_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

משיחת בעל-העגלה שׁלי

ישעיהו ברשדסקי

לתוכן הענינים

 

מהתחנה האחרונה של מסלת-הברזל עד העירה שהייתי צריך לנסוע שמה בעגלה, היה רק כחמש ועשרים וירסטאות;  אך בתקופת גשׁמים זו היתה הדרך מקולקלה מאד, וסוסו הכחוש של בעל-העגלה שלי הניע רגליו ברב עמל:  מראש יכולתי אפוא לשער, שלא אגיע עד העירה קודם חצות לילה.

הטלטול עד חצות לילה בליל-גשמים לא היה נעים כלל, כמובן.  אך עגלה אחרת, טובה מזו, לא הזדמנה לי, ואצל התחנה הקטנה והשוממה לא היה מקום ללינת לילה.

מוכרח הייתי אפוא לנסוע.  לאשרי נוכחתי במהרה, שאם גם סוסו של בעל-העגלה שלי אינו משובח ביותר, הרי בעל-העגלה עצמו משׁובח ומשובח מאד.  ניכר היה בו, שאינו שתקן מטבעו, וכשׁהכיר בי, שאני מתענין בשיחה, התחיל מספר לפני בחשק, ודבר זה עמד לי, שלא תארך לי השעה יותר מדי...

– מה?  שואל הוא, משום מה אין בעלי-עגלה אחרים נוסעים מהעירה אל התחנה?  ולשם מה יסעו?  בנאמנות, רוחים גדולים יש למצוא בכאן!  יש שאתה נוסע שתי פעמים ביום אל התחנה, פעם אתה מרויח שני זהובים, ופעם שגם זה אין...

– א, מכיר הוא את עירתנו משנים קדמוניות?  וכי יודע הוא, מה היא עירתנו עכשיו?  חורבה, חורבה גמורה!  את מי ימצא אצלינוּ?  מי ומה נשאר?  והמועט הזה שנשאר, איך הוא חי, מה עלתה לו!

– איני מדבר בזה שהיה לפנים, לפני עשרים שנה, כשׁהיינו נוסעים בכל שבוע ושבוע אל עיר-הפלך בהעגלות-המקורות שלנו, הרתומות לשלשה וארבעה סוסים...  בנסיעתנו לשם היתה העגלה מלאה גבינה, חמאה, ביצים, דבש, בד ועוד, ובחזירתנו משם היתה אותה העגלה מסובלה בכל מיני סחורה של כרך, בכל מה שהפה יכול לדבר...  הוסף על זה עוד את הנוסעים, בשכר שנים-שלשׁה רובלים לגולגולת...  מה יש לדבר – עירתנו של הימים ההם!  מי היה דואג אז אצלינו לפרנסה?  מי לא ראה אז חיים טובים?  זה היה עוסק במסחר יערות, זה – בתבואה, – וחנויות, בתי-מרזח ואכסניות?  וכי מעטות הן הפרנסות שהיו אז אצלינו?  והפרנסה היתה מצויה בכבוד, בשלוה, עד שלא נצרכו בני-אדם לנוד לכל המדינות, לפזר את הבנים על כל שבעת הימים, כמו שאנו רואים בימינו אלה...

– שואל הוא, אם נוסעים מהעירה?  מוטב שישאל, אם נשׁאר מי במקומו...  נשארים בכאן רק הזקנים, שאין להם מקום לנסוע, והדור הצעיר, כמעט שגדל מתחילה פרשת:  "לך לך!" לאמריקה, אם לאנגליה, או סתם למרחקים, לאן שישא הרוח, ובלבד שלא להשׁאר בבית...

– וכי מתקבלים כספים?  הרי זהו המעשה, שבשנים האחרונות כמעט שפסק גם זה לגמרי.  ואם מקבל לפרקים איזה אב חלוש, איזו אם זקנה וחולה עשרה או חמשה-עשר רובלים לפני החג – מה בכך?  וכי יש בזה כדי ספוק איזו צרכים?..

– לפני עשר, שתים עשרה שׁנה – היה זה ענין אחר לגמרי.  השנים לא היו טובות ביותר, אפשר להגיד, שהיו רעות כבר...  אך, יודע הוא?  הנה אני עצמי לא הייתי נוסע עוד אל עיר-הפלך, צמד סוסים אחד כבר מכרתי, עגלה-מקורה לא היתה לי גם כן, ואף על פי כן – הלואי שהיה לו עכשיו ולו רק החצי ממה שהיה לי אז!  כמו שהוא רואה אותי, הייתי נוסע אז שתי פעמים בשבוע אל עיר-המחוז (התחנה הארורה לא היתה אז עדיין!), ויש שהיו מזדמנים נוסעים אחדים.  תדיר היו איזו "רשימות" מהחנונים שלנו לקנות ולהביא בעדם מיני סחורה שונים, אך העיקר היתה הפוסטה...

– כן, מתפלא הוא, אינו מבין פוסטה זו מה היא?  דבר פשוט הוא.  אצלינו היה בשנים ההן מין נשים מיוחד, שקראו להן בשׁם "אמריקניות", או גם – "עשירות אמריקניות".  אלה היו נשים, שבעליהן נסעו לפני איזו שנים לאמריקה, והן עצמן נשארו בכאן והיו מתפרנסות בסכומי הכסף, שהיו בעליהן שולחים להן מהתם.  בעד העשירות האמריקניות הללו הייתי מקבל בהפוסטה שבעיר-המחוז מכתבים והזמנות.  ומזאת – היאמין לי? – היתה לי הכנסה יפה...

כאן נשתתק בעל-העגלה שלי לזמן ארוך.  מהלך היה כמקודם לאטו על יד העגלה,אך היה כפי הנראה, שקוע כל כך במחשבותיו, עד ששכח אפילו לזרז בסוסו.  דבר זה לא היה שוכח אפילו באמצע שיחתו, וכאן שקע כל כך במחשבות, עד שׁלא הרגיש כלל בסוסו ובעגלתו...

וכשהתעורר מחדש לאחר איזה זמן והתחיל שוב מספר, ניכר בקולו שנוי גדול:  הוא היה רק יותר עגום, ומלא מעין איזו געגועים.., דומה היה, כאילו הוא מדבר יותר אל עצמו משהוא מספר בפני אחרים...

– איה הן עתה כולן?  נשאן הרוח ופזרן בכל קצות הארץ...  זו במזרח וזו בצפון – מי זוכר עוד אותן?...

– מדמה הוא, שהיו רוצות בכך?  מדמה הוא, שבנקל כל כך עלה להן להחליט בנפשן לנדוד למרחקים?...  היו יללות לא מעטות...  די דמעות נשפך...  אך מה מועילות כאן בכיות ויללות?  אךְ התגברה האחת, השנית על פחדה, ובפני האחרות כבר היתה דרך כבושה...

– כך נדדו הכל, ועירתנו נשארה שוממה, עזובה, חורבה גמורה, בית-עלמין, שמתנודדים בו צללים – מתים מועטים.

– חורבה גמורה...  בית-עלמין...  – חזר בעל-העגלה שלי עוד פעמים אחדות כאילו בפני עצמו, בלחש יותר ויותר, ולבסוף נשתתק לגמרי.

מהלך היה דומם, לאטו על יד העגלה, ורק לפרקים היה מזרז בסוסו הכחוש, שהניע רגליו ברב עמל.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה