_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

כתבים ישנים

ישעיהו ברשדסקי

לתוכן הענינים

 

מעצר וממשפט

(מעשׁה שׁהיה)

 

(מקטּר מגש לאחי הנאנחים והנדחים).

 

מעצר  וממשׁפט

                       (ישעיה, כ'ב ז').

בּעלית-קיר קטנה כמלונת-כלבים הבּנויה על גבּי בּית אבנים נתעב ונאלה, אשר מסביב לו חצר צר ומגואל ומלא רפש, בּעלית-קיר קטנה שבּה רק חדר צר אחד וחלון קטן בּעל שמשׁות, עבושׁות וסתומות חצין בּגליונות-ניר ואשר מקירותיו נפל הטיח, ובו מטה שבורה אחת, שלהן אחד צולע על שתי רגליו, שנשׁארו לו לפלטה משׁני הכליון ושני כסאות שאין בּהם מתום ורפידתם קרועה ובלה – בּמקום הזה אשר קר וחם משתמשׁים בּו בּערבוביא, כי גם רוח מצויה תפרץ הנה בּאין מעצר, התגורר איש צעיר לימים כבן עשרים, בּכל הימים אשר גר בּעיר הגדולה ר.  – לבנת פני האיש הזה, ענן הדאגה, אשר לא ימוש ממרום מצחו רוח היגון המרחפת על פניו והיאוש הנורא הנשקף מעיניו, אף אנחותיו העמוקות המתפרצות לרגעים ממנו – כל אלה יתנו אותותיהם אותות, כי אמלה לבּתו וגורלו מר.  ואמנם מארת אלהים תרבּץ בּו ותדריכהו מנוחה, ובּעת אשר לכל הצעירים כגילו מבני עמים אחרים תראה הארץ כעדן גן-אלהים והם רואים בטוב בימי הנער – ישבע האיש הזה נדודים, מרורים וכעס מרבה להכיל וכל הארץ כעמק הבּכא, כמדורת תפתה נדמתה בּעיניו.  הה, רע ומר גורל האיש, אשר בעודו בימי עלומיו כבר נגלה לו סוד החיים הנוֹרא כי כוזבה התקוה, כי רחוקה המטרה ממנו והלאה, כי לא בּחכמה יעוז איש וכל אשר יוסיף דעת יוסיף רק מכאב...

האיש הצעיר הזה הוא שלמה ירושׁלימסקי יליד עיר-המחוז בּ.  אשר שם כלה חוק למודו בּגימנזיום עוד בּשׁנה העברה.  אז שׁעשׁעה אותו התקוה, כי עוד מעט יכנס אל האוניברסיטה, שם ילמד ארבע או חמש שנים ויצא מכתר בּתור דוקטור או בּתעודת עורך-דין, ואז...

אך מי יוכל לתאר את החזיונות והדמיונות השונים אשר ימצאו קן למי בלב איש צעיר לימים בתקופת המעבר הזאת...  אולם אל תשמח  ישראל אל גיל כעמים" – השמיענו החוזה לפני שנות אלפים;  ו"אל תקוה, בּן-ישראל, לאשר כבני העמים" ישׁמיענו הנסיון בּזמן הזה.  השׁכחת, עלם לא לומד בּנסיון, כי חק וקצב לתלמידי ישראל בּבה"ס?  התתבּרך בּלבּך כי תזכה כאחד מיחידי סגלה ותהיה האחד מאלף, אשר תאיר לו ההצלחה פניה?

ששה חדשׁים נע ונד שׁלמה ירושלימסקי מעיר לעיר, מאוניבּרסיטה לאוניברסיטה, אך לשוא!  לשוא ירדו עיניו נהרי דמעות וישׁתטח לרגלי המשגיחים והראשים, כי קצרה ידם, אף אין את נפשם להושיע לו;  לשוא כתת רגליו, כי בכל מקום הושבו תחנוניו ריקם...  הוא נואש כבר ממצוא חפצו בשנה הזאת, אך עוד זיק תקוה נשׁקף לו.  בּשנה השניה הן יהיה לו משׁפט הבּכורה ואולי..  מי יודע..  הלנצח יסתיר ה' פניו ממנו?

הלנצח יסתיר ה' פניו ממנו, – אך האם לא הסתיר ה' פניו מאביו, הסתיר לנצח?  האם שלח לו עזרתו מקדש כאשׁר מטה ידו ויגיע עד שערי שאול?  הה, עלם אובד, הן אביך גוע מעצר רעה ויגון וירד אבל שאולה מבּלי שנמצאה לו עזרתו ממרום, ומה הבּטחון הזה אשׁר בּטחת? – אביו היה לפנים איש עשיר חוכר אחזות בּמסבּי העיר בּ.;  במסחרו זה ראה לו שכר טוב ויחי בשלום ושלוה, וה' ברכו באשה טובה ונאמנה גם בּשני בנים מחמדי בּת-עין:  שלמה הנ"ל הבּן הבכור, אשר למד בּגימנזיום כאמור, ובת צעירה ממנו ונעמי שמה.  שׁני הבּנים האלה היו משוש נפשׁ הוריהם ורכזו בהם כל חיי רוחם;  ואמנם לא לשוא התבּרכו ההורים בּבניהם, כי היו לבּרכה בּפי כל:  נעמי היתה עלמה יפה וענוגה אשר לב מבין ונפש עדינה שתו עליה לוית חן, ושלמה היה למופת לכל רעיו וחבריו בּביה"ס ע"י שכלו הבּהיר ושׁקידתו על למודיו, ויחשב כאחד התלמידים הראשונים והמצוינים בבית-ספרו.  כן עברו להם הימים בּנעימים ואשרם פרח כחבצלת.  פתאם בּא עליהם שבר, כי יצא החק מאת הממשלה לגרשׁ את כל היהודים מהסתפח בּהאחוזות הידועות.  אז נהפך על ר' שלום – אבי שלמה – הגלגל כי בּעל האחוזה האיץ בּו להחיש צאתו משם, פן יודע הדבר להרשׁות ומצאוהו עון.  ור' שלום בא במבוכה גדולה.  מלבד אשר אבד כמובן, יותר ממחצית הונו בענין הרע הזה, נוספה עוד לצרה הזאת צרה חדשה, כי לא ידע אנה לפנות ובאיזה מסחר תאחז ידו, כי כל ימיו הסכּין לעבודת האדמה ועסק אחר בּלעדיה היה כספר החתום לפניו.  היו לו עוד אמנם כעשרת אלפים כסף, אך מאין יביא לחמו?  ע"כ מה מאד גדלה שמחתו כאשר עלתה בּידו לחכר אחוזה אחת בּנחלת אחד האצילים הפולנים, שמצא תחבּולה לעבור על החק בּערמה, בּתתו לר' שלום תעודה, אשר כּה ימלא את ידו להיות כפקידו עושה דברו באחוזתו.  ר' שלום שש מאד על המקרה הזה ולא שת לבּו לזה שׁהוקיר האדון שכר החכירה.  הן שכר יהיה לעמלו – דמה בלבבו – ואם גם מצער הוא אין רע.  עוד מכשול אחד עמד לו אמנם לשטן על דרכו, כי בּין חקי הממשלה, אשר הוציאה בּימים ההם, היה עוד חק אחד האוסר על היהודי להתישב מחדש בכפר והדין הזה חל גם על העובר לגור מכפר אחד למשנהו.  אפס גם השטן הזה הוגה חישׁ קל מן המסלה, כי הפליא האדון עצה ויזהיר את ר' שלום לבלי חכות עד שיודע להרשׁות מעבירת החק, רק לקדם פניהם ולהתודות לפניהם על חטאו ולאמר:  אמנם חטאתי!...  והכסף יענה את הכל.

אמנם הכסף ענה את הכל, אך הכסף הוא ככל הדברים בּני חלוף תחת השמש, אשׁר תשלט בּהם יד הכליון וכאשׁר נגרע ממנו דבר יום בּיומו יהיה בסופו לאפס.  את הסוד הזה שכח ר' שלום ולא התבּונן כי זרים אכלו יגיעו:  פקידי הרשות מעבר מזה ואדון האחוזה מעבר מזה, ובעשותו חשבון כשׁנתים ימים אחרי בואו לגור בּהאחוזה החדשה, נפקחו עיניו וירא לדאבון לבּו, כי כספו כעוף התעופף והוא עתה עני בלי פרוטה!...  ואז...  אך מי לא יבין את אשר היה אז.  כאשר תכלה פרוטה מן הכיס, אז יהפכו האוהבים לאויבים;  הלשון, אשר לא חדלה מהשמיע חלקות תחל לדבּר פתאום קשׁות ולהשׁמיע דברים בּוטים כמדקרות חרב;  אז יזכרו הפקידים כי יש חק בּארץ, וכמו כן ישכח האדון כי יש אמונה וישׁר בּארץ.  אז יצא ר' שׁלום עוד הפעם בּגולה  ומצבו מר ומורה עשרת מונים מאשר בּפעם הראשׁונה.  אז למצער היו עשרת אלפים כסף בּחיקו, והפעם עני נודד הוא ואין בידו אף פרוטה אחת לפרטה.  המשפחה האמללה הזאת בּאה לגור בעיר בּ.  שם שכרה לה מעון צר בּקצה העיר ור' שׁלום יצא לבקשׁ לו מחיה להחיות נפשות ביתו.  ימים אחדים כתת רגליו ויסובב מבית לבית.  פנה אל מכיריו, אשר שבעו מטובו לפנים בּעוד נחלתו שׁפרה עליו, אך מכל אלה אין מושיע ועוזר לו.  סר וזעף ובלב קרוע ומורתה שבּ אל ביתו באחד הימים אחרי שבועות אחדים לשבתם בּעיר ויפל למשׁכב, אשר לא ירד עוד ממנו.  מעצר רעה ויגון, ממחלת לב ומרת נפש, עברה עליו מחלת עזה, ובאין רופא לגהות ממנו מזור הובילתהו מחלתו לשחת... 

זכרון היום הנורא ההוא, שבּו נאסף אביו, עלה עתה על לב שלמה ירושלימסקי בּצאתו בּשעה השׁלישׁית אחרי הצהרים מבּית מפואר ונשא לתלפיות.  פניו חורים כשיד, עיניו מפיצות רגע אשׁ איומה ונוראה ותכף ידעך אורן וכמתעתעות תבּיטנה למולן;  שערות ראשו פרועות, כל יצורי גוו כמו התמוללו, ובקרבו יהמו רגשותיו כהמות ים..  הוא ירוץ בחפזון נמרץ דרך הרחובות ההומים מאדם רב, מבּלי דעת מה אתו;  כל חושיו נדעכו, כל מחשבותיו התבּלעו, אין כל רעיון בּלבּו, אין כל הגיון במוחו, רק תמונה אחת מרחפת מול עיניו.  פעם הוא כמו לוטה בערפל, ופעם יסור האד הסובב אותה ולפניו תעמוד תמונת חדר קטן וצר, אשר שם למראשותי מת עטוף לבנים ידלקו נרות ושתי נשים מתמרמרות בבכי.  עוד רגע – ויצא רשׁף לרגלה, אופני אש כמראה הבזק ירוצצו רצוא ושוב בעיניו, האופנים יתגלגלו, יחוגו, ינועו, ישתרבבו, יתכנסו וכל התמונה תחלוף ותעבור כחזיון-לילה...  והוא ירוץ דרך הרחובות עד הגיעו אל הבית ההוא בקצה העיר.  שם מבלי משים יפנה הצדה וישם פניו אל החצר המגאל והמלא רפשׁ;  יכשל פעמים ושלש באבנים ובבלויי הסחבות הממלאים כל פני החצר, והוא לא ישים לב;  יעלה במעלות הרעות, יכשל עוד פעמים אחדות בלכתו והוא לא יתבונן;  יפתח את הדלת ויסגרנה אחריו, והנה הוא בעלית הקיר, אשר תארוגה בראשית דברינו.  שׁם יסיר מעליו את אדרתו וישליךאת כובעו, ויחל להתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה...

זמן כביר התהלך שלמה בעדי און בחדרו;  מקול צעדיו נעו הקירות, וקרשי הרצפה הרעועים כמו נאנחו מכבד משאם.  עיניו לא ראו את אשר לפניו, פניו היו להבים וראשו הושח פעם לארץ, והורם פעם בגאון למעלה מבלי דעת את אשר יעשה בו, כי מקור מחשׁבותיו דלל.  פתאם התנפל באין אונים על המטה וכחצי שעה לא מש ממקומו, ואף לא הגיע אחד מיצורי גוו עיניו הביטו נכהן ותפקינה שממוֹן נורא;  קמטים עמוקים מלאו את מצחו, ופניו אשר הלבינו מעט מעט לבשו קדרות.  אח"כ התנשא ממקומו ויעמד על רגליו, וכמקיץ מתרדמה הביט בעינים תועות מסביב, ומראה פניו כאיש, אשר יתאמץ לזכור דבר מה.  לאט לאט שבה אליו בינתו, מעיניו נשקפה דעה צלולה, פניו התקדרו מרגע לרגע והקמטים שעל מצחו עמקו ורבו.  עוד הפעם נראו על פניו עקבות סערה פנימית חזקה.  אפס הסערה הזאת לא היתה עוד אחת הסערות המתחוללות ברוח אשר תכינה את האדם בשממון, תגזלנה את דעתו הצלולה ממנו ותובישנה מקור מחשבותיו, לא ולא!  הסערה הזאת היתה סערת רוח איש, אשר יבין וידע את הרעה אשׁר מצאתו בכל מלואה, ורוחו נסערה בו מבלי דעת מוצא לחלץ נפשו מן המצר...

שלמה ירושלימסקי החל עוד הפעם למוד בצעדיו את החדר, כי המחשבות הסוערות, אשר התחוללו ברוחו בכל תקף עזן, לא נתנו דמי לו ותטלטלנה אותו ממקום למקום.

– אפסה כל תקוה – הגה ברוחו הקשה: – גם זיק תקותי האחרון נדעך ויאסף;  גם מאת ועד-המורים בביה"ס יצאתי וידי על ראשי.  ומה אעשה עתה?  אנא אפנה?  אולי אנסה מזלי עוד הפעם?...  אך הן כבר נסיתי אותו עשר פעמים ותושיה נדחה ממני;  לא, עלי לאמר נואש ממצוא עוד חפצי..  ובמה אחיה עתה נפשי?  כל מלאכת יד לא למדתי, למסחר לא אצלח כי לא נסיתי באלה, רק בצל החכמה, אמרתי לחיות בשלום ושלוה, ועתה...  אך מדוע זה סגרו בעדי שׁערי החכמה?  מדוע?...

הוא ירחיב צעדיו תחתיו, רגליו תדרכנה ביתר עז ובלבו תתגבר הסערה ותוסיף חולים, חוט מחשבותיו ינתק ולפניו יתיצב כמו חי זכרון יום מות אביו.

הדבר היה בימי הקיץ לפני שנתים ימים.  הוא למד אז במחלקה הששית, והימים ימי הבחינה.  בערב, אחרי יום קיץ לוהט ובוער כתנור, יושב ליד מטת אביו האנוש;  למרגלותיו שׁל החולה ישׁבו אמו ואחותו, ועיניהן אדמו מבכי.  החולה נאנק דום, רשמי פניו הלבנים כשיד נחו שקטו ואור עיניו הועם, ושלמה ישׁב ובידו ספר פתוח, אשׁר בו שׁנן חוק למודיו;  מחשבות מרגיזות לב הפריעו אותו לרגעים ממלאכתו, השכיחו ממנו את אשר קרא זה מעט;  אפס בזכרו כי יום-הבחינה קרוב לבא אסף שארית כחותיו ויגרש את המחשבות הנוגות והמרגיזות, אשר לא הרפו ממנו אף רגע.  חצות-לילה.  אמו ואחותו אשר זה כשׁבוע תמים לא נתנו כמעט שנה לעיניהן, נרדמו אשה אשׁה על מושׁבה, ואביו, אשר עיניו התועות כמו לא ראו את כל אשר מסביב לו, התנער מעט, ובקול נמוך קרא:  שלמה!  שלמה הניח את הספר מידו ויביט אל אביו, והלז התבונן בו זמן כביר בעינים מפיקות דאגה ודאבה.  אח"כ פתח אביו את פיו ויאמר בקולו החלש:  בני, בני!  הנה עיניךֳ רואות כי קרב קצי, הצרות והתלאות הרבות, אשר מצאונו בימים האחרונים, הכשילו כחי ועוד מעט אגוע ואינני.  אני הולך למות בעני וחסר כל, לא אניח לכם אף אגורה אחת.  הה, בני, בני!  מי מלל לי לפני חמש שנים, בעת שׁהכנסתי אותך לביה"ס, מי מלל לי אז, כי עוד בטרם תגמור חק למודך יהיה עליך לדאג למחיתךְ...  אך מי תבן דרכי ה, ומי יאמר אליו:  מה תעשה?  הן הוא אמר ויהי.  ועתה, בני, ראה הנה אנכי מת ואמך באה כבר בימים, התלאות אשר עברו עליה הכשילו גם את כחה, ואחותך צעירה ורכה...  הה, מה נכזבה תוחלתנו!  עתה עליך הוטלו שתיהן, ראה אל תטשן ואל תעזבן;  זכור כי אמך הורתך היא ואחותך יחידה לךְ...  היה להן לצור מעוז, כי בך שמתי תקותי האחרונה...

מפי האב נעתקו מלים.  הוא אסף כל כחות נפשו בדברו את הדברים האלה מבלי הפסק, אך עתה עזבהו כחו, לבו חלל בקרבו ולא יכל עוד להוציא הגה מפיו.  עיניו הביטו בדאגה ואהבה רבה פעם על בנו, ופעם – על שתי הנשים הנרדמות כמעט.  אף שׁלמה לא מצא ברגעים הראשונים די-אונים בנפשו לענות לאביו דבר.  דברי אביו ומבטו הנפלא פעלו עליו פעולה עזה ונמרצה ויעתיקו מפיו מלים.  הוא עמד שחוח, עיניו נגרו מבלי הפוגות ורק אחרי דומיה ממושכה ענה ואמר בקול דממה:  הה, אל נא תואש אבי...  עוד חיה תחיה...  ולאמי ולאחותי אל תדאג – כל עוד נשמת שדי תחיני, וכל עוד...

– רב לך רב, בני, אל תשבע – קרא האב בדי עמל, אנכי יודע...

עוד הפעם שררה דומיה בחדר.  האב שכב דומם, אולם פניו העידו בו כי עוד דברים בפיו להשמיע לבנו, ואך יחליף כח יוסיף לדבר.  אחרי רגעים מספר התחזק וירום מעט על משכבו ויאמר בקול אנושׁ, אבל מלא עז ורגש אדיר, – בני, הנה ידעתי, כי ימים רעים הגיעו לנו, ואתה הן צעיר לימים הנך, אהבת החיים חזקה בלבך, ומי יודע...   אולי בהגיע הרעה אליך יחלף רוח עליך, ותאמר להמיש צוארך ממנה – אז זכר נא, בני, את אבותיך הקדושים אשׁר נהרגו על קדושׁ השׁם, אשר נתנו לממיתים נפשׁם ולא בגדו בברית אלהים ועמם..

אודם קל נראה על פני החולה, בעיניו הופיע שביב-אשׁ, ובקול רועד ומלא רגשות קדשׁ הוסיף לדבר:

– אז תזכור נא שנות עולם, כי צרות רבות וגדולות מצאו את עמנו, רבים קמו עליו לבלעו ולאבד מארץ זכרו, אך הוא לא נפל בנופלים ועוד היום ינון שמו;  זכר נא כי אחד מבני העם הנפלא אתה, אשר ספר תולדותיו ישתרע על תקופה שׁל ארבעת אלפים שׁנה, תקופה מלאה דם, רצח ואבדן...  חזק בני ואמץ, רוחך לא יחת מכל פגע וצרה, ובכל צר ומצוק אשר ימצאוך אל תבגד באמונתך ואל תתכחש ממנו הצבת...

החולה נפל באין אונים אחורנית על הכר, עיניו בחנו את בנו לראות אם פעלו דבריו את פעולתם על לבו, ויחכה בקוצר-רוח למוצא שפתיו.  שׁלמה החריש רגעים מעטים, ואח"כ ענה ואמר בקול עז ורוח נכון: – אבי היקר, יהי לבך סמוך ובטוח כי בעד כל כופר לא אעשה את הרעה הגדולה הזאת להמיר בכסף את כבוד עמי ואמונתי, אף נשבעתי לך בכל קודשׁ, בחיי הנפשׁות היקרות לי מנפשי, כי כל יד עמל ותלאה לא תוכל להעבירני על דעתי!

אחרי הדברים האלה נראה כמו שחוק-עדן על שׁפתי אביו, צל המרירות והקדירות, אשר לא סר מעל פניו כל ימי חליו, נגוז כמעט וחלף, עיניו הביטו ישר לנכחן ושפתיו נעו כמו שפך שיח לאלהים...

מה רבו אז חרדת לב העלם ואמץ רוחו בגשתו לפני מוריו להבחן ביום המחרת!  הוא חש בנפשׁו איזה רגשׁ נפלא ומוזר אשׁר לא חשׁ מעודו במצב דומה לזה בשנים הקודמות.  עתה ידע כי אישׁ הוא, אישׁ, אשר בחיק הרגעים האלה יוטלו גורלו וגורל הנפשׁות הקשׁורות בו והנה עבר את הנסיון בשלום, ומה רבה עתה שמחתו!  בצעדי-און שׁב אל ביתו, אפס בקרבו אליו הלל לבו בקרבו ודמי עורקיו החלו להקפא, כמו נבא לו לבו, כי חזות קשה תחכה לו שמה...

כמעט צעד על המפתן חשכו עיניו בארובותיהן, והוא היה לנציב-שישׁ...  בירכתי הבית על הקרקע שׁכב אביו לבוש לבנים ומכסה במעיל שחור על מצע תבן יבשׁ;  למראשׁותיו נרות דולקים, נערים אחדים קוראים בתהלים ולמרגלותיו של המת אמו ואחותו יורדות בבכי וסופקוֹת כפים...  בעת אשר עמד שׁלמה על המבחן, כבדה מחלת אביו עליו ואחרי אשר נאבק עם מר המות שׁתי שׁעות גוע וימת...

כעבור ימי האבל נטל על שלמה לבקשׁ לו מוצא למחיתו ולמחית נפשות ביתו.  מרחוק נשׁקפה לו אמנם תקוה למצוא בכבוד את לחמו אחרי כלותו חק למודו באוניברסיטה, אך היום ההוא עוד ירחק חק ועליו לבקש לחם תכף, ע"כ היה למורה וימצא לו תלמידים אחדים להורותם בשעות הפנויות, ובשכרו המצער החיה את נפשׁו ונפשׁ אמו ואחותו.

רעים ומרים היו חיי המשפחה הזאת.  האם התאבלה ותמאן להנחם על אלוף נעוריה, אשר בדמי-ימיו נגזר מארץ החיים.  הבת הרכה והענוגה ישבה שׁוממה ונוגה בחדרה ומבקר עד חצות לילה היו ידיה מלאות עבודה בתפרה בגדים לאחרים, והבן אף הוא לא ידע מנוחה וילך קודר ושחוח תחת נטל עמלו הרב.  עיני האם נגרו מבלי הפוגות בראותה את בניה האהובים הולכים תמס בתגרת יד העת, אשר קשׁתה עליהם, והבנים אף הם נשבר לבם לראות את אמם נוגה ושׁוממה, כי מר לה מר...   אך נחמה אחת בצרה נמצאת להם, והיא עודדה את רוחם לשאת דומם את אשר נטל עליהם ולבלי התיאש לגמרי:  הם קוו ליום, שבו יכלה שלמה חק למודו באוניברסיטה וישוב לביתו בתור אדם-המעלה, רופא או עורך דין, ואז מפרי חכמתו ישבעו כלם ולא ידעו מחסור.  אולם לא ארכו הימים ועיניהם נפקחו לראות, כי גם תקותם האחרונה עולה בתהו.  שלמה כלה כבר חק למודו בגימנזיום – ואל האוניברסיטה לא נכנס...  עוד זיק תקוה אחד האיר לו, כי ימצא בשנה הזאת מקום בבית-מדרש למדעים אשר בעיר נ.  והנה היום נכזבה גם תוחלתו זאת:  המשגיח אמר לו היום דבר ברור, כי אל יקוה עוד להכנס, כי כבר נמלא המספר הקצוב של התלמידים...

לבו כמות ימים יהמה.  מה לעשות עתה?  אנה יפנה?  השׁאלה הזאת לא תסור ממנו אף רגע, והוא מוסיף לשאול מאה פעמים ואחת:  מה אעשה?  אנה אפנה?  מקול צעדיו תרגז הרצפה, וינועו קירות החדר...

– מה אעשה עתה?...  לו נגעה הרעה רק לנפשׁי כי אז החרשׁתי, כי אז גועתי בעניי וכאשר אבדתי אבדתי, אך עתה...  הן בגורלי קשורות שׁתי נפשׁות, עיני אמי ואחיותי נשואות אלי, ואנכי נשׁבעתי לאבי שלא אעזוב אותן, כל עוד רוחי בי.  לו היה אבי בחיים...

– לו היה אבי בחיים!...   אך מי הסב במותו?  הלא יד ה' הויה בו ובי!...

הסערה העזה, אשר התחוללה בקרבו, שׁבה לאט לאט לדממה;  הוא ישב על הכסא וישׁען בראשׁו על זרועו בצללו במחשׁבותיו.  זמן רב ישב תפוש במחשבותיו;  רבות מחשבות, תחבלות ועצות עברו לפניו, ולפי הלך-רוחו היו חליפות למראה פניו:  פעם הופיעה עליהם נהרה ועיניו הפיקו נוגה כאשר נולדה ברוחו עצה חדשׁה, אשׁר נראה לו כטובה ורצויה, אולם מיד נשתנו פניו, לבשו שוֹב קדרוֹת.  וֹמעיניוֹ נשקפו עוד הפעם דאגה ורגזה, כאשׁר העמיק לחקר ונוכח כי עצתו בשוא יסודה.  פתאם קפץ ממקומו, פניו צהלו ועיניו הבריקו ונדמה לאיש, אשׁר שׁבלת מים שׁטפתהו, ופתאם מצא מעמד.

– אכן טובה העצה – אמר לעצמו – טובה ונכוחה היא...  הן אם איש יעשק משׁפטנו, האין לנו רשׁות להוליכו שׁולל ולהתכחש לו?...  האם ימצאני עון אם אקח בערמה את הברכה אשר גזלו ממנו?  ולו נגע הדבר רק לעצמי ובשרי אז אולי כאישׁ ישׁר, אשׁר עקשׁ ונלוז תועבה לו, יכלתי לעבוד על מדותי ולותר על זכותי;  אבל עתה, בהיות הדבר נוגע גם לנפש אחרים, איזו צדקה יש לי לותר על זכותם הם?  לנפשי ולטובתי אני לא אשים אמנם לב, אבל מה אעשה לאמי ולאחיותי?...  אולם – האם כדבר הזה לא אוסיף הרע להן?  הן נפשי יודעת מאד, כי אמי הזקנה תמאן להנחם כשׁתדע את אשׁר עולל לה בנה יחידה, ואחותי אף היא לא תתן לפעלי צדק;  שתיהן יחד לא תרצינה את קרבני, כי פגול יהיה להן...

– הן לא תרצינה את קרבני...  אבל אם אנכי אבאר להן סבת הדבר ואוכיח להן כי נטל עלי לעשוֹת כזאת, ודבר אחרת לא היתה לפני;  כי לא למעני אני עושה רק למענן, ולמען השׁבועה אשׁר נשׁבעתי לאבי לפני מותו...

פתאם קפץ ממקומו כאילו נגע בו זרם החשמל;  פניו הלבינו והוא רועד כלו.

– השבוּעה...  אשר נשבעתי לאבי...  לפני מותו..  יגמגם בלשונו ולפניו יעמד כמו חי מחזה הלילה ההוא, כאשר נפרד מאביו.  בזכרונו יראה עוד הפעם את עצמו בחדר הקטן ההוא, אשר אור כהה שׁפוך עליו, והוא עומד על מטת אביו הגוע, המאסף שארית כחו ומדבר אליו את הדברים הנמרצים האלה:  "זכר נא, בני, את אבותיך הקדושים, אשר נהרגו על קדושׁ השׁם ולא בגדו בברית אלהיהם ועמם"...  כקול אלפי פעמונים יצלצלו באזניו דברי אביו האחרונים:  "חזק בני ואמץ, רוחך לא יחת מכל פגע ומכשול ובכל צר ומצוק אשׁר ימצאוך אל תבגד באמונתך ואל תתכחש לצור ממנו חצבת"...

– אל תבגד באמנותך ואל תתכחש לצור ממנו חצבת, דבר אליו אביו בלילה ההוא, הוא נשבע בכל קדשׁ, בכל היקר בעיניו, כי כל עוד רוחו בו לא יעשה כזאת, לא יעשה זאת גם אם יגיעו המים עד הנפש...

– הה, אבי האובד חש עתידות לי, הוא ראה את הצפון לי בחיק העתיד ויזהירני...  הוא הזהירני אף כי לא נכחד ממנו כי בדבר הזה תלוי אשרי ואשׁר שׁתי הנפשׁות אשׁר עזב אחריו...  אבל מה אעשה עתה?

– מה אעשה?  אנה אפנה?  – שׁבה השׁאלה הראשׁונה לענותו ביתר שאת וביתר עז.  מחשׁבותיו נבוכו מרגע לרגע, סערת רוחו הלכה הלך וגבר.  הוא בא עוד הפעם בין המצרים, ואין דרך לנטות ימין או שמאל...

חוט מחשבותיו נתק, במוחו היתה ערבוביא נוראה, והוא שׁב עוד הפעם להתהלך בחדר ברעש ורגז.  הוא לא עצר כח לשׁבת על מקומו במנוחה, בעת שבלבו התחולל סער...

רגע האמין כי מצא עצה איך לחלץ את נפשו מן המצר, רגע האיר לו זיק תקוה אולם מיד אבדה עצתו, נדעך שביב תקותו וחשׁכת עולמים שבה לעטות רוחו...

פתאם עלתה לפניו מים הנשיה תמונה נשׁכחה;  התמונה היתה כמו לוטה בערפל, אך מרגע לרגע נתבלטה מן האד הסובב אותה.  היא תעמוד לפניו והוא יכיר את מראה, הלא היא תמונת רעו ביטרמן, אשר יחד למדו בגימנזיום ויחד כלו שׁם חק למודם.

יעקב ביטרמן, יתום נעזב ועני, היה אחד מרעיו הטובים.  בימי אשרו, בהלו נר ההצלחה על ראשׁ אביו, תמך שׁלמה תמיד בימין רעהו, ואח"כ ברדת מצבו מטה מטה היה לו יעקב ביטרמן לעזר לא מעט, כי בהיות זה האחרון יתום נעזב מהוריו עוד בימי ילדותו ידע את דרכי החיים יותר מכל רעיו בני גילו, ויהי לו כאח לצרה.  אחים לצרה היו שניהם בכלותם חק למודם, יחד נעו מעיר לעיר לבקשׁ מקום פנוי באוניבנסיטה, יחד ראו את תוחלתם נכזבה, אך בעוד ששׁלמה גמר אמר לחכות עד השׁנה השׁניה החליט יעקב לעזוב את הארץ ולנסוע צרפתה כּדי להשתלם שׁם בלמודיו.  הוא נסע בראשׁית ימי החורף, אולם שב לעיר מולדתו עוד לפני בוא האביב, כי כבדה עליו שם יד הרעב והמחסור, עד שׁנואשׁ מתקותו לכלות חק למודים בבימ"ד למדעים, ויגמר אמר לבקש לו מחיה אחרת...  שׁני ירחים כתת רגליו וחזר מבית לבית לבקש משׁמרת עבודה, אך לריק היה יגיעו ותקותו היתה מפח נפש;  ויהי בראותו, כי כל תושׁיה נדחה ממנו ואפסה כל תקוה להגאל מעול העוני והמחסור, החליט לשים פעם אחת קץ לכל צרותיו ותלאותיו...

בחג האביב, בליל-השמורים מצאוהו תלוי על קורת חדרו...

מבלי התבונן למעשי עצמו נגש ירושלימסקי אל השלחן ויוציא מארגזו צרור מכתבים, ומהם לקח לו פסת-ניר קטנה, שעליה רשׁומים טורים אחדים בעט-עופרת:  "ידידי הטוב ירושלימסקי!  הןא לא נכחד ממך, ידידי, כי כל תקווֹתי עלו בתהו;  המטרה אשר הצבתי לי בחיים, אבדה, אבדה מבלי שוב;  ועתה הנני צפוי לכל צרה ופגע, עני ומחסור;  ע"כ קצה נפשי בעמלי והחיים היו עלי למשא.  כי מה יתנו ומה יוסיפו לי החיים הנבזים האלה?  לי יביאו רק עמל ותלאה וגם לאחרים לא ימציאו כל תועלת, ומה תקותי כי איחל?  אין איפא עצה אחרת לאיש כמוני אשׁר דרכו נסתרה, כ"א לאבד א"ע לדעת, וכזאת אעשה באמת...  כאשׁר יגיעוך דברי כבר אחשׁב במתים.  ידידך ביטרמן". 

זמן כביר היו עיניו נטויות בלי הרף אל פסת הניר הזאת.  בראשו התרוצצו אלפי מחשבות והוא שׁב שׁנית להתהלך בחדר.

– האם לא צדק ביטרמן במשפטו? – חשׁב בלבו – האם לא טוב עשה בשימו בפעם אחת קץ לכל תלאותיו, ועתה הוא שׁלו ושׁאנן, לא ידע רגזה ודאגה בעוד שאנכי מתענה עדיין תחת יד צרותי הצומחות חדשים לבקרים, קודר ושחוח אתהלך בלחץ מצוקותי, ולא אמצא די אונים בנפשי לשים קץ לחיי ולצרותי גם יחד בפעם אחת...  למה אוקיר עוד את החיים, אשר לא יביאו כל תועלת גם לנפשׁי גם לאחרים?...

– לאחרים?...  אבל מי יודע אם לא יביאו תועלת לאמי ולאחותי...  הן לא כביטרמן אנכי, הוא נעזב מהוריו ומכל קרוביו, ולא היתה לו שום נפשׁ בתבל אשׁר תהי קשׁורה בנפשׁו והוא ידאג לה;  ע"כ היה הוא השליט בחייו, ובידו היתה לעשות בהם כחפץ לבו;  לא כן אנכי.  חיי להן נתנו ואין לי כל צדקה להשליך אותם מנגד.  עלי לחיות למענן, לעשות את כל אשׁר תמצא ידי.   אבל מה תמצא ידי לעשות?  כל מלאכת יד לא למדתי, לאחז במסחר לא נסיתי, כי כל ימי חיי הקדשתי ללמודים, באמרי שהחכמה תהי מעוזי, ועתה כמעט קרבתי אל מטרתי – והנה נהפכה לי תקותי למפח-נפש...

הוא עמד רגע קטן מלכת, שם את ידו האחת על מצחו וילחץ את רקתו, ובידו השניה אמץ אל לבו, כמו חפץ להשבית את השׁאון שקם בו...

– לא, לא – דבר אל לבו בהוסיפו ללכת – לא אשלח עוד נפשי בתקות שׁוא;  דרכי נסתרה, החיים ככלי-אין-חפץ-בו הם לי, כי לא יועילו גם לשתי הנפשׁות האהובות לי.  – הוא חדל מהתהלך ויעמד נגד השלחן, ופניו העידו בו כי כבר החליט בלבו איזה דבר.

– אבצע נא איפוא את מחשבותי – מללו שפתיו כעבור רגעים מספר – ולא אענה עוד בשפק נפשׁי.  הן אבותינו נהרגו על אמנותנו ונחשבו כצאן טבחה, ומדוע זה לא אהיה גם אנכי כאחד מהם?...

ואף כי קול דבריו השמיע כי כלה ונחרצה היא מעמו להקים את עצתו, בכ"ז רעדו ידיו בתפשו את העט ופסת-הניר.  אהבת-החיים לא על נקלה תנתק מלב איש צעיר לימים המלא כח-עלומים.  הוא בושׁשׁ עוד רגעים מעטים, כמו חסר לו אמץ-הרוח לבצע את העצה שנתקבלה אצלו, ופתאם, כמו עברה עליו רוח גבורה חדשה, עצם את העט בין אצבעותיו ויחל לכתוב בחפזון על הגליון.

הוא הודיע לאמו ולאחותו את אשר גמר לעשות...

*   *

*

דרך הרחוב המוביל אל הנהר ד.  עבר בחצי הלילה איש צעיר לימים.  הוא הלך בצעדי און ובחפזון כמו אץ הוא לבוא למחוז חפצו בעוד מועד, וכעבור רבע שעה עמדו רגליו על חוף גבוה, אשׁר לרגליו שטפו מימי הנהר העזים.  דומיה ושׁקט מסביב, אין קול ואין קשׁב בכל הככר;  אף כל נגה לא האיר את חשכת הלילה, כּי גם הירח לא הפיץ אורו בלילה הזה, רק כוכבי-המרום צצו על אדמתנו ונשתקפו בראי-המים השקטים והנחים מבלי כל תנועה.

ובתוך דממת הליל הזאת נשמע קול משק המים בנפול אל תוכם דבר מה;  במקום אחד נחרשו פני המים תלמים תלמים, אשר זרמו במעגלה.  כמראה האופן בתוך האופן.  האופנים הלכו ויצערו, הגלים שתקו ופני המים נחו כבראשׁונה, ולא נודע כי רק זה מעט מצאה לה בתוכם קבר נפש חיה אחת.

המצולה כסתה בלילה הזה עוד על קרבן אחד, אשר נוסף גם הוא על רבבות חללי היאוש המר...

-------

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה