_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

"לאהוב לב"...

ישעיהו ברשדסקי

לתוכן הענינים

 

באיזה אופן הגעתי עד המקום ההוא.  איך נדחקתי בתוך המון צפוף כזה – איני יכול להגיד בעצמי בבירור...  דומה הוא, כאילו לא רגלי נשאוני, אך נחשול, נחשול שׁל בני-אדם חיים, תקפני פתאום, הרימני בכח אדיר ונשאני הלאה, הלאה – שלא בידיעתי...  נשארתי עומד רק אז, כשהשתפך הנחשול עצמו והתערב בתוך הים שׁל בני-אדם, שרתה וסער מסביב.

כאן היתה לי שהות להסתכל במה שנעשה מסביב.

זה היה באמת ים סוער של בני-אדם, אשר על פניו התגודדו והתנופפו כדמות גלים כובעים, מגבעות, מצנפות ומטפחות מכל מיני גונים וצורות...  והים הזה הציף את כל הרחוב הרחב משורת הבתים האחת עד השניה, מהקצה האחד עד השני, לכל מראה עיני.

באויר הורגש כעין זמזום שלל נחיל דבורים גדול ועצום מאד, ובזמזום שאינו-פוסק זה נבלעו, אבדו קריאות רמות בודדות:  נכרה מרחוק רק זאת האחת, איך איזה בן-אדם פוער וסוגר פיו, מתנועע ומניע ידיו בחזקה...

פתאום משתתק קצת הרעש, ובאותה שעה נעשׁה הדחק מסביב יותר גדול.  נדחקים יותר כאן, כדי לעשות ריוח קצת שם, להלן.

בתוך הדממה כל העינים נפנות לנקודה אחת, שפלי-הקומה מתנשאים על בהונות רגליהם, מותחים צואריהם, כדי לסכות מעל לכתפי חבריהם.

קצה אחד של ארון עטוף שחורים נראה לאטו מבעד למזוזת הפתח;  לאטו זוחל ונגלה הקצה האחר.

– אחד, – מונה אני בפני עצמי במין שלוה משונה של דכדוך-נפש מיוחד.  מאחרי אני שומע קול קורא בשם.

– שנים, – מוסיף אני למנות בפני עצמי;  אחרים בקרבתי קוראים את השם.

– שלשה...  ארבעה...  חמשה.

עוד ועוד – האין קץ לאלה?

עוד ארון אחר עטוף שחורים זוחל ויוצא לאטו.  עובר רגע, עוברים עוד רגעי צפיה קשים אחרים...  לא, לא נראה עוד!...

אך בחוץ נמשכת השורה הארוכה של הארונות, העטופים שחורים ומתנודדים לאטם מעל לראשי הנושאים-המתנדבים.

וים-האנשים הגדול והנורא הולך ומתנועע גם הוא לאטו, לאט, לאט מאד, וכמעט שלא נכרה תנועתו...

*    *

*

שוב נסחף אני ונשא בתוך הנחשול העצום שׁל בני-אדם חיים.  הים הרחב, אשר זה לא כבר השתפך על פני כל סביביו וגליו העצומים והרחבים קולעו והתנועעו אנה ואנה, – הולך ומשנה צורתוֹ מעט מעט, הולך ונהפך ליאור איתן, הזורם ברעש לעבר אחד בתוךְ התעלה, אשר התוו לו משני עבריו גדותיו התלולות – שני הטורים החסומים של הבתים והחומות...

ויש שנדמה, כאילו לא האנשים מתנועעים והולכים לפנים, אך הבתים משני עברי הרחוב הולכים ונסוגים אט, אט לאחור...

וכשמשתפך זרם-היאור מהרחובות הרחבים אל הסמטות הצרות יותר, הולך הוא ומתמתח כדמות רצועה שחורה ארוכה.  ארוכה מאד, בלי ראשית ובלי סוף...

*    *

*

הרצועה השחורה הולכת ונמתחת בלי סוף.

היא נעתקה כבר מתוךְ רחובות-העיר הצרים, וקצה הקדום מתפתל על פני הנתיב הנפתל בין גבעות-החול הגבוהות, – על פני הנתיב הצר, המתפתל ועולה מעלה מעלה ומגיע עד השערים הקודרים של בית הקברות שם בקצה גובה הגבעה...

בשפולי ההר מלמטה משתרעים כּבר צללי-נשף רחבים והאופל הולך ועב, אך שם מלמעלה מבהיק עוד הנוגה החכלילי של יום-החורף הקצר, ולאור הנוגה החכלילי והגוע על פני הנתיב עם נפתוליו המשונים בצלע הגבעה, מקבלת שורת הארונות השחורים, שׁעליה מלמעלה מרפרפות הרצועות המגוונות, – צורה פנטסטית נפלאה, המרהבת  את העין במראה המשונה.

בלי משים נצמדים המבטים אל הארונות עטופי-השחורים, המתגודדים שם לאטם, ואל הרצועות הארוכות, המרפרפות ממעל לראשי המלוים בכתבותיהם השונות...

ויחד עם צללי-הנשף הקודרים, הזוחלים מאחרי כל תל, מאחרי כל שיח, והולכים ומשתרעים על פני כל מסביב, – יחד עם הצללים העגומים הולכת ומשתפכת מסביב איזו תוגה חשאית ועמוקה – חשאית ואלמת כצללי-הנשף גופם...

*    *

*

זה כבר עומד אני בדד.

פתאם קצה נפשי בכל הנחיל הטורד הזה של דבורים – בני-אדם, המזמזם ומזמזם מסביב בלי-הפסקה.  מה לי ולכל אלה?  מה לכל אלה ולי?  מה לכולנו ולאלה שם, אשר נאלמו לנצח וכוסו שחורים בתוך הארונות הצרים?...

ואם אולי קרובים היו היום ללבבנו, האם לא ישובו מחר להיות זרים לנו, זרים בהחלט?!

גם היום אין אנו מרגישים, שהם חסרים לנו, שבמותם נשׁאר מקום פנוי בלבנו, שחלק מנשמתנו נקטע יחד עמם...

ואלה המעטים?...  זו?...

זרים רבים אחרים יפים מזה, מקושטים בפרחים מרהיבי עין יותר, ברצועות רחבות עם כתבות נמלצות יותר, – האפילו כמעט לגמרי, עשו לבלתי-נכר כמעט אותו הזר הפשוט והדל עם כתבתו הפשוטה והענותנית;  אף על פי כן הרגשתי בו, וגם עתה איננו מש מנגד עיני.

"לאהוב לב..."  – על רצועה צרה אחת, על השנית – שם-אשה ענינתי, בלתי מפורסם כלל.

על פי מקרה מכיר אני את שני השמות הללו ויודע את המעשה הקצר והפשוט.

זהו מעשה פשוט ומצוי בשני לבבות, שׁהתחילו דופקים זה בעד זה בעז יותר ויותר, מעשה רגיל בשתי נשמות מקורבות, שׁנחלצו לפרקים ממחשכי העוני, מענויי המחסור, והתענגו שעות מעטות על אור ואושר...

אמנם לא לעתים קרובות מאד זכו לכך;  לא בכל עת תמיד היו יכולים ליהנות מאשרם הפרטי...  כשהיה האחד מתהלך חפשי, היתה האחרת כלואה בבור, וכשהזדמנו עתים, שהיו שניהם מתהלכים חפשי, לא היתה שעתם פנויה בכל פעם בעד עצמם...

ואף על פי כן, באותם הרגעים המעטים והיקרים, שהיו מזדמנים יחדו, היו שנות-העלומים עושות את שלהן.  לבוֹת שׁניהם דפקוּ  בעוֹז, בתוקף יותר, ושתי הנשמות התקרבו, התלהבו יותר ויותר.

תקוות, חזיונות, חלומות נעימים – מי לא טעם אותם בתקופת-חיים זו?

ופתאום...

מה כחו של זר דל, כחן של מלים פשוטות היורדות על רצועה שחורה – להביע אותם הרגשות הטמונים עמוק עמוק, החבויים בסתרי הנפש?...  – – – – – – – – – – – – – – – – – –

מסביב שלוה, דממת-תוגה עמוקה, רק מרחוק, מבית-הקברות שם בקצה גובה הגבעה כאילו נשמע הד יללה עצורה, יבבה חרישית...

מי יודע, אולי דמיוני מתעה אותי.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה