_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חליפות וצבא

ישעיהו ברשדסקי

לתוכן הענינים

 

ספר "חליפות וצבא" ספור מזמן ההוה.

מאת

 א.  טיקטין (מחבר "פת לחם").

(ווארשא, תר"נ).

בכל עת אשר יגיע לידי ספור חדש בש"ע – אמנם חזון בלתי נפרץ הוא! – תבא שמחה בלבי והנני מברך עליו בשמחה עצומה ברכת "שהחיינו", ואמנם לא לפלא הוא.  ספרותנו העניה בכלל, עניה בספורים בפרט, ובעשר השנים האחרונות, שבהן זכינו למכ"ע יומיים אחדים ומאספים שנתיים רבים לפי ערך ספרותנו, כמעט חדלו הספורים בש"ע מכל וכל, ע"כ ישיש כל קורא החובב את הספרות העברית כמוצא שלל רב על כל ספור חדש שיופיע בשפה הזאת ­– וגם אני עבדכם הכותב כאחד מהם.  אכן בהגיע הספור הזה לידי שמחתי עליו משנה שמחה, כי אם חזון ספורים בכלל בלתי נפרץ בש"ע הנה ספורים מהזמן ההוה כמעט לא יראו ולא ימצאו בה.  אמנם זעיר שם זעיר שם יופיעו לעתים במכה"ע או בחוברות מיוחדות תמונות וציוּרים לקיחים מהעת החיה, אפס מספרם מעט מאד ובין כלם לא נמצא ספור אחד מלא, אשר יתן לנו תמונה שלמה מהתקופה האחרונה עם המון החליפות והתמורות אשר הביאה ברוח אהב"י ברוסיא.  לא זה המקום גם אין את נפשי לחקר הפפעם אחרי הסבות שהוליחו את החזיון המעציב הזה, בכל אופן ברור הדבר כי לא חסר חמר לספורים היא הסבה המוצאת:  תקופת עשר השנים האחרונות היא תקופה רבת-העליליה, העשירה במעשים, פעולות ותמורות וגדולות בחיי אחב"י ברוסיא.  התנועה האנטיסמיטית אשר התחוללה ברוב ארצות אירופה, וביחוד השנאה והבוז, אשר עמי-הארץ מראים לנו חדשים לבקרים ועוד סבות הצוניות אחרות פעלו פעולתן על רוח עמנו ותחוללנה תמורות ושנוּיים רבים בקרבו פנימה;  הן העירו בקרב צעירנו את התנועה החדשה – התנועה הלאומית, ויעוררו בלבם את החפץ "לשוב הביתה".  כמה מן "הבנים" שהרחיקו ללכת עד הקצה האחרון ויתרחקו מעל עמם ואחיהם, שבו אליהם בעשר השנים האחרונות וידבקו בהם שׁנית.  כמה מן "האבות" שנמו שנתם במנוחה ויחלמו חלומות בהקיץ ויחכו לבוא "העני הרוכב על חמור" התעוררו – כי הקיצום מזעזעיהם, ויפקחו עיניהם ויראו כי "אם אין הם להם מי להם"!  אבל מה לי להרחיק עדיתי ולהביא ראיות מרחוק, הנה לפנינו "חבת-ציון", "רעיון הישוב", אשר רחב ונסב למעלה אשר בימים האחרונים, הלא עדים חיים הם המראים בעליל מה רבה התמורה שנהיתה ברוח עמנו ובדעותיו.  ותמורה עזה כזו לא יצאה, כמובן, לפעולות בלי סבות-קודמות שגרמו להויתה, אף לא נהיתה בפעם אחת בן לילה אחד;  כי אם התפתחה ותשגשג מעט מעט בכח הסבות הכלליות שמניתי למעלה, והמון סבות פרטיות המשפיעות הרבה על הלך-רוח האדם ודעותיו עד כי על הרוב פעולתן נכרת ברוח-משפטו מפעולת הסבות הכלליות.  המספר האמן היודע לצרף את הסבות האלה הכלליות והפרטיות אשה אל אחותה ולהעבירן לפני הקורא עפ"י פעולתן שפעלו על רוח האיש הנפעל מהן – המספר הזה ימצא די חמר בדברי-ימי התקופה האחרונה לספורים שונים רבים... 

כן, התקופה הזאת תתן חמר רב למספר בעל כשרון;  ובכ"ז הספור הזה המונח לפנינו הוא כמעט האחד, אשר יסודתו בעת הזאת, ע"כ מחויבים אנחנו לתת תודה להסופר על עמלו זה ולהתבונן אל ספורו בשים לב.

טרם אבוא לבקר אחריו ולהעיר על מעלותיו ועל מגרעותיו אחשב לי לחובה לתת לפני הקוראים, אשר לא קראו עדנה את הספור את תוכנו בקצרה, והוא:  עלמה עבריה אחת, האלענא ניעמצאָוויץ, עלמה יפה-פיה ומשכלת, בת העיר הקטנה ק., נקשרה בעבותות אהבה לרופא נוצרי צעיר לימם, סטאַניסלאוו זאיקאווסקי, אוהב ורע לאחיה וולאדימיר, אשר באו יחד אחרי כלותם חק למודם בהאוניורזיטט בתור רופאים, לשבת שבועות אחדים בבית הורי וולאדימיר והעלענא.  העלענא היתה ארושה בעת ההיא לעלם אחר יצחק ראזענפעלד, עלם יודע תורה ומלבד זאת גם "סופר מהיר" בש"ע, לפי דעתו ולפי דעת אביו ובני-עירו, אשר עטרוהו בשם-הכבוד הזה בשביל "חדשׁות שונות" שנדפסו משמו באחד מכה"ע העברים.  בימי שבת זאיקאווסקי בבית יענטקא – אם העלענא – נקרא גם חתן דנן לבוא, וכמובן בשוות העלענא את שניהם זה מול זה הלך לבה אחרי זאיקאווסקי, אישר ערום וכוסה-מזמות היודע להתהלך נגד החיים ולהתחפש במסות שונים מאין כמוהו ותשלך אחרי גוה את ארושה, ובעזרת אחיה, אשר גם הוא נטה אחרי זאיקאווסקי, ברחה מבית אמה ותמר את דתה בדת הנוצרית ותבוא עם בחירה במסורת ברית החתונה.  אמה מתה מדאבון לב ומפח-נפש וארושה יצחק ראזענפעלד, אשר נפשו דבקה בנפשׁה בכל עזוז האהבה הטהורה, לא הסיר אהבתו מקרב לבו גם אחרי עבור כשמונה שנים מהעת ההיא.  כשמונה שנים אחרי הדברים האלה נפגשו העלענא וראזענפעלד עוד הפעם.  ראזענפלעלד שנה מאד במשך הימים האלה, כי לבו ראה הרבה חכמה, ועל פי סבות שונות אשר התהפכו בחייו היה לקבלן ויבוא לעיר מגורי זאיקאווסקי ואהובתו לרגל עסקיו, אשר היו לו שם לבנות בניני-הרשות;  אז נודע לו כי העלענא אומללה מאד, כי אישה היה רע-מעללים, אכזרי ואביר-לב, אשר מרר חייה וישביענה עמל וכעס כל הימים, ולהגדיל השבר לא משה אהבתה הראשונה אליו מלבה ובכל התלאה, אשר שבעה מידו ובכל התועבות אשר התבוננה בו, לא נדעך חום-אהבתה לאיש הבליאל הזה.  כאשר נפגש אתה ראזענפעלד פעם אחת על פי מקרה הציע לפניה לעזוב את אישה ולברוח אתו אל מחוץ לארץ, ואם יש את נפשה תוכל לקחת אתה גם את ארבעת בניה אשר ילדה לאישה הבוגד, – אפס היא השיבה פניו ריקם, כי אהבתה העזה לאלוף נעוריה הסורר גברה גם על תבונתה.  למחרת היום ההוא שמה העלענא קץ לחייה, כי המר לה אישה בלילה ההוא מאד, ובטרם מותה שלחה לקרא לראזענפעלד, אשר מהר לבוא אליה בלוית אחיה וולאדימיר, אשר אחרי כלותו חוק למודיו בא לעבוד באחד גדודי-הצבא בתור רופא, וכאשר יצא החוק המגביל מספר רופאי-צבא היהודים,  עזב את משמרתו ויסע לאסחבר ומשם יצא בגדוד אנשי-צבא, אשר עבד בכלול מסלת-ברזל חדשה באחת מנפות הים-הכספי, ועתה בערב היום האתמול שב למקום מגורי אחותו ויפגש עם ראזענפעלד – אשר דחתה אותו בשתי ידים לא שכח אהבתו לה ובוכרו נפחה נפשה, ובזה תם הספור.

הקורא בשום-לב את הספור יכיר כרגע כי שתים חפץ הסופר להשמיענו:  האחת, כי לא טובה אחרית נשואי-תערובות.  והשנית, להראות את התמורה שנהיתה ברוח צעירנו ביחוסם לעמם וללאומותם.

למען הוכיח צדקת דעתו הראשונה בדבר נשואי-תערובות ברא לנו את העלענא "היהודיה", אשר הלכה אחרי מאהבה "הנוצרי", ואחריתה היתה מרה, כי זה האיש, אשר למענו לא חסה עינה על כל יקר ותשלך אחרי גוה את ארושה, את אמה ואת דתה – אם כי מהספור לא נראה כי קשתה עליה הפרידה מכל אלה – בגד בה כמו נחל ויכעיסנה תמרורים בתעלוליו ומעשיו הרעים, בעת אשר האיש "היהודי" – ראזעֶנפעֶלד.  הם מצאו עוד את העלענא בחיים, אך אחרי רגעי מספר לה חסד נעוריה היה נכון להושיט לה גם אחרי ימים רבים יד עזרה.  האמת אגיד, כי כשאני לעצמי אין דעתי נוטה להאמין שימצאו בעולם-המעשה טיפוסים מעין שני הטיפוסים אשר הציג לפנינו הסופר בהעלענא וזאיקאווסקי:  העלענא היא מלאך-ממרום וזאיקאווסקי שד-משחית;  בהעלענא נקבצו כל המעלות הטובות והמדות המעולות, אשר לא יאומן כי תחברנה בנפש אחת, ולעמת זאת חלק הסופר לזאיקאווסקי כל המדות המגונות והתכונות הרעות במדה גדושה, ויהי הנקל בעיני הנבל הזה להחליף אהובותיו חדשות לבקרים, למרר חיי אשתו אשר נפשׁה קשורה בנפשו, לעשות כל עול ותועבה, כי היה אכזרי כיענים ויקשיח לבו מחמלה על בניו.  "מראה צאצאי מעורר בקרבי אך קנאה ושנאה – ידבר אל אשתו – בראותי את מיטב ימי ושנותי כלה בעשן ואין לאל ידי להושיע" (צד 145), כי "על פי צרות-עינו ורע-לבו כהתה מכעש עינו לראות את עצמו אנוס להוציא בלעו מפיו ולתתו לאכלה ליצורים זרים לו מתמול שלשום, אשר מוטב, היה להם בעיניו שׁלא נבראו משנבראו" (שם), "ותחת אשׁר בכל הארץ ובכל הגוים הילדים משיבים לב אבות על אמותם ולב אמות על אבותם הועילו פה (הילדים) רק להרחיב עוד את הפרץ ולהגדיל את המשטמה בין הוריהם" (146).  כן, גם זאָיקאווסקי גם העלענא רק יצירי-דמיון הם ואינם במציאות, אפס נניח נא כי המצא ימצאו כאלה בין החיים;  בכ"ז עוד לא נוכח מהמקרה הזה כי מנהג נשואי-תערובות משחתו בו.  זווג העלענא וזאיקאווסקי לא עלה יפה על פי הכלל הפשוט "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת".  זאיקאווסקי איננו נושא עליו חותם עם מיוחד, אנשים כמוהו ימצאו – או לא ימצאו כלל – במדה שוה בכל העמים והאומות אשר ע"פ האדמה;  הוא איננו פולני-נוצרי על פי תכונת נפשו ומזג רוחו כי אם על פי חפץ המחבר – וחפץ המחבר איננו די בדברים כמו אלה.  ואם אמנם חפץ הסופר – והדבר הזה נעלה בעיני מעל כל שפק – להראות לנו את הרעה הכרוכה בעקב נשואי-התערובות או היה עליו להציג לפנינו שתי נפשות הנושאות עליהן חותם צור מחצבתן והראויות להיות לזוג אחד ואשר רק שנוי המולדת בעוכרי שלומן.  תכונת עם היהודים השונה בפרטים רבים מכל העמים, תנאי-חייו, דרך-חנוכו ועוד סבות כאלה תוכלנה להפריע שלום האנשים נשואי-תערובות ולהשביעם תמרורים וכעש, ואם תמונה כזאת נתן לנו המחבר אז הראה ברור כי המנהג הזה משחתו ולא ירצה;  אך עתה המטרה ממנו והלאה...

נשים נא עתה לבנו אל מטרת הסופר השניה:  "לתאר את התמורה שנהיתה ברוח צעירי ב"י בתקופה האחרונה ולהראות עד כמה גברה התנועה הלאומית ביניהם".  על "התמורה" יעיד לנו ולאדימיר, אשר היה ככל בני-גילו הסטודנטים בסוף שנות השבעים אחד ממתנגדי-הלאומיות ואחר חזר בתשובה שלמה ויהי ללאומי נלהב וחו"צ בכל נפשו ומאודו, ועל "התגברות התנועה" יוכיחו לנו ראזעֶנפעֶלד גם וולאדימיר.  שניהם היו לאומים נלהבים וחובבי-ציון בכל עז (גם זה הוא אחד מחטאי הסופר, אשר יחטא להאמת, בחרצו למשפט כי ה"לאומיות" ו"חבת ציון" אחת היא, ולפענ"ד אין זאת כי אם ערבוב שני מושגים נפרדים);  רק באחת נחלקו:  וולאדימיר החליט למשפט כי הלאומיות והדת שני מושגים נבדלים המה ואין האחת נוגעת בחברתה, וראזענפעֶלד הלך לשטתו, כי א"א ללאומיות בלי דת והאיש אשר יחזיק במעוז רעיון הלאומיות בע"כ עליו לשמר את חוקי-הדת.  השנוי הזה, אשר הראה הסופר ברוח שני האנשים הנושאים נפשׁם לרעיון אחד נכון מאד ומחויב מטבע הענין, כאשר נוכח לדעת אם נסב עינינו לאחור ונתבונן אל תולדות שני האנשים האלה.  וולאדימיר הוא איש, אשׁר ימים רבים לפני היותו ללאומי עזב את חקי-הדת ופקודי-האמונה כמו זר נחשבו לו, ע"כ קשה היה לו לשוב להתרגל בם עוד הפעם וישׁם פדות בין הרעיון-הלאומיות והרגש-הדתי;  לא כן היה יצחק ראזעֶנפעֶלד, אשר הסכן הסכין לשמר כל חקי-הדת ופקודיה, לו קשה היה הדבר להפרד מהם ויבקש טעמים להצדיק פעלו, ואחרי כי רגש-האמונה חסר לו נתן את לבו להצדיק בלאומיותו את שמירת דתו.  אולם אם בפרטי הדבר השיג את הסופר את מטרתו לעמת זאת בכלל א"א לאמר כזאת.  הסופר מציג לפנינו את וולאדימיר ואת דעותיו לפני "התמורה" ולאחריה;  אולם על איזו דרך ואיזו סבות הביאו לידי כך לשנות את דעתו – העיקר הזה חסר מן הספר.

וולאדימיר יחזיק בדעתו, כי למען הסר מעלינו חרפת העמים, למען שים לאל את התואנות והעלילות השונות אשׁר ימצאו עלינו ולמען הראותם, כי גם בני ישראל מכשרים לכל עבודה ומלאכה "יש לנו רק סגולה אחת, אשר יש בכחה להביא לנו תשועת עולמים, והיא – כי יאספו נודדיו לאט לאט בארץ ישראל ארץ מולדתו לפנים, עד הגיעם למספר שנים או שלשה מיליאן (!), אשׁר מהם חצים יעבדו את האדמה, יזרעו שדות ויטעו כרמים וחצים יחלקו לסוחרים, אמנים וגם בעלי-אחוזות גדולות וקטנות" (צד 110), ואז "שלשה מליאן נפש אדם, בני עם ואמונה אחת, בהיותם שתולים יחד על אדמתם לא יוכלו עפ"י הטבע (?) להיות זמן רב תלואים בדעת אחרים, ובכן לא ישקטו ולא ינוחו עד אם יקנו תחבולות להשיג איזה אוטונומיא.  נכון לבנו, סמוך ובטוח(!) כי סוף סוף חפצם זה בידם יצלח (!!) – או אז ישוב לנו באמת כבודנו אשר גלה ממנו זה רבות בשנים ולא נהיה עוד לבוז בעיני-הגוים (צד 111);  והאיש הזה הודה במו פיו לפני שמונה שׁנים, כי בנסעו במרכבת-הקיטור הוא "בוחר לשבת על פנת גג משבת בחברת יהודים מחזיקים בנושנות במרכבה אחת – כי צוחותיהם, מלבושיהם ותהלוכותיהם, מעוררים אך תועבה וגועל-נפש, בכל נפש יפה, וקשה-ערפם ועזות-מצחם מרחיקים מעליהם כל איש ישר הולך"...  (צד 65) אף החליט למשפט, כי "אם נתבונן אל היהודים ברוסיא דרושים אנחנו להודות, כי המה לא הגיעו עוד גם עד השלבים הראשונים בסלם, אשר עליהם לעלות בו עד בואם אל המטרה הרמה והנשגבה" (צד 66), לאמר:  להיות שוים אהבת הרוסים, "כי מה הרוסים דורשים מאתנו – אמר אז – הלא אך התקרבות והתערבות גמורה ביניהם" (שם), כי נהיה "לרוסים גמורים אך שומרי דת משה וכו" (שׁם).  שנוי ותמורה עזה כזו באדם בעל רוח-כביר ושכל ישר כוולאדימיר לא יצאו, כמובן, לפעולתם ברגע אחד מבלי כל מלחמה-פנימית ומבלי שאת כל מכאוב על הדעות הראשונות אשר נכזבו;  ואנחנו לא נמצא כספור הזה כל רמז וזכר למלחמה כזו ומכאובים כאלה, כאילו תרדמת אלהים נפלה על וולאדימיר ובהקיצו לא זכר עוד את דעותיו הראשונות ויתהלך ברוח מלא מדעות ורעיונות חדשים...

אולם רב לי לענות ע"ש רוח הספר ודעותיו.  אשובה נא ואתבונן אל תמונתו, אל אופן-הספור, נראה נא במה כח הסופר גדול בתור מספר.  לדון מהספור הזה על כשרון המחבר א"א.  בכלל נראה בו כשרון מספרים;  אמנם עודנו באבו, אך יש תקוה לאחריתו, כי כאשר יתפתח והסופר ישים לב להשלימו ולשכללו יגדל ועלה למעלה ראשׁ.  מהספור הזה נראה, כי הסופר יודע ארחות-תבל ועיניו ראו מעשים הרבה ותכונות אנשים שונים;  אפס כי ידיעתו את החיים רק שטחית היא.  זכרונו אוצר בקרבו פקטים הרבה;  אך הסופר לא הטריח את עצמו לחקר את תכונתם ברוח דעת ומשפט ולא התבונן כראוי לתכלית המעשים השונים, אשר ראו עיניו – והחקירה וההתבוננות הן התנאים היותר דרושים למספר.  כפי אשר יש לשׁפט מכתיבתו נראה, כי הסופר קרא הרבה בספריות השפות החיות ודרכיהן היו לו לקו בספרו;  אפס גם בזאת נראה כי הסופר שם לבו להקליפה ולא אל התוך, כי לקח מסופרי העמים רק את התמונות וההליכות החצוניות וישכח את חקי הבלטריסטיק היותר פשוטים וידועים.  למשל תחת לתת לנו מחזות ומעשים שונים אשר מהם נראה את תכונות הנפשׁות הפועלות, אפני מחשבותיהם ודעותיהם, הוא מציג לפנינו כמעט בכל הספור את אישיו והולך וחושב כרוכל את כל מעלותיהם ומגרעותיהם, כל מחשבותיהם ודעותיהם.  וכ"ו לא בקצרה, כי אם בארוכה, ובשפת יתר עד כי תקיץ בם נפש הקורא.  נקח לנו לדוגמא בבואו לספר לנו מדת השכלת העלענא הוא מונה וחושב את כל הספרים אשר קראה ואשר לא קראה וקורא בשׁם לכל הסופרים (צד 16-15);  כי מלבד החטאה הרבה אשר חטא בזאת לחקי הבלטריפטיק עוד נראה בזאת יותר משמינית שבשמינית מגסות-הרוח, והסופר יקרא בעיני הקורא כמתפאר בשמות הספרים והסופרים אשר הביא – וכן דרכו בכל מקום.  בבואו לתאר את תכונת יצחק ראזעֶנפעֶלד ישתרע על שמונה עמודים שלמים (צד 38-30), שׁשם ידרוש דרושׁים ארוכים ובלתי נוגעים להספור (צד 33).  גם תכונת זאיקאווסקי יספר במקומות שונים, אשר אם נחשבם לאחד יעלו ליותר מעשרים עמודים.  ארוכות כאלה יעשו רושם לא טוב על הקורא וילאהו בלהג הרבה.  גם מחשבות וולאדימיר, אשר רשם בספר לזכרון ואשר יעבירן הסופר לפנינו תשתרענה על ארבעה-עשר עמודים ויותר, ואנכי לא אדע אל נכון אם מקומן גורם או הן בעצמן גורמות;  אך זאת אדע נאמנה, כי תפלנה על הקורא חבלי שנה וגם הקורא היותר זריז וסבלן ינום עד שבע פעמים טרם יעבור אותן עד תמן.  כן יש בהספור נפשות אחדות אשר הובאו שלא לצרך ומוטב היה שלא נבראו משנבראו, אחרי כי לא נגעו כמטע במאומה במהלך הספור וגם תכונתן נסתרו ממנו – ולמה איפוא טרח המחבר להביאן?  למה נוצרה למשל, סופיא, אחרי כי גם אחרי יצירתה לא נודע דבר ממנה רק זאת, כי יראה מהמים ואביה חפץ "לתת בעדה" ששת אלפים ח"כ מהר ומתן, לאיש אשׁר ישאנה לו?  כמו כן לא נגרע לפי דעתי מערך הספור מאומה, לולא הוציא לנו המחבר את לאה אחות ראזענפעלד, אשר תראה כאופן החמישי לעגלה...

מדי דברי במגרעותיו לא אוכל לעבור בשתיקה על התמונה אשר נתן לנו הסופר (צד 55), כאשר ראה זאיקאּווסקי את העלענא רוחצת בנהר – תמונה מכוערה ומעוררת גועל-נפש כזו תמצא מקום לה רק בהרומנים הצרפתים מהמין הגרוע.  ציניזם כזה הוא חטא לא יוכל כפרו לסופר כמוהו.  כן מאנה נפשי להאמין, כי אפשר היה המקרה, אשר ספר אח"כ, כי בהשאר זאיקאווסקי עם העלענא לבדה ואין זר אתם ערב את לבו לספר "בדברים היוצאים מן הלב את הפעל שפעל עליו המראה אשר התיצב לנגד עיניו בגשתו אל שפת הנהר" (צד 56), והיא – עלמה תמימה ומצניעה-לכת – לא הוכיחה אותו בפניו על עשותו המומחה ולא קצפה על עזות-פניו להשמיע באזניה דברים כמו אלה – הכזאת תהיה דרך עלמה ישרה ושומרת-תם?  אך אל ישתומם הקורא למראה הזה, כי הסופר יוסיף להפליא אותנו הפלא ופלא, כי אחרי רגעים אחדים באמור אליה זאיקאווסקי:  "הנה נפשך יודעת מאד, כי בלשון אחרת דברה עמי היום וגם רוח אחרת היתה אתך לו רק עלתה בידי למשל בבשרך כאשר אני מושׁל – עפ"י דבריך – ברוחך".  והיא תחת מענה על דבריו הביטה בפני ותצחק"...  (צד 58);  ואם עוד נפלנו חכמים "אם שתיקה כהודאה דמיא או לא", הנה ה"שתיקה" הזאת היתה "הודאה גמורה – וזאיקאווסקי הפיק חפצו בלילה ההוא...  (צד 76) תמונות מכוערות כאלה בכל אופן לא תתננה כבוד להסופר והרושם הרע, אשר תפעלנה על הקורא, לא ימחה עוד מעל לוח לבו עד תם קריאת כל הספור.....

אך במקום שאתה מוצא את מגרעותיו של הספור שם אתה מוצא את מעלותיו.  אחרי התמונה המגולה הזאת יעביר לפנינו הסופר תמונה נחמדה, הלא היא בפרק הששי (צד 99-77);  הפרק הזה עולה בשלל צבעיו השונים, באמתתו וברוח החיים, החן וההדר השפוך ע"פ כלו, על כל הפרקים האחרים, ולא אעשה שקר בנפשי אם אמר כי לולא נברא כל הספור אלא בשביל הפרק הזה דיינו.  בפרק הזה יציג הסופר לפנינו כמו חי את "אצילותינו" המלמדות, את הלך-רוחן, מחשבותיהן ודעותיהן.  פה נטה המחבר מדרכו אשר אחז בכל הספור לתאר את "גבוריו" בדברי עצמו;  פה הנפשות מדברות במו פיהן ומוכיחות על עצמן מה הנה ומה תכונתן – וע"כ יצאה התמונה הזאת היה ומתוארה היטב בכל קויה ורשמיה הדקים;  פה נראה בעצם תמה את דמות "הנשים העבריות" מהדור החדש, אשר אבדו מהן כל הסגולות היקרות והמדות הטובות שבנות ישראל מהדור הישן היו מצוינות כהן, והגה זרות לעמן ולדתן;  ועוד רעה חולה מזו כי נהפך לבן לשנוא את צור מחצבתן ולתעב את עמן בכל שאט נפשן.  "אני אגידה לך קושט אמרי אמת – תקרא האחת – אשר אין לך עם בארץ יותר משחת ונבזה מעם היהודים בנעוריהם, בזקניהם, בחסידיהם  ומשכיליהם וכו'" (צד 96).  "סובארין ויעלענסקי בדעת ידברון – תוסיף לדבר בחמת רוחה – וכל אשמותיהן לא בשקר יסודן וכו' הם אינם יודעים אף החצי מתכונת היהודים כמו שיודעת כל אחת מאתנו וכו'" (שם).  וכאשר תשׁאלנה רעותה:  "הלא האנשים ההם משיאים אשם בנפשׁ היהודים כי דורשים המה דם נוצרים לחג הפסח?" אז תשיב אמריה: "זאת לא אוכל לדעת וכו' אך מי זה לידנו יתקע כי אין בין היהודים וכו" (צד 97).  כמה מן האמת המרה בתמונה הזאת!

עוד תמונות אחדות נמצאות זעיר שם זעיר שם, אשר תמלאינה את הקורא רגש-גיל ברוח החיים השפוך עליהן, כמו התמונה שׁנתן לנו (צד 32) מנער עברי השואף "להמנות בין מספר המאושרים הרואים את שמותיהם נדפסים במכה"ע" ואשר למען הפיק חפצו זה ישתמשׁ בכל האמצעים והתחבולות, אשר אך תמצא ידו לעשות...  ועוד רבות כאלה.

שפת המחבר צחה, קלה ונעימה ומסגלת מאת לחפץ מספר-ספורים, גם נקיה היא משגיאות לחקי-הדקדוק – מדה בלתי מצויה בסופרינו העברים, שאינם שמים לב למה שעטם מפליט, – אולם עם כ"ז לא אוכל לכחד את האמת, כי המחבר ישתמש לפעמים ברוסיציזמים השורטים שרטת בנפש הקורא המבין כמו "לתת בעד בתו סאפיא ששת אלפים רו"ב מוהר ומתן לאיש אשׁר ישאנה לו" (צד 42), "כפרטן על פי הפסנתר בארבע ידיהן" (43), "לא החטיא אף שנה מלהתודות" (44), "שמעשין לא יבואו ברוב עם חזות פניו" (48) ועוד רבים בספרו.

סוף דבר – עם כל המגרעות הנמצאות בספור הזה אשר לפנינו;  בכ"ז נאוה לו תהלה כי גם מעלות רבות לו ואחת בקשתי, "שלא יהיו כל הספורים היוצאים בזמן הזה בש"ע למצער גרועים מהספור הזה...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה