_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אירע

ישעיהו ברשדסקי

לתוכן הענינים

 

ברגע הראשון, כשאירע זה, לא הרגיש כלל בדבר, כמעט לא התבונן, כי קרה מה.

עוד במשך חמשה – ששׁה ימים לפני זה היו עצביו כֹל כך מתוחים והוא כלו – נבלע ברעיון אחד, והיה מסור בכל חושיו להמטרה האחת;  והנה זה בא היום האחרון, יום של עצבים מתוחים עד להנתק, יום של צפית קוצר-רוח ושאיפה טמירה אמנם, אך עזה ונמרצה מאד.  כי יושם פעם אחת קץ לכל אלה...

לכאורה, הרי זה רק יום-חורף קצר, קצר מאד, ולו – נחשב היום כשנה תמימה, הלך ונמשך בלי סוף ובלי אחרית.

ויש שהוא מכיר בעצמו, שרעידת-קדחת פנימית חולפת אותו, ואז הוא מתבייש בפני עצמו, כועס מאד על ה"עצבים הארורים" הללו, עד שהוא מתגבר סוף סוף על חולשת עצמו ונעשה שֹוב שוקט ובטוח.

מתקבלת הידיעה הראשונה:  הלה כבר נסע מביתו לבית-הנתיבות.

בשעה שהוא כבר ברחוב, נתן לו אות חדש:  הלה נוסע מבית-הנתיבות בחזרה.

פתאום מרגיש הוא בעצמו שלוה וקרירות-רוח מפליאות.  הוא מטייל לו במנוחה שלמה, בהרחבת-דעת, כאילו אין שום דבר צריך להתהוות עוד מעט, רק בעוד רגעים מעטים.

במתינות שלוה מביט הוא אל צמד הסוסים האבירים, כשהם פונים ובאים לתוך הסמטה הצרה, ותיכף ננעצות עיניו בהאדרת האפורה-הבהירה, המתגלה מבעד לכתפיו הרחבות של הרכב שם בעגלת-החורף הזעירה.

הוא צועד צעדים אחדים מצד הרחוב לאמצעיתו, ימינו הטמונה בצלחת אדרתו מקמצת בכח את הברזל הקר של האקדח, ובאותו הרגע, כשצמד הסוסים המהירים חולף כברק על פניו, מתלקחת פתאום לשון-אש קטנה וקול רעם חזק נשמע...

רגע – הרף עין...

צמד הסוסים הרועשים נוטה בבהלה הצדה, מתנגש בקיר החומה;  הפרש, הרוכב מאחרי העגלה, מריץ פתאום את סוסו, וזה נתקל, כפי הנראה, בדופן העגלה, כושל וכורע ברגליו הקדומות על ברכיו והרוכב נדחף ונשמט מעל לראש סוסו על האדמה...  אולם הוא רואה לפניו רק את לבוש האדרת האפורה-הבהירה, אשר קפץ מתוךְ עגלת החורף ויעמוד רגע זקוף מלא קומתו באמצע הרחוב.

עוד קול רעם אחד ושני – שניהם כמעט בעונה אחת.  לבוש האדרת האפורה-ובהירה הניע בידו, כאילו בקש להסיר את כובעו, ותיכף אחר זה נטה לצד אחד, נכפל והתפתל באופן משונה...

כשנשמע קול הרעם ברביעית, כבר היתה האדרת האפורה-הבהירה שוכבת סרוחה על הארץ, ולמרות דמדומי בין השמשות האפלוליים, הכיר בעינו החדה שני כתמים כהים על האדרת האפורה-הבהירה...

הוא עשה את שלו, עשה כהוגן, בהצלחה;  עכשׁיו – דעתו כֹל כך צלולה! – רשאי הוא לחשוב על אדות עצמו.  יכול ומחויב הוא להציל את חייו...

עתה היא העת הנכונה.  כבר קם שאון חזק בסמטה.  מכל עברים רצים אנשים, קוראים וצעוקים בקול.  הפרש, אשר נשׁמט ונפל מעל סוסו, כבר התעורר, וזה יחד עם הרכב רצים וקרובים אליו...  הוא נס במרוצה.  בקפיצות אחדות הגיע עד קרן הסמטה הצרה, ומשם הוא רץ בחפזון דרך הרחוב הפטרבורגי הרחב.

גם פה קם מהרה שאון, מתעוררת מרוצת בהלה;  אולם השׁאון והמרוצה, מועילים לו במדה ידועה.  עוד מעט והגיע עד ככר התיאטרון.  משם נפרדים רחובות אחדים ושם שוקק תמיד אדם רב, ערבוביה של מרכבות ועגלות מכל המינים...  לו רק יצליח לבוא עד הרחוב החירסוני, ושם להחצר מספר שבעה – חצר מפולשת, והוא נצל!

ברחוב אפלילות, האלקטרון לא הודלק עדיין – וזה נוח לו מאד.  אך פתאם – דעתו צלולה כל כך:  הוא מרגיש בכל פרט קטן שבקטנים! – מתחיל ממצמף פנס-רחוב אחד, לשון-את קטנה וכחולה מתגלה, וכהרף עין מוצפה כּל הככּר ומתמלאה, אור אלקטרי בהיר ומבהיק...

באותו רגע רואה הוא שוטר-רחוב רץ מפנת התיאטרון, כשהוא מתיר תוך כדי ריצה את הנרתיק של האקדח שלו.  השוטר רץ באלכסון ומכוין פניו כלפי קרן הרחוב החירסוני.  הוא איננו מתעכב במרוצתו אלא חוזר ונוטל את האקדח, שטמן כבר בכיסו.  הנה הוא רואה כבר את הפנים המאדמים והמזיעים מריצת חפזון, ואת העינים הבולטות והמלאות דם;  הנה הוא שומע כבר את שעטת רגליו של הלז, את נשימתי הכבדה, וכּשבין שניהם נשׁאר רק שׁטח קטן, מרחק כשלשׁים צעדים, מבריקה פתאום עוד הפעם לשון-אש קטנה ונשמע קול רעם אחד, שני...

באותו רגע אירע הדבר.

אולם מחשבותיו היו עסוקות בענין אחר לגמרי.  כשהגיע בשלום עד החצר המפולשה מספר שבעה, עבר אותה בחפזון ונכנס לרחוב שוקט, שלא ידעו שם, כפי הנראה, משׁום דבר;  ופה התחיל מהלך במנוחה, במתינות, כאילו לא קרה דבר.  אחרי זמן מועט, כשנזדמנה לפניו עגלת רכב, עלה וישב בה וצוה לנסוע לקצה העיר השני.  שם יצא מעגלה זו, ואחרי זמן מועט שכר עגלה אחרת, שנסע בה להמקום הדרוש...

בכל העת הזאת היה לבו טוב עליו מאד.  הוא הרגיש שובע-רצון מיוחד מעצמו ומ"מזלו הטוב".  כשבא אל בני החבריא, כבר היו לאלה ידיעות נכונות על דבר עצם המעשה, איך הצליח, וכשראו אותו לפניהם חי, שלם וחפשי – היתה השמחה במלואה.  מהרה הביאו י"ש ופרפראות, ובשעת שתיה ולגימא נדברו הכל בצהלה, התלוצצו שחקו...

הוא לא רצה להודות על זאת בפני עצמו, אך בסתר לבו נהנה הרבה מזאת, שהכל התחילו מתיחסים אליו פתאם בכבוד מיוחד והכל דברו בהכרת-ערךְ על אומץ-לבו, על קרת-הרוח וצלילות-הדעת המצינת, שהראה בשעת סכנה כזו.

– במלה אחת, בן-חיל! – הסכים גם וולודיה.  זה היה הגדול שבחבריא, גבה-קומה ובעל פנים שחרחרים, רצינים-קודרים, אשר דבר תמיד רק מעט, ותחת זאת היה תמיד לדבריו הספורים ערך מיוחד...

בלי משים נזכר, איך הביטו אליו בני החבריא, ואותו וולודיה בעצמו, לפני שתי שנים, כשהיה לבושׁ עוד בגדי תלמיד של בית-ספר למסחר ורק זה מעט התודע אליהם.  הם הביטו עליו כעל נער, לא הרשו לעצמם לדבר בפניו על דבר ענינים חשובים ביותר...  ואפילו זמן רב לאחר זה, לפני שנה, לפני ששה חדשׁים, עוד חשבו אותו לנער, אמנם – נער חרוץ וזריז, אבל בכל זאת נער, שאין לסמוך עליו ביותר...

"במלה אחת, בן-חיל!" – כך אומר וולדיה עכשיו, וכמה היה מתרעם בלבו לפני שבוע – הוא הרגיש היטב בדבר! – על שמפקידים בידו דבר נכבד כזה!  אילו היה הדבר תלוי בדעתו של וולודיה, לא היה זה סומך מעולם עליו;  עתה, נוכח כבר, עד כמה טעה בו קודם לכן...

בהיות רוחו צוהלה כל כך וכלו – שבע רצון מאד מעצמו, מכל והכל מסביב, לא הרגיש שום ליאות גופנית, רק ראשו סובב קצת מכוסות היי"ש האחדות ששתה, ועוד יותר – מכל אשׁר עבר עליו במשך היום;  ובעונג מיוחד, ברחבת-דעת מיוחדת, השתרע על הדרגש ושכב כך בעינים סגורות למחצה.

הוא התחיל מנמנם קצת, אך באותה שעה בא קוליה מהרחוב והתחיל מספר ידיעות חדשות, שנודעו לו בנוגע לה"ענין".  הלה קבל שני פצעי-מות קשים, הוא הובל אל בית-החולים הקרוב, וגסיסתו ארכה כחצי שעה, אך דעתו לא שבה אליו בכל העת זאת...  ושוב ספר קוליה, שברחוב תפסו שנים שלשׁה אנשים, צדדיים לגמרי, שאין להם שום שייכות אל הענין.  לבסוף ספר עוד, שבתוך המהומה נהרגה במקרה, בקרן הרחוב החירסוני וככר-התיאטרון, איזו ילדה כבת עשר, או שתים-עשרה שנה, שפגע בה, כפי שׁאומרים, כדורו של שוטר... 

כמעט שהתחיל קוליה מספר, פקח הוא את עיניו והתחיל מקשיב בשימת-לב רבה.  המעשה על דבר פצעיו ומותו של הלה, ואפילו – על דבר האנשים הנקיים שנתפסו ברחוב, העביר רק בת-צחוק של לעג ובוז על שפתיו;  אך כשתחיל קוליה מספר על דבר המאורע שבקרן הרחוב החירסוני וככר-התיאטרון, חלפה פתאום רעדה בכל גופו.  הוא קפץ במהירות הברק מעל משכבו ונסה לעמוד על רגליו, אך אלה פקו, התמוטטו, והוא נפל בלי כח עוד הפעם על הדרגש ונשאר יושב על מקומו בלי תנועה, קופא כאבן.

איך קרה זה, שלא הרגיש בדבר עד כה?  עתה מצטייר בדמיונו כל כך ברור, איך שם, בקרן הרחוב, בשטח הקטן שבינו לבין השׁוטר, עומדת אותה הילדה, שמגבעתה, צוארין אדרתה והידונית בידה מעור טלאים אפור הם...  הנה מבריקה האש הקטנה ונשמע קול הרעם הראשון...  הילדה נשארה עומדת רגע קטן כמאובנה, אחר כך היא כורעת לשום מה על ברכיה, מחזרת באופן משונה את ראשה, ובאותו רגע נופלות ומתפזרות מחלפות שער כהה על הצוארון האפור...

הוא מהדק את שניו ככל כחו, תופש את ראשו בידיו, ולוחץ בחזקה, בחזקה מאד את רקותיו, אך התמונת מוסיפה לעמוד נגד עיניו בברירות מבהילה, בבהירות מחרידה כל כך!...

הוא אינו מכיר כמעט בעצמו, איך בשורה אחת עם תמונה זו מבצבצת ועולה לפניו תמונה אחרת.  זו היא גם כן ילדה כבת שמונה שנים בעלת שער ראש צהוב-מזהב ולחיים – שׁושנים ורדיים...  הנה היא פורצת הביתה רעננה, עליזה, כשהיא לבושה אדרתה ועל ידה הידונית הקטנה, והבית מתמלא צלצלי צחוק-כסף, כשהיא מתרפקת על אמא ומנשקת לה, כשהיא משתערת על אבא ומצחקת עמו...

כברק חולף כמוהו רעיון זר ומשונה מאד, המקפיא את כל דמו ומסמר את גופו.  עוד רגע ודעתו מתבלבלת כל כך, רעיונותיו מסתכסכים במדה כזו, עד שאין עוד ביכלתו לצייר לעצמו בברירות מספיקה, אם היתה שם, בקרן הרחוב, הילדה האחת, בעלת שער-הראש הכהה, או האחרת, זו ששער-ראשה צהוב-מזהב?...

ומה הם מבקשים עוד ממנו?  משום מה אינם נותנים לו מנוחה?  למה מבלבלים את ראשו בשאלות טפשיות כאלה:  מה זה היה לו?  מדוע פניו חורים, נגרשים כל כך?

רוצה הוא להוציא מגרונו גערה פראית, להבריח את כלם מעל פניו, אך אין בו כח לפצות פה, להניע יד, והוא מסתכל בהם דומם, במבט קופא...

הנה הולכים ונעלמים מעיניו האחד, השני והשלישי, והוא רואה לפניו רק אחת, כמדומה – פוליה...  הוא אינו יכול לגרוע את עינו ממנה...  כמה זר ומשונה מראה!...  מה היא עושה?..  הנה עשן נודף מפיה, מתוך נחיריה...  כמה מגוחך פרצוף טפשי זה!  כמה מגוכחות העינים הבולטות והטפשיות הללו!

מרגיש הוא בעצמו, שצריך הוא לסלק פניו לצדדין, שאינו רשׁאי להסתכל בה יותר:  באופן אחר תפרוץ תרועת צחוק מפיו...

תרועת צחוק מכיר הוא, לא בעתה היא.

אך שלא להסתכל בה אינו יכול גם כן.

הוא מאמץ שארית כחותיו, מתאפק זמן רב, אךְ לבסוף אין ביכֹלתו להתאפק עוד;  ופתאום פורצת מגרונו תרועת-צחוק פראית, נוראה, שהולכת וגוברת מרגע לרגע, הולכת ונעשית פראית יותר ויותר...

רגע מסתכלים הכל בפניו דומם, משתוממים, נבהלים;  ואחרי רגע מתעוררים הם פתאום ממבוכתם ומבינים את הנעשה.

מסביב רעש, המולה, מרוצת חפזון.  רק וולודיה לבדו נשאר במנוחתו;  ברוח קרה ומתינות מעיר הוא:

– סוף כל סוף לא עצר כח!  אולם אין רע...  התרגשו קצת העצבים – מהרה יעבור זה...  אין רע!...

------

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה