_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בעשן הקטרת

ישעיהו ברשדסקי

לתוכן הענינים

 

...פתאם נדמה נדמה רעי ולא השלים את המאמר אשר החל; מפיו נעתקו המלים ועיניו לנוכח הביטו על עמוד העשן הקל, אשר התאבך ממקטרתו והתפתל נפתולים שונים ומשונים ברוח-צחצחות; צללים דקים נטיו על פניו, קמטים מעטים נקוו במצחו, עיניו הפיקו דאבה קלה וכל חזות פניו היתה כמראה איש הנשא על כרוב דמיונו הלאה, הלאה, –

אנחנו ישבנו הרחק מאדם העיר על גבעה מעלפה בר בין שדי-תבואות נותנים ריח.  השמש ירדה עד קצוי הרקיע, על ראשׁ הגבעה הפיצו עוד נהרה קרני-פז, ובמורד כבר השתרעו צללים ויהי אפל-נשף...  כקול משק מים במרחק ישוקק רוח צחצחות מדי עברו בין גבעולים ושבלים, אשר ראשיהם יתגלגלו ויתנועעו כרצי-זהב, ריח עדנים יעלה מכל קצות שדות-תבואה המשתרעים הרחק הרחק לכל מראה-עין; ועל כל אלה שפוכה דומיה שאננה, דממת-קדש. 

עד ארגיעה יתנער רעי, יתעורר וראה את עיני נטויות אליו ומביעות שאלה.  אז ינוסו הצללים ויתפשטו הקמטים; שחוק קל יחלף על שפתיו ואנחה קלה תגיח מלבו...

– לו ידעת – פתח שפתיו אחרי רגע – לו ידעת את הזכרונות, אשר יתעוררו בקרבי לעתים למראה עשן הסיגרה...  אכן תוצאות גדולות וכבירות לו בחיי...  בעשן הקטרת חלפו כליל אמונתי אף תמתי...

דבריו הוסיפו להפליאני הפלא ופלא.  הוא החריש רגע, כמו זכר נשכחות, אחר הוסיף לדבר:

לפני ימים רבים היה הדבר...  אני עודני אז ילד כבן עשר שנים ואז טרם יהיו לי חקרי לב גדולים וטרם אבין לקרא "הבל הבלים, הכל הבל!".  אז האמנתי עוד לכל אשר יספר לי מלמדי,  לכל אשר אשמע מפי אמי המספרת לתמה.  אז התפללתי עוד בלב שלם ואמונה שלמה ושמרתי כל חקי התורה ומצותיה בלב סמוך ובטוח כי בן עולם-הבא אנכי; ולא רק אנכי לבדי, כי אם גם כל אהובי, כל בני בית אבי אך בעדן גן אלהים ימצאו מנוחתם ויחד נשב אל שלחן אחד בצל קורת בית אחד, ולא ישונה דבר, מאשר בביתנו ביום חג ומועד.  כן הוא, אנכי האמנתי אז באמונה שלמה, ודמיוני – דמיון ילד תמים – תאר לפניו מחזות נחמדים, כי הנאהבים בחייהם גם במותם לא יפרדו, כי יחד יחיו שם בנעימים.  יחד יתעלסו באהבים ויתענגו על כל טוב, ופתאם – פתאם נסעה כעץ תקותי, נעקרה משרש!

יום שבת היה אחרי ארוחת-הצהרים, ואני שכבתי לנוח על הספה בחדר הקיצון.  אני שוכב, עיני עצומות ולבי ער.  פתאם נשמע קול צעדים, צעדי איש הולך ובא אל החדר.  האיש עמד וכנראה התבונן אל סביביו.  אחרי רגע נשמע קול הדלת בהסגרה על מסגר – ואנכי שוכב מבלי נוע.  אז נדמה לי כמו שמעתי קול רעש כרעש כפיס גפרית בהדלקו....  לבי מת בקרבי ויהי לאבן, דמי נקפא בעורקי ועצר במרוצתו.  לאט פקחתי את עיני שחשכו פתאם ואנכי כלי רועד –

ראיתי את אחי, העומד על החלון, בפיו בוערת סיגרה, וממנה יצא עשן!

אז שבתי ועצמתי עיני, בחזקת היד גרשתי כל רעיון מלבי ובקשתי לישון –

האמנם ישנתי? העוד זמן רב שכבתי ככה? כל זה לא אזכור עוד, אך זאת אזכר אל נכון, כי בקומי ממשכבי היה ראשי עלי כגלגל, רוחי חבלה ולחץ נורא הרגשתי בלבבי.  רגע אמרתי להשלות את נפשי, ולהאמין כי אך בחלום חזיון-שנה ולא בהקיץ ראיתי את המעשה; אפס עד ארגיעה שבו הזכרונות לענות נפשי וכל פרטי הדבר, אשר נרשׁמו במוחי בצבעים בהירים, הוכיחוני ההפך...

כה עניתי שבוע תמים, עניתי בשפק נורא מאד, ואני הרצתי להוכח, לחקור את הדבר אל נכון.  ועוד ביום השבת השני הפקתי זממי – הפקתי זממי, ולבי נשבר, נשבר מאד.  עתה ראיתי ברור ונפשי ידעה מאד כי חטא אחי, שאול חטא....   

"מה משפט האיש אשר יעבור על אחד מחקי התורה בזדון?" שאלתי את מלמדי ודמי כמו קפא בעורקי.  אמנם לבי הגיד לי מראש את התשובה אשר יענני ונפשי ידעה מאד את משׁפטו החרוץ.  אך עוד זיק תקוה, זיק קטן האיר לי; מי יודע, אולי? אולי ירחם?....

אך אין רחמים בדין!  רגע הביט מלמדי אלי בתמהון ורגע משנהו קומטו פניו ומצחו, ועיניו הביטו בי כשופט קשה, אף קשות דבר אלי:

"העובר על אחד מחקי התורה – אחת דתו להשפט כל הימים במדורות הגיהנֹם".

כקול אלהי-המשפט כיום הדין הגדול והנורא רעמו באזני הדברים האלה; כמשפט-מות חרוץ היה משפטו לי –

רגע ישבתי משמים, ואשית עצות בנפשׁי.

– התמצא יד איש לזכות את רעהו? שבתי לשאול.

– "איש בחטאו ימות" – שמעתי תשובה ברורה.

– "הגם אח לא יעלה את אחיו מעמקי האבדון?" –

– "אח לא פדה יפדה איש" –

ואמנם למה אוסיף לשאל עוד? הטרם ידעתי זאת מראש? הלא ידעתי כי אין עצה!

– "הירצה אלהים את תפלת האחד לשנות רוח רעהו ולתת בלבו החפץ לבלי שוב לכסלה עוד?"

"הבחירה ביד אדם נתנה; לא מאלהים צעדי גבר כוננו, כי איש איש חפשי לנפשׁו לבחור בטוב ולמאס ברע; הכל בידי שמים, חוץ מיראת-שמים."

אכן אובד עצות הנני, כל חכמתי התבלעה!

ובחזון ראיתי את כל בני בית-אבי יושבים יחדו; כלנו שמחים, כלנו עליזים – ואחי איהו? מקומו נפקד בינינו, הוא לא יחד בסודנו, כי בעמקי שאול תענה נפשו, ואנחנו לא נשוב לראותו עוד לעולם –

 האמנם? לעולם?

ומצוקי שאול אפפוני; שולל הלכתי בתגרת יד הרעיון הזה, נסה שמחה מנפשי, וערבה לי כל מנוחה.  גם בלילות לא שכב לבי; חלומות מחזיונות לילה בעתוני, העבירו לפני כל מצרי-השאול ומצוקות=האבדון שבהם יעונה אחי.

הה, אחי, אחי! מדי ראותי את פניו דאב לבי, דאב מאד.  ראיתי את ידיו הרכות והענוגות ובמוחי חלפה מחשבה; הידים הרכות האלה תתפרקנה, תתפוצצנה ותדושינה; ראיתי את פניו המלאים ולבי חשב: הפנים האלה יהפכו למשחית, יצרבו וילהטו באש....  נורא הרעיון מאד, מי יכילנו!

כמה ימים מנו לי בענויים כאלה – הדבר הזה נכחד ממני, אך אחת ידעתי כי עוניתי, עוניתי באופן קשה ימים רבים, רבים עד מאד, עד –

פתאם חלף כברק רעיון במוחי....  נבהלתי ובשרי אחזה פלצות, ואמהר לגרש את הרעיון הזה מלבי, לטרדהו הלאה, הלאה –

עתה חדלתי מדאוג עוד לאחי, כי נפשי ירעה לי;   מבלי חשך הדריכני מנוחה הרעיון:

"מה יהלוך מאלהי-המשפט אם יעלה איש מקטרתו ביום השבת?"

אנכי התאמצתי לבלי חשוב עוד בדבר הזה, לבלי פנות אליו, אך למרות חפצי עלה כפעם בפעם על רוחי –

מכובד מלחמה נלאיתי, והרעיון הזה הציב לו יד ברוחי.  עלו על לבי המון רעיונות אחרים:

– "מי יודע אולי לא כבד העון הזה מנשא?"

– "יום השבת יום מנוחה הוא וכל מלאכה לא תעשה בו, פן תשבת המנוחה; אולם המלאכה אשר תביא עונג לנו, איננה מלאכה".

והמון רעיונות כאלה עלו והתעוררו בקרבי וסערו להפיץ את אמוּנתי.

– חכמינו אמרו ככה; אבל מדוע ולמה?...  האמנם כן הוא?...

– הם חכמו ממנו;  אבל...  מדוע? הלא...

אז החלותי להתאבק בארון הספרים הגדוש אשר לאבי ואבקש בהספרים השונים פשר דבר, אשר אותה נפשׁי לדעתו.  המצאתי את שבקשה נפשי? את הדבר הזה לא אזכור עוד, רק אחת אדע נאמנה, כי כשנתים ימים אחר הדברים האלה ישבתי באחד מימי השבת בחדר הקיצון ההוא ורשמתי שיחת שני רעים הנדברים ע'ד האמּונה: האחד מאמּין והשני כופר – – –

רעי החריש אף אנכי החשיתי – שנינו צללנו בים מחשׁבות, זכרונות ודמיונות!

בּיליסטוק, 17/1 יוני, 1893.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה