_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

כחה של מחלוקת

ישעיהו ברשדסקי

לתוכן הענינים

 

א.

... ככה אֻמללו כל אלה, אשר השתתפו במחלקת הזאת – נִדברים עוד היום יראי-האלהים בעירנו הקטנה דורנישק;  ובלחש, כיראים פן ישָּׁמעו הדברים למי שאיננו ראוי לשמוע, הם מוסיפים – אף הם עצמם לא נקו!  האחד מת כמעט מיתה חטופה;  והשני נהלך כצל ימים רבים, חייו נדעכו מיום ליום כנר בכבותו, ומקץ שנה אחת הלך גם הוא בדרך כל הארץ...  אכן זו כחה של מחלקת!

זו כחה של מחלקת.  ואני עודני זוכר את כל פרטיה, זוכר עוד את כל האנשים שהשתתפו בה, ומתוך כל אלה הנני חוזר ומכיר גם את המסבות, שעוררו את המחלקת הגדולה הזאת...  די לי לעצם את עיני – ולפני עוברות כמו חיות תמונות כל האנשים האלה:  קלסתר פניהם, תנועותיהם, מִדברם וכל תכונותיהם המיוחדות.  ראשונה עולָה לפני תמונת רבי שבתי הקַּרליני, איש גבה-קומה, עב-כרש ורחב-כתפים, אשר שער ראשו הפך כלו לבן, בעוד אשר בזקנו השחור והרחב זרקה שיבה רק זעיר שם זעיר שם.  לו חטם-נשר, עינים שחורות וגדולות, שקועות בצל עפעפים ארֻכות, וממעל להן נטויות כדמות שתי קשתות גבות עבות ושעירות.  מצחו הרחב והבולט, העולה בשתי זויותיו עד מרום הקדקד, כמו חרוש כלו ומלא חריצים עבים ודקים, אשר ראשיתם בשפולי המצח למעלה משרש החטם ומשם הם עולים ומסתעפים למעלה, גם נפלגים ועוברים לרחב המצח כנחשי-עקלתון עד הרקות מתחת.  מבטי-עיניו, חזות-פניו, הליכתו ותנועותיו המדודות גם הנקיון והסדר הנכרים בלבושו – כלם מפיקים רצינות מיוחדה;  יחד עם זאת מסתַּמנים בו גם מין לעג-שאננים, קרת-רוח ורגש-בוז מיוחדים לכל הסובב אותו;  אולם יש אשר תֻּצת אש בעיניו, גבותיו תתכנסנה ותתלכדנה, שפולי מצחו יֵעָשו קמטים קמטים ושריג שלשת עורקים כחוּלים-כהים יגָּלה ברומו – אז יֻכר, מה עזה האש היוקדת בקרב נפש האיש הזה פנימה, מה כביר כח-רצונו ומה קשתה עברתו, אם גם סתר-פנים תשים לה...

בשם ה"קרליני" כֻנה, עֵקב אשר ישב כעשר שנים בקרלין בתור מלמד לבני העשירים.  הוא ראה שם שכר טוב בעמלו ומדי שנה בשנה, בבואו לחג המצות אל ביתו הביא אתו שלש מאות רובל במזומנים.  הודות לסיוע דבורה אשתו, אשר היתה אשר-חיל חרוצה ותכלכל את ביתה בפרי עסקה, משרפות מי-דבש, נצבר כסף משכרתו על יד וברבות הימים קנה לו בית גדול בטבור השוק, גם הגדיל ויַרחֵב את משרפות מי-הדבש ויחי חיי שלוה ורוחה.  אולם אפני-החיים בעיר נכריה ועבודת המלמדות הקשה לא היו לפי רוח רבי שבתי, ועל כן שאף ויכונן פעולתו למטרה אחרת, אשר לא גרע עין ממנה במשך ימים רבים.  הוא היה אחד התורנים המופלגים ועוד בשנים הראשונות אחרי חתונתו נסמך להוראה.  מאז היה נושא ונותן עם רבנים אחדים בדברי תורה ומחליף "שאלות-ותשובות", ביחוד עם הרב הזקן בעיר-מולדתו דורנישק, אשר מרוץ מכתבי-תורה לא היה פוסק ביניהם כל השנה;  ובימי החג, בשבת רבי שבתי בביתו, היו מבלים יחד רֻבי עתותיהם והיו מתוַכחים ומפלפלים תמיד...

הרב הזקן, איש תם וישר, אך לא חכם יותר מדי, לא כוֵּן בזאת לשום דבר, אולם מצד רבי שבתי נעשתה כל זאת בחשבון וכונה מיוחדים:  הוא נשא עיניו אל כסא הרבנות בדורנישק.  הצפיה הזאת מנעתו מבקש לו רבנות בעיר אחרת – והיא הניעתו לבוא פעם אחת פתאם לחג הסכות, כאשר לא הסכין לעשות עד כה, כי שמע שמועה על דבר מחלת הרב.  בראותו, כי אמנם חלש הרב וכחו דל מאד, ויגד ליודעיו ומכריו, כי אין את נפשו עוד לנוע בעיר נכריה ולכלות כחו בהוראה לנערים מטומטמי-מוח וחסרי-בינה;  על כן לא ישוב עוד קרלינה, כי כבר באה עתו לנוח ולהגות בתורה ד' באין מפריע.

הוא לא מש מבית הרב וישב שם מהבקר עד הערב וימלא את חובות הרב החולה:  לפסק "שאלות" ולדין "דיני תורה".  בפעל היה כבר רב העדה, רק השם הרִשמי חסר לו, אך את זה קוה להשיג באֹרח-פעולתו הנוכחי...  הוא ידע מה קשה יהיה הדבר, וירא מראש את כל המכשולים הרבים אשר ימצא בדרכו, כי רבים מבני-עירו יתאמצו להפר עצתו:  אלה מקנאה ואלה משנאה, אלה מחשבון-פרטי ואלה לתומם מבלי כל סבה מיוחדת, רק מכח הטענה הרגילה:  "ומה איכפת לי אם לא!" – כל אלה ראה רבי שבתי מראש, אך לבו לא נפל עליו וידיו לא רפו, כי חבל מזמות לסבב פני הדבר, כי יעָשה כמו מעצמו, ובשעה שישימו בני-העיר את לבם לשאלת הרבנות, כבר יהיה מעשה עשוי והדבר בחזקתו עומד.  הוא נסה לפעל גם על הרב הזקן, כי יפקידהו ליורש כסאו וממלא מקומו;  אך בזאת לא השיג חפצו:  הרב הזקן, למרות שבעים שנות חייו ולמרות חלשתו הרבה ומחלתו הכבדה, מאן בכל זאת להאמין כי קרוב קצו, וישלה את נפשו בתקוה, כי רק חלי קל ועובר הוא חליו, אף ישוב יַחלם עוד;  וכל עמל רבי שבתי לפקח את עיני הזקן לראות את מצבו הנוכחי, גם כל רמזיו הדקים במקצע הזה לא הועילו:  הזקן הדַכָּא והחלש הזה החזיק בכל מאמצי-כח בחיים וכמו שכח כלה את דבר המות...

היו עתים, אשר גם רבי שבתי החל לפסח על שתי הסעפים ובלבו התעורר ספק מדאיב:  אולי באמת עוד השעה קדומה?...  בבואו לחג הסוכות אל ביתו מצא את בריאות הרב במצב כזה, אשר השיאהו להאמין, כי עוד רק כשבוע או שבועים ימָּשכו חיי החולה;  אך מאז עבר ירח אחד, ואחריו שני ושלישי, ובריאות הרב אמנם לא הוטבה, אך גם לא הורעה ולא ירדה במעלות כאשר חשב רבי שבתי מראש.  בעתים כאלה היה רבי שבתי מתרגז וקוצף על הזקן, אשר "לא יחשב גם למות", והיה מתחרט ומתרעם על נפשו, כי עזב את מלמדותו ושכרה הטוב, וכמעט היה מתיאש על כל עמלו והפסדו – אולם רק עד ארגיעה היה שולט בו רגש היאוש הזה, וברגע משנהו היה שב ומבליג על יגונו ומרי-נפשו:  כעשו ורגזו היו מַקשים עוד את לבו, מעוררים בקרבו מרי עז וממריצים אותו להתחזק על עמדו.  "הן לא יאריך ימים כמתושלח – היה מנחם את נפשו – סוף סוף הלא יעצם עיניו, ואני חפצי אשלים!"...

סוף סוף עצם הרב את עיניו.  אך רבי שבתי לא השלים בכל זאת חפצו!

לכאורה הכל נעשה כשורה וכל הדברים נסתבבו כמו בכונה מיוחדה לטובתו.  מחלת הרב נמשכה כארבעה חדשים, ובמשך כל העת הזאת היה רבי שבתי ממלא מקומו, ונכר היה כי בני-העיר הפונים אליו הסכינו לחשבו כרבם.  ביום מות הרב נראה עוד הפעם המקרה כמסייע לרבי שבתי.  הצירים, אשר שֻׁלחו אל הערים הקטנות והקרובות לקרא את הרבנים משם לבוא לספד לחברם הזקן שהלך לעולמו – הצירים האלה שבו ריקם:  הרב האחד נמצא חולה, כי הצטנן בדרך שובו מהרחצה, השני לא היה בביתו, כי נסע לעיר-הפלך לדרש ברופאים, השלישי היה עסוק בבית-משרפות יין-דגן בגעילת הכלים והכשרתם לצרך עשִׂית יין-פסח, גם הרביעי והחמישי לא יכלו לבוא מסבות שונות:  רק האחד בא, אבל גם זה חש את נפשו לא ב"קו הבריאות" ויהי עיף מטרח הדרך וקפוא מהקרה העזה בעת הנסיעה...  באפן כזה היה רבי שבתי ראש מסדרי ה"לויה" וראש ה"מספידים".

ההספד הזה היה הנקודה הכי-חשובה בחשבונות רבי שבתי.  הוא שער בנפשו את הפעולה הנמרצה אשר יפעל על בני-עירו, בהגלותו לפניהם על השלחן הארוך בחצר בית-הכנסת:  הדרת פניו וקומתו הזקופה תרהבנה כל עין ודבריו הנלהבים והנמלצים יקחו כל נפש.  אז מבלי משים יעלה על לב השומעים, כי "האבדה הגדולה" איננה כלל "בלתי חוזרת";  להפך, "תמורתה" נעלה עוד שבעתים ממנה!...

החשבון הזה לא היה מוטעה;  בתוך הקהל השומע את ההספד היו רבים אשר אמנם עלתה כזאת על לבם, גם היה אחד אשר לא יכל להתאפק וידפק באזרועו על צלע חברו הקרוב אליו ויאמר בחשאי:  אמנם ראוי הוא להיות לרב בעירנו!  והשומע, אשר כמו נבלע כלו בנעם ההספד הנפלא, שמע והחריש, גם הסכים בלבו...  ורבי שבתי ידע את אשר לפניו ולא אחר "ללטש את הברזל בעודנו מלֻבן", ויעורר את שאלת הרבנות בימים הראשונים, בעוד פעולת-ההספד הרצויה קַימת במלואה והמוחות שהתלהבו לא הספיקו להצטנן.  אף אמנם נמצא לו "צד" חזק, אשר השתדל למענו;  אך – "רבות מחשבות בלב איש ועצת ד' היא תקום"!

בשעה שהכל היה ערוך ומתוקן על הצד היותר טוב, בשעה שרֹב המעצורים והמכשולים כבר הוסרו מעל דרך רבי שבתי, והוא היה קרוב, קרוב מאד אל מטרתו, - כי רבנים אחדים, אשר נסו "מזלם", לא הצליחו, ורב העם היה נוטה אחריו – באותה שעה בא העירה רב אחד, ומבלי אשר ידע איש לברר איככה נהיתה זאת, נגרר פתאם כל הקהל אחרי הרב הזה;  ואחרי ימי-סערה אחדים, ימי התרגשות-הרוחות והסתערות-הלבבות, קמה הרבנות לו ותקות רבי שבתי נכזבה פתאם...

מה חשה נפש רבי שבתי בימים ההם, - את הדבר הזה אולי אפשר לצַיֵר בדמיון, אבל לא לספר בדברים. הוא היה כמפקד צבא-מלחמה, אשר נהג בחכמה וישכל בכל אשר פנה;  אך למרות כל אלה נֻצח בתגרת יד "המקרה העור"...  הוא יודע ומכיר בנפשו כי מצדו לא נעשה כל מדחה ובהנהגתו לא היה כל סלף, וההכרה הזאת מנחמת אותו מצד אחד על מפלתו, אך מצד אחר היא ממַלאה את נפשו מרירות עצומה והתמרמרות נמרצה אל "המקרה העור" ואל האנשים, אשר היו "כלי-יוצר עורים" לחבל את מערכי-לבו הנכונים וחשבונותיו המחֻכמים...  ההתמרמרות הזאת חזקה שבעתים אל האיש, אשר היה הסבה הישרה למפלה:  למראה האיש הזה מתעוררים בהכרח כל חושי המנוצח וקוראים חמס על עִוות הדין וסלוף הישר...  מהיום ההוא הטבעו בנפש רבי שבתי שנאה עצומה ומשטמה נִצחת לבני-עירו, אשר כאויביו הפרטיים היו בעיניו, והרב החדש, אשר שלח יד בנחלתו, היה איש-חרמו וזעום-נפשו.

כן, המקרה הזה השאיר בנפש רבי שבתי מרירות רבה, ובסתר לבו שטם את בני-עירו ואת רבם;  אולם לא איש כמוהו יַראה גלוי לעין את הנעשה בקרב נפשו פנימה.  עוד גם אז, כאשר האמין בנצחונו, מצא בכל זאת לנכון "על כל מקרה שלא יבוא" להתראות כאלו אין את נפשו יותר מדאי אל הרבנות, ואם יֵעָתר לקבלה על עצמו, הנה תהיה זאת רק הנחה מצדו לבני-עירו, בטול דעתו העצמית מפני דעת אחרים.  "אנכי כבר זקנתי ומנוחה דרושה לי, - היה רגיל לדבר – מזקנה הלא עזבתי את מלמדותי בקרלין, ואיככה אעמס אפוא על שכמי את משא הרבנות?"...  כאשר נמנה רב אחר, שמח רבי שבתי מאד, כי "הוסר מסבל שכמו", ויהי אסיר-תודה לבני-עירו, וביחוד לרב אשר "חשך מעמל נפשו"...  בהיות בני-העיר נדונים על השאלה, איך לכונן מצב הרב החדש ופרנסתו, אז נגלתה ידידות רבי שבתי לזה האחרון בכל מִלואה, ושניהם היו במשך ימים מעטים לרֵעים דבקים מאחים...

---------------

ב.

רבי שבתי נשאר בדורנישק, כי נכלם לחזור מדברו אשר אמר, כי מבקש הוא מנוחה אחרי חיי-הנדודים בעיר נכריה;  אך בעֹמק נפשו פנימה הָטבע רעיון, אשר אולי גם הוא בעצמו לא הכירהו ברור:  הוא נשאר על המשמר מצפה לשעת הכשר, לנקם נקמת כבודו המחולל ונקמת עצתו המופרה...  וברעיון הנקמה, כמו בכל דרכיו ועלילותיו, לא היה קצר-רוח ודוחק את השעה לבצע מעשהו;  הוא היה בטוח, כי השעה הזאת תגיע, ויחכה לה בארך-רוח.  רגש הנקמה בקרבו לא היה כשלהבת המתלקחת עד ארגיעה ושוקעת אחרי רגע;  פה היתה אש עצורה ומסֻתרה אשר גם בימים הראשונים אין מציאותה נכרת לעין, אולם תחת זאת גם ברבות הימים אין חומה נדעך ואפס.

חיי רבי שבתי לא הצטַינו בשום דבר יוצא מהכלל.  רֻבי עתותיו היה מבלה בבית-המדרש או בבית הרב, ובדבר מסחרו התערב רק לעתים רחוקות.  בימים ההם נמצא לו ענין אחר, כי גדלה בתו הבכירה ויגיע תור שדוכים לה.  השדכנים לא התעצלו, ויציעו לפני רבי שבתי שדוכים משדוכים שונים, אך מכל הצעותיהם לא היתה אחת ישרה בעיניו, כי היה שופט קשה ומקפיד על המומים היותר פחותים.  רק מקץ שנתים ימים לחפושו עלתה בידו למצא חתן הגון לבתו:  זה היה יצחק-שלמה בן חיים המוזג מהכפר תַּנורובקה.

יצחק-שלמה היה צעיר כשלש שנים מכלתו:  לה מלאו כבר בימים ההם עשרים ושתים שנה והוא היה רב כבן תשע-עשרה;  מלבד זאת היתה גבוהה ממנו בקומתה ועבה במדת גוה.  קומתו היתה למטה מממוצעת ומבנה-גוו רופף;  לחייו היו חִורות ועצמותיהן בולטות;  רשמי פניו דקים וענוגים;  עיניו כחולות וגדולות ושקועות מעט;  שער ראשו הרך והדק היה ממראה צהוב-כהה ושער זקנו ושפמו, אשר זה מעט החלו לצמח, - ממראה צהוב-בהיר;  כפות ידיו היו קטנות ורזות, אצבעותיו דקות וארֻכות ועורן הצח שקוף בלבנינותו.

הוא נולד בכפר תנורובקה, וככל חבריו בני-גילו שמע ראשית-למודים מפי מלמדי-הכפרים;  אולם בשעה שבבני-גילו נגלו עוד בנֹער גַּסות, טמטום-לב וגעל-נפש טבעי ללמודים, הצטַין הוא ברַכותו, בינת-לבו ותשוקתו הנמרצה לדעת...  כן, גם במזג-רוחו, גם ברפיון-גוו, אשר הפלהו מיתר בני-גילו הבריאים והמפוטמים, התנכר הנער כי לא ללמד את סדור-התפלה עד חמש עשרה שנה נוצר ולא להיות כפרי גַס ונבער נועד.  מהללי מלמדיו הרהיבו את אבותיו לשַׁנות בחנוך בנם ממטבע של יתר הכַּפרים, וישלחוהו בעודו כבן שמונה שנים אל העיר הקרובה דורנישק ויתנוהו על יד אחד מלמדי-הגמרא הטובים...  פה הרגיש הנער על עצמו את פעולת המשפטים-הקדומים, אף כי גם אז, גם אחרי כן לא ידע כלל ממציאותם, ושם כזה היה זר לו בהחלט.  בכפר נחרו בו בני-גילו על בלי היותו כאחד הכַּפרים, ופה מררוהו חבריו העירונים על היותו כפרי.  ה"ישובי" – קראו לו, והעריצים הקטנים חשבו לנפשם לצדקה, גם לחכמה להסתולל בו ולהמרותו תמיד.  הנער המחריש הזה, אשר רוחו היתה נכאה ולבו רך מלדה, כמו התכַּוץ עוד יותר מעָקת הממרורים האלה ויצטמצם בקרבו פנימה ויוסף לשקד על למודיו בהתמדה כפולה ומכֻפלת, ובזאת מצא חן בעיני מלמדו, אשר השמיע תהלתו תמיד באזני זרים ובאזני אבותיו.  אלה שמחו מאד על החיל הרב אשר בנם עושה, ולא חשכו מכל קרבן נפשם למען עשותו לבן-תורה.  הם חסרו נפשם מטובה וישלמו שכר טוב לגדולי המלמדים ופעם בפעם הביאו להם שי ממבחר הגבינה, החמאה, תפוחי-האדמה והביצים.  גם בנם לא ידע מחסור בכל מיני המזון האלה, אולם בעלת מעונו התאוננה עליו לפני אבותיו תמיד, כי הוא אוכל מעט ומשאיר בארוחתו יותר מהחצי.  אבותיו הוכיחוהו בפיהם על זאת, אך ברק-השמחה המיוחד בעיניהם העיד, כי בסתר-נפשם, מבלי הכרתם, הם מתענגים על הסמן הטוב הזה, ובתמימותם ברכו את ד' אשר חננם בן רך וענוג כזה, הרחוק כל כך מהגשמיות...

עד השנה החמש עשרה לימי חייו למד יצחק-שלמה בדורנישק, אחר נסע בעצת הרב אישישוקה להשתלם בלמודים.  ובשובו מקץ ארבע שנים לשבתו שם אל בית אבותיו ויבוא עמהם העירה להתפלל ב"ימים הנוראים", ראהו רבי שבתי הקרליני וימצאהו הגון לו וישלח שדכן אל חיים המוזג...  הכפרי העני שמח מאד על הכבוד הגדול הזה, להתחתן ברבי שבתי הקרליני, הנכבד וחשוב בעיר.  שני הצדדים התפשרו בלי עמל רב:  בחול-המועד של סכות נכתבו התנאים ובחצי החדש שבט היתה החתונה למזל-טוב.

התנאים ומצב חתן, החתונה ומצב אברך אוכל מזונות – כל החליפות האלה לא עשו רֹשם מיוחד על יצחק-שלמה וכמעט לא הביאו כל שנוי נכר בארחות חייו והליכותיו.  בכל העתים האלה ישב יומם ולילה ויהגה בגמרא ובפוסקים, ולא שם לבו גם לעניניו:  עד החתונה סמך בכל הפרטים האלה על אבותיו, ואחריה – על חותנו.  מהיום הראשון הָטבע בלבו איזה רגש מעורב מיראה וכבוד לרבי שבתי, וירגש את בטול-דעתו המחלט מפני דעת חותנו התקיף ממנו.  הוא ראה אחרים עושים בו כמו שהם מוצאים לנכון ויסכן עם הדבר הזה ויהי במדה ידועה גם שבע-רצון, כי אין לו צרך לטפל בענינים לא-מובנים, ויצטמצם כלו בעולמו הנבדל.  גם בעיני חותנו היה סדר כזה דבר מובן מאליו, הכרחי וטבעי, אשר אין לשנות בו ואין גם להרהר אחריו, ויכלכל את כל עניני חתנו על דעת עצמו.  מקץ שלש שנות המזונות חכר לבתו את חליבת הפרות מאדני הכפר תנורובקה, והזוג הצעיר, אשר חננו אלהים עד כה ועד כה שני ילדים, עבר לגור בכפר.  אולם גם שנוי המקום לא הביא כל שנוי בחיי יצחק שלמה:  הוא הוסיף ללמד בהתמדתו הקודמת, רק תחת אשר בעיר היה לומד יומם בבית-המדרש, הנה בכפר למד יום ולילה בחדר הקטן, אשר חלונו הצר מָפנה אל גן-ירק רחב-ידים, ששם בתָוך היתה סכת-מרתף מכוסה תבן, והמון כדים קטנים וגדולים היו תקועים מהופכים על יתדות המשׂוכה...

בימים ההם באה עצת רבי שבתי הנשמעת כפקודה, או – יותר נכון – פקודתו הנשמעת כעצה, כי יסע יצחק- שלמה אל אחת הערים הגדולות לקבל "סמיכה".  הוא נסע וישב "מוסמך" להוראה.  אחר נסע פעמים אחדות אל ערי-מצער שונות, אשר נדרש שם רב, וחותנו, כמובן, היה נלוה עמו תמיד.  יצחק-שלמה ראה את חותנו עובד וטורח, שוקד ומחבל תחבולות-ערמה שונות, למען השג חפצו;  אך הוא לא יכל לברר לעצמו, למה הן כל היגיעות האלה לשנות את סדרי המעשים הקבועים והרגילים, ומדוע זה חותנו מתמרמר ומתרגז על אי-הצלחתו?  הוא היה שבע-רצון במצבו השוקט הנוכחי, והנסיעות המכרחות האלה היו עליו למשא, כי הרגיזוהו ממנוחתו ויכרכוהו בענינים מסֻבכים, אשר לא היה לו כל מושג על אדותם...  אולם כל הרגשות האלה נשארו כמוסים אתו ולבו לא מלאו להביעם בשפה ברורה:  השפעת חותנו, אשר חזקה עליו למן היום הראשון, גדלה וחזקה משנה לשנה, וברבות הימים חדלה דעתו העצמית מהיות, כי נבלעה כלה בדעת חותנו...

כמשפט הזה עברו עשר שנים.

---------

ג.

עשר שנים עברו, ורבי שבתי הקרליני לא שֻׁנה כמעט בחיצוניותו, רק כי חריצי מצחו העמיקו עוד ושפתיו הסגורות התלכדו יותר;  גם נפשו פנימה לא שונתה ורגשות הנקמה לא חלפו;  להפך, כאשר רבו הימים כן גברה שנאתו, אף נוסף לה יסוד חדש.  בניו גדלו, הוצאת ביתו רבתה ופרי מסחרו לא היה מספיק עוד לצרכיו.  הונו הלך הלֹך וחסר, והדבר הזה הזכירהו תמיד את עצתו המופרה ואת תוצאותיה המפסידות, כי לולא זאת לא עזב אז את קרלין ואת שכרו הטוב שם.  הוא אמנם לא נואל לקות כי הפסדו יושב, אך ההכרה הזאת לא מנעתו משאף יום-נקם, אם גם לא להנאתו החמרית.  במשך כל השנים הרבות האלה עמד הכן על המשמר, מתבונן בשימת-לב רבה למהלך המעשים, ואף כי בכלם לא היה אחד חשוב ומכריע, אך בכללם מצאם מתאימים לחפצו מאד.  בענג מיוחד התבונן, - ושחוק-קלסה, שחוק שמחה-לאיד, היה מרחף על שפתיו ברגעים כאלה – כי איש-חרמו, הרב בעצמו, עוזר על ידו מבלי-הדעת, ובאָפיו, תכונות-נפשו והליכותיו הוא מקרב את שעת הנקמה.

הרב רבי מאיר-חיים היה איש בחצי-ימיו, גבה-קומה ורחב-גרם, בריא-בשר ושעיר כלו;  צבע עור פניו הבריאים והרעננים היה חוּם-צח עם בהרות-שמש, חטמו ישר ועב מעט בקצהו, עיניו חומות-בהירות, מלאות חיים ותנועה ומפיקות חסד ונדיבות;  מצחו היה בולט ונבלע בגבחתו הרחבה, המגיעה עד חצי קדקדו, וזקנו מגודל ונטל לרחבו;  בשער ראשו לפאת ערפו ופאותיו, אשר היו ממראה צהוב-כהה, זרקה שיבה זעיר שם זעיר שם.

הוא היה גדול בתורה, אך בדעת התבל והחיים הצטַין עוד יותר.  אוהביו שבחוהו ואויביו הודו – אמנם בקלסה מרה – כי היה ראוי יותר למסחר מאשר לרבנות.  אולם למרות חכמתו, ואולי עקב זאת ביחוד, לא רבה הצלחתו בחיים:  ימים רבים היה רב בעיר-מצער, קטנה גם מדורנישק, ויסבל שם עני ומחסור נוראים.  בכל זאת לא היה אפיו נוטה לעצבות והתמרמרות;  להפך, במדה שתכפו צרותיו, בה במדה מעטה יראתו מפניהן, ויהי תמיד עליז, צוהל וחומד לצון.  חבריו הרבנים לא אהבוהו יותר מדאי, כי מבלי-משים הורגש ביחסו אליהם מעין בוז;  אך בכל זאת עשו לו חנף בפניו, כי יראו מפני לשונו המלוטשה וחדודיו השנונים והעוקצים...  מפני חדודיו יראו גם בני-עירו, אך באותה שעה נהפכו לו רבים לאויבים עקב זאת, כי הבנת-החיים העמוקה וידיעת-האנשים הרחבה לא למדוהו בכל זאת לעשות כמעשה רֹב הרבנים:  להכחיד את האמת בהיות אפשרות לזאת, ובשעה שאין כל אפשרות להכחידה – להליטה, לפחות, במעטה רַכה, לבל יֻכר עקצה המכאיב...  על כן רבו שונאיו בסתר אשר חכו בקצר-רוח ליום שלומים, והוא – אף לא ידע את מציאותם.

הוא לא ידע את מציאותם, אך רבי שבתי הקרליני ידע זאת היטב.  כמעט נפגע האחד מאת הרב, ורבי שבתי התקרב אליו ויהי מחטט לעתים מזומנות במקום האנוש למען יחודש הכאב פעם בפעם.  כאחד הישועים המנוסים בסכסוכים השתמש בתחבולות מתנגדיות ויתראה כסניגור לרב, אך באפן כזה אשר גרם לַנפגע התחדשות כאב הפגיעה.  כאיש אמת ושופט בלי משוא-פנים לא כסה על פשע אהובו הרב ולא הכחיש את מציאות הפגיעה, אך העיר כי הפוגע ראוי לסליחה והנפגע צריך להיות "נעלב ואינו עולב", סולח ו"מעביר על מדותיו"...

בין שונאי הרב היו רבים מסֻכנים ביחוד, כי לא הכבוד לבדו רק חשבונות פרטיים הסבו בשאתם.  זלמן השוחט לא אכה סלח לרב את דבר עמדו לימין החזן שהיה גם שוחט.  ראובן האדום היה מחזיק ימים רבים חכירת השמרים ומשלם לרב הקודם שכר קצוב, אך לרבי מאיר-חיים היה השכר הזה בלתי מספיק ויהי אנוס לטפל בעצמו במכירת השמרים.  מלמדי העיר גם הם קצפו על הרב אשר קפח שכרם, כי לפניו לא היה בדורנישק בית "תלמוד-תורה", רק קֻפת-צדקה אשר קבלו ממנה מלמדים שונים כמספר התלמידים העניים, אשר למדו אותם חנם, אך הרב מצא את האֹרח הזה מקולקל ובהשתדלותו נוסד בית "תלמוד-תורה" מיוחד.  ארבעת המלמדים, אשר נמנו שם, לא זכרו לו טובה, כי על ידו מצאו פרנסה קבועה:  ל"תלמוד-תורה" הלא נצרכים מלמדים, והרב מה הוא, כי יכירו לו תודה?  אולם יתר המלמדים, אשר סבלו מזאת הפסד, לא שכחו כי הרב גרם בנזקם, וישטמוהו וירָגנו עליו בסתר... 

כאלה היו רבים.  אך בהיותם מפוזרים ומפורדים, רֻבם עוינים גם זה את זה מסבות שונות, לא יכלו להרע הרבה לרב, לולא היה רבי שבתי הקרליני מתוֵּך ביניהם.  הוא עבד בחשאי וזהירות, פקד את כל האנשים העלה ויערך כעין גדוד, הנכון בכל עת תמיד לעמד במערכה ולהגיח על האויב המשֻׁתף מעברים שונים, מבלי אשר ידע האחד ממציאות השני...  הגדוד הנעלם הזה רב ועָצם משנה לשנה, וכבר היה בו די כח לנצח את האויב;  אך רבי שבתי בושש עוד ויחכה לשעת-הכשר, כי יהיה הדבר נכון וּודָאי.

בימים ההם כמעט נכזבה תקות רבי שבתי פתאם.  הרב לא ראה אמנם טובה הרבה בדורנישק, אך בכל זאת לא השתדל עוד לבקש לו עיר אחרת גדולה וטובה ממנה, כי לא האמין בהצלחתו.  פתאם הגיעה אליו השמועה, כי בעיר ג. הגדולה והעשירה מדורנישק נמצא לו "צד", המשתדל למנותו לרב שם.  הוא שמח מאד על המקרה הזה וימהר לנסע ג-ה, למען השלם בהשתדלותו את התחלת "צדו".  השמועה הזאת שִׂמחה מצד אחד את רבי שבתי, כי זעום-נפשו יעזב את העיר, אך מצד אחר חרה לו, כי כל יגיעותיו, אשר יגע במשך שנים רבות, תעלינה פתאם בתהו...  בימים ההם נִחם כי התרפה ויתן ידים לשונאו לחמק ממנו ולעבר בשלום, ועוד יותר – למצא רבנות טובה מהקודמת;  אולם מהרה בטלה הסבה גם לשמחתו, גם לדאגתו:  השתדלות הרב רבי מאיר-חיים לא הצליחה, "צדו" בג. נֻצח ורב אחר נמנה שם...

עתה חרץ רבי שבתי לבלי בושש עוד יותר, כי הדבר היה נוגע במדה ידועה גם אל עצמו.  בתו וחתנו יצחק-שלמה נשארו בלי פרנסה, כי בא האחד ויוסף על שכר חכירתם, וחכירה אחרת לא נמצאה.  הם היו אנוסים לשוב דורנישקה;  חיה-לאה פתחה לה חנות, אך לא ראתה ברכה בה;  לא נשארה אפוא דרך אחרת, רק כי יבקש רבי יצחק-שלמה רבנות לפרנסתו...

מצד רבי שבתי היה הדבר נחוץ;  חסרה אפוא רק תואנה טובה מצד הרב להתגולל עליו, אך גם היא נמצאה.  שכר-הרבנות המצער לא היה מספיק לרבי חיים-מאיר לכלכלת ביתו, ויהי מוכרח לבקש מקורות-פרנסה צדדיים, ובהיותו חכם לב ומבין דבר בהויות העולם יותר מהרבנים האחרים, היה נקרא פעם בפעם אל הערים הקרובות לשבת ב"מושב רבנים", להשתתף ב"דין תורה" קשה או ב"ברירה".  מהסבה הזאת היה נשאר מחוץ לגבול עירו במשך שבועות וירחים, אך בני-העיר כבר הסכינו עם העוּבדָה הזאת, ורבים מהם גם התגאו בזאת, שרבם מצטַין כל כך.  בכל אופן, הדבר היה נוהג כן ימים רבים ועל לב איש לא עלה להתאונן רעה.  פתאם, מבלי אשר ידע איש מי היה הראשון, החלו בני העיר להרגן על המעשה הזה.  בראשונה היתה התלונה קלה ורפה, אך מיום ליום גדלה וחזקה...

"רק על חנם מקבל הרב "שכירות" מאתנו, - נשמעו דברי נרגנים מעברים שונים – כי לא לנו הוא עובד, רק לאחרים!"

"הנשמעה כזאת, - טענו בני כת אחרת – כי במשך ירחים שלמים יפָקד מקום הרב בעירו עקב היותו עסוק בעניניו הפרטיים!?"

"אחר יפסק "שאלותינו" וימלא כל חובות הרב – נדונו אחרים – והוא ידֹע יֵדע רק לקבל שכירותו!"...

יותר מכל התגעשו רבי זרח המלמד וקרובו אברהם-אשר, נבזה שעלה לגדולה זה מעט.  רבי זרח היה מלמד ב"תלמוד-התורה" ומרגזנות יתרה היה מכה את תלמידיו ופיצעם פצעים אנושים.  מקרי-אסון אחדים כאלה הניעו את הרב לקרא את רבי זרח אליו, ובמעמד גבאי "תלמוד-התורה", אשר ביניהם נמנה גם אברהם-אשר, הוכיח את האשם על המעשה הרע הזה, ויעד בו כי יודח ממשמרתו אם ישָּׁנה מקרה כזה להבא.  ההזהרה נשנתה פעמים אחדות, אך רבי זרח, אשר בטח בקרובו הגבאי, לא שם לב לזאת ויוסף להתנהג כמנהגו.  סוף הדבר היה, כי מצא הרב את עצמו אנוס לאחז במדת הדין הקשה, ויַדח בימי הפסח את רבי זרח ממשמרתו, ואת אברהם-אשר, אשר נסה להתנגד לזאת, השיב תשובה נמרצה:  "תלמוד-התורה נוסד לטובת בני-העניים ולא להנאת קרובי הגבאים!"...  אברהם-אשר החריש, אך בנפשו נשבע לנקם מהרב את נקמת כבודו הנפגע ונקמת קרובו הנעלב.

רבי שבתי ראה את השעה כשרה לחפצו ויאחז עוד הפעם בתחבולה, אשר השתמש בה כבר פעם אחרת ולא עלתה יפה, ויפקד על חתנו למלאות כל חובות הרב:  לפסק "שאלות" ולדון "דיני-תורה" – והפעם הצליחה העצה הזאת.  באחת שבתות הקיץ עברה פתאם השמועה בעיר, כי התעורר "צד" למנות את רבי יצחק-שלמה, חתן רבי שבתי הקרליני, לרב תחת הרב רבי מאיר-חיים, אשר איננו ממלא חובתו לעדה.  עוד במוצאי השבת ההיא היתה "אספה" גדולה, ואחרי ריבות וקטטות הרבה, אחרי סופה וזוָעה נוראה נפלגה העדה לשתי פלגות:  האחת נשארה נאמנה את הרב הישן, והשניה חתמה ידה על "כתב" חדש לרבי יצחק-שלמה...

-------

ד.

כל המעשה הזה נעשה לא על דעת רבי יצחק-שלמה ונגד רצונו.  כאשר נודעה לו בפעם הראשונה מזמת חותנו, התחמץ לבו וכל חושיו בו קראו חמס על התועבה הזאת;  אך יראת חותנו היתה על פניו, והדברים המרים, אשר פרצו לעבר פיו, נחבאו בחֻבו.  הוא החריש וינחם את נפשו ברעיון, כי סוף סוף תופר עצת חותנו גם מבלי התנגדות  מצדו, כי איככה יֻכו בני העיר בסנורים לבלי ראות את כל הרעה הרבה אשר הם אומרים לעשות?...  ואף אם יקום הדבר המוזר והנורא הזה באמת, - הוסיף להשלות את נפשו – הלא יספיק עוד להתנגד אז ולבטל את הדבר.  בהיותו שקוע כלו בתורתו, לא ידע הרבה מהנעשה סביבו, אך כאשר גֻּנב אליו לעתים דבר רע, אז היה מתעורר וחורץ להגיד בראיונו הראשון עם חותנו, כי עד עולם לא יאות להשתתף בנבלה כזאת;  אולם פני רבי שבתי הרציניים, קמטי מצחו הקודרים וגבותיו השעירות והמכונסות שללו מרבי יצחק-שלמה כל כח-רצון וימריצוהו לדחות את ברור-הדברים מבקר לערב ומערב לבקר, יום יום במשך ימים רבים, עד כי היה המעשה עשוי וה"כתב" חתום ומאושר...

את יסורי נפש רבי יצחק-שלמה אין לתאר.  הוא ראה פתאם את עצמו מסֻבך בהמון סכסוכים, ריבות וקטטות, אשר פעלו עליו פעולה מדכאה מאד, ומה גם כי לא יכל להשלות את נפשו רגע ויכר היטב את כל רשעתו.  בבהירות נוראה ומדאיבה עמדו לפניו שפלות נפש חותנו ורפיון רוח עצמו, כי בהיותו מכיר את כל כעור מעשהו, לא מצא בקרבו די כח להסתלק ממנו –

עד כה וכה ובעיר רבה המהומה.  במדה שחזקה שנאת צוררי הרב הישן, באותה מדה גברה אהבת מצדדיו אליו.  בין אלה היו רק מעטים אשר התעוררו על העָול מרגש משפט וישר;  רֻבם עשו מה שעשו מחשבונות פרטיים או גם מהטעם הפשוט "איפכא מסתברא".  רבים היו עוברים ושבים מהצד האחד אל השני וכל מעשיהם היו מכֻוָּנים רק להגדיל את המחלקת.  ולצני העיר ו"כפות-הקדרה", מבלי כל פניה זרה, רק מנטיה מיוחדה לרעש ומהומה, התהלכו בעיר, עברו מבית לבית ויבדו מלבם כזבים שונים, למען הסת את העם איש ברעהו ולסכסך את הצדדים זה בזה.

ששה חדשים עברו, והרעה שׂגאה וגדלה מיום ליום.  כל השנאה הפרטית, אשר היתהמסֻתרה עד כה, כל הטינות הנעלמות והסכסוכים הטמירים, כל החשבונות הפרטיים, היודעים ושאינם ידועים – כל אלה מצאו עתה מקום להגלות בסכסוכי הכלל.  השנאה הגדילה את המחלקת, האחרונה בראה שנאה חדשה, ושתיהן יחד בפעולתן החוזרת זו על זו הלכו הלך וגדל מיום ליום.

רבנים אחדים מהערים הקרובות נסו לפשר בין המריבים, אך לשוא היה עמלם, והשתדלותם להשלים הועילה עוד במדה ידועה להחם את הלבבות ולהלהיב את הרוחות.  בריבות-שפתים החלה המחלקת, מבית המדרש יצאה;  אך במהרה עברו ריבות-השפתים למהלומות, מלשינות ודלטוריה, ומבית המדרש פשטה המחלקת בכל העיר וחוצותיה.  ב"שבת-חזון" פרעו פרעות בבית-הכנסת, ושוטרי הפוליציה היו אנוסים להתערב בדבר.  בית-משפט-השלום מצא בזה חלול-קדש ויחרץ על הפורעים משפט מאסר משבועים עד חדש ימים, והמשפט הישר הזה לא פקח את עיני המריבים לראות את נבלות מעשיהם, אך להפך, העיר התמרמרות חזקה עוד יותר:  איש איש האשים את מתנגדו, כי הוא הרשע, ואיש איש חשב בגלל זאת את עצמו רשאי לעשות כל מעשה מגונה ולהשתמש בכל אמצעי מפסיד, ככשר כפסול...  בלילות נֻפצו שמשות-חלונות, נרמסו בזדון גנות-ירק, נשברו עצי-פרי, נמשחו בזפת מקומות-מושב בבתי-התפלה, נשלחו והדבקו בחוצות כתבי-פלסתר...  בתי-פקידות הרשות מלאו כתבי-שטנה, מלשינות ודלטוריה, נפקדו עונות השתמטות מעבודת-הצבא, נגלו פשעי חנונים חסרי תעודות-מסחר, חטאות מוזגים מוהלים סבאם במים, ועוד רבות כאלה.

המחלקת נטשה בכל העיר, כך מרכזיה היו כמובן, בשני בתי הרבנים.  בבית הרב החדש היה רבי שבתי הקרליני ראש המדברים ואביר היועצים;  רבי יצחק-שלמה לא השמיע קולו, והנאספים לא שמו אליו לבם.  הוא ישב תמיד לפני הגמרא הפתוחה ולמראית-עין היה שקוע בלמודיו, מבלי שמע גם את אשר ידֻבר מסביב לו;  אולם באמת לא עִנינהו עוד למודו ולמרות חפצו היה מתבונן לכל הנעשה.  מבלי אשר ידעו הנאספים את זאת, שמע הרב את כל דבריהם ויבן לכל נכליהם וזדונם.  מעט מעט נוכח גם בזאת, כי מכל המון האנשים האלה, הנראים כאוהביו ומתאמרים כמקנאי קנאת האמת והישׁר, אין גם אחד אוהב אותו באמת ואין גם אחד מאמין בישרת פעולתו וצדקתו...  והידיעה החדשה הזאת הגדילה עוד את יסורי נפשו ותעורר בו געל-נפש נורא לחותנו וכל סיעתו;  גם לעצמו הרגיש געל-נפש על בלי יכלתו להתרחק מן הכעור הזה!

בחג הסכות היו עוד הפעם פרעות בבית-הכנסת, והרשות סגרה אותו.  בית "תלמוד-התורה" נהרס עוד קודם:  מתנגדי הרב הישן לא יכלו נשוא את קיום מוסדו, ורבי זרח המלמד עשה לחבריו המלמדים ב"תלמוד-התורה" כמאמר האשה הידועה "גם לי גם לך לא יהיה!"...  חכירת השמרים בטלה גם היא מפני המחלקת, ושכר הרבנים נמצא מנדבות יחידים:  צדדיהם תמכום באמצעים רבים ושונים, אבל לא מספיקים...

בני העיר סבלו סבל הרב החדש, אך יותר מכלם – הרב הישן.  יותר ממה שהציקוהו הצרות החמריות, הצרה לו העובדה הזאת מצדה המוסרי.  הוא היה מסתלק תמיד מריבות וסכסוכים אשר לבו הישר לא יכל כלכלם, וההכרח להשתתף בכל אלה הפעם פעל עליו פעולה מדכאה מאד.  האיש הזה, אשר היה מלומד בצרות ונושא במנוחה כל עמל ותלאה, עוני ומחסור, מבלי אשר עזבתו צהלת-רוחו התמידית – לא יכל עמד בצרה החדשה...  יודעיו מאז לא הכירוהו הפעם:  כל כך שנו חזות-פניו, הליכותיו ומדברו, כל כך זקן וידֻכא במשך חדשים מעטים!...

עוד מאורע אחד השלים את כל.

בימים הראשונים לחדש כסלו נקרא הרב למשתה חתונה, אשר המחתנים היו ממצדדיו היותר דבקים.  בחצות הלילה נשמע פתאם קול נפץ שמשות ומפלת אבנים על רצפת אולם המשתה;  רוח קר ועז פרץ בעד החלונות ויכבה את רב הנרות ויקלע ויַכהה את אור מנורות-הנפט...  אחרי רגעי הבהלה והמבוכה הראשונים, כאשר שבה רוח הקרואים אליהם מעט וידחפו החוצה לתפש את הפוחזים, כבר נמלטו עושי-התועבה ועקבותיהם נעלמו.  בכל זאת נודע הדבר ברור ולא היה כל ספק, כי מעשה "הצד שכנגד" הוא...

הטפה המרה הזאת מלאה את הכוס.  הבהלה הפתאֹמית ועגמת-הנפש עשו את שלהן;  והמחלה הקלה, אשר חלה הרב למחרתו ואשר נראתה בראשיתה כהצטננות פשוטה, נגלתה אחרי ימים מעטים כמחלה קשה וכבדה וראובן החובש, אשר לא נתן לה ערך מיוחד בראשונה, יעץ לפנות אל הרופא...  הרופא בא ויבקר את החולה ויניע ראשו וימשך בכתפיו, בכל זאת האמין עוד באפשרות ישועה רחוקה.  אחרי ימים מעטים בקר עוד הפעם את החולה ויניע ראשו וימשך בכתפיו, אך לא האמין עוד באפשרות כל ישועה:  חיי הרב היו לאחר יאוש...

----------

ה.

השמועה אשר עברה בעיר, כי הרב הישן רבי מאיר-חיים חולה מסֻכן הוא, חלפה כחץ שנון את לב רבי יצחק-שלמה.  הנוחם הנורא, אשר הציקהו מאז, התעורר עתה באופן מבהיל מאד.  הוא לא האמין אמנם כי מחלת הרב מסֻכנה כל כך, ולא דאג כלל לאפשרות מקרה מות;  אך המחלה הזאת כשהיא לעצמה הציקתו מאד, ואיזה קול פנימי לחש לו בלי חשך:  אתה הסבות בזאת ובך האשם!...  פעם בפעם התעורר בלבו החפץ ללכת אל הרב החולה, להתודות את חטאתו ולבקש ממנו סליחה.  בדמיונו הצטירו פרטי בקשת-הסליחה הזאת וברית-השלום החדשה, והוא חש מראש את הענג הנפלא ואת הרוָחה אשר ימצא, כי תוסר מעליו המועקה הנוראה, המעיקה על נפשו בכל הימים האלה...  חותנו אמנם יתרגז ויתגעש, אך הדבר הזה איננו מחרידהו עתה, כי כבר שוחרר מהשעבוד הרוחני הקשה הזה, והוא מכיר עתה את עצמו לעומד ברשות-עצמו בהחלט!

הדבר הנפלא הזה היה לפני ימים אחדים בבקר.  מנהג רבי שבתי היה לסור יום יום אחרי תפלת השחרית לבית חתנו ותיק טליתו תחת זרועו;  ככה היה גם בהיום ההוא.  הוא הניח את תיק הטלית על קצה השלחן ויתהלך במשך רגעים אחדים בחדר שקוע במחשבותיו, אחר קרב אל רבי יצחק-שלמה ויחל לדבר בקול דממה על דבר מחלת הרב הישן ויפלס את תוצאותיה הטובות והרעות לענינם.  מתחלה שמע רבי יצחק-שלמה את דברי חותנו בפזור-נפש גלוי וכמעט שלא הבינם, אך מעט מעט התעַנין בהם, ומבלי-הכרה החלה סערה עזה להתעורר בקרבו:  הלחש הארסי הזה וההנאה הגלויה הזאת ממקרה המחלה הרתיחו את כל דמו...  מבלי-רצון נשא את עיניו מעל הגמרא ויבט אל רבי שבתי, ורשמי-הפנים האלה, קמטי המצח והגבות המכונסות העירו בקרבו רגשות משטמה עזה...  השנאה הכבושה מאז וההתמרמרות העצורה ימים רבים פרצו בכל עז ותשללנה ממנו כל יכלת לשלט עוד ברוחו:  מפיו התמלטו כמו מעצמם דברים מרים ותוכחות קשות על האכזריות וזדון-הלב הנוראים!...

עודנו מדבר והוא עצמו נבהל מדבריו הקשים, ובאופן מכונתי נסוג אחור כמו מפני ידי מונפה עליו.  רגע נדמה לו, כאלו הוא רואה כבר את חמת חותנו ושומע את גערתו, אך בעצם הרגע הזה נמשכו עיניו מבלי-משים אל פני רבי שבתי, אשר שונתה חזותם מאד:  לא קצף וגאון נראו עליהם, רק בהלה, מבוכה ותמהון מעורבים יחדו...  רבי יצחק-שלמה לא שער בעצמו את הנצחון הגדול אשר נצח ברגע אחד, ולא הבין כלל את ערך רגע-המבוכה הזה, אשר נפעם צרו מהתגרה הפתאֹמית והבלתי-צפויה – הוא לא ידע את כל זאת, ומבלי כל חשבון וכונה, רק מסערת-רוח חזקה ואי-יכלת להתאפק הוסיף לשפך את מרי שיחו.  כל ענותו, אשר התענה תחת יד חותנו במשך ימים רבים, כל מכאביו אשר נשא וסבל דומם – כל אלה השתפכו הפעם כזרם מים כבירים בשטף דברים מרים ותוכחות נמרצות!

כחצי שעה דבר בחֹם-נפש רב וסערת-רוח עזה, ורבי שבתי ישב דומם מבלי ענות דבר.  ברגעים הראשונים היה כהלום-רעם, נפעם ונרעש מהמחזה הבלתי-צפוי, אך מעט מעט שבה אליו מנוחתו, עיניו כֻּסו בשמורותיהן, חריצי מצחו העמיקו, גבותיו התכנסו ורשמי-פניו כמו התאַבנו ויקפאו, מבלי אשר הסתַּמן בהם כל רגש...  רק כאשר פסק שטף הדברים, נגלה שחוק-קלסה קל על שפתיו, ועיניו היו נטיות במשך רגעים אחדים אל פני חתנו.  האחרון נשא את המבט הבוחן והחודר הזה במנוחה שלמה, ורבי שבתי נוכח, כי את הנעשה אין להשיב עוד וקץ שלטונו בחתנו בא.  הוא הוציא במתינות קופסת-טבק מכיסו וישאף אל אפו, אחר קם במנוחה וימשך בכתפיו ויעזב את הבית דומם.

אחרי צאת רבִי שבתי מהבית נפל רבי יצחק-שלמה בלי כח על כסא-העץ הקשה ויתמך את ראשו בשתי זרעותיו על השלחן ויעצם את עיניו.  אחרי סערת-הרוח העזה באה דממה ויחד עמה אפיסת-כחות מחלטה.  הוא חש את עצמו פדוי משעבוד קשה, והחרות נעמה לו מאד;  אך באותה שעה הרגיש גם איזה פחד לא-ברור, איזו יראה מפני החרות הזאת...

הוא הכיר ברור, כי חובתו הראשונה היא לתקן את עוָתתו הנוראה ולהשבית את המחלקת הזעומה עם כל תוצאותיה המפסידות.  הוא היה נכון להתרפס ולבקש סליחה מהרב, אך מצא את השעה בלתי מכשרה לכך עקב מחלת הרב.  "עלי לחכות עד הרפאו" – חשב.  ולמרות השמועות המרגיזות, אשר באו אליו פעם בפעם על דבר מחלת הרב המסכנה, מאן להאמין כי אמנם גדולה הסכנה כל כך;  ומבלי אשר ידע בעצמו מדוע, היה בטוח כי הרפואה וַדאית וקרובה –

אכן, לא בכל עת תמיד יחוש לב האדם עתידות!

*    *

*

בֹּקר מעונן היה.  הקר החזק ירד מעלות רבות, רוח לח נשב, השמים היו קודרים, גשם דק בלול בכפור ירד בלי-חשך והשלג המכסה גגות וחוצות שָׁחר וימס ויהי לרפש ומי-מדמנה עכורים.  הרב רבי יצחק-שלמה קם ממשכבו קצת-חולה:  בראשו הרגיש כֹּבד ובכל גוו-רפיון.  לבית-המדרש לא הלך, ויתעטף בטליתו ויתפלל בביתו, אבל גם תפלתו היתה רפה הפעם, ולמרות כל עמלו להצטַמצם ולהתפלל בכונה, לא יכל להמָּלט מפזור-נפש "ומחשבות-זרות";  גם שמע, למרות חפצו, מתוך תפלתו את כל הנעשה מסביב לו.  בחדר החיצון נפתחה הדלת ורוכלת זקנה, נושאת עגות-חטים לממכר, באה ותשוחח עם הרבנית.  מבעד לפרגוד לא נשמעו הדברים ברור, אך על פי הקול הכיר, כי הזקנה מספרת לרבנית איזה דבר חדש.  הוא עצמו לא ידע איככה נהיתה זאת, אבל פתאם חלפהו רעיון ולבו מת בקרבו...  אחרי זמן מה שמע כי הלכה לה הזקנה, אז נגש אל פתח חדרו ויפתח את הדלת, וברגע הזה הפנתה הרבנית את ראשה אליו...  רגע הביט אליה, פתאם הבין את הכל, ומבלי שמוע דבר שפתיה, כבר קרא מעל רשמי פניה:  הוא מת!

עיניו חשכו, ראשו סובב כגלגל, ברכיו פקו, גוו רעד כלו וחם וקר עברו בו חליפות.  ברב עמל, מתנודד כלו וחג כשכור, קרב אל מטתו, בשארית כחו הסיר את טליתו ותפיליו ויפל על המטה כלו נדהם, נפעם ומשומם...

הוא לא חשב כל דבר, כל רעיון לא היה במוחו;  הוא גם לא חש כל כאב, כל רגש מעיק אחר – אך תשוקה אחת מלאה את כל נפשו:  למות, לישן ולמות בשנתו!

הוא שכב בלי תנועה.  חושיו אמנם לא אבדו, והוא שמע את הפצרות אשתו לטעם דבר-מה, וירא את חותנו שבא לבקרו, אך הכרת-המעשים הברורה לא היתה בו...  במצב כזה נשאר עד הצהרים.  פתאם הגיע לאזניו קול ענות אדם רב ברחוב וקול קֻפָּה מקשקשת.  במהירות-הברק חלפהו רעיון, אשר השיב אליו את הדעה הצלולה גם נתן בו כח חדש.  הוא קפץ מעל מטתו וילבש את אדרתו ומבלי שים לב, מבלי שמע כמעט את דברי אשתו אשר נסתה לעצרהו, עזב את הבית עטוף באדרתו...

*     *

*

בחצר בית-הכנסת קם רגע אחד שאון פתאם, בהגלות רבי יצחק-שלמה בתוך המלַוים את הרב, אך כעבור רגע היתה דממה שלמה...  הנצבים פנו לפניו דרך דוּמם, והוא הלך כחולם הלאה הלאה, עד הגיעו עד ה"מטה" לפני המספיד;  בקצה ה"מטה" עמד וישח, וראשו נפל בלי-כח על השמיכה השחורה המכסה את המת...  כל ההמון הרב נדמה ודממת-קבר שררה מסביב;  בכל זאת לא נשמעו הדברים אשר דבר...

אמנם גם מבלי שמע הבינו הנצבים, מה היו הדברים האלה!

כעשרה רגעים עברו עד אשר הרים רבי יצחק-שלמה את ראשו.  פניו החִורים תמיד חורו עוד הרבה יותר, עיניו היו אדומות ורטובות ועל לחייו וזקנו נראו טפות הדמע כקפואות...  רגע קטן תעו עיניו סביב כמחפש דבר מה, אחר נטו אל האלמנה והיתומים, אשר עיניהם היו אדומות מבכי ורשמי-פניהם רועדים עוד ממרי-נפש, אך ברגע הזה לא נזלו דמעותיהם ולא נשמע בכים:  תמהונם גבר על מרי-נפשם!  הוא קרב אליהם, והפעם נשמעו דבריו ברור:  הוא בקש מהם סליחה על כל הרעה אשר עשה להם, וישבע לתקן את עותתו בכל האפשר...

דבריו נפסקו מזרם דמעותיו;  גם על עפעפי רבים מהנצבים שם נוצצו אגלי דמע...

*     *

*

במחזה הנפלא והנורא הזה נדברו בני דורנישק עוד שבועות אחדים אחרי כן;  אך כאשר שקטה העיר מריב הרבנים, כי האחד מת והשני התנדב לחלק את שכרו עם אלמנת הרב המנוח ויתומיו, נשכחו מהרה כל הדברים האלה ואיש לא התבונן, כי מהיום ההוא היה הרב יצחק שלמה נהלך בצל, עיניו שקעו ופניו קדרו ושחרו.  כל הסימנים הרעים האלה עלו על לב רק מקץ שנה אחת, כאשר חלה הרב ויאנש ויגוע בעצם ימי עלומיו, בעודנו כבן שתים ושלשים שנה...

אכן, זה כֹחה של מחלקת!  

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה