_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לפני בוא המורה

ישעיהו ברשדסקי

לתוכן הענינים

 

ציור

ולודקה לוקח את הספר,  המונח פתוח לפניו על השלחן, ומניח אותו על ברכיו באופן שגב הספר נסמך על מסגרת השלחן.  לפי האופן החדש הזה הוא מכון גם את גופו: נוטה לאחוריו, סומך את ראשו על גב הכסא ועוצם את עיניו למחצה.

כן, באופן הזה נוח לו יותר לשנן את השעור; במצבו הקודם גבר עליו השׁממון, פהוק אחר פהוק יצא מפיו נגד רצונו, ובמקרים כאלה שׁנוי אופן הישיבה היא תחבולה בדוקה ומנוסה.

רגעים מעטים הוא מביט נכחו ומתאמץ לצמצם את מחשׁבותיו בדברי הספר, אך הדבר הזה איננו עולה בידו: סמיכת הראש על גבו של הכסא הקשה גורמת לו מהרה כאב-לחץ.  הוא מנסה להשען פעם כך ופעם כך, וסוף סוף אנוס הוא להזדקף...  בין כך וכך ומלאכתו אינה נעשית, והוא איננו משנן עוד את שעורו, מפני שמוחו עסוק בינתים בענין אחר, בחפוש אופן-ישיבה חדש.

פתאום הבריקו עיניו ופניו האירו: הוא מוצא מה שהוא מבקש.  בלי שום דחוי לוקח הוא את הספר בידו, הולך לו ישׁר אל החלון מסיע קצת ממקומו את הכסא הסמוך, נותן עליו את רגליו ויושׁב  לו מסבה על סף החלון הרחב...  כך נוח לו יותר מכל, הכל מכון לתכלית הרצוי, – ומעתה ישׁנן את שׁעורו בלי כל מפריע... 

אמת היא: כל מפריע אין עוד, ואף על פי כן אין ולודקה יכול לשנן את שׁעורו.  בהיסח-דעת גמור נמשכות עיניו לעבר החלון ומשׁם – הלאה אל החצר, אל אגף הבית האחרון, אל הרפתים והמזוים שבקצה החצר.

לכאורה אין הוא רואה שם שום דבר חדש: כל הפרטים היותר קטנים ידועים לו מכבר, ואף על פי כן רעיונותיו כאלו נגררים מעצמם אחרי ענינים שונים: רגע מענין אותו צנור-המרזב המקולקל בקצהו, והוא נזכר בדבר, שׁבורינקה יגרישׁה עשו קלקול זה כשׁהיו מנצחים שלשתם זה את זה בזריקת אבנים ממעל לגג המזרים...  רגע מסתכל הוא בזוג צפרים שמקפצות קפיצות משונות זו כנגד זו ומנקרות בינתים בין אבני המרצפה וחוטפות בחרטומיהן איזה דבר שאין הוא מכיר בו מרחוק.  לאחר רגע נפנה לבו לאותה השׁפחה המהלכת שׁם לרחבה של החצר ונושׁאת צרור עצים: נדמה לו כאלו שׁני הגזרים התחתונים נשמטים ונכונים לנפול ארצה –

– איך זה? וכי אפשׁר הדבר שׁכבר הגיעה השעה הראשונה? האפשר שהמורה זה בא?... 

הוא מקפץ מעל סף החלון, עומד דומם בלי תנועה ומקשיב.  צלצול הפעמון איננו נשמע עוד, אלא שבלי שום ספק נשמע לפני רגע.  קול צעדים נשמע לצד הפרוזדור, בריח הדלת נעתק, הדלת נפתחה ונסגרת...  לא! האיש הבא שואל, השפחה עונה, הדלת נפתחת ונסגרת שוב: איזה איש שאל בלי ספק לאבא...

ולודקה שואף רוח ברוחה ודעתו מתישבת עליו קצת, אלא שלבו מהסס עוד; הרי אין הוא יודע כלל כמה זמן עבר בינתים וכמה עוד נשאר...  זוכר הוא אפילו היטב שאבא אסר עליו לרוץ בכל רגע כדי להסתכל בשעון; אך בבית אין איש מלבד השפחות, ולדעת את השעה בדיוק נחוץ לו מאד –

הוא פותח בזהירות את דלת חדרו, עובר בחפזון את החדר הסמוך ואינו מתעכב אפילו רגע בחדר האוכל...  "עוד רק חצי שעה – חושב הוא בחזירתו ומניע בראשו – וכי יש ספוק עוד להכין את כל השעור?!

"יהי החצי – משדל הוא את עצמו – יהי לפחות מקצתו של השעור!"

אלא שגם מקצתו של השעור אינו יכול עוד לשנן.  אותה הפרזה עצמה, שהוא רגיל לשמוע תדיר מפי אחר, מעוררת במוחו בלי רצונו מערכה שלמה של דמיונות חדשים שנאחזים זה בזה ונגררים זה אחר זה עד לבלי תכלית –

נדמה לו כאלו רואה הוא עתה בעיניו את חזות-פניו של המורה באותו הרגע, שהוא משמיע פרזה זו.  כמה עלובה, מדכאה ומעוררת חמלה חזות-פנים זו...  כמה מרירות ותחנונים בקול הרועד והעצור הזה!...

כן הוא.  ולודקה מרגיש את עצמו חוטא מאד, כשהוא רואה זאת, הוא מכיר את אשמתו, ומתחרט עליה בלב נשבר, מתרעם על עצמו מאד ונכון כמעט לבכות מצער וחמלה.  – אלא שבאותו רגע מוכרח הוא להוריד את עיניו ארצה ולהמנע מהסתכל בפנים האלה.  מרגיש הוא בעצמו היטב שסקירה אחת דיה להביא אותו לידי צחוק.  והוא איננו נושא את עיניו, איננו מביט כלל לאותו צד, ואף על פי כן אנוש הוא להתאפק בכל כחו,  אנוס לנשוך את שפתו התחתונה.  נגד  רצונו מצטירים בדמיונו אותם הפרטים המגוחכים, שגורמים לו לשכוח ברגע אחר את כל מוסר כליותיו, חרטתו והתרעמותו...  כל אלה נשכחים מלבו, והוא רואה רק מצח מקומט ומכוסה טפות זיעה גדולות זקן דק ופרוע, הנראה כמזדעזע ורועד, חוטם ושפתים מתכוצים ומתקמטים כמו אצל מי שמתחיל בוכה בעוד רגע. 

כן הוא, אפילו בגערה זו, שאותו המורה גוער, אין כל איום, כל תקף ועוז, רק תחנונים ובקשת רחמים, כמעט – גם דמעות, הוא איננו יודע כלל להשמיע גערה נמרצה,  תוכחה עזה, נוקבת ומכאיבה...  מפיו יוצא גם דבור קשה רך כל כך, שאינו מכאיב כלל...

ואף על פי כן ולדוקה עצמו איננו יודע מדוע, אך מכיר הוא היטב, שנגדו מסוגל הוא להעיז-פנים ולענות בחוצפה יתירה, מה שאין כך ביחס לאחרים.  על האחרים כשהם מוכיחים אותו הוא כועס אפילו, אך יחד עם זאת מרגיש הוא גם יראת-כבוד להם, ועליו – להפך – אין הוא כועס כלל, רק מתעב הוא אותו מאד, מבזהו בלבו ונהנה מאד, כשהוא מרעים אותו יותר... 

– וכי אני אשם, שהוא בזוי ומתועב כל כך?! – מתאמץ ולודקה להתנצל בעיני עצמו על עול זה – מדוע איננו דומה גם הוא לאחרים ואיננו נוהג כמוהם?!...

– וכי רק אני בז לו כל כך? – מוצא ולודקה פתאום טעם חדש להצדיק את עצמו, והוא נזכר, שכמה פעמים ראה צחוק-לעג וקלסה על שפתי בני-הבית, כשאותו המורה היה עובר עליהם...

כמה מבטי-בוז פוגעים בו, מלוים אותו בכל פעם כשהוא נכנס לביתם?...

ובאמת הרי מגוחך הוא מאד באותה שעה! כשהוא נכנס צריך הוא לעבור את חדר האוכל.  בשעה שאין שם איש הוא נכנס בשלום ויוצא בשלום, בלי שום תקלה; אך כשיש מי, ביחוד איזה אורח בחדר, הוא מתכוץ באופן מוזר, נוטה בהליכתו לצד אחד, הולך ונתקל, הולך ופוגע בחפצים שונים כמוכה בסנורים – באחת מגוחך, מגוחך הוא אז מאד.

מגוחך מאד הוא גם באותו יום, כשהוא מתכון לבקש כסף מאבא.  בכל פעם יודע ולודקה ומכיר בדבר זה על פי השאלה, שהוא שואל אותו בסוף שעת הלמוד: "הבביתו הוא אבא"?...  והוא ולודקה מתגנב ויוצא אחריו בחשאי מסתכל בו ורואה אך הוא צועד בזהירות יתרה  על הרצפה החלקלה של אולם האורחים, איך הוא נכנס ברטט, בראש מיטה אל חדר העבודה ויוצא משם אחרי רגעים אחדים בפנים מאדמים ומזיעים –

 – גם בנידון זה – חושב ולודקה – נבדל  הוא משאר המורים, הם אינם צריכים להזכיר, שכרם מקבלים הם תמיד מאמו; רק הוא מקבל מיד אבא...

 – ומפני מה הוא כך?

– שאלה זו עולה על דעתו של ולודקה לא בפעם הראשונה; אך תשובה ברורה עליה איננו יכול למצוא.  משער הוא רק, שלענין זה יש איזו שיכות למה שהכיר מכבר, היינו – שמורו זה איננו קובל עליו מעולם לפני אמא, אלא לפני אבא דוקא...

– וטעמו של דבר זה גלוי וידוע היטב לולודקה.  כמה פעמים שמע בפירוש מפי אמא שהלמודים האלה מיותרים לגמרי – ובלי ספק יודע גם הוא המורה, שרק אבא רוצה בכך –

– אלא משום מה אבא רוצה דוקא בכך?...  משום מה אין אבותיהם של גרישא, בורינקה, מושקא ושאר חבריו דורשים כלל דבר כזה?...  ואבא גם כן הרי אינו דורשו כזאת כלל מטניושקה ומרוסיה?... 

שאלות אלה מתעוררות בקרבו בכל פעם, כשהוא חושב באותו ענין, ולפרקים מזדמן שהוא מתחיל מתרעם על אבא בשביל כך.  נוטה הוא להאמין, שאבא עושה לו זאת בכונה, רק כדי לקפחו ולצערו, ומשום כך מתרעם הוא מאד, רואה את עצמו עלוב ומחליט בדעתו, שלא יכין להבא את שעוריו בשום אופן...  יעשה לו אבא מה שלבו חפץ, והוא יעמוד במריו, לא ילמד שוב עברית!

החלטה זו יפה בעיניו של ולודקה כשהיא לעצמה.  אמת הדבר, גם למוד השעורים האחרים איננו נעים ומענין ביותר;  אך השעורים הללו קשים לו ומצערים אותו.  ביחוד מפני, שאנוס הוא, אנוס הוא ליגע את מוחו בקריאת דברים, שאינם מובנים לו כלל, לכתוב ולחזור ולכתוב מיני משפטים משונים ולזכור מיני כללים זרים וחוקים שונים, שאינם נקלטים בשום אופן במוחו –

ואף על פי כן איננו עושה כמו שהוא מחליט, לא מפני שהוא ירא מאבא, מפחד מענש אלא מאיזו סבה אחרת, שאין הוא עצמו מבין אותה כל צרכה...  דבר בלתי מובן לו מעוררהו להתגבר על התרשלותו, אל אי-חשקו, ואותו הדבר גורם לו אחר כך מוסר כליות וחרטה בכל פעם כשהתרשלותו ואי-חשקו גוברים על כונתו הטובה...  בכל פעם מתחרט הוא בלבו על שעבר ומקבל על עצמו לבלי התרשל עוד להבא – אלא שבכל פעם...

פתאום קופץ הוא ממקומו ומתעורר ממחשבותיו; בהפרוזדור נשמע קול צלצול הפעמון...  עכשו אין שום ספק עוד, שהמורה בא –

והשעורים שוב אינם מוכנים...

~~~~~~~~~

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה