_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מספורי דוד זקן

ישעיהו ברשדסקי

לתוכן הענינים

 

המכירים אתם אותי, ילדי החביבים?

לא? אינכם מכירים אותי עוד? ואני דוד זקן, האוהב לספר מעשיות ומקרים, שהיו בחייו הוא, או שראו עיניו בחיי אחרים.  המקרים האלה רבים, רבים מאד; כי זה ימים רבים, אשר אני חי על האדמה; והאיש אשר חי הרבה, הלא גם ראה הרבה בחיים – האין זאת, חביבי?...

ובין המקרים האלה יש רבים המעוררים רק צחוק; ובשעה שאני זוכרם בפני עצמי, בשעה שאני מספרם לאחרים ובשעה שהאחרים שומעים אותם מפי – גם אני, גם הם צוחקים, צוחקים הרבה מאד.

בין אלה יש עוד רבים, שאינם מעוררים צחוק כלל, ובשעה שאני מעלה אותם על זכרוני, בשעה שאני מתחיל מספר אותם לאחרים ובשעה שהאחרים יושבים ושומעים אותם מפי – כלנו נעשים עצובים, הלב מתחיל דואב מאד, ואנחנו נאנחים בדממה ומוחים בסתר דמעה קטנה מעל ריסי עינינו...

ואני מציר בדמיוני את אזניכם הנטויות ואת עיניכם הפקוחות מאד בשעה שלבכם הקטן נסער מראשית הספור ונפשכם התמימה צמאה לשמוע אחרית הדברים...  את אלה אני מציר בדמיוני, ונפשי נכספה מאד, כי תכירו אותי במהרה, במהרה, למען תשמעו בשים-לב את הספורים והמעשיות, אשר אני אומר לספר לכם מעתה.

הבה, חביבי, נחל נא את הספור הראשון!

 

~~~~~~~~~~

 

הסיגרה של זקני

כאשר קרה הדבר הזה, הייתי ילד בן ארבע, או חמש שנים.  גם אני, ככל הילדים, הייתי מקנא אז בנהלים קנאה גדולה מאד, ותמיד הייתי מתאוה להדמות אליהם.  יותר מכל לקחו את לבבי מנהגיו של זקני, אבי אמי, אשר ישב בבית הורי.  הוא היה זקן זקן מאד, ומיום זכרי אותו, לא היה עוסק עוד בשום מסחר ולא היה יוצא לשום מקום; רק פעמיים ביום, בבקר ובערב, היה הולך אל בית-המדרש הקרוב ובשאר שעות היום היה יושב בית, בחדרו המיוחד.  ומה אהבתי את החדר הזה! פה אמנם היו עלי הרבה נדרים 1)  קשים.  אשר במקום אחר לא היו נעימים לי כלל.  פה היה אסור להקים כל שאון, אסור לרוץ ולקפץ, כי הכל היו מחויבים להתנהג פה בנמוס, להזהר מאד מהפריע מנוחת הזקן.  אולם כל אלה לא היו קשים עלי במקום הזה כלל; להפך, לו גם צוה לי איש להתנהג פה באפן אחר, מספקני מאד, אם יכלתי לעשות כזאת. 

כן הוא, חביבי! אף על פי שבילדותי לא הייתי שוקט כלל, ומאד מאד הייתי אוהב להתהולל; אולם בשעה שהייתי נכנס אל חדרו המיוחד של זקני, הייתי נהפך לילד אחר ממש, וחדרו של זקני היה  שונה מכל חדרי ביתנו.  פה היה האור מועט וכהה יותר, מאשר בשאר החדרים; הוילונים היו תמיד מורדים והחלונות המשנים – סגורים ומדבקים בניר כמעט במשך כל השנה.  קודר, קודר מאד היה מראהו של ארון-הספרים הגדול, גם מראם של שאר הרהיטים, אשר היו כלם מצבע שחור; כהים היו גם קירות החדר, גם רפידה 1) הספה והכסאות, גם מפת השלחן ושמיכת הצמר, אשר על המטה; רק הכרים לבדם היו לבנים מאד בקרב כל הכהה והקודר הסובב אותם...

ובחדר הזה שררה תמיד דומיה מיוחדה.  זקני היה מתהלך לפעמים בחדר, אך קול צעדיו לא נשמע כמעט; כי היו ברגליו נעלי-בית רכות.  ברב העתים היה יושב על כסאו הגדול והרך, יושב ולומד בלחש מתוך ספר עבה וגדול, שהיה מונח פתוח לפניו על השלחן.

ברגעים כאלה הייתי אוהב מאד להסתכל בזקני.  הוא היה על פי רב עסוק בלמודו כל כך, עד שלא היה מרגיש בי כלל, ואני הייתי נכנס בחשאי, עומד לי בקרן ארון-הספרים ומסתכל דוּמם בפני זקני.  פעם בפעם הייתי רואה אותו עוזב את הדף שהוא עומד בו בלמודו, ומהפך בספר עד הדפים האחרונים.  בדפים האחרונים האלה, אשר אותיותיהם היו קטנות ודקות מאד, היה מחפש זמן-מה, וכשהיה מוצא את המקום הנצרך לו ומתחיל מעין בו – היה קולו נפסק לגמרי ומצחו מתקמט מאד.  ואחרי כן היה מרים את ראשו מתוך הספר, חוזר ומגלה את הדף, אשר עמד בו קדם לכן, ועל פי רב היה מפסיק   לזמן-מה מלמודו, בשעת הפסקה כזאת היה לוקח את מטפחת-אפו הגדולה ופורש אותה על הספר עד החצי, אחר היה נוטה לאחריו, נסמך בגבו על גב הכסא, מסיר את משקפיו מעל עיניו ומבעיר לו סיגרה עבה.  וברגעים כאלה, כשהיה שואף במנוחה את עשן הסיגרה וחוזר ומשיב אותו מפיו ונחיריו בדמות שלשלאות וטבעות, היה מתבונן מסביב ורואה אותי עומד בחדר.  על שפתיו הראה אז בת-צחוק של רצון, ותכף רומז לי באצבעו, כי אגש אליו.  אני הייתי נגש אליו בחפץ-לב, עומד לי בין ברכיו ועיני נשאות אל פניו, והוא היה מאמץ את גופי הקטן בין ברכיו ומתחיל מחליק דומם את שער ראשי בידו השמאלית...  לפעמים היה גם שואלני, מתי זה נכנסתי אל החדר, ובשאלה הזאת לא היתה שום תוכחה נשמעת, רק להפך – מעין שבח לי על שקטתי ונמוסי היפה...

ומה נעימים היו  לי, חביבי, הרגעים האלה! בעדם הייתי נותן בחפץ לב הרבה שעות של הוללות סואנת, הרבה שעות של שעשועים צוהלים, של מרוצה ודלוגים...  ועוד הרבה יותר הייתי נותן, לו יכלתי אני בעצמי לההפך לזקן כזה ולהיות יושב על מקומו...

התשוקה הזאת מלאה אז את כל נפשי, ואני הגיתי בה פעם בפעם.  פעמים אחדות נסיתי גם למלאותה; ובשעה שלא היה איש בחדר-הילדים שלנו, הייתי לוקח לי כסא ומקריבו אל השלחן, גם ספר הייתי פותח ופורש עליו מטפחת-אף.  אולם גם הכסא, גם השלחן והספר לא היו כלל כאלה של זקני, גם כל מראה החדר לא היה דומה אף במעט למראה החדר ההוא, והעקר – כי חסרה לי הסיגרה, שהיתה צריכה להעלות עשן בדמות שלשלאות וטבעות.

ועל זאת הייתי מצטער הרבה מאד.  ועתה שערו נא, חביבי, מה גדולה היתה שמחתי, כאשר נכנסתי פעם בחשאי אל חדר זקני וארא כי הוא ישן לו במנוחה על הספה וכל מכשיריו, ממטפחת-האף הגדולה עד הסיגרה ותבת-הגפרורים, מנחים במקומם וכאלו מחכים רק לי, שאבא ואשתמש בהם.  שעת-כשר כזאת איננה מזדמנת בכל פעם ולי היה קשה לעמוד בנסיון גדול כזה.  עוד רגע התבוננתי בפני זקני, הישן הוא באמת, אחר מהרתי אל הכסא הגדול והרך ואטפס עליו.

לבי מקפץ בקרבי משמחה, אך גם יראתי מאד, פן ייקץ זקני פתאם...

וכשטפסתי כבר על הכסא, הייתי רגע אחד קרוב ליאוש, כי לא הגיע חטמי גם עד רף השלחן; אולם לצרה הזאת מצאתי לי עצה, כי לקחתי את הספסל הקטן, אשר היה הדום לרגלי זקני, ואעמידהו על הכסא; וכשישבתי באפן כזה, כבר היה קצה סנטרי למעלה מרף השלחן.  עתה חסר לי עוד רק זקן לבן וארך, אשר אחליק אותו בידי, כמו שזקני עושה בשעת-למודו; אך במקום הזקן קשרתי לי מקצה סנטרי עד מעל למצחי את מטפחת-אפי הלבנה, וכשהעברתי ידי בנחת על המטפחת הזאת, צירתי לי בדמיוני, כאלו זקן ממש היא.

וככה היה הכל טוב ומתקן, הכל כמו שצריך להיות.  אני לא שכחתי גם להפך אחרי זמן-מה בספר עד הדפים האחרונים ולקמט את מצחי כפי האפשר; אולם אחרי שעשיתי את כל אלה עוד נשאר לי דבר אחד, חשוב מאד, והוא: להבעיר את הסיגרה.  ואמנם היתה לפני חצי סיגרה, אשר הניח זקני מידו לפני שנתו; בכל זאת הייתי מפקפק רגעים אחדים בדבר, באותה שעה יראתי מפני סיגרה בוערת.

אולם, מה אמר לכם, חביבי, ואתם הלא ידעתם, מה קשה הוא לפעמים לעמוד בנסיון! אני הרגשתי בנפשי, כי בלי הסיגרה, לא אוכל להדמות בשום אפן לזקני, וגם חפצתי מאד לטעם פעם אחת טעם סיגרה.

הגפרור הדלק, ומקצה הסיגרה עלתה רצועת עשן דקה...

ואותי תקף פתאום שעול חזק...  ראשי התחיל סובב מאד...  הספסל הקטן התנודד תחתי...  דבר-מה נעתק ממקומו ברעש גדול...  ידי אחזה בלי-רצוני בדבר-מה רך, אך אותו הדבר הלך ונמשך אחרי – – זאת היתה מפת-השלחן, אשר סחבתי אחרי בנפלי, ואתה התחילו נופלים כל החפצים, אשר עליה...

ולקול הרעש הגדול הקיץ זקני משנתו ויקפץ בבהלה מעל הספה.

 

~~~~~~~~~~

 

חשבון מדויק

בוש אני להודות בפניכם, חביבי, אך אמת היא, שבילדותי הייתי פחדן גדול מאד.

איזו סבה גרמה לי, שאהיה פחדן כל כך, אינני יודע בברור, אך משער אני, שהרבה גרם לזאת המעשה בגנבים, שבאו פעם לביתנו בלילה.  הגנבים נתפשו בטרם שהספיקו לשאת מביתנו דבר; אך הבהלה שהיתה בשעת מעשה, פניהם החורים של בני-ביתנו, שקפצו בחפזון מעל משכביהם והתהלכו פרועים, לבושים רק למחצה, בחדרי הבית,לראות ולהתבונן, מאין נכנסו הגנבים ומה התכונו לעשות, – כל אלה פעלו כפי הנראה, פעולה נמרצה על דמיון-הילד שלי, ונטעו בקרבי מדה מגנה זו של פחדנות.

ביום לא היתה מדה זו נכרת בי כל כך; אך בלילה, מתוך החשך שמסביב, היה דמיוני מציר לי תמיד מיני מחזות-בלהות משנים; ותמיד היה נדמה לי, כאלו מי מסתתר שם בפנה האפלה, מי שוכב ואורב  בחשכה שתחת המטה, מי מציץ מחוץ בעד החלון הזה, בעד החלון האחר...

ביחוד הייתי מפחד מפני חדר אפל, אם גם בחדרים הסמוכים לו היה אור רב ואנשים רבים היו יושבים שם.

וכשהייתי שוכב לישון, הייתי דורש דוקא, שיהי נר דולק באותו חדר כל הלילה.  הורי היו מסרבים למלא דרישתי זו, מפני שהיו חוששים לדליקה, אך אני מצדי הייתי מתעקש כל כך, עד שהיו מכרחים למלא רצוני...

והנר, שהיו מניחים אצלי, צריך להיות דוקא גדול כדי שיהיה מספיק, על פי חשבוני, לכל הלילה.  כך הייתי דורש, ובני-ביתנו שהיו מפנקים אותי ביותר, היו ממלאים על פי רב גם את תביעתי זו.

אולם פעם נזדמן, שלא היה בביתנו נר שלם מן המוכן, ובאותו ערב נזדמן גם כך, שלא היה אבי בביתו.

לאבי הייתי נשמע יותר, וכשהיה הוא גוזר עלי דבר לפרקים לא הייתי מתעקש שוב כל כך.

ועכשו, שלא היה הוא בבית, לא היה מי שיוכל לפעל עלי, שלא אעמוד במריי.  אמי השתדלה לפעל עלי בתחלה בפיוסים, אחר כך – באיומים; אך כל זה לא הועילו.  לא הועילו גם כל האמצעים, שאחזו בהם אחי ואחיותי הגדולים לשדלני להוכיח לי, שצריך אני להסתלק מתביעתי, אחרי שהנני רואה בעצמי, שאין שום אפשרות למלאותה... 

סוף סוף פרשו הכל ממני, ואני נשארתי יושב לי חציי מפשט, וחצי לבוש על קצה מטתי הקטנה, – יושב ומיבב, במקצת מתוך רגז על שלא נעשה רצוני, במקצת – כדי להרעים את בני-ביתנו על שהם מסרבים לי כל כך, והעקר – כדי להכריח את אלה ביבבתי שאינה פוסקת למלא סוף סוף את תביעתי...

ילד קטן הייתי אז, ואף על פי כן הייתי יודע כבר מפי הנסיון, שאמצעי כזה מועיל על פי רב יותר מכל.

ובאותה שעה בא אחי הבכור הביתה.

אחי זה היה אז כבן שבע-עשר שנה, אך לפרקים אהב עוד להתהולל ממש כמונו, אחיו ואחיותיו הצעירים, ועל כן אהבתי אותו מאד, ופעמים רבות נשמעתי לו מרצון יותר מאשר לאחרים מתוך אונס...  וכשנכנס הביתה ושמע את יבבתי, נגש מיד אלי ושאל אותי בקול, שנשמעו לי ממנו השתתפות גדולה בצערי ונתינת צדק גמורה לתביעתי, מי זה עלבני כך?

– ראה נא, – קבלתי  לפניו מתוך בכיה, – ראה, איזה חלק-נר קטן הם מניחים לי...  אני מבקש מהם נר גדול, שיהי בו כדי לדלק כל הלילה, והם אינם רוצים...  רוצים הם דוקא, שאהיה ישן כל הלילה בחשך...

באותו רגע מתכון הייתי להגדיל את בכיתי יותר: במדה שערכתי את טענותי לפני אחי נוכחתי יותר ויותר בעצמי, כמה גדול העלבון מצד בני-ביתנו בנוגע לי.

רק שמסתכל הייתי עוד בפני אחי וממתין לראות, איזו פעלה פעלו טענותי עליו.

ושערו נא, חביבי,מה גדול היה תמהוני, כשראיתי את אחי תומה כלו ומושך בכתפיו.

רגעים אחדים היתה דומיה שלמה: הוא הסתכל בפני ואני הסתכלתי בפניו; סוף סוף פתח:

אח, שטיא, שטיא! וכי אינך רואה, שחלק-נר זה יהיה דולק לא רק כל הלילה, אלא גם כמה שעות למחר בבקר?!... 

השתוממתי, לא האמנתי למשמע אזני, והוא עומד לו על דעתו במנוחה שלמה ושוחק עוד עלי, שאינני יודע דבר פשוט כזה.

– הרואה אתה את הקו הזה הבהיר יותר? – אמר לי ויורני קו כרבע במדת רחב אצבע בקצה נר-הסטיאָרין הדולק,    קו בהיר יותר במראהו מצבע כל הנר.

הנני מודה על האמת, שעד אותו רגע לא התבוננתי כלל בקו הזה, ועל כן התענינתי מאד בדברי אחי והייתי נכסף מאד לדעת במהרה, מה מוכיח דבר זה, שאחי מראה עליו בבטחה גדולה כל כך.

ואחי הוסיף בינתיים:

– בכמה פעמים, לפי דעתך, גדול כל הנר מאותו הקו, שאני מראה לך?...  מה, היגדל בשש או בשבע פעמים?...

חשבתי, ערכתי, שערתי, ואחר רגע עניתי:

– בשבע פעמים בודאי, ואולי עוד יותר.

– טוב, נניח, שרק בשבע פעמים גדול כל הנר מהקו...  וכמה זמן לפי דעתך, ידלק הנר עד שיכלה הקו הזה...  הידלק כשתי שעות?

שתי שעות? בשום אפן לא יכלתי להאמין בזאת.  לכל היותר – רבע שעה, עשרים רגעים...  יותר אי-אפשר בשום אפן!

ואחי לא ענה דבר, רק הוציא מכיסו את שעונו, הניחו לפני על השלחן וצוני למנות את הרגעים.

ובאמת, פלאי פלאים! רבע שעה עבר ומהקו הבהיר שבקצה הנר לא נפחת כמעט כלום...

– ומה, – שאלני אז אחי, – התאמין עתה, כי בשתי שעות לא יכלה עוד הקו הזה?...  עתה חשב: אם החלק הזה יהיה דולק כל הנר?

נגד חשבון מדיק וברור כזה לא היה לי מה להשיב.

הדבר אמנם נראה תמוה קצת; קשה היה להאמין, אך גם לבלי האמין אי-אפשר היה...

וכשהתפשטתי את בגדי ושכבי על מטתי, הסתכלתי עוד זמן רב באותו הקו הבהיר של הנר הדולק והייתי מתפלא, שאיני  נפחת  כמעט כלום...

מעט מעט נסגרו שמורות עיני; אני ישנתי, והקו הבהיר לא נפחת כמעט כלום כל זמן שלא כבו את הנר.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה