי השיגה לפרקים על ידי הילדים מיני תרגימא, שמעולם לא ראתה אפילו כמותם בכפרה...  וכשעבר איזה זמן, כשהספיקה להתרגל אל האנשים החדשים ואל הסביבה החדשה, הרגישה כאן את עצמה בטוב מאד ושוב לא התגעגעה כלל על כפר-מולדתה.

בתקופת הבציר המאוחרת, כשפסקה מלאכת הבניה מפאת הקור, נסע לו אבא לימי החורף לביתו, והיא נשארה כאן, בביתו של הקבלן פרוקופייב, שהרגישה בו את עצמה בטוב מאד...

*           *

*

השנים עברו כסדרן, ובמדה שהתרגלה קאטיה יותר אל העיר ואפני חייה, באותה מדה נעשה לה כפר-מולדתה הרחוק והמשומם זר ורחוק יותר ויותר.

במשך שלש – ארבע שׁנים היה אבא בא לכאן לימי הקיץ.  הוא היה בא בראשית האביב כמעט שהתחילו נושבות הרוחות הקלילות והחמימות הראשונות; ולסוף תקופת הבציר, כשהתחילו הביבים קופאים בלילות ובשוק נראו הירבוזים הקטנים והירוקים שלא הספיקו להתבשל כל צרכם, – היה חוזר ונוסע לביתו..  זה היה החוט היחידי, שהיה מחבר אותה במידה ידועה עם כפר-מולדתה הרחוק.  כשהיה בא אבא, היה מביא לה פריסת-שלום מחברותיה הקודמות והיה מספר לה כל אותן החדשות, שהתרגשו שׁם, בכפר-מולדתה הרחוק, במשך העת הזאת...

אך הנה נתק גם החוט האחרון הזה.  פעם בסוף הקיץ בא מתוך ריצה אנטושה, בחור צעיר וטוב מהארטיל של אבא, פניו היו נרעשים ומזיעים, וכשהוא נושם בכבדות, בטא ברוב עמל: "מהרי, קאטיה, אסון קרה את אבא!"...  ורק בדרך, בשעה שהיו רצים שניהם בחפזון, נודע לה, שחלק ממעלות-הבונים אצל הבנין, שעבד שם אבא, נהרס פתאום, ואבא יחד עם עוד שלשה פועלים נחבלו, נפצעו קשה...  לפני חצי שעה, כשמהר אנטושה לרוץ אליה, עוד היתה נשׁמת חיים באבא; עכשיו מי יודע, אולי כבר השיב אל האלהים רוחו...

כשבאה למקום המעשה, לא מצאה שם עוד את אבא, כי הוליכו אותו כבר לבית-החולים, והיא רצה לשם.  כשראתה אותו בבית-החולים, כמעט שלא הכירתהו: ראשו כולו וחצי פניו היו חבושים בתחבשׁות לבנות, ותחבשות כאלה היו על ידיו, על רגליו ועל חלק מחזהו; והמקומות הגלויים של גופו, של חצי פניו, שלא היה חבושׁ – היו מצבע שחום-כהה, כמראה האדמה הלחה שמתחת למחרשה בתחלת האביב...

לדבר עמה לא יכול, אך מסתכל היה בפניה זמן רב, וניכר היה, שבתוך העינים הללו, המעוממות למחצה, לא נכבה עוד לגמרי זיק הבינה האחרון – הוא מכירה עוד...

וכשבאה אליו למחר, שוב לא היה יכול להכיר אותה.  עיניו היו סגורות למחצה, בשרו השחיר עוד יותר, ורק לפעמים נאנק קשה, גנח בקול רפה ונפסק.

יותר לא ראתה אותו עוד בחייו – באותו יום לעת ערב מת.  עוד במשך שבועות אחדים אחר כך היתה מצטיירת תמיד בדמיונה התמונה הנוראה של הגוף הרעוע, שהשחיר כאדמה, ובאזניה צללו בלי-הפסק הגניחות הנפסקות; אך במשך הזמן נטשטשה יותר ויותר התמונה המחרידה, נטמטמו יותר ויותר צלצוליהן של הגניחות הרחוקות, ומכיון שנפסק על ידי מותו של אביו החיבור האחרון בינה ובין כפר-מולדתה הרחוק, מכיון שנפסק החיבור עם הקרובים והמיודעים המועטים, שנשארו שם, – השתקעה עוד יותר בחייה החדשים ולא התענינה בשׁום דבר חוץ מאלה.

תנאי חייה לא היו רעים כלל.  במשך השנים המועטות, מעת שהשתקעה בעיר, למדה לבשל כהוגן, על פי מנהג העשׁירים, נעשתה בקיאה בכל מיני מלאכת-בית, ובאופן כזה הגיעה למדרגת משרתת עירונית הגונה שמקבלת בשכרה שבעה – שׁמונה רובלים לחודשׁ ומשׁרתת תמיד בבתיהם של אנשים אמידים.  קודם לכן, כשהיה אבא חי עוד, היתה משכורתה פחותה הרבה מזה, וממשכורתה הפחותה היה אבא נוטל עוד חלק הגון בכל פעם, כשהיה מכין את עצמו לנסוע לביתו.  עכשיו היתה כל משכורתה משמשת לצרכי עצמה, והיא התחילה מהדרת במלבושׁה, כדרך העירונים, ובימי החגים בלתה את חצי-היום שלאחר סעודת-הצהרים באופן נעים מאד בגן-העיר, ששם מנגנת כל העת להקת-מנגנים ובערב מתנשאות רקיטות כל כך נפלאות, כל כך נהדרות, או במשתה-ערב, ששם שוחקים משׁוררים ומתהוללים שם בחורים ובתוּלוֹת יחדיו, או בתוך הקרקס, ששם הנשמה נמוגה מחדוה למראה תנועותיהם המהירות והמפליאות של הקומידיאנטים...

מלבד זאת היתה בתולה לא מכוערה כלל, וכמו שנהוג חזרו אחריה תדיר בחורים הגונים מאד, במגפים משולשלים להפליא ומגוהצים היטב, עם הרמוניקות צתחת לבית-שחים.  יותר מכל היה רצוי בעיניה מיחלקה, רכבו של הפריסטב ייבדוקימוב, חיחול צעיר, שקווצת שער נאה ועבה על ראשו, ואשר שפמו העב בשׁתי קצותיו, העשויות למעלה, נותן לו מראה בן-חיל; גם הכתונת המלורוסית המרוקמת והאזור המלורסי האדום והרחב – היו יפים לו מאד ומוסיפים לו לוית חן...  אמת הדבר, כשהיה מבוסס, וזה אירע לפרקים קרובים מאד, – קשה היה לסבול אותו: הוא היה מחרף אז במלים היותר גסות, היה מכנה אותה בשם של גנאי: "קצפיה ארורה", ולפרקים לא היה מונע ממנה גם מהלומה; אך כנגד זה, בשעה שהיה פכח, לא היה דומה לו; שום אישׁ לא ידע להשמיע חידודים חריפים כמותו, לטלטל קווצתו באופן מגוהץ כל כך, לנשק בחום עצום כזה, לחבק ולגפף בעוז, באומץ כמותו...

*           *

*

ימי-הקיץ הלוהטים והערבים החמים מאד עברו, ובמקום אלה באו ימי-בציר חמימים וערבים קרירים קצת.  על מקצת עצים מתנועע עוד פה ושם איזה עלה מוצהב, איזה פרי נובל שחום; ומסביב לשאר העצים מתגלגלים על פני האדמה צבורים צבורים של עלים כתומים-כהים ושחומים.  וכשמתחיל נושב רוח עז יותר, הוא קורע עלים מעל העצים, מרים מעל פני האדמה מלוא חפנים עלים כמושים וזורע אותם מסביב...

במשק-הבית מורגשת הכנה של חפזון לחורף: בחצרות מסביב להמשאבות נראות עריבות וחביתין ממדות שונות, שכאן שׁוטפים ומנקים אותן, מתקנים בהן מה שצריך תיקון ועושים להן חישוקים חדשׁים; בשוק אצל עגלותיהם הגדולות של האכרים המלאות ירבוזים, ובמקום מעמד האניות, אצל הספינות השטוחות, המסובלות תפוחים אנטוניביים, – הומה וסוער כמו בתוך נחיל של דבורים....

ויחד עם ההכנות הנחפזות והרגילות לחורף במשק-הבית, הורגש בשנה הזאת באויר עוד דבר-מה, חדש לגמרי, שאינו רגיל כלל, דבר-מה, שלא היתה עוד דוגמתו, שגם עכשיו לא ידע אישׁ לקרוא לו בשמו הנכון...

מתחלה היה "דבר-מה" חדש ובלתי רגיל זה כמעט בלתי ניכר: רק שעצביהם של הכל מסביב היו מתוחים מאד, בני-האדם התלחשו לעתים תכופות יותר מהרגיל, ודברו בינם לבין עצמם על איזה ענים בחשאי; ובאותה שעה היה נראה בעיניהם ברק משונה, ופניהם הנגרשׁים מאד היו מביעים מין רגש של שמחה ופחד מעורבים יחדו....  אך במשׁך הזמן הוברר יותר ויותר, נעשה ניכר יוֹתר, וקבל צוּרה מסוימה ובולטת יותר ויותר.  ובמדה שהוברר והחור יותר הדבר החדש והבלתי-רגיל, שהולך ומתרגש בכח עצום ונורא כל כך, באותה מדה נעשו הרוחות סוערים יותר ויותר מסביב, ובאותה מדה נראוּ כל המעשים מסביב זרים ומתמיהים יותר ויותר.

מעולם לא היו הרחובות הומים, סוערים ומלאים חיים, כמו בהימים האלה.  דומה היה, כאילו מאות אלפי אנשים, שהיו חבויים במשך ימים ושנים באיזו חורים ופנות אפלות, פרצו פתאום ממחבואיהם, הציפו את כל הרחובות ומלאו אותם חיים שואנים, רעש והמולה...  ובאוֹתה שעה עצמה, שהרחוב נעשה הומה, סוער ומלר חיים יותר באותה שעה כאילו התחילו החיים מסביב פוסקים מעט מעט ממהלכם התמידי והטבעי.  קודם כל פסקה התנועה במסלות-הברזל, לאחר זמן מועט פסקה מלהפליג אניות-הקיטור על פני הדניפר, ולבסוף פסקו מלחזור גופא עגלות הטרמוי; בכל הפבריקאות שבעיר פסקה העבודה בזו אחר זו, וכשבא הערב היה ברחובות חושך ואפלה, מפני שפסקה העבודה בהתחנה האלקטרית...  בשוק, באיטליזים, בבתי-האופים ובחנויות היתה כל היום מהומה גדולה; בני אדם קנו להם לחם, בשר ושאר מיני מזון וסחורה לימים אחדים; למחר, כך אמרו, אי אפשר יהיה להשיג ולקנות שום דבר....  ולמחר היו כל החנויות והמחסנים סגורים באמת, כאילו היה זה יום חג מהיותר גדולים; אפילו עגלות הרכבים לא נרא ברחוב.  מראה הרחובות בעצמם היה משונה מאד: בצדי הרחובות נדחקו המוני בני-אדם, ובאמצע הרחוב התהלכו בלי-הפסק, הלוך ושוב, כל מיני פטרולים שונים של שוטרים ואנשי-צבא, רגליים ורוכבים, בקול תופים, בלוית להקת מנגנים, או גם בלי כל שאון, ברובים מוכנים לירייה...

קאטיה הסתכלה בכל הנעשה מסביב בעינים פקוחות לרוחה מתמהון, מבלי שהבינה כלל, מה טיבם של כל המעשים הללו.  מיחלקה שׁלה, שהיה בא עכשיו לעתים תכופות, היה מדבר אמנם עמה הרבה בנידן זה והיה משתדל לבאר לה את כל הדברים האלה היטב; אך מכל טענותיו הבינה – וגם זה לא באופן ברור ביותר – רק אחת, שבני-אדם הללו מורדים ב"אבא-מלכּא", ולפיכך יראו להם "עבדיו הנאמנים" של "אבא-מלכא" את ידם, למען ידעו וייראו למרוד עוד....

מיחלקה גינה למדי את כל ה"מורדים" בכלל, את כל אותם הפועלים הסטודנטים וה"אדונים" – כל אותם הדוקטורים, האינז'ינרים והאדבוקטים, שמעיזים למרוד באלהים ובהפקידים; אךְ יותר מכּל גינה וחרף את היהודים הארורים, את ה"כופרים" הללו, שמתכונים להוריד מעל כסאו את המלך הפרובוסלבי, כדי להקים תחתיו מלך מתוכם...  ואת כל אלה, את כל ההאשמות הללו כנגד היהודים, לא הבינה גם כן כראוי.  משום מה מאשימים אותם כך? במה הם גרועים מהאחרים? הרי הם, כמדומה, אנשים כשאר בני-אדם..  הן היא משרתת בבתיהם של יהודים ואים היא רואה שום הבדל בין בעלים עברים ואינם-עברים.  להפך, בכמה פרטים מוטב ונוח יותר לשרת אצל יהודים.  כזאת הוכיח לה נסיונה של עצמה, ועל זאת מעידות גם כן כל מכרותיה, שנסו לשרת אצל אלה ואצל האחרים.  הבעלים היהודים מתיחסים באופן טוב יותר למשרתותיהם, אינם ממצים עמן כּל כּךְ את חומר הדין, אינם תובעים עבודה מרובה כל כך, גם תשורה מקבלים מהם לעתים יותר תכופות...  אף גם במה שנוגע לעניני דת, כמו הבקור בבית-התפלה, שמירת הצום וחגיגת יום-טוב – גם בנידן זה כמעט שמוטב יותר אצל יהודי, מאשר אצל אחר...

כל זה, כמדומה, נכון מאד, אך לשונו של מיחלקה הוא תער מלוטש, וכשהוא מתחיל לטעון במשליו ופתגמיו החוחליים אין היא יכולה כלל לעמוד כנגד טענותיו.  והוא מוסיף לדבר כדרכו, מוסיף להמטיר "אש וגפרית" על ראשי היהודים הארורים, שלפי דבריו הם מקור כל הרעות והפגעים; ובשעה שקאטיה שומעת את דבריו, הכל מתבלבל במוחה, הכל מסתבך באופן מבהיל כזה, עד שאינה יודעת עוד בעצמה עם מי הצדק באמת....  וכאן נעשים עוד בעיר מסביב לה, מעשים זרים ומשונים כל כך, מתרגשים מאורעות מפליאים כל כך, עד שהיא מתבלבלת לגמרי; היא מביטה תמהה, נדהמה על כל הנעשה ואינה מבינה כלום...

*           *

*

כמה זר ומשונה היה שבוע זה! כמה איומים ונוראים היו ימים ולילות אלו! דומה הוא, כאילו סופת-שלג עצומה ונוראה פרצה פתאום בכל תקפה האיום, חלפה בכל עזוז מרוצתה על פני העיר, חטפה בדרך עברה אלפי רבבות אנשים וסבבה עמם יחד במחול-תופת פראי ונורא....

במחול-התופת הפראי הזה אבדה  בינת האנשים, נבלעה דעתם, ולא ידעו עוד, מה נעשה בהם, מהם עצמם עושים...

במשך שני הימים, הראשון והשׁני לשׁבוע, ירו לא פעם אחת: פעם – ברחוב זה, פעם – ברחוב אחר...  עשרות פעמים פרצו קזקים, דרגונים, או שוטרים-רוכבים אל תוך קהל האנשים ברחוב, הכו וחבלו ברצועות ובחרבות, הפילו אנשים בסוסיהם, רמסו אותם ברגלים...  היו הרבה הרוגים, הרבה פצועים...  ברחובות עברו לעתים תכופות המרכבות של ה"עזרה המדיצינית המהירה", עגלות-רכבים מיוחדות, שבהן נסעו סניטרים מתנדבים....  דומה הוא, שבני-אדם צריכים היו להתירא להראות ברחוב, ששם היתה סכנת-מות בכל רגע; אך הפחד הרגיל מפני המות כאילו עבר מן העולם, והזרם העצום של מאות, אלפי אנשים הציף בלי-הפסק את הרחובות, כּנהר איתן, אשר גאה באביבֿ, עבר את גדותיו והשתפך על כל סביבותיו...

ביום השלישי לשבוע, מאז הבקר נראה הכל זר ומשׁונה עוד הרבה יותר.  שוב הציפו אלפי, רבבות אנשים את הרחובות, אלא שבפעם הזאת היו הכל שמחים שלא כרגיל, ומין חדוה מרעישה הבריקה מתוך כל העינים, השתקפה על כל פנים.  מכרים וזרים נפגשים יחדו, לוחצים איש את ידו של חברו, מודיעים איש לחברו את הבשורה הטובה ומברכים זה את זה על הבשורה...  ויש גם שהם מחבקים זה את זה, מנשׁקים זה לזה בתוך הרחוב...

אחרי זמן מועט מופיעים ברחוב חצאי-גליונות גדולים מודפסים.  בני אדם חוטפים את הגליונות הללו במין תשוקה מיוחד, נאספים ברחוב לכנופיות גדולות וקטנות וקוראים בקול רם את החדשה הנכבדה...

לאחר איזה זמן מתחילות עוברות ברחובות תהלוּכוֹת גדוֹלוֹת, שלא נראו מעולם דוגמתן..  באויר מתנפנפים דגלים אדומים, שעליהם כתבות שונות; נשמעה מנגינה עליזה, היוצאת מפיות אלפי אנשים, העוברים ברחובות בטורים מסוּדרים, ולוּלאוֹת אדוּמוֹת כרוּכוֹת על זרועותיהם וּתחוּבוֹת בשולי בגדיהם מלמעלה...  ובאותה שעה מאות אלפי אנשים ממלאים את המעקות שמשני צדי הרחוב, נדחקים על יד החלונות מבפנים, וכל אלה מברכים גם כן את התהלוכות העוברות עליהם בקול רם, מלוים אותם בקריאות צוהלות.

אחר הצהרים עברה ברחוב תהלוכת-לויה בלתי-רגילה.  שוב התנפנפו דגלים אדומים ושחורים, אחרי אלה התנענעו לאטם ארונות שחורים על כתפי אנשים נושאים, ובין הארונות, לפניהם ומאחריהם, נראו עשרות זרים גדולים וקטנים, מקושטים ופשוטים, שׁכתבות שׁונות על רצועותיהם הרחבות...

ואף על פי שהיתה זו תהלוכת-לויה של עשרות צעירים, שׁאבדו בלי רחם, ועוד איזו עשרות אנשים – קרוביהם ומיודעיהם של הנהרגים, – היו דוויים ומבכים, אף על פי כן היה מצב הרוחות של הקהל הגדול הזה יותר מרומם, יותר עליז ומלא-בטחון, משהיה נדכה, נכאה וזעף...  אף גם בהנאומים, שנשאו בבית-המועד לכל חי, על יד "קבר-"האחים" הפתוח, נשמעו לא דברי-אבל מלאי-יאוש, לא אנחות מרות וקורעות לבבות, אך להפך – אמרות מעודדות ונמרצות, עליצות נצחון ובטחון עז בהנצחונות החדשים הקרובים לבוא.

והחדוה הכללית גדלה עוד יותר למחר, ביום הרביעי לשבוע, כשנפתחו מחדש כל בתי המסחר, כשהתחילו לחזור עגלות הטרמוי ברחובות ומגדלי-העשן הענקיים של הפבריקאות התחילו מקיאים שוב מתוכם עננות עבות של עשן שחור ושׁחום.  היום היה בהיר נפלא.  שמש עליזה זרחה ושפכה את אורה הבהיר על הרחובות ההומים, על החנויות הפתוחות ועל אלפי האנשים החוגגים ברחובות.

אך החדוה השלוה לא ארכה הרבה.  עוד למועד הצהרים הורגשו באויר מסביב איזו אי-מנוחה משונה, איזו סערת-רוחות שאינה מצויה.  ושוב מתלחשים בני-אדם, שואלים זה את זה בחשׁאי, מספרים זה לזה דבר מה בדאגה ורגזה, ופניהם נגרשים, מביעים בהלה, חרדה.

איזה כובד זר ומשונה יורד ולוחץ הכל מסביב, מקדיר כל פנים, רובץ כעננה שחורה ומעיקה על כל והכל.

*           *

*

את המלה "פוגרום" שׁמעה קאַטיה ברור בפעם הראשונה לפנות ערב.  בא מיחלקה, כשהוא מבוסס קצת, אך רוחו צוהלה מאד, הוא נהנה מאד מאיזה דבר.  לשונו אמנם התלבטה, ודברין לא היו מחוורים ביותר, אך דבר אחד היה ברור למדי: בערי הסביבה הרחוקות והקרובות מתחוללים פוגרומים, וכאן מחכים גם כן לפוגרום...  "העם מתנקם על פי דרכו בהמורדים, ביהודים, בסטודנטים"...  "פקודה יצאה, שבמשך שלשה ימים מותר להרוג, להשמיד ולבוז"...  "מחר יתחילו כאן גם כן – השמחה תהיה שלמה!"...

היא לא ידעה אם תאמין, אם לאו, אך באותו הערב חבשו בעליה את החפצים היותר יקרים שבבית, הגבירה והילדים הצעירים עברו תיכף לבית-המלון, והאדון עם הבן הבכור – למחר בבוקר.

היא נשארה יחידה בבית, ומתוך שעמום של בטלה יצאה איזו פעמים אל הרחוב.  שום דבר מיוחד לא היה ניכר; החנויות והמחסנים היו פתוחים כדרכם, בני אדם הלכו ורצו כפי הרגיל ברחובות, ואף על פי כן הורגשו באויר מעין אי-מנוֹחה ואי-בטחון טמירים.., בכל זאת עבר יותר מחצי היום, עד השעה השלישית אחר הצהרים, במנוחה שׁלמה; וכשראתה קאַטיה ששׁעה אחר שׁעה עוברת בשלום, נטתה להאמין, שמיחלקה פטפט אתמול רק מתוך שכרות ולא יותר, ושבעליה פחדו פחד שוא.  היא יצאה עוד הפעם אל הרחוב.  בכל מסביב שררה מנוחה שלמה, אך פתאום התחוללה מהומה נוראה; מאיזה רחוב צדדי באו במרוצה איזו אנשים בצעקות נוראות, וכהרף-עין התחילו מאות אנשים לרוץ לכל עברים בקול צעקה ובכיה; ובאותו רגע התחילו מגיפים את החנויות, את הדלתות והתריסים בהקומות התחתונות.  בכמה חצרות התחילו נועלים את השערים, ואת דלתות השערים...

מה אירע בפועל, לא ידעה בעצמה, אך כשראתה, איך הכל רצים בבהלה, נבהלה גם כן ונסה במרוצה לביתה.  כשהגיעה עד שער החצר, נרגעה מעט ועמדה רגע על מקומה.  באותו הרגע התבוננה בסושה החנונית, כשהיא מיבבת בקול ורצה לכאן ולכאן מבולבלה כולה מפחד...  רגע היא זורקת בחפזון כל מה שמחוץ לחנות אל תוך החנות, ואחר רגע חוטפת היא פתאום את מוט-הברזל, שמבריחים בו את דלת החנות מחוּץ; אך מגודל בהלתה אין היא יכולה לעשות שום דבר, ופתאום היא נשארה קופאת כולה על מקומה, כשהיא פורסת ידיה ומביטה על סביביה במבט פראי, מלא יאוש נורא, ובאותה שעה עומדת מיכלה, ילדה כבת חמש שנים, ומחזקת בשתי ידיה בכנף כסותה שׁל אמה, כשהיא מיבבת בקול...

ברגע הראשון התעוררו רחמי קאַטיה מאד על האלמנה האומללה, אשר אבדה דעתה כמעט מבהלה.  היא נסתה לעזור לסושה, אך באותו רגע נשמעו עוד הפעם צעקות נוראות, סיעת אנשים נבהלים עברה במרוצה על פני הבית, ועל קאַטיה נפלה עוד הפעם אימת מות גדולה.  היא נסה בחפזון לתוך החצר, עלתה במרוצה על המעלות ונסגרה בתוך הבית.  באותו רגע נזכרה באיזה דבר, ששמעה פעם באיזה זמן ותיכף נכנסה אל החדר הקטן שאצל חדר-המבשלות, לקחה מהזוית שמעל למטתה את האיקונין והציגה אותו על סף-החלון; בשני החלונות האחרים שאל הרחוב הציגה את שתי תמונות הקדושים, שׁהיו בחדרה, וברגע זה הצטערה הרבה מאד על כך, שאין ברשותה עוד דברים שבקדושׁה אחרים....

במשך איזה זמן לא נשמע מצד הרחוב שום דבר; מסביב היתה דממה שאינה-מצויה.  רק לפרקים רחוקות היתה עוברת ברחוב עגלת-רכבים, ובתוך דממת-הרחוב, הבלתי-מצויה נשמע זמן רב שאום המרכבה העוברת, ובאופן זר ומשונה מאד.  איזו פעמים נדמה לקאַטיה כאילו שומעת היא מרחוק איזה רעש כבוש, אך כשׁהקשיבה בשימת-לב יותר, נוכחה פעם בפעם בטעותה.  ברחוב שררה עוד זמן רב דממת-מות, אך דממת-מות שאינה מצויה זו גופה היתה נוראה ומבהילה עוד יותר...

לבסוף נשמע בפועל איזה רעש רחוק, כּבוש, שׁהולךְ וגדול הולך ונעשה ברור יותר ויותר.  הרעש נשמע מקצה הרחוב, והוא הולך וקרב יותר.  האוזן מבחינה כבר קריאות פראיות בודדות, מהלומות חזקות, כמו בשעה שמפוצצים אבנים, כמו צלצול של שׁמשות מנופצות...  הנה שוררת רגע דממה, ובאותו רגע נשמע כעין קול יריות, ואחר רגע– קריאת-הורה עצומה ושריקה נוראה...  נשמעות שועטות רגלים, כמו סיעת אנשים עוברת במרוצה את הרחוב; ושוב נשמעות יריות אחדות מקרוב, ומקרוב מקרוב מאד נשמע הרעש הנורא יחד עם המהלומות, הדומות לקול מפץ אבנים, עם הצלצול של שמשות מנופצות, עם קריאת-ההידד הפראית והפרוצה ועם תרועת-השחוק הפראית והפרוצה עוד הרבה יותר...

קאַטיה עומדת כמאובנה באמצע החדר ומקשיבה בלב דופק מאד.  "אהה, אלי, העביר נא את הסכנה!" – מתפללת היא בחשאי בפני עצמה, כשעיניה מחפשות את האיקונין, המוצב על סף החלון ומפנה לצד הרחוב...  תפלת שוא! צלצול שמשות מנופצות נשׁמע מקרוב, מקרוב מאד, כפי הנראה – מהדיוטה התחתונה; נשמעות מהלומות חזקות של מוטות-ברזל – אלה הם, כפי הנראה, הפורצים את שער-הברזל של החצר...  הנה התנודדו הקירות מקול נפץ נורא, נשמע קול נפילת דבר-מה כבד, ואחר רגע קטן נשמעים כבר צעדים כבדים של עשרת אנשים על המדרגות, עוד רגע וקול דפיקה נשמע בהדלת של חדר-המבשלות.

קאַטיה עומדת מבולבלה ואינה יודעת מה לעשות, אך פתאום היא שומעת מאחרי הדלת קול ידוע לה: פתחי נא, קאַטיה, אל תתיראי!"...  זהו קולו של מיחלקה.  היא מתיראה אמנם עכשיו גם ממנו, אף על פי כן הרי אין זו חבורה של אנשים זרים לה, הרי זה מכר בכל אופן, ודבר זה מעודד קצת את רוחה.  היא פותחת את הדלת, ואל החדר נכנסים כעשרה אנשים, כמעט כולם ממכירה, מידידיו של מיחלקה...

"נוּ, מה את מתיראה כך? רואה את, כל אלה אנשים משלנו!" – מנסה מיחלקה להרגיעה, כשהוא רואה את פניה החורים והנבהלים; אך פניו הנלהבים, קולו הצרוד והמבוסם ועיניו הפראיות, המלאות דם – אינם מסוגלים כלל להרגיעה.  היא עמדה והסתכלה בהחבורה הפרועה.  לפעל על אלה בדברים, להטות לבם לעזוב לפחות את המקום הזה, לבלי השחת פה לפחות, – זה יהיה, כך הרגישה היטב, רק עמל שוא...

"נו, קאטיה, הן תקבלי בודאי את פנינו בכבוד, בודאי תמצאי במה לקדם פני אורחים יקרים כמונו!" – בטא מיחלקה בעמת רב בלשונו המתלבטת.  הוא קרב אליה, כשגופו כולו מקולע מתוך שכרות, ומנשימתו הכבדה נודף על פניה ריח חריף של יין; רוצה הוא אגב אורחא לבקה בזרועותיו, מבקש הוא את שפתיה, כדי לנשקן, אך היא מתעותת כלה למראהו הפראי ונסוגה בלי-משים אחור צעדים אחדים.

"הה, חדלי נא מגודל-לב!" – מתרעם הוא ושוחק שחוק פרוץ. 

"חה, חה, חה, הביטי נא! – קורא אחד מהחבורה כשהוא מראה על האיקונין ותמונות הקדושים שעל ספי החלונות.– הנה היא המגינה על היהודים...  רוצה היא להגן על רכושם...  לרמות את העם, כדי שייאמרו, הנה היא דירה של נוצרים...  חה, חה, חה, בתולה נאה!"...

בינתים עברה קצת בהלתה הראשונה, ובראשה חולפות מחשבות שונות, מה יש לה לעשות.  כן, בכמה דברים צריכה היא למלא רצונם של בני החבורה, כדי שתוכל למנוע אותם אחר כך מהשחת בבית.  מטעם זה אין היא מסרבת הרבה ומביאה לבני החבורה איזו בקבוקים גדולים מלאים יין-משרה, קופה של תיבות מלאות מיני בשר ודגים כבושׁים, מאלה שהכינו בעליה לימי-השביתה, כשלא יהיה מקום לקנות...  וכשׁבני החבורה מסבים ברחבה על הכסאות  היקרים שבחדר-המזון, כשהם לוקחים מתוך המזנון את גביעי-היין הנאים והיקרים, וכשהם מטנפים מתוך אכילה וסביאה גסה את מפת-השולחן של בד טהור – עושה קאטיה את עצמה כלא רואה, אף על פי שבלבה מרעים אותה הדבר מאד מאד...

היא אינה מסרבת גם כן יותר מדי ומשתתפת בסעודתם ושתיתם.  היא משתדלת אמנם להמעיט ככל האפשר בשתיה, אך בני החבורה סובאים כל כך הרבה, עד שבכל זהירותה אין ביכלתה לשמור את המדה הראויה.  מתחלה מרגשת היא, שראשה סובב, מתעטף במין אד משׁונה; אך מעט מעט פוסקת אצלה גם הרגשה זו, היא פוסקת מלהכיר ברור את הנעשה מסביב, ורק כמו מתוך שנה, באופן לא ברור, מטושטשׁ מאד מצטיירים במוחה כל אותם הדברים, שאירעו כאן אחר כך...

הנה התנשא אחד מבני החבורה באמצע הסביאה מעל מקומו, הרים את הכסא, שישב עליו זה מעט, ובנחת, ברוח-טובה, בלי שום קצף זרק את הכסא כלפי החלון.  נשמע צלצול שמשות מנופצות, יחד עם זה – תרועת-צחוק פראית ופרוצה, ובזה אחר זה התנשאו האנשים מעל מושבם, לקחו איש איש מכל הבא בידו והתחילו שׁוברים ומנפצים, מתחלה בנחת, במתינות, כאדם שעושה מלאכת-מחשבת נחוצה.  אחר כך – בחשק והתלהבות שהולכים וגדולים, בתרועת-צחוק, בשריקה, בקריאת-הורה, שהולכות ונעשות פראיות ופרוצות יותר ויוֹתר...

דומה הוא, כאילו דבר-מה דחף פתאום את קאטיה, העתיק אותה ממקומה, כשהיתה יושבת ומסתכלת בכל בעינים קופאות.  על ידי משיכה אחת בקצה מפת-השלחן זרקה על הקרקע את כּל הבקבוקים, הצלוחיות, הגביעים והקערות, שהיו על השלחן, וברגע שהגיע לאזנה הרעש המשונה של הכלים המנופצים תקפה אותה פתאום איזו תאוה פראית ומשונה לשבר ולנפץ, לקרוע ןלהשחית....  בקפיצה אחת קרבה אל המזנון, קרעה את דלתותיו והתחילה זורקת מתוכו קערות, פנכות, כוסות, גביעים וצלוחיות...  היא זרקה את כל אלה בכח נורא על הקרקע, רמסה ברגליה והדקה לרסיסים קטנים את כל אשר לא התפוצץ דיו מתוך נפילתו, ובאותה שעה פרצו מגרונה קולות פרועים ומשוּנים, תרועת-צחוק פראית ופרוצה...  היא נזכרה בכך, כמה מתרעמת הגבירה, כמה אשמה היא מרגישה את עצמה בכל פעם, כשנשׁברת קערה, פנכה, צלוחית חה, חה, חה, הא לך עכשיו!...  הנה לפניך צבור גדול של קערות, פנכות, צלוחיות, חה, חה, חה!...

עוד פחות הרבה מזה הבינה, קלטה בזכרונה כל מה שנעשה אחר כך.  הנה סובבו כל האנשים הללו באופן משונה מאד בכל החדרים, ועשו שׁם איזו מעשים משונים.  הנה עשתה היא גופא גם כן איזו מעשׂים משונים יחד עם האחרים.  איזה בן-אדם שבר את הארגז הגדול, איזה בן-אדם אחר קרע את דלתותיו של ארון-הבגדים.  אלה קרעו בגדים שונים, רמסו אותם ברגלים, ואחרים התחילו מחליפים בגדיהם באותו מעמד....  מי מבני החבורה לבש את מכנסיו של האדון ועוד אחר – את מעילו השחור של זה...  היא עצמה חטפה את לבוש המשי שׁל הגבירה עם הרקמה הצהובה וכאן באותו מעמד, לעיני כל, התחילה מחלפת לבושה.  פתאום קפץ אליה זה שלבש את מעילו השחור של האדון...  צוארו ופניו היו ממולאים דם באופן מבהיל ונשימתו היתה קצרה ונפסקה...  הוא חבק אותה בכח בשתי זרועותיו, הרים אותה מעל האדמה בכונה להפילה, אך באותו רגע חש אליה מיחלקה לעזרה והתנפל באגרופים מהודקים על הלז...  התחוללה מלחמת אגרופים...  אל השנים התחברו עוד כמה מבני-החבורה...  עוד רגע והכל נצנף בפקעת אחת...  אחר רגע נעלם הכל מעיני קאַטיה.

סבואה מאד, יגעה ממלאכת ההחרבה ישנה תיכף במקום שנפלה.

*           *

*

כשנעורה קאטיה כבר היה ליל.  כל איבריה היו רעוצים, ראשה – כבד, כאילו היה ממולא עופרת, וברגעים הראשונים לא יכלה בשום אופן להבין, איפה היא נמצאת ומה זה אירע.  בחדר היה חושך, רק מבעד החלון בקע נוגה קל מצד הרחוב, ולנוגה הרפה הזה היה נורא ומשונה מאד מראה החדר עם שבכות חלונותיו הפרוצות והחורבן ואי-הסדרים הנוראים שמסביב.  מלבד זאת שררה עוד מסביב דממה נוראה, לא נשמע כל שאון, לא הורגשה מציאותה שׁל שום נפש חיה מסביב, ועל קאַטיה נפלה פתאום חרדה גדולה, איזו אימה אינסטינקטיבית, שהמריצה אותה לקפץ מעל מקומה במהירות, והיא נשאה רגליה ללכת, מבלי דעת בעצמה, אנה תלך...

על המדרגות, בהדירות של הדיוטות התחתונות שררה גם כן דממת מות, לא נראתה נפש חיה מסביב, ועל כל מדרך כף רגל נראו אותם הסימנים הנוראים של חורבן מבהיל, של רוח-משחית חסר-דעת – כלים מנופצים, חפצים קרועים, חלונות פרוצים ודלתות הרוסות, שמבעדם נשקפים חדרים אפלים כמחילות קודרות של קברים....

 קאַטיה רעדה כולה, כמו מתוך קדחת עזה, ורגליה כשלו בלכתה, אך היא אספה שארית כחה כדי לרדת מעל המדרגות.  כשהגיעה עד החצר עמדה רגע מבלי דעת, אנה תלך? בכל מסביב שררה דממת קבר, ואור לא נראה משום מקום...  היא צעדה צעדים אחדים לצד השער, אך פתאום קפצה אחור בבהלה ונשארה על מקומה כמאובנה.  אל בית האבנים הגדול בעל ארבע הדיוטות היה נשען מצד אחד בית קטן בעל דיוטה אחת; מצד הרחוב היתה בבית הזה חנות המכולת הקטנה של סושה, ולצד החצר – חדר קטן, מטבח ופרוזדור, שארבע מדרגות מספו עד קרקע החצר.  ועל המדרגות הללו נגלה פתאום לעיני קאַטיה איזה גוף כהה ומכווץ, השוכב בלי שום תנועה...  לב קאַטיה נסער מאד, וכאילו שערה בעצמה, מה טיבו של דבר זה; אך הנה זה נענע הרוח את הפנס האילקטרי שברחוב, שהיה מכוון כנגד המקום הזה מעבר לשער החצר, וחצי-עיגול של אור בהיר מאד נפל פתאום על אותו השטח בדיוק...

ברגע הראשון כאלו ניטל לגמרי כחן של ידיה ורגליה מגודל הבהלה, ולא היה כלל ביכלתה לזוז ממקומה; רק אחר רגע היה בה כח לנוס, והיא התחילה רצה בנשימה נפסקה, נדפקה מאימה גדולה, שתקפה אותה...  ברוב עמל הגיעה עד דירת-המרתף הצרה והאפלה של השוער, ושמה חשה מפלט לה.

השוער עצמו לא היה בבית, אך על המטה שבזוית שכבה אנושׁקה, בתו של השוער, ילדה כבת שתים עשׂרה שנה, שרעדה גם היא כולה מאימה ופחד.  קאַטיה שמחה מאד, כי נמצאה לה נפש חיה אח, לפחות, ובדממה, מבלי הוצא הגה מפיה, קרבה אל אנושקה ושכבה אצלה...  הן נלחצו מאד זו אל זו, טמנו את ראשיהן עמוק, עמוק בתוך הכר והתעטפו היטב, היטב בשמיכה, וכששכבו רק שׁתיהן יחדו צפופות מאד, רעדו שתיהן כולן והתנודדו בכל גופן מפחד ואימה...

"הה, קאטיה, איזו מוראים נעשו פה היום! ­­– לחשה אַנושקה בחשאי, כמעט שנשמע קולה.  – נורא הדבר, מה נעשה פה היום!".

"נורא, נורא הדבר!" – דובבו שפתי קאטיה באופן מיכני אחרי אנושקה.  מחשבותיה התבלבלו באופן מבהיל מאד, בראשה היתה ערבוביה נוראה...  פעם הצטייר בדמיונה הגוף הכהה והמכווץ בתוך חצי-העיגול של האור הבהיר, אותו הגוף עם הקדקוד הרצוץ, עם השערות השחורות והפרועות בתוך הביב של דם קרוש למחצה, עם השד החשופה והנתוקה, עם הרגל האחת חלוצת-הנעל והמורמה באופן בלתי-טבעי למעלה...  פעם נתגלתה לפניה האשה הפורשת ידיה מתוך בהלת-מות, יחד עם מבטי-היאוש הפראי שבתוך עיניה ויחד עם הילדה המיבבת, האוחזת בשתי ידיה בכסותה...  ופעם עלתה לפני עיניה העצומות תמונה נשכחה למחצה, שראתה באיזה זמן, היא תמונת גוף אדם רעץ ונתוק באופן מבהיל, שחצי בשרו שחור כאדמה וחצי פניו וחזהו מעוטף בתחבשׁות לבנות...  וכל התמונות האלה מתבלבלות פתאום יחדו, מתערבבות, מסתבכות ונצפות יחדו לפקעת אחת, יחד עם איזו המולה נוראה, איזו תרועת-שחוק פראית ופרוצה ואיזו צלצול חזק של שׁמשות, קערות וכוסות מנופצות...

חלומות קשים מעיקים על לבה, והיא נעורה לפרקים קרובים מתוך שנה כבדה וכשהיא כולה רועדת, רטובה מזעה קרה.

*           *

*

ביום השבת, מאז הבוקר, כבר היתה בעיר מנוחה שלמה.  בעליה של קאַטיה חזרו מבית-המלון למעונם.  ושעמדו כאן בפנים עצובים, מביטים בדמעות על החורבן שׁמסביב, לא יכלה עוד קאַטיה להתאפק.  היא התנפלה לרגלי הגבירה, התודתה בדמעות מרות על כל, ספרה כל מה שראתה בעיניה, כל מה שעשתה בעצמה...

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה