_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נגד הזרם[1]

ישעיהו ברשדסקי

לתוכן הענינים

 

רוֹמַן

חלק ראשון

ספר ראשון

א.

יום בציר בהיר וחם היה, אחד מאלה הבלתי-נפרצים יותר מדאי בתקופת-השנה הזאת, ימים אחדים אחרי חג הסכות.  ברחוב בפטרבורגי, אשר בעיר-הפלך N, הלכה הלך ועמד, הלך והבט לעברים עלמה אחת, אשר גם בהליכתה זאת, ועוד יותר בלבושה, היה נִכר, כי לא די שאיננה בת העיר הזאת, אך גם בכלל לא ילידת-כרך היא.  מלבד שלבוש-הבציר הכבד לא התאים כלל למזג-האויר החם, הנה גם צורת הלבוש וגזרתו עצמן היו על פי מוֹדָה נושנה ובאפן תפירתו הסתַּמן העדר טוב-טעם וגהוץ, שני דברים, שבהם מצטינת מלאכת אמן כרכי.  צורת המגבעה, החבושה לראש העוברת, ושמשיָתה אשר בידה – גם הן כמשפט יתר מלבושיה.

מקצת הצעירים ורוב העלמות, העוברים עליה, התבוננו בה מבלי משים; אך היא לא הרגישה כלל בזאת, כי היתה מצומצמה כלה בתוכה פנימה.  עבודת-מוחה אמנם לא היתה מסודרה; להפך, מחשבותיה היו מקוטעות ומדלגות מענין לענין, מבלי כל השתלשלות וקשר ביניהן; בכל זאת היו רֻבן סובבות בלי הכרה על ציר אחד ומלים אחדות, אשר עברו וחזרו ועברו פעם אחר פעם במוחה:

"הרחוב הפטרבורגי, בית אהרונוביטש, יצחק איזרַאילסון".

עיניה חפשו מבלי-חשך את שלט-הפחים של כל בית ובית, אשר עברה עליו; אך החפוש הזה לא היה דבר קל ביותר: פעם היה השלט עצמו מתעלם ופעם היתה הכתֹבת מטושטשה ומחוקה כל כך, עד שלא היתה יכלת לברר את השם הרשום; גם העוברים והשבים היו מפריעים את המחפשת ממלאכתה זאת...  באפן כזה עברה חלק גדול מהרחוב, עד אשר הופיע סוף סוף לפניה מצד הרחוב השני שלט-פחים, אשר השם המבוקש "אהרונוביטש" רשום עליו, וכעדות יותר-נאמנה, כי זה הוא הבית הדרוש ולא אחר, היה שלט-פחים ארוך ממעל לשער-החצר: "אֹסם-הסחורה ובא-כחה של החברה ה...ית לתעשית-הסוקר".

עד ארגיעה נסער לב העלמה מרגש שמחה, שמחת המבקש במצאו חפצו; אך עד שעברה את רחב הרחוב כבר חלף רגש השמחה ומקומו לקח רגש אחר, מעורב מיראה, דאגה ומורך-לב.  רגע אחד צר לה, כי תם חפושה, ולמען דחות עוד מעט את הבִּקור, כמעט שחרצה לעבר הלאה; אולם רגש בושה מפני עצמה המריצה להתאושש ולגשת אל הדלת.

– הבעד המבוא הזה, אם בעד הפתח האחרון? – חלפה בלבה עוד הפעם שאלה, בהיות אצבעה נוגעת כמעט בכפתור הפעמון האֶלֶקטרי.

– הנה זה משפטנו, בני ערי-המצער – התקלסה בעצמה: – בקיאים הננו בהרבה ענינים נשגבים, ובדברים פשוטים כאלה אין אנו יודעים בין ימיננו לשמאלנו!

היא החליטה וַתְּהַדֵּק את הכפתור, אך באותו רגע תקפתה סערת-רוח חזקה, ודפיקות-לבה גברו.  אחרי הדלת מתוך הבית פנימה נשמע קול צעדים קלים ומהירים, אחר – שריקת המפתח הסובב במנעול.

– הבביתה הגבירה איזראילסון? – שאלה הבאה בקול רועד קצת ובנשימה נפסקה.

– אמי בביתה, הואילי נא לסור! – השיבה ילדה כבת ארבע או חמש עשרה שנה, אשר פתחה את הדלת.

האורחת אספה את כל כח-נפשה להשביח את סערת-רוחה, אך חפצה הצליח רק במקצת: היא הרגישה פיק-ברכים קל, בעברה אחרי הילדה דרך מסדרון אל אולם נרחב ומשם – אל חדר-אוכל רבוע ומרוַח.  פה הגישה הילדה כסא לאורחה, ותבקש ממנה לחכות רגע, והיא עצמה נעלמה אחרי הדלת.

במשך הרגעים המעטים, אשר נשארה האורחה לבדה, הספיקה להתבונן מעט למעמד החדר ומערכתו.  אלה היו בינונים: בכל מערכת החדר הזה והאולם, אשר עברה האורחה זה מעט, נראת רק אמידות פשוטה; אך בעיניה נראתה המערכה כמהודרה מאד.  וההדר המדומה הזה יחד עם הפתחים השונים ממולה ולצדה בחדר, אשר נתנו מקום לשער, כי עוד חדרים רבים במעון הזה – שני אלה לא היו מסוגלים כלל להסיר את מורך-לבה.  את הדבר הזה עשתה הופעת בעלת-הבית, אשר סקירה אחת חטופה בה היתה דַיה להרגיע את האורחת הנרעשה.

נחמה איזראילסון היתה כבת ארבעים שנה, בריאת-בשר ובעלת קומה ממוצעה.  בחזות פניה, בלחייה העגוּלות והמסֻבלות בשר, בסנטרה הכפול, בשחוק-הרצון שעל שפתיה ובמבט עיניה האמוצות-ירקרקות – בכל אלה היה טבוע חותם נדבת-לב, פשטות-ידידותית, שביעות-רצון בכל וחֵפץ, שיהיו הכל שבעי-רצון בה...

כמעט שהתודעה האורחה אליה, קראה:

– רוזה, בת דוד ליפשיץ, חתן יוסף-חיים דודי מדורנישוק, ידעתי, ידעתי...  הנני זוכרתך בהיותך עוד ילדה כבת שנתים...  אז הייתי בדורנישוק, קרואה אל חתני, הוא יצחק אישי, לארך-ימים...  הה, השנים חולפות!...

זכרונות העבר, מעורבים ונפסקים בשאלות ותשובות על אנשים ודברים שונים בהוה, ביחוד – על חיי הקרובים, היושבים בדורנישוק, נתנו חומר לשיחה פשוטה אמנם, אך בלתי מאונסה, ורוזה הרגישה את עצמה חפשית מאד בחברת האשה הזאת, עוד יותר – אחרי אשר יעצַתָּה בעלת-הבית להסיר את מגבעתה ולהתפשט את אדרתה העליונה.

האדרת והמגבעת עשו את רוזה ליפשיץ למגושמה במדה ידועה, וכמעט הסירה את שתי אלה נַעַלְתָה בחיצוניותה הרבה.

היא היתה כבת עשרים שנה ומעלה; צבע עורה לבן רענן, רק שזוף קצת ונקוד זעיר שם, זעיר שם בהרות-שמש; תוי פניה הסגלגלים ישרים וקצובים, עיניה כְּחַלְחָלוֹת-אמוצות ושער ראשה ממראה שַׁטֶּן-כהה משֻפע ורך כמשי.  קומתה היתה למעלה מממוצעת, גזרתה – דקה ומגוהצה ובדיה מלאים. 

אחרי ההפסקה הקצרה, שנהיתה בהתפשט רוזה את אדרתה, פנתה אליה נחמה ותשאלנה למטרת בואה: הרק להתארח באה, אם בדבר איזה ענין?

– בחיי אבי, עליו השלום, – השיבה הנשאלה – התפרנסנו אמנם לא ברוָחה, אך גם מחסור לא ידענו: שכר עבודתו יחד עם הרֶוַח מחנותנו היו מספיקים לצרכינו.  לעתים נחשך גם סכום-כסף מעט.  מחלת אבי עשתה את המצב דחוק במדה ידועה, הרוַח מהחנות לבדו איננו מספיק די מחיתנו, ובהיות עזרתי בלתי נצרכה כלל לאמי בעסקה, גמרתי לבקש לי מחיה במקום אחר...  לתכלית זאת באתי הנה...

– ובמה אַת אומרת לעסק פה – היודעת את איזו אומנות?

על פני רוזה נראתה כעין מבוכה.  הדבר, אשר נראה לה עד כה טבעי ופשוט עד מאד, שֻׁנה פתאם בעיני עצמה ובלבה התעורר חשש, פן יהיה רעיונה כדמיון-הבל בעיני האשה, היושבת לפניה. 

– כל אומנות אינני יודעת, – ענתה בקול שפל – אך...  חשבתי...  למצא פה עבודת מוֹרָה...

– מורָה...  מורָה...  – שנתה בעלת-הבית כמפקפקת, והפקפוק הזה פעל על רוזה פעולה מדכאה מאד.  אם אמה ורעיותיה בעיר-מולדתה חשבו את עצתה למוזרה, הנה ראתה בזאת רק קצר-מושגים של בנות עיר-מצער; אך אם גם האשה הזאת, בת-הכרך, משתוממת לה – האין זה אות, כי אמנם נתעתה בדמיון כזה?

במשך רגעים מעטים שררה דומית-מבוכה כבדה, אשר נחמה הפסיקֹתָּה, באמרה:

– האמת אגיד לך, כי על דבר כזה אינני יכלה לדוּן...  יצחק איננו עתה בביתו.  בבואו תדעי מפיו, היש לך פה תקוה להשיג חפצך.

– הבִתֵּךְ הבכירה היא הילדה, אשר פתחה לי את הדלת? – פנתה רוזה אל בעלת-הבית בשאלה, למען הסב את השיחה לענין אחר.

– לא, זאת היא בתי השנית, אסתר; בתי הבכירה היא לאה...  הנני ואציגן לפניך...  לאה, אסתר! – קראה, ותקרב אל אחת הדלתות ותפתחה עד החצי.

אחרי רגע נראו שתי האחיות בפתח.  ההבדל בשנות חיי שתיהן לא היה רב ביותר, רק כשנתים, אך השנוי בתארן וטפוסיהן היה גדול מאד.  לאה הבכירה היתה גבהת-קומה מכפי שנותיה וקומתה – דקה וענוגה.  צבע עורה היה שַׁטֶּן, רשמי פניה החִוְרים והמָּארכים קצת דקים וקצובים, עיניה כחולות-כהות ושער-ראשה, אשר מראהו צהב-כהה עם נגה-זהב, היה ארך, רק וחלק כמשי; כף-ידה היתה צחה וצנומה ואצבעותיה ארכות, דקות ונראות כמחודדות בקצותיהן.  אסתר, להפך, היתה שפלת-קומה לפי שנותיה, ולפי קומתה – בריאת בשר, על כן היה לה מעין מראה כדור, עוד יותר – בהיות כל יצוריה מעוגלים במדה ידועה.  צבע עורה היה נוטה לשחרחר, רשמי-פניה בלתי-קצובים, עיניה חומות-כהות, כמעט שחורות, וחלבוניהם לבנים כחלחלים, גבות עיניה, הנטויות כשתי קשתות מתלכדות, היו שעירות ועפעפיה – עבות, ארכות ונטויות קצת למעלה בקצותיהן.  שער-ראשה הגזוז היה שחור, מתנוצץ ועב, שפתיה עבות מעט מהמדה הראויה ובלתי-דבוקות יחדו, כפות ידיה כנפוחות ואצבעותיהן קצרות ועבות.  ההבדל שבין טפוסי שתי האחיות הסתַּמן עוד יותר במבט עיניהן ותנועותיהן: עיני הבכירה הפיקו שֶׁקט ורֹך ותנועותיה היו מתונות ומדודות; תנועות הצעירה, להפך, היו מהירות ופתאומיות ועיניה, המבריקות ומלאות אש, שנו פעם בפעם את מראיהן, גם היא עצמה היתה מלאה כֻלה תנועה והתעוררות: אבריה לא נחו ולא נשארו אף רגע במצב אחד...

לאה נכנסה עם רוזה בדברים, ובעלת-הבית השתמשה במסבה הזאת ותבקש סליחה מהאורחה על עזבה אותה לזמן מה, כי מלאכת-בית נחוצה לה.  במשך הרגעים הראשונים התנהלה השיחה בכבדות והפסקות תכופות, אך כאשר נסבה על ההבדל שבין חיי הכרך ועיר-המעצר, התעוררה ותהי עליזה וזורמת.

– גם חיי-הכרך אינם שוים לכל האנשים – השיבה לאה על הערת רוזה, כי חיי עיר-המצער משוממים באפן נורא עקב מעוט-תכנם, ובאותה שעה חיי-הכרך עשירים בתֹכן עניניהם השונים למיניהם: – גם פה אפשר מאד לסבל שממון-מות, אשר יכבד עוד יותר למראה האחרים, הנהנים באמת מכל השעשועים השונים, שחיי-הכרך מעניקים להם...

רוזה נוכחה מהתשובה הזאת, כי בת-שיחתה בארה לעצמה את דבריה במובן אחר, יותר צר מאשר כִּוְּנה היא; אך בתשובה הזאת הורגשה לה כעין תלונה-עצמית, אשר עִנְיְנַתָּה ותמריצה להמשיך את השיחה במגמה החדשה, מבלי הער את לאה על טעותה.  למען המריץ את האחרונה להשמיע את משפטיה עוד, ענתה:

– לא אבין כלל, למה יסבל האחד שממון בכרך, בשעה שהשעשועים הנכספים ישנם, והוא בטבעו מוצא בהם ענג? למה לו לקנא באחרים, בשעה שהוא עצמו יכל לעשות כמעשה האחרים?

– ואם תנאי-החיים אינם מרשים לעשות כזאת?

– אינני מבינה, לאיזו תנאי-חיים מכֻוָּנים הדברים...  הם מכֻוָּנים בודאי להמחיר הרב, שהשעשועים עולים בו, אשר על כן אין יד רבים משגת אותם?

– באלה, שמצבם החמרי איננו נותנם לראות חיים טובים, לא דברתי; להם, לפחות, נדים כל יודעיהם, הרואים בצרתם...  יש כאלה, אשר רבים מקנאים באשרם המדומה, ובאמת הם אומללים הרבה יותר מאחרים...

רוזה הכירה בדברים האלה רמזים גלוים על פרטים בלתי-ידועים לה בארח-חיי בת-שיחתה, ואף כי בסתר נפשה נכספה מאד לחקר את הפרטים האלה, אך רגש הנמוסיות מנָעה מזאת, ותט את השיחה לענינים אחרים.  מענין לענין נסבה השיחה על מלאכת רקמה וארג, וכאשר נודע לרוזה, כי לאה מוצאה ענין מיוחד ומתעסקת הרבה בזאת, הביעה חפצה לראות את מלאכת-כפיה.  הן עברו למטרה הזאת אל חדר-המטות של האחיות, ורוזה השתוממה למראה מעשי-הרקמה השונים, הממלאים כמעט את כל קירות החדר וכליו.  שפעת מלאכת-הכפים הזאת עשתה עליהם רשׁם מוזר.  גם היא היתה אוהבת לעסוק בכמו אלה לעתים, אך בכל זאת נפלא בעיניה, איך אפשר להקדיש לזאת עת ואֶנֶרגיה במדה מרֻבה כזו, עוד יותר – בכרך, מקום אין מחסור בענינים אחרים, יותר-מועילים ויותר-נעלים בערכם...  עוד אי-נעים יותר היה הרשם, אשר עשו עליה חם-נפשה של לאה והתפעלותה המיוחדה, בדברה על החפצים האלה, גם חרדתה, אשר חרדה בכל פעם, מדי נגְעָה אסתר באחד מהם.  האחרונה, כנראה, הסתפקה באהבתה להתבונן בדברים נשלמים; אך לעבוד בעצמה לא הרגישה נטיה יתרה...

 

ב.

קבלת הפנים הידידותית מצד הגבירה איזראילסון ולַהגן הפשוט של בנותיה הרגיעו את רוזה וישכיחו את סערת-רוחה הקודמת.  היא כבר הרגישה את נפשה חפשית בבית הזה, אך הודעת נחמה, כי יצחק איזראילסון בא, הרעישה אותה עוד הפעם ותחולל דפיקת-לב חזקה בקרבה.

"בראיון הזה יוטל גורלי – חשבה בעברה אחרי נחמה מחדר האחיות אל חדר-האוכל; – ביד האיש הזה להקים או לחבל את מערכי –לבי – מה יהיה משפטי מאתו?"

בחדר-האכל התהלך אט איש כבן ארבעים שנה.  קומתו היתה למעלה מממוצעת וזקנו הרחב שחור בשרשו וצהב-כהה בקצותיו.  מתחת לירמולקת-המשי הרבועה, החבושה לראשו, נגלו מצחו הצח והרחב ושתי פאות-ראשו הקצרות והגזוזות מלמטה בקו ישר.  לרחב מצחו עברו קמטים דקים אחדים, באמצעיתו עלו קמטים יותר עבים לרומו בדמות שריגים מתלכדים מלמטה ומתפרדים מלמעלה.  פניו היו חִוְרים, בעיניו החומות-בהירות והמפיקות רוח נדיבה נראתה כעין לֵאות קלה, אך במבטיהן השוקטים והישרים נשקפה אֶנֶרגיה מיוחדה.  בחזות פניו בכללה התאחדו באופן מיוחד נדבת-לב ורצינות.

אחרי ברכת-השלום הראשונה פנה אל אורחתו בשאלות אחדות על חיי בית אמה וקרוביה, שהיו גם קרובי אשתו, אחר כך שאל על פרטי חיי אנשים שונים מתושבי דורנישוק, ומדבריו היה נכר, כי עודנו זוכר היטב את כל בני עי-מולדתו וּמִתְעַנְיֵן בהם, אף כי זה שנים רבות לא ראה אותם פנים.  מהפרטים האלה נסבה השיחה בהשתלשלות טבעית על חיי עיר-המצער בכלל, ואיזראילסון חוה את דעתו, כי יש בחיים ההם מין פיוט מיוחד, פיוט הפַּשטות והשקט...

-  הפשטות, אולי כן, – השיבה על זאת רוזה: – אך מה שנוגע להַשֶּׁקֶט של החיים ההם, ספק גדול הוא, אם יש בו אף שמץ של פיוט!...  אולי יש גם שקט פיוטי, שקט של-מנוחה, הבא אחרי עמל העבודה; אולם שקט עיר-המצער אינו כלל מהמין הזה.  שקטה דומה יותר לדממת שדה-קברות, שאיננה משיבה את הנפש העיפה, כי אם מדכאה את נפש האדם החי, המרגיש ושואף לחיים ופעולה...  השקט הזה הוא בעצם רק בטלה מחלטה, הבאה בתולדה מחויבה מחסר מעשה והעדר ענין לפעולה!

– משפטיה הגיונים, הרצאתה ברורה; נראה, כי הסכינה להגות דעות ולדון על ענינים מָפשטים – חשב איזראילסון בלבו ולמען תת לה ידים להשמיע את משפטיה עוד, ענה:

– בטלה מוחלטת והעדר ענין אינם כלל תנאי מקום ידוע, רק סמני התרשלות וחסר אנֶרגיה: האמנם נרפים הם בני ערי-המצער ומשוללי-אֶנֶרגיה?

– כזאת אי אפשר להחליט, אך חׁסר מקצועות של פעולה בערי-המצער מכריח את הכחות היותר מָכשרים לעזב את מקומם ולבקש מקום אחר, המסוגל להם יותר; תחתיהם נשארים רק הכחות היותר-פחותים והיותר-דלים, וגם אלה, מבלי מצא מקום להתפַּתח, הולכים הלך ודל...

– כי הכחות הדלים יתדלדלו עוד יותר, מבלי היות להם ידים להתפתח כראוי, הדבר הזה טבעי ונכון הוא; אך כי הכחות היותר-נעלים יהיו מכרחים לעזוב את המקום, מפני שאין להם מה לעשות בו, – בדבר הזה מסוּפקני...  על דעתי, אֶנֶרגיה אמִתּית יכלה וצריכה לברוא לה מקצועות של פעולה גם במקום שאינם עוד

– הדבר הזה אולי אפשרי הוא, אך לזאת נצרכה גבורה מיוחדת.  נקל יותר למצא מקום חדש, ששם יש כבר מקצוע של פעולה מוכן, מברוא מקצוע פעולה חדש במקום שאיננו.  תכונות המקום המיוחדות מכבידות את הדבר עוד יותר, כמעט שמונעות בהחלט אפשרות כל פעולה צבורית.  כל התחלה טובה לא די שאיננה מוצאת כל סיוע, אך להפך.  רבים מתנגדים לה ונלחמים כנגדה בכל עז, יותר מִכֹּל – בגלל חִדושה...

– מאנשים מתנגדים לכל התחלה טובה רק בגלל חדושה אין מחסור גם בכרכינו – העיר איזראילסון בשחוק-דאבה קל, ומבלי-משים עלה על לבו זכר עובדות אחדות מהעבר הקרוב, אשר היה להם יחס ידוע לרעיונו זה: – אולי כל ההבדל הוא רק זה, שבערי-המצער נִכּרת ההתנגדות ובולטת יותר, ובכרכים רִוְחת-המקום עושה את העובדה לבלתי-נכרת יותר מדאי...

– ואולי עוד הבדל אחד, כי בכרך, אם לא תצליח הפעולה במקצוע אחד, אז ימָּצא מקצוע אחר, המסוגל יותר לזאת, ובערי-המצער...  שם חסום וגדור מסביב.

במשך רגעים אחדים שררה דומיה; אך מוחו של איזראילסון היה עסוק עוד, כנראה, בשאלה הזאת, כי אחרי ההפסקה הקצרה שב עוד הפעם לדבר:

– בכל אופן אין לכחש במציאותה של העובדה המעציבה, כי בערי-המצער אין כמעט כל פעולה, אין גם כל התעוררות לפעולה...  עדות נאמנה היא האינדיפֶרנטיוּת המוחלטה של ערי-המצער לתנועות החזקות, אשר התעוררו בקרבנו בתקופת עשר השנים האחרונות.  בהתעוררות להשכלה, אשר היתה בשנות השבעים, נטלו ערי-המצער חלק גדול ועצום; אולם בהתעוררות הלאומית משתתפים כמעט רק הכרכים...  החזיון הזה וַדָּאִי הוא, אך סבתו איננה מובנה לי כלל.

– גם הסבה, יותר נכון: הסבות, מובנות למדי...  כן הוא: הסבות, כי באמת לא סבה אחת, רק אחדות לחזיון הזה...

– ואַתְּ יכולה לבאר אותן?

– אולי טועה אני, אבל על דעתי הסבה האחת היא, כי בתקופת שנות השבעים היו התנאים החמרים של חיי בני ערי-המצער טובים הרבה יותר מהנוכחים.  רוב הצעירים, לפחות, לא ידעו אז דאגת-פרנסה, על כן היו מסוגלים יותר להתענין בענינים-מפשטים, גם ישיבתם בעיר-מולדתם היתה קבועה יותר, כי לא היו מוכרחים לנוד למרחקים כמשפט הימים האחרונים.  זאת היא הסבה האחת, החיצונית; אך יש עוד סבה אחת, פנימית ונכבדה יותר, כי שונה הרבה מאד מהותה של התנועה הלאומית מהתנועה של ההשכלה.  זאת האחרונה היתה פרטית יותר ונוטה בשאיפותיה לתועלת-עצמית; לא כן התנועה הלאומית, הדורשת מהפרט קרבנות לצרך הכלל, מבלי תת תמורתם דבר, זולתי ספוק-נפש מוסרי...  הַאַדֶּפְּט של ההשכלה נלחם בעד קיומו, בעד חפשו הפרטי, בעד אושר-חייו לפי מושגיו, ולמלחמה כזאת אין צרך באִידֵיאליוּת יתרה; לא כן השאיפה הנוכחית, השאיפה לחזוק הלאומיות, שאיפה שֶׁכֻּלה מפשטה ורחוקה מכל הנאה-פרטית...

יצחק איזראילסון שמע את משפטי רוזה, ביחוד את הטירַדה האחרונה, בשימת-לב רבה ועל שפתיו נראה שחוק-רצון קל, אשר לוּ התבוננה בו בת-שיחתו, כי עתה היה לה הקומפלימנט היותר טוב; אך רוזה נמשכה אחרי שיחתה ולא הרגישה בסמן הטוב הזה, כמו שלא הרגישה גם בזאת, כי בין כה וכה נערך השלחן ובני-הבית נאספו החדרה לסעודת-הצהרים...

– אתְּ נגעתְּ בשאלה נכבדה מאד – קרא בעל-הבית, כאשר כלתה רוזה לדבר: – הרבה, הרבה יש לדבר בענין הזה; אך לדבר עוד נספיק, כאשר אקוה, ועתה עת לאכול...  הואילי נא לאכול אתנו!

רוזה נקוטה בנפשה על המשנה, אשר עשתה, כי כאלו נדחקה להיות קרואה אל הלחם; אך לסרב עתה לא היה מן הנמוס, בהיות הסעודה ערוכה כבר על השלחן.  עוד גם זאת, כי על העקר, על דבר מטרת בואה, לא נועצה עוד עם איזראילסון.

היא נשארה, ולעת הסעודה הכירה את יתר ילדי הבית ובתוכם – את יוסף, בנו בכורו של איזראילסון.  למרות היות הוא ולאה תאומים, היה דומה בטפוסו כלו לאסתר.  ממנה נבדל רק בגבה קומתו, בשער ראשו המתקַוֵּץ קצת לעבר רקותיו ולפאת ערפו, גם במתינות, המסתַּמֶנת בחזות פניו ותנועותיו; אולם מתבונן מנוסה היה מכיר בלי ספק, כי ההבדל האחרון הזה אינו מונח כלל באָפיו של יוסף, השונה מאפיה של אחותו, רק תולדה ישרה היא מהכרת-ערך-עצמית וממשל-ברוח מיוחדים, אשר התפתחו ביוסף יותר...

רוזה התבוננה בו רק בסקירה שטחית: היא ראתה, כי את פניו השחרחרים כסה אודם של בַּיְשנות ברגע, אשר התודע אליה, גם אחרי כן הכירה בפניו מעין מבוכה והתפעמות, אשר סבתן היתה, כנראה, מציאות עלמה זרה בקרבתו; אולם להתבוננות מפורטה יותר לא מצאה פנאי, כי פרטים אחרים העסיקו את מוחה.  היא בושה להודות על זאת גם בפני עצמה, אך מערכת השלחן היתה חדשה וזרה לבת עיר-המצער, חדשים וזרים היו בעיניה גם נמוסים אחדים, אשר ראתה אותם בפעם הראשונה, והיא השגיחה – מבלי שירגישו בזאת המסובים, כמובן – אל מנהגי האחרים, כדי שלא תכשל במעשה שלא כנמוס, פן תהיה לשחוק...

בתוך החששים הפחותים האלה, סערוה גם מערכי-לב נכבדים וחשובים יותר, כי כפעם בפעם נסתה לנַחש מראש, מה תהיינה תוצאות בקורה זה במה שנוגע למצבה העתיד.  על כן גם רָוַח לה הרבה ותשאף רוח, כאשר כלתה הסעודה, ובעלי-הבית עברו עמה יחדו אל חדר-האורחים.

איזראילסון נגש בלי עקיפים יתרים אל עקר הענין.

– מטרת בואך, רוזה, ידועה לי – אמר.  – בכלל אינני מוצא את הרעיון הזה מעוקל, כמו כן הנני בטוח, כי ידיעותיך מספיקות.  בהיות פה אביך, עליו השלום, בעת מחלתו לדרש ברופאים, ספר לי הרבה על אדותיך כמסיח לפי תמו, ועל פי הידיעות האלה וכמו כן על פי המשפטים, אשר שמעתי זה מעט מפיך, הנני יכול להחליט, כי ראויה אַת לאומנות מורָה, אולי – גם יותר מאחרות...  לדון יש אפוא רק על הפרטים.  לאיזו שפה הנך מוצאה את עצמך מומחָה יותר: הלשפה העברית אם לרוסית? עוד גם זאת, מי הורך את השפות האלה?

– את השפה העברית הורני אבי, הוא הורני גם ראשית למודי השפה הרוסית והאשכנזית.  בשתי האחרונות השתלמתי אחרי כן בעזרת מורה אחר; בכל זאת, לוּ היתה לי האפשרות לבחר כחפצי, כי עתה בחרתי בהוראת השפה העברית...

– מאיזה טעם?

– ראשית, כי על השפה הזאת כמעט שנתחַנכתי מילדותי ובחצי-השנה האחרון השתלמתי בה בכונה המיוחדה.  להכשיר את עצמי להוראה...

– אמרתְּ "ראשית" ויש אפוא שנית, מה היא

– השנית היא, כי במורות שפת-רוסיה, כפי שאני משערת, אין מחסור פה, והאחרות עולות עלי בזאת שלמדו בגימנזיה או בבית-ספר מתוקן אחר; למודי, להפך, היה אַבְטוּדידַקְטִי יותר ובלתי-מסודר כלל...

על הטעם השלישי, הכי-חשוב בעיניה, בושה להודות.  היא הכירה בעצמה, כי הברתה הרוסית איננה מדויקה ודִבּורה בלתי-חפשי, מחוסר-שמוש; אך איזראילסון מצא את שני הטעמים הראשונים מספיקים למדי ויצע לפניה שאלה אחרת: הנסתה להורות אם לא?

– הן ולאו – ענתה; להורות על דעת עצמי לגמרי לא בא עוד לידי, אך בחיי אבי הייתי עוזרת לפעמים על ידו וממלאה את פקודתו.

– ואיזה משפט הוצאת מנסיונותיך אלה על דבר הכשרתך להוראה...  יותר ברור: מה העירתֵך עתה לאחז באומנות מורה: החשבון חמרי פשוט, אם הכרת נטיה פנימית לזאת באָפיך ותכונות-נפשך?

השאלה הזאת היתה בלתי-צפויה לרוזה בהחלט; כי לא שאלה כזאת גם את נפשה, ועל כן נבוכה עד ארגיעה ולא ידעה מה לענות.  איזראילסון באר לעצמו את מבוכת הנשאלה במוכן אחר ויהמר להוסיף:

– סלחי נא לי, רוזה, כי ערכתי אליך שאלה כזאת...  אומנות ההוראה נכבדה וחשובה בעיני כל כך, עד שאינני מרשה לעצמי להתבונן בה, כמו באומנות אחרת, רק מצד תועלתה החמרית...  בנוגע למורַת שפת עבר, הנני רואה בשאלה הזאת חשיבות גדולה עוד יותר.  החזיון הזה כמעט שאיננו עוד במציאות, רק זה עתה הוא מֵחל להגלות, אך התפשטותו, הנראה בעיני כנכספה מאד, תלויה הרבה, הרבה מאד באיכותם של היסודות הראשונים, כלומר: באיזו מדה יהיו אלה מתאימים לתעודתם באמת...  במדה ידועה נכבדה השאלה הזאת גם מנקודת-ההשקפה של התועלת החמרית הפשוטה, כי כל איש לפי כחו יצליח יותר מכל באותו המקצוע, שלו הוא מסוגל באמת, ואם יקדיש האחד בטעות או מאונס את חייו וכשרונותיו למקצוע, שאיננו מתאים כלל לנטיותיו ותכונות-נפשו, הנָּחם ינָּחם האיש הזה באחרית הימים, אם גם ראשית פעולתו תהיה מסבות ארעיות צלֵחה...  זה היה מובנה האמתי של שאלתי.

– ועלי להודות על האמת, כי גם לעצמי אין השאלה הזאת מבוררה עדין כל צרכה.  אמנם מרגישה אני בעצמי שאיפה עצומה למטרה הזאת והשגתה נראה בעיני כאֹשר גדול; בכל זאת אינני יכלה להחליט, אם ההוראה כשהיא לעצמה מושכתני אליה, או התנאים האחרים, הנִּקְנים באמצעיתה, מלבבים אותי...  האחת שהנני יודעת ברור, היא, כי העבודה הזאת איננה זרה לאפיי; על זאת מעידים גם נסיונותי המעטים במקצוע זה...

– באין מופתים חיוביים יותר נכונים, – השיב איזראילסון בשחוק-רצון קל – אפשר להסתפק גם במופתי שלילה כאלה...  בכל אופן נאוה לך, רוזה, תהלה על נכוֹחָתֵךְ, כי מודָה אַתְּ על האמת ואינֵך משלה את נפשך ונפש אחרים.

רוזה החרישה, כי חכתה להמשך דברי איזראילסון, אך גם הוא החריש.  עוד לשמע דברי נחמה הראשונים על דבר בוא האורחה, חלף במוחו רעיון, אשר נתקבל יותר ויותר על דעתו.  ברגע הראשון היתה תועלת עצמו ביחוד לנגד עיניו; אך מעט מעט, כפי אשר הוסיפה אורחתו לעורר בקרבו סימפַּטיה אליה, נוספו טעמים חדשים לחזוק הרעיון הזה...  בהשמיעו זה מעט את דעתו לרוזה, כי התפשטות מורות עבריות ישרה בעיניו מאד, לא הביע את רעיונו בשלמות.  מצד אחד לא נוסדה השקפתו זאת על ההנחה הרגילה, כי כמשפט האיש משפט האשה, הראויה להשתתף בכל מקצעות הפעולה השונים; לא, ההנחה הזאת בכללה לא היתה ישרה בעיניו, רק את הפרט האחד הזה, את הפעולה הפדגוגית, מצא לנכון להוציא מן הכלל, כי במקצוע הזה סגולות טבעיות מיוחדות לאשה, ועל כן ראוי לה להקדיש את חייה וכשרונותיה לפעולה הזאת ביחוד...  זה היה מצד אחד, אך מצד אחר, אף כי בעיון היה מוצא את הפעולה הפדגוגית ראויה וטבעית מאד לאשה, בכל זאת בפועל לא היה יכול למלט נפשו מפקפוקים ידועים בגלל הרבה תנאים צדדיים, האחוזים במצב הזה...  הוא התבונן לחיי מורות שונות, ותוצאות התבוננותו לא היו משמחות-לב כלל.  אורח-חייהן של המורות הנודעות לו עשה עליו רשם רע, והוא נוכח, כי החפשה היתרה, שהן מוצאות במצבן הבלתי תלוי בדעת אחרים, מסוכנה ומבלעה להן ברוב במקרים, באופן היותר טוב – מעלה כתמים על רֶפוטַצִיָתָן, אשר טהרתה המוחלטת תנאי הכרחי הוא לכל עלמה...

אם יצא רעיונו לפעל, אז לא יהיה מקום גם לחששים האלה בדבר רוזה – אך איך יחליט דבר נכבד ורב-ערך כזה, מבלי התבונן בו היטב?!

הוא שקע במחשבותיו ומבלי משים עלה על לבו זכר ידיד נעוריו דוד ליפשיץ, אבי העלמה היושבת עתה לפניו.  האיש הישר והתמים הזה היה יקר לו בנעוריו מכל בני עיר-מולדתו, גם אחרי כן היו רחמים מתעוררים כפעם בפעם על ידידו זה, אשר לפנים עמד אתו במדרגה אחת ואחר נפרדו: הוא עלה מעלה מעלה ודוד ירד מטה מטה ויעוּנה כל ימי חייו, עד בוא חליפתו בלא עתו – הימלאהו עתה לבו לעזוב את בת האיש הזה לנפשה? ההיה זה האחרון מסוגל לעשות כזאת לאחת מבנותיו, לו נהפך הגלגל?...  ומה כל החששים המהבילים האלה, העוצרים בעדו מהחליט דבר? בת דוד ליפשיץ אֲמונה בודאי כהוגן, מגודלה ברוח תום והשכל – בדבר הזה אין כל ספק!

– גם גִּדוּלה בעיר-מצער – הוסיף לחשב, ערוּבה טובה במדה ידועה...  שם החיים אינם מקולקלים עוד כל כך, רדיפת –התענוגים הנפרזה וההתמכרות לַמוֹדה והבליה אינן נפרצות עוד, על כן גם תוּמת הבנות נשמרה עוד בטהרה...

הוא החליט, וכדבר בעתו היתה ברגע ההוא שאלת נחמה, אשר קשה היתה לה הדומיה הארוכה, ולכן פנתה אליו:

– ומה אתה אומר, יצחק, האפשר יהיה לכונן את מצב רוזה פה?

– על דעתי, – ענה – אם תשיג פה רוזה "שעורים" אחדים, מה טוב; בכל אופן, אם רק תסכים היא לזאת, תוכל להורות את בנותינו, ומלבד המעון והמזון, אשר תמצא בביתנו, תקבל את השכר, אשר היה טובולסקי, המורה הקודם, מקבל מאתנו...  ומה דעתּך אַתּ, נחמה?

לנחמה לא היה כל צרך להשיב, כי שבע-הרצון המיוחד, אשר נגלה על פניה לשמע ההצעה הזאת, הביע ברור את מחשבתה: אך על פני רוזה נראה אודם קל וצל אי-רצון העיב אותם.

איזראילסון הרגיש בזאת, ויפן אל רוזה:

– ומה דעתּך, הישרה עצתי בעיניך?

– אני מצדי מחויבת לך תודה רבה, אדוני איזראילסון, על ההצעה הזאת, המכוּונת כלה לטובתי, אך...  שאני נא, הדבר הזה, בהיותו מכוון לטובתי ביחוד, ימנעני מקבלו...  אני מבקשת לקבל שכר בעד עבודתי, ובהצעתך השכר גדול מערך העבודה...

– על יסוד מה הוּשתת משפט כזה?

– הלא חשבון פשוט הוא.  בהיותי מקבלת את השכר, כפי שהיה המורה הקודם מקבל, הן יהיו מעוני ומזונותי רק הוספת חנם, שֶׁאתּה בנדבת-רוחך מוסיף לי...

– רק לזאת אַתְּ חוששת!...    השיב איזראילסון בשחוק קל: –  הֱיִי נא אפוא בטוחה, כי לא כן הדבר.  ההוספה המדומה איננה כלל מתנת-חנם, רק שכר פשוט, אולי גם במדה קמוצה, חלף התועלת, אשר תביאי לי...

ואיזראילסון הרצה לפניה את פרטי הצעתו ויבאר, כי ברוזה הוא מקוה למצא לא רק מורָה לבנותיו הקטנות, אך – מה שנכבד לו יותר מכֹּל – רֵעה טובה ואמונה לבנותיו הגדולות, רעה ובאותה שעה גם מפקחת, אשר יוכל לסמך עליה, כי תשמור את העלמות הרכות והבלתי-מנוסות מכל מדחה והשפעה חיצונית רעה.

כל הדברים האלה היו נכחים מאד וההצעה כשהיא לעצמה טובה לרוזה הרבה יותר מאשר יכלה לפלל, על כן הסכימה בחפץ לב והדבר הוחלט.

 

ג.

רוזה הביעה את חפצה לסור אל בית דודה אברהם וֶלטמַן, אבי נחמה איזראילסון, והאחרונה פקדה על לאה ללוות את אורחתן ולהורות לה את הדרך שמה.  הפקודה הזאת היתה, כאשר נראה גלוי, נעימה מאד ללאה.  בשמחה מיוחדה מִהרה להחליף שמלותיה ובדרך היתה צוהלת ומלאה התעוררות ותרבה שיחה על ענינים שונים; אך רוזה כמעט שלא שמעה את דברי בת-לויתה, בהיות נפשה נרעשה מאד מרשמי השעות האחרונות.  מרב חושיה בקרבה לא התבוננה כלל, איך עברו את הדרך ממעון איזראילסון עד בית חותנו, ועל כן התפלאה מאד, בשמעה פתאם את קריאת בת-לויתה:

– הנה הוא בית זקני!

מעון וֶלטמַן לא היה מרֻוָּח יותר מדאי, גם מעמד כליו ומערכתו היו נופלים הרבה בערכם מן המערכה שבמעון איזראילסון.  ולטמן עסק כל ימיו בסחר-יערות ובר, פעם על חשבון עצמו ופעם בתור עָמִיל ובא-כחם של אחרים.  בחייו התחלפו עתים שונות: טובות ורעות, מרֻוָּחות ודחוקות; אך גם בעתים הטובות לֹא הגיע לעושר רב ובעתים הרעות לא בא עד עוני מחלט, על כן היה מנהג חייו בביתו כמעט אחד בכל הימים: מנהג בעל-בית הגון.  בהיות עתה הוצאות-ביתו בלתי-מרֻבות בערך, כי בניו הגדולים עשו להם איש איש בית לעצמו ואתו נשארו רק בן אחד ובת – סלק את ידיו לגמרי מעסקים ספקיים ורבי-עמל ויקן לפני שנים מעטות בעזרת הלואת הבנק בית-אחוזה, ורק לעתים רחוקות, בהזדַמן לו עסק נכון וקרוב לשכר, היה עוסק בו בתור עָמִיל. 

את פני האורחות קדמו בעלי-הבית: אברהם וצפורה אשתו.  הראשון היה כבן ששים שנה, אך זולת זקנו הלבן לא היה בו דבר, אשר צִיֵּן שנות זקנה: קומתו הגבוהה היתה זקופה, פניו הבריאים והרעננים צוהלים, עיניו מלאות חיים והתעוררות ובהליכתו ותנועותיו לא נִכרה כלל אותה הכבֵדות, המצויה אצל רוב הזקנים כגילו.  צפורה, להפך, היתה כפופה, בלה וקמוטה כלה; בכל זאת לא נעלם מעיני רוזה אפילו בסקירה הראשונה הדמיון הרב, שיש בטפוס הזקנה הזאת וטפוס בתה נחמה, ביחוד – חותם נדבת-הלב המיוחדה, שהיה טבוע בפני האֵם כמו בפני הבת...

– העוד לא בא סולומן? ואיה מַשָׁה? – שאלה לאה את זקנתהּ, אחרי אשר הציגה את האורחה לפני בעלי-הבית ורוזה נכנסה בדברים עם אברהם ולטמן.

– סולומן יבוא עוד מעט ומַשָּׁה שם בחדר-המטות, מחליפה שמלותיה.

לאה קפצה קל מהרה ממקום מושבה וַתֵּעָלם אחרי הדלת.  אחרי רגע עלה מהחדר השלישי קול נשיקות כפולות וממושכות ואחריו – קול ענות דברים חטופים וסוערים.

– איזה דבר גדול נפל, ליזה, כי מצא אביך לאפשר להרשות לך לבוא אלינו? – שאלה מרים.

– אורחה באה אלינו, אנכי באתי בלויתה.

– אורחה? מי היא?

– בת דודנו היא, עלמה משכלת מאד, אבי מהללה ומרוממה...

– הוכחה נאמנה!...  בלי ספק מפני שהיא צנועה וחסודה...  אבל מי היא ומאין?

– מדורנישוק, נכדת דודנו יוסף-חיים, בת דוד ליפשיץ, הזוכרת אַתְּ? – המלמד החולה ההוא, אשר היה פה אז...

– ומה מעשֶׂהָ בזה? הגם היא חולָה לדרש ברופאים באה?

– לא, היא אומרת להיות למורָה.

– למורה? ומה תורה? האם גמרה איזו גימנזיה?

– מה העולה על רוחך?!...  מורת שפת עבר תהיה...  אם אינני טועה, אומר אבי לאספה אל ביתנו...

– עוד הפעם שפת עבר!...  ומה, ליזה, הֲנִסִּית לדבר עם אביך על דבר השפה הצרפתית?

– הטרם תדעי את אבי!...  הוא בדעתו מחזיק, כי כל אלה הבלים המה.

– ומדוע לא פנית אל אמך, כי תשתדל למענך, אולי יסכים!

– העודך שואלתני כזאת?...  הן יודעת אַתְּ, כמדומה לי, את אמי...  היא איננה מתערבת בכלל בענינים כאלה, מלבד זאת הלא אבי בעיניה "אַבטוֹריטֶט", שאסור להרהר אחריו...

– לא, ליזה, לא כן אַתְּ נוהגת! לו הייתי אני במקומך, כי עתה אחרת דברתי.

– לדבר נקל, אך לעשות דבר-מה אין כל אפשרות...?

– ואַתְּ בעצמך אשמה! הן לא ילדה קטנה אַתְּ עוד, כי תשתעבדי באפן מחפיר כזה לעריצוּתו של אביך, השוגה בהזיותיו ודבק בשגעונותיו...

תנועת אי-הרצון והצל, אשר העיב את פני ליזה לשמע דברי מרים האחרונים, ענו בה, כי בכל התמרמרותה על הלחץ, אשר מרות אביה לוחצת אותה וגודרת את אורח-חייה, עוד חזק בלבה רגש הכבוד לאביה...  מרים הרגישה באי-הרצון הזה, ותקרא:

– הנני רואה בך, כי מתעברת את כל כבוד אביך...  מצדך טוב הדבר הזה, – הוסיפה בטעם, שאי אפשר היה להכיר בו: האירוניה אם אמת הוא – כּבּוד-אב מדה טובה היא; אך לי הן אביך רק גיס, ועל גיסי יש לי הרשות להגיד את כל האמת...

– האמת...  ובכל זאת רבים אחרים מכבדים את דעותיו ומוקירים את משפטיו! זה לא כבר...

– טוב, טוב, לוּ יהיה אביך הכי-חכם והכי-צדיק במשפטיו! – קראה מרים ולא נתנה את בת-אחותה להחל את הספור, אשר ידעה מראש את תכנו, כי יסֻפרו בו שבחי גיסה: – עת לצאת ולראות את ה"בריאה" החדשה, אשר הקרה ה' לפנינו.

תלבושת מרים שָׁלמה בינתים לכל פרטיה.  היא ולאה יצאו מחדר-המטות ותעבורנה חדר-אורחים בלתי מרֻוָּח ובלתי-מפואר ביותר, אשר היה בלילות גם חדר-משכב לסולומן, כי באחת מפינותיו נראתה מטה רבודה.  בעבור מרים את האולם, נעצרה עוד רגע קטן לפני הראי, למען התיַפות מעט, אחר נכנסה בצעדים קלים אל חדר-האוכל, אשר ישבו שם הזקנים וֶלטמַן והאורחה, ובבואה מלא כל החדר ריח נודף של תמצית-בושם.  היא מדדה במבט מהיר ומנוסה את האורחה מכף רגל ועד ראש, ובסקירה אחת חטופה התבוננה לכל פרטי התלבושת: באותו רגע כמו קפאו פניה ויפיקו גאוה-קרה ובוז בלתי-מסותר כלל...

מעיני רוזה לא נעלמה זאת, גם ביחוסה של לאה אליה הכירה שנוי לרעה ולקרה: רגש בלתי-נעים מאד תקָפה, והרגש הזה כבד עוד יותר אחרי רגעים מעטים, כאשר כלו הפרַזות הראשונות והבלתי-חשובות, הנאמרות במקרים כאלה לצאת ידי חובת דבור, ודומית-מבוכה החלה להשתרר...  רוזה כבר החלה לחשוב מחשבות, איך לעזב את הבית; אך ברגע ההוא הופיעו פנים חדשות.

שלמה בן אברהם ולטמן, אשר בא החדרה, היה צעיר כבן חמש-או שש ועשרים שנה, בּרוּנֶט גבה-קומה ובריא בשר, בעל עינים חומות-כהות וגדולות, – שפם עב ומסולסל וזר שערות מִתְקוְּצוֹת לפאת מצחו.  בלבושו המּוֹדָתִי נכר טוב טעם, בלבָניו העליונים ובענק-המשי הבהיר שעל צוארונו נראה מין גהוץ מיוחד ובחזות פניו הרעננים ותנועותיו החפשיות הסתַּמנו צהלת-בטחה ואהבת-תענוגים.

ברגע הקטן, אשר ארכה צֶרֶמוֹנִיַת ההתוַדעות, הספיק להתראות עם אחותו ולהכיר את יחס-בוזה אל האורחה; אך באותו רגע הספיק להתבונן בעין-מבין מנוסה גם למודעתו החדשה, ובלבו כבר היה ערוך המשפט:

"בלתי מכוערה כלל, רק בלתי מהֻקצעה".

– מתי באת הנה? – פנה אל האורחה – הכבר הספַּקתְּ להתבונן אל עירנו?

– רק אמש באתי, – ענתה הנשאלה, – ולהתבונן אל N עוד אספיק, כאשר אקוה...

– קול רך ונעים, רק העויות אחדות בלתי-מגוהצות – חשב בלבו ובפיו הוסיף:

– המדמָה אַתְּ להתארח פה עת רבה?

– לא רק להתארח, כי גם להתישב, אם רק יעלה הדבר בידי...

– רוזה אומרת לכונן מצבה פה – התערב וֶלטמן הזקן בשיחה: – היא מבקשת להיות למורָה...  כדבר בעתו, שלמה, אולי יודע אתה בבית מי ממכרינו דרושה מורָה?

– לעת עתה אינני יודע, אך את הדבר הזה אפשר לדעת על נקלה...  בכל אופן היי בטוחה, רוזליה דַוידובנה, כי תמָּצא לך עבודה: אל תעָצבי ואל תוָּאשי!

– תודה לך, אך אני גם אינני אומרת להוָּאש, ומה גם כי מכלל סכנה כבר יצאתי, הודות לגיסך, האומר לאספני אל ביתו בתור מורה לבנותיו...  הוא הבטיח להשתדל למעני גם בבתים אחרים.

– הדבר הזה נכון מאד, השתדלותו של יצחק יכלה להביא תועלת, גם אנחנו מצדנו נשתדל...

מהענין הזה נסבו הדברים על ענינים אחרים, והשיחה שטפה בזרם בלתי-נפסק במשך שעות אחדות.  כאשר קמו רוזה ולאה ללכת, יצא שלמה וֶלטמן לשַׁלחן.  בבית איזראילסון נתבקשה רוזה ללון, אך היא עמדה על דעתה ללון עוד הלילה בבית-מלונה, ששם כל חפציה שמורים, ושלמה וֶלטמן לִוָּה אותה עוד הפעם.

– אכן גם נבערה איננה – חשב בלבו, אחרי הפָּרדו מעל בת-לויתו בידידות רבה: – כדאי הוא הדבר לסובב אותה...  בנות ערי-המצער נוחות להמָּשך מהעלמות הכרכיות המנוסות...  התקרבות ידידותית תפעל עליה, נחוץ יהיה רק להשפיע על מַשָּׁה, כי תחדל מיחס-הבוז שלה...  הזכיות המיוחדות של קרבת-המשפחה מועילות מאד, רק חֲבַל, כי מעונה יהיה בבית יצחק ולא בחדר מיוחד שָׂכוּר!...

ורוזה, כמעט נפרדה מעל שלמה וֶלטמן ותבוא אל חדר-מלונה, מִהרה להתפשט את בגדיה ולעלות על משכבה, מבלי שים לב לזאת, כי היתה עוד רק ראשית השעה העשירית בערב.  היא חשה לֵאות גופנית ורוחנית בלתי מצויה ותאמין, כי השנה תתקפנה תכף בשכבה; אולם חשבונה לא התאַמֵת, כי היו עצביה נרעשים מאד מרשמי היום הרבים והעצומים: היא התהפכה מצד אל צד והשֵּׁנה נדדה מעיניה...

בראשה נסתה לאַנס את עצמה לישן ותתאמץ להרחיק כל הרעיון מלבה, אך בהוָּכחה, כי לשוא עמלה, נסתה לעשות את ההפך.  היא התאמצה לעורר את הכח-החושב בה עד ברירות שלמה, אך גם הדבר הזה לא עלה בידה.  היא נמצאה במצב מוזר ומשונה: חציה עֵרה וחציה ישנה, חציה חושבת וחציה חולמת.  במוחה לא היו כל מחשבה סדורה וכל דמיון ברור, רק ערב-רב של מעשים, רשמים דמיונות ומחשבות בלולים יחדו.  קול דברים שונים השתפך אל תוך שאון הרחוב ומשק המרכבות, פרצופי בני-אדם התערבו במראה שְׁלָטִים וחלונות של חנויות, גם המון גופים ומעשים שונים – אלה מדורנישוק ואלה מ N – התבוללו והתלכדו יחדו.

גם כאשר ישנה סוף סוף, לא היתה השֵּׁנה שנת-מנוחה שלמה, כי המון חלומות מהבילים ומסוכסכים לאין קץ סַבּוהָ חליפות במשך כל הלילה; אולם למרות כל אלה הקיצה בבוקר למחרתו מלאה כח חדש והתעוררות צוהלת; רגשה הראשון, בשוב אליה הכרתה, היה רגש עליצות מיוחדת, אשר קשה לבאר את סבתה...

כל עבודה לא היתה לפניה, לפחות, עד אחר הצהרים, עד בוא המועד להעביר את חפציה למעון איזראילסון – והיא עצמה עוד הפעם את עיניה, אחרי שפקחה אותן, למען עורר בזכרונה את כל מסבות יום אתמול לפרטיהן.  כל הדברים נסתבבו באופן טוב הרבה יותר מאשר יכלה לפַלל ולקות: הצעת איזראילסון עצמה, גם מבלי חשוב את השכר המקֻוה ממקום אחר, כבר עושָׂה אותה בטוחה בדבר סִפוק צרכיה היותר-הכרחיים, ומלבד זאת, מה טובה היתה קבלת-הפנים הראשונה...  אכן אנשים נדיבים הם!

נדיבים...  נדיבים...

אולם התאר הזה, אשר הִתְלַבֵּט במוחה, נראה לך מספיק רק ביחס אל נחמה; ביחס אל יצחק איזראילסון חשה, כי התאר הזה איננו מספיק, איננו מצַיֵן כלל את עצם מהותו של האופי, אשר נגלה לה אפס קצהו אתמול...

את שמע איזראילסון שמעה בעתים שונות, גם תולדות חייו בכללן היו ידועות לה מספורי אביה.  יצחק איזראילסון היה יליד עירם, בן הרב הקודם בדורנישוק, והעירה N עבר לגור רק בהיותו לחתנו של דודה אברהם וֶלטמן.  פה הצליח בעסקיו עד מאד.  עסק הסוקֶר, אשר נמצא לו בהשתדלות חותנו ואשר היה בראשיתו קטן ודל, הלך הלך וגדל משנה לשנה.  מצד אחד נפרצו עסקי החברה ה...ית עצמה, ומצד אחר הצטַיֵן העָמיל בפעלתו האֶנֶרגית להפצת הסחורה ב   וסביבותיה.  על כן הָפקד לבא-כחה הראשי של החברה ה...ית בשני פלכים...

על פי הידיעות האלו הסכינה לחשב את איזראילסון לסוחר עסקני, המסור בכל נפשו למשלח-ידו ובלתי-מתעַניֵן כלל, או מתענין רק אגב אורחא, באפן ארעי, בכל הדברים, היוצאים מגבול עסקיו.  זה היה מושגה מן הסוחרים בכלל וכן הצטַיֵר בדמיונה גם האיש הזה.  אולם טעותה הורגשה לה עוד לשמע המשפטים הראשונים, אשר הביע איזראילסון בשיחתו עמה, וכל אשר הוסיפה לשוחח ולדון עמו, כן הוסיפה להוָּכח, עד כמה היתה השערתה הקודמת מוטעת, וכן הוסיפה להשתומם.

כאשר עברה עם נחמה, לראות את חדרי המעון ולסר גם אל חדר-עבודתו של בעל-הבית ותרא את הארון הגדול, המלא מפה לפה ספרים וחוברות שונים, ואת גליונות העתונים וחוברות המאספים השונים על שלחן-הכתיבה והסַּפה – כבר לא השתוממה למראה כל אלה, כי בנפשה נקבעה כבר דעה מיוחדת על איזראילסון, שהוא יוצא מכלל הסוחרים הרגילים ואיננו דומה כלל לאותו טפוס-הסוחרים המצוי, אשר ראתה עד כה...

כאשר נסבו הדברים על הנקודה הזאת בשיחתה עם סולומן ולטמן, העיר זה האחרון:

– אמנם כן, יצחק גיסי קורא הרבה, עוד יותר הוא חוקר והוגה דעות; אך זו היא הרעה, כי הוא סוקר את הכל מנקודת-השקפה מיוחדה, זרה ומוטעת מאד.

ההערה הזאת עוררה בזכרונה הערה אחרת, אשר שמעה מפי סולומן ולטמן.  כאשר נדונו על דבר שבתה בבית איזראילסון, אמר לה מפורש:

– הנני חושש מאד, פן תתחרטי לאחר זמן על הַסכימך להצעה זוּ...  אנכי, לפחות, לא נאותי בעד כל הון לחיות בתנאים כאלה!

היא הסתפקה רק בהבעת-תודה לבן-לויתה על השתתפותו הידידותית, אך לא השיבה על זאת דבר.  במשך היום כבר הספיקה להתבונן, כי בית איזראילסון ובית חותנו אינם מתאימם יחדו יותר מדאי, וכאשר נראה לה, הסבה הראשית לפרץ הזה היה שנוי-הדעות בעניני-דת; אולם לה אין הדבר הזה חשוב כלל.  אורח-החיים בבית אביה היה יכל להחשב כחפשי קצת רק בעיני האדוקים הקיצונים: היא הסכינה מנוער עם מנהגי-הדת, אשר רק מעטים מהם נראים לה כמיוּתּרים ורוּבם קדושים גם בעיניה...

כן הוא, מצד זה אין כל סבה לחששים, אך מה יהיה משפט העבודה החדשה הזאת בעיקרה?...  מאז ערך אליה איזראילסון אתמול את השאלה הפשוטה: מה הניעתה לאחוז באומנות-מורה: החשבון חמרי פשוט, או הכרת נטיה-פנימית לזאת בנפשה? – מאז שבה השאלה הזאת וחזרה ושבה פעמים רבות, אך השָּׁנותה לא הזיזה אותה ממקומה אף כמלא השערה: היא נשארה בתקפה, בלי תשובה.

הסבות, אשר הגיעוה בכלל לעזוב את עיר-מולדתה, ברורות לה למדי: מצד אחד קצה בחיי עיר-המצער המשוממים והחסרים תֹּכן פנימי, מצד אחר שאפה למצב בלתי-תלוי בדעת אחרים, מצב, אשר יחשכנה מהיות למשא על אמה...  בחירת אומנות מורה היתה רק תוצאה מחויבה מהחלטתה, אשר החליטה לשנות את סדר חייה, וגם בנקודה הזאת הובאה בחשבון לא נטיתה הפנימית, כי אם ההכרה, שעל פי תנאי חנוכה היא מוכנה יותר לאומנות הזאת, מאשר לאחרת.  – מה תעשה אפוא, אם באמת יגָּלה בה העדר כשרון טבעי להוראה?...

היא החלה לפשפש ברגשותיה ולחקור את נטיותיה וסימפַטיותיה, אולי יבררו אלה את השאלה המעַניֶנת אותה.  פתאם חלפה כברק רעיון חדש: האמנם רק שתי הסבות, אשר חשבה זה מעט, היו היחידות? האם לא היתה זולתן עוד סבה אחת, אמנם טמירה ונעלמה, מכוחדה במדה ידועה גם מעצמה, אך בכל זאת הוָה ונמצאה בלי ספק?!

הרעיון הזה לא נָעם לה מאד ועל כן התאמצה להסיח דעתה ממנו, אך גם למרות חפצה הוסיף מוחה לחשוב, וכאלו הסתתר איש אחר בקרב נפשה ויתגר בה ויציקה בשאלות.  למה בחרה דוקא בעיר-הפלך N? מדוע לא עלתה גם עיר אחרת על דעתה?...  אם זולתה אין איש יודע.  את הסוד הזה, אם גם את עצמה היא מתאמצת להונות; אולם בסתר נפשה פנימה הלא מכרת היא ויודעת, מה היה המַּגְניט, אשר מְשָׁכה הנה.

היא התעוררה לקום ותמהר ללבוש את בגדיה, אך מחשבותיה הטורדות לא הרפו ממנה וזכרונות שונים התעוררו בקרבה למרות כל התנגדותה...  הוא  בחיי הכרך המלאים חליפות כבר שכח בודאי את השבועות האחדים ההם, אשר ישב בדורנישוק.  מאד יוכל היות, כי עוד גם אז לא היה הרשם בנפשו חזק כל כך, כאשר דמתה היא במשך זמן ידוע; אולם בנפשה לא נמחה עוד הרשם הכביר, אשר עשה עליה האיש הזה, אף כי רבים הימים ועוד רבות מהם התמורות, אשר עברו עליה מהעת ההיא...  גם בעיני עצמה נראתה תקוה כזאת כמגוחכה מאד – תקוה, אשר גם בפני עצמה בושה להודות על מציאותה.  ובכל זאת אי אפשר להכחיש בשום אפן, כי בתקוה הטמירה והנעלמה הזאת השפיעה הרבה, הרבה מאד על החלטתה!...

––

תולדות-חיי דוד ליפשיץ, אבי רוזה, היו מן המצויות מאד, ביחוד בערי-המצער.  הוא היה בחור תורני ומשכיל לפני החתונה, ואחריה – "אברך משי" אוכל מזונות.  בתום שנות המזונות, היה לסוחר בלתי-מנוסה, אשר שבע די עמל ורוגז, עד אם אִבֵּד את כסף נדוניתו.  אז היתה אשתו לחנונית, והוא – למלמד. 

לוּ היה בבחרותו רק תורני ולא יותר, כי עתה היה למלמד פשוט מהסוג הישן; אולם השכלתו עָשַׂתּוּ למלמד-מורה ואל חדרו אֻספו בני ה"מתקדמים": בני "בעלי-הבתים" היותר אמידים בדורנישוק ובני חוכרי-האחוזות בסביבותיה.

הוא היה בעל אופי שוקט, רך ונוח לבריות, אוהב את המנוחה והשלום יותר מכל ומתעב כל סכסוך, התנגשות והתפרצות.  המדות האלה חשכוהו מהמון אי-נעימות, אשר היו אחרים במקומו מוצאים.  למרות היותו נחשב על משכילי העיר, לא נטה בכל זאת הרבה ממנהגי-הדת הקבועים.  חבריו המשכילים אמנם ראו בזאת חונף וצביעות, אך באמת לא היתה פה כל התחפשות: שכלו היה, כמשפט אפיו, אחד מאלה הבלתי-מתפרצים.  האמונה בעיקריה היסודים נשארה קדושה בעיניו תמיד, ובנוגע למנהגים-החיצונים המעטים, אשר היה חושבם גם הוא למיוֻתָּרים – הנה מקצתם היו בלתי-חשובים ביותר גם בעיני האדוקים, והפרתם על ידי אחד המשכילים לא עוררה כל רוגז, ואת השאר היה דוד ליפשיץ שומר מטעמים צדדיים שונים...

– הדת היא דבר מועיל מאד, ביחוד להמון הגס והנבער – היו טענותיו תמיד נגד חבריו, אשר התוַכחו עמו כפעם בפעם על הענין הזה: – מהראוי, אפוא, כי המפלגה הנאורה לא תהיה למופת רע בפריצת-גדר...  לילדים גם כן יש צרך הכרחי ברגש דתי, לפחות, עד התפתח כחות-נפשם במדה הראויה: הגדולים צריכים, אפוא, להחזיק בדת המעשית, אם גם אינם מודים בעיונית...  להפצת ההשכלה והתפשטותה כמו כן נכבד מאד הדבר, אם יהיו המשכילים שומרי-דת, כי רק באופן כזה יסור הפחד-המדומה, שהאדוקים מפחדים מפני ההשכלה, בחשבם אותה לצוררת-דת בטבעה...

מראשית שנות השמונים, מאז התעוררה הלאומיות, נמצאו לו טעמים חדשים לחזוק דעתו.  האחדות, הנצרכה לפעולה כללית, שׂוָה היא, כי בגללה יְוַתֵּר כל אחד במדה ידועה על דעותיו הפרטיות, והמתחילים בדבר הזה צריכים להיות המשכילים, העֵרים לתביעות הזמן יותר מהאחרים...

וכל המשפטים האלה נקבעו בלב רוזה מנוער.  חנוכה היה שונה הרבה מאופן חנוכן של רוב הבנות בערי-המצער; אך השנוי הזה לא נהיה כלל בכונה מיוחדת מצד אביה, רק במקרה, כי היתה הבת הבכירה ועד השנה התשיעית לחייה – כמעט גם יחידה לאבותיה...  מבלי תת ערך מיוחד לזאת, רק כעין "שעשועים", סְפָחה דוד אל כִּתַּת תלמידיו המתחילים וילמדה קרוא והבין בספר.  ההרגל לראות תמיד אחרים לומדים עשה לה את הלמוד לדבר טבעי, ולא היה עליה למשא כלל.  מלבד זאת היו לה הלמודים הראשונים מוּדָעים הרבה, כי שמעתם פעמים רבות לפני כן, והודות לכל אלה הצליחה מאד בלמודיה ומבלי כל התאמצות מיוחדה מצדה עלתה על כל חבריה...

הדבר הזה הרהיב את אהבת-עצמו של האב, אשר החל להאמין מעט מעט גם הוא עצמו, כי זאת היתה משאת-נפשו מאז, לעשות את בתו לנאורה ומלומדה, ויחל ללמדה ולהשכילה ברצינות גמורה.  בהיות רוזה כבת שלש-עשרה שנה כבר היתה בקיאה בכל התנ"ך, קראה הרבה בספרות העברית החדשה והבינה במדה ידועה שפת רוסיה ואשכנז.  בשתי השפות האחרונות הוסיפה להשתלם על ידי קריאה תמידית; אך ידיעות מסודרות לא נתנה לה הקריאה הזאת, כי בית-ספרים לא היה בדורנישוק והספרים היו באים לידה במקרה: פעם היו ריקים ופחותים בתכנם ופעם, להפך – נכבדים יתר מדאי ונשגבים מהבנתה...

העדר השטה בקריאתה נתן גַּוָּן מיוחד להתפתחותה הרוחנית; הרבה השפיעו עליה גם תנאים אחרים בחייה.  עוד בילדותה התיחס אביה אליה לא כמו אל ילדה קטנה, אך כאשר גדלה מעט, החל לחשבה כחבֵרה דומה לו בהחלט.  ממנו ראו באי-ביתם וידונו אתה ויתוַכחו על ענינים שונים, והיא למדה לשפט על כל דבר ולפלס כל שאלה מצדדים שונים...  בחוג מכריה נכללו אמנם כל משכילי דורנישוק, אך אלה היו מעטים בכלל, וגם הם נצערו משנה לשנה, כי היו עוזבים אחד אחד את עיר-מולדתם הקטנה והנדחה; בדורנישוק נשארו ביחוד הנחשלים, ורוזה, אשר מלאו לה בינתים שבע עשרה שנה, החלה להרגיש שממון בחברה הזאת, אשר לא סִפְקה עוד את נפשה...

בעצם הימים ההם נזדַמן לה מכר חדש, מיכאל סַפירשטֵין.  גם הוא היה יליד דורנישוק, אך עוד בילדותו עברו רבותיו לגור בעיר-הפלך N, ומאז לא היה בעיר-מולדתו שנים רבות, עד בוא עתו להקָּרא לצבא ויבוא דורנישוקה להשתדל בדבר זכות-ההנחה, אשר היתה לו לפי מצב בית-אביו.  הדברים נִסְבַּבְּבו, כי היה עליו להשָּׁאר בעיר שבועות אחדים, ומאפס מעשה החל לבקר בבית דוד ליפשיץ, אשר היה מעין וַעַד למשכילי העיר.

האורח הכרכי פעל פעולה עצומה על משכילי עיר-המצער במשפטיו והשקפותיו, אשר נראו להם כחדשים ומקוריים מאד.  הם עצמם בפגישותיהם התדירות כבר ידעו זה את זה לכל פרטיהם, ועוד לפני השיחה היה כל אחד יודע, מה ישמיע השני, על כן היו וִכּוּחיהם הרגילים משוללי ענין ומשוממים; לא כן מאז בא האורח החדש, אשר עורר בהופעתו תנועה נמרצה ויוצא גם את האחרים ממצב חצי-התרדמה, אשר היו שקועים בו...

אולם יותר ממה שפעל מיכאל ספירשטין על חבורת המשכילים במשפטיו והשקפותיו, פעל על רוזה, אשר היה לה לא רק בעל משפטים חדשים, אך יחד עם זה גם צעיר נחמד, יפה-תואר והדור בלבושו...  רוב מכריה הקודמים היו כבידי-שנים הרבה ממנה, ומעט הצעירים לא הצטַיְנו בשכל רב וידועות רחבות: זה היה הצעיר הראשון, אשר התאחדו בו עלומים ויתרונות מוסריים.

ורוזה נמשכה מאד אחרי מַכָּרה החדש והזמני, גם הוא, כנראה, מצא את חברתה נעימה יותר מחברת מכריו האחרים, כי בלה בביתם כמעט כל הימים ובערבים היו מְטַילִים שניהם יחד.  בכל העתים האלה לא פסקו שיחותיהם, וכוחיהם ופלפוליהם על ענינים מענינים שונים, והשעות היו חולפות, מבלי אשר התבונן איש בהן.  רוזה לא הספיק להתבונן, איך עברו באופן כזה שלשה שבועות תמימים, ובכל עת המָּשך החלום הנעים הזה לא הספיקה לתת אף פעם אחת דין וחשבון לעצמה על כל הנעשה.  עיניה נפקחו רק אז, כאשר נדד החזיון הנפלא ויחלף...

רגש השממון הכבוד, אשר תְּקָפה אחרי צאת ספירשטין מעירם, הגעגועים החזקים, אשר חשה בנפשה, והריקניות המדַכּאה, אשר הורגשה לה פתאם בחייה – כל אלה היו סמנים נכונים וּוַדָאיים על מצב נפשה, והיא לא כחדה כלל מעצמה, כי לבה נתון לאיש הזה.  אולם הכרת העובדה הזאת לא העציבתה יותר מדאי.  לבטחה הזאת אולי הועיל במקצת חוסר-נסיון-החיים של בת עיר-המצער, אשר גם שער לא שערה, מה מסוּכן רגש כזה באין לו תקוה לאחרית טובה; אולם יותר מִכֹּל פעלה עליה התקוה, כי גם הוא מרגיש אליה יותר מרגש-ידידות פשוטה...  והתקוה הזאת חזקה עוד יותר, כאשר נתקבל מכתב מספירשטין.  אמנם עוד בעת פרידתו אמר לכתוב אליה ואל אביה מכתבים, אף גם דרש מצדם הבטחה להשיב על מכתביו; אך כאשר נסבה השיחה על הענין הזה אחרי ימים אחדים, העיר אביה בשחוק-קל.

– ספירשטין יכתב כמו שהכל כותבים במקרים כאלה...  כמעט שב לרחובות N וכבר שכח את כל הבטחותיו, אולי גם מציאותנו כבר נשכחה מלבו.

במכתביו אמנם לא היה כל רמז קל על יחס מיוחד, אך מציאותה של חליפת-המכתבים עצמה העידה, כי לא פרֵזה ריקה היא ההחלטה, אשר השמיע בעת הפרידה וישנֶה אחרי כן גם באחדים ממכתביו, כי השבועות האחדים, אשר ישב בדורנישוק, נראים לו כרצועת-אורה בתוך קדרות-ימי-החול הכהים.

חליפת-המכתבים הִתְמידה במשך כחצי שנה, אך בעצם הימים ההם נגלו באביה סמני המחלה הארורה, אשר הצעדתו לבאר שחת.  המחלה הזאת ארכה כשנתים, ובמשך כל העת הזאת רבו מאד העמל והתלאה, תכפו הצרות וגברו הדאגות השונות.  הדרישה ברופאים וסמי-התרופה בלעו כסף רב, באותה שעה נצער גם שכר אביה, אחר פסק לגמרי.  ימים רעים מאד באו לביתם, ימי עני ומחסור נוראים, נוראים עוד יותר, בהיות צרכי החולה מרובים וסִפּוקם בלתי-אפשרי.  האחרון אמנם הבין, כי מצבו הוא "לאחר יאוש" ויפצר בבני ביתו "לזכור את עצמם"; אך אלה, אם גם הכירו במדה ידועה את האמת המרה, לא יכלו בכל זאת להתאפק מנַסות תחבולות חדשות ויעביטו כל מה שאפשר היה להעביט...

נוראה היתה תקופת העת ההיא, אך נוראה שבעתים היתה העת הראשונה אחרי מות דוד ליפשיץ! נפש רוזה היתה קשורה כל הימים באביה, אל אמה התקרבה מעט רק בשנה האחרונה לחיי אביה; לפני כן היה היחס ביניהן זר, קר ומרוחק.  אֵם-רוזה היתה אחת מאלה הנשים האֶנֶרגיות, אשר רַכּוּתָן הטבעית ורגשותיהן העדינים מתחבאים בסתר נפשותיהן ונגלים רק במקרים מיוחדים; בשאר העתים הן נראות כקשות, זועפות ונרגנות...  רוזה היתה מכירה את אמה אך במראֶהָ האחרון, רק בעת מחלת אביה נגלו לה תכונות-נפש אמה בצביונן האמתי, והדבר הזה קֵרב אותה אל האחרונה הרבה; בכל זאת לא יכלה הקִּרְבָה החדשה הזאת למלא לה את מקום קרבת האב, ומה גם כי אחרי שבועות-האבל הראשונים שונתה אם רוזה עוד הפעם ותשב להתעלם תחת קליפת הקרח הקודמת.

רוזה חשה בדידות מדכאת-נפש מאד, ובמשך יותר מחצי שנה נמצאה במצב של אַפַּטִיָּה גמורה.  רק מקץ המועד הזה החלה להתנער, ואז החלו לעלות על לבה מחשבות, כי צריכה היא לשנות את מצבה.  מצב בית-אמה החמרי אמנם רָוַח קצת אחרי מות האב, אך עוד היה דחוק למדי.  לאחיה הקטנים נצרכה תמיכה ידועה, כדי לחנכם כראוי, אך הדבר הזה היה בלתי-אפשרי.  היא ראתה חובה לעצמה לבוא לעזרת אמה, אך לא ידעה במה: בחנות היתה עזרתה מיותרת לגמרי, גם היא עצמה היתה בלתי-מוכשרת לזאת כלל.  היא החליטה להשתמש בידיעותיה הלמודיות; אולם בדורנישוק לא היה הדבר אפשרי, וכאשר השמיעה לאמה בפעם הראשונה את מחשבתה לנסוע אל אחת הערים הגדולות, גערה בה אמה ותזהירה להסיר את ה"הבלים" האלה מלבה...

ההתנגדות המוחלטת הזאת הסירה את השאלה מעל הפרק לזמן מה, אך החלטת רוזה בעיקרה לא בטלה, מַסות-החיים המרות, אשר נוּסתה בהן בשנים האחרונות, עשו את שלהן, ובמשך החדשים הרבים, אשר ישבה כלואה לבדה בבית, היה לה מועד לחשוב הרבה ולהתבונן בדברים רבים, אשר קודם לכן לא שמה לבה אליהם.  מסקנת כל אלה היתה, כי המוצא הזה הוא האחד והמיוחד, הטוב ונכון לה.  היא לא חדלה על כן מלדבר על לב אמה, והאחרונה הסכימה סוף סוף, אם גם מטעמים אחרים, שונים לגמרי...

– שמעי נא, רוזה – אמרה אליה אמה: – עצתך אמנם איננה ישרה בעיני, כי לא לבת ישראל דרכים כאלה; בכל זאת אינני מוצאת את עצמי רשאית להניאך מחפצך...  יש אשר לב האדם הוא נביא נאמן...  מי יודע, אולי גם לבך מושכך למקום, ששם נכון אשרך?...  פה אינני רואה כל תקוה לאחריתך.  הנה כבר מלאו לך – לאורך ימים – עשרים שנה ואחת, ואני "אלמנה שוממה" במה אוכל לעזרך?...  סעי לשלום וה' יזמין לך את בן-זוגך באשר תהיי!

ההסכמה באה עוד בראשית הקיץ, אך בכל זאת נדחתה הנסיעה עוד לחצי שנה, כי אמה לא אבתה בשום אפן לעזבה בידים ריקות ובלי חפצי תלבושת שונים, ובמצבן הדחוק כבדו ההכנות האלה...  רוזה השתמשה במועד הזה להכון עוד לאומנותה העתידה, ובמשך כל ירחי הקיץ היתה מונָה בקוצר-רוח את הימים, אשר עליה לחכות עוד עד בוא חפצה. 

ובכל זאת, כאשר קרב יום הנסיעה הנכסף, החלו דאגות וחששים שונים לסָער את רוחה; אל לבה התגנבה גם כעין יראה בלתי-ברורה מפני אָפני החיים החדשים ותנאיהם הזרים לה.  טלטול הדרך, לינת הלילה הראשון בבית זרים והמון-הכרך הבלתי-רגיל עשו גם הם את שלהם, ורוזה חשה אתמול מה שרבים חשים, בהמצאם במצבה: רגש של בדידות מעיקה ואפס-עזר בתוך ההמון הגדול הזה, הממהר לרוץ אנה ואנה, טרוד כלו בעניניו, מבלי שים לב לתועָה ונדחה.

במצב-נפש כזה היתה הצעת איזראילסון כאֹשר בלתי-צפוי בעיניה, וההצלחה הראשונה עודדתה ותחַזק את רוחה...

להעביר את חפציה לבית איזראילסון בשעת-הבקר חשבה לאי-נכון, ובאין כל מעשה לפניה בחדר-מלונה, יצאה לראות בעיר.  עתה לא חשה עוד את עצמה עזובה כמו אתמול, גם הדאגה המעיקה הוּסרה מעל לבה, ועל כן התעַנְינה בכל החדשות, אשר ראו עיניה, בעברה את רחובות העיר, ולא התבוננה, כי שעות אחדות בִּלְּתָה בטיול.  כאשר התבוננה בזאת, כבר היה סוף השעה הראשונה אחרי הצהרים, ותמהר לשוב אל מלונה.

כאשר הוגד לה שם, כי צעיר אחד שאל עליה לפני שעה, שערה, כי סולומן ולטמן היה זה, והיטב חרה לה, כי לא מצָה בבית; אך היא לא הספיקה עוד לחבש את חפציה והנה נשמע הקול המוּדָע שואל עליה עוד הפעם.

– טוב, כי מצאתיך הפעם – קרא סולומן אחרי ברכת-השלום: – כאשר לא מצאתיך פה לפני שעה, דמיתי, כי בבית יצחק אַתְּ, ואסור שמה, אך שם לא היית עוד היום...

– איני יודעת, במה אשיב תודה לך, סולומן אברהמוביטש, על ידידותך הרבה והשתתפותך...  צר לי מאד, כי הטרחתיך כל כך...

– הטורח איננו גדול...  בפעם הראשונה סרתי לראותך ואגב אורחא – לעזור על ידך להעביר את חפציך, אך בינתים נמצאו חדשות אחדות, נכבדות לך במדה ידועה.

חדשות, עוד יותר מאחת אפוא?

– כן, שתים.  האחת – תקוה ללקח חדש, השנית – מציאת מודע ישן, השמח מאד לשוב לחדש הכרתו...

– מודע ישן! – קראה ולבה מת בקרבה מרגש צפיה ופחד מערבים יחדו: – מי הוא זה? על זכרוני איננו עולה כל מודע פה!

– הזָהרי נא מהערים! – קרא סולומן ויאַיֵם באצבעו לעמתה בשחוק: – אם על זכרונך איננו עולה כל מודע פה, למה אפוא הקדַמְתְּ לשאול עליו, ולא על הלקח?...  כעונש על התחפשותך, אספר ראשונה על דבר הלקח.  בלכתי מזה אל בית גיסי, נפגשתי בדרך עם רואה-חשבון מכרי ועל לבי עלה לשאל את פיו, אולי יש מקום בבית אדוניו למורת שפת-עבר.  שאלתי היתה בעתה, כי בבית ההוא אמנם דרוש מורה, ורואה-החשבון הבטיח לדבר עם אדוניו...

– תודה לך.

– חכי נא רגע, האמנם אינך משערת, מי היה רואה-החשבון הזה?

– מאין אוכל לדעת זאת?

– האינך יודעת גם זאת, מי הוא רואה-החשבון בבית הבַּנק של מַרקוס?

– את שם הבנק הזה שמעתי עוד בדורנישוק, אך מי הוא רואה-החשבון שם אינני יודעת...

– ושם-המשפחה סַפירשטין מוזר לך?

רוזה אספה כל כֹּחות-נפשה, בהתאמצה להסתיר את מבוכתה והתרעשותה.  לענות דבר לא ערבה את לבה, פן יהיה קולה רועד.  סולומון הוסיף בין כה וכה:

– אמנם כן, מסבת-מקרים מאושרה היתה זאת! כאשר דברתי עם ספירשטין על אדותיך והזכרתי את שמֵךְ, נגלה הדבר, כי מַכָּרך הוא וכבר נפגש עמֵךְ לפני שנים אחדות...

– זוכרת אני, – השיבה רוזה, אשר הספיקה בינתים להתגבר על מבוכתה – אך זה ימים רבים עברו מיום שראינו איש את אחיו, גם זאת לא ידעתי: העודנו ב N? מצדו יפָּלא עוד יותר, כי זכר את שמי, ואני דמיתי, כי כבר נמחה זכר הפגישה ההיא מלבו כליל...

– לא, הוא זוכר את הפגישה ההיא היטב ושש מאד על הפגישה החדשה, הבלתי-צפויה כלל...  הוא נכסף מאד להרָאות אתך, רוזליה דוידובנה, והיום בערב יסור למטרה הזאת אל ביתנו...  בין כה וכה ידבר גם אם מרקוס וְיַמְצִיא לך תשובה מחלטה בדבר הלקח...

– אמנם מסבת-מקרים מאושרה! – חשבה רוזה בלבה ורגש גיל משונה תקָפה לזכר הראיון הקרוב...

– האינני חולמת? – שאלה את נפשה אחרי רגע.  לה היה קשה להאמין, כי כל אלה, אשר לא הרשתה לעצמה לחזותם גם בהלך-נפש, נהיו ויקומו בפעל: אין זאת, כי חולמת היא ועוד מעט תיקץ מחלומה הנעים!

ידיה היו רפות ורועדות, וחבישת צרורותיה המעטים לא עלתה יפה.  רק כאשר בא סולומן לעזרתה ולמרות סֵרובה לקח את המלאכה הזאת מידה, אז נעשה הכל כהוגן ברגעים מעטים.  הוא לוה אותה עוד עד בית איזראילסון ולפני פרידתם הזכיר אותה עוד הפעם, כי בערב הזה נועד ראיונה עם מכרה הישן – אל תשכח אפוא לבוא!

 

ה. 

ליל מוצאי-שבת היה, כחצי שעה אחרי ההבדלה.  בחדר-האֹכל של איזראילסון היה ערוך התֵּה ואל השלחן ישבו בעלת-הבית, בניה ואורח אחד, אָשֵׁר זילבֶּרט, איש כבן חמש וארבעים שנה, גבה-קומה ודל-בשר, אשר זקנו הַדָּלוּל ושער ראשו כעין פשתה כהה, פניו המארכים – נקודים בהרות-שמש ומצחו צר ושטוח.  בעל הבית לא היה בחדר, אך לעמת שני מושבות פנוים היו על השלחן שתי כוסות תֵּה מלאות ומחדר-העבודה נשמע קול שני אנשים נדברים.  בעלת הבית הקשיבה לקול הדברים, הביטה אל כוסות התֵּה המצטַננות ופניה הביעו אי-רצון קל. 

– אך לשוא לועגים הגברים לנו, הנשים, כי בלַהגנו הננו שוכחות את כֹּל – פנתה אל האורח: – גם הם נמשכים לא פחות מאתנו אחרי שיחתם ואי אפשר לנַתְּקם מעליה...

זילברט לא ענה דבר, רק על שפתיו נגלה שחוק-קל בלתי-ברור.  הוא לא יכול להסכים להערת נחמה, הוא לא יכול גם לשער, איך אפשר לדמות אחת משיחות-הנשים אל הענין, שאיזראילסון נדון עליו; אך דבר הפָּקד האחרון היה בלתי נעים גם לו, אם גם לא מפני החשש, פן יצטנן התּה...  לא לחנם קראו לו רבים "חסידו של איזראילסון", כי היה כרוך מאד אחרי "רבו" זה, בולע את דבריו בתאות-נפש ומצטער על אותם הדברים, שאיננו זוכה לשמעם...  פניו נהרו, כאשר נשמע קול הדברים הולך וקרב, ועיניו נִטיו מבלי משים אל פתח חדר-האורחים.

שם נראו בעבור רגע בעל-הבית וטובולסקי.  האחרון היה כביר מאיזראילסון חמש שנים בערך וקצת גבוה ממנו בקומתו; אך שתי אלה לא נכרו, בהיות פני טובולסקי השחרחרים קצת רעננים וצוהלים והוא כֻּלו – רְחַב-כתפים, רחב-חזה ובריא-בשר.  לבושו היה חצי-יהודי חצי-אירופי, זקנו מגודל ועשוי בסדר ופאות-ראשו קצרות, רק בכדי לצאת ידי חובת פאה.  בחזות פניו היה מעין לעג מסוּתר ובעיניו המסֻכָּכות עפעפים עבות נשקפו דעת-תבל ומזמת ערמה.

בעלת-הבית קִדְּמה את פני הבאים בהערה ההִתולית, אשר השמיעה זה מעט לזילברט; אך גם הפעם נשארה בלי מענה, והבאים ישבו דומם איש על מקומו.

דומית-מבוכה בלתי-נעימה שררה בחדר רגעים אחדים.  איזראילסון הודיע זה מעט לטובולסקי, כי אסף את רוזה ליפשיץ אל ביתו בתור מורָה לבנותיו.  ואם כי מצד טובולסקי לא נראה כל סמן של אי-רצון לשמע החדשה הזאת, אך איזראילסון כמו מבלי-הכרה הרגיש צורך בפיוס ורצוי.  הוא באר בפרוטרוט את נמוקיו, כי לא הוראת רוזה, רק השגחתה וחברתה לבנותיו חשובות בעיניו, וטובולסקי הסכים לו ויאַשר מאד את כל מערכי-הלב האלה; בכל זאת הרגישו שניהם את עצמם במצב לא-נעים, וכאשר נפסקה שיחתם הקודמת, בבואם אל חדר-האֹכל, לא מצאו כל ענין לשיחה חדשה...

– מה הספר, אשר אתה קורא? – פנה איזראילסון אל אחד מבניו, אשר קרא בספר רוסי, למען הפסק כמעט את הדומיה הכבדה.  הנער קרא בשם אחד הספרים לבני-הנעורים, וטובולסקי מהר להשתמש במסבה הזאת להחל שיחה. 

– מה רע המעשה, – פנה אל בעל-הבית – כי בשפת עבר אין גם זכר לסִפרות ספיציאלית כזו.  המורה בא בין המצרים: למנוע את התלמידים מקריאה לגמרי לא יתָּכן בשום אופן, כמובן.  אך עוד יותר לא יתָּכן לתת בידם ספרים, אשר תכנם לא רק אינו מתאים כלל לשנות הנער, אך גם מסוכן הוא במדה ידועה...  מדי חשבי בדבר הזה, הנני מתפלא תמיד, מדוע אין סופרינו שמים את לבם למנות את החסרון הזה? אם לא הספיקו עוד להתפַּתח, או גם חסרים לנו לגמרי כשרונות מקוריים ליצירת ספרות לבני הנעורים, מה ראוי היה אפוא למתרגמים הגונים לקחת על עצמם את המלאכה הזאת, לָבור מן הספרות הכללית את הספרים היותר טובים שבמקצוע הזה...

– על העובדה האחרונה אין להעָצב כלל! – השיב איזראילסון.  – הנני מכיר אמנם היטב את החסרון הזה בספרותנו ורואה תוצאות רעות ממנו להתקדמות התלמידים בידיעת השפה, ועוד יותר – לנטיעת כבוד וחבה בלב הדור הצעיר לספרות העברית, כי בהכרח מתרגלים בני הנעורים להתעַניֵן יותר בספריות הכלליות, המושכות אותם אליהן בקריאת-שעשועים, בשעה שספרותנו משוללה כח-מושך כזה – את כל אלה הנני מכיר, ובכל זאת אינני יכול לאַשר את ההצעה, העולה כפעם בפעם על עמודי העתונים: למנות את החסרון בתרגומים.  על דעתי, הפסדו של דבר כזה מרובה משכרו.  העדרו המחלט של מקצוע חשוב ונצרך כזה יעורר סוף סוף את רוח אלה, אשר כח וכשרון בהם למלא את הצורך באפן הרצוי; לא כן אם יַסְפִּיקו את הצרך הזה לחצאים בתרגומים.  אז כמעט אין תקוה, כי נִזכה בזמן מן הזמנים ליצירות מקוריות ברוחנו וטעם עצמיותנו...

– האמנם רוח וטעם לאומיים מיוחדים תנאים הכרחיים הם בספרות-הילדים? מקצוע הספרות הזה, כמדומני, יותר קוסמופוליטי ויותר אנושי-כללי מאחרים.  בכל אופן, גם הספריות האירופיות לוקחות זו מזו, אם כי לכל אחת יש במדה ידועה גם משֵּׁלה.  יצירות אַנדֶרסֶן, האחים גרים, הופמַן ועוד רבים כמוהם מתאימים כמעט במדה שוה לרוח האשכנזים, הרוסים, הצרפתים...

– אבל לא לרוחנו. 

– במה נפלינו בנקודה הזאת מהאחרים?

– גם בזה די, כי רוח דתם של העמים הנזכרים ורוב מסרותיהם והרגליהם אינם שונים, מה שאין כֵּן אצלנו...

אין לנו להסיח את דעתנו מזאת, כי דורנו הצעיר מקבל בעצם תקופת התפתחותו הרוחנים די השפעות חיצוניות, זרות ומתנגדות ברובן לרוחנו, גם מהספרות גם מהחיים; עלינו אפוא להתאמץ בכל האפשר להגדיל את השפעתנו העצמית, למען יוכל רוחנו הפנימי לעמוד בפני הלחץ החיצוני...  לוּ גם היה בספרות-ילדים תרגומית רק החסרון האחד הזה: העדרו של רוחנו המיוחד, מבלי היות בה גם תערובת רוח זר – גם בזה היה די לפסול ספרות כזו בעיניו ולהמריצנו לשאף לאחרת, רצויה יותר...

– הלא בוש נבוש גם להעלות רעיון כזה על לבנו, – הוסיף איזראילסון, מבלי חכּות לתשובת איש-שיחו – לשאול גם במקצע זה מעמים אחרים את יצירות-רוחם, בשעה שלעצמנו יש חֹמר רב ועשיר, אשר אין כמעט דוגמתו אצל אחרים.  כמה מן היופי הפיוטי והשירה הנשגבה, כמה מרוּם הרעיון ואצילות המוסר באגדה התלמודית ובמדרשים השונים! גם היסטוריָתנו הארכה ורבת-הגֵּונים איננה עניה בתקופות רבות-עלילה וגבורי-רוח נאדרים...  חסרים רק רצון טוב וכשרון-סופרים, למען עַבֵּד את החומר הרב הזה, ולוּ נמצאו שני אלה, כי אתה היה לנו ספרות-ילדים נפלאה ומצוינה, אשר הספיקה לבני-נעורינו מזון רוחני בריא, מועיל, נעים, ומה שנכבד יותר מכל – מתאים בכל הפרטים לרוח עצמיותנו!

– על זאת אינני דן.  הנני מודה, כי במה שנוגע לאגדות וספורים היסטורים נכון היה מאד להשתמש בחומר הרבה, הצבור בספרותנו העתיקה, אם גם מזאת אינו מוכח עוד כלל, כי אין לנו רשות להשתמש במבחר היצירות הכלליות, הנמצאות במקצוע זה, ביחוּד לעת עתה, שאין עוד אתנו משלנו מאומה.  אך גם על זאת אינני דן; מה שנכבד, על דעתי, יותר, הוא כי מלבד האגדות והספורים ההיסטורים נכנסים בספרות-הילדים גם ספורי-מסע, ספורי-טבע בהרצאה קלה ועוד ענינים רבים כאלה, אשר בעזרתם רוכשים להם הקוראים הצעירים ידיעות חדשות או מחַזקים בזכרונם את הידיעות הרכושות מקודם...  אדמה, כי בספרים כאלה אין עוד כל זכר לרוח עצמיות מיוחד ועל כן אין נגרע דבר מערכם עקרב היותם מתורגמים!

– כן הוא, בתרגומים ממין זה אינני רואה כל נזק, אך – האמת נִתְּנה להֵאָמר – גם תועלת גדולה וצורך מיוּחד אינני מוצא בהם...

– על יסוד מה הוּשתת משפטך ה...  – התחיל טובולסקי ולא כלה, כי תואר אחד, אשר כמעט פרץ בחֻמו מפיו, נראה לו כמעליב יותר מדאי, ותאר אחר תמורת הראשון לא עלה על רעיונו באותו רגע.

– הפרדוכּסי! – חתם איזראילסון בעצמו את מאמר איש-שיחו ושחוק-קל מטוב-לב נראה על שפתיו: – אבל רבים הם הפרדוכּסים, אשר התבוננות יותר דקה מסירה את זרותם...  יגיד נא לי, אדוני טובולסקי, מדוע איננו רואה כל צורך בספרי-למוד לחכמת החשבון, ידיעת-הטבע, הגיאוגרפיה ועוד מדעים הרבה כאלה בשפת עבר? כל אלה מיותּרים, כמובן, בהיותנו משתמשים ללמוד המדעים הכלליים בשפה אחרת.  אם טובה העוּבדה הזאת כשהיא לעצמה או לא, בכל אפן תוצאה הכרחית היא מתנאי-חיינו ומצבנו החברתי, התלוי בדעת אחרים, וכל עוד שלא ישונה מצב עמנו בכלל שנוי יסודי ועיקרי, אין כל אפשרות להסיר את הצורך הכפול: חנוך אנושי כללי וחנוך ישראלי פרטי, שפה מדוברת כללית ושפה לאומית עברית; לנו נשאר, אפוא, רק לתקן את הפרטים באפן נאות ורצוי יותר...  הפשרה הכי-ישרה היא הנהוגה אצלנו במקצת גם היום מבלי הכרה: בנינו לומדים את המדעים הכלליים בשפת המדינה; בשפת עבר הם משתמשים רק ליתר הדברים, המתיחסים ביחוד לדתנו ולאומיוּתנו, השטה הזאת צריכה להיות נהוגה לא רק בהוראה, כי גם בקריאת בני-הנעורים: חלק האגדות והספורים ההיסטורים, אשר חותם כל לאום טבוע בהם, צריכים להיות דַּוקא משלנו, בטעמנו, ברוחנו ובשפתנו הקדושה; ספורי-הטבע וכתבי-המסע, להפך, בהיותם כלליים בתכנם, אינם נצרכים כלל בספרותנו המיוחדת, כי אותם – ורק אותם – יקראו בנינו בשפות הלועזיות...

– אבל מה יש לעשות, אם מורי השפות הלועזיות אינם מודים כלל בנחיצות חלוקה כזאת, והם נותנים לתלמידיהם מכל מיניה השונים של ספרות-הילדים הכללית?

– לפי מצב הדברים הנוכחי אין גם להאשים את המורים האלה יותר מדאי על המעשה הזה, כי שנוי-הגונים בקריאת הילדים תנאי הכרחי הוא, למען יתפתחו כשרונותיהם השונים למיניהם.  ההגיון הבריא מצוה עלינו לתת לילדים ספרים שונים בתכנם, למען יִשָּׁמר שווי-הערך בהתפתחותם של כֹּחות-הנפש השונים.  הנה באגדות, למשל, גובר יסוד הדמיון על היסודות האחרים, בספורי הטבע מתרחב חוג הידיעות ויחד עם זאת מתפתחת ההסתכלות.  באחרים מתגשמת הכרת הטוב והרע, או השכל מתחדד והכח-השופט מתחנך בעבודת-העיון...  מובן, אפוא, מאליו, כי לעת עתה לא נכון הוא להגביל את קריאת ילדינו רק בסוג אחד; אולם בהיות לנו בשפת עבר הסוגים הדרושים והרצוים, אז אפשר וגם ראוי יהיה להנהיג את החלוקה האמורה...

– אמנם, – הוסיף אחרי הפסקה קצרה, בראותו, כי איש-שיחו איננו משיב – חלוקה ישרה והגיונית כזו לא תתוקן כראוי, כל עוד אשר חנוך בנינו בכלל  יהיה פָלוּג והלמודים העברים והכלליים יהיו עומדים בשתי רשוּיות שונות ונבדלות; אך הפִּלוג הזה וישות שני מיני פדגוגים: מורים ומלמדים – הוא מחזה אי-נורמַלי מאד, אשר בשום אפן איננו יכל להאריך ימים, ומה גם כי הוא גורם גם להפסד חמרי, כי לא כל האבות יכולים לשאת את עול ההוצאה הכפולה...  אינני מסוּפק כלל, כי הטפוס חדר-בית-ספר יתפשט יותר ויותר וידחֶה מפניו בעתיד הקרוב את הטפוסים האחרים....

איזראילסון דבר את דבריו ברגש וחום-נפש, אשר העידו, כי הענין הנדון קרוב ללבו מאד.  ברירות משפטיו ענתה בו, כי השאלות האלו מענינות אותו, והוא חושב הרבה ודן בהן לא זאת הפעם הראשונה.  טובולסקי מצדו אמנם היה בכלל מתון יותר ובלתי-מתרגש כל כך; בכל זאת לא היה יכול בעת אחרת לעבור בשתיקה על ענינים כאלה, הנוגעים ישר לאומנותו: אך הפעם לא היה לבו הולך כלל אחרי משפטים מפשטים, ובדומיתו הפסיק את הוכוח, למגנת לב זילברט ונחמה, אשר שניהם לא הבינו אמנם דבר, אך בכל זאת, או אולי בשביל זאת, התענגו מאד על הוכוחים הנאצלים האלה וימָּלאו רגש רוממות ויראת כבוד...

כאשר היה טובולסקי נכון לעזב את הבית, נלוו אֵליו גם זילברט ואיזראילסון, אשר היה לו דבר אל אחד ממכריו; אך הם עברו יחדו רק מרחק קטן, וגם במשך העת המעטה הזאת הלכו דומם, כי הפעם לא נמצא להם כל חומר לשיחה. 

איזראילסון נפרד בקצה הרחוב וזילברט הוסיף ללכת על יד טובולסקי.  האחרון החריש, אך זילברט, אשר היה שומע ומחריש בהיות איזראילסון לנגדו, לא יכול עוד להתאפק ויחל לשבח את איזראילסון בעליצות והתפעלות מיוחדות כ"חסיד" גמור את "רבו"...  טובולסקי נשאר דומם.  הוא לא השיב דבר, וגם התאמץ לבלי לשמוע דבר; אך דברי איש-שיחו המו באזניו למרות חפצו.  הם הלמו על מוחו באופן מכאיב וירגיזו את עצביו.  גם קול הדברים כשהוא לעצמו היה בלתי-נעים לו, אך עוד יותר הרעימוהו השבחים הבלתי-נפסקים לאיזראילסון.  בשאר העתים היו השבחים המָּפלגים האלה נראים לו רק כמגוחכים, אך המצב-נפשו הנוכחי היו גם מכאיבים ומרגיזים...

וזילברט, כאלו נטל על עצמו לעַנּות את בן-לויתו, לא חדל מדבר.  אחרי סַפקו את נפשו מעט בהשתפכות התפעלותו מאיזראילסון, החל לרומם ולשבח את רוזה ליפשיץ וימנה את מעלותיה בתארים, שֶׁנִּכָּר היה היטב, כי לא המצאת עצמו הם.  רק שאולים הם אתּו...

הרבי כבר הספיק לאצול מרוחו על החסיד השוטה הזה! – חשב טובולסקי ורגש מרירות מיוחדה התעורר בסתר נפשו – נראה, אֵפוא, כי גם על איזראילסון עצמו נסוך קסם העלמה "העברית" הזאת!

הוא שמח מאד, כי בפרשת שני רחובות מצא סוף סוף ידים להפָּרד מעל בן-לויתו; אך כמעט נשאר לבדו, תקפהו פתאם שממון נורא ולפניו עמדה השאלה: אנה יכונן צעדיו?...  ללכת הביתה בשעה קדומה כזו לא יכלה גם לעלות על דעתו, אך אנה ילך? היו אמנם בתים אחדים, אשר אמר לסור שמה בערב הזה, אך...  הוא לא היה כלל "משַמר-הבלי-שוא" ולא היה מאמין מעודו "בסמנים" טובים ורעים; בכל זאת כפעם בפעם, כאשר הוחל לו היום במקרי אי-הצלחה, היתה איזו יראה בלתי-ברוּרה מתגנבת אל לבו ומניאה אותו מפעולות חדשות...

הוא הלך אט, מבלי כל חפץ ומטרה ידועה, ובלי השתתפות רצונו חלפו במוחו מחשבות וחשבונות שונים.  הנה הוא הבטחון, אשר אפשר לבטוח באדם! הוא קוה למליצת איזראילסון בבית הבַּנקיר מרקוס, והנה גם בית איזראילסון עצמו לוּקח ממנו!...  עד ארגיעה התעוררה בנפשו התמרמרות אל האיש הזה, אשר חִבֵּל את כל חשבונותיו בשביל איזו "קרובה גרוּרה"; אך באותו הרגע כבר התחרט ויקוט בנפשו על כפיַת-התודה ושכחת-החסד האלה מצדו...

– האמנם יש לי המשפט להתרעם על האיש הזה? המעטים הם החסדים השונים, אשר עשה עמדי בעתים שונות?...  מה היה מצבי עוד עתה, לוּלא הוא שעמד לי אז?...

ובזכרונו עברה שלשלת ארוכה של מעשים ומסכות שונים במשך שמונה שנים, תקופת עבודה, עמל, שאיפה והַעְפָּלָה, אך באותה שעה גם תקופת התקדמות, עלִיָה והתנשאות!

כן הוא, על דברים רבים, רבים מאד, מחויב תודה הוא לאיזראילסון, כי עזרת האחרון עמדה לו בעתים שונות לרוממהו ולגדלהו; אך...  בכמה עלתה לו העזרה הזאת! מה גדול המחיר, אשר נתן מצדו בעד הטוב הזה! מה כבדה ומעיקה ההתחפשות המאוּנסה הזאת!...

המון זכרונות נשכחים למחצה, זכרונות העבר הרחוק התעוררו בלבו ויעוררו בקרבו כליון-נפש עצום וגעגועים חזקים – איה הם הימים הראשונים האלה?...  גם אז היתה המלחמה-הפנימית קשה וממושכה, אך טוהר-הנפש והדעות-הפנימיות נצחו סוף סוף את החשבונות החמריים, את הרגשות השפלים, והוא לא חת לעזוב מיד מטרת-חיים קרובה, מצב נכון ובטוח, רק כדי למלט נפשו מהתחפשות ונשיאת-מסוה...

משתי אלה לא נמלט בכל זאת, ורק התנאים הצדדיים שונו הרבה לרעה!

 

ו. 

במשך שנים רבות, עד שנת העשרים ושתים לימי חייו, נשא מרדכי טובולסקי אידיאל אחד בנפשו, ואל האידיאל הזה שאף בכל חום רגשות הנֹּער.  הוא היה אחד מאלה המעטים בשנות הששים, אשר צעדיהם הראשונים בדרך ההשכלה עברו בשלום לרגש דתיותם.  השכלתו בעת ההיא היתה אמנם מוגבלה מאד, רק כפי שאפשר היה לשאב מהספרות העברית ומספרי הפיטנים האשכנזים המעטים, אשר היו ידועים לרוב משכילי העת ההיא; אולם גם מדת-השכלה כזו היתה דַיה להרבה משכילים אחרים שיתפקרו, וטובולסקי נשאר דבר באמונתו.

משאת נפשו היתה להיות לרב-משכיל, אשר יאחד בקרבו "תורה צרופה" ו"השכלה תמה", ובאלה יהיה למופת ל"צאן מרעיתו" בעירו וגם לרבנים בערים אחרות.  למטרה זאת שקד על למודי הגמרא והפוסקים ויתעתד לקבל סמיכת-הוראה; אך בעצם העת, אשר השיג כמעט את מטרתו, התחוללה מהפכה מוחלטת בדעותיו הפנימיות...  מתי, איך ועל פי איזו סבות נהיתה זאת, לא ידע גם טובולסקי עצמו בבירור; הוא ידע רק אחת, כי בפרק-זמן אחד החלו ספקות שונים לזעזעו, ובכל עמלו שעמל לגרש מלבו את השאלות השונות, המתעוררות ומתרוצצות בקרבו, לא עלתה זאת בידו ויהי להפך, כי מיום ליום גברו הספקות ורבו השאלות, אשר לא מצא להם פתרונים...

אמונתו התמוטטה והתנודדה; אך הוא התאמץ עוד במשך ימים רבים להחזיק בה.  מצד אחד קשתה לו מאד להפרד מהשקפותיו ודעותיו הקודמות, אשר השתרשו עמוק עמוק בנפשו, ומצד אחד סוככו עליו מין רגש שמירת-עצמו ומין יראה שלא מדעת מפני הסכנה, הצפויה לו מתמורה כזאת; אולם כל אלה לא עמדו לו, ואחרי פרק-זמן ידוע של ענות-נפש ופסיחה על שתי הסעפים, נוכח ברור, כי רק עמל-שוא הוא לאנס את ההכרה הפנימית....

אז עמדה לפניו שאלה אחרת, אשר חוללה מלחמה-פנימית חדשה.  קשה ומר היה הנסיון להסוג אחור ממטרת-חיים, אשר כמעט הוּשגה אחרי די עמל ויגיעה, עוד יותר קשר ומר היה להסתלק ברצון עצמו מכל הדמיונות הנפלאים, אשר הסכין עמם שנים רבות ואשר היו ככה לעצמו ובשרו; אך האם אפשר הוא להיות לרב, בשעה שהכרתו-הפנימית מתנגדת בהחלט לתעודת הרבנות העיקרית?...  יצרו הרע אמנם לחש לו, כי אפשר מאד להתכחש להכרה-הפנימית ולהתחפש, כמו שרבים אחרים עושים; היצר הזה לא הסתפק גם בהרשאה כזו ויוסף עוד להשיאו, כי ההתחפשות הזאת יכלה וצריכה להחשב המדה ידועה כמחוּיבה, כי באמצעותה אפשר להביא תועלת רבה – אולם טובולסקי הרגיש בנפשו בחילה טבעית בצביעות והתחפשות, וחייו הכלואים לא למדוהו לפשר "פשרות" ידועות עם היֹּשר והאמת; בכאב לב נעכר אמנם, אך ברוח נכון עזב את מטרתו האהובה ויפן לבקש מטרה אחרת בחיים.

למצא מטרת-חיים חדשה בשנת העשרים ושלש לחיי איש, לא דבר קל הוא, וגם מרדכי טובולסקי לא השיג חפצו.  אף כי במשך שנים אחדות לא חשך מכל עמל נפשו וינסה לאחז בדרכים שונים, אך אחרית כל נסיונותיו היתה רק מפח-נפש של תקוה-נכזבה.  נסיונותיו הראשונים היו מכוונים להשיג מטרת-חיים באמצעות ידיעותיו הלמודיות, אחר נסה להכָּנס אל עולם המסחר, אם גם בלי תשוקה מיוחדת; אך גם פה לא הצליח...

בכל הימים ההם החיה את נפשו באומנות מורה וגורלו טלטלהו מעיר לעיר ומכפר לכפר, עד כי טולטל באחרונה לעיר-המחוז ס.  בבואו ס – ה כבר "קֻצצו כנפי דמיונו".  אֶנֶרגיָתו נחשלה מרוב טרדה ואי-הצלחה, גם חייו בכלל היו עליו למשא, כי קץ בהם מפני הטלטולים התכופים והאומנות הארורה, אשר גם בה לא ראה הצלחה.  פה התודע אל מורה זקן, אשר היה לו בית-ספרים ויחד עם זה – בת בלתי-יפה ובלתי-צעירה ביותר.  המורה הזקן מצא את מודעו הצעיר ראוי לרשת את שתי הנחלות האלה יחדו.  גם טובולסקי אחרי פקפוק בלתי-ממושך נעתר לתנאי הכפול הזה, כי נפתה לבו על בית-הספרים, אשר נראה לו כעסק טוב ומתאים מאד לנטיותיו והרגליו – והדבר קם לשמחת שני הצדדים.

אם ארכה שמחת הצד האחד, אי אפשר לדעת, כי החותן מת כחצי שנה אחרי חתונת טובולסקי; אך שמחת הצד השני, החתן, לא ארכה בכל אופן הרבה.  עסק בית-הספרים, אשר הולל אל טובולסקי לפני החתונה מאד, נראה בפועל כעסק רע, אשר בהיותו קַיָם הכנסתו מעטה מאד ובהפָּסקו אין לקבל בעד כל סחורתו גם מאתים רובל...  טובולסקי היה אנוס לשוב ולאחוז באומנות מורה, ובית-הספרים הָפקד על יד אשתו.  האחרונה שמרה את משמרתה זאת, אך באותה שעה לא שכחה גם את תעודת-חייה הכי-ישרה ותביא ברכה לבית אישה – חמשה ילדים במשך-זמן קרוב לשש שנים...

תוצאות הברכה המצויה הזאת היו, כי גם כשהיה טובולסקי מצרף את רוח עסקו לשכר עבודתו, לא היתה הכנסתו מתאימה להוצאותיו, והמגרעת התדירה הזאת הכריחתו לנוד עוד הפעם מביתו, לבקש "אשרו" בערים אחרות, ואחרי נדודים וטלטולים שונים במשך שנים אחדות בא לעיר-הפלך N.

השנה הראשונה לשבתו בעיר הזאת לא היתה טובה לו מהשנים הקודמות בערים אחרות.  בבואו לא היה לו כל מכר ומודע, ובפנותו אל אנשים שונים מבני-אומנותו ומשאינם-בני-אומנותו, מצא בכל מקום או עלבון פשוט, השבת-פנים ישרה, או – באופן היותר טוב – הבטחה ריקה ובלתי ממשית...

במשך שנות-העמל הרבות, בלחץ נסיונות-החיים הקשים והמרים שֻׁנה אָפיו של טובולסקי הרבה.  הוא אמנם לא היה יכל עדיין להתכחש בקרת-רוח גמורה לדעותיו הפנימיות, אך בכל זאת התרגל להסתיר את הדעות האלה בקרבו לעת הצורך, ולבו לא התחמץ עוד, בעשותו "הנחות" שונות לפי תנאי-המצב...  כאחת מאלה היתה בקורו בבית-המדרש, אשר היה בעיניו תנאי הכרחי למלמד או מורה שפת-עבר, כי שם נקל יותר מכל לרכוש מיודעים ומכרים.  החשבון הזה הניעהו לבחר בבית-המדרש של רוזֶנבֶּרג, אשר לא היה אמנם אחד הגדולים בN, אך לעומת זאת היו מתפללים אמידים מסוג היראים-המשכילים.  בחשבונות באה גם זאת, כי בבית-מדרש בלתי-גדול מסתַּמן כל אחד יותר, בשעה שבאחד מבתי-המדרש הגדולים אפשר מאד להשָּׁאר בלתי-נִכר לגמרי...

חשבונות כאלה היו נערכים אתו לא זאת הפעם הראשונה, אף לא זאת הפעם הראשונה שהיו נכזבים; אך הפעם האירה לו ההצלחה את פניה.  הוא נודע אל איזראילסון, אשר היה ממתפללי בית-המדרש של רוזנברג, ואיזראילסון התיחס אליו מהרגע הראשון בהשתתפות חמה.  רשם טוב ונעים מאד עשה על טובולסקי היחס הידידותי הזה, אשר לא היה בו כל זכר להבטה-מגבה ולַבּז המסֻתר, אשר הסכין להכיר ביחס "בעלי-הבתים" האחרים אל אחד המלמדים או המורים – והדבר הזה המריץ את טובולסקי עוד יותר למשוך אליו את לב מכרו החדש...  אף כי במשך יותר מעשר שנים התענין רק מעט בלמודי התלמוד, בכל זאת לא נמחו עוד מזכרונו ידיעותיו הרבות והרחבות במקצוע זה.  אליהן נצטרפו המון ידיעות חדשות במקצועות אחרים, אשר רכש במשך השנים הרבות האלה, גם ידיעת-חיים רחבה ורבת-גונים.  כל אלה שחוברו יחד נתנו לו את היכלת לשפט על עניני םשונים בדעת ומשפט ישר, ואיזראילסון, אשר הוקיר מאד יתרונות כאלה, נמלא רגשות כבוד ויקר למכרו החדש.

טובולסקי הכיר את הדבר הזה ועל פי מערכי-לב שונים קוה לתוצאות טובות.  כאשר קראו איזראילסון בקרב ימי החגים אל ביתו לדבר ב"ענין נכבד וחשוב" לשניהם, כבר שער מראש מה ה"ענין" הזה.  עוד קודם נדברו פעמים אחדות על דבר טפוס של "חדר מתוקן", אשר היה רצוי מאד בעיני איזראילסון, ועתה הציע האחרון ליסד "חדר" כזה.  הוא אמר לתת על יד טובולסקי את בנו יוסף, גם הבטיח להשתדל בבתי מכריו, כי יכניסו את בניהם אל ה"חדר המתוקן" הזה, ומלבד כל אלה הציע לפני טובולסקי להורות את שתי בנותיו לאה ואסתר בביתו.

מובן מאליו, כי טובולסקי לא סֵרַב כלל להצעה הטובה הזאת ויקבלה בשמחה; אך כאשר התמו לברר את הפרטים, נשאר איזראילסון פתאם שקוע במחשבות זמן מה, וטובולסקי, אשר השגיח בשימת-לב מיוחדה אל חזות-פניו של בעל-הבית, הרגיש כרגע, כי האחרון מפקפק ואיננו יכל להחליט דבר מה...  מוחו של טובולסקי השתונן לנַחש, מה דבר הפקפוק הזה, ובלבו התעוררו חששים, פן יתקלקל פתאם כל הענין; אך איזראילסון התעורר בין כה וכה, כמו חרץ סוף סוף את הדבר, ויפן אל אורחו ברצינות מיוחדה:

– ישמעני נא, אדוני טובולסקי.  במה שנוגע לידיעותיו בכלל ולהכנתו הפדגוגית בפרט, אינני מסופק כלל, כי לא יובישני מבטחוני; אך ירשני נא לערוך אליו שאלה אחת נכוחה בבקשה, כי גם תשובתו תהיה נכוחה ואמתית בהחלט!

– לאן הדבר נוטה? – חלף רעיון בלב טובולסקי וחששיו הראשונים גברו לשמע ההקדמה הרצינה הזאת, אך לחשב הרבה לא היה לו פנאי.  בלב חרד, מצפה בקוצר רוח לארית-הדבר ענה:

– בכל לבי אעשה חפצך, אם אך התשובה אפשרית!

– אפשרית היא בודאי, אם רק יהיה חפץ אמתי לזאת...  אך בטרם אערוך שאלתי אברר פרטים אחדים, למען נבין יותר איש את רעהו...  אנכי אמנם יהודי מאמין וחרד על דתו, אך באותה שעה לא זרות לי דעות המתנגדים להשקפתי, בכל אופן רחוק, רחוק אני מהיות קנאי.  אם על פי אפיי, נטיותי וחנוכי אינני יכל ואינני חפץ להסכים לדעת החפשים, אינני מוצא בכל זאת כל יסודי לתעב את החפשים האלה בגלל דעתם.  חופש-הדעות יקר בעיני ונעלה מאד, אך כשם שאני אינני קובעהו מכל איש, כן איש הרשות לכל איש לקבעהו גם ממני.  במה שנוגע לבני, הנני רשאי והנני חפץ לחנכם על פי השקפתי והכרתי הפנימית; הנני חפץ לעשותם לאנשים משכילים, אך באותה שעה גם ליהודים אמתים.  מלבד רוח האמונה – הנני מבקש להשריש בקרבם גם את הרגש הדתי, כי לעיקרי האמונה העיונית יתאימו גם חקי הדת המעשית, וְהַהַתְאָמָה הזאת תושג רק אז, אם אל ההרגל המתמיד מנֹּער תצטרף הכרה ברורה בהשתלשלות מודרגה לפי מדת התפתחות הכח-השופט...  לפדגוג מנוסה ונבון דבר כאדוני אין כל צרך להזכיר את הכלל הידוע, כי הילדים, למרות כל תמימותם הנראית, מבחינים היטב בין צביעות לאמתיות ומרגישים כמו בחוש טבעי את הזיוף והכחש.  מזאת מוּכח, כי המטרה הרצויה תושג רק בהשפעת מורה, שיהיה מאמין באמת ובלב שלם בכל הדברים, שהוא מטיף, ומי שאין בו התנאים ההכרחיים האלה, אך לשוא יעמול והועיל לא יועיל...

איזראילסון שאף רוח.  אחרי רגע הוסיף:

– אדוני טובולסקי יודע עתה את כל אשר בלבבי, ובטוח בישרת-לבו, כי תשובתו תהיה נכוחה, הנני עורך אליו את השאלה הישרה: היש בו התנאים האלה, אם אין?

במשך כל הטירַדה הארוכה הזאת הביט טובולסקי מחריש משתאה אל הדובר.  לא זאת היתה השנה הראשונה, אשר היה למורה, לא זה היה ראיונו הראשון עם אחד מ"בעלי הבתים" ולא זאת היתה שיחתו הראשונה במקרים כאלה; אך כדברים, אשר שמע הפעם, לא שמע עוד מפי איש, ואיש לא ערך אליו שאלה דומה לזאת...  במהירות-הברק חלפו במוחו רעיונות מרעיונות שונים, רגשות מתנגדים וסותרים התרוצצו בקרב נפשו: הכרת החובה-המוסרית, רגש כבוד והַעֲרָצָה לאיזראילסון ורגש-היֹשר עוררו את טובולסקי להודות על האמת ולהמָּנע מהטובה החמרית, אשר תטיל עליו אחריות גדולה כזו; אך באותו רגע זכר את כל המצוק החמרי, הגדול מנשוא, זכר את מכתבי אשתו, המלאים תלונה מרה והתאוננות קשה, זכר את כל התלאה, הנדודים והטלטולים, אשר שבע עד היום: כל אלה יעברו או ימָּשכו עוד ימים ושנים, הכל תלוי ברגע הזה, כפי אשר יחרץ הפעם – ובשותו את כל אלה נגד עיניו, מת לבו בקרבו וזֵעה קרה כסַתּוֹ...

"מקרה-אשר כזה לא ישָּׁנה פעמים!" קרא אליו קול מסתר נפשו.

"לולא נגלתה הפֶּרספֶּקטִיבה הטובה כלל, – חלף רעיון אחר במוחו – כי עתה לא גדל כל כך מפח הנפש של התקוה הנכזבה, אולי גם מגִנַּת-הלב של חרטה לאחר זמנה!"

כאשר דבר איזראילסון על דבר ההבחנה, שהילדים מבחינים בין צביעות לאמתיות, עלה על לב טובולסקי מבלי משים הרעיון, כי ההחלטה הזאת סופיסטית היא במדה ידועה; בפועל יכולות התחפשות נכונה וזהירות מדויקה למלא מקום רגש אמתי.  אחרי הרעיון הזה נגררו מערכי-לב אחרים.  בעצם הלא ההתחפשות תנאי הכרחי היא לקיומו בתור מלמד או מורה שפת-עבר, ואם האבות האחרים אינם עורכים אליו שאלה כזאת ישר, בכל אפן ברור הוא הדבר, כי אם ידעו את חפש-דעותיו בעניני-דת, לא יאבו סלוח לו את זאת.  מהותה של העוּבדה אחת היא אפוא, אכן רק קפדנות אוילית וסרת-יסוד תהיה זאת מצדו, אם הפעם יהי "צדיק הרבה!"...

הוא החליט ויען בחיוב על השאלה, הערוכה אליו מאת איזראילסון.

 

ז.

טובולסקי עצמו לא שער ולא פלל, כי מצבו החמרי ישונה כל כך לטובה על-ידי המסבה הזאת.  הודות להשתדלותו האנרגית של איזראילסון אוּספו אל "חדרו" של טובולסקי עוד ב"זמן" הראשון שמונה נערים, כלם מבני נכבדי העיר ועשיריה, והוא התרומם פתאם ויעמוד בשורה הראשונה, למעלה מרוב המלמדים, המפורסמים בעיר מאז.  ההצלחה הראשונה עודדה את רוחו מאד ויחשוף בקרבו כשרונות מיוחדים, אשר לא שערם הוא עצמו מעודו – כשרונות להצטַין ולהתפרסם...  אמנם הדחיפה הראשונה בדרך זו נתנה מצד איזראילסון, אשר השתתף הרבה מאד בהצלחת ה"מפעל" החדש, וכיועץ נאמן, המבין היטב את חיי הכרך וטעמם, התוה לפני טובולסקי תכנית כללית לפעולה העתידה; אך האחרון תפס באופן נעלה מאד את כל הרמזים הדקים האלה וַיַשְׂכִּיל להשתמש בהם כראוי.

איזראילסון רמז וטובולסקי הבין בכל מלואו את גודל ערך ההִדור החיצוני להצלחת מפעלו.  מבלי שים לב למה שמצבו היה דחוק בעת הראשונה, שכר לו דירה נאה ומרוחה ויקן מערכת-רהיטים הגונה; ביחוד שכלל את חדר-הלמוד, אשר ערכו לכל חקות הפדגוגיה וההיגיֶנָה.  ללמודים הכלליים, אשר נכנסו בתוכן-למודי חדרו המתוקן, שכר את המורים היותר-טובים והיותר מפורסמים בעיר וישלם את שכרם ביד נדיבה. 

וההוצאות האלה לא עלו, כמובן, בתהו, כי פרים הטוב נראה עוד בחצי השנה השני.  מספר התלמידים נכפל, שכר הלמוד עלה ופרסומו של טובולסקי הגיע לאותה מדרגה, שרבים מבעלי-הבתים הבינונים חשבו לעצמם לכבוד מיוחד, כי בניהם לומדים בבית-ספרו המהולל.

להגדיל פרסומו עוד יותר הועיל עוד הפעם איזראילסון, אף כי בנקודה הזאת לא היתה כל כונה מיוחדת מצד האחרון.  איזראילסון היה לאומי נלהב, חובב-ציון נאמן, גם עסקן אֶנֶרגי בצרכי-הצבור המקומיים, וטובולסקי, אשר השתדל תמיד למצא חן בעיני פטרונו, לא נמנע מהתראות כתמים-דעות עם האחרון, אם כי בסתר-נפשו היה מתיחס בקרת-רוח גמורה לכל הענינים האלה...  איזראילסון מצדו שמח מאד על החבר המסיע הזה וישַׁתף את טובולסקי בכל פעולותיו והתחלותיו, והאחרון נוכח עד מהרה, כי יש שכר לפעולה כזאת ב"עולם הזה".  אמנם על ידי ההתערבות בצרכי-הצבור המקומיים נקנים גם אויבים רבים, אך ההפסד הזה יוצא בשכר הפרסום הגדול וההִתְוַדְּעות המועילה.  במדה ידועה גם האויבים עצמם מועילים, בהיותם עוזרים – מבלי דעתם ולמרות רצונם, כמובן – להתפשטות פרסומו של שנוא נפשם...

טובולסקי, אשר החל להשתתף בענינים הצבוריים כמעט על-כרחו, רק מפני אי-היכלת להשתמט מאיזראילסון – נמשך סוף סוף גם הוא עצמו אחרי הפעולה הזאת, אשר נראתה מתאימה מאד לאָפיו ונטיותיו, ועוד הפעם גלה בעצמו כשרון חדש, כשרון ספרותי.  אמנם עוד בבחרותו נסה כחו במקצוע זה ואחדים ממאמריו נדפסו בעתם; אך בעשר השנים האחרונות היתה נפשו מדוכאה מאד מהמון הפגעים, הנדודים והטלטולים, אשר עשוהו בלתי-מסוגל להתאַוות לכבוד-סופרים; ולכתב רק מפני הצורך, שאחרים חשים בקרבם להפיץ את דעותיהם – לזאת חסרו לו דבקות והתמכרות מיוחדות לאחת הדעות...  עתה הוסרו מצד אחד הסבות-המונעות, מצד אחר נמצאו סבות-מעוררות למדי, ותוצאות כל אלה היו, כי לשבחי טובולסקי האחרים נוסף שבח חדש, תהלת סופרים, אשר רוממה את ערכו בעיר.

הפעולה רבת-הגונים הזאת בלעה את כל עתותיו ואת כל חושיו.  הוא היה טרוד באותה מדה, שלא היה לו כל פנאי להתבונן אל הנעשה בקרב נפשו פנימה.  להשלותו עוד יותר ולהשכיחו גם את אי-הנעימות הזעירות והשונות, המוכרחות בחיי כל איש, הועילה הרבה ההכרה הנעימה, כי עולה הוא מעלה, ואהבת-עצמו, אשר דוכאה במשך שנים רבות, מצאה סִפּוק רב במצבו החדש.  לו נעם מאד לראות, כי רבים מבני-אומנותו, בצפיתם ל"טובה" מצדו באפן זה או אחר, מתרפסים לפניו ומנשאים אותו.  עוד יותר נעם לו הדבר הזה מצד מורים "מפורסמים" אחרים, אשר בראשית בואו התיחסו אליו בגבה-עינים מעליב, ומאז עלה לגדולה החלו לבקש קרבתו ולעשות חונף לו...  הוא אמנם לא טעה כלל בדבר הפֵּשר האמתי של השנוי הזה ויבן היטב את סבתו; אך דבר זה הרהיב את אהבת-עצמו ביחוד, ויקבל את רגשות-ההכנעה האלה כ"מס מחויב" לנצחונו בכל מלוא הבוז, הראוי ל"נפשות השפלות" האלה...

אולם כל הדברים האלה, אשר סִפְּקו את נפשו בעודם חדשים לו, לא נחשבו עוד בעיניו, אחרי אשר נושנו ונעשו רגילים; גם העבודה הרבה והבלתי-נפסקה, אשר נעמה לו בעת הראשונה מאד, בהיותה מתאימה מאד לאפיו האֶנֶרגי, ומה גם אחרי השביתה המאוּנסה במשך ימים רבים – גם העבודה הזאת היתה עליו מעט מעט למשא, והוא החל להרגיש מעין לֵאות, התרגזות-עצבים ואי-רצון מיוחד אל אורח-חייו הנוכחי...  רגש אי-הרצון שגא ויגדל בקרב נפשו פנימה; ותחת אשר בעת הראשונה לא הרגיש את הפרטים הבלתי-נעימים מפני האחרים הטובים, הנה בעת האחרונה היה להפך.  הצדדים הטובים שבמצבו לא הורגשו לו עוד מפני הפרטים הבלתי-נעימים.

יותר מכל הציקתהו ההתחפשות התמידית, אשר נהיתה על פי מסבות הדברים לתנאי הכרחי בחייו.  ההתחפשות הזאת העיקה עליו גם מצד עצמה, אך עוד יותר – מפני ההכרה, כי למרות זהירותו המדויקה רבים חודרים מבעד למסוהו ורואים את האמת.  לא אחת ושתים ספרו לו ידידיו האמתים או המדומים, כי מתנגדיו מכנים אותו בשמות: "צבוע", "מתחסד", ובכל פעם היתה הגדופה הזאת עושה על נפשו רשם-מדַכּא הרבה יותר מכל מיני הגדופים האחרים...

במשך ימים רבים לא יכל טובולסקי לזכור בלי רגש מרירות את המריבה, שהתפרצה בינו ובין צֶמַחובִיטְשׁ, מורה שפת-אשכנז זקן ומפורסם.  שלש שנים הטיף צמחוביטש לקחו בבית-ספרו של טובולסקי, אך כאשר נוכח האחרון מצד אחד, כי צמחוביטש מתרפה במלאכתו, ומצד אחר, כי גם ערכו נפל בעיר ומורה אחר צעיר, אשר בא לפני זמן קצר מברלין, עלה מעלה – החליט לפטר את צמחוביטש; אולם גם האחרון לא היה מן המחרישים וירב בטובולסקי בחֻצפה נמרצה, ובין יתר הדברים קרא:

– אל תדמה בנפשך, כי אין איש יודע את הסוד, איך עלית לגדולה! הננו יודעים כלנו, כי רק צביעותך הרמאית, זחילתך השפלה והתחפשותך המכוערה עמדו לך...  היה בטוח, כי נקרע את המסוה מעל פניך, וכל מכבדיך הנתעים בתרמיתך יראו את נבלותך!

לקטטות הסכין טובולסקי בחייו המלאים חליפות, גם האִיוּם לא נחשב בעיני; אך הגדופה הזאת עצמה נשארה חרותה עמוק עמוק בנפשו, וכפעם בפעם צללו באזניו התארים: צבוע, זוחל, מתחפש...  הם הרעימוהו ביחוד מפני שהיה אנוס להכיר בהם אמת מרה, ומבלי-משים נצב לפניו העבר הרחוק, כאשר הסתלק ממטרת-חיים קרובה, רק למען המָּנע מכחש כזה...

– אם סוף סוף לא נמלטתי מההתחפשות המתועבה הזאת, – התמרמר בקרב לבו – הלא טוב טוב היה, לוּ נהיתה זאת, לפחות, בגלל כסא הרבנות!

הוא התאמץ להסתיר מלבו את החשבונות המרים האלה; אך למרות חפצו עלו פעם בפעם על לבו מחשבות, כי לו היה מקדיש לרבנות את כשרונותיו הטובים, את אנֶרגיָתו ויגיעו, אשר השקיע במלמדות הזעומה – מי יודע, אם לא היה כיום רב-העדה בN עצמה!

בשעות כאלה היתה מתעוררת בקרבו התמרמרות נמרצה אל איזראילסון, כאלו היה זה הסבה הגורמת להתחפשות הבלתי-פוסקת הזאת; אולם הגיונו הבריא לא נתן לרגש כזה לשלט בו יותר מרגע קטן: הוא היה משיב אל לבו, כי פחות מכֹּל אשם בזאת איש חסדו, יותר מכל אשם הוא עצמו ובמקצת אשמה גם אומנותו הארורה...

ועל האומנות הזאת סמכה כל חמתו, ויחליט להחָלץ ממנה ויהי מה.  חמדת-הכסף היתה בעצם זרה לאָפיו, וגם שנות העמל הרבות, אשר טעם בהן כל ממרורי המחסור, לא למדוהו בכל זאת לחמוד את הכסף כשהוא לעצמו, זולת-הרוָחה הנקנית באמצעותו; אולם אי-הרצון במצבו הנוכחי, ההחלטה התקיפה לשנות את המצב הזה וההכרה, כי המטרה לא תושג בידים ריקות – כל מערכי-הלב האלה השפיעו עליו לשנות את השקפתו על ערך הכסף.  לעינים אמנם לא שונה מנהגו במאומה, אך בסתר נפשו היה חושב מאז כל פרוטה והיה מכַוֵּן מעשיו לחשוך משכרו ככל האפשר יותר...

אולם כאלו התול מר חמד לו הגורל ביחס האיש הזה, כי מעצם העת ההיא שונה מצב עניניו החמרים לרעה.  הצלחת טובולסקי ב"חדר המתוקן" עוררה, כמובן, את המלמדים האחרים, מן היותר-מוכשרים, לעשות כמעשהו, ואחדים מהם עשו והצליחו להתרומם.  במדה שגדלה ההתחרות, בה במדה נתמעט מספר התלמידים ונגרעה מתכונת שכר-הלמוד, ובאותה שעה נשארו ההוצאות הצדדיות כמו שהיו: הרֶוַח הנקי הגיע, אפוא, כמעט לאפס...  אל הרעה הזאת נוספה רעה חדשה.  מצד אחד התמרמרו המלמדים הפשוטים אל המלמדים ה"מתוקנים" אשר הכריעו וידַכּאו את חבריהם ביתרון הכשרם, ומצד אחר נרגנו רבים מהמורים לשפות הלועזיות, כי החדרים המתוקנים, בהיותם כוללים גם את שאר הלמודים בפרוגרמתם, גורמים הפסד מרובה להם – להמורים.

– הלאה הקבלנים האֶכּספלואַטַטורים! קראו אלה. 

– לוּ תבלע האדמה את המחדשים המתחכמים! קללו המלמדים הפשוטים.

ושתי הכתות לא הסתפקו בקריאות וקללות ריקות ותוָּסדנה יחדו לעשות מעשים יותר-ממשיים נגד ה"מתוקנים"...  הדלטוריות והפַּסקבילים הרבים לא נשארו בלי תוצאות: יותר מכֹּל סבל מהם טובולסקי, אשר נחשב לראשון בזמן ובמעלה!

הוא רכש לו בראשית השנה האחרונה עוד אויבים חדשים; והפעם רק באשמת איזראילסון.  האחרון שם לבו לאי-הסדרים והמון התקלות הרבות אשר ב"תלמוד-התורה" המקומי, כי חניכיו אינם רואים כל ברכה בלמודיהם, רק פרועים הם מאד במוסריותם וגדלים לגנבת-כיס ומיני משובה אחרים.  הוא מאן להאמין, כי מנהלי "תלמוד-התורה" ומפקחיו הנכבדים, הנוטלים על עצמם אחריות גדולה כזו, עוצמים עיניהם בכונה מן התקלות האלה.  הוא תלה את האשם בחסרון ידיעה והעדר איניציַטיבה מצד האנשים האלה, וידבר על לב טובולסקי להתחבר יחדו עם עוד מתי-מספר תמימי-דעות, אשר יתאמצו בכחותיהם המשותפים להשפיע על המנהלים, כי יתקנו את התקונים הנכספים...

טובולסקי ראה מראש את כל אי-הנעימות, אשר תגרום להם התחלה כזאת, וינסה להשתמט במשך שבועות אחדים מאיזראילסון, אולי בין כה וכה ישתקע הדבר; אך האחרון לא היה כלל מאלה המתלהבים מהרה באיזה רעיון חדש ושבים ומצטננים גם כן עד מהרה.  טובולסקי נסה להוָּכח ישר עם איזראילסון ולהראות את כל אי-האפשרות להוציא את ההצעה הזאת לפועל.  להדיח את המנהלים והמפקחים ההוים ממשרותיהם, דבר שאי-אפשר הוא, והם עצמם לא די שיחשבו את התקונים המוצעים למיוּתרים, כי אם גם יראום כמסוכנים ומפסידים...

– אבל איזו תקונים יחשבו המפקחים למסוכנים? – השיב איזראילסון על זאת בחום-נפש: – כפי שהנני יודע, אין אחד מהם מונע מבניו מורים ללמודי חול, ואם לבניהם הם רואים נחיצות במדת-השכלה ידועה ואינם חסים גם על סכומי-כסף מסוימים לצורך זה, מאיזה טעם, אפוא, יחשכו את בני העניים מזאת?...  שמשות שלמות, נקיון ואורה, שלחנות וספסלים טובים – גם אלה הם דברים, שאין בהם כל חשש סכנה...  האחת, אשר אולי יתנגדו לה, היא למוד האומנות, כי הדבר הזה ירָאה כזר לרבים מפאת חדושו, אולי גם – כבטול-תורה; אולם כאשר יבואר להמתנגדים, כי לאומנות יספחו רק הנערים בעלי הכשרונות הקהים, הבלתי מסוגלים בשום אופן להתקדם הרבה בלמודים, אז יהיו גם הם אנוסים להודות, כי מוטב שיהיו משוללי-הכשרונות לבעלי-מלאכה, מִשֶׁיהיו להולכי-בטל, או גם לחברי-גנבים...

לשוא נסה טובולסקי לפקח את עיני איזראילסון ולהוכיח לו, כי המפקחים לא ישימו לב לכל הוכחה הגיונית, בראותם בהתערבות הזאת פגיעה בכבודים ושליחת-יד בשלטונם, ועל כן יתעקשו ויתנגדו בכל עוז.  טובולסקי נסה לפעול גם מצד אחר, בהוכיחו, כי כל התקונים המוצעים לא יועילו, אם לא יודחו ממשמרותיהם מלמדי "תלמוד-התורה" ההֹוִים, כי איכותם גרועה מאין כמוה.  איזראילסון הודה במציאות העובדה המעציבה הזאת, אך היא היתה בעיניו החזוק חדש לדעתו בדבר צורך התקונים.  אמצעים קשים וקיצונים, כקפוח פרנסת בתי-אבות אחדים, אמנם בלתי-נעימים הם מאד; אך בענין נכבד כזה, הנוגע לחייהם והתקדמותם של מאות נפשות, עון פלילי הוא לשים לב לטובתם הפרטית של יחידים מעטים...

– אבל, אדוני איזראילסון – נסה טובולסקי להתוכֵּח עוד: – האמנם נעלם ממך הסוד הגלוי לכל, כי רוב המלמדים האלה חוסה איש איש בקרובו או מודעו מהמפקחים והמנהלים?...  באלה אי אפשר אפוא לנגוע בודאי, אולם גם את המעטים, שאין להם כל זכות מיוחדת, לא תתן דעת-הקהל לפטר.  משמרת-פקודה במוסד צבורי נחשבת לא רק בעיני בעליה, אך גם בעיני רובו הגדול של הקהל כעיון זכות עצמית מיוחדת, הקנויה לאותו אדם קנין עולמי, וכל הנוגע בזכות כזאת כקובע נפש הוא...

טובולסקי שמח רגע אחד בראותו, כי נשתתק מתנגדו וישקע במחשבות.  הוא האמין, כי הוכחותיו פעלו סוף סוף את הפעולה הרצויה; אך איזראילסון התעורר עד מהרה וישמיע, כי אם אמנם מכיר הוא את כל קְשִי הפעולה הזאת, בכל זאת לא נכון הוא לסגת אחור ממנה, כי גודל חשיבותה עושה אותה שוה בכל טורח, עמל וגם תלאה...

– בעתים שונות נזדמן לי להיות ב"תלמוד-התורה", בעת האחרונה סרתי שמה פעמים אחדות בכונה מיוחדה להתבונן, ובכל פעם פעל עלי מראה-עיני פעולה מדכאת-נפש, אשר אין לתארה בדברים.  העזובה המחלטה, החלאה הרבה ואי-הסדרים הנורא בחיצוניות ובפנימיות – כל המראה הזה וההכרה, כי בתנאים נוראים כאלה מתחנכים יותר ממאתים נערים, העתידים להיות מסבה זו לאנשים משחתים, או – באופן היותר טוב – לאי-צְלֵחים בחיים – הכרה כזאת איננה יכלה לתת דמי לאיש, אשר לא כבה עוד בקרבו ניצוץ האנושות האחרון...  הלב מתפלץ ונקרע לָרעיון, כי כמה וכמה כשרונות טובים עולים פה בתהו, כמה וכמה נפשות מתחַבּלות וכמה וכמה בני אדם נהיים לאומללים ומדוכאים עקב אינדיפֶרֶנְטִיוּתֵנו והתרשלותנו הפליליות!

איזראילסון חונן בכח-דבור מלבב ובעוז-דמיון, אשר היה מסוגל להלהיב את שומעיו ולאצול עליהם מהתרגשותו והתפעלותו של הדובר; אולם הפעם יותר ממה שפעלו אלה על טובולסקי, פעלה עליו החלטת איזראילסון הנחרצה.  טובולסקי הבין, כי איזראילסון לא יסוג אחור מחפצו, עד אם נוכח בפועל כי אי-אפשר הדבר; ועל פי חשבונות פרטיים שונים לא מצא לנכון לפניו להסתלק מהשתתפות בהתחלה הזאת...

אך הם לא הספיקו עוד לעשות גם את ההכנות הקודמות, והאנשים הנוגעים בדבר כבר הקימו שאון בעיר וינַבּלו את ה"מתקנים" מחללי הקדש ופורצי הגדר.  מסבה בלתי-ידועה החליפה השמועה את הסדר ותסַמן את טובולסקי כמתחיל ומעורר ואת איזראילסון – רק כמסַיֵע ושֻׁתף לראשון, והודות לטעות הזאת עמדו במערכות המתנגדים לא רק מלמדי "תלמוד-התורה" ומפקחיו, כי אם גם כל המלמדים, אשר הפיצו בעיר שמועות מגונות ובדותות מחפירות על דבר מטרתם האמתית של מבקשי התקונים.

המחשבה הטובה הופרה עוד בטרם התגלמה במעשה כל שהוא.  מרוגז, חרפה ועלבון לא נקה אמנם גם איזראילסון, אך טובולסקי סבל ביחוד.  מלבד מה שנבאש בעיני רוב האדוקים, הנה היה לו יסוד נכון לחשוד, כי דלטוריה מגונה אחת כנגדו בעצם העת ההיא היתה תולדה ישרה מהתמרמרותם של מלמדי "תלמוד-התורה" אליו...

המקרה הזה הגדיל את אי-אצונו ובסתר-נפשו עמוק רחשו רגשות התמרמרות אל איזראילסון.  רגש-התודה על החסדים הראשונים אמנם לא נמחה עוד כליל מלבו, אך הַפִּטּוּר מן הלקח בערב הזה לא היה מסוגל כלל לחזק את הרגש, ההולך ואָפֵס...

 

ח.

איזראילסון סר אל בתים אחדים, אך גם באחד מהם לא שהה הרבה.  בדרך שובו עבר על יד בית חותנו וֶלטמן.  השעה היתה קדומה ובביתו לא היתה צפויה לו כל עבודה נחוצה; בכל זאת היה במשך זמן מה פוסח על שתי הסעִפִּים: היסור אל בית חותנו אם אין?

היחס בינו ובין הבית הזה היה קר ומרוחק עוד מאז, אך בשנים האחרונות גדלו הקרירות וההתרחקות עוד יותר.  חותנו היה "בעל-בית" הגון ומכֻבד במלוא-מובנן של המלים האלה: יודע תורה במדה ידועה ובלתי רחוק מהויות העולם, ירא אלהים ובלתי מקנא קנאת ה' צבאות.  משאו-ומתנו באמונה עשוהו רצוי לסוחרים ואפיו הנוח והשוקט – לאהוּב ומכֻבד בעיני הבריות.  אך כל המדות הטובות האלו יחד עם שביעת-הרצון בעצמו והבטּחה המסתלקת מכל חקירות וספקות עשו רֹשם בלתי-נעים מאד על איזראילסון.  היו עתים והאחרון עוד חשב לאפשרי ויתאמץ –להשפיע על חותנו בהוכחות, אך עד מהרה נוכח בטעותו, ומאז נוצר ביניהם יחס מיוחד: הוא הביט על חותנו במין רגש חמלה ומנוד ראש כעל אדם קטן-נפש ומוגבל מאד בהשקפותיו; חותנו מצדו הביט עליו במין קלסה אירונית כעל צעיר נלהב, השוגה בחלומות-ודמיונות...  ושניהם הורגלו ברבות הימים ביחס הזה ולא הרגישו עוד כל צורך לשנותו; אולם הוא שֻׁנה מאליו, אף לא לטובה כלל!

בני וֶלטמן הגדולים, אשר עמדו כבר בגמר חנוכם כאשר בא איזראילסון בתור חתן אל בית אביהם, קבלו חנוך בֵּיתי פשוט וילמדו רק במדה הנצרכה למסחר, אחר נשאו נשים ויהיו לסוחרים הגונים בערים שונות.  לא כן היה משפט הבן הצעיר שלמה, אשר היה עוד נער קטן אז, כאשר היתה אחותו לאשה ליצחק איזראילסון: הודות להתערבותו של האחרון שֻׁנה אפן חנוכו של שלמה שנוי יסודי ועיקרי.  בשנת שלש עשרה לימי חייו הוכנס אל הגימנַסיון, ובהיות כשרונותיו למעלה מבינוניים, היה מסוגל להגיע למטרה נכבדה, לולא בלעוהו התרפותו, בטחת אָפיו, תשוקתו לשעשועים והתפתחותו קודם זמנה...  אלה גרמו לו להשָּׁאר שנתים במחלקה הרביעית ושנתים במחלקה הששית, ואחר, כאשר כלה את הגימנסיון, רק דַּבֵּר דִּבֵּר על דבר השתלמות ומדרגת השכלה גבוהה, אך כל מעשה לא עשה.  ההגבלות המיוחדות, אשר יצאו למועד ההוא, היו לו תוֹאנה טובה, התנצלות לפני עצמו ואחרים...

כאשר עוררתו דחיפה חיצונית ידועה לדאוג לאחריתו, לא יכול בכל זאת להתגבר על התרפותו ובטחתו הטבעיות, ויבחר במטרה הכי-קרובה והכי-קלה וַיִּכָּתב כעוזר על יד רופא שנים.  הדבר הזה, כמובן, לא הגביל את חופשתו, והוא הוסיף לבלות ימיו בתענוגים ושעשועים שונים, אשר הכי-נכבד בהם היה ה"מין היפה".  התמכרותו לשעשועים היתה גדולה באמת, הודות לחיצוניותו המלבבת, שכלו המחודד, אפיו העליז והצוהל ויר סגולותיו, שמקצתן היו טבעיות ומקצתן – רכושות באמצעות השמוש התדיר...

השנוי בחנוך שלמה גרר אחריו שנוי כזה גם בחנוך אחותו הצעירה מרים, כי תחת אשר נחמה בשעתה קבלה חנוך דל ומוגבל מאד, הוכנסה מרים אל הגימנַסיון-לנשים; אך, בהיות כשרונותיה נופלים הרבה מכשרונותיו של אחיה, וחסרונותיו: התרפות, בטחה וחמדת תענוגים – דבקו גם בה, – עברה בעמל רב רק עד להמחלקה הששית, ובסוף השנה השנית לשבתה במחלקה הזאת, בראותה מראש, כי לא תעמוד גם בפעם במסה, לא חכתה עד המועד ותחדל מבקר בבית-הספר באמצע שנת הלמודים, ובשבע עשר שנה לימי חייה היתה לעלמה.

ביופי לא הצטַינה: קומתה היתה שפָלה, בשרה דק, צבע עור פניה כהה, עיניה אמוצות וקצה חטמה מורם מעט למעלה; אך הכשרון להשתמש באמצעי הקּוֹסְמֶטִיקָה כהגן מצד אחד, ומצד אחר תנועות מהירות וקלות, גזרה דקה, ידים ענוגות, שחוק-חן קוסם ומשובה משעשעת מיוחדה במבט העינים – כל אלה שחוברו יחד עם חדוד-שכל שטחי והסתגלות שלמה לנמוסי החברה עשו רושם נעים, לפעמים גם מעט יותר מנעים...

שלמה ומרים לא די שנטו בעצמם מאורח-החיים הקודם בבית אביהם, אך נתנו טעם חדש גם לבית כלו, אשר היה מעין ועד לצעירים וצעירות, ורוב העֲרָבים עברו פה בשאון עליצות וצהלה.  צפורה סבלה את הנמוסים החדשים מרוך-לב ואהבה נפרזה לבניה, גם אברהם לא כִּהה בהם, כי מצד אחד לא הרבה לשבת בביתו, בהיותו רגיל משכבר הימים להתהלך אנה ואנה, ומצד אחר כאיש מעשי ובן-כרך מנוסה לא נתן ערך מיוחד לכל החדשות האלה...  בכלל אמנם התחרט, כי שמע לעצת חתנו בחנוך בנו הצעיר, אחרי ראותו, כי אופן החנוך הזה החטיא את המטרה הרצויה; אך האיש המעשי הבין היטב, כי החרטה הזאת לאחר זמנה היא ועתה אין לשנות עוד את המעשה העשוי.  הוא התנחם בזאת, כי שלמה יִתְמַתֵּן סוף סוף ונשא לו אשה עם נדה הגון.  – הנה זה הצד הטוב האחד בכל הרעה הזאת, כי שלמה נושא חן, לפחות, בעיני בנות-חוה ועל נקלה "יגור בחרמו" כלה עשירה! – או יהיה לרופא-שנים מפורסם וראה חיים טובים...

אולם אם אהבת-האב סופקה בחשבון כזה, הנה איזראילסון מצדו לא היה מסוגל להסתפק בתנחומים כאלה.  להתערב בשטת חנוכו של גיסו הצעיר המריצתו אידֵיאה ידועה, אשר האמין להשיגה בדרך כזו; אך תקותו נכזבה ותוצאות התערבותו היו ההפך המוחלט ממשאת-נפשו.  הכרת אשמת עצמו במדה ידועה הועילה להגדיל בנפש איזראילסון את אי-הרצון נגד שלמה ולטמן, ואי-הרצון הגלוי הזה, אשר חולל רגש דומה לו גם מהצד השני, הלך וגדל משנה לשנה.  מרים, כמובן, היתה בעצה אחת עם אחיה, וביחסם אל גיסם, הסתַּמנה התרוצצות חזקה: הם התיחסו אליו בלעג – פעם מסוּתר ופעם גלוי – כאל קנאי אדוק, והוא אליהם – כאל הוללים ריקים...  בעיניו היה רע מאד גם המעשה, כי בניו נמצאים לעתים בחברת דודם ודודתם ומקבלים מהאחרונים השפעה מסוכנה מאד.  בסתר נפשו היה נכון למנוע את בניו לגמרי מן החברה הרעה הזאת; אך בפועל לא מצא את הדבר הזה לאפשר, כי ירא להמרות את רוח נחמה, אשר אהבת-אחותה כסתה על פשעי אחיה ואחותה מצד אחד, ומצד אחר קצרה בינתה גם מהשיג את מהות הדבר בעצם...

בכל אפן הקשר בינו ובין בית חותנו היה רפוי מאד ומאוּנס, גם בקוריו היו בלתי נפרצים, רק במדת ההכרה מפני הנמוס...  הפעם החליט סוף סוף לסור רק מפני הטעם הזה, כי לא היה שם ימים רבים.

אברהם עצמו לא היה בבית, אך לעומת זאת היו שם הצעירים ואחוזת מכריהם אתם.  איזראילסון שמע בהיותו עוד במסדרון קול ענות שיחה עליזה וינָּחם כבר על סורו; אך המועד לשוב עבר ובאונס נכנס אל חדר-האֹכל.  מלבד בני הבית, ישבו שם אורחים אחדים: רוזה ליפשיץ, מיכאל ספירשטין, מַתִּילדה רוזנברג ובן-דודה של האחרונה גריגורי מאיסֵיאיביטש מרקוס...

אחרי ברכת השלום בין הבא והמסובים ואחרי פרַזות אחדות בלתי-חשובות בין החתן וחותנתו, שררה הדומיה, המצויה באותם המקרים, שבם מפסיקה הופעת הפנים החדשות את השיחה הקודמת וחומר לשיחה חדשה אינו נמצא, מפני שאין כל ענין-משותף לאורח החדש והקודמים...  דומית-המבוכה הזאת היתה קשה לכל המסובים, אך יותר מכֹּל – לאיזראילסון, אשר הרגיש את עצמו כמסַבּב הדומיה, ועל כן ראה חובה לעצמו להפסיקה, ויפן אל כל המסובים בכלל, מבלי כונן דבריו אל איש מהם בפרט:

– אם אינני טועה, הפסקתי בבואי איזה וִכוח חם ביניכם, אדוני.  שובו נא אפוא לענינעם, כי למה ישאר הוכוח בלתי-נשלם.

– ואיזה וכוח בכלל נשלם? – מִהר ספירשטין לתמוך את השיחה – הן זהו עצם-מהותם של הוכוחים –, מה שאין להם סוף...

– סוף לוכוח אפשרי רק אז, אם המתוַכְּחים יבואו לידי דעה אחת; אך הדבר הזה קשה הוא ביותר, אולי גם אי אפשרי בהחלט...

– ובכל זאת רבים הם, אשר אינם רוצים להכיר את אי-אפשרותו של הדבר הזה, – העיר שלמה ולטמן בשחוק אירוניה, – והם שואפים תמיד להטיל את דעתם הפרטית כחובה על אחרים.

איזראילסון הרגיש בעקיצה הזאת, המכֻוָּנה כנגדו, אך הוא כבר הסכין לשמוע דברים כאלה מצד גיסו וגיסתו, ויען בקרת-רוח גמורה:

– שאיפה כזאת טבעית ומחויבה היא, אם ההכרה הפנימית היא אמתית ובלתי-מזויפה.  בכל אופן, אם הוכוחים אינם מועילים לשנות את הדעה המתנגדת, לפחות הם מבררים יותר את הדעה העצמית, כי תשוקת הנצחון מעוררת עבודת-מוח מדויקה יותר, והתגלמות הרעיון בדברים מסַמֶּנת בברירות יתרה את הצדדים השונים שבאותו הרעיון עצמו...

– במקצת נכון הדבר הזה, – השיב ספירשטין בשחוק-קל, – אך תשוקת הנצחון מעוררת על הרב טענות סופיסטיות, והסופיזמים האלה מחוללים בפעולתם-החוזרת מושגים מוטעים...  באפן כזה נבראים, על דעתי, כל המשפטים-הקדומים, וזה סוד קיומן של רוב הדעות הנפתלות, למרות כל אי-הגיוניותן הנראית...

– נניח, כי כדבריך כן הוא, אך מה, אפוא, יש לעשות, לפי דעתך, כדי להמָּנע מתקלה כזאת?

– לבקש רק את האמת, מבלי שים לב כלל לזאת, התהיינה המסקנות מתאימות לדעותיו הקודמות של המבקש, אם לא...

על שפתי איזראילסון נראה שחוק-קל. 

– טוב, נשוה בנפשנו, כי עשינו כעצתך פעם אחת: היש לנו רשות לקבל את המסקנות האלה כהנחות קבועות?

– כמובן, כן.

– ומה, אפוא, נעשה בפעם השנית? הפעם הלא תהיינה ההנחות האלה קבועות בנפשנו כאמִתּיות, וכאשר ימאן מתנגדנו להכיר אמתיותן, אז תתעוררנה בנו, כמובן, תאות-נצחון ותשוקה להוכיח צדקת השקפותינו, אם גם מסתכנים אנחנו להמָּשך על ידי זאת אחרי סופיזמים...

הפעם חלף שחוק-קל על שפתי ספירשטין.  הוא אהב את נפתולי השכל האלה, עת אחד המתוכחים שם מוקש בסתר, למען תפוס את מתנגדו בדברי עצמו.

– למען המלט מתקלה כזאת, – ענה במנוחה, – טוב לבקר בפעם בפעם מחדש את הדעות המקובלות בהגיון בלתי-משוחד ובלי כל נטיה קדומה...  באחת, כל איש צריך להיות נכון תמיד לחזור מדעתו, כמעט ימצא בה סלף הגיוני.

– נקל לדבר! לו עוד היה לכל הדעות רק ערך רעיונות מפשטים, כי עתה אולי אפשר היה הדבר – אך מה יש לעשות בשמושן המעשי של הדעות? אם כל דעה תהיה קבועה רק לשעתה, איך יהיה אפשר לכונן על פיה איזו מעשה ופעולה?...  ואם ינסה איש לשנות כפעם בפעם את מעשיו כפי השתנו דעותיו, הלא ידמה לַגַּנן המלומד של קרילוב, אשר היה נוטע ועוקר, עוקר ונוטע עד שחלף כל הקיץ...

– החשש הזה אמנם הגיוני הוא; אך באמרי, כי כל איש צריך להיות נכון לחזור מדעתו, כמעט ימצאנה מסולפה, אין מוכח עוד מזאת, כי באמת יהיה צרך לחזור כפעם בפעם מן הדעה הקודמת...  צורך כזה יהיה תמיד בפועל רק במקרה יוצא מן הכלל, כמו שאפשרית טעות בחשבון, ובכל זאת אין אפשרותה של הטעות מונעת אותנו מלסמוך על חשבוננו העשוי, רק ממריצה אותנו, מזהירות מובנה, לבקר את החשבון עוד פעם אחת יתירה...

עוד לשמע הפרזות הראשונות הסתירה מַתִּילדה רוזנברג בכף ידה את פּהוקה, אחרי רגע קמה בלאט ותתחמק בצעדיה הקלים אל אולם-האורחים.  מרים נלותה אל אורחתה וביניהן החלה שיחת-לחש, אשר לא נשמעו ממנה דברים נפרדים לאוזן זר, אך משחוק-הקלסה, אשר היה מרחף על שפתי המדברות, לא קשה היה להבין בקֵרוב את תוכן הדברים...  אחרי רגעים מעטים עבר גם מרקוס לאטו אל האולם.  הוא היה צעיר כבן ארבע ועשרים שנה, שפל-קומה, דק בשר וקצר-ראי, בעל פנים נובלים, חִוְרים וקמוטים, ושִׁנים שחורות ורקובות – באחת, בעל קלסתר-פנים מכֻוָ מאד להרגלו, אשר היה רגיל לבַדח את החברה בהעויות זרות וחִקוים משונים ומגוחכים בקול ופרצוף...  גם הפעם, כמעט נלוה אל העלמות, החל להראות את כשרונותיו, בחקותו את חזות הרצינות שעל פני המסֻבים בחדר השני.  מַתִּילדה ומרים אמנם התראו כמתרעמות על זאת ותדרושנה מאתו לחדל, אך שחקן וקריצות-עיניהן המסכימים השמיעו את ההפך, והאִשוּר הזה המריץ את מרקוס להוסיף...

– ומה סולומן אברהמוביטש! – קדמה מתִּילדה רוזנברג את פני סולומון ולטמן, אשר אחרי עשרת רגעים לשבת דומם ומשומם על מקומו, בהוָּכחו, כי המתוכחים עסוקים בשיחתם ואינם מפנים לבם אליו, קם גם הוא ויתחמק חרש מחדר-האֹכל – מה, הכבר שפעה נפשך מן המשפטים הנאצלים, כי באת להשתתף בפטפוטנו הריק?

– וה"כפרית" שלנו – העירה מרים, - מטה אוזן להקשיב את ה"אמרים המחוכמים", אשר גיסי איננו מקמץ בהם...

– הם נגעו כבר בשאלת הדת – השיב סולומן, – זאת היא "טֵימָתו" האהובה של גיסי; עתה לא תפסק עוד השיחה קל מהרה...  אַח, גרישה! – פנה פתאם ויאַיֵם באצבע לעברו של מרקוס, אשר עשר ברגע הזה העויה מגוחכה מאד – עד מתי עוד לא תעזוב את "תעלוליך"?...

אך גם על לבו של גרישה לא עלה לעזוב את "תעלוליו", אשר היו באים רגע רגע כאילוסטרַציה חיה למהתלות והחדודים השונים, אשר לא פסקו בחבורה הזאת על חשבון החבורה השניה שם בחדר-האֹכל...

 

ט. 

החבורה האחרונה התעַנינה כל כך בשיחה, עד כי איש מהם לא התבונן להתרחקות המסובים האחרים.  מראש החלו גם ספירשטין וגם איזראילסון את השיחה, רק למען הפסיק את דומית-המבוכה הכבדה.  האחרון חשב לבלות באפן כזה כחצי שעה עד היות לו היכלת להתרחק, מבלי הרָאות כבורח; את תשוקת הפרָפוגַנדָה, אשר עוררתו בכל עת תמיד מבלי משים להשמיע את דעותיו, כמעט מצא לו אזנים קשובות, סחָפתו גם הפעם, עוד יותר – כי ספירשטין מצדו התאמץ לעורר את איש-שיחו.  ספירשטין נפגש לא אחת ושתים עם איזראילסון בבית-הבַּנק של מרקוס, בעתים שונות הגיעו לאזניו שמועות שונות וסותרות זו את זו על דבר האחרון; אך באחת היו כל השמועות האלה מתאימות, כי איזראילסון הוא אחד המאמינים האדוקים ובאותה שעה גם איש נאור, אשר קרא והגה הרבה, על כן גם השקפותיו ושאיפותיו שונות הרבה מהשקפותיהם של המאמינים המצוים...

כאשר נסבה השיחה, מענין לענין, על החנוך הדתי ואיזראילסון השמיע את דעתו, כי בנקודה הזאת צודקים האבות המאמינים, המקפידים בדעותיו הפנימיות של המורה, העיר על זאת ספירשטין בשחוק-קל:

– אינני מחליט, כי כל האבות האלה, אך רובם היותר גדול מקפיד בזאת מקנאת-דת וחוסר-סבלנות פשוטים, והאות, כי הקפדה כזאת נראה גם ביחסם אל פקידי-מסחרם ושאר האנשים, התלוים בדעתם...  את החנוך הדתי, במובנו האמתי, אינם מכירים כלל, או אינם רואים בו כל צורך.

– העובדה האחרונה, לפחות, נכונה מאד – ענה איזראילסון – ומה מעציב המחזה הזה! אינני יכל להאשים את רוב המאמינים, הבלתי-חושבים ובלתי-מסוגלים לחשוב בכלל; אבל גם המעטים, החושבים מחשבות ומפלסים דרכם בהגיון, אם הם עוצמים עיניהם מֵראות את הרעה הצפויה לנו.  הנה גם הבטחון הכי חזק ומוצק מתמוטט בהכרח למראה מציאותה של עובדה גלויה כזאת אשר נוכח פניו, כי בשעה שאין כמעט אחד שב אל הדת, באותה שעה רבים עוזבים אותה יום יום.  בנים חפשים לאבות מאמינים הננו רואים על כל צעד, ומקרה אחד להפך איננו זוכים לראות: העוד נצרכה חכמה רבה להבין, מה יהיה סוף הדבר? הזקנים הולכים למות, ואם בניהם לא ילכו בדרכיהם, הלא מוכרח הדבר, כי יצער מדור לדור מספר המאמינים עד הגיעו לאפס...  ומה מאמינינו עושים כדי לעצור בעד התפשטות הרעה והתרחבותה? הם אינם נוקפים באצבע, קופאים בבטחתם האוילית והפלילית ואינם משיבים אל לבם, כי, אם הם עצמם נשארו נאמנים לדת ולמסרות-רבות, הנה כל זה הוא, מפני שגדלו בדור מלא אמונה ושמירת-דת, דרכם בנוער היתה ישרה וסלולה ותנאי-החיים עצמם חסמום מנטות ימין ושמאל – אולם היש גם אחד מהתנאים האלה בדור הזה?...  תנאי-חיים כאלה אולי קַיָמים עוד בערי-המצער, ושם אולי יש עוד יסוד-מה לבִטְחת האבות; אך בַּכּרכים נכון הדבר כנכון היום, כי אם לא ידאגו האבות המאמינים לקנות תחבולות בעוד מועד נגד הרעה המתפשטת, אז רק לשוא יתאוננו אחרי כן, כי בניהם רחוק מהם!...

איזראילסון כלה את דבריו וספירשטין עוד החריש רגע קטן, כמו נמלך בנפשו: הישיב אם אין?...  מין ענות יאוש, אשר נשמע לו בדברי איש-שיחו, זִעֲזֵעַ בקרב נפשו עמק רגש כעין חמלה; אך רגש אחר, קשה יותר, גבר עליו וימריצהו להשיב.

– כי שתי העובדות: התפשטות הכפירה והתרפות המאמינים, ישנן במציאות, בזאת אין כל ספק – החל לדבר במתינות, ומבלי תת לעצמו חשבון על הרגש המוזר הזה, מצא ענג מיוחד באכזריות המשפטים הקשים, שהוא מתעתד להשמיע: – מדבריך, אדוני איזראילסון, הנני דן, כי אתה תולה את אשמת הראשונה בשניה, והדבר הזה לא כן הוא.  על דעתי, לא הסבה החיצונית הזאת, התרפות המאמינים, גורמת לירידת הדת, כי אם סבה אחרת, פנימית ויסודית.  למרות כל הפלפולים החריפים והפשרות המאוּנסות אי-אפשר הוא בהחלט להתאים את מסקנות המדע אל מסרות האמונה: הראשונות מבטלות בהכרח את האחרונות; ואולם מסקנות המדע, הנשענות על מופתים מוחשים ונסיונות נראים, אינן מתבטלות בנקל מפני מסרות האמונה, אשר יסודתן, להפך, רק בהלך-נפש ודמיון.  האחרונות נדחות, כמובן, מפני הראשונות...  החקירה החפשית גם היא השתרשה יותר מדאי באָפיֵנו ונטיותינו, והתאמצות האמונה להגבילה מביאה בהכרח לידי התנגשות חזקה.  מן ההתנגשות הזאת יוצאת האמונה עוד הפעם מחובלה חבל נמרץ, כמשפט כל יסוד רפה בהתנגשו עם החזק ממנו.

– אבל מדוע נראה ההתנגשות הזאת כמעט רק בעמנו? הנה אחד ממשכילינו כמעט עבר פרק אחד בתורת הנתוח, כמעט קנה ידיעה שטחית בשטת ההתפתחות של דַּרוין, עִיֵן במקרה באחת האֶנציקלופֶדיות או קרא ספר-מדעי פָפוֹלרי – ומוחו כבר איננו סובל כל מסרה דתית, בשעה שפרופיסורים מומחים וחוקרים מפורסמים מבני העמים, אשר הקדישו כל ימי חייהם איש איש למקצוע המדעי, אשר בחר לו, – אלה נשארים בכל זאת נאמנים לדתם, לא רק העיונית, אך גם המעשית!...

על שפתי ספירשטין נראה שחוק קל.  הטענה הזאת נשנה תמיד בפי מאמינים וגם בלתי-מאמינים, כֻּלם חושבים אותה לדעה מסכמה ועל כן אין איש נוטל על עצמו את הטורח לבקרה בעקרה, הכֵנה היא אם אין?

– גם ישות העובדה הזאת כשהיא לעצמה – ענה, – מוטלת בספק גדול, או – מה שיותר נכון – אין כל ספק, כי רק במקצת היא הוָֹה...  קודם כל ראוי לדעת, כי לא רק פרופיסורים וחוקרים מומחים מבני-העמים, אך גם רבים מ"בני-התמותה" הפשוטים כופרים גמורים הם, אם גם רבים בהם כאלה, אשר מצבם החברותי מכריחם להתחפש ולהסתיר את הכרתם-הפנימית...  אמנם גם אל התנאי האחרון הזה ראוי לשים לב, כי מסוגל הוא להטעות את המסתכל השטחי; אך מלבד זאת יש עוד סבה אחרת, נכבדה ועמוקה יותר, המחַיבת את הפריצות הדתית אצלנו במדה מרובה יותר, מאשר אצל האחרים: אצל כל העמים האחרים נפרצה מאד האינדיפֶרֶנטיות הדתית ויש גם מלומדים רבים, אשר לא נסו מעודם לחקור על דבר הדת; לא כן משפט עמנו, אשר הדת נוטלת חלק גדול בחייו, ולפני כל אחד מאתנו נתון ה"אוּלטימַטוּם החרוץ" שלה: הֲלי אתה אם לצרי?...

-ובני דורנו, היכולים ורשאים להכיר רק אבטוריטֶט אחד, את המדע, אינם מוצאים, כמובן, כל אפשרות להיות בעד האמונה, והם מכרחים להיות כנגדה?!...  מזאת מוכח ברור, כי על האמונה נגזר כליון חרוץ, והמדע נועד להיות "תַּלְיָנָהּ"!

– אם זכרוני איננו מטעני, החלטת, אתה אדוני איזראילסון בעצמך, זה מעט, כי כל דבר ההולך ונצער סופו להיות לאפס...

כן, אם לא יעצרו בעד הפרוֹצֶס הזה בעוד מועד! זה הוא ההבדל האחד, שבין משפטך ומשפטי.  אך יסוד ההבדל הזה מונח בהשקפותינו השונות על עצם הדת במהותה: היש בה כח-קיום אם אין?...  על זאת לא נדון, אך יגיד נא לי, אדוני ספירשטין, האיננו מודה גם הוא, כי ממאה מפירי דת יש לכל היותר אחד, העושה את אשר הוא עושה על פי הכרתו הפנימית?...  הרוב היותר גדול עושה את כל אלה רק מפני איזה כבוד מדומה, שרירות לב ובערות גמורה.

– את מציאות העובדה הזאת אין להכחיש; אך היא מחַזקת עוד יותר את דעתי, כי הרגש הדתי הולך ואָפס.  אם מלבד ההכרה הפנימית, גם המודה החיצונית נגד הדת, מה, אפוא, יעשו המאמינים במצב כזה?

– רק אחת: לכונן את המודה במגמה אחרת!

– ובמה אפוא? איה האמצעים לזאת?

– יש ויש...  הכבוד המדומה בהפרת הדת והחרפה המדומה בשמירתה, שני אלה אפשרים לבעלי דעה, רק בהיות המצות המעשיות משוללות רעיון פנימי.  המכיר את ערך השבת וחשיבותה המוסרית, לא יחשוב בכל אופן את חילולה לכבוד, והיודע את ערך התפלה ורוממותה, לא יבוש להתפלל מנחה או ערבית גם בשבתו בתוך חברת רעים...  מנהג יחידים באלה, העומדים על מדרגת התפתחות יותר גבוהה, מסוגל להשפיע הרבה על הרוב ההמוני, הבלתי חוקר, רק מחַקה כקוף את מעשי אנשי-מופתו, וההשפעה הזאת תגדל במדה שיגדלו ערך היחיד וחשיבותו בחברה...  מופתים מעשיים כאלה טובים ומועילים מהמון דרשות עיוניות, והדבר הזה לבדו כבר שוֶה כזאת, שנשתדל לברוא טפוס של מאמינים-נאורים כזה!

– להשתדל! אבל התעשה ההשתדלות הזאת פרי?...  מדבריך הנני דן, כי הנך שואף לקבוע בלב הדור החדש לא רק את יסודי האמונה ועיקריה, אך גם את מנהגי-הדת החיצונים לכל פרטיהם.  אמנם גם באופן הראשון הצלחת השאיפה הזאת מוטלת בספק מאד; בכל זאת אולי אפשר היה ליצור טפוס מיוחד של מאמינים נאורים, אשר היו עוזבים את ההבלים המחלטים שבמנהגי-הדת ונשארים נאמנים לעיקרי האמונה היסודיים והצרופים.  לפי מושגי אורתודוכּסיתנו הנוכחית היו המאמינים החדשים האלה מתקנים מסוכנים, כמובן, אך לדת היתה מהם תקוה: אם לא להבָּנות, לפחות– להמָּלט מחורבן גמור; אולם אתה, אדוני איזראילסון, אינך מסתפק, כנראה, במועט כזה, ותביעתך הנפרזה עושה את כל השאיפה לנמנעת בהחלט...  גם הגיון הילדים איננו אֵלַסטי ומקבל-השפעה באותה מדה, שרבים טועים לחשוב; להפך, ההגיון הבריא הזה, הבלתי משוחד והחפשי ממשפטים-קדומים ופניות זרות, מוציא כפעם בפעם משפטים ישרים, אשר גם הגדולים אינם צריכים לבוש בכמו אלה...  אולם נניח, כי באמצעות סופיזמים נבחרים והיקשים מכֻוָּנים למטרתם יצליח המורה להעלים מחניכיו את הסתירות השונות ולשַׁפֵּר בעיניהם את ההבלים השונים – באחת, ישכיל לעשות הכל "כשר וישר"; בכל זאת, אם גם לא נביא בחשבון את ההשפעה הרעה של הֲטָיַת-משפט זדונית כזו על התפתחותם הכללית של הילדים – המטרה הנכספה לא תוּשג וההשפעה המלאכותית לא תתקַים ימים רבים.  כמעט יגדל הילד וכחות נפשו יתפתחו באותה מדה שיוכל לשקול בשכלו את ההנחות, המסורות לו מפי מורהו כמוסכמות וּוַדאיות, אז יראה, כי רבים הם הדברים, אשר הטילו עליו חובה לעשותם ובאמת הבלים גמורים הם: בהכרח יחל העלם להבר, לזרות הלאה ולבטל פרטים רבים, אשר נקדשו בעיניו קודם לכן, וכאשר יָחֵל הפרוצס של בטול, אין מי יערבֵנו, עד מה יגיע...  עובדות כאלה, הנני מדמה, מעשי יום יום הן ואין כל צורך לחפש דוגמאות ממין זה!

איזראילסון החריש רגעים מעטים ויהי כפוסח על שתי הסעפים: הישיב אם אין? הוא כמעט התחרט, כי החל לדון על שאלות נכבדות כאלה עם איש זר לו בכלל ורחוק מדעותיו בפרט; אך...  אחרי אשר החל, עליו לגמור!

– בנקודה הזאת אמנם הרגשת את האמת – ענה.  – מודה אני, כי הפשרה הדתית, המכונה בשם "אמונה צרופה", אינה מלבבתני כלל.  תקון-הדת, גם במובנו העיוני, איננו רצוי בעיני מטעמים שונים.  מלבד תוצאותיו הרעות במעשה, שסופו להביא לידי מחלוקת ופרוד-כתות, בשעה שמצבנו החמרי זקוק לרבוי אחדות ושלום – הנה עצם מהותו מצד אחד מסוכן, ומצד אחר חסר-תועלת.  סכנת התקונים היא זו, שאי אפשר בשום אפן להציב גבול: עד כה מותר, הלאה מזה אסור לתקן; פה הכל תלוי באָפיו ותבונתו של האיש הפרטי, וסופם של התקונים, המתחילים בפרטים קלים, לבלע את העקר...  זאת היא סכנתם הוַּדאית של התקונים הדתיים ותועלתם פחותה, כמעט שהיא דומה לאפס.  החברה ההמונית איננה מסוגלה כלל לתפוס הנחות מפשטות, היא שופטת רק על פי המעשים המוחשיים, ואם אלה לא יסתַּמנו בפועל, במה אפוא, תבחין החברה בין המאמינים המתוקנים ובין החפשים הגמורים?...

הדובר שאף רוח ואחרי הפסקה קצרה הוסיף:

– הנוגע אפוא לחששך, אדוני ספירשטין, פן יראה העלם בהתפתחו, כי שקר הנחילהו מורהו-הדתי – אמנם טענה רגילה ומקובלה היא, אך עקב זאת אין גם איש מתבונן לאי-יסודיותה...  יאמרו מה שיאמרו ואני אינני מבין כלל, על יסוד מה הוּשתתה הדעה המוטעת הזאת, כי החקירה החפשית איננה סובלת כל הגבלה? אם סוף סוף גם החקירה החפשית מגיעה עד נקודה ידועה, ששם היא פוסקת ואנוסה להודות, כי שכל האדם, למרות כל גאוניותו, מוגבל בחושים ידועים, ובמקום שהחושים חדלים מלתפוס, שם חדל גם השכל מלהשיג ולשפוט – מדוע, אפוא, אין המורה רשאי לטעת בלב חניכיו מנֹּער את ההכרה, כי יש חכמה נשגבה מבינת האדם, והחכמה הזאת היא האלהות, אשר נגלתה רק ליחידי סגולה, למחוקקי הדת, הנעלים בכח-נפשם על "בני התמותה" הפשוטים?!...  מנקודת-ראוּת כזו יחדלו חוקים רבים, הנראים לנו כבלתי-מוּבנים ועל כן גם כתפלים, מהיות "הבלים" פשוטים, ומה גם – כי רובם של אלה הם מנהגים חיצונים, דברים פורמַליים נצרכים מטעמים שונים...  אמנם כן, המנהגים החיצונים והפורמליות בכלל היו מאז מעולם מטרה לחצי כל מהַתל ומתלוצץ; בכל זאת בטוח אני, כי לו הוסרו כל אלה, היה חסרונם מורגש מאד, ולא עוד אלא לוּ היו המהתלים והמתלוצצים האלה עצמם למחוקקים, כי עתה קבעו גם הם בהכרח את כל המנהגים האלה, שהם מתקלסים בהם...

הופעת בעל-הבית, אברהם ולטמן, היתה דבר בעתו מאד, כי הפסיקה את השיחה בעצם הרגע, אשר התעַתדה להיות לוכוח-דתי חם.  מרים, מתילדה, סולומן וגרישה שבו שנית אל חדר-האֹכל והשיחה נהיתה כללית.  היא היתה אמנם מְעַטַת-תֹּכן ופוסחת מענין לענין, כמעט בלי כל השתלשלות הגיונית; אך תחת זאת היתה עליזה, זורמת והעקר – מושגה לכל המסֻבים, אף גם לצפורה, אשר עד כה כמעט שלא נכרה ישותה בחדר.  איזראילסון וספירשטין השתתפו גם הם בשיחה הכללית, אך השתתפותם היתה מעטה, רק בפרזות קצרות וקטועות.  נִכר היה בהם, כי רשמי הוכוח הקודם לא נמחו עוד מנפשותיהם, ובתוך המון הדברים העולה באזניהם, עוד מוחותיהם עובדים את העבודה הראשונה, אשר נפסקה על כרחם...

 

י. 

כאשר עזב איזראילסון את בית חותנו, נלותה גם רוזה ליפשיץ אליו; אך הם עברו את כל הדרך כמעט דומם.  בבואם כבר היו כל בני-הבית ישֵׁנים, גם רוזה הלכה לה מהרה אל חדר-המטות; אך איזראילסון לא הרגיש עוד כל נטיה לשנה.  הוא נכנס אל חדר-עבודתו וינסה להשתקע בקריאת אחד הספרים; אך הענין הנדון בספר לא עִנְינהו הפעם.  רק עיניו עברו באופן מכונתי משורה לשורה ומוחו עבד את עבודתו במגמה אחרת לגמרי.  בזכרונו התעוררו מבלי משים פרטים שונים מוִּכּוּחו עם ספירשטין ושכלו פלס עוד הפעם את ההוכחות השונות "בעד וכנגד".  בזכרו את ההוכחות, אשר חרצה נגד התקונים בדת, שאל פתאם את עצמו: למה בא בעקיפים כאלה ומדוע לא חוה ברור את דעתו, כי תקונים כאלה, מעשי ידי אדם פשוט, חלול קדש הם בעיניו?...  האמנם בוש להודות לפני איש-שיחו החפשי-בדעותיו, כי הוא עצמו מאמין בקדושת התורה, כי מן השמים היא?

הוא נסה להסיח את דעתו מהשאלה הבלתי-נכספה הזאת, כי התשובה עליה היתה בלתי-נעימה לאהבת-עצמו יותר מדאי; אך למרות חפצו הסתַּמנה לפניו יותר ויותר העובדה, כי בהתנגשו עם החפשים-בדעות, היא מתאמץ להסתיר ולהבליע הרבה מדעותיו-הפנימיות...

– רק התחפשות מגונה מבושה-מדומה היא, התכחשות עקב קטנות-נפש! – החל להאשים את עצמו, אך באותו רגע לחשה לו הכרה אחרת, כי לא בושת מדומה וקטנות-נפש מניעות אותו להתיַחס באופן כזה אל החפשים; ליחס הזה יש סבה אחרת, אם גם הוא עצמו איננו יכל לבררה...

– מה היא הסבה הזאת?...  מה היא?...

עוד השאלה הזאת מעסקת את מוחו, ומחשבותיו נטו מעט מעט במגמה אחרת, חדשה לגמרי...  ברעיונו חלפה המלה "סבלנות", והטֶּרמין הזה עורר במוחו שלשלת ארוכה של שאלות חדשות, שאלות "ארורות", אשר דעתו לא היתה נוחה מהן כלל, אך אי-הַנַּחַת הזאת לא יכלה לחסם את המחשבות המתפרצות...

הסבלנות!

בפגישותיו עם החפשים הוא מראה סבלנות גמורה.  השקפות הדור הנוכחי על חופש-הדעות נודעות לו למדי, גם הוא עצמו איננו יכול להכחיש את הודאי, כי הקנאות מדה מגונה היא ומפסידה מאד בתוצאותיה הרעות; אך למרות כל אלה הוא מרגיש עמוק בסתרי נפשו סתירה עצומה בין הסבלנות המוסכמה והאמונה השלמה, ואיננו רואה כל אפשרות, שתהיה התאמה אמתית בין שתי אלה...

הוא מכיר את יסודה ההגיוני של הסבלנות.  הבדלת הדעה מנושאה, עוד יותר – גם הבדלת הדעה האחת מהשנית...  כמושג מפשט הדבר מובן כל צרכו, אך בפועל נגלות סתירות שונות, סתירות בולטות, שאין כל יכולת ליַשְׁרָן!

– אם אנכי כאיש ישר חושב את הגנבה לעון, אינני יכול, אפוא, לבלי תעב את הגנב, אינני יכול לראות בקרת-רוח מעשה גנבה נעשה לעיני, אינני יכול ואינני רשאי להתאפק ולבלי הניא את האיש התלוי בדעתי מעשות  עון פלילי כזה – מה, אפוא, ההבדל בין הפרת אחד מחוקי המוסר או הפרת אחד מחוקי הדת, אם המוסר והדת עומדים אצלי במדרגה גבוהה אחת?!...  האיש הבלתי נזהר יותר מדאי בחוקי המוסר, מביט בקרת-רוח גם על חטא מוסרי של זולתו: ככה גם הסבלנות הדתית אפשרית היא רק כתולדתה הישרה של האינדיפֶרֶנטיות!

אמנם, בכל זאת עוד אפשר בקושי להבין את הסבלנות מצד החפשים אל המאמינים, כי הראשונים חושבים את האמונה רק לאולת, ודבר אולת הננו יכולים לסלח לרענו, וביחוד בשימנו אל לבנו את הסבות הקודמות, אשר גרמו להשתרשות האולת הזאת.  אז אנו יכולים להגיע בגודל-נפשנו לאותה מדרגה, שלא נהיה בזים גם בלבנו כלל לעושה האולת, אם נמצא בו מעלות אחרות לכבדו בגללן – הן הוא, כל זה אפשר להניח מהצד האחד; אולם האם אפשרית היא הנחה כזו מהצד האחר, מצד המאמינים ביחסם אל החפשים?!...  המאמינים השלמים חושבים ומחוייבים לחשוב כל נטיה מחוקי הדת כעון פלילי, עוד יותר – הם מחוייבים להשיב את רֵעם מעון כזה, בהיות לאל ידם.  החובה ל"הציל נפשות משחת", ל"העלות מתהום הכפירה" ו"לפקח עינים עורות" – החובה הזאת מוסכמת היא בכל הדתות; אף גם בפועל מלאה כל אחת מהדתות את החובה הקדושה והמוחלטה הזאת, עת היתה ידה תקיפה!...  אם הדת העברית התאמצה פחות מהאחרות ל"עשות נפשות" לה, הנה סבת החזון-הזה היא אָפיה הגזעי והמולדתי, כי היא מכֻוָּנה בעיקרה לעם אחד ומיוחד לכל דורותיו, אך לעומת זאת מגיעה התכנסותה בגזע ומולדת לאותה מדרגה, שאיננה מכירה כלל את הרצון בפרטי ובחירתו...  "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא", וגם הסתלקותו המוחלטת מן הדת איננה מפקיעה אותו מכל חובותיו, זכיותיו ומשפטיו הגזעיים!...  עוד גם זאת: הדת העברית לא עשתה אמנם בפועל הרבה, כי עשִׂיַת נפשות ב"חרב ואש" זרה לרוחה הכללי; אולם ברעיון מסתַּמנת שאיפה כזו ברור: היא עוברת כחוט השני בכל יעודי הנביאים, בכל דרשות חכמי התלמוד, והיא גם יסודה הראשי והעיקרי של אמונת הגאולה העתידה, המובעה במלים המעטות: "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים!..."

כן הוא, כל דת ודת בחרה לה אמצעים שונים, השגת מטרתה, אך השאיפה אחת היא לכולם.  רעיון הסבלנות התפשט בעולם רק אז, כאשר רפתה יד האמונה וכח שלטונה החמרי והמוסרי סר.  בראשונה המציאו את הדעה הזאת הכתות החלשות, אשר באין לאל ידן לשעבד אחרים לעצמן, בקשו, לפחות חופשה ממרות האחרים; רק באחרית הימים נתקבלה הסבלנות גם אצל הכתות התקיפות יותר: או כתואנה טובה לכחד את רפיונן, או כמסוה לכסות את אינדיפֶרֶנטיותן...

ולפניו עמדה עוד הפעם בבהירות שלמה המסקנה, אשר היה בא אליה בהכרח כפעם בפעם, מדי חקרו בשאלה הזאת – המסקנה, כי אם מצד החפשים עוד אפשרית הסבלנות פחות או יותר בפועל, הנה מצד המאמינים רק מלה ריקה היא, שקר גמור וכחש!

כחש ושקר – ולמה הוא מחזיק בשקר הזה?...  הן הוא מכיר היטב, כי לו גם היתה הסבלנות ישרה מצד ההגיון הקר, בכל זאת היו רגשותיו וחושיו מתנגדים לה...  הן הוא איננו משלה את נפשו ומרגיש בעצמו, כי נכון הוא להלָּחם נגד הכפירה בכל האמצעים האפשריים, ואם אין דעתו נוחה מאמצעים מכריחים, לו גם היו אפשריים, הלא זאת היא רק מפני ההכרה, כי כל אונס מוסרי מזיק ומפסיד הרבה יותר ממה שהוא מועיל – כן הוא, את כל אלה הוא מכיר בנפשו, מכיר עוד אחרת, כי למרות העובדה הוַּדאית, המתאמתת במעשי יום יום, שאין הדת והמוסר נוגעים זו בזה, למרות זאת הוא מרגיש אל החפשים כעין חשד בלתי-ברור, חשד אינסטינקטיבי בלי-הכרה, בשעה שאֶל המאמינים, להפך, יש בו גם אמונה נפרזה – ואחרי כל אלה עודנו מחזיק גם הוא בשקר הרגיל ואינו ערֵב את לבו להשמיע גלוי לכל את האמת הברורה!

– חונף מגונה, צביעות שפלה, התחפשות מחפירה!

ובזכרונו עברה שלשלת ארכה של מעשים ומנהגים שונים מחיי החברה הסובבת אותו וגם מחיי עצמו.  בַּכֹּל מבצבצות ובולטות המדות המגונות האלה, ההולכות וגוברות, הולכות ומתפשטות משנה לשנה.  החפשים החלו ואחריהם נגררו המאמינים.  קשרי מסחר, מוסרות משפחה ועוד תנאים רבים כאלה עושים את המדות האלו להכרחיות כמעט...

האידֵיאה הלאומית השפיעה גם היא על יחס הכתות הצוררות זו לזו.  החפשים היו גם בנקודה הזאת המתחילים, כי הם צעדו את הצעד הראשון, אשר עורר את המאמינים להתקרב מעט גם מצדם.  עתה ישנם כבר רבנים גאונים, מאמינים שלמים, שאי אפשר להטיל ספק בתום אמונתם, והם מכריזים בגלוי את הסבלנות, מתאחדים עם החפשים לעבודה משותפת ומשלימים בלי כל תנאי – האמנם גם פה כחש, שקר מפני צורך השעה?!...

הרעיון הזה גרר אחריו המון רעיונות אחרים. 

האידֵיאה הלאומית יקרה לו מראשית התעוררותה, והשאיפה לארץ הקדושה ממלאה את כל נפשו כאחד האידיאַלים הכי-מרוממים.  הוא איננו חפץ ואיננו יכול להכריע בין הדעות השונות על דבר יחס התנועה הזאת לגאולה העתידה, שהיא אחד מעיקרי הדת הכי נכבדים; בכל אופן רב מאד ערך התעוררות העם עצמו בתקופה כזו, אשר בסקירה הראשונה היא נראָה כמסוגלה לזאת פחות מכל התקופות הקודמות...

אמנם כן, רוב המאמינים אינם מבינים כלל, מה מסוכנה התקופה האחרונה לרוח היהדות; גם המעטים, המרגישים בסכנה ההוָה, מַשְׁלים את נפשם בדמיונות משוללי-יסוד.  הם מביאים עדות היסטוריות, כי דתנו כבר נוּסתה במסות גדולות ואיומות, – עמדה במוקדי האינקביזיציה והתעודדה בהריגות נושאי-הצלב ויתר רדיפות ימי-הבינים; אך כל הראיות האלה אינן מוכיחות כמעט מאומה.  בימי הבינים היתה מסירת-הנפש על הדת נפרצה בכלל, גם עצם מהותם של האמצעים המכריחים היה מחולל התנגדות ומרי טבעיים.  אז היתה הֲעָקה חיצונית, הגורמת לחלקים להתלכד יחדו פנימה, ועתה הסכנה צפויה משאיפה פנימית הורסת ומפרדת, הבאה כתולדה ישרה ומחויבה מהשפעת קולטורה זרה ותנאי-חיים זרים לרוח היהדות ומסרותיה העתיקות...

מכל התקלות האלה והסכנה הגדולה הזאת יש רק הצלה אחת יחידה: התרַכזות העם המפורד במקום אחד, ששם תהיה עצמיותו מתפתחת באפן טבעי, חפשיה מלחץ ההשפעות החיצוניות.  זה הוא המוצא היחידי הנכסף, ודעתו נוטה להאמין, כי "אצבע אלהים" היא, שהחפשים עצמם – שלא מדעת, כמובן – מכַונים את שאיפותיהם ופעולתם למטרה הזאת.  הפועלים האֶנרגיים האלה רק "כלי יוצר" עִורים הם ביד ההשגחה העליונה, אשר סבבה את כל המעשים לתכלית הזאת, כי היסוד ההורס והעוקר יהיה בעצמו הבונה והנוטה!...

בדמיונו הצטַירה תכנית הפעולה העתידה, בשעה שהשאיפות הדמיוניות תהיינה מעט-מעט למעשים מוחשים; אך בתוך המחשבות האופטימיות האלה הסתַּמן פתאם לפניו רעיון חדש:

הנה כשם שהמאמינים, הנספחים על הלאומיים החפשים, מקוים בסתר נפשם, כי השפעתם תחזק מעט מעט, עד כי כל הפעולה העתידה תתכונן לפי רוחם וטעמם, ועל יסוד התקוה הזאת הם מודיעים את סבלנותם, כדי להשיג את מטרתם באורח שלום – כשם שהמאמינים מצפים בסתר לנצחון דעותיהם, ככה בלי ספק משעשעים גם החפשים מצדם את נפשם בתקוה, כי דעותיהם תנצחנה סוף סוף, ומה גם כי הם הרוב ובעלי האיניציַטיבה הראשונה –

ותקות מי משני הצדדים האלה תבוא בפועל?

השאלה הזאת גוררת בהכרח שאלה אחרת:

– מה יאמר הוא, מה יאמרו המאמינים בכלל, אם תקותם תכזב? אם למרות בטחונם, ירָאה לאחרונה, כי השפעת החפשים מנצחת, איך יתיחסו אז אל האידיאה הלאומית?

גם השאלה הזאת, כשאלת הסבלנות, היא אחת השאלות ה"ארורות", השוללות ממנו את מנוחת-הנפש ושווי-המשקל הפנימי: התשובה הישרה והנכוחה קיצונית היא מאד ואינה מתאימה כלל לתביעות-החיים ותנאיהם האחרים!...  הוא בקש להסיח את דעתו מכל הסתירות הטורדות האלה, נסה להפנות את לבו לענינים אחרים; אך הדבר הזה לא עלה בידו ומחשבותיו הקודמות לא פסקו.

הוא קפץ ממקום מושבו ויחל להתהלך בחדר, אולי תועיל לו התנועה להתבדר מעט.  התנועה לא פעלה אמנם  את הפעולה הרצויה, אך קול צעדיו העיר בקרבו את דאגת-האב.  מיראה, פן יעורר השאון את ילדיו, הישנים בחדר הסמוך, חלץ את נעליו ונעל סנדלי-בית רכים, אשר לא השמיעו קול בצעדו; אחר כך לקח מעל השלחן נר סטיאַרין דולק וישם עליו גולת זכוכית כהה ויבוא בלאט אל חדר-הילדים הסמוך, אשר שכבו שם ארבעת ילדיו הקטנים: שני נערים ושתי ילדות.  כלם ישנו במנוחה, כמו שהיה נִכר על פי נשימתם הקצובה, ואיזראילסון הביט אל פניהם חליפות במשך רגעים אחדים.  רגשות האב לקחו מעט מעט את מקום המחשבות המפשטות, אך רשומן של האחרונות עוד היה, כנראה, חזק במוחו, כי למראה הילדים השאננים חלָפהו פתאם רעיון-דאגה:

– האמנם גם גורלם עתיד להיות כגורל כל בני הדור החדש? הגם בנפשות האהובות האלה תגע רוח העת ותעקור משרש את כל הנטעים היקרים, שהוא מטפל בגדוּלם?...  לעת עתה השגחתו חושבת את נפשם מכל סתירה, סוככת עליהם מהשפעה רעה – אך הלאורך ימים?...

הוא החל להעביר בזכרונו בתי-אבות שונים מחוג מכריו ובבהירות מכאיבה הסתַּמן לפניו מחזה אחד, נשנֶה בלי חשך, בלי יוצא מן הכלל: התנכרות הבנים למסרות האבות...  בתוך המחשבות האלה עלה פתאם על לבו זכר מַתִּילדה רוזֶנבֶרג ובן-דודה מרקוס, אשר פגש בערב הזה בבית חותנו, והזכרון הזה העיר בקרב נפשו רגש מרירות מיוחד:

– הנה גם בתוך המשפחה הזאת עשה הזמן את שלו, אף כי בה היו התנאים החיצוניים מסוגלים לזאת פחות מכל!

הוא מכיר את בני-המשפחה הזאת במשך כעשרים שנה וזוכר היטב את הימים, אשר ראש-המשפחה, דוד רוזנברג, היה חי עוד.  הזקן הזה זכה לשם טוב לא רק בעשרו, אך גם בתורתו, חכמת-לבו, נדבת-רוחו ושאר מדותיו הטובות.  למרות זקנתו המופלגה היתה דעתו צלולה כמעט עד יומו האחרון והשפעתו על בני-משפחתו לא פסקה.  כל בניו וחתניו, גם אחדים מנכדיו כבר היו עומדים איש איש ברשות עצמו ומנהלים עסקים גדולים, בכל זאת היו כלם נשמעים לו, נאספים אל בית-מדרשו, אשר בנה בחצרו ושמו נקרא עליו עד היום, וביום חג ומועד, או במקרה-שמחה אחר היו כלם מסובים אל שלחנו.

המנהג הפַּטרִיאַרְכַלי הזה הטביע את חותמו המיוחד על בני-המשפחה הזאת: מצד אחד חזֵק את קשר האחוה ביניהם ומצד אחר גרם להתפתחות הכרת-ערך-עצמית וגאון-משפחה מיוחדים.  כל עוד היה הזקן חי היו כלם מכונסים בעיר מולדתם ונוהגים באורח-חייהם כמעט מנהג אחד: מנהג סוחרים משכילים ומאמינים כאחד...  גם ראש-המשפחה עצמו לא ראה כל עון במדת-השכלה ידועה, ואם הלכה המדה הזאת הלך וגדול מדור לדור, הנה היתה ההתקדמות הזאת בהדרגה מתונה, בארח שלום, בלי מעצור מצד האבות ובלי התפרצות מצד השנים.  וככה לא השפיעה ההשכלה לרעה על רגש דתיוּתם של בני-המשפחה ומעט מעט נקבעה בלבם כעין דעה מיוחדה על החֵרות הדתית, כי ראויה היא רק ל"אביונים גרורים", והבוז  הזה ל"בעלי-העבירה העניים" היה סיג חזק לדתיותם!...

אולם גם הסיָג הזה לא הועיל, לא הועילו גם מסרות-המשפחה, שנקבעו מאז ונראו כמוצקות מאד!

רק כחמש עשרה שנה עברו אחרי מות דוד רוזנברג, ומה רבים השנויים אשר נהיו במשפחתו!...  בניו הגדולים מתו במשך שנים אחדות אחרי מותו, בחיים נשארו רק שני בניו הצעירים, אפרים וניסן וגיסם, משה מרקוס.  גם אחד מהם לא היה מסוגל לרשת מקום ראש-המשפחה, וכמעט פסקה השפעת המרכז, נפזרו בני-המשפחה לעברים שונים.  גם סדרי-חייהם של שלשת בתי-האבות הנשארים תחתם נשתנו הרבה.  מרקוס היה הראשון לפרוץ פרץ ואחריו נגרר במדה ידועה גם גיסו הצעיר ניסן רוזנברג, אשר בתו הבכירה מַטְלָה – כאשר קֹרא לה בבית אביה – או מתִּילדה – כאשר כֻּנתה בבית דודה מרקוס – בקרה יחדו עם בנותיו של האחרון בגימנסיון.  והבת הזאת שנתה באחרית הימים את כל סדר-החיים בבית אביה, גם על חנוך הבנים הצעירים השפיעה לפי רוחה וטעמה, אם גם ניסן רוזנברג עצמו ואשתו אינם שבעים רצון כלל מכל הנמוסים החדשים האלה והם מתאוננים תמיד על "הבנים בזמן הזה", המובישים את מבט אבותיהם...

– הגם הוא עצמו יהיה אנוס בזמן מן הזמנים להתאונן באופן כזה?!...

הרעיון הזה העביר כעין קרה בכל גופו של איזראילסון.  הוא התאמץ להתנחם ברעיון, כי סבה להתאונן מוצאים רק האבות הבוטחים וקצרי-הראות, אשר לא שמו לבם לדבר הנכבד הזה בעוד מועד ושטת-חנוכם – אם אפשר לקרא בשם "שטה" להעדר כל שטה מוחלט! – היתה מקולקלה מאד; לא כן הוא...

אבל מה הוא?...

הוא הבין את התקלה, צופה את הסכנה ומבקש אמצעים למנוע את הרעה; אולם מי יודע, היהיו האמצעים האלה מועילים?...  בוִכוחו עם ספירשטין, ובהרבה מקרים אחרים, אמנם דבר בבטחה על השפעתו הטובה של חנוך-דתי מתוקן; אולם באמת, היש די כח באיזו שטת-חנוך למלט את הנפש מספֵקות והרהורים?!...

הוא זכר, כמה פעמים היה הוא עצמו קרוב לכפירה, כמה פעמים התחוללו בקרב נפשו מלחמה פנימית, התרוצצות עזה והתנגשות עצומה בין דעות סותרות ומתנגדות!...  אם הוא סגל לעצמו השקפה מיוחדה על מסקנות המדע ועל הנחות רבות, הנחשבות כמוסכמות בעיני אחרים, וההשקפה הזאת, אשר השמיע תמציתה בשיחתו עם ספירשטין ויסמנה כתחבולה בדוקה בשטת-החנוך נגד רוח-ההרס של החקירה החפשית – ההשקפה הזאת אמנם היתה כצִנה מוצקה לאמונתו, אך התהיה כזאת גם ביחס אל בניו?...  ואם גם ההכרה-הפנימית תשָּׁאר בלי חבל, האמנם לא מעשי יום יום הם, כי המודה החיצונית, השפעת החברה ונמוסיה המקובלים מעבירים את האדם הפרטי על דעתו?...

מחשבות-היאוש האלה, אשר תקפו את איזראילסון, השכיחוהו את זהירותו: ידו נִטתה מעט הצדה וקו אור נפל מתחת הגוּלה על פני אחד הילדים.  הישן העוה את פניו בתנועה אינסטינקטיבית, והתנועה הזאת העירה את איזראילסון ממחשבותיו; מקרב לבו התמלטה אנחה חרישית ועמוקה ופניו החורים הפיקו דאבה רבה, ולאט ובזהירות יצא מחדר-הילדים.

 

 

חלק ראשון

ספר שני


יא.

סוף השעה הששית בערב היה ורוזה ליפשיץ שבה אחרי כלות עבודת-יומה למעונה בבית איזראילסון.   בחדר-האכל עוד לא הוסרו המיחם ויתר כלי-התֵּה מעל השלחן,  אך בני הבית כבר כלו שתיָתם ויפוצו זה בכה וזה בכה,  גם נחמה עצמה,  כדרכה יום יום בעת הזאת,  סרה אל חדר-המטות ותשכב לנום מעט.   בחדר-האכל נשארו רק לאה,  אסתר ועוזר-המסחר אַלְטֶר בן אָשר זילברט.  

היחס בין האחרון ובין בית אדוניו היה מקורב יותר מיחס עוזר-מסחר פשוט,  כי אשר זילברט עצמו היה אורח מצוי בבית איזראילסון,  ואלטר נחשב אם גם לא כבן-בית גמור,  לפחות    כבן-משפחה קרוב.   כאשר לא היתה לו עבודה בלשכת-המסחר,  היה נכנס אל חדרי-המעון ויתערב בחברת בני-הבית.   גם הפעם ישב על יד האחיות ויעַסקן בחדשות-עירוניות ושמועות שונות,  אשר ביחס אליהן היה כמעין נובע,  בלתי-נפסק מעולם.  

הופעת רוזה בחדר-האכל הפסיקה פתאם את השיחה העליזה באמצע הפרַזה,  אך עוד בהיותה בחדר החיצון הגיעו לאזניה פרַזות מקוטעות אחדות ועל פניה חלף צל אי-רצון.   הצעיר הזה עשה עליה מהיום הראשון רושם רע במתק-החונף המיוחד,  אשר נראה לה אַנטיפַּתִּי מאד,  והרושם הרע הזה חזק עוד יותר,  כאשר נודעו לה תכונות-נפשו של אלטר.  בעת הראשונה לשבת רוזה בבית איזראילסון,  נואל הצעיר הזה לדמות,  כי היא,  בתור בת עיר-מצער,  תתעַנְין בחדשותיו הפיקַנטיות עוד הרבה יותר משומעותיו הקודמות,  וכדי להצטַין העביר לפני האורחה את כל טובו;   אולם דומית-הרצינות,  מבטי-הבוז ואי-ההתעַנְינות הגמורה מצד רוזה הוכיחו לו ברור,  כי  "לא זה המקום",  ומאז נזהר מפניה כמו שהיה נזהר מפני אדוניו איזראילסון...  

רוזה עברה,  כדרכה,  ישר אל חדרה,  למען החליף את תִּלְבָּשְׁתָּהּ.   במקרים הרגילים היתה השיחה הנפסקת שבה ומתחדשת תכף אחרי עברה את חדר-האכל,  עד שובה שמה שנית לשתות תֵּה,  אף גם אז היו פני לאה מפיקים פעם בפעם אי-רצון,  אם השיחה היתה נפסקת בנקודה מענינת;  אולם הפעם מִהרה לאה עצמה להניח מידה את מלאכת-רקמתה,  ותבוא אחרי רוזה אל חדר-משכבן המשוּתף.  

  אל נא תחליפי את תלבשתך...  נלכה נא אחרי שתיַת התֵּה אל זקני! 

למרות בטחת-הצהלה,  אשר התאמצה לאה להטעים בה את דבריה,  נשמעו בטעם קולה כעין תחנונים ויראה מסֵרוב.   רוזה הרגישה באלה,  אך עשתה את עצמה כלא-מבינה.  

  מה זה עלה פתאם על לבך ללכת היום? 

  מה היום ומה יום אחר?  הלא זה ימים רבים לא היינו שם...  בי,  רוזה,  נלכה נא!  

צר לה לבלתי השתמש במקרה הצָּלֵחַ הזה,  כי אין האב בביתו!    חשבה רוזה בלבה,  ובפיה ענתה:

  מזג-האויר רע הפעם...  גם יגֵעה אנכי... 

  יגֵעה,  מזג אויר רע!    הפסיקה לאה בתנועת רוגז וקוצר-רוח    כמענה הזה אַתְּ עונה כפעם בפעם וככה הננו כלואות כל הימים כאסירות בבית!  הנה זה יותר משלשה שבועות לא היינו שם,  הם כבר חושבים את עצמם לנעלבים.   התעַשְׁתי נא,  רוזה    שנתה לאה פתאם את טעמה מתוכחה לבקשה,    עשי נא זאת למעני!  השממון כבד מנשוא,  הנני מבקשת להתבדר מעט    ומה תפסידי,  אם נבלה ערב אחד לא בשממון-מות כזה?!... 

רוזה החרישה.

  ומה,  הנלך?    שאלה לאה,  בראותה,  כי רוזה איננה עונה.  

  לא.

  ומדוע? 

  הלא כבר אמרתי לך! 

  לא,  נראה הדבר,  כי נעלַבְתְּשם בדבר מה...  קודם לכן לא היית מסרבת ככה ללכת,  כפעם בפעם היית הולכת שמה גם בלעדי...  כן הוא,  אַתְּ נעלַבְתְּ שם בודאי... 

  לוּיהי כן,  אבל עתה לא תדרשי עוד ממני ללכת? 

  ואַת לא תלכי?...  הנחרצה היא?... 

לאה חכתה רגע קטן למענה,  אך בראותה,  כי רוזה מתחלת להחליף את תלבָּשתה,  שלחה מבט ארסי לעבר האחרונה.   "מה רעה אַתּ!"  התמלטה מפיה קריאת-רוגז,  והיא יצאה קודרה ונזעמה מהחדר.  

רוזה נשארה לבדה וגם היא היתה נעכרת מאד.   אם הקטטה הקלה הזאת גם מצד עצמה היתה בלתי נעימה עד מאד,  אך היא עוררה מבלי משים רגש אחר,  מר הרבה יותר.   ברור היה,  כי לאה לא חשבה דבר,  לא יכלה גם לחשוד,  ואם השמיעה בפיה על דבר איזה עלבון,  הנה לא האמינה בעצמה בדבר הזה,  רק התכַונה להמריץ בזאת את רוזה ללכת.   הדבר הזה היה ברור לרוזה,  בכל זאת היה כאבה אנוש,  כי,  אם גם שלא-מדעת,  אך באופן גס מאד נגעה לאה במקום פצע עמוק...  

  נעלַבְתְּ,  נעלַבְתְּ    לחשו שפתי רוזה,  וברגש מרירות מיוחד חזרה וזכרה מחזה אחד הערבים לפני שבועות אחדים,  אשר אמנם פקח את עיניה לראות דברים רבים בצביונם האמתי,  אך מה מר היה פקוח-עינים הזה!...  כן הוא,  עד הערב ההוא,  בראותה את ידידותו של סולומון ולטמן ושקידתו להקדים רצונה,  אמרה בלבה,  כי אהבת-משפחה ונדבת-לב פשוטות מעוררות אותו.   באמונתה המוטעת הזאת נראתה לה תביעת סולומן מקץ שבועים ימים להתודעותם,  כי יחדלו מהכנוים הנמוסיים  "אַתֶּם"  "אַתֶּן"  והחלו לדבר בלשון-האחוה  "אתה"  "אַתְּ"  –,  טבעית וצודקת מאד והיא הסכימה לזאת בעונג מיוחד.   היא הסכימה לזאת,  לא שמה לבה למנהגי-חירות ידועים,  אשר הרשה סולומן לעצמו ביחסו אליה,  כי חשבה את כל אלה לסמני-אחוה פשוטים;  אולם הוא באר,  כאשר נוכחה אחרי כן,  את יחסה אליו באופן אחר,  באופן אשר לא עלה מעולם על דעתה... 

רוזה הרגישה,  כי על לחייה מתפשט ומתעַבֶה אודם-בושה,  ובלי-הכרה העבירה את ידיה על פניה,  כמבקשת למחות את הנשיקות הצורבות האלה   

היא ישבה אז לבדה עם סולומן באולם-האורחים;  אברהם ומרים לא היו בבית וצפורה היתה עסוקה בחדר-הבשול.   הם ישבו יחדו על הספה ויסתכלו באחת התמונות של עִתּוֹן שבועי,  ופתאם הרגישה את ידו,  החובקת את מתניה,  ואת שפתיו,  הנוגעות בלחייה...  במבוכתה הראשונה קפאה עד ארגיעה וכמו לא ידעה מה אִתּה...  אחרי הרגע הקטן הזה נשמטה מזרועות סולומן בכח,  אשר לא שערה בנפשה,  ורועדת כֻּלה קפצה ממושבה;  אך בכל זאת עוד עברו רגעים מעטים,  עד אשר מצאה בפיה מלים... 

מלים לא היו בפיה ברגעים הראשונים ההם,  אך נראה הדבר,  כי חזות פניה מִלְלה בלי אֹמר ובדברים הרבה;  סולומן קפץ גם הוא על רגליו ויעמוד נִכחה דומם,  נבוך ונכלם מאד,  אם גם אנס את עצמו להעביר שחוק-קל על שפתיו... 

  הנה הוא,  אדוני,  סוד ידידותך,  אשר טעיתי לחשבה בתומתי לרגש אחוה!    קראה אחרי שוב רוחה אליה  מעט בקול רועד ונפסק:    עתה הנני משערת,  מה שפלה הייתי בעיניך,  סולומן אברהמוביטש,  ולמי חשבתני כל העת הזאת!  

  סלחי נא לי,  רוזה...  לא דמיתי...  מה זה עולה על לבך?    גמגם סולומן במבוכה וינסה לאחז בידה,  אך היא נסוגה אחור.

  לא לך,  אדוני ולטמן,  לבקש סליחה ממני    ענתה בלעג מר:    אולי אני אשמה יותר ממך,  כי הייתי בלתי מנוסה יותר מדאי בחיים!  תודה רבה לך על הלקח הטוב והמועיל הזה! 

כאשר מהרה ללבוש תכף אחרי זאת את אדרתה,  נסה סולומן לעצרה וירב להתנצל ולבקש מאתה סליחה,  גם הבטיח וישָּׁבע,  כי לא ישָּׁנה עוד כדבר הזה עד עולם;  אולם כל הדברים האלה וההתנצלות הזאת המרו את רוחה עוד יותר ובהחלטה גמורה עזבה את הבית...  גם כי ילַוֶנה,  לא חפצה,  אך לדבר הזה לא אבה שמוע לה,  ובדרך התאמץ עוד הפעם לפַיסה;  אולם הדבר הזה לא עלה בידו...      

רוזה החליטה לחדול מלבקר בבית ולטמן,  גם מלאה אחרי החלטתה בדיוק,  למרות כל הפצרותיה של לאה,  אשר הפצירה בה כפעם בפעם ללכת אל בית זקנה;  אך הסכסוכים האלה היו מרגיזים אותה תמיד,  וגם הפעם עוד היתה נגרשה,  כאשר שבה אל חדר-האכל ותמלא לה כוס תֵּה...

כמנהגה תמיד בשעת שתיַת התֵּה לקחה לה אחד הספרים ותחלה לקרוא בו.   במשך רגעים אחדים קשה היה לה לצמצם את מחשבותיה וקריאתה היתה מבולבלה;  אך מעט מעט גברה ההתעַנְיְנוּת בדברים הנקראים,  ואחרי רבע שעה כבר היתה שקועה כֻּלה בקריאתה. 

לאה השתקעה גם היא בעבודת-רקמתה,  אסתר הישירה מבטיה אל אצבעות אחותה,  המתנועעות במהירות,  ואלטר זילברט,  אחרי עֻנותו במשך כעשרה רגעים בדומית-מבוכה כבדה,  עזב חרש כמתגנב את החדר    אכן לא התבונן איש,  כי על סף החדר נראה אורח,  וזה האחרון,  בראותו כי אין איש מרגיש בבואו,  עמד רגע קטן על מקומו דומם ושחוק קל רחף על שפתיו.  

    מה שקועות אתן בעבודתכן...  או במחשבותיכן!    קרא האורח באחרונה,  והקריאה הזאת הפנתה אל הבא את לב כל המסובות בחדר.  

  סולומן!    קראו האחיות בצהלה ועיניהן נוצצו מגיל.   רוזה,  להפך,  התחלחלה ופניה אדמו וחורו חליפות ברגע קטן.   היא היתה במבוכה גלויה ולא ידעה,  איך תקבל את פני הבא;  אך סולומן פנה אליה בפשטות-ידידותית גמורה,  כאלו לא עבר ביניהם כל דבר מיוחד מעולם,  ורוזה היתה אנוסה להכיר,  כי בפני זרים,  לפחות,  אין טוב ונכון מיחס כזה... 

  אבל מדוע זה הנכן מוקירות רגלכן מביתנו?    קרא בתוכחה אחרי הפרזות הראשונות:    הנה זה ימים ושנים לא הייתן בביתנו ואת,  רוזה,  אשמה יותר מכל...  

  לא רוזה אשמה בזאת,    קראה לאה בשחוק אירוניה,    אשם רק מזג-האויר,  המתקלקל כמו בצדיה בכל פעם,  מדי עלות על לבנו ללכת אליכם... 

  אבל היום מזג-האויר כמו בצדיה טוב מאד    השיב סולומן,    ועל כן ראוי הוא להשתמש במקרה הצלח הזה.   הבה נלכה.  

רוזה נסתה עוד לסרב,  אך סולומן,  לאה ואסתר הפצירו בה ללכת,  גם נחמה,  אשר קמה בינתים משנתה ותכנס אל חדר-האכל,  הסכימה לדעת אחיה ובנותיה,  והתערבות בעלת-הבית שללה מרוזה כל יכלת להתנגד עוד.  

  הנני רואה,  לגודל דאבון לבי,    השתמש סולומן ברגע קטן אחד,  אשר נשאר לבדו עם רוזה בחדר,  לפנות אל האחרונה    הנני רואה,  כי נעלַבְתְּ מאד בערב ההוא...   האמיני לי,  רוזה,  כי לא כונתי לכל דבר רע...  בכל אופן הנני מתחרט בלב שלם ומבקש ממך סליחה...  

על שפתי רוזה חלף שחוק-ספק קל.   הבטחת סולומן היתה בעיניה כפרַזה ריקה,  רק מפני הנמוס,  בכל אופן לא האמינה,  כי מתחרט הוא בלב שלם;  אולם סולומן לא כזב הפעם כלל.   הוא לא היה אביר-לב מטבעו,  ואם לא חשש יותר מדאי לעֱנות-נפשם של קרבנותיו מהמין-היפה,  הנה היתה זאת תולדת קלות-דעתו,  אשר מנעתו מלחשוב על תוצאות מעשיו ביחס לאחרים;  מלבד זאת היה רגיל לחשוב את כל הסכסוכים האלה כדברים טבעיים:  העלמה יכלה לקבלם ברצון או לדחותם,  אך אם כה ואם כה אין לה כל סבה לקצוף או להֵעָלב...   מנקודת-השקפתו זאת לא הבין גם זאת,  מדוע נעלבה רוזה בערב ההוא כל כך.   בכל אופן היה בטוח,  כי יחסם הידידותי לא יפָּסק עקב  "נקַלה"  כזאת;  אולם כאשר עברו שבוע ושבועים ופני רוזה לא נראו,  אז החל להבין,  כי חושבת היא את עצמה נעלבה הרבה יותר,  מאשר שער בתחלה והעובדה הזאת עוררה בקרבו השערות חדשות...  

בכלל לא הצטין סולומן בכשרון הסתכלות מיוחד,  כי מבלי הכרתו היה עסוק יותר מדאי בגוף עצמו או בדברים הנוגעים באופן ישר לו,  ועל כן היו פרטים צדדיים רבים בחוג מיודעיו נעלמים מעיניו ונגלים לו רק בזמן מאוחר,  כאשר העירהו על זאת איש אחר או מקרה מיוחד,  ואז היה חוזר וזוכר כמה דברים,  אשר לא שם לבו להם מקודם.   כדבר הזה קרה גם הפעם.   יחס רוזה אליו הפנה את לבו ליחס שבינה ובין ספירשטין,  והוא בא לידי ההחלטה,  כי מצדה,  לפחות,  יש פה רגש חזק יותר מידידות פשוטה... 

והדבר הזה באר לסולומן באופן מספיק,  מדוע נעלבה רוזה כל כך בערב ההוא.   אם בין הגברים יש רבים,  המסוגלים לסובב עלמות אחרות גם בשעה שהם אוהבים את האחת,  אך בין העלמות אין מחזה כזה נפרץ;  ולוּ שער מראש את מצב-נפשה האמתי של רוזה,  כי אז לא נסה גם דבר אליה...   עתה כאשר נעשה כבר המדחה,  התחרט מאד על זאת ויבקש מועד להתראות עם רוזה ולכפר פניה...  

בערב הזה הוציא את חפצו הטוב לפועל,  ובהיות ידידותו הפעם שלמה,  בלי כל פניות זרות,  אמנם עלתה בידו למחות במדה ידועה את הרושם הרע,  אשר השאיר אחריו מקרה הערב ההוא בנפש רוזה.   

 

יב.

שעת חצות הלילה היתה קרובה,  כאשר שבו רוזה,  לאה ואסתר הביתה.   שתי האחרונות,  אשר חשו בנפשן את הלֶאות הנעימה,  הבאה אחרי שעות אחדות של התעוררות עליזה,  ישנו שנת ישרים מתוקה,  כמעט עלו על משכבותיהן;  אולם על רוזה פעל הערב הזה באופן אחר,  ואם כי גם היא הרגישה לאות עצומה,  בכל זאת לא יכלה עוד לישון זמן רב,  אחרי עלותה על יצועה...  רשמי הערב האחרון עוררו בקרבה רגשות שונים,  ובהיות נפשה נגרשה מאלה,  התעוררו בדמיונה רשמים אחרים:  פעם בהשתלשלות טבעית,  ופעם בקפיצות ארעיות מענין לענין,  מגוף לגוף,  בלי כל קשר הגיוני ביניהם...  רק מעט מעט החלו מחשבותיה להסָּדר במגמה מסוּמנה יותר ומקום הרעיונות המקוטעים הראשונים לקחו חקרי-לב שלמים:  היא נשקעה כֻלה במחשבותיה על דבר אורח-חייה החדש ב N.  

כמו בכל פעם,  שהתבוננה בנקודה הזאת,  לא יכלה גם הפעם לכחד מעצמה את העובדה הברורה,  כי כל מערכתם של חייה החדשים איננה מתאימה כלל לפרטי התכנית,  אשר היתה ערוכה בדמיונה מקודם.   אי-אפשר-להגיד,  כי המציאות הכזיבה את תקוותיה;  לא,  בדברים רבים,  להפך,  נתנה לה המציאות גם יותר מאשר ערבה את לבה לפלל ולקוות.   מצבה החמרי,  אשר דאגה לו יותר מכּל,  כונן בפועל  באופן יותר קל ובתנאים יותר טובים,  מאשר יכלה לבקש:  מלבד מעונה ומזונותיה בבית איזראילסון,  השתכרה יותר משלשים רובל לחדש בעבודתה,  ובהיות גם חצי הסכום הזה מספיק להוצאותיה,  מצאה יכולת לשלוח את החצי השני לאמה.  

כן הוא,  מצד זה לא היתה לה כל סבה להתאונן,  גם בפרטים רבים אחרים היתה יכולה יותר לשמח,  מאשר להנּחם על התישבה פה    בכל זאת חשה את נפשה בלתי מסופקה,  אם גם לא ידעה בעצמה,  מה חסר לה?... 

היא שאפה לעמידה ברשות-עצמה,  וחפצה נתן לה גם במדה יתרה:  לה נמצאה יכולת לתמוך גם ביד אמה.   היא הרגישה צורך בעבודה,  בחוג ענינים יותר רחב,  וגם אלה נמצאו לה דַיה:  לפניה נגלה חוג חיים רחב,  נמצאה שפעת ענינים שונים וחומר רב לעבודה רוחנית אֶנֶרגית...  עוד בימים הראשונים לשבתה פה הכירה,  כי רכושה הרוחני מצער מאד וידיעותיה מועטות;  אך ההכרה הזאת לא הרפתה את ידיה,  רק המריצתה לעבד באֶנֶרגיה כפולה,  ובמדה שנגלו לה צרכים חדשים,  אשר לא הרגישה קודם לכן אפילו במציאותם,  בה במדה גברה שאיפתה להשלמה-עצמית.   כלאינֶרגית העלומים ושפעת הכחות,  אשר לא מצאו לעצמן תפקיד הגון עד כה,  מצאו עתה ידים להתגלות בעבודה-רוחנית פוריה...  

לזאת הועיל לה לא מעט גם המעבר הפתאומי מעיר-מצער,  מקום שם החיים עוברים לאט ובמנוחה,  ותמונה אחת,  ידועה לכל פרטיה,  מַתמדת בלי שנוי וחליפות    המעבר מחיים כאלה לחיי-הכרך מרובי-הגונים ומלאי-החליפות פעל פעולה נמרצה על רוזה.   היא היתה עוד בת-כפר בטבעה ולא הספיקה להסתַּגל להרגל בני-הכרך,  העוברים על פרטים רבים בעי-התענינות גמורה,  או    לכל היותר    בשימת-לב שטחית:  היא התענינה עוד בכל מראה עיניה,  וכל דבר או גוף חדש,  אשר נגלה בתוך חוג סקירתה,  עשה עליה רשם ידוע,  אף גם עורר אותה לחקור את מהותו...  בחקירותיה אלה לא סמכה יותר מדאי על משפטה עצמה,  כי הכירה את מעוט-נסיונה ואי-בקיאותה בחיים החדשים האלה,  אך לעומת זאת,  שמעה בשימת-לב מיוחדה ותקלט בזכרונה את המשפטים השונים,  אשר השמיעו אחרים במקרים ידועים.     

יותר מכֹּל התענינה במשפטי איזראילסון והשקפותיו.   האחרון אמנם נזהר היה מאד בדבריו,  כמעט נסבה השיחה על גופים ידועים;  אך לעומת זאת היה דן בחשק מיוחד על ענינים נאצלים,  ומשפטיו היו על הרב אוריגינַליים,  נוקבים עמוק או מגלים צד חדש בענין הנדון...  כפעם בפעם באר לה בדבור אחד איזו פליאה,  שהרבה התקשתה עליה קודם לכן;  ואולם באותה שעה היה הוא עצמו לה לפליאה. 

דעות איזראילסון והשקפותיו היו רחוקות במדה שוה מדעותיהם והשקפותיהם של המאמינים המצויים ושל החפשים.   רושה נוכחה,  כי שתי המפלגות האלה אינן נותנות בו אמון יותר מדאי:  המאמינים מוצאים בהשקפותיו חִדוש אסור ומסוכן והחפשים חושדים אותו בצביעות    אולם הדעה האחרונה הזאת נראתה לה משוללת כל יסוד.   מי עוד כמוה היה יכול להרגיש במציאותה של צביעות כזאת,  אלו היתה באמת,  והיא לא מצאה בכל שלשת החדשים,  ימי שבתה בבית הזה,  אף פרט אחר מעורר-חשד!   

בעת הראשונה עלה אמנם על לבה,  כי התחפשות איזראילסון המדויקה יכולה להתבאר בשאיפתו,  אשר הוא שואף לחנך את בניו בדתיות מוחלטת;  ואולם גם ההשערה הזאת נראתה רחוקה מאד.   מלבד שהכירה באיזראילסון אמתיות,  שלמות-לב וגועל-נפש מיוחד לזִיוף והתחפשות בכלל    מלבד זאת התבוננה,  כי השאיפה לאַחד את הדת וההשכלה עוברת כחוט השני בכל פעולותיו ומשפטיו ומסַמנת באופן בהיר את שטת-חנוכו ביחס אל בניו...    

לא,  בדברים כאלה אין כל אדם מסוגל להתחפש,  לעשות דבר כנגד הכרתו-הפנימית,  ואף כי אב אוהב ודבק בבניו כמוהו! 

בזכרונה של לרוזה החלו לעבור פרטים שונים,  אשר הסתמנו בהם עוצם אהבת-האב וחום-נפשו של האיש הזה;  אך הזכרונות האלה גררו אחריהם מחשבות אחרות,  מחשבות על דבר שטת-החנוך המיוחדה הזאת ותוצאותיה,  ומבלי משים זכרה את הדברים,  אשר שמעה מפי סולומן בימים הראשונים לשבתה פה.   הם נדונו על דבר שטת-החנוך,  אשר אחז בה איזראילסון,  וסולומן העיר על זאת: 

  גיסי הנהו אמנם איש נאור,  חכם-לב ומתון מאד במעשיו;  אך בנקודה הזאת הוא שוגה ונמשך אחרי אוטָפיה גמורה,  ולואי שלא תהי אחרית שטתו רעה:  אם גם בלתי-מועילה,  לפחות בלתי-מזיקה בתוצאותיה!...  השפעתו הבלתי-מוגבלה על בניו יכלה להתקַים רק כל זמן שהם קטנים,  אך כמעט יתפַּתּחו יותר,  כמעט תסתַּמֵנה נטיותיהם העצמיות והם יהיו לעומדים ברשות-עצמם במדה יותר מרובה,    אז תראה ההשפעה הזאת בהכרח כדיספוטית...  האב,  כמובן,  לא יאבה להסתלק ברצון עצמו מזכותו הקודמת,  והדיספוטיות שֶׁבַּמָּרות המוסרית הזאת תחולל בהכרח ריאַקציה חזקה,  הורסת ומפרקת:  המשועבדים יתפרצו,  הכבלים הרוחניים ינָּתקו,  וב"בקר לא עבות אחד"  לא די שיראה האב את כל עמלו עולה בתֹהו,  אך גם יוָּכח,  כי שקידתו היתרה היא עצמה גרמה בכל הרעה הגדולה הזאת!...

הדברים האלה נקלטו היטב בזכרונה של רוזה.   היא אפילו השתוממה,  כי סולומן,  אשר לא הצטַין בעומק-עיון ומשפטים רצינים,  השמיע הפעם משפט הגיוני מדויק כזה.   הדבר,  אשר נִבָּא הוא לימים הבאים,  ישנו כבר גם עתה במדה ידועה...  כן הוא,  באוירו של בית איזראילסון הוּרגשה לה,  עוד למן הימים הראשונים,  מין מרות,  בלתי-נראית אמנם לעין,  אך תחת זאת לוחצת ומעיקה מאד.   על פי סמנים שונים נכר היה,  כי המועקה הזאת מורגשת גם לבנים,  ואף כי ההרגל עודנו חושך את האחרונים מהתנגדות ומרי נכחים,  להפך,  כלם שוקדים ונזהרים מכל תוכחה קלה;  אך השקידה והזהירות האלה עצמן מעוררות עוד יותר את החשד,  כי מזויפות וצבועות הן... 

יחד עם הצביעות מסתמנת גם התפרצות מסותרה,  הקרובה להגָּלות,  ושתי אלה נכרות מכל בלֵאה.   אליה השגיחה רוזה בשימת-לב מיוחדת,  ומעיני האחרונה לא נעלם ההבדל הרב,  שבין מנהגי לאה בבית אביה ומנהגיה בבית זקנה,  בחברת דודה ודודתה;  גם בבית שונָה ההתנהגות הרבה בשעה שהאב רואה ובשעה שאיננו רואה... 

בנקודה הזאת היתה רוזה נבוכה מאד ואובדת-עצות.   כאשר אֲסָפָהּ איזראילסון אל ביתו,  השמיע לה את כונתו מפורש,  כי השגחתה והשפעתה על בנותיו הגדולות עומדות אצלו בשורה הראשונה,  ומאז הוא סומך עליה במקצוע הזה    אך מה היא עושה,  כדי למלא את החובה רבת-האחריות הזאת,  אשר נטלה על עצמה?... 

היא רואה כפעם בפעם מעשים שונים,  הנעשים בסתר לא לרוח האב;  היא רואָה את הרומַנים השונים,  אשר לאה קוראה בהכרה ברורה,  כי אין דעת אביה נוחה מהם;  היא רואה בכלל,  כי לאה איננה דומה אף במקצת למה שאביה חושב אותה בטעותו    כן הוא,  את כל אלה היא רואה ברור ומכירה,  כי חובתה הישרה הוא,  לפקח את עיני האב הטועה;  בכל זאת היא מחרישה,  מבלי דעת באיזה אופן תעשה זאת...   היא מרגישה,  כי המדחה היותר-קל מצדה יכול לגרום רעה רבה:  המטרה הרצויה לא תושג ומצב הענינים יקולקל עוד יותר,  בהתעורר סכסוכים,  מדנים ותוכחות-רוגז גלויים.  

בימים הראשונים עוד קותה,  אולי יעלה בידה לתקן את המעֻוָּת בהשפעת עצמה בלבד.   היא התבוננה,  כי החסרונות היסודים והעקרים בלֵאה הם ריקניותה המוסרית והעדר ההתעַנינות מצדה בכל ענין נאצל.   אלה מצדם תולדות מחויבות משטת-חנוכה,  שעל-פיה הושם לב רק ללמודיה,  אבל לא להתפתחותה הרוחנית.   אמנם בסקירה הראשונה נראה זר ומתמיה מאד החזיון הזה,  כי בבית,  אשר האב מסור כל כך לענינים רוחניים שונים וכפעם בפעם נשמעים בו וכוחים מָפשטים    נשארה הבת זרה לכל אלה ובלתי-מתענינת כלל;  אולם הפליאה הזאת התבארה על-ידי השקפות איזראילסון על תעודת האשה וכחות-נפשה.   בנקודה הזאת גבר היהודי שבו על הנאור והאמונה,  כי כשרונות האשה גרועים מכשרונות האיש,  המריצתו להגביל את תעודת האשה בחוג עניני הבית וגִדוּל הבנים... 

יהיה איך שיהיה,  אך העוּבדה היתה ברורה,  כי ללאה חסרים ענינים רוחניים,  ובזה החליטה למנות את החסרון הזה.   היא נסתה לעַנין את רעותה הצעירה בספרים,  שהם יותר רצינים מרומַנים פשוטים,  ובשיחותיה התאמצה לעורר בלאה שאלות שונות;  אולם האמצעי הזה לא הביא כל תועלת ממשית:  הספרים,  אשר לא היו בהם סכסוכים מעַנְינים ומקרים מרעישים,  הפילו על לאה שַׁנה ושממון,  והמשפטים המפשטים גרמו לפהוק תכוף;  היא התעוררה רק אז,  כאשר נסבה השיחה עוד הפעם על עניני תלבושת ורקמה,  או על חדשות עירוניות... 

תכונת-נפש לאה זאת הרעימה את רוזה מאד,  עוד יותר    בעָרכה מבלי משים את הבכירה אל הצעירה.   האחרונה למרות שנות ילדותה ולמרות הרָאותה בסקירה הראשונה כקלת-דעת,  הפכפכת ובלתי-מסוגלה כלל לחקור ולהתבונן במתינות    למרות כל אלה היתה משמיעה כפעם בפעם בלי משים משפטים והערות שונים,  אשר היו נפלאים בעמקותם והגיוניותם,  או בזרותם ומקוריותם...

אמנם כן,  זרה ונפלאה היתה הילדה הזאת.  כאשר נסתה רוזה לעורר את הכח החושב והשופט בלאה ולמטרה זו החלה לנגוע פעם בפעם בשאלות מפשטות שונות    אז נדמה,  כאלו אסתר איננה שמה לב כלל לאשר ידובר:  היא היתה כמתהוללת,  מתנועעה ומתבדרת באפנים שונים;  אך פתאם היתה מתנערת ועורכת שאלה בענין הנדון והשאלה הזאת היתה מוכיחה ברור,  כי הילדה הזאת שמעה את הכֹּל ותבן את העיקר הרבה יותר מאחותה...  הדבר הזה נשנה פעם בפעם,  מדי שמעה אסתר את שיחות אביה או משפטי אחרים,  ואת שאלותיה ערכה ביחוד אל רוזה,  אשר דבקה בה מאד.   לרוזה נראו השאלות האלו בראשונה כקפיצות משונות מענין לענין,  בלי כל השתלשלות הגיונית וקשר פנימי;  אך מעט מעט,  נגלה לפניה יותר ויותר הלך-הנפש המיוחד והנפלא הזה,  החורז ענינים שונים ומקביל אותם זה אל זה על פי ערכם הפנימי,  המקרבם פחות או יותר    

המנורה לא כבתה עוד ובחדר היה אור.   עיני רוזה נמשכו מבלי משים לעבר מטת אסתר.   הילדה הזאת,  הסוערת ומתרגשת בהקיץ,  לא נחה,  כנראה,  גם בשנתה:  ראשה צנח מעל הכר ושערותיה נפזרו,  ידיה הוטלו לעברים שונים,  רשמי פניה השתנו לעתים תכופות,  ומשפתיה הפתוחות התמלטו הברות מקטעות ומלים בלתי-מובנות... 

  לא,    חשבה רוזה בלבה ועינה נחה בענג מיוחד על פני הישנה –  לא,  במה שנוגע לאסתר לא יהיה עוד כל צורך לעורר בקרבה את המחשבת ואת כח-השופט;  פה אפשר רק לשאול,  עד אן תגיע התשוקה לחקור ולברר?...  מי יודע,  אולי טובה אינדיפֶרֶנטיותה של לאה מהתענינותה התמידית של הנפש הסוערת הזאת,  המסוגלת לגרום יסורים רבים לאב המאמין,  השואף לטעת את האמונה גם בלב בניו?!...  

הרעיון הזה העיר בלב רוזה רעיון אחר.   אפיו של יוסף נראה לה בפרטים רבים דומה לאפיה של אחותו אסתר,  ובעלם הזה נגלו בעת האחרונה זריות רבות וסמנים מעוררי-דאגה:  פניו כחשו באופן נכר,  מסביב לעיניו נהיו עגולים כחולים והעינים עצמן החלו לנוצץ בנוגה מוזר.   כעת הוא תמיד שקוע במחשבות,  מבטיו תועים ופניו מאדימים ומחוירים לעתים מבלי כל סבה נראית.   ההורים הרגישו בסמנים הבלתי-טובים האלה ויאמרו לדרוש ברופאים,  אך יוסף לא אבה שמוע לזאת,  וברוגז ועקשות בלתי-מובנים הודיע,  כי בריא הוא כל צרכו.   ההחלטה הזאת,  אשר כחשה גלוי וברור,  לא הרגיעה,  כמובן,  את רוח ההורים,  ואם גם דחו את הדרישה ברופאים,  אך בסתר נפשם דאגו לבריאות בנם מאד ואיזראילסון שאל פעמים אחדות את פי רוזה,  מה דעתה על מצב-נפשו המוזר של יוסף.   היא השתמטה מתשובה ישרה,  כי באמת לא ידעה גם היא דבר ברור,  רק שער שערה,  כי יוסף נמצא במצב תסיסת-הדעות,  עת ספקות חדשים רבים מתעוררים פתאם לערער את היסודות הקבועים מנֹּער ובקרב הנפש עמוק מתחוללת מלחמה-פנימית קשה.

ההשערה הזאת נולדה בלבה עוד לפני שבועות אחדים,   וכאשר הוסיפה להתבונן בה,  כן חזקה אמונתה,  כי הבאור הזה קרוב הוא לאמת;  אולם כפעם בפעם,  מדי עלות על לבה הרעיון הזה,  נגרר אחריו רעיון אחר: 

   האם היא עצמה איננה נמצאה בתקופת תסיסה כזאת?...  הלא רק הכרת המעשים,  הנעשים בנפשה פנימה,  מעירה אותה לשער פרוצֶס פסיכולוגי דומה לזה גם בנפשו של יוסף!

כן הוא,  עד העת האחרונה,  מבלי שידעה זאת בעצמה,  לא שמה לבה כראוי לשאלות הדתיות.   בתור אשה,  הפטורה על פי הדת מרובן הכי-גדול של המצות המעשיות,  לא היה לה ערך השאלות האלה נכבד יותר מדאי בחייה;  הן עִנְינוה ביחוד כמושגים מָפשטים,  וככה יכלה להסתפק בהשקפות השטחיות,  אשר שמעה מפי אביה בנעוריה,  ועל לבה לא עלה לשוב ולחקור את ההנחות המקובלות ולפלסן בשכלה.   אולם בבית איזראילסון,  אשר אוירו כמו היה מלא כלו את השאלות האלה,  לא יכלה התיחסותה הקודמת אל הדת להתקַים.   מוחה התעורר למרות חפצה לדון ולשפוט ועד מהרה היתה אנוסה להכיר,  כי כל משפטיה ודעותיה הקודמים אינם נוגעים כלל בעיקר השאלה ורק מתרצים הם    וגם זאת רק בטעמים קלושים ושטחיים,  או בטענות כוזבות וסופיסטיות!    פרטים צדדיים מעטים...   

השאלה העיקרית והיסודית עמדה לפניה בכל מלא גדלה,  בכל חשיבות ערכה,  בתור נקודת-מסעד להרבה חקירות עיוניות,  הנחות ומסקנות הגיוניות ומשפטים מוסריים שונים...  התקופה הזאת בכלל היתה לה תקופת חקירה ונתינת-חשבון על דעות-פנימיות שונות,  תקופת נתישה ובניה,  עקירה ונטיעה,    ובתקופת המעבר הזאת היתה לשאלת האמונה ערך מיוחד,  בתור בסיס לפתרון שאלות אחרות,  הנוגעות באופן ישר או עקיפי בשאלה הראשונה.  

התרוצצות הדעות-הפנימיות חזקה עוד יותר,  בהיות רוזה נפעלת משתי השפעות שונות,  הָפכיות ומתנגדות:  משפטי איזראילסון והשקפותיו,  אשר פעלו על נפשה פעולה נמרצה בימים הראשונים,  התנגשו בכח עצום עם משפטי ספירשטין.   האחרון אמנם לא אהב את השאלות הדתיות,  אך וִכוחו עם איזראילסון במוצאי-השבת הראשונה לבוא רוזה,  גרר אחריו עוד שיחה אחת בענין הזה עם האחרונה,  ומשפטים אחדים מאלה עשו עליה רושם עז.  

האמונה מושכת את לב האדם ביחוד במה שהיא מרהבת את אהבת עצמו,    השמיע ספירשטין,  כאשר נסבה השיחה על הכח-המושך המיוחד שיש באמונה.     בסקירה הראשונה אמנם נראה,  כאלו האמונה משפלת מאד את ערך האדם ומבטלת עצמותו בהמשילה אותו ל"עפר ואפר",  ל"חרס נשבר",  ל"רמה ותולעה";   אולם באמת הבטול הזה רק מדומה הוא,  כי למרות כל כנויי-הבוז האלה בולטת הדעה הגאיונית,  כי האדם הוא מרכז הבריאה,  בחיר היצורים,  וכל העולם לא נוצר אלא בשבילו...   הגאוה הזאת מגיעה לאותה מדרגה,  שהמאמין חושב את מעשיו כמסוגלים לגרום פגם או תקון,  הכל לפי איכותם,  בעולמות התחתונים והעליונים    ובאותה שעה מוכיחים החקירה החפשית,  השכל הקר והמדעים הנסיונים בבהירות מכאיבה את כל אפסותו ובטולו של האדם הקטן הזה בתוך החלל הגדול,  שהוא קורא לו תבל    חלל נורא,  שחושיו אינם יכולים גם לתפוס את גדלו...  חיי-הנצח,   שהאמונה מבטחת לאדם,  גם הם נעימים הרבה יותר מההכרה המדכאה,  כי השתנות הצורה ופִרוד היסודות חוקים טבעים הם,  השולטים גם בישות האדם... 

הבאור הזה נקלט היטב בזכרונה,  כי עשה עליה רֹשם חזק ביושר הגיונו.   היא הגתה במשפט הזה הרבה וכפעם בפעם עלה על דעתה משפט אחר,  אשר שמעה מפי ספירשטין בערב ההוא.  

  האמונה נוצרה ראשונה בתקופת בערותו המוחלטת של האדם.   במדה שהתבררה לו יותר ויותר מהות העצמים,  הסובבים אותו ברחבי הבריאה,  בה במדה הוכרחה האמונה להתרחק מן העולם המוחשי ולהתרומם מעלה מעלה אל העולם הנאצל...   כאשר הזדככו מושגי האדם יותר באמצעוּת הידיעות הנסיוניות,  היתה האמונה אנוסה להצטַמצם בחוג הנשגב,  במקום ששכל האדם פוסק מלהשיג:  היא נסמכה על חולשת רוב האנשים,  שאינם יכולים להשלים עם החלל הריק,  אשר המחקר המדויק משאיר בהכרח,  באין לו עוד מופתים מוחשים לאַמֵת הנחותיו...   מהנקודה הזאת ביחוד מתחיל שלטון האמונה,  כי העדרם המחלט של המופתים המוחשים נותן חופשה גמורה לכח-הדמיון...  

המשפטים החדשים האלה עוררוה להתעַנין בתולדות הקולטורה והתפתחות הדתות.   היא החלה לקרא את מקצוע-הספרות הזה בחשק נמרץ,  אך הקריאה הזאת פעלה עליה באופן מדכא מאד:  מצד אחד נוכחה יותר ויותר,  מה צרות ומוגבלות הן השקפותיה הקודמות,  ומצד אחר נבהלה מפני רחב ההשקפות החדשות. 

 

יג.

קול דופק על הדלת העיר את רוזה פתאם ממחשבותיה.   "מי זה דופק בשעה מאוחרה כזו?    שאלה את עצמה    הלא כל בני-הבית ישנים כבר"...  היא הטתה אזן להקשיב.   קול צעדי הבא נשמע בחדר-הא­כל,  אחר    באולם,  משם כוננו הצעדים אל החדר הסמוך לחדר-משכבה.   עתה לא היה עוד כל ספק,  כי הבא הוא יוסף;  אך מאין שב בשעה מאוחרה כזו?... 

רוזה התענינה עד ארגיעה בשאלה הזאת,  אך לא ראתה בזאת חשיבות מיוחדת,  ובהיות מוחה עיף מעבודת-עיון ממושכה,  פסקו מחשבותיה מעצמן והיא החלה להשתקע בשֵׁנה...  כאשר היתה כבר במצב של חצי-שנה,  הפליאָהּ פתאם שאון מוזר בחדר הסמוך,  והיא התעוררה עוד הפעם.   לאזניה הגיעה כעין אנקה חרישית,  אחר היתה דממה;  אך אחרי רגע נשנו האנקות עוד פעמים אחדות.   היא קפצה מעל משכבה ומבלי חשוב הרבה לקחה את המנורה מעל השלחן ותפתח את הדלת אשר בין שני החדרים.   על הספה,  אשר היתה בקרבת הדלת,  שכב יוסף וראשו היה מוטל על קצה הכר.   היא קרבה ולאור המנורה ראתה,  כי פני יוסף חורים ונעוים,  עיניו עצומות חצין,  פיו פתוח ונשימתו כבדה ונפסקה.  

  מה לך,  יוסף,  החולה אתה?    שאלה ותשח אליו,  אך ברגע הזה עלה באפה ריח בלתי-נעים מאד,  ריח שֵׁכר ומין חמיצות מעורבים;  באותו רגע התבוננה,  כי מבטו של יוסף,  הנטוי אליה ישר,  הוא עכור ומשולל-הכרה...  היא התחלחלה ובלי-משים נסוגה אחור צעד אחד,  אך לא גרעה עינה מפני השוכב...  הפנים האלה התעַותו פתאם באופן משונה,  הראש הזדעזע,  מן הגרון התמלטו נאקות מקוטעות ואחר רגע קטן החלה הקאה... 

בנפשה של רוזה התרוצצו במשך רגעים מעטים רגשות געל-נפש,  פחד וקצף;  אך רגש החמלה גבר על האחרים...  ברגלים כושלות מִהרה אל חדר-האֹכל,  בידים רועדות מלאה כוס מים,  ובשובה כבר שכב יוסף עוד הפעם במנוחה,  עיניו היו עצומות ופניו-חִוְרים עוד יותר...  רק עתה,  כאשר העירתו ותגיש לו את המים    רק עתה,  כנראה,  הרגיש במציאוּתה ופניו החורים כֻּסו פתאם אֹדם-עב,  גם נטפי זעה נראו על מצחו...

  מה זה היה לך,  החולה אתה?    שנתה עוד הפעם את שאלתה,  אך יוסף החריש,  רק עיניו היו מַיְשירות נִכחה,  והמבט השוקק הזה הפנה את לבה פתאם לעובדה,  כי  בחפזונה ובהלתה קפצה מעל משכבה לבושה רק לחצאים וחזֶהָ היה חשוף   

היא מִהרה לעזוב את החדר;  אך המבט הזה,  אשר תפסה מצד יוסף במקרה,  האיר לה דברים רבים,  אשר היו עד עתה כחידות סתומות.   במהירות הברק חלף במוחה רעיון אחד,  ופרטים רבים,  אשר לא שמה אליהם לב עד כה,  התעוררו בזכרונה ויחזקו את רעיונה...  

  האמנם זה הוא פתרונן האמתי של הזריות הרבות,  אשר נראו ביוסף?    שאלה את עצמה.    האמנם רק לשוא חשדתי בו,  כי פרוצס פסיכולוגי של השתנות הדעות מוצא מקום בנפשו,  כי ה"ארגז נפתח בפשיטות"?... 

  אבל מה פשר ריח-השכר,  ההקאה,  המבט העכור ומצב שלילת ההכרה?...

ההשערה החדשה הזאת אמנם לא התערערה מן הסמנים האלה.   להפך,  במדה ידועה עוד היו אלה האחרונים מחַזקים אותה;  בכל זאת לא יכלה רוזה לכחד מעצמה,  כי המקרה האחרון מובן לה רק במקצת.  בהכרח נשארים עוד פרטים רבים בלתי-מבארים.  

מוחה השתונן במשך רגעים אחדים לברר את הפליאות האלו.   אך מבלי-משים נעתקה מן נקודה הזאת,  ולפניה הסתַּמנה שאלה אחרת:  מה יש לה לעשות עתה?...  להסתיר את המקרה הזה אין לה כל רשות,  ולגלותו?...  איך ובאיזו מדה?  אם תספר רק את פרטי העובדה כמו שהיא,  אז הן ישָּׁאר פִּשְׁרָה האמתי כמוס,  ואם תוסיף גם את השערותיה,  באיזה אופן תרצה ענינים כאלה,  שלא נאה כלל לעלמה לדבר על אדותיהם?...  מלבד המבוכה הזאת,  עוד שאלה היא בכלל,  היש לה רשות להשמיע את השערותיה,  הנוסדות על סמנים ספקיים?  הנה זה מעט נוכחה בטעותן של השערותיה הקודמות    מי,  אפוא,  יערבנה,  כי האחרונות אינן מוטעות גם הן?!... 

היא חשה לֵאות גופנית ורוחנית,  אשר שללה ממנה כל יכולת לברר את הדבר הקשה הזה,  ועל כן החליטה לדחות את גמר הברור למחרתו;  עפעפיה העיפות נסגרו מעצמן והכרתה רפתה עוד בטרם שבתו חושיה כליל...  במצב כזה רק אזנה שמעה כעין תנועה אחרי הקיר בחדר יוסף,  אך מוחה הנלאה לא תפס עוד כל דמיון ממשמע אזניה    

היא ישנה בעצם העת,  אשר התעורר יוסף.   האחרון היה במשך כשעה תמימה כֻּלו נדהם,  גם הִגָּלותה של רוזה היתה בעיניו כחזיון לילה,  ולולא המנורה,  אשר השאירה האחרונה על השלחן בהֵחָפזה לעזוב את החדר,  כי עתה הסתפק גם בשוב אליו הכרתו,  האמנם היתה רוזה על ידו בהקיץ...  אולם המנורה וכוס המים,  שני המופתים המוחשים האלה לא השאירו כל מקום לספקות,  ואם גם היה ראשו כבד עליו וכל גופו    כרצוץ  ורעוץ,  אך עבודת מוחו כבר התחדשה ובדמיונו הצטַיֵר הערב האחרון בכל נַוְלוּתו וכִעורו,  ביחוד    סוף הערב והגלותו לפני רוזה במראה המכוער הזה... 

לזכר העובדה האחרונה הזאת תקפוהו עד ארגיעה רגשות כלמה,  התחרטות,  יאוש ועוד רבים כאלה;  אולם אחרי רגע כבר נבלעו כל חושיו ברעיון אחר:  מה יש לעשות עתה,  למען העביר את הכתם הנורא הזה מעליו?...  דמיון הנער הנלהב צִיֵּר מחזות ממחזות שונים,  אשר יהיו בלי ספק מחר,  כאשר יוָדעו מקרי-הלילה לכל ואגב-אורחא יגָּלו גם פרטים אחרים.   יחד עם הדמיונות האלה עברו במוחו של יוסף תחבולות שונות,  האחת מטורפה וחסרת-הגיון יותר מן השנית,  כדי למנוע את התוצאות המעציבות האלו.   על לבו עלה גם הרעיון לאבד את עצמו לדעת:  מעשה כזה לא די שיבטל פעם אחת את כל הבוז,  אשר עורר מראה קלקלתו בלב רוזה,  כי אם גם יעורר בלבה רגש הַעֲרָצָה לו...  והצד הזה לִבֵּב את יוסף יותר מכל ברעיונו,  ובמשך כחצי שעה ציֵּר בדמיונו את כל הפרטים האלה... 

אולם כאשר הספיק לשעשע את נפשו דַיה בדמיונות האלה,  התבונן,  כי קודם-כל נחוץ לבער אחרי הסמנים המוחשים,  לבל יכיר על פיהם כל איש את הנעשה,  ולמטרה הזאת קם בחשאי ויבא מחדר-הבשול סמרטוט וינקה את הרצפה,  אחר התפשט את בגדיו ויעל על משכבו.   עוד זמן מה היה מוחו עסוק בשאלה:  מה יעשה מחר,  אך בטחת העלומים והלֵּאות העצומה גברו עליו,  ומבלי בוא לכל החלטה,  ישן שנה עזה וכבדה...  

לכל החלטה לא בא גם ביום המחרת.   הוא אמנם גמר לפנות אל רוזה ולבאר לה,  כי סבת המקרה אמש היתה מחלה קלה;  אולם תחת בקש מועד לדבר אתה,  השתמט כל היום גם מפגישה מקרית,  וכדי להתנצל בעיני עצמו,  המציא פעם בפעם אמתלאות שונות,  לדחות את ברור-הדברים הקשה הזה,  אם גם פחד בכל רגע,  פן יעביר המועד ורוזה תגלה את הסוד... 

הפחד הזה לא היה באמת משולל כל יסוד,  כי אמנם התעַתדה רוזה פעמים אחדות לגלות את הדבר,  ומי יודע,  אולי כבר עשתה זאת,  לולא היתה לה התנצלות טובה בפני עצמה,  כי יצחק איזראילסון איננו בביתו...  מבלי תת לעצמה חשבון על זאת,  היתה שמחה,  כי עד שוב איזראילסון יש לה תואנה טובה לדחות את החלטתה.   היא קותה לחקור בינתים את הדבר ולברר את תכונת המקרה האחרון.   כי יש לזה קשר ידוע עם הזריות,  אשר נראו ביוסף מכבר,    הדבר הזה לא היה מוטל בספק כלל,  אך מה פשר כל אלה ואיה סבתם העקרית והראשית? 

על השאלה הזאת הוגיעה רוזה את מוחה הרבה,  אך על לבה לא עלה ולא יכול לעלות החשד,  כי היא עצמה היתה,  אם לא הסבה היחידה,  לפחות    אחת הסבות הגורמות לכל הנעשה.   יוסף היה עד העת האחרונה שקוע בעולם למודיו;  ואם גם עזב כבר את ה"חדר"  וזה כחצי-שנה עבד שעות אחדות יום יום בלשכת-המסחר של אביו,  כדי להתחנך בעריכת ספרי-החשבון וכלכלת העסק,  בכל זאת היה עוד נער,  כלוא בחוגם הצר של עניני-ילדותו הקודמים וחי על פי הרגליו הישנים...  אי-אפשר אמנם להחליט,  כי תומתו לא נפגמה עוד מכל דמיון בלתי-טהור;  גם הוא,  כרוב חבריו,  היה מוצא עוד לפני שנים אחדות עונג מיוחד בחקירת ענינים נסתרים,  ובתשוקה רבה היה מתאמץ לברר את המקומות הידועים בכתבי-הקדש ובתלמוד,  אשר פסח עליהם מלמדו או השאירם בלי באור מספיק...  הוא היה קורא בסתר גם רומנים,  אף כי אסר עליו אביו את הקריאה הזאת,  ותאור תאות-המינים היה מגרה את חושיו ומרתיח את דמו;  עוד יותר    קרבת אשה כבר היתה פועלת עליו באופן מעורר,  ודמיונות-חמדה היו מצטַירים לפניו בקסם מיוחד;  אולם למרות כל אלה עוד היו כל דמיונותיו מטושטשים מאד ומפשטים בהחלט;  הם התגַשמו רק אז,  כאשר נמצא להם נושא גשמי בגוף רוזה ליפשיץ.  

קרבתה התדירה של עלמה זרה גרְתָה וסכסכה את חושי העלם,  אשר תאותו-הטבעית החלה זה מעט להתפתח;  ביחוד פעל עליו הדבר השכיח בתנאים כאלה,  בשבת עלם ועלמה בחדרים סמוכים:  הגלותה לפניו לפעמים חשופת-בשר קצת...  חדר-המטות של אחיותיו,  אשר היה בא שמה עד העת ההיא בקרת-רוח גמורה,  החל לעורר בקרבו גרוי-חושים וסערת נפש מעורבה במין מבוכה מיוחדה.   אלה מצדם חוללו בנפשו דמיונות בלתי-ברורים,  עוררו מאויים בלתי-מֻכרים ואחר    מן מפח-נפש בלתי-מובן,  אַפַּתִּיָּה או אי-רצון בלי כל סבה,  גם התרגזות והתרגשות-עצבים... 

בעת הראשונה היו רגשותיו ומאוייו בלתי-מובנים ובלתי ברורים גם לעצמו;  אולם מעט מעט הסתַּמנו המאויים האלה ויתבררו לו כל צרכם...  הוא אמנם הכיר את כל אי-אפשרותם בפועל,  אך בכל זאת לא הסירם מלבו,  כי הדמיונות עצמם נעמו לו ויכבד ממנו להסתלק מן העונג הזה ברצון עצמו.   הוא הוסיף לשגות בדמיונותיו,  ואלה הלהיבוהו עוד יותר ויסכסכו את חושיו,  עד כי נבלע כֻּלו בתאוה אחת זרה ומשונה,  כליון-נפש עז,  אשר גזל שנת-מנוחה מעיניו בלילות ושלות-נפש בימים...  הוא חש קרירות גמורה ומוחלטה אל כל הדברים,  אשר עִנְינוהו קודם לכן;  אל כל הסובב אותו התיחס באַפַּתִּיה גמורה וכל כחות-נפשו וחושיו כמו הצטמצמו רק בנקודה האחת והיחידה הזאת.   הוא נכלם בפני עצמו,  נקוט בפניו;  אך לא יכול למשל ברוחו:  למרות חפצו היו כל מחשבותיו מכֻוָּנות רק למטרה אחת ומוחו השתונן תמיד לחבל תחבולות שונות,  למען המָּצא בקרבת רוזה...  

האחרונה,  כמובן,  לא שערה דבר;  היא לא יכלה גם לשער כזאת,  כי כמעט שעדין לא חשבה את יוסף לגבר,  ועל כן לא נזהרה ממנו בפרטים רבים,  אשר נזהרה בהם ביחסה לגבר אחר.   ככה,  למשל,  לא נזהרה מקרוב אליו,  כאשר הקריא פעם לפניה דבר;  אולם עליו פעל מגע גופה פעולה נעימה,  ומאז בקש בכונה מקרים להקריא לפניה ויהי שבע-עונג,  אם סמכה זרועה על כתפו,  אם הֻדק חָזֶהָ אל כף ידו,   המונחת על שולי העלה,  או אם נגעו ברכיהם אלה באלה...  החום הנעים ממגע כזה היה משתמר בזכרונו,   מעורר בו דמיונות נלהבים ומגרה את תאותו עוד יותר:  מצב נפשו הורע והתקלקל יותר ויותר...  

כאשר הפנו אבותיו את לבם לסמנים הבלתי-טובים האלה,  היו שאלותיהם והפצרותיהם הטורדות מרגיזות אותו וממררות נפשו מאד.   הוא הרגיש,  כי המצב הזה מזיק לו ומפסיד מאד,  וינסה להעסיק את מוחו בענינים אחרים,  אך הדבר הזה לא עלה בידו.   הוא נסה להתרחק מן הבית,  אולי יועיל מרחק המקום להסיר מלבו את הרגש הכבד מנשוא;  אולם גם העצה הזאת לא הביאה כל תועלת.   בכל אשר פנה,  הלך וישב היה הרגש האחד ממלא את כל נפשו,  וכח אדיר,  אשר לא יכל להתנגד לו,  משכו הביתה,  אם גם ידע,  כי בשעה כזו רוזה איננה כלל בביתם,  או כי היא עסוקה במלאכתה...  מין תקוה-מתעה היתה משיאתו,  אולי יקרה דבר בלתי-צפוי,  אולי יקום חפצו באופן שאיננו מפלל בעצמו!  

התקוה המתעה לא היתה באה בפועל,  כמובן,  והִכָּזֵב-התוחלת היה גורם לו מפח-נפש עז ונמרץ.   הכאב היה חזק עוד יותר בערבים,  אשר רוזה היתה נמצאה באחד מבתי מכָּריה,  ביחוד    בבית זקנו,  בחברת דודו סולומן...  הנער הבלתי-מנוסה הזה לא ידע עוד גם את מציאותו של איזה רגש,  המכונה בשם  "קנאת גבר",  וכמובן מאליו,  לא יכל גם להבין מה יעָשה בקרב נפשו פנימה;   אך הרגש הזה היה תוקפהו בכל חדידות כאבו והיה מרעיל את חייו באופן נורא מאד...   ובמצב-נפש כזה,  אשר הרגעים היו בעיניו כשעות והעקה כבדה מנשוא    הסכים פעם להצעת עוזר-מסחרם אלטר זילברט לסור יחדו אל בית-משתה להריק בקבוק שכר.  

יחס שני אלה זה לזה לא היה מקורב יותר מדאי.   אם גם נמצאו פעם בפעם יחדו בלשכת-המסחר,  אך לא היה כל ענין משותף לשניהם.   יוסף היה בעיני אלטר כנער תמים,  ש"איננו יודע עוד את החיים"  כלל;  באותה שעה נראה אלטר בעיני יוסף כ"בלתי מסוגל להבין"  דברים רבים,  שהוא יודע ומתעַנין בהם.   רק בעת האחרונה התקרבו במדה ידועה.   על יוסף השפיעה אַפַּתּיָתו,  אשר מנעתו מעבודה רצינה,  ומאורך-השעה הטה אֹזן ללהגו הריק של עוזר-מסחרם.   את האחרון עוררה לזאת ביחוד נטיתו הטבעית להכביר מלים,  מלבד זאת הרהיבה שימת-לבו של בן-האדון את אהבת-עצמו,  והצלחת הצעד הראשון השיאתו לשאף לכבוד גדול מזה    כבוד  "מורה דרך"  ל"נער"  הבלתי מנוסה הזה...  

בעת הראשונה היה אלטר מסתפק בספורי חדשות עירוניות,  אך כאשר גס לבו ביוסף יותר,  החל להשמיע אַנֶקְדוֹטוֹת וחדודים מהמין הכי-גרוע וישמח לראות,  כי רעו הצעיר שומע את דבריו בתשוקה.   הדבר הזה הרהיבהו לעבור מהטָפה תיאוֹרִיָתית לחנוך מעשי ושמושי,  ובתור נסיון ראשון הזמין את יוסף לבית-השכר.   האחרון נאות פעם אחת,  והפעם הראשונה לא היתה האחרונה:  הם החלו לבקר יחדו בבית-השכר לעתים תכופות,  ובמקום כזה חש אלטר זילברט את עצמו חפשי יותר,  ויגלה ליוסף סודות ורזים שונים מעולם הבחורים וישיאהו לטעם טעם ה"פרי האסור"...  הוא לא כוֵּן באמת לכל רע,  לא הבין גם את כעורו של המעשה הזה:  על פי מושגיו היו כל אלה דברים טבעיים ובלתי-פליליים כליל,  אחרי שהכֹּל עושים כן;  אולם העדר הכונה הרעה לא נטל מהמעשה הרע את הפסדו המוסרי:  נפש יוסף התפעלה,  דמיונו התלהב ורק בישנות-הנעורים עצרתו ממעשה ממשי...  בערב האחרון,  כאשר דכאה מהומת השכרון את הרגש העוצר הזה,  לא יכול עוד יוסף עמד בפני פתויי רעו-מחנכו...  בכל זאת לא היה יכול למלט נפשו מן הרגש הכבד,  המעורב ממוסר-לב,  הכרת-עון,  התחרטות וגועל-נפש    ולמען המם בקרבו את הרגש המציק הזה הוסיף לשתות יותר ויותר...  

כאשר קם ללכת הביתה,  לא יכול להתחזק על רגליו,  ורק בעזרת ידידו הגיע עד פתח בית אבותיו.  

 

יד.

דלתות בית-הבנק של מרקוס המָּפנות לעבר הרחוב היו סגורות,  כנהוג בכל לילות מוצאי-השבת;  אך בתוך הלשכה פנימה היה אור ומיכאל ספירשטין עסק בקריאת הקוֹרֶספוֹנדֶנציה הערבית,  אולי יש באחד המכתבים המקובלים דבר נחוץ,  הדורש תשובה בהקדם.   זולתי אִשורי-המחאה,  הודעות-קבלה ועוד נקלות כאלו לא היה הפעם דבר,  ועבודת ספירשטין שָׁלמה מהרה.   מאפס ענין לענות בו,  פתח ספירשטין את מעטפת אחד מעתוני-הבירה,  אשר נתקבל בפוסטה האחרונה;  אך עינו החליקה מעמוד לעמוד,  מבלי מצוא כל ענין להתעכב בו.   

  רק ראשית השעה השמינית עוד לחשו שפתיו,  בקומו ממושבו ובהביטו אל שעונו:    עוד הערב גדול,  יקחהו השטן!  

מיכאל ספירשטין היה גבה-קומה ולפי קומתו    דק בשר.   שער ראשו היה צהוב-כהה ושער זקנו המחודד בהיר יותר עם נֹגה זהב.   מצחו היה רחב ובולט,  רשמי פניו המָּאֳרכים היו דקים וענוגים ובעיניו הכחולות-כהות,  הגדולות ושקועות-קצת,  נשקפו רֹך סימפַּטי ונטיה לדמיונות... 

הוא עמד רגע קטן כפוסח על שתי הסעפים:  אנה יפנה,  אחר כך כבה את מנורת-הנפט היחידה,  אשר האירה את הלשכה,  ויפן אל חדרי-המעון של בעל הבנק מרקוס.  

  כמעט ששכחתי,    חשב בלבו,  כאשר שמע עוד בחדר החיצון קול ענות דברים מחדר-האֹכל,    כמעט ששכחתי,  כי לערב הזה נועדה מעין אספה...  אמנם הנני מתחיל להאמין,  כי האידֵיאה הפלשתינית מצליחה:  אדוני מצטין בחוש-ריח חזק,  והטָּפלו לרעיון הזה סמן הצלחה הוא... 

האספה,  אשר שער ספירשטין,  לא נאספה עוד,  או    מה שיותר נכון    זה רק החלה להאסף.   לעת עתה היו בחדר-האכל,  מלבד בני הבית,  רק שני גיסיו של מרקוס:  ניסן ואפרים רוזנברג ובנו של האחרון,  חיים זלמן.  

ספירשטין אהב להתבונן אל קבוצת-המשפחה הזאת,  אשר היו בה טפוסים מעַנינים כשהם לעצמם,  אך עוד יותר    בערכם ויחסם זה לזה,  כי למרות קרבת-המשפחה שביניהם,  נראה פה שנוי-גונים נפלא בפרצופים,  באָפיים,  בארחות-החיים וגם בלבוש...  

משה מרקוס היה איש כבן חמש וארבעים שנה,  שפל קומה וקצר-צואר;  שער ראשו הקצר והמסומר היה ממראה ערמון כהה וזקנו הגזוז לא היה מסתיר את לחייו העגולות והמלאות ואת סנטרו הרחב והשמן;  עיניו הקטנות והאמוצות-אפורות היו חודרות ומנוצצות בנֹגה מתכת קר מבעד לפֶנסנֶה של זהב.   לבושו היה מארג יקר,  תפור לפי המודה,  אך חסר גהוץ בכל זאת;  על זרת ימינו היתה טבעת דקה,  ממולאה אבן יקרה...  דעת רבים היתה,  כי בבית הזה הגבירה שלטת,  והדעה הזאת מצאה סמך חזק בחיצוניותה של קרולינה    לפנים:  קילה    מרקוס,  אשר גבהה בקומתה מאישה ופניה השחרחרים ודלי-הבשר על מבנה-עצמות רחב היו מפיקים אֶנרגיה רבה ועוז-רצון;  אולם ספירשטין,  אשר היה יוצא ונכנס בבית הזה לרגל משמרתו זה כחמש שנים,  כבר נוכח,  כי הדעה הכללית מוטעת מאד,  לפחות    במה שנוגע לענינים החשובים ביותר.   לו היו די מקרים להתבונן,  כי שלטון הגבירה רק מדומה הוא,  והחזון המַּטעה הזה הוא תולדה מחויבת מאפיי בעלי-הבית.   בשעה שקרולינה היתה מכַלה אֶנרגיָתה בדברים שואגים ומוכרחת כפעם בפעם לחזר מדעת עצמה ולהודות על טעותה,  כי מזגה החם והתרגשותה בדבור היו שוללים מאתה את היכלת לדון בקרת-הרוח הנצרכה ובלי נטיה לקיצוניות,    באותה שעה היה משה מצטין בזהירותו,  בדיוק-חשבונותיו ובתוקף דעתו המתונה...   בדבור היתה האשה מְנַצַחת כמעט מיד,  אך בפועל,  באופן בלתי-נכר כמעט,  היה הכל נעשה כדעת האיש.  

הקוים הכי-עקריים באפיו של האיש הזה היו:  העדר דמיון ואילוזיה,  נטיה לפחד ודאגה יותר מאשר לבִטחה ותקוה,  ושלטונו הגמור של השכל על כל הרגשות.   לא אחת ושתים שאל ספירשטין את עצמו:  היש בנפש האיש הזה איזו תאוות בכלל?...  בכל התבוננותו הדקה והמדויקה עלתה בידו לגלות רק סמני תאוה אחת בנפש מרקוס,  תאות הכבוד וההתהדרות;  אך גם התאוה הזאת היתה מסותרה מאד,  ומרקוס היה נראה יותר כעָנו ובלתי-רודף אחרי הכבוד כלל,  דבר,  אשר המר מאד את רוח קרולינה ויעוררה להתרעם כפעם בפעם על אישה,  שאיננו חושש כלל לכבוד משפחתו... 

הפך מחלט מהאופי הזה היה אפיו של אפרים רוזנברג.   הוא היה איש כבן חמש וחמשים שנה,  גבה-קומה,  רחב-כתפים ועב-כרש;  מצחו הרחב והקמוט נבלע בקרחה הרחבה אשר בראשו;  בזקנו השחור והרחב ובשער ראשו לפאתי ערפו זרקה שֵׂבה נִכּרת למדי,  אך פניו היו רעננים ודשנים ועיניו הגדולות והשחורות מלאות חיים ואֶנרגיה.   בתנועותיו וכל נמוסיו הסתַּמנה רַחְבות מיוחדת,  חופש וגאוה המסוגלים לעשירים מלֵּדה;  בטחת-גאוה כזאת נשמעה גם בדבריו ומשפטיו הנחרצים,  אשר השמיעם תמיד גלוי,  מבלי לחשוש יותר מדאי לדעת שומעיו,  המסכימים הם אם אין.  

טפוסו של האח השני ניסן היה דומה לטפוסו של אפרים,  אך במדה מָקטנה:  גם קומתו היתה שפלה,  גם זקנו דָלול,  גם גופו וכרשו דקים;  אך ההקטנה נכרה מכל בדבורו ותנועותיו,  כי לא היה בהם רחב-הנפש והתוקף של אחיו,  אולי מפני שלא היו עסקיו מצליחים כעסקי אפרים...  עיניו היו גם הן גדולות ושחורות,  אך בהן נשקפו מזמת ערמה ודעת תבל,  גם כעין הִתול מר בדמות שחוק-קלסה מתגלה ומתעלם לרגעים.  

ספירשטין התבונן זמן מה בטפוסי הזקנים,  ומן ההערכה המעַנינת הזאת עבר להערכה מענינת עוד יותר    הערכת טפוסי ה"דור הצעיר"...  פה היו רק שני טפוסים:  גרישה מרקוס וחיים זלמן בן אפרים רוזנברג,  אך שני אלה היו ההפכים הכי-בולטים במשפחה הזאת,  כי היו שונים זה מזה תכלית שנוי לא רק בכל תכונות-נפשם,  אפייהם,  הרגליהם וארחות-חייהם,  אך גם בחיצוניות.   בשעה שגרישה היה כלו סמל החולשה והבלִיָה המוקדמת,  באותה שעה נראה חיים זלמן פורח,  רענן ומלא כח עלומים.   קומתו היתה למעלה מממוצעת,  מבנה-גוו איתן,  שער ראשו שחור,  מתנוצץ ומשופע,  זקן-לחייו הקצר עב;  צבע עורו,  הנוטה קצת לשחרחר,  היה רענן ומתנוסס באֹדם-בריאות;  בריאות שלמה כזאת הסתַּמנה גם בכל קוי פניו הקצובים,  בחטמו הגבנוני והשרוע קצת יותר מן המדה ובשני טורי שניו הלבָנות והחזקות,  אשר נגלו מבין שפתיו הבלתי-מהודקות היטב;  בעיניו החומות-כהות,  אשר גבותיהן ועפעפיהן היו ארוכות ושעירות,  נשקפה אֶנֶרגיה רבה ובִטחה בכח-עצמו...        

יחסם של שני אלה זה לזה היה מן בוז מעורב במנוד-ראש:  גרישה התגאה בהשכלתו הגימנַסִיונית,  אשר נקנתה לו אמנם לא בעמלו,  כי אם בכסף אביו וגם    בהסתגלותו השלמה לנמוסי החברה ולבושו ההדור לפי המודה האחרונה,  ומצד זה חשב את בן-דודו,  אשר נתחנך ב"חדר"  וישמע לקח מפי מורים פרטיים,  כעומד במדרגת-השכלה נמוכה יותר,  כבלתי-מהוקצע ובלתי יודע להתהלך כנמוס בחברה הגונה...  האחרון מצדו התגאה בהשלמתו,  אשר התאחדו בה השכלה עברית וכללית,  ויחשוב את גרישה לעלם נעור,  ל"צעצוע מקושט"  והעקר    חסר דעה ומתהולל כ"אחד הנערים"...  כן הוא,  למרות היות גרישה כביר ימים מחיים זלמן,  היו חיצוניותם והנהגתם מסוגלות להטעות את מי שלא ידע אותם לדמות ההפך:  בשעה שגרישה היה מתהולל תמיד כנער ובלתי-מתבושש במעשי-ילדות,  באותה שעה היה חיים זלמן מתנהג תמיד ברצינות ונמוסיות מדויקה והיה נמצא יותר בחברת ה"זקנים"...  

גם הפעם נשאר חיים זלמן בחברת אביו ודודיו,  בשעה שגרישה לא יכל עוד לשאת את שממונן הנורא של השיחות הרצינות,  וימהר למשך את ספירשטין אחריו אל אחת הפנות,  ושם החל להשמיע את חדודיו ואניקדוטותיו,  מבלי שים לב כלל לפנוקיו התכופים של השומע.   האחרון שמח מאד,  כי הופיעו בחדר אורחים חדשים,  ולמראה הבאים לא יכל גרישה להתאפק מעשות אחת מהעויותיו המגוחכות,  ובהפסיקו את דברי עצמו באמצע הפרזה,  לחש באוזן-ספירשטין: 

  הנה הרבי,  הגבאי והחסיד באים! 

הרבי היה איזראילסון,  הגבאי    טובולסקי והחסיד    זילברט.   עם שלשה אלה בא גם רבי גדליה ה"מגיד"  או "קורא השעור"  בבית-המדרש של רוזנברג,  איש כבן חמש ושלשים שנה,  שפל קומה ודל-בשר,  בעל זקן דָּלול ומחודד ממראה פשתה כהה,  בעל רשמי פנים דקים ומשתּנים ובעל עינים קטנות,  מפיקות ערמה וחונף.   זה היה טפוס מיוחד של  "כלי הקדש"  בנוסח הכרכים,  אשר סגלו להם את הכשרון המיוחד להראות בשעת הצרך פנים שוחקות ל"חפשים",  ובשעת צרך אחר     להמטיר  "אש וגפרית"  על ה"אפקורסים הארורים"...  לאשתו היתה חנות-מכּולת קטנה והוא עצמו סחר בדברים שבקדושה גם קבל שכר בעד הטפת השעור והדרשות.  

ספירשטין היה אוהב להכנס כפעם בפעם בשיחה עם רבי גדליה,  כי נפתולי האחרון,  אשר היה נפתל למצא חן בעיני איש-שיחו החפשי,  מבלי התנבל בעיני  "בעלי-בתיו"  היראים,  היו משעשעים מאד;  אולם הפעם לא עלתה ביד ספירשטין לתפוס את רבי גדליה ויפן אל זילבֶרט,  אשר היה בתמימותו ואמתיותו הנפרזות הפך מחלט מהמגיד.   זילברט מצדו היה בא בדברים עם ספירשטין בעונג מיוחד על פי כללו התמידי,  אשר היה משמיע נכוחה,  אך בלי חונף,  כי  "נעים מאד לשוחח עם איש נבון,  שדבריו מחכימים";  בכל זאת לא השתמש הפעם בהזדמנות הטובה,  כי התענין מהרה בשיחה העליזה,  אשר התעוררה בתוך המסובים ואשר השתתף בה גם איזראילסון,  ובשעה שהאחרון היה מדבר,  לא היה עוד זילברט מסוגל להפנות לבו לשיחה אחרת.   ספירשטין ידע זאת היטב,  אכן לא עלה גם על לבו להעָלב,  כי עזבהו איש-שיחו באמצע הפרַזה;  רק שחוק-קל חלף על שפתיו ויקרב גם הוא אל השלחן לשמע את המדובר.   לאזניו הגיעו ברגע גשתו דברי אפרים רוזנברג,  אשר דבר בשחוק-קלסה: 

אי אפשר לכחד,  כי לרבים הענין הזה עסק טוב הוא.   לצעירים יש פה מקום להתוַדע אל  "חובבות"  צעירות על טהרת הקדש;   מטיפים ימצאו מזאת פת-לחם,  ורופאים צעירים,  החסרים דרישה קבועה,  יזכו לפרסום הנצרך...  ואמנם רוב העוסקים בענין הזה הם בפועל מן המינים האמורים,  ולהם נאה ויאה הדבר הזה;  ואולם לנו  "לא חָמִים ולא קָרִיר"  מכל זאת,  ועל כן אין לנו כל חשבון לטפל בהבלים האלה... 

  "הבלים"  אתה אומר,  רבי אפרים?    ענה רבי גדליה בהעוית יראת-שמים:    ולואי שהיו רק הבלים!...   גם דבר זה בלבד,  שרוב המתעסקים אינם משלנו,  אלא אפקורסים גמורים בלי כל סמן יהדות,  חשוד הוא מאד;  אך מלבד זאת הן ידועה לכל הנהגת  "יהודי-ארץ-ישראל"  החדשים,  המחללים כל קדש בפרהסיה ודשים בעקבם את העבֵירות היותר-חמורות... 

  אמיתיותו של הדבר הזה מוטלת עוד בספק גדול    הפסיק איזראילסון את דברי המדבר.    אולם נניח,  כי יש קורטוב של אמת בשמועות האלה,  האין אנחנו בעצמנו אשמים בזאת יותר מִכֹּל?  הנה אנחנו אוחזים את החבל בשני-ראשיו:  מצד אחד הננו נמנעים מפעולה בעצמנו,  מפריעים גם את האחרים ממעשיהם,  ומצד אחר הננו מתלוננים,  כי המעשים נעשים לא לפי רוחנו.   אם הצעירים והחפשים היו המתחילים ועד היום הם כמעט הפועלים היחידים,  מה הפלא,  אפוא,  כי הכל נעשה ברוחם וטעמם?!...  הצעירים האלה צדקו,  לוּ גם הרחיקו עד הקצה האחרון,  בכונה מיוחדה להרעימנו ולענשנו על התנגדותנו הפלילית;  אולם בפועל אנחנו רואים ממש את ההפך:  הם מבקשים קרבתנו,  משתדלים בכל האמצעים להניח דעתנו,  ולו רק הואלנו אנחנו להשתתף בפעולתם,  כי עתה עשו לנו עוד הנחות רבות... 

  הנחות רבות!    קרא אפרים רוזנברג:    אבל בהנחות כאלה אין לנו צורך כלל,  לו גם מלב טהור ונאמן יצאו,  אף כי עתה,  שהן רק תולדות ההתחפשות,  תחבולות-ערמה לתפשנו ולגנוב את דעתנו...  הנני מודה על האמת,  כי בעיני טובים החפשים הגלוים מבעלי-המסוה האלה:  הראשונים נראים לנו,  לפחות,  בצביונם האמתי,  והננו יודעים להזָהר מהם ולשטות מעליהם;  לא כן האחרונים,  הגונבים את דעתנו,  מתערבים בנו ומדביקים בבנינו את הרעל המסוכן,  אשר נֻגעו בו הם עצמם עד לאין מרפא.  

  רק רפואה אחת היתה להם    העיר ניסן רוזנברג:    המכות החזקות,  אשר הֻכּו  "בחורינו היפים"  בידי אהוביהם,  החזירו רבים מהם למוטב,  ולסופרי סת"ם היה  "פדיון"  טוב,  כי נמכרו אלפי זוגות תפילין בימים ההם...  

  אולם מאז כבר עברו כעשר שנים,    ענה אפרים,    ועתה הנני נכון להתערב,  כי כל זוגות התפילין ההם כבר עבשו מאין נוגע בהם!  

   הדבר הזה אולי כן הוא,    התערב בשיחה גם מרקוס,  אשר שמע עד כה דומם    ובכל זאת לא הכל עלה בתהו...  אם גם נשארו התפילין,  אחרי עבור הבהלה וההתלהבות הראשונות,  באין מזיע אותן,  אולם הרגש היהדותי,  אשר נעור אז,  לא עוד שב ונרדם כליל.   ה"לב היהודי",  אשר לא נודעה מציאותו כמעט בחוגים ההם,  שב להתפָּעם ולהיות עֵר לצרכינו הלאומיים...  עתה חובתנו היא,  בתור אנשים הקרובים יותר אל עמם ויודעים את מחסוריו,  לחבר ולקרב את ה"שבים"  האלה,  למען יחזק הקשר בינינו,  והאחדות והשלום...  

  הה,  האחדות והשלום!    הפסיק אפרים את גיסו באמצע הפרַזה.     הננו יודעים היטב את ערך הקריאות החביבות האלה,  שהחנונים מושכים בהן את הקונים התמימים אל חנותם!  באמת היתה סכנה גדולה צפויה ליהדותנו מהאידֵיאות החדשות האלה,  לו לא...  לו לא היו,  יהי שם ה' מברך,  כל העסקנים האלה רק זבובים מרבי שאון או עניים מרודים,  הרואים בענין הזה מקרה טוב לגרם  "עצם דשנה"...  מהטעם הזה אינני רואה כל צורך גם בהתנגדות הגונה!  

  אפרים גיסי איננו מתקשה לבטל בטול גמור את הדבר,  אשר איננו רוצה בו    העיר מרקוס בשחוק,  בפנותו אל איזראילסון.  

  ובטול כזה בכל אופן איננו הגיוני!    השיב האחרון.     אחת משתי אלה:  אם מכירים אנו את תועלת התנועה הלאומית,  אין אנו רשאים לעמוד מנגד,  ואם לא    אין לנו רשות לבלי התקומם כנגדה...  תהי דעתנו העצמית איזו שתהיה,  בכל אופן אין אנו יכולים להכחיש את העובדה הגלויה,  כי התנועה גוברת ומתפשטת יותר ויותר,  ביחוד    בשנה האחרונה.   הדבר הזה ברור,  רק על זאת יש להצטער,  כי אין אנו חפצים לראות את המעשים כמו שהם,  ואי-החפץ הזה מניאֵנו מהשתמש בשעת-הכושר הכי-טובה,  למען בצר את עמדתנו בתוך הפועלים הלאומיים,  אשר רובם באמת מן החפשים... 

  במה השעה הזאת מוכשרת מאחרות?    שאלו אחדים.  

  כי בעת האחרונה מכוננה פעולת הלאומיים במגמה חדשה,  מעשית ומכֻוָּנה למטרתנו יותר.   נסיונות עשר השנים האחרונות לא הביאו אמנם תועלת מוחשית רבה,  אך ערכם התיאוריָתי גדול ונכבד מאד:  הם הוכיחו לנו מצד אחד,  כי במעשה-צדקה לבד לא יכונן ישוב הגון,  ומצד אחר    כי הדבר הזה איננו דורש כלל קרבנות והשקעת סכומים בלתי-חוזרים;  להפך,  בסדרים נכונים ושטה ישרה אפשר למצא גם תועלת חמרית ורוח הגון... 

  באחת:  מצוה,  אידיאה וגם עסק טוב    הכל בבת אחת!    העיר אפרים רוזנברג בשחוק לעג.    

  אתה לועג לדברי,  רבי אפרים,  ואני שונה,  כי גם עסק טוב הוא,  אם רק נזנח מעט את פזיזותנו ונלמוד את מתינותם של הסוחרים האמתים,  המתבוננים מראשית פעולתם לאחריתה...  

השיחה כוננה במגמה חדשה:  מקום המשפטים המָפשטים לקחו משא-ומתן מעשי,  חשבונות ומספרים.   אל האספה באו אורחים חדשים,  רובם מ"בעלי-הבתים"  האמידים בעיר.   על השלחן נראו ועברו מיד ליד גליונות-מספרים ומכתבים שונים,  בערבוביה נוראה נשמעו הערות וקריאות חטופות ומקוטעות,  המלים:  פרנקים,  נטעים,  דונַמים,  ענבים,  פועלים,  שנה שלישית,  רביעית ועוד רבות כאלה נשנו ונשמעו מעברים שונים...   השיחה היתה עליזה וסוערת,  בלולה ונפסקה:  האחד לא הספיק לכלות את הפרַזה והשני כבר נכנס לתוך דבריו,  שנים ושלשה דברו בעת אחת,  גם היו רגעים,  אשר מספר המסובים היה מספר המדברים...  

מן הצד לא היתה כל אפשרות להבין דבר מן המדובר;  אך כל הנאספים ידעו פחות או יותר את עיקר השאלה הנדונה.   פה נדונו על תכנית חדשה של חברת-מניות למטרת ההתנחלות בארץ הקדושה.   המניות כשהן לעצמן היו קטנות מאד,  אך,  לעומת זאת,  היו בעלי-המניות צריכים לחכות כעשר שנים עד התנחלם,  ובמשך הזמן הזה תעָבד האדמה,  ינטעו כרמים ויבנו בתים מפרי-התבואה הנקי...  והחשבון המלַבֵּב הזה,  המראה אפשרות רכישת אחוזת-נחלה,  אשר שָׁויה יעלה לאלפים,  במאות רובלים אחדות    החשבון הזה פעל באופן מעורר על הנאספים,  ומספר הספקנים והמערערים נתמעט יותר ויותר.   הנטיה אחרי ההצעה הנדונה גברה עוד,  כאשר נסבו הדברים בהשתלשלות מובנה על המצב הנוכחי...  באויר הורגש כובד מעיק:  דברים ברורים אמנם לא היו,  אך השמועות העוברות לא היו משמחות-לב כלל...  איש איש מן הנאספים מצא פה מקום להשמיע את  "חדשָׁתו",  אשר רק האלהים הוא יודע,  איזה הדרך באה אל המספר,  והשומעים אם גם האמינו רק למחצה,  בכל זאת מלאו מבלי משים רגשות עצב...  

  במצב הדברים הנוכחי כדאי הוא וראוי לכל איש,  אם רק יש לו יכולת חמרית,  להכין לו בעוד מועד מפלט בטוח על כל צרה שלא תבוא!  

הדעה הזאת,  אשר השמיע האחד,  מצא לה הֵד נכון בנפש האחרים.   נמצאו גם כאלה,  אשר השמיעו חששם: 

  מי יודע,  האפשר יהיה עוד לחכות זמן רב כזה,  עשר שנים! 

איזראילסון לא יכול להתאפק משחוק מר לשמע החשש הזה.  

  הנה כן מנהגנו תמיד!    קרא.     הננו דולגים תמיד מן הקצה האחד אל קצהו השני:  או כי יושבים אנו תחתינו בבטחה אוילית ובבטלה גמורה,  או כי הננו מתעוררים לבצע את מעשנו תכף ברגע אחד...  האמת הנני מגיד לכם,  אדוני,  כי יותר ממה שהנני חושש,  פן תכבד עלינו העקה מחוץ,  בטרם יבוא היום להתנחל על אדמתנו הקדושה,    יותר מזאת אני חושש,  פן תחלש השאיפה בקרבנו פנימה,  כמעט יתפזרו העבים הקודרים עד ארגיעה,  ומתוך החשכה תגָּלה לנו עוד הפעם קרן-האורה המתעה,  הממלאה את לבותינו תקוות כוזבות ומרַפָּה את אֶנֶרגיתנו... 

  בנקודה הזאת הנני מסכים לדעתך,  אדוני איזראילסון    ענה מרקוס.    אין כל ספק,  כי לולא העקה החיצונית,  לא היתה גם ראשית לכל התעוררותנו הלאומית;  בכל זאת הנני מאמין,  כי התמדת הלחץ איננה כלל תנאי הכרחי להמשך התנועה.   רק לדחיפה הראשונה היה צורך בכח חיצוני;  אולם עתה,  אחרי אשר נוכחנו פעם אחת בטעותם של חשבונותינו הקודמים,  נהיה זהירים יותר ומדַיְקים בחשבוננו...  

מְסִבת-השיחה החדשה הזאת,  שפנתה למשפטים מפשטים    לא נתקבלה,  כי רוב המסובים לא מצאו בה כל ענין;  הם שבו עוד הפעם לדון ולשפוט על תנאי ההצעה ופרטיה.  

 

טו.

ספירשטין לא השתתף בשיחה,  אך אי-השתתפותו זאת נתנה לו את היכולת לשמוע בשומת-לב מיוחדת את דברי האחרים ולהתבונן בחזות-פניהם היטב.   באותה שעה ערך מוחו,  כמעט מבלי רצונו,  את ערך הפרַזות השונות,  ביחסן אל דעתם הפנימית והאמתית של המדברים,  וההערכה המעַנינת הזאת לא קשתה עליו ביותר,  בהיות רוב המסובים מודיעים לו מכבר...  

כאשר שמע את דברי אפרים רוזנברג,  אשר נראה כמתנגד לישוב הארץ הקדושה בכלל,  היה נכון לערב בכל זאת,  כי המתנגד הזה בדבור ישתתף בפועל בחברה העתידה להוָּסד...   הדבור והמעשה הם שני דברים נבדלים,  שאינם נוגעים זה בזה כל עקר,  וכמו כן אין כל יחס בין שני אלה ובין הדעה הפנימית,  שגם היא איננה קבועה ומסוימה,  רק משתנה ומתחלפת לפי רושם הרגע וההשפעה החיצונית...  

פרוצס פסיכולוגי דומה הרבה לזה התגלם גם בנפש האח השני ניסן,  אך לאחרון יש עוד נמוקים אחרים להשתתף בחברה הזאת.   מצב עסקיו אינו טוב ביותר,  אך כל עוד ה"אופנים סובבים"  אין מאות אחדות נחשבות ביותר,  ומי יודע,  אולי תסכון אחוזת-הנחלה?...  מלבד זאת איננו יכל לעמוד מנגד,  אחרי אשר מרקוס גיסו מתעסק בדבר הזה:  לא זאת הפעם הראשונה,  אשר ניסן מבטל דעתו מפני דעת גיסו,  כי רק בית-הבנק של האחרון מחזיקו עוד מנפול... 

ומרקוס עצמו? 

האיש הזה לא היה כלל מאלה,  המחליפים דעותיהם לפי רושם הרגע,  גם השפעה חיצונית לא היתה יכולה לפעול עליו באופן נכר,  פחות מכֹּל היה מסוגל להמָּשך אחרי אחת האידֵיאות עקב רוממותה.   הוא לא יכול גם להאמין,  כי יש אנשים,  המסורים באמת ובלי כל פניה זרה לרעיון,  שהם דורשים בשמו.   בסַפְּקָנוּת כזו היה מתיחס לא רק אל הנדבנים והעסקנים הצבוריים,  אשר ראה בכולם רק שאיפה אחת לכבוד ופרסום,    כי אם גם אל הספרות.   הוא היה קורה הרבה ומתענג על חריפות-השכל וכשרון ההמצאה,  אשר הסופרים השונים מראי איש איש לפי כחו,  אך באותה שעה היה מאמין,  כי כל הרעיונות הנאצלים האלה רק פרַזות נאות הם,  אמצעים מיוחדים,  אשר בהם ישיגו הסופרים את מאוייהם העצמיים והפרטיים...  

מרקוס השמיע לא אחת ושתים את דעותיו הספקניות האלה באזני ספירשטין,  גם בפועל החזיק בהן,  כי הסתלק תמיד מכל פעולה צבורית,  ורק בעת האחרונה שִׁנה במדה ידועה את שטתו;  אולם שנוי-השטה הזה לא הטעה את ספירשטין כלל,  כי לא נכחדו ממנו הסבות האמתיות,  המניעות את מרקוס לזאת... 

האחרון היה אחד מאלה האבות,  אשר אהבתם לבניהם אינה מַכָּה אותם בסנורים,  וכשהם לעצמם הם מבינים היטב את ערך בניהם האמתי.   בהיותו בעצמו בעל אנרגיה עצומה וכשרונות נעלים,  הכיר עוד יותר את חולשת בנו,  אשר גם מטבעו לא הצטַין בכשרונות טובים,  והפנוק והעִנוּג היתרים בארח-חנוכו עשוהו לנרפה ובלתי-צָלֵחַ לכל...  מרקוס לא כחד מנפשו,  כי בנו הוא  "סמרטוט"  גמור,  וההכרה הזאת הכאיבה לו גם מצד אחר,  כי לשדוך הראשון יש ערך מיוחד,  ולפיהו יקל,  או יכבד להתרומם בשדוכים הבאים אחריו.   החשבון הזה המריץ את האב לשאף להתחתנות מכובדה,  ואחרי כי על  "יחוס-עצמו"  של גרישה אי אפשר היה לסמוך,  מההכרח היה אפוא לאחוז באמצעים צדדיים,  וכאחד מאלה הוא גם כבוד עסקן צבורי,  אשר מרקוס בקש עתה לנחול...  

ככה ברר לו ספירשטין אחת לאחת את הפניות הנסתרות של האנשים,  אשר ידע פחות או יותר את מצב עניניהם,  והברור הזה הטהו לשער,  כי פניות מעין אלה ישנן בודאי גם אצל האחרים,  אם גם אינן מבוררות לו בפרטיהן.    ההשערה הזאת מצאה סמך חזק בפעולתם המיוחדה של החשבונות והמספרים על המסובים:  נכר היה למדי,  כי ההנאה החמרית והרֶוַח הטוב,  הצפויים מן ההצעה הנדונה,  הלהיבו את דמיונם של הנאספים המכובדים ויעוררום להסכמה והשתתפות...  

  עסק טוב והבטחת רוח    חלף בלבו רעיון    פועלים,  כנראה,  על הסוחרים האלה הרבה יותר מכל הוכחה נאצלה ואידיאה רמה! 

אולם המסקנה הזאת עוררה בהכרח שאלה אחרת: 

  איככה,  איפוא,  נמשכים הסוחרים המעשיים והמנוסים האלה אחרי מקסם-כזב ומשלים את נפשם בתקוות,  אם לא כוזבות מעיקרן,  לפחות    מופלגות מאד?!...  

כוזבות או מופלגות!  בעת האחרונה התענין הרבה בשאלה הזאת.   הוא עבר בשימת-לב מיוחדה על התכניות השונות,  שעל-פיהן נוסדו חברות ממין כזה בערים אחרות,  ובדיוק רב חקר את החשבונות והמספרים;  אך אם גם לא מצא בשום מקום טעות גלויה,  בכל זאת היה בטוח,  כי הטעות הזאת ישנה;  ובמעשה תגָּלה בלי ספק...  על פי התכניות יוצא,  כי מאות תהיינה לאלפים במשך כעשר שנים    האפשרי הוא רבוי בלתי-טבעי כזה בפועל?!  

הוא השתקע במחשבותיו,  והדברים הנשמעים בחדר היו רק מרפרפים על פני אזנו,  מבלי חדור אל מוחו.   פתאם תקפהו רגש מר,  רגש בדידות בתוך האספה הסוערת,  שכל חבריה מתענינים מסבה זו או אחרת בענין הכללי,  ורק הוא האחד נכרי להם,  עומד מן הצד ומסתכל דומם...  הוא לא יכול נשוא את הרגש הזה.   ובדעתו כי כל המסובים עסוקים בענינם ואין שועה אליו,  קם לאטו ממושבו ויחלק חרש מהחדר...  

ספירשטין יצא על פני חוץ.   קרת הרוח הצח אחרי חום החדר הכלוא היתה משיבת-נפש מאד;  אך הוא לא הרגיש בזאת,  כי הרשמים האחרונים בלעו את כל חושיו.  

  האמנם רק אנכי לבדי רואה את מצב הדברים כמו שהוא וכל אלה האחרים טועים ומשלים את נפשם? 

והשאלה הזאת גררה אחריה שאלה אחרת: 

  האין הספקנות הזאת תולדתה הישרה של האנוכיות הגסה,  העושָׂה את האדם למתון ומצונן בכל השאלות,  שאינן נוגעות באופן ישר לעצמו? 

המצב הרע משגשג את התקוה,  כי האיש הנתון בצרה גדולה איננו מסוגל לחקור בדיוק יָתֵר את צִּפִּיוֹתָיו:  היסודיות הן אם אין?  רגש שמירת-עצמו הטבעי ממריץ את האיש הזה להתעודד גם בתקוה רפויה,  אם אין אחרת טובה ממנה,  כי מבלי-הכרה הוא מרגיש את הסכנה הגדולה,  הכרוכה בעקב נפילת-הלב ורפיון-הידים של היאוש הגמור   

בזכרונו עברו אנשים שונים ממכריו,  המסכימים לדעתו    האם לא כלם אנוכיותיים גמורים הם,  החיים רק לעצמם ובלתי משתתפים כלל בצרה הכללית? 

  ומה טיבם של הדבקים ברעיון הלאומיות?...  איכותו של הרוב הגדול מאלה איננה טובה כלל מאיכותם של מתנגדיהם,  ואם אמנם יש בהם מעטים,  המסורים באמת ובלי פניות זרות לאידֵיאָתם,  הלא גם אלה מוקירים רק את עצם האידיאה,  שהם דוגלים בשמה,  ועל כן יקרה היא בעיניהם כל כך,   עד שהם נכונים להקריב על מזבחה גם את תעודתה המעשית של אידיאתם...  

באמת הן השם לאום רק מושג מפשט הוא,  שבו אנו מסמנים קבוץ ידוע של אישים פרטיים,  ובאופן כזה הלא פֵּרושה האמתי של הלאומיות הוא:  שאיפה להחזקת קיומם וטובתם של האישים הפרטיים האלה,  ששמם הכללי הוא לאום ידוע...   המתאמת אפוא לאומיותם של לאומינו המצויים אל הפרוגרמה הפשוטה והברורה הזאת?  הלאומיים עצמם אולי אינם מרגישים בזאת,  אך בכל דבריהם מסתַּמנת באופן בולט שמחתם המיוחדה על מקרי שנות השמונים;  בשמחה כזו הם מצַינים כל עובדה חדשה,  המסוגלה להוכיח,  כי מצב היהודים רע מאד והשנאה אליהם מתגברת...  אפשר לערב בבטחה,  כי לוּ קרה פתאם פלא ומצב הדברים הנוכחי היה משתנה לטובה,  לא היו הלאומיים שמחים כלל.   להפך,  הם היו נעצבים מאד על זאת והיו מתאבלים על אידֵיאתם החביבה,  שאין בה צורך עוד בתנאים החדשים!...   

הוא ערך את השאלה הזאת פעמים אחדות אל הלאומיים ממכריו.   רוב הנשאלים השתמטו מתשובה ישרה ונכוחה בדחוים שונים;  המעטים הנכוחים וישרים יותר אמנם הודו על האמת הזאת,  אך התאמצו לתרץ את הסתירה הנראית בסופיזם הרגיל: 

  הננו מבקשים טובה ליהודים,  אך לא לחמשה או ששה מיליונים אנשים סתם.   

כן הוא,  השקפה כזאת איננה רחוקה הרבה מהשקפת המאמינים,  החושבים,  כי האדם נוצר למען הדת,  וזאת כל תעודתו בחיים.   זה הוא גם הטעם האמתי,  מדוע הלאומיים מתנגדים ככה לאמריקה,  אף כי אי-אפשר הוא בשום אופן לבלי הכיר את יתרונות האחרונה,  בערכה אל פלשתינה.   רק מאי-חפצם להודות על האמת הזאת,  או אולי גם מבלי דעת אותה,  הם מבקשים הוכחות אחרות.   כאחת מאלה היא גם ההוכחה,  כי השנאה ליהודים עודנה קימת גם בארצות הכי-נאורות והכי-חפשיות... 

השנאה ליהודים    אמנם כן,  את מציאות העובדה הזאת אין להכחיש,  אך מה הן סבותיה? 

הוא שמע ועוד יותר קרא דעות והשערות שונות,  קיצוניות וסותרות זו את זו,  אך גם אחת מהן לא נתנה לו תשובה מספקת על השאלה הזאת.   כשם שלא יכול להסכים לדעה הקיצונית האחת,  המחלטת,  כי רק מדותיהם הגרועות של היהודים מחוללות את השנאה העולמית הזאת    ככה לא יכול להחליט את ההפך,  כי רק זדון-לב האחרים ורשעתם הם הסבות האמתיות...   קנאת-הדת,  שנאת-הגזע,  תנאי-הכלכלה,  השפעת ההרגל והמשפטים-הקדומים    כל אחד מאלה ביחידות איננו מספיק,  לבאר בו את המחזה ההיסטורי הזה בכל הזמנים או לאחד המקומות... 

אולם    האין הדבר האחרון הזה מוכיח,  כי אופן-הפתרון הרגיל עצמו לא נכון הוא?...  לא נכון הוא לבקש סבה אחת כללית,  במקום שיש בפועל מערכה שלמה של סבות רבות,  אשר כל אחת מהן פעלה במקרים ידועים לבדה,  ובמקרים אחרים    בצַותא עם סבות צדדיות הרבה...  באופן כזה מתבאר גם קיומו הנפלא של העם העברי במשך אלפי שנים,  אם גם התנאים לא היו נוחים כלל לזאת.   גם המחזה הזה נוצר על פי התנגשותם והתערבותם של אלפי סבות ומקרים שונים,  אשר כל אחד מהם פעל בזמנו ובמקומו פעולה מסוימה,   אם גם עתה אין הפעולה הזאת בפרטותה נִכרת עוד,  כי כלולה היא במחזה הכללי,  הנראה הודות לזאת כחטיבה אחת שלמה...   ככה הננו רואים באחד המשעולים,  אשר סולל במשך שנים רבות,  המון עקלקלות שונות,  שִׁפּוּלִים,  מעלות ומורדות    ואנו יכולים רק לשער,  אך לא לסַמן את כל הסבות השונות,  אשר על פיהן התהוו מעט מעט כל הרכסים משוני-הגַּונים האלה...  

הוא נמשך זמן מה אחרי החקירות האלה,  אשר הטוהו מהשאלה הפרטית,  שאלת היהודים,  אל ענינים כלליים בדבר מהלך ההיסטוריה והשתלשלות מקריה.   מכל אלה נראה לו,  כי,  אם גם לא תתאמת הדעה האָפטימית בדבר התקדמות האנשות בדרכה אל הטוב המחלט,  בכל זאת לא תתקַים השנאה הלאומית והגזעית.   אמנם קרוב מאד להאמין,  כי השנאה הזאת היא בעצם רק צורה הגונה ומנומסה יותר לשנאת הפרט הפשוטה אל זולתו,  שנאה,  אשר לבשה צורות שונות בתקופות ההיסטוריה השונות,  מבלי השתנות בעצם מהותה כל עיקר    אולם גם באופן הזה יכלה צורת-השנאה הנוכחית להתקים רק כל זמן,  שההתפלגות הלאומית והגזעית,  תהי קימת,  והיא עצמה הן עוברת ובטלה מן העולם,  במדה שסבות התהוותה עוברות ובטלות...  הסבות האלה נוצרו בתנאי החיים הקדמונים,  כאשר היו בני-האדם קבועים איש איש על מקומו,  מבלי התערב זה בזה ומבלי קבל השפעה זה מזה,  על כן גם היו המשפחות,  הגזעים והלאומים שונים תכלית שנוי בארחות-חייהם,  מושגיהם,  הרגליהם והתפתחותם הרוחנית והגופנית;  לא כן התקופה החדשה,  אשר כל מסבותיה והמצאותיה כאלו מכֻוָּנות רק לנקודה האחת:  להקטין את ערך המרחקים,  להשבית את קביעות המושב ולערבב את בני-העמים השונים יחדו    וכל אלה מכחידים מעט מעט את הסמנים המיוחדים,  המצַינים בני לאום או עם זה ומבדילים אותו מעם או לאום אחר...  

אולם מתי יגמר הפרוצס המַּשוה הזה?...  מה יש לעשות עתה,  בעוד השנאה הלאומית הוָֹה,  וגם מתגברת היא במדה ידועה?!...  התגברות השנאה אמנם רק ריאַקציה זמנית פשוטה היא,  אשר חוללוה סבות ארעיות וחולפות,  ובאופן כזה אפשר להחליט בבטחה,  כי אחרי פרק זמן ידוע ישונה מצב הדברים הנוכחי בהחלט;   אולם הנוחם הזה אפשרי רק מנקודת-הראות המפשטה.   בקנה-המדה ההיסטורי של הזמן אין תקופת מאה שנה ויותר נחשבה לארוכה מאד,  אבל בקנה-מדה של זמן חיי האדם הקצר גם יובל-שנים אחד הוא זמן ארוך מנשוא,    ומה יעשה האדם הפרטי,  החי ומבקש לחיות עתה,  עד בוא תור-הזהב המקֻוה?!...  

כשם שהכרת הערך-העצמי מדה מוכרחת היא לאיש פרטי,  ככה,  ועוד יותר,  הכרחית היא לעם,  ללאום או למפלגה,  כל זמן שהחיים המציאותיים מסַמנים את העם,  הלאום והמפלגה כמיוחדים.   באופן כזה אין גם היהודי יכול לבטל את עצמותו,  הלאומית,  הגזעית או גם הדתית,  כל עוד שהמושגים האלה הוִֹים;  הוא איננו יכול ואיננו רשאי לותר אל זכיותיו האנושיות האלה,  כי וִתּוּר כזה שפלות-רוח ובִּטוּל-עצמי בזויים הם...  

כן הוא,  הדבר הזה ברור בהחלט,  ובכל זאת אין דעתו נוחה מהלאומיים והפלשתינאים...  הוא איננו רואה מוצא אחר,  ובכל זאת איננו יכל להכיר,  כי המוצא הזה הוא הנכון והראוי    האין זאת סתירה ישרה וגלויה?!...  

 

טז.

הסתירה האחת הזאת היתה דיה,  כי תגָּררנה אחריה המון סתירות אחרות,  וספירשטין שקע כל כך בחקירותיו,  עד כי לא התבונן,  כי כבר עבר באופן מכונתי רחובות אחדים;  הוא לא הרגיש גם בזאת,  כי במשך רגעים אחדים היה איש הולך על ידו ומביט אליו בשחוק-לעג קל.   רק כאשר נגעה יד האיש בשכם ספירשטין,  התעורר האחרון פתאם ממחשבותיו,  ובראותו את בן-לויתו,  קרא: 

  גרישה!  מאין אתה בא? 

  הברחת גם אתה סוף סוף מן השעמום הממית ההוא?    קרא גרישה.    אנכי היטבתי עשות,  כי קדמתי לברוח ממך...   אך מה נשקעת ככה במחשבותיך,  עד כי לא הרגשת בי כלל,  בהיותי הולך על ידך זה רגעים אחדים.  

בעת אחרת לא היה ספירשטין שמח כלל על הפגישה הזאת,  אך הפעם היתה האחרונה דבר בעתו מאד.   ספירשטין היה אחד מאלה,  אשר מוחם חריף ושכלם תופס במהירות מצוינה את המושגים העיוניים השונים,  אך לעומת זאת,  חסרה להם ההתמדה:  עבודת עיון ממושכה וחקירה מסודרה בהשתלשלות שטתית מַלאות עד מהרה את מוח האנשים האלה,  ראשם נעשה סחרחר ומושגיהם מתערבים ומסתבכים...  במצב-נפש כזה טובה רק שיחה בטלה,  המעסקת את הרעיון מבלי הוגיעו;    טוב ענין משעשע קל,  המסיח את הדעת מן החקירות הקודמות,  מבלי תת למוח עבודה קשה אחרת   

  ומה,  אולי נסור אל בית ולטמן?    הציע גרישה פתאם,  אחרי לחתם יחדו כעשרה רגעים.  

  אַהַ,  נראה הדבר,  כי כבר היית בבית דודך רוזנברג ומַתִּילדה איננה שם!    קרא ספירשטין,  אשר ידע גם הוא את הסוד הגלוי לַכֹּל,  כי בן אדוניו אוהב ומסובב את בת דודו.   גרישה גם לא נסה להתכחש ויען: 

  כן הוא.   היא הלכה עם מריה ולטמן...  ומה,  הנסור שמה? 

ספירשטין החריש ולא ענה דבר.   במשך רגעים מעטים היה פוסח על שתי הסעפים:  היקבל את הצעת בן-לויתו אם אין?...  בראשית החורף היה אורח מצוי בבית ולטמן,  אך זה כשני חדשים לא היה שם מטעמים ידועים    היסור עתה? 

  לוּ ידעתי,  כי היא איננה שם הפעם...     חשב בלבו,  ואף כי את אשר נכסף לדעת אי אפשר היה לנחש מראש,  בכל זאת חרץ באחרונה לסור;  אך כמעט סר שמה כבר התחרט בזאת.  

שם היו,  מלבד מריה וסולומן ולטמן,  גם מתילדה רוזנברג,  ליזה איזראילסון ורוזה ליפשיץ.   יחסו של ספירשטין אל האחרונה מהיום הראשון להפגשם פה היה מוזר ובלתי-ברור.   הוא לא הפריז אז כלל,  כאשר הביע לפני סולומן את שמחתו הרבה על הפגישה הבלתי-צפויה הזאת עם מודעתו הישנה.   השבועות האחדים אשר בלה בחברתה בדורנישוק,  עשו עליו רושם חזק ונעים מאד.   מבלי לטַפֵּחַ בנפשו כל תקוות וחשבונות ברורים לעתיד,  היה זוכר בעונג וגעגועים מיוחדים את פרק הזמן הנעים הזה ואת התמונה הסימפַּתית הזאת,  אשר חוברו שניהם יחד בדמיונו,  מבלי יכולת להפריד ביניהם.   הוא שמח מאד על חלוף המכתבים,  אשר התמיד במשך כחצי-שנה,  ובעת הראשונה אחרי הפָּסק חלוף-המכתבים הזה מפעת-רוזה,  היה ספירשטין נעצב מאד על זאת,  אך אהבת-עצמו הנפגעה מאי-קבלת התשובה על שני מכתביו חשכָתו מכתב עוד... 

  בלי ספק עסוקה היא עתה בחלוף-מכתבים אחר,  חשוב יותר...  היא מצאה בודאי את בן-זוגה ואין לה פנאי עוד להתענין בצעיר זר לה!    כן החליט בנפשו,  ומבלי תת לעצמו חשבון ברור על זאת,  הורגשה לו מין מרירות בהשערה הזאת.  

הזמן עשה בין כה וכה את שלו.   רשמי חיים חדשים מחו מעט מעט את עקבות הרשמים הקודמים,  זכרונות קרובים יותר לקחו את מקום הזכרונות הרחוקים;  בכל זאת היו עתים,  אשר התעוררו בזכרונו של ספירשטין תמונת רוזה ומסבות התוַדעותם,  וכמשפט כל דבר רחוק,  היה גם בהן מין קסם מיוחד.   הוא היה מתקלס בעצמו על דמיונותיו והיה מכיר ברור,  כי דמיונותיו אלה לא יצאו עד עולם לפועל;  בכל זאת היו מתעוררים בקרבו כפעם בפעם מעין מאויים משונים להיות בדורנישוק ולהפָּגש עוד הפעם עם מודעתו הישנה,  אשר הצטירה בדמיונו כֻּלה במראֶהָ הקודם,  מבלי שים לב למה שהשכל הישר היה מחַיב,  כי שונתה במשך הזמן הזה הרבה,  שונתה אולי עד לבלי הֻכּר עוד...  

בפועל אמנם נראה ההפך:  ספירשטין לא יכל לכחד מנפשו,  כי גם חיצוניות רוזה גם אָפיה לא שונו באותה מדה שאפשר היה לשער,  ורק התפתחה יותר במשך הזמן הזה;  בכל זאת הרגיש עוד בפגישה הראשונה,  כי הקסם הדמיוני נגוז במציאות ושמחתו הראשונה על הפגישה הנכספה והבלתי-צפויה נהפכה למפח נפש...  רֹשם בלתי נעים מאד עשו עליו סמני-הכפריות,  אשר היו בולטים מאד בדבירה ותנועותיה של רוזה,  והוא התפלא על עצמו,  איך לא הרגיש באלה לעת התודעותם הראשונה?  מי יודע,  אולי היתה זאת תולדות עִורון-העלומים,  או אולי היה המקום גורם,  כי בעיר-המצער השפיעו הנמוסים המקובלים והרגילים גם על האורח הכרכי ותביעותיו?...  

אך יהיה איך שיהיה,  ובתנאים החדשים לא יכלו עוד החסרונות האלה להיות נעלמים בעיני ספירשטין:  גם רגשו האֶסְתֶּטי היה נפגע,  אך עוד יותר    אהבת עצמו.   כן הוא,  מוזר היה הדבר הזה,  אך הוא הרגיש מעין ערֵבות בעד רוזה,  ומבלי דעת בעצמו מדוע,  היה כל מבט של לעג מצד אחד המסובים על חשבון האחרונה עושה עליו רושם בלתי-נעים כפגיעה בכבוד עצמו...  והרגש הזה עשה את פגישותיו עם רוזה ליפשיץ לבלתי-נעימות מאד,  ומה גם במסבת העלמות והצעירים הכרכיים,  אשר היו נאספים כפעם בפעם בבית ולטמן    זה הבית היחידי,  אשר היו הוא ורוזה נפגשים שם.   אולם למרות כל אי-הנעימות האלה,  לא יכל במשך ימים רבים להחליט בנפשו להסתלק מהן.   מבלי תת לעצמו חשבון ברור על זאת,  ראה לעצמו מעין חובה מוסרית להִמָּצא למודעתו זאת,  המצטרכת לסיועו ופונה אליו כפעם בפעם לבקש עצה או באורים בכל הדברים הקשים לה במצבה החדש והבלתי-רגיל...  

אולם היחס הזה,  אשר נהיה בין ספירשטין ורוזה ליפשיץ כמו מאליו,  כמעט מן הערב הראשון להפגשם יחדו,    אותו היחס עצמו,  אשר המריץ בראשונה את ספירשטין להתקרב אל מודעתו,  עורר אותו סוף סוף להתרחק ממנה.   כמעט נראה לו,  כי היחס הזה נעשה מקורב ומלא אמון יותר מדאי;  כמעט התבונן,  כי רוזה פונה אליו בנכוחה נפרזה ומרצה לפניו ענינים אינטימיים,  אשר יחס ידידות פשוט אינו נותן רשות לדעתם,    כמעט ראה והתבונן בדבר הזה,  מהר ויפסיק בהחלט את הכל,  ובמשך כשני חדשים לא סר אף פעם אחת אל בית ולטמן ולא נפגש עם רוזה עד הערב הזה...  

הוא לא היה שמח גם הפעם על הפגישה הבלתי-נכספה וסמני אי-רצון נִכרו בפניו,  כאשר פנה בברכת-השלום הראשונה אל המסובים;  אולם האחרונים,  להפך,  היו שמחים מאד על הופעת האורחים החדשים,  כי עד כה היתה החברה משועממת,  אם מסבת אי-השווי בערך המינים:  צעיר אחד נגד ארבע עלמות,  או אולי מסבה אחרת...  בכל אופן אחרי הופיע ספירשטין וגרישה,  חלף השעמום הקודם ושיחה עליזה התעוררה.  

ברגעים הראשונים השתתף ספירשטין בשיחה הכללית רק מעט,  כי מואת-רוחו עשַׂתו לרצין;  אולם ההתעוררות העליזה,  אשר מסביב לו,  פעלה עליו מעט מעט ותבדרהו.   הוא בטבעו לא היה כלל מאותם האנשים,  השומעים יותר ממה שמדברים,  והודות למקרה,  כי ישב כל היום בביתו וגם במשך כל חצי הערב הראשון לא הוציא כמעט הגה מפיו,    הודות לזאת הרגיש הפעם צורך כפול ל"הוציא את רוחו"...  מין חפץ בלי הכרה להמית את רגשות אי-הרצון בקרבו עוררוהו עוד יותר;  הוא הרבה דברים בחשק מיוחד,  בחום-נפש גדול מן המצוי,  ושטף דבריו הסה מעט מעט את המסובים האחרים,  ומבלי שהרגיש עצמו בזאת,  היה לראש המדברים...  

הוא הכיר בעצמו כשרון-דבור בכל עת,  אך בערב הזה הרגיש ברק ועצמה מיוחדים בכשרונו זה,  וההכרה הזאת,  אשר מצאה סמך חזק בשימת-לב השומעים ואשורם,  הרהיבה את אהבת-עצמו ותמריצהו להוסיף עוד... 

יותר מכל המריצתו מתילדה רוזנברג,  אשר התענינה בו ביחוד,  וכפעם בפעם,  כאשר השמיע משפט נמרץ או פרזה מחודדה,  גמלה לו בשחוק הסכמה או גם במַהֲלָל מפורש.   במקצת היו התענינותה והסכמתה אמתיות,  כי זאת היתה הפעם הראשונה אשר נגלה ספירשטין לפניה בכשרונו זה;  אולם יותר ממה שפעלה הסבה הזאת,  פעלה נטית מתילדה להקניט...   היא ידעה כי יחס כזה מצדה לספירשטין מקניט מאד את סולומן ולטמן.   ובערב הזה הרגישה בקרבה צורך מיוחד לענות את נפשו של האחרון.   מעינה החודרת לא נעלם צל-אי-הרצון,  אשר הקדיר את פני  "קרבנה",  ושבעת ענג על הצלחת חפצה לא חדלה מ"שחקה"  המר.  

אָפיה של מתילדה בכלל היה אחד מאלה,  אשר לא נקל להכירם,  כי לא רק אחרים מן הצד,  אך גם בעלי האפיים האלה עצמם נבוכים ואינם יכולים לברר את ההפכים והסתירות השונים,  הנגליים בהם במדה מרובה.   כשרונותיה היו טובים ושכלה חריף ושואף לחקר,  אך הסגולה להעמיק עיון לא היתה בה.   מזגה היה חם וסוער,  נפשה    נוחה להתפעל ודמיונה    נלהב;  אך באותה שעה היה רגש אנוכיותה חזק מאד ומין מעשִּׂיוּת וחשבון מיוחדים היו מסתמנים בכל מעשיה.   מצד אחד היה לבה עֵר לצרת זולתה,  מבין ומשתתף בצערם של אחרים,  ומצד אחר היה הלב קשה ומוצא עונג בענויי אחרים...  

ההפכים האלה אולי היו מונחים באפיה מטבעה,  אך יותר מכל השפיעו בנקודה הזאת תנאי חנוכה וחייה,  אשר במדה ידועה היו שונים מן הרגיל.   עוד בקדמת נעוריה הכירה מנהגי חיים שונים,  כי הרבה מאד נבדל לעיניה אורח-החיים של בית אביה ובית דודה רוזנברג מאורח-החיים של דודה השני מרקוס.   מבית דודה רוזנברג התרחקה תמיד,  אך במדה שהתרחקה מן הבית הזה,  בה במדה נמשכה אחרי בית דודה מרקוס,  אשר טוב טעמו ונמוסיותו משכו את נפשה בקסמם,  והקסם הזה עשה לה את העדרם של אלה בבית אביה למורגש מאד.   היא הרגישה צורך לשנות הרבה לפי טעמה,  אך הדבר הזה לא בנקל עלה לה,  כי גם את הרשיון לבקר יחדו עם בנות מרקוס בבית הגמנסיון השיגה רק בדי עמל,  אחרי הפצרות רבות ודמעות מצדה והשתדלות חזקה מצד מרקוס...  בעמל רב כזה עלו לה גם אחרי כן כל זכות חדשה,  אשר השיגה לעצמה בבית אביה,  וכל שנוי חדש,  אשר עשתה במנה-החיים הקבוע.  

ואי-הרצון התמידי הזה במצב הקַּיָם,  ההתאמצות התדירה להשיג את הפרטים הנכספים וההתנגשות החזקה עם דעת האבות המתנגדים    כל אלה גרמו למתילדה,  שהקדימה להתפתח לא לפי שנותיה;  פרח תומת-הילדות נבל בלי עתו והאמונה העִוֶרת,  המצויה אצל רוב הבנים ביחסם אל הגדולים בכלל ואל ההורים בפרט,    לא מצאה מקום בלבה...  היא הצטינה בגימנסיון;  אך ההצטינות הזאת לא היתה כלל תולדת תשוקה טבעית ללמודים:  סבתה האמתית היתה אהבת-הכבוד ועוד יותר    ההכרה,  כי אבותיה אינם שבעים רצון מן הגמנסיון,  ואי-הצלחתה שם מסוגלת רק לעורר שמחה בלבם...  רפיון הקשר בינה ובין אבותיה גרם גם למַה שהרבתה לקרוא בעתות-הפנאי;  אולם הקריאה הזאת לא היתה מסודרה כלל.   היא קראה בלי כל שטה מסוימה,  הכל כפי הרוח,  אשר נחה עליה באותה שעה.   על פי הרוח הזאת אמנם התענינה פעמים רבות במשך פרקי זמן ידועים במקצועות ספרותיים שונים,  אך החליפות התכופות,  אשר היו לרוחה,  לא נתנוה להתעכב אפילו במקצוע אחד,  עד כדי קנות בו ידיעה הגונה.  

עוד בהיותה תלמידת הגימנסיון כבר היו לה סכסוכי-אהבה אחדים,  ועוד גם אז הצטינה בכשרונה:  לפגוע מבלי הפָּגע;  אך בשמונה עשרה לשנות חייה,  כאשר גמרה את חוק למודי הגימנסיון,  ותהי לעלמה גמורה,  נהיתה מסוכנה מאד ללבות הנוחים להתלהב.   חיצוניותה לא הצטינה ביופי מדויק,  אך בכללה היתה עושה רושם נעים:שער ראשה הכהה היה משופע ורך כמשי,  עיניה האמוצות-כחלחלות היו גדולות ומלאות נוגה לח,  צבע עור פניה המָארכים קצת היה צח ורענן,  בשפולי מצחה ועל גב חטמה הקצוב היו כתמי-חמה מעטים ובלתי-נכרים כמעט,  קומתה היתה גבוהה ולפי קומתה    גזרת מתניה דקה וענוגה...   קול רך ומֶלודי,  אופי עלז וצוהל,  מדת השכלה ידועה ועגבנות קלה במדה הנכונה    כל אלה יחדו היו מוסיפים לה קסם וחן.  

היא ומריה ולטמן נפגשו בימי למדן יחדו בגימנסיון,  ועל ידי האחות התוַדע גם סולומן אל מתילדה.   הם היו נפגשים בבית מרקוס,  אחר    גם בבית אבותיה,  כי היה מורה במשך זמן מה לאחיה הצעירים.   בעת הראשונה היה מסובב אותה מבלי חשבון ברור;  אך מעט מעט נקשרה נפשו בה באמת,  ומקץ הימים התבונן,  כי רגשותיו אליה אינם כלל ממין ה"תעלולים" הרגילים והפשוטים.   הוא ראה את עצמו שבוי בלי כל ספק;  אך בשום אופן לא היה יכול לברר,  השבה גם הוא שבי?...  יחסה של מַתִּילדה אליו היה הפכפך,  משתנה ומקולע מקור לחום ומחום לקור חליפות.   פעם היתה מקרבתו ומבכרתו באופן נכר על האחרים,  ופעם היתה דוחה אותו,  מתנכרת לו,  או עושה את עצמה כלא רואה כלל את מציאותו.   יחסה אליו היה זר ומשונה כל כך,  עד שלא יכול לברר לעצמו גם אם מבינה היא לרגשותיו או לא...  הוא התענה מאד ועד מאה פעמים כבר החליט,  להביא את יחסם לידי ברור-דברים מפורש;  אך החלטתו נשארה החלטה,  מבלי צאת לפועל.  בשעות הטובות היו אותות חסדה ויחסה הידידותי משכיחים אותו את ענוייו הקודמים;  הוא היה שבע רצון בהוה,  מבלי בקש חשבונות לעתיד,  ועל כן לא היה מרגיש כל צורך לברר.   רק בבוא השעות הרעות אחרי הטובות,  אז היתה מתעוררת בו התשוקה לדעת דבר ברור;  אך בשעות כאלה היה ברור-דברים נסיון מסוכן מאד והוא היה מחליט לשאת דומם עד בוא עת רצון...  

לא טוב,  ועוד גרוע הרבה מזה,  היה גורל המסוֹבֵב השני:  גרישה מרקוס,  אשר,  למרות התמכרותו השלמה לבת-דודתו,  לא זכה גם לפרס הבלתי-קבוע,  שסולומן היה מקבל בכל זאת לעתים מצד נושאת-אהבתו;  אולם,  למרות זאת,  היה מרקוס צר מסוכן יותר מאחרים,  לפחות    בעיני מרִיָה.   האחרונה לא ידעה אמנם את מערכי-לבה האמתיים של רעותה,  אך שער שערה,  כי אחיה נחשב בעיני מַתִּילדה רק כצעיר נחמד,  יפה-תאר ומנומס,  אשר חברתו משעשעת ואהבתו נעימה לגאונה    זולת זאת אין דבר... 

ההשערה הזאת נראתה בעיני מריה כקרובה מאד לאמת,  ובראותה,  כי אחיה מַשלה את נפשו בתקות שוא,  ראתה חובה לעצמה לפקח את עיניו על מצב הדברים האמתי.  

  גרישה מרקוס שמור למתּילדה בתור פקדון,    אמרה פעם אל סולומן,  כצאתם יחדו מבית רוזנברג,    וסוף סוף תהיה לו לאשה.   עתה עודנה מפקפקת,  כי מצפה היא,  אולי יקרה אושר גדול מזה;  אך בראותה,  כי תקותה אינה באה,  תבוא בהכרח לידי מסקנה,  כי לבן בנקיר עשיר די בזה,  שהוא יפה קצת מקוף ונבון מעט מחמור פשוט... 

סולומן לא יכול לכחד מנפשו,  כי דעת אחותו נכונה מאד;  אך מין רגש,  בלתי-מובן גם לו לעצמו,  לא נתנהו להודות על זאת וימריצהו להתעקש בתשובתו: 

  אינני מבין כלל,  איך אפשר לערוך גם בדמיון זוג מוזר כזה:  גרישה ומַתּילדה,  חַה חַה חַה,   הלא אין נבזה בעיניה מן הקוף הזה!  

  ובכל זאת אערבך,  כי יקום הדבר.   למרות קלות-הדעת הנראית,  מעשית היא מַתּילדה למדי.   היא יודעת את החיים ומבינה היטב,  כי בסכום הנדה,  אשר יד אביה משגת לתת לה,  אי אפשר למצוא חתן מוכתּר בכל המעלות...  אהבת-השלטון החזקה אשר בה תפַתנה לבחר בגרישה,  כי סמרטוט כזה יהיה תמיד נכנע מפניה;  מלבד זאת,  תעזורנה הרבה גם אהבת-הכבוד והגאוה... 

  שתי אלה,  להפך,  תמנענה אותה מהיות לנבזה כזה! 

  לא,  אחי,  בנקודה הזאת הנך טועה מאד.   דבריך אלה מוכיחים,  כי אינך יודע כראוי את הנשים בכלל ואת מתּילדה בפרט...    

לסולומן אמנם נראתה מגוחכה מאד הערת אחותו,  כי איננו יודע את הנשים,  בשעה שהוא חשב את עצמו לבקי בהן מאד;  בכל זאת פעלו עליו הדברים האלה פעולה חזקה וכפעם בפעם,  מדי עלותם על זכרונו,  עוררו בקרב נפשו רגשות מוזרים,  אשר את טיבם לא היה יכול לברר לעצמו.   אפשרות העובדה,  כי מתּילדה תהיה לבן-דודה גרישה,  לא נראתה בעיניו זרה ורחוקה יותר מדאי;  אולם האפשרות הזאת לא עוררה בקרבו כל כעס ורוגז,  רק מין רגש מוזר מעין גועל-נפש.   הוא הרגיש היטב,  כי באופן זה מסוגל הוא להתיחס בקרת-רוח גמורה לאבדן מַתִּילדה ממנו,  והאות,  כי גם עתה אין יחסה של מתּילדה לגרישה מעורר בקרבו כל רגש קנאה,  ובאותה שעה יחסה לכל צעיר אחר גורם לו צער וענויי-נפש... 

כן הוא,  הרגש הזה היה מתעורר כפעם בפעם בנפשו של סולומן,  וגם ההכרה הברורה,  כי אולת מחפירה היא מצדו,  לא הועילה כלום.   הוא היה מתענה מאד במקרים כאלה,  מתענה עוד יותר מפני ההכרה,  כי איננו יודע למשול ברוחו ואיננו יכול להסתיר את רגשותיו האמתיים מעין זרים.   ענות-נפש כפולה כזו גרם לסולומן גם יחסה של מתִּילדה אל ספירשטין בערב הזה,  ומה גם בהיות סולומן אנוס להודות לעצמו,  כי ספירשטין זכה הפעם לשימת-לב מיוחדה באמת...   הוא כעס על עצמו,  כעס על אחרים,  ובסוף הערב,  כאשר קמו האורחים ללכת,  היה סר וזעף כל כך,  עד שחרץ לשנות ממנהגו הרגיל ולא הלך לשַׁלֵּח את מתילדה,  וילַוה רק את רוזה ליפשיץ וליזה איזראילסון.  

מַתּילדה צחקה בקרבה ותהי שבעת-ענג,  כי הצליח חפצה להקניט את סולומן;  השתמטותו של האחרות מִלַּוותה היתה הוכחה חדשה,  עד כמה עלה שחוקה יפה;  מלבד זאת היתה שמחה,  כי במקום סולומן,  אשר היה במצב-נפשו הנוכחי בן-לויה דומם ומשומם בודאי,  נמצא לה בן-לויה מעַנין כספירשטין.   האחרון מצדו היה שמח גם כן במסבה האחרונה,  כי הודות לה נפטר מן החובה הבלתי-נעימה לו לשַׁלח את רוזה ליפשיץ...  שניהם,  אפוא,  היו שמחים ומלאים התעוררות של חדוה גדולה מן הרגיל.   שיחתם העליזה לא פסקה,  דבריהם שטפו כזרם בלתי נפסק,  ובנועם דו-שיחה כזו לא הרגישו כלל בגרישה מרקוס,  אשר הלך דומם על ידם,  אף לא התבוננו,  איך עברו את כל הדרך מבית ולטמן עד בית רוזנברג...  

  תודה רבה לך,  מיכאיל מרקוביטש,  על העונג האמתי,  אשר המצֵאתָ לי בערב הזה!     אמרה אליו בלחיצת-יד קלה לעת פרידתם.     סוף הערב גמל לי במדה גדושה על השעמום הנורא,  אשר שרר בראשיתו.   הנני מקוה,  כי פגישותינו תהיינה תכופות עתה יותר מאז...  

הדברים הנעימים האלה,  אשר לא היו הראשונים בערב הזה מצד מתּילדה,  פעלו פעולה טובה על נפשו של ספירשטין,  אשר הרגיש מין עונג נפלא ושבע-רצון מיוחד בכל מסבות הערב הזה;  אולם רגעים מעטים אחרי כן,  כאשר חלפה מעט מעט התעוררות-החדוה הקודמת וכח השופט שבו שב לעבודתו,    חש פתאם רגש בלתי-נעים מאד...  ידיעת החיים הרַבה לא נתנתו להמָּשך יותר מדאי אחרי מקסם דברים נעימים,  וההרגל לבקש בכל מעשה ומפעל את הסבות-המניעות הפנימיות גרם לו להתבונן עד מהרה,  כי יחסה של מתילדה אליו איננו מרהיב כלל את אהבת-עצמו,  כאשר טעה לחשוב,  אך להפך מעליב אותה מאד ופוגע בכבודו.  

  חופשה יתרה כזו    חשב בלבו    מרשות עלמות כמתילדה רוזנברג לעצמן רק ביחסן אל איש,  העומד שפל הרבה הרבה מהן במדרגות החברה...   ביחס אל רואה-חשבון אומלל אין כל צורך בדקדוקי-נמוסיות יתֵרים;  אליו מותר להתיחס כפי העולה על הרוח!... 

ובמדה שהוסיף להפך ברעיון הזה,  בה במדה נוכח יותר ויותר,  מה מגוחך ואוילי היה כל מנהגו בערב הזה.   יותר מכֹּל הכעיסהו הרעיון,  כי מתילדה לועגת לו בסתר נפשה וחושבת,  כי הוליכתו שולל ותשַׂחק בו...  

  עוד נראה,  מי ישחק במי!    נחם את עצמו.     עוד החיים ארוכים,  ופגישתנו הפעם אולי לא תהיה האחרונה!  

 

יז.

רגש אי-רצון בערב הזה נפל לחבל לא רק לסולומן ולטמן לבדו.   גם אחותו מרים ורוזה ליפשיץ,  כל אחת מטעם אחר,  היו שבעות רגז.   מרים לא חפצה להודות גם לעצמה על סבתו האמתית של אי-רצונה;  היא השלתה את נפשה,  כי רֻגזה מכֻוָּן רק כנגד מתילדה,  אשר,  בהיותה אורחת-ביתם,  לא נמנעה בכל זאת מהקניט את סולומן בכונת-זדון.   אולם בסתר נפשה פנימה חרה למרים ביחוד על ספירשטין,  או    מה שנכון יותר    על מתילדה וספירשטין יחדו,  אשר שניהם כאלו שכחו את כל המסובים האחרים ויתענינו רק זה בזו...  

טעם התוכחה,  אשר הורגש בדברי מרים על אדות מעשיותה של מתילדה,  לא עכב כלל את הראשונה מהיות מעשית ובעלת-חשבון בעצמה.   היא ידעה,  כי באמצעות האהבה אפשר להשיג לפעמים  "חתן"  הגון יותר,  אשר בתנאים הרגילים,  לפי מצבה וסכום הנדה,  הקצוב לה מאביה,    לא יושג כמוהו.   על פי החשבון הזה הסכינה להתבונן לכל מודע צעיר חדש מן הצד המעשי,  ובהערכה כזאת היתה מחלקת את הצעירים מכריה לסוגים שונים:  מרוממים יותר מדאי,  שעמל שוא הוא לטפל בהם;  שפלים,  שאין לשים אליהם לב,  והגונים,   שיש תקוה מהם וכדאי הוא ל"נסות את האושר"...   את ספירשטין יחסה מראשית התוַדעותם לסוג ה"הגונים":  צעיר אינטיליגֶנטי,  בלתי-מכוער ומקבל שכר הגון    ובזהירות מדויקה,  לבל תוכּר כונתה,  החלה לפעל על המכר החדש,  ותשתמש למטרה הזאת בכל האמצעים המנוסים והבדוקים.  

בעת הראשונה היה הכל נוהג כהוגן.   בקורי ספירשטין בבית ולטמן היו תכופים למדי,  ואם אמנם ברוב המקרים האלה היתה גם רוזה ליפשיץ אתם,  אך הדברים היו מסתבבים תמיד כמו מאליהם באותו אופן,  שהאחרונה היתה בת-זוגה של סולומן.   מלבד זאת היתה רוזה בלתי-חשובה ביותר בעיני מרים,  אשר לא יכלה גם לשער,  איך מסוגלה כפרית בלתי מהוקצעה כזו להיות  "צרה"  מסֻכנה לבת-כרך מגוהצה כמוה?...      חשש כזה עלה על לבה ראשונה רק אז,  כאשר פסקו בקוריהם של ספירשטין ורוזה כמעט בעת אחת.   מרים לא ידעה את הסבה האמתית של התרחקות רוזה ועל כן החלה לחשוד,  כי רעותה וספירשטין נפגשים במקום אחר;  אולם החשד הזה נראה עד מהרה כמשולל-יסוד:  אחרי הפסקה לא ארוכה שבו בקורי רוזה להיות תכופים כבראשונה,  ופני ספירשטין לא נראו בכל זאת...  היא לא הסתפקה בהוכחה השלילית הזאת,  ותחקור בזהירות ומן הצד את רוזה.   מתשובותיה של האחרונה נראה היה ברור,  כי גם היא מתפלאה על התרחקותו של מַכָּרָן המשותף,  ובכל אופן אינה נפגשת עמו...   

מצד זה נרגעה מרים לגמרה וחששיה הקודמים נראו לה מגוחכים מאד;  ואולם עיקר הדבר לא שונה על ידי זאת,  ולה חרה היטב על התרחקותו של ספירשטין.   כל רגש רצון מיוחד אמנם לא היה בנפשה,  אך ספירשטין עשה עליה רושם טוב מצד אחד,  מצד אחר נראה לה,  כאלו עשתה גם היא עליו רושם חזק ונעים:  אהבת-עצמה נפגעה אפוא,  גם הכרת-הטעות-בחשבון היתה בלתי-נעימה מאד...  ושתי אלה גדלו בערב הזה יותר,  כי באשר שב ה"בורח"  אחרי הפסקה ארוכה כזאת,  לא שעה כלל אליה ויתענין רק במתילדה!...  

רגש מעין זה בקֵרוב היה גם בלב רוזה ליפשיץ,  אך לא בגלל מה שבמשך כל הערב התעַנין ספירשטין כמעט רק במתילדה:  בדבר הזה כמעט שלא הרגישה,  כי אחת היתה לה במה תעבור עת שבתם יחדו בבית ולטמן.   היא צפתה בקוצר-רוח לסוף הערב,  כאשר ילך ספירשטין לשלחה כפעם בפעם,  ואז תמצא מועד לברר דברים אחדים,  המענינים אותה...  

גם היא,  כמרים ולטמן,  לא ידעה פשר הדבר,  כי לפני חדשים אחדים התרחק ספירשטין ממנה לפתע פתאם.   בראשית בואה נתחדשה ידידותם הקדומה,  ואם גם הזוגות היו יוצאים תמיד באותו אופן,  שהיא היתה בת-לויתו של סולומן וספירשטין    בן לויתו של מרים;  אך בסוף כל ערב היו האח והאחות מסתלקים וספירשטין היה משלחָהּ עד בית-איזראילסון.   השעות האלה היו נעימות לה מאד,  כי ביחסם זה לזו נהיתה מהימים הראשונים להפָּגשם פשטות של ידידות מחלטה:  מצדה    אמון שלם ומצדו    השתתפות חמה בעניניה...  ושני אלה נהיו לה לצרכים הכרחיים.   כאשר התבוננה בפרטי מצבה החדש ולפניה הגלו המון שאלות חמורות,  אשר לא יכלה לפתרן בכח בינתה לבדו,  הסכינה לפנות כפעם בפעם אל מודעה.   רק בדברים,  שהיו נוגעים גם באחרים זולתה,  היתה נזהרה מדבר מפורש;  אולם בכל הענינים הנוגעים לעצמה היתה מדברת בנכוחה גמורה.   היא הסכינה להרצות לפניו את כל ספקותיה ולשאול בעצתו על כל דבר קשה ממנה,  מבלי אשר עלה על דעתה כל חשש,  אולי ירָאה לו אֵמוּנָה הנפרז כחשוד...   החשש הזה התעורר בה ראשונה אחרי שובה לבקר בבית ולטמן.   במשך חודש הימים,  אשר לא היתה שם,  היתה בטוחה,  כי ספירשטין סר שמה כפעם בפעם,  ובלי ספק הוא מתפלא על שאינו פוגש אותה שם.   הרעיון הזה המריצה במדה ידועה להעתר לסולומן ולטמן ולחדש את בקוריה;  אך עבר שבוע,  עברו שבועים וספירשטין לא נראה.   משאלותיה של מרים והערותיו של סולומן נוכחה,  כי מעת פגישתה האחרונה עם ספירשטין לא נראה עוד זה האחרון בבית-ולטמן    והתבררותה של העובדה הזאת בארה לה היטב,  מה היתה סבת התרחקותו הפתאומית של ספירשטין!   

היא לא חפצה להודות גם בפני עצמה,  עד כמה נפגעו רגשות ידועים מרגשותיה על ידי מאורע הזה;  היא התאמצה להשלות את נפשה,  כאלו היא חוששת רק לאהבת-עצמה...   לפגיעה בכבודה...   גם בערב הזה התאמצה,  אף הצליחה להונות את עצמה,  כי סערת-השמחה הבלתי-מצויה,  אשר הרגישה בנפשה למראה פני ספירשטין,  הצפיה בקצר-רוח לסוף הערב ומגנת-הלב באחרונה,  כאשר נכזבה תוחלתה    כל אלה מתבארות בחפצה הנמרץ להסיר מעל עצמה חשד שוא,  זולת זאת אין דבר!  

יהיה איך שיהיה ונפשותיהם של מרים,  רוזה וסולומן כֻּלן היו מרות על הערב הזה,  ובלכתם יחדו היו עסוקים כל כך איש איש ברגשותיו,  עד כי לא היתה כל יכולת לעורר שיחה כללית.   אמנם נסו:  פעם האחד ופעם השנית להחל שיחה;  אך הנסיונות האלה לא עלו יפה,  ובאופן כזה עברו את כל הדרך בדומיה כבדה   

על יד בית איזראילסון נפגשו עם יצחק,  אשר שב מן האספה בבית מרקוס.   האחרון,   להפך,  היה במצב צהלה והתעוררות-שמחה,  כי היה שבע רצון בתוצאות הערב הזה:  הצעד הראשון הצליח והחברה הנכספה קרובה להוָּסד...  ושבע-הרצון הזה גרם לו להתיחס בלי הרוגז המצוי אצלו אל חברת גיסו וגיסתו בקרבת בתו,  עוד יותר מזאת:  הוא מצא הפעם את עצמו מוכשר לקדם בדברי-חבה את פני מרים וסולומן.  

כאשר באו רוזה וליזה הביתה,  ישבו לאכול את ארוחת-הערב.   אליהן נלותה גם אסתר,  אשר רק היא לבדה מכל בני הבית היתה ערה עוד.   איזראילסון עצמו אמנם לא אבה לאכול,  בכל זאת נשאר על יד האוכלות ויעסיקן בשיחתו,  אשר היתה הפעם מעורבה בלצון קל,  חזון לא נפרץ אצלו.  

  ומה,     פנה אל בנותיו בחצי לצון וחצי רצינות,    הֲתֹאבינה להיות לאכרות,  להשליך את הפארים והמגבעות,  ללבוש שמלת-בד פשוטה ולעבוד את האדמה,  מבלי שים לב,  כי הידים הצחות והענוגות תעָשינה נקשות וגסות?....  

על פני ליזה חלף צל של אי-רצון,  נראו סמני מבוכה;  אך אסתר חלצה את אחותה ממבוכתה,  בקראה: 

  אנכי הייתי שמחה מאד לעבוד עבודה,  ביחוד עבודת שדה וגן,  אך... 

  מה  "אך"?    שאל האב בשחוק-רצון,  בראותו,  כי אסתר נדמתה ואינה גומרת את הפרַזה המותחלה.  

  קשה מאד    ענתה בקול דממה ופניה אדמו קצת    לעזוב מקום נושן ורגיל...  אי אפשר לבלי התגעגע על מקום-המולדת...  

מאור רצון וצל דאגה חלפו על פני יצחק ברגע אחד.   אחרי רגע ענה:  

  התבונני נא,  אסתר,  הנה אנחנו שוכנים בבית השכור הזה יותר מעשר שנים;  את כמעט שגם אינך זוכרת,  מתי עברנו לגור פה,  ובכל זאת    האם לא נעם לך לעבור מן הבית הזה אל בית אחוזתנו?...   האמנם היית מצטערת על כי יד אביך משגת לבנות לו בית,  אשר יהיה שלו,  לא שכור מזרים? 

  באופן כזה הייתי מבקשת,  כי תחת קנות בית אחר,  יקום לנו בית מגורינו זה למקנה...    

  ואם הבית הזה איננו עומד למכירה?...   יתר על כן    אם בעלי-הבית מביטים בעין רעה גם על התגוררנו בו? 

אסתר החרישה רגע.   עצובה ושקועה במחשבות ענתה אחרי דומיה קצרה: 

  ובכל זאת היה הכרח כזה מעציב מאד,  לבי היה דואב הרבה על המקום,  אשר הורגלתי בו...   ואתה,  אבי,  האם לא היה בך רגש געגועים כזה?    קראה פתאם,  בשנותה טעמה מרצינות לעליצותה המצויה;  באותו רגש חבקש ידה האחת את צואר איזראילסון במשובת-ילדות נחמדה ושפתיה נגעו בחלקת הצואר למטה מבדל האֹזן...  איזראילסון העביר ידו פעמים אחדות על ראש בתו,  אחר נשָׁקה אל מצחה,  ובקומו ממושבו,  ענה באנחה קלה:  

  אמנם כן,  בתי,  אבל החיים אינם מסתַּבבים תמיד כמו שאנו חפצים!  ברוב המקרים הננו יכולים רק לבחור משתי רעות את הכי-קלה...   אם רֹע מזלנו גרם לנו להוָּשן בבית זרים,  עד כי פרידתנו מעליו קשה לנו מאד,  בכל זאת עלינו לזכור,  כי רגש הגעגועים רק זמני הוא ועובר...   ליל-מנוחה!     חתם בברכה להמסובות ויפן אל חדר-עבודתו.  

האחרונות נכונו גם הן ללכת לחדר-משכבן,  אך עוד לא הספיקו לעזוב את חדר-האכל,  והנה שב איזראילסון ובעמדו על סף החדר שאל:  

  איה יוסף?  אנה הלך,  כי לא שב עוד?  

לאה ואסתר משכו בכתפיהן ותַּחרֵשנה. 

  האם לא ראיתן אותו,  האם לא הגיד למי מכן לאן הלך? 

  הלא אנכי באתי רק זה מעט    הזיבה לאה.    אמרתי,  כי כבר ישן הוא...  

  גם אני אמרתי כזאת,  אך משכבו מוצע והוא איננו...  איפה הוא יושב עד שעה מאוחרת כזו?  ראשית השעה הראשונה אחרי חצות כבר...  האם לא היה בבית בכל הערב?  

  בראשית הערב ראיתיו,   ענתה אסתר.     אחרי התֵּה,  כמדומני,  סר אל לשכת-המסחר...  

  ואחרי כן? 

  לא ראיתיו עוד.  

לאה ואסתר,  כנראה,  לא שמו לב יותר מדאי לדבר הפָּקד אחיהן,  לכל היותר יכלו רק להתפלא על זאת.   בחזות פניו של איזראילסון הסתַּמנה גם כן יותר השתוממות מדאגה.   לא כן רוזה.   משאלת איזראילסון הראשונה התעוררו בזכרונה מקרי הערב ההוא לפני חדשים אחדים,  כאשר שב יוסף גם כן בשעה מאוחרת,  והמון חששים שונים החלו לסערה.   היא השתמטה בכַונה מענות דבר,  כי יראה,  פן יֻכַּר בקולה רגש של פחד.   בקרב נפשה התרוצצו רגשות שונים במשך הרגעים המעטים,  אשר עברו בשאלות האב ותשובות הבנות;  אך הדומיה,  אשר שררה אחר כך,  כבדה עוד הרבה יותר.   איזראילסון עמד על עמדו שקוע במחשבות,  כאלו שכח את הנמצאות בחדר,  והאחרונות לא מצאו לנכון להן להתרחק,  אם כי קשה היה עליהן מצב-המבוכה.   סוף סוף התעורר איזראילסון,  ובראותו כי בנותיו ורוזה עודן עומדות בחדר,  פנה אליהן:  

  לכנה למנוחתכן,  יקירותי!  אין דבר,  יוסף בוא יבוא...

האחרונות לא סרבו,  כמובן,  ותמהרנה אל חדר-משכבן.  האחיות התפשטו את בגדיהן ותעלינה על משכבותיהן ותשקענה מהרה בשנה;  אולם רוזה היתה עסוקה יותר מדאי בדבר הפָּקד יוסף,  ובבואה אל חדר-המשכב לא התפשטה את בגדיה ותסָּער על מטת ותשנן את כל חושיה להקשיב...  

היא הקשיבה,  והודות לדומיה השלמה,  אשר היתה בכל הבית מסביב,  הגיע לאזניה כל קול דק.   במשך רגעים אחדים נשמע קול צעדים מדודים באולם-האורחים,  אך מעט מעט החלו הפסקות תכופות,  אשר העידו,  כי איזראילסון נעצר לרגעים בהליכתו ומטה אזן להקשיב,  או כי הוא עומד ונמלך בלבו.   כרגע שעה אחר כך נשמע קול הצעדים הולך ומתרחק,  ורוזה הכירה על פי הדבר הזה,  כי איזראילסון סר לחדר עבודתו.   היא שערה,  כי החליט בודאי לחכות עד שוב יוסף,  ולמען לא תארך לו העת יותר מדאי,  ישב לקרא באחד הספרים;  אולם לא עברו גם חמשה רגעים וקול הצעדים נשמע עוד הפעם באולם-האורחים,  ורוזה,  אשר כל חושיה הצטמצמו בשמע אזניה,  הכירה בצעדים החטיפים והבלתי-קצובים האלה סערת-רוח הולכת ומתחזקת...  

אכן,  כן היה הדבר גם בפועל!  ברגעים הראשונים לא היתה בנפש האב יותר מהשתוממות פשוטה,  כל דאגה לא עלתה על לבו;  אולם מעט מעט תקָפהו מין רגש בלתי-ברור,  מעורב מפחד,  רוגז,  תשוקה לדעת ודאגה...  במשך זמן מה היו הרוגז והתשוקה-לדעת היסודות העיקריים,  אך כאשר ארכו רגעי הצפיה,  כן גברו הפחד והדאגה.   ובלי כל הכרה ברורה התכּוץ לב האב ויוּעק יותר ויותר...  על דבר שֵׁנה לא יכל גם לחשוב במצב-נפש כזה,  הנסיון להשתקע בקריאה לא עלה גם הוא יפה,  כי אחרי עַלְעֲלו זמן מה את אחד מן הספרים בפזור-נפש,  לא יכל עוד להשָׁאר על מקומו במנוחה,  וישב להתהלך בחדר...   רגע עלה על דעתו רעיון להעיר את נחמה ולשאול את פיה,  אולי יודעת היא,  לאן הלך יוסף?  אולי אחרי רגע שב ונחם...  

  מראש אפשר היה לערב,  כי היא איננה יודעת מאומה    החליט;    תועלת לא תצא ומנוחתה תגּזל!  

והוא החל להעביר ברעיונו השערות שונות בדבר אִחוּרו של יוסף,  אך מכל ההשערות הרבות לא היתה עף אחת קרובה ומתקבלת על הדעת.  

  מי יודע,  אולי יש לו בית מודע,  אשר הוא מבקר שם,  ואנכי אינני יודע?!  

אולם רעיון כזה לא היה מסוגל להרגיע את רוח האב כלל;  להפך,  אפשרותה של אי-ידיעה כזו הרגיזתו עוד יותר.   רגשות היראה והדאגה הלכו הלוך וגבור,  מחשבות עצה ורוגז שפכו עליו יותר ויותר את ממשלתו,  ושקוע כלו ברעיונותיו המרים לא התבונן,  איך חלפה העת...  קול השעון הדופק העירהו ממצב שלילת-ההכרה,  אך יחד עם זה גרם לו להתפלץ.  

   השעה השניה אחרי חצות,  והוא איננו עוד! 

ברגע הזה הגיע לאזניו קול איש מתעסק בחדר-האֹכל.   זאת היתה השפחה,  אשר ישנה לפני בואם ואחריו,  מבלי התפשט את בגדיה,  ועתה התעוררה משנתה ותבוא אל חדר-האֹכל,  להסיר מעל השלחן את שרידי ארוחת-הערב ולכבות את המנורה.   היא עשתה את מלאכתה באופן מכונתי,  אחוזת-שנה כלה,  וכאשר הופיע בעל-הבית בחדר,  וישאלנה על יוסף,  לא הבינה ברגע הראשון את פשר שאלתו.  

  האינך יודעת,  אנה זה הלך יוסף?    שנה איזראילסון את שאלתו,  בראותו כי השפחה לוטשת עיניה לו ומחרישה.  

  מאין לי לדעת זאת? 

  ההיו מקרים,  כי פתחת לו את הדלת,  כאשר אֵחר לשוב? 

לאיזראילסון נראתה כעין מבוכה על פני השפחה,  גם גמגומה בתשובתה השלילית נראה לו חשוד מאד;  אך מין רגש בלתי-ברור עצרהו מחקור את פיה עוד.

  לא,  לא זאת הפעם הראשונה,  אשר הוא מאַחר לשוב!    חשב בלבו ויחליט לחכות עד שוב יוסף.  

 

יח.

ובשעה שהאב היה מחכה בקצר-רוח לשוב בנו,  כבר שב האחרון ויהי עומד אחורי הדלת בחצר;  הוא היה בא כבר גם הביתה,  לולא אחר איזראילסון שבת ככה הפעם...

אחרי הלילה ההוא,  אשר קרה מקרה יוסף עם רוזה ליפשיץ,  נשבע בנפשו לבלי שמוע עוד לפתויי אלטר זילברט,  ובמשך שבועות אחדים אמנם נשאר בפועל נאמן לשבועתו.   במקצת השפיעה עליו יראתו מפני התוצאות הרעות,  כי אם גם נרגע יותר ויותר,  אחרי ראותו,  כי שבוע ושבועים עברו,  מבלי אשר התעוררה כל חקירה על דבר המאורע ההוא;  בכל זאת לא היה עוד בטוח,  כי רוזה הסתירה עד כה ותסתיר גם להבא את הדבר...  כן,  גם היראה הזאת פעלה עליו,  ועוד יותר פעל רגש גועל-הנפש,  אשר היה מתעורר בו לזכר הפרטים המכוערים והמגונים האלה.   במדה ידועה השפיעה גם העובדה,  כי מהערב ההוא כמו בטלה תאותו המוזרה אל רוזה ליפשיץ,  ועם התאוה הזאת חלפו גם כל תולדותיה הרעות.   יוסף התענין עוד הפעם בעניניו הקודמים,  אף גם מצא ענין מיוחד בקריאה,  כי החל פתאם להבין דברים רבים,  אשר היו לו מקודם בלתי-מובנים כלל,  או מובנים רק למחצה... 

ההכרה,  כי נפדה מהעקה הנוראה ומיסורי-הנפש הקשים,    ההכרה הזאת פעלה הרבה לעורר את אֶנרגיתו וצהלת-רוחו;  כל הזריות,  אשר נראו בו בעת האחרונה,  חלפו יחדו,  גם פניו שבו להיות רעננים,  דשנים וצוהלים...  והשנוי הזה לטובה הרגיע את רוזה,  אשר התבוננה במשך שבועות אחדים לכל מנהגי יוסף.   היא אמנם החליטה לגלות את אזן איזראילסון מכל הנעשה,  בכל זאת דחתה מיום ליום את ברור-הדברים,  וככה עברו ימים לא מעטים,  אז    כמובן    קשה לה ברור-הדברים עוד יותר,  כי לא ידעה,  במה תבאר את דומיתה הממושכה?...   באחרונה היתה גם שמֵחה על שתיקתה,  אחרי ראותה כי הנהגתו של יוסף טובה ומתוקנה היא כקדם.  

הבטחה הזאת גרמה,  כי מקץ שבועות אחדים חדלה גם מהתבונן אל יוסף,  ועל כן לא הרגישה בזאת,  כי השנוי לטובה לא האריך ימים רבים.   אחרי ההתעוררות החזקה והעבודה האנרגית באה ריאַקציה טבעית.  את יוסף תקפו עוד הפעם אפַּתִּיה כבדה,  שעמום עז וכליון-נפש בלתי-ברור.   הרשמים הרעים והמדכאים,  אשר השאירו אחריהם המחזות המכוערים של הערב ההוא,  נמחו במדה ידועה,  ובה במדה הסתַּמנו יותר ויותר ההרגשות הנעימות,  אשר עוררו את דמיונו ותגָרינה את תאותו...  

במשך ימים אחדים התחוללה עוד בקרבו מלחמה-פנימית חזקה:  רגשות מתנגדים והפכיים התרוצצו בלי חשך;  אך ההתרוצצות הזאת עצמה היתה קשה ליוסף מנשוא:  הוא נלאה סוף סוף,  ומבלי חקור עוד נמשך מחדש אחרי אלטר זילברט,  אשר לא חדל מלפתות את ידידו הצעיר בכל העת הזאת,  ועתה שמח מאד,  כי לא עלו דבריו בתהו...  

בין שאר התענוגים טעם יוסף טעם תענוג חדש,  תענוג משחק הקלפים,  והתאוה הזאת בלעה את כל חושיו.   חוסר ההרגל והבקיאות,  והעדר המתינות ואי-היכולת למשל ברוח ולהתחפש בעת הצרך     כל אלה גרמו לו להיות תמיד מהמאבדים;  אך העובדה הזאת היתה,  כמובן,  רק סבה-גורמת חדשה לחזוק תאותו והַלְהָבָתָהּ,  ומה גם    בהיות הכסף המעט,  הנתן לו בביתו לצרכיו המועטים,  בלתי-מספיק כלל בעת האחרונה,  והמחסור הזה השגיא בקרבו את התקוה לזכיה...  

התקוה הזאת לא באה,  כמובן,  והוא נשקע יותר ויותר בחובות.   אהבת-עצמו היתה נפגעה פעם בפעם על ידי השחוק הַסַּרְקַסְטִי,  אשר היה מופיע על שפתי חבריו למשחק,  בראותם את דחקו;  היו גם מקרים,  שבהם פסקה האמונה בו וההקפה המבוקשה לא נתנה לו.   בכל המקרים האלה היה חברו אלטר זילברט חולצהו מצרתו ולחצו,  אך אחרי כן היה זה האחרון עצמו נוגשהו מאד,  והדבר הזה הכריחהו לקחת פעם בפעם סכומי-כסף מסוימים מאלה אשר נגבו על ידו מן החנונים,  מבלי רשום בספרי-החשבון.  

ההעלמה המאוּנסה הזאת היתה כאבן מעמסה על נפשו:  לבו הכהו מאד על המעשה הרע הזה,  גם חרד תמיד,  פן יוָּדע הדבר במקרה;  אולם שתי אלה המריצוהו להוסיף ולשחק,  בחשבו,  כי רק על ידי זכיה הגונה יהי ביכלתו-להשיב את הסכום החסר לו.   כן הוא,  הוא השלה את נפשו בתקוה כזאת והיטב חרה לו כפעם בפעם,  כאשר מצא מעצורים בדרכו זאת.   הוא אמנם עשה חוזה עם השפחה,  כי תפתח לו את הדלת באחרו לשוב,  מבלי להגיד לאיש מבני-ביתם דבר;  בכל זאת ירא לאחר שבת בלילה,  וההכרח להפסיק כפעם בפעם באמצע המשחק היה בעיניו כסבה היחידה לאי-הצלחתו התמידית.   "ההצלחה בקלפים מתחלפת,    היה חושב בלבו:    אך בשעה שמגיע תור הצלחתי,  אז הנני אנוס להפסיקו ועל כן הנני מפסיד תמיד".   לדעה הזאת היה גם אלטר זילברט מסכים,  בכל זאת היה הוא עצמו מזכיר תמיד את חברו הצעיר לחדול במועד הנכון,  והודות לזהירות הזאת לא היה יוסף מאחר לשוב לביתו יותר מדאי;  אולם בערב הזה קרה המקרה,  כי אלטר זילברט עצמו,  אשר היה בכל עת משחק נזהר ומתון,  נגרר בחום המשחק ויאבד יותר מן הרגיל,  ובהיותו חרד על ממון עצמו שכח להזהיר את יוסף,  אשר לא זכר מעצמו את השעה עד חצות הלילה,  וגם אז עוד התנחם,  כי אביו יושב היום ב"אספה"  ובלי ספק יאחר לשוב...  

סוף סוף נזכר אלטר זילברט ויאיץ ביוסף ללכת הביתה;  אך האחרון התמהמה עוד,  בהוכיחו,  כי הלילה הזה,  להפך,  יותר נכון לו לאחר שבת עוד,  למען יספיק אביו בינתים לעלות על משכבו,  אחרי שובו מן האספה...  הוא עזב את המשחקים רק בחצי השעה השנית אחרי חצות,  ובדרך שובו היה בטוח,  כי בבית-אביו הכל ישנים כבר...   רגע אמנם התעורר בלבו חשש אולי סר אביו אל חדר-משכבו,  בעברו אל חדר-עבודתו הסמוך לחדר-משכבו של יוסף,  אך עד מהרה הרגיע את נפשו ברעיון,  כי אביו היה בלי ספק עיף ויגע מאד בשובו ולא סר גם אל חדר-עבודתו.   בכל זאת קרב אל הבית בזהירות מיוחדת,  וכאשר ראה בעד החלונות,  כי באולם-האורחים עוד לא כבה האור,  לא ערב את לבו להתדפק על הדלת.  

הקרה בחוץ לא היתה חזקה ביותר,  אך מזג-האויר היה לח ורוח חזק וחודר נשב.   בצאת יוסף מן הבית,  אשר שחק שם,  היה גוו חם מאד ורטוב כלו מזעה גם בדרך לא הרגיש את הקרה,  כי הלך בחפזון;  אך בהיותו עומד תחתיו בחצר בלי כל תנועה,  הרגיש פתאם,  כי הרוח העז חודרהו כלו ומסמר את בשרו...  רעדה עזה תקפתו פתאם,  אך גם הוא עצמו לא יכל לברר,  מה גרמה יותר לרעדה הזאת:  הקור או צרת הנפש?...   הוא לא ידע גם מדת העת;  יוכל היות,  כי רק כרבע שעה עבר,  אך לו נדמה,  כאלו עברו כבר שעות אחדות והאור טרם יכבה...  

"ומה,  אם על פי מקרה שכחו לכבות את המנורה והכל ישנים כבר?" 

"ומה,  אם עוד אבי ער,  מה אענהו בדבר אחרי לשוב?"

ככה היה פוסח על שתי הסעפים,  אובד עצות,  מבלי דעת מה לעשות;  אך עמידתו היתה קשה מנשוא:  הרוח הקר חדר יותר ויותר,  חשכת הלילה ודפיקות הסער בסדקי הבית עוררו מחשבות-אימה...   מבלי יכולת להחליט דבר,  עלה על לבו פתאם,  לשים אות בהגבלת מועד ידוע:  אם עד כלות המועד לא יאסף האור,  והיתה זאת לעֵדה,  כי הכל ישנים והמנורה לא כֻבְּתה במקרה;  אולם חשכת הלילה מנעתו מהתבונן בשעונו ועל כן החליט לקצוב מספר ידוע לספירה,  ויחל למנות אחת,  שתים,  שלש...  עד עשר פעמים החל למנות באופן כזה,  אך בכל פעם לא היה מגיע בספירתו גם עד מאה,  כי למרות חפצו היו מחשבות אחרות מסיחות את דעתו מן הענין הזה.  

  יהיה מה שיהיה,    חרץ סוף סוף,    הן לא אעמוד כל הלילה פה אחורי הדלת! 

הוא התדפק בזהירות,  לאטו,  ואחרי כל דפיקה פסק ויט אזן להקשיב;  מתוך הבית פנימה לא נשמע כל קול.   הוא שב להתדפק,  דפיקותיו היו חזקות יותר;   אך גם הפעם לא נשמע כל קול מפנים הבית.    "אכן,  הכל ישנים!"   החליט בנפשו ויתדפק בשלישית,  והפעם באומץ-לב יותר...  הצטמצמותם של כל כחות-הנפש בחוש-השמע הוסיפה לאחרון דקות-הרגשה בלתי-רגילה:   אֹזן יוסף הנטויה להקשיב הבחינה כרגע,  כי שאון הדלת הנפתחה ונסגרה איננו עולה כלל מצד חדר-הבשול אל המסדרון,  גם קול הצעדים איננו דומה לקול צעדי השפחה...  בתנועה אינסטינקטיבית נרתע לאחוריו מן הדלת,  עד ארגיעה חלף במוחו גם רעיון לברוח;  בכל זאת נשאר על מקומו,  רק לבו מת ויקפא בצפיה כבדה,  עד שהַבְּריח הוּמָש מעבר הדלת פנימה...  

נראה הדבר,  כי חזות פני יוסף היתה משונה ומוזרה מאד בו ברגע,  שהופיע אביו פתאם לנגד עיניו:  קריאת איזראילסון הראשונה היתה:

  מה זה היה לך,  יוסף,  החולה אתה?  

קול האב היה חלל ורועד,  המנורה אשר בידו התנועעה...  גם הוא גם הבן לא הכירו,  איך ועל ידי מי נסגרה הדלת;    לא הכירו,  איך עברו אל חדר-האכל ומה עשו במשך רגעים אחדים...  האב התעורר ראשונה ויפן אל בנו:

  מאין אתה בא,  יוסף?  איפה אחרת שבת עד כה? 

אך יוסף עמד כבול-עץ,  דומם ובלי תנועה באמצע החדר;  עיניו היו מביטות נכחן מבלי כל דעה,  גם אדרתו וְעַרְדַלָּיו עוד היו עליו.   איזראילסון שנה את שאלתו,  אך יוסף לא ענה דבר,  כמעט גם לא שמע.  

איזראילסון ראה,  כי בנו נדהם כהלום-רעם;  אך גם הוא עצמו היה נפעם ונגרש מאד,  רעיונותיו הסתבכו והתבלבלו...   אחרי הפסקה ממושכה שאל בשלישית: 

  מה זה היה לך,  יוסף?...  דבֵּר דבר...  הגד,  איפה היית?... 

למרות כל התאמצותו לדבר בבטחה,  במנוחה וקרת-רוח,  נשמעו בדברים המקוטעים והנפסקים האלה ענות-נפש,  דאגה,  רוגז ועוד המון רגשות בלולים כאלה;  אך יוסף לא היה מסוגל כלל במצב נפשו הנוכחי להרגיש בכל אלה;  כל כחות-נפשו,  כל חושיו היו מצומצמים רק ברעיון האחד,  איך להֵחָלץ מאביו ברגע הזה,  יהיה אחר-כך מה שיהיה...   הוא לא יכול לחשוב גם על דבר-התשובה,  אשר עליו להשיב לאביו על שאלתו;  אך להשיב היה הכרח מוחלט... 

  הייתי...  בבית אלטר זילברט...    ענה סוף סוף,  מבלי נשוא עין והרים ראש.  

  אלטר זילברט...   ומה עשית שם?...   למה אחרת שבת ככה?...  

יוסף לא מצא מענה וידום.

  אבל,  יוסף,  הגידה נא,  מה זה היה לך!?    קרא האב ובקולו נשמעו כעין דמעות    החולה אתה,  אם...  

  לא אינני חולה! 

ליוסף צר מאד,  כי איננו חולה הפעם.   ברגע הזה היה שמח גם על המחלה הכי-קשה ומסוכנה,  לוּ רק היתה יכולה לפדותו ממצב-המצר הנורא הזה. 

איזראילסון לחץ את רקותיו בשתי כפות ידיו:  מוחו כמו חשב להתפוצץ...  הוא עבר פעמים אחדות מקצה החדר עד קצהו וחזות-פניו העידה,  כי רגשות שונים והפכיים מתרוצצים בקרבו;   פעמים אחדות עמד פתאם,  כמו החליט דבר,  אך בכל פעם היה שב ונחם מהחלטתו.   סוף סוף בא לידי-החלטה ובאספו כל כחות-נפשו,  להשמיע דבריו במנוחה ודעה צלולה,  פנה אל יוסף: 

הנהגתך הפעם היא הרבה יותר ממוזרה,  אך מאיזו סבה בלתי-מובנה הנך נדהם עתה ובלתי-מסוגל כלל לדבר דבר;  לך שכב,  אפוא,  ומחר,  כאשר ירוח לך,  תבאר לי את כל הזרות האלה!  

יוסף לא חכה להשָּׁנות המאמר הזה,  אשר סופו אמנם לא היה מרגיע-נפש יותר מדאי,  אך הרשיון להתרחק ברגע הזה היה מספיק כבר.   האב לִוָּה את בבנו עד חדר-משכבו ויעמד בסף,  עד אם התפשט האחרון את בגדיו,  כאלו לא האמין עוד גם לדבר הזה    אחר הפנה את שכמו וישב אל אולם-האורחים...  

הוא הרגיש אמנם לֵאות עצומה בכל אבריו,  אך כל נטיה לשנה לא חָשׁ,  וכמעט צנח בלי-כח על אחד הכסאות,  נשקע כלו במחשבותיו.  

  מה פשר כל הזרות האלה?  מה היה ליוסף?  איפה זה אחר שבת?  האמנם היה בבית אלטר זילברט?  מה היה מעשהו שם?    המון שאלות כאלה וכדומה להן עברו במוחו ותחוללנה בקרבו השערות מהשערות שונות    השערות,  אשר האחת היתה מטורפה,  זרה ורחוקה מן השנית... 

אלטר זילברט    אבל איזה יחס יכול להיות בין העלם הזה ובין יוסף?  איזראילסון אמנם התיחס בידידות ורצון אל אָשר זילברט,  כי לבבוהו מאד תמימותו וישרתו המחלטות של האחרון;  הודות לזאת אסף גם את הבן אל בית-מסחרו,  אם גם אלטר עצמו לא מצא ביותר חן בעיניו...  בכך אופן התיחס אל האחרון תמיד רק כמו לעוזר-מסחר,  אשר מחוץ לגבול משמרת-פקודתו אין בינו ובין בית-אדוניו כל דבר    היכלה,  אפוא,  לעלות על דעתו,  כי יוסף בנו מסוגל להתחבר אל העלם הזה,  ואולי גם לקבל השפעה מן האחרון?!...  

ומה פשר מבוכת השפחה וגמגומה החשוד,  כאשר נשאלה על דבר שיבת יוסף?...  האמנם לא זאת היא הפעם הראשונה,  אשר הוא שב הביתה בשעה מאוחרה כזו?...  

  לא,  לא מקרה ריק הוא!    בא לידי מסקנה.    פה יש דבר,  אשר לא התבוננתי בו עד כה,  ואת הדבר הזה נחוץ לברר:  מחר אחקור את כלם!

הוא נשאר עוד זמן רב יושב על מקומו ושקוע במחשבות.   רק כאשר השמיע השעון את השעה הרביעית,  התעורר וילך אל חדר-המטות.  

 

יט.

חצות הלילה היתה קרובה,  מן החדר הסמוך לחדר-עבודתו של איזראילסון היה נודף הריח החריף המיוחד,  המצַיֵן את מציאותו של חולה;  על זאת העידו גם תכריכי-הניר המיוחדים של שחקי-הסממנים,  צנצנות-הנוזלים המסומנות בפתקאות בית-המרקחת ועוד סמנים רבים כאלה.   על המטה,  אשר בפנת החדר האחת,  שכב יוסף בעינים עצומות,  אך נשימתו הבלתי-קצובה הביאה לידי השערה,  כּי איננו ישן ועיניו עצומות רק מחולשה.   בפנת החדר השניה,  על דרגש קטן ליד השלחן,  ישבה רוזה ליפשיץ,  הוגה באחד הספרים.  

בחדר שררה דומיה שלמה,  רק דפיקותיו הקצובות של השעון אשר על השלחן נשמעו בו,  רוזה נשאה את עיניה מן הספר,  ובראותה,  כי מורה-השעות קרוב למספר שנים עשר,  קמה ממקומה ותגש אל המטה ותשאל בלחש: 

  הישן אתה,  יוסף? 

במקום תשובה פקח יוסף את עיניו.   רוזה לקחה אחת הצנצנות וַתִּצַק מתוכה אל הכף ותגש לחולה,  אשר גמא דומם את המוגש לו ותכף עצם את עיניו עוד הפעם.   היא שבה אל מקומה,  אך קריאתה הנפסקה לא התחדשה עוד:  נטויה מעט לאחריה ונשענת על גב הדרגש שקעה מבלי-משים במחשבותיה...  

עוד בליל מוצאי השבת ההוא,  לפני שלשה שבועות,  בהיותה מקשיבה מחדר-משכבה לצעדי האב,  המצפה ברגזה ודאגה לשוב בנו,  ואחר כך לקול הדברים בין שני אלה,    עוד אז הבינה,  כי תוצאות המאורע הזה תהיינה בודאי חשובות מאד,  ובאותה שעה הכירה את עוָתתה הנוראה,  כי כחדה באיזראילסון עד כה את אשר נודע לה במקרה עוד לפני חדשים אחדים...  היא הכירה את עותתה הקודמת,  הכירה גם את חובתה לתקן,  לפחות,  עתה את המעֻוָּת,  ובבקר למחרתו ספרה לאיזראילסון את כל אשר ידעה... 

יוסף ישן עוד,  או עשה את עצמו כישן,   אלטר זילברט לא בא עוד גם הוא;  אך איזראילסון לא חכה להם ויקרא אליו את השפחה,  אשר תשובתה השלילית נראתה לו עוד אמש כחשודה ועתה היה כחשה גלוי בהחלט.   בכל זאת עוד נסתה השפחה להתכחש בראשונה,  ורק בראותה,  כי התכחשותה איננה מועילה,  הודתה בלב שלם.   עוד פחות מהתכחשותה של השפחה הועילה התכחשותו של אלטר זילברט,  אשר נחקר תכף בבואו ומהחקירה הבלתי-צפויה הזאת היה נרעש ונבוך כל כך,  עד שלא ידע גם את דברי עצמו ויסתבך יותר ויותר בטענותיו.   תשובותיו של יוסף הגדילו את המבוכה עוד יותר,  כי דבריו ודברי אלטר היו סותרים אלה את אלה,  וטענות שניהם העירו בכללן חשדים,  אשר לא עלו מקודם אפילו על דעתו של איזראילסון...  

גם החשדים האלה היו מרגיזים למדי,  אך העובדות האמתיות,  אשר התבררו מעט מעט,  היו רעות ומעציבות עוד הרבה יותר!   הסתירות הגלויות וההכחשות הרבות בטענותיהם של יוסף ואלטר שללו מן האחרונים כל יכולת להתעקש עוד בהתכחשותם השלמה;  הם היו אנוסים להודות במקצת,  אך מקצת ההודאה עוררה שאלות חדשות,  ובמדה שהוסיפו להשיב על השאלות הראשונות,  בה במדה נגלו פרטים מתמיהים חדשים ובה במדה היו הנחקרים אנוסים להוסיף באור,  עד אם נודע הכל,  גם    דבר העלמת-הכסף בכלל.  

רוזה לא האמינה מעולם,  כי איזראילסון מסוגל להתעוררות-חמה באותה מדה,  שראתה בו אז...  האיש המתון הזה,  המחשב כל צעדיו ומפלס כל דבריו,  לא ידע מה הוא עושה ומה הוא מדבר.   הוא התגעש,  רוצץ בחדר כמשוגע,  רקע ברגליו,  קרא קריאות-איום מוזרות,  אחר הרים ידו על יוסף ועל אלטר    באחת,  עשה מעשים,  אשר הכו בתמהון את כל בני הבית...  האחרונים עמדו נרעשים ורועדים,  איש מהם לא ערב את לבו לעשות דבר,  לפצות פה;  אך בחזות פני כלם ובמבטיהם הסתמנו,  מלבד תמהון ובהלה,  גם דאגה ופחד,  פן יצא איזראילסון מדעתו!  

הפחד הזה אמנם היה פחד שוא;   אך מוחו של איזראילסון נרעש,  כנראה,  גם בפועל מאד,  כי כחצי שעה אחרי כן הרגיש פתאם סְחַרְחָרוּת נוראה,  ומקרי-התעלפות אחדים באו תכופים זה אחר זה...  הרופא,  אשר נקרא עד מהרה,  הרגיע אמנם את בני-הבית,  בהחליטו,  כי רק התרגשות-עצבים חזקה היא,  ובכל אופן אין סכנה בדבר,  רק מנוחה שלמה נצרכת לחולה,  ומחלתו תעבור ביום אחד,    אולם בכל אלה לא נרגעו אנשי-הבית,  אשר היו נבהלים ונרעשים יותר מדאי מכל מקרי-היום הבלתי-רגילים האלה.   כלם התהלכו קודרים,  אבלים ודואגים;  ובהיותם חרדים לשלום איזראילסון האב,  לא שם איש מהם את לבו למצב יוסף,  ורק ביום השני,  כאשר באו דברי הרופא והחולה ירד ממטתו,    רק אז נגלה הדבר,  כי יוסף איננו יכול לקום ממשכבו וכֻלו קודח בחום נורא...  הצנים,  אשר תקפוהו בליל מוצאי-השבת,  התרגשות-העצבים החזקה וענויי-הנפש המוסריים,    כל אלה חֻברו יחדו ויחוללו מחלת דלקת עזה ומסוכנת,  אשר לא יכלו גם הרופאים לערב בעד תוצאותיה   

עתה,  אחרי אשר חלפה כבר הסכנה ומצב החולה הלך הלוך וטוב    עתה היתה דעתה של רוזה נוטה להחליט,  כי המסבה הזאת:  מחלת האב ביום-המעשה ההוא ומחלת הבן למחרתו,    המסבה הזאת היתה הכי-טובה והכי-רצויה במצב-הענינים ההוא.   לוּ לא נסתבבו הדברים באופן כזה,  מי יודע,  כמה תקלות יצאו מהתנגשות האב והבן,  בשעה שהראשון לא הספיק עוד להרָגע?...  הסכנה הגדולה,  אשר נשקפה לחיי יוסף,  הסיחה בהכרח את דעת איזראילסון מהמקרה הבלתי-טהור,  עוררה את אהבת-האבות הטבעית בקרבו,  בכלל    פעלה עליו פעולה מצננת והשיבה לו את המתינות והשלטון-ברוח הרגילים...  מי יודע,  אולי התעוררו בקרב האיש הזה גם רגשות נוחם וחרטה על הקשות הנפרזות,  אשר הראה בשעת רֻגזו והתרגשותו?...  

מעין חרטה ונחם נראו גם ביחסו אל עוזר-מסחרו.   האחרון אמנם לא נראה בבית הזה,  אך אביו,  אָשר זילבֶרט,  היה עוד בעצם יום-המעשה ההוא פעמים אחדות,  אם גם מצבו בעת הבקורים האלה היה בלתי-נעים מאד...  נחמה אמנם לא הראתה לו אותות אי-רצון גלוים,  כאשר אפשר היה לפַלל:  היא הסכינה בכלל להתיחס אל כֹּל על פי התיחסותו של אישה,  ואחרי כי האחרונה לא הספיקה עוד להתברר בפעם הזאת,  על כן נשאר גם יחסה בלתי-ברור;  אולם מבלי שים לב לזאת היה לאשר זילברט מראה חוטא מדוכא,  המכיר את כל כובד אשמתו ומבקש לרצוֹת בהכנעה יתרה וקבלת דין על עצמו את עונו...   הוא חכה,  כנראה,  לשמע מוסר-תוכחה קשה מפי איזראילסון;  אך האחרון עבר הספיק למשול ברוחו ויהי מכונן עוד הפעם את מעשיו לא על פי נטית רגשותיו,  כי אם לפי אשר הורוהו שכלו הקר ודעתו המתונה.  

כן הוא,  שני אלה שבו לשלטונם הקודם בנפשו של איזראילסון.   למרות חום רגשותיו הפנימיים,  אשר הסתמן כפעם בפעם מבלי חפצו,  בהיותו שוקד כל הלילות על מטת בנו החולה    נקל היה לטעות על פי מנוחת-נפשו החיצונית וכשרונו להסתיר מעין זרים את רגשותיו האמתיים,  כאלו אין לבו מסוגל להתעורר כלל,  וגם מחלת בנו המסוכנה איננה פועלת עליו פעולה חזקה ביותר...   בעצם העת,  אשר התגברה המחלה ורק כפשע היה בין החולה ובין המות    בעצם העת הזאת לא נמנע איזראילסון מהשתדלותו בדבר חברת-המניות,  אשר עסק ביסודה;  הוא דן עליה עם האנשים,  אשר היו באים לבקר את החולה,  ולא הסתלק גם מאחת האספות,  אשר היו במשך העת למטרה הזאת,  וגם בערב הזה הוא משתתף באספה כזו   

האמנם מסור הוא כל כך לאידֵיאָתו?  האמנם יסוּד החברה הנכספה חשוב בעיניו גם משלום בנו?...  

רוזה היתה שקועה במחשבותיה כל כך,  עד שלא הרגישה כלל,  כי האיש,  אשר נסבו עליו מחשבותיה,  כבר שב הביתה ויעמוד רגע קטן על סף החדר;  היא התעוררה רק אז,  כאשר קרב אליה איזראילסון וישאל בלחש: 

  ומה הישן הוא? 

  כמדומני,  לא.   לפני כרבע שעה,  לפחות,  לא היה ישן בודאי.  

איזראילסון צנח על הכסא על-יד השלחן ורוזה לא התפלאה כלל על שלא נגש אל מטת החולה:  היא כבר התבוננה,  כי מאז רפתה המחלה ובינת החולה החלה לשוב אליו,  נזהר איזראילסון מהראות אותות-חבה מיוחדים ליוסף,  בשעה שהאחרון היה ער,  ורק בעת השנה היה מסַפֵּק את הצורך-הטבעי הזה החי בנפש האב...  

בין כה וכה שאל איזראילסון את רוזה על פרטים שונים בדבר מצב החולה בשעות האחרונות,  וכאשר תמו השאלות והתשובות האלה פנה אליה ויבקש ממנה ללכת לישון.   היא אמנם נסתה לסרב,  בדעתה,  כי איזראילסון לא ישן בלילה הקודם וגם במשך כל היום לא הספיקה לו השעה לנוח;  אך האחרון הודיע בהחלט,  כי הוא ישָׁאר הפעם על יד החולה,  וההחלטה הנחרצה הזאת שללה מרוזה כל יכולת לסרב עוד:  היא ידעה על פי הנסיון,  כי איזראילסון לא ישוב מדברו,  ותעזב את החדר...  

 

כ.

כאשר נשאר איזראילסון לבדו,  עִלְעֵל במשך רגעים אחדים את הספר אשר השאירה רוזה פתוח על השלחן;  אך העבודה הזאת היתה מכונתית ושלא מדעת.   הבדידות היתה גורמת לו בכל העתים להשתקע במחשבות,   אך בעת האחרונה רבו עוד יותר הענינים,  אשר העסיקו את מוחו ויעוררו בקרבו מחשבות רבות ושונות.  

בליל מוצאי-השבת ההוא,  אחרי אשר נלאה להציל מפי יוסף כל דבר ברור ואחרי אשר נלאה גם מוחו למצא כל השערה קרובה,    החליט לבקש מנוחה והַשְׁכָּחָה בשֵׁנה;  אולם למרות הלֵּאות העצומה,  אשר הרגיש בכל גופו,  לא נתנו לו חששיו המרגיזים מנוחה.   נדודי-השנה במשך השעות האחדות עד אור הבקר וענות-הנפש בסבת-אי-ברירותו של המצב הפריעו כבר בקרבו את שווי-המשקל,  ועצביו היו במצב של התרגשות חזקה.   החדשה,  אשר נודעה לו מפי רוזה,  הכחידה גם את התקוה הרפה האחרונה,  אולי ירָאה עוד כל הדבר כפחות בערכו ובלתי-חשוב;  הודאתה המאונסת של השפחה,  כי יוסף  מאחר לשוב זאת הפעם הראשונה,  הגדילה את החשד עוד יותר;    אולם תשובותיו של אלטר זילברט,  המסוכסכות והמלאות סתירות פנימיות שללו את האפשרות להסתפק בחשיבותו של המאורע אפילו ספק כל שהוא...  

בני ביתו השתוממו לו,  גם הוא עצמו הכיר אחרי כן,  כי התרגשותו הנפרזה והתעוררות-חמתו העצומה היו מגונות מאד;  אולם לוּידע איש,  מה אנושה היתה מכתו,  בהגָּלות האמת המרה!...  גם עתה,  אחרי אשר עבר פרק זמן ידוע והוא הספיק מצד אחד למשול ברוחו,  ומצד אחר    להסכין בעובדה ההוָֹה ובלתי-נמחית,  בכל זאת עוד לבו מתכָּוץ מכאֵב נורא,  וזכרון המאורע דוקר כמסמרות שנונים את מוחו... 

עוד מאז,  בכל פעם,  מדי בוא אליו שמועה על דבר בנים סוררים,  היתה שמועה כזאת עושה עליו רושם מדכא-נפש מאד;  בכל זאת היה מתנחם ומתאמץ להשלות את נפשו,  כי אבותיהם של הבנים ההם אשמים בודאי,  כי שטת-חנוכם היתה מקולקלה.   במקרים כאלה היה שב ומחשב את שטת-החנוך,  אשר הוא עצמו אוחז בה;    היה חוזר וזוכר את כל אשר קרא במקצוע הפדגוגיה,  גם היה קורא בהתענינות מיוחדה ספרים חדשים,  הנוגעים בשאלה הזאת...  רוב הספרים האלה אמנם לא סִפְּקו את נפשו,  כי דבריהם ומשפטיהם היו מכֻוָּנים לאפני החנוך הכללי,  מבלי ברר כלל את השאלה הקשה,  שאלת החנוך העברי בתנאיו המיוחדים והשונים;  בכל זאת היה מוסיף לקרוא,  כי ההנחות הכלליות היו עוזרות למצוא מסקנות פרטיות באמצעות היקשים השונים   

הדבר הכי-קשה והשאלה הכי-חמורה היתה:  התאמת המדע עם האמונה.   בנקודה הזאת היה חושש תמיד:  המספיקים הם אמצעיו לסוכך על אמונת-הלב התמימה מחקירת-השכל החפשית?  ובמדה שגדלו בניו והתפתחו יותר,  בה במדה גדלו חששיו    אך הנה באה המציאות ותהרוס את כל בנינו מעבר אחד,  מעבר בלתי-צפוי ובלתי בא בחשבון!...  לא חקירות-השכל,  לא דעות-פנימיות,  רק הפקרות פשוטה,  שרירות-לב גסה ותאוה חמרית שפלה נגלו פה בכל כעורן!  

ממנו אמנם לא נכחדה השקפת רבים,  המחליטים,  כי העלומים הרותחים והתוססים דורשים את סִפּוקם הטבעי,  ועל כן מחויב המחנך המבין לעצום עין מפרטים רבים בלתי-רצויים בתקופת-החיים הזאת,  פן יקלקל בהתנגדותו הרבה יותר מאשר יתקן;  אולם השקפה כזאת היתה בעיניו משוללת כל יסוד הגיוני.   כֻּלה איננה יותר מאמתלה דחוקה מאד,  להצדיק את חולשת-האופי,  את אי-החפץ    לא את אי-היכולת!    לשעבד את התאות הבהמיות אל הדעת והבינה!...   נפש האדם איננה כלל מעין בגדי-לבָנים,  אשר אם יגואלו וכֻבסו וסרה חלאתם;  לא,  כתם מוסרי ישאיר אחריו רושם בלתי-נמחה ובלתי-חולף;  טוהר-הנפש,  אשר נשבת פעם,  לא ישוב עוד לקדמותו עד עולם...  כן הוא,  גם ההתבוננות העיונית מוכיחה למדי,  מה מוטעת ומסולפה היא השקפת הרבים בנידון הזה;  אולם החיים המציאותיים מגלים כפעם בפעם תוצאות רעות עוד הרבה יותר,  כי כן מחַיב טבע הדבר בהכרח.   אם חקי המוסר הקבועים נחשבים כמבוטלים,  אין עוד קנה-מדה להציב גבולות בין המוּתּר והאסור,  אין עוד כל אפשרות לסמן,  עד כמה מגיעה המדה הראויה ומאיזו נקודה מַתְחֶלֶת הגדשת המדה?...  בפועל יוצא תמיד,  כי הבנים,  הפורצים פעם אחת את גדר המוסר,  נמשכים יותר ויותר אחרי תאוותיהם,  מתמכרים להן בכל חושיהם,  מכלים כח-עלומיהם,  מבַלעים בריאותם ומשחיתים את מוסריותם באופן כל-כך נורא,  עד שגם ההורים,  המחזיקים בשטת  "עצימת-העינים",  אינם יכולים לסבול עוד ומתפלצים כלם    

לא,  אלף פעמים לא!  יחס כזה אל המוסריות סלף נורא הוא,  מחוסר כל הגיון ומשולל כל יסוד!  יאמרו המתחכמים מה שיאמרו    חובת ההורים היא לעצור בעד הרעה...  

חובת ההורים היא    המלא הוא עצמו את החובה הזאת?...   הוא עמל לקבוע בלב בניו חקי-מוסר מוצקים,  כל שטת-חנוכו היתה מכוננה למטרה הזאת,  כי יתרגלו ילדיו מנֹּער לשעבד את התאוה המתפרצת אל הכח-השופט    מדוע,  אפוא,  לא עלתה זאת בידו?! 

במשך הלילות הארוכים,  אשר היה שומר על מטת החולה,  היה לו די זמן להגות בשאלה הזאת.   בעת הראשונה,  בהיות נפשו מדוכאה מאד מהמאורע המעציב הזה ובטחונו-בעצמו רפה מאד,  היה נוטה להאמין,  כי מצדו נעשה בודאי מדחה,  וישנן את מוחו לבקש את המדחה הזה;  אולם מעט מעט הסתַּמן לפניו רעיון,  אשר אמנם לא היה חדש בעיקרו,  אך מסקנותיו היו הפעם מבוררות יותר...  

בין שאר הפרטים האי-טבעיים במצב העם הישראלי מסוכן מאד ומפסיד אותו הפרט,  שרובו הגדול של העם מתיחס למפלגת-העירונים,  אשר תנאי-חייה אי-טבעיים ומקולקלים הם באופן הכי-גרוע.   אצל העמים האחרים קטנה היא המפלגה הזאת בערך;  מלבד זאת היא מתחדשת תמיד באמצעות יסודות בריאים ורעננים,  השוטפים בלי-הפסק מן הכפר אל העיר וממלאים את מקים היסודות הנפסדים והנרקבים:  שווי-המשקל מוּקָם ומוּחֲזָר במדה ידועה על ידי התחלפות-היסודות התדירה הזאת.   לא כן העם העברי,  אשר הודות למסבות-ההיסטוריה המיוחדות כמעט שחסֵרות בו לגמרי אותן מפלגות הבריאות,  החיות חיי-טבע פשוטים:  בהכרח,  אפוא,  תהי הבלִיָה המוסרית והחמרית הולכת וגדולה מדור לדור,  אם לא ישֻׁנה בעוד מועד שווי-הערך הנוכחי שבין המפלגות שנוי יסודי ועיקרי...  

רבים אמנם מתאמצים להוכיח,  כי השאיפה ליצר מפלגת כפריים מעירונים אי-טבעית היא מאד ומתנגדת בהחלט למהלך-החיים הרגיל,  אשר בו נראה עבִירה תמידית מהכפר אל העיר ולא להפך.   ההוכחה הזאת באמת חשובה ורבת-ערך היא מאד;  אולם אין לשכוח גם את הדבר הזה,    כי רוב האמצעים המלאכותיים,  המזיקים ומפסידים במצב טבעי ונורמַלי,  מוכרחים הם במקרים בלתי מצוים ויוצאים מהכלל,  בשעה שהנורמליות כבר נפרעה מקודם...  במקרים כאלה מוכרחים סממנים חריפים,  לפעמים    גם נתוחים קשים ומכאיבים!  

סממנים חריפים,  נתוחים קשים    האין מסבותיה של תקופת-עשר השנים האחרונות מין אמצעים מיוחדים כאלה,  אשר לפי שעה אמנם סובל מהם גוף החולה מאד,  אך בלעדיהם אי-אפשרית הרפואה השלמה העתידה?...  האין ההשגחה העליונה מסַבבת את המעשים באופן שיהיו כלם נעשים לרוחה כמו בהשתלשלות טבעית?...  אפשר לערב בבטחה,  כי לולא המסבות האלה,  לא התעוררה מעולם שאיפה כזו,  שאיפת עירונים וסוחרים מלדה לחיי-כפר ועבודת-שדה;     לא התעוררה מעולם תנועה חזקה כזו,  שנגלתה בעת האחרונה בכל מפלגות החברה השונות ושהתגלמה כבר גם בפעולה ממשית:  ביסוד חברת-המניות למטרת ההתנחלות בארץ הקדושה   

המחשבה על דבר החברה החדשה,  אשר הקדיש לה בימים האחרונים הרבה מעתותיו והרבה מאֶנֶרְגִיָתו,  גררה אחריה המון מערכי-לב שונים.   במשך הרגעים הראשונים לא היו מחשבותיו משמחות-לב ביותר.   בדמיונו הצטַירו למרות חפצו כל המון העכוּבים,  המעצורים והמכשולים,  העתידים לעמד לשטן על דרכו הקשה.   המעצורים החִיצונים לא הפחידוהו כל כך,  כמו שהפחידוהו העכובים הפנימיים:  מבלי משים התעוררה השאלה,  אם יש אפשרות לשנות אורח-חיים רגיל ונושן שנוי יסודי ועיקרי כזה?    אולם בתוך כל החששים והספקות האלה חזקה מעט מעט בקרבו האמונה בעזר ההשגחה העליונה,  אשר לא תעמוד בחצי הדרך והשלים תשלים את חפצה,  אחרי כי זהו המוצא היחידי מן המצב האי-טבעי הזה...   הוא לא הרגיש בעצמו,  איך נסחף בזרם הדמיונות המשעשעים,  אשר יצרו האמונה והבטחון לפניו.   הוא נִשא בדמיונו אל עולם אחר,  עולם מתוקן ומשוכלל,  עולם שאין בו כל התקלות,  המעקשים והנלוזים,  האחוזים בחיי העולם ההוה    ולפניו השטתחה תמונה רחבה,  קוסמת ומלבבת,  תמונת חיי-טבע פשוטים,  המלאים עבודת-גוף מחלימה ושלות-נפש מעודדה... 

הֲנרדם באמת עד ארגיעה,  אם שקע כל כך בדמיונותיו?  את זאת לא ידע גם הוא עצמו;  אך פתאם חלפהו הרטט המיוחד,  המזעזע את האיש הנרדם מיוּשב,  וכל דמיונותיו נגוזו ברגע אחד.  

  דמיונות,  דמיונות...  עוד הפעם דמיונות מַשְלֵי-נפש!    לחשו שפתיו ורגש דאבה תקפהו יותר ויותר לזכר הדמיונות,  אשר חֻבלו זה מעט בלי-חמלה... 

  ולמה הוא מסתפק בדמיונות?  מי מניאהו מֵהֲפוך את הדמיונות המפשטים למעשים ממשיים?  הן לו אין כל צורך לחכות ימים ושנים,  בהיות לו גם עתה די אמצעים חמריים לבצע את חפצו    ומדוע הוא מבושש?  

השאלה הזאת היתה מתעוררת בקרבו כפעם בפעם עוד מאז,  אך בעת האחרונה היתה מנקרת במוחו בלי-חשך.   לשוא נסה להתנצל בפני עצמו,  כי שנוי גדול כזה באורח-החיים דורש בהכרח הכנה-קודמת והדרגה מתונה,  פן יהיה הפרץ הפתאומי הזה קשה מנשוא אם לא לו בעצמו,  לפחות,  לבני-ביתו    אולם ההתנצלות הזאת,  אשר התאמץ להחזיק בה,  לא סִפְּקה גם את נפשו,  ומבלי-משים הסתמן לפניו רעיון,  אשר לא נעם מאד לאהבת-עצמו.   ובכל זאת לא יכול למַלט נפשו ממנו.  

  האם גם הוא מוקיר את הכסף ואת ההנאה החמרית מהאידֵיאה המפשטה?  האם גם הוא איננו מסוגל להקריב כל קרבן חשוב בעד רעיונו,  וכל כחו רק בפרַזות נאות וקרבנות פעוטים,  אשר אין להם באמת כל ערך?! 

במקום תשובה על השאלה הישרה הזאת,  ערך פתאם שאלה אחרת:  ומה,  אולי באמת יותר טוב יהיה,  אם יעָשה הדבר תכף?...  הוא לא נתן לעצמו חשבון ברור על ההערמה המיוחדה הזאת,  המכֻוָּנה להסיח את הדעת מהנקודה הבלתי-נעימה;  אולם כמו ברגש-טבעי מצא את התחבולה הכי-טובה להחלץ מן המצר.   אחרי אשר עצם עריכת השאלה האחרונה הסירה מעליו במדה ידועה את האחריות המוסרית,  לא נשארה לו עוד כי אם לבוא לידי מסקנה,  כי פתרונה החיובי של השאלה אי-אפשרי הוא מסבות צדדיות,  אשר נגלו בשפע,  כמעט החל להתבונן בדבר מצדו המעשי   

  לא,  מעשה-חפזון,  צעד פזיזי בענין חשוב כזה עלול לגרום הפסד יותר מתועלת!...  נטיה נפרזה לצד אחד ועצימת-עין מהפרטים האחרים מסוכנות מאד...  על הפרק עומדות עתה שאלות ידועות,  שפתרונן אינו סובל דחוי...  

כן,  הנה גם לאה כבת שבע-עשרה שנה עתה,  ואם גם קודם לכן כבר חשב מחשבות לאחריתה,  אך המאורעות האחרונים הגדילו את הדאגה הזאת עוד יותר.   מקרה הבן עורר בהכרח חששים גם על דבר הבת,  העומדת בתקופת-החיים הכי-מסוכנה,  בתקופת ראשית העלומים,  בתחלת התעוררותן של התאוות-הטבעיות,    ופרק הזמן הזה,  המסוכן מאד גם לעלם,  מסוכן עוד הרבה יותר לעלמה,  אשר כל מדחה קל בהנהגתה,  כל כתם קטון בשמה הטוב עלול להביא תוצאות רעות ומפסידות מאד!...  החששים האלה חזקו עוד יותר אחרי שיחה אחת,  אשר היתה בינו ובין רוזה ליפשיץ לפני שבועים.   האחרונה הסתירה באופן נראה הרבה יותר מאשר גלתה,   אולם גם המעט,  אשר השמיעה,  לא היה מרגיע לב ביותר.   גם הוא עצמו התבונן בזאת,  אך משפטי רוזה צִיְנו באופן ברור את מציאות העובדה המעציבה,  כי באפיה של לאה בתו גוברות גלות-הדעת,  השטחיות וההתענינות בגֵהוץ החיצוני על כל התכונות האחרות   

  לא,  בנקודה הזאת אין להתרפות!  חובת האב הישרה היא,  לקדם את התוצאות הרעות,  בהיותן עוד רק אפשריות ולא הווֹת כבר!    

הוא לא הסכים מעולם לדעת האומרים,  כי האהבה הקודמת לנשואים תנאי הכרחי היא.   לא,  רגש האהבה ממין זה על הרב תאות-בשרים פשוטה היא,  המגרה רק את החושים ומאבדת את הכֹּח-השופט,  ואחריתה מרה מאד,  כי יחד עם ספוק-התאוה חולפת גם האהבה המדומה,  המשארת אחריה רק מפח-נפש של תקוה-נכזבה ומגנת-לב של חרטה מאוחרת...   טובה ונאמנה רק האהבה,  הבאה אחרי כן,  כי בהיותה נקיה מתערובת התאוה הסוערת,  היא מתפתחת ומתקדמת מעט מעט באופן טבעי,  תחת השפעתם של חיי-השתוף,  ההרגל ואחדות-הענינים המוחלטת.  

כן,  בנקודה הזאת היו טובים יותר מנהגי-ההתחתנות הקודמים,  לולא היתה בהם הקיצוניות הנפרזה מן הצד האחר.   בשום אופן אי-אפשר לאַשר את המנהג של שטות,  לשדך עלם ועלמה,  שאינם מכירים זה את זו כלל ושאין גם אבותיהם יודעים במי הם בוחרים.    ה"ראיונות"  הרשמיים,  כמובן,  אינם מועילים כל עקר,  ומה גם אם המשודכים אינם בני עיר אחת,    דבר המצוי מאד אצל היהודים... 

וההחלטה להתרחק מן הקיצוניות המפסידה הזאת העירתו עוד מאז להַתוות לו בחוג מכריו חתן הגון לבתו.   חיים-זלמן בן אפרים רוזנברג היה במדה ידועה תלמידו הרוחני,  כי השפיע הרבה מאד על שיטת-חנוכו של הצעיר הזה בעודו נער,  ובשנים האחרונות היה חיים-זלמן דבק תמיד באידיאותיו ומשתתף בהתחלותיו,    האם לא טוב יהיה לשניהם,  כי יקשרו קשר חזק יותר? 

הרעיון הזה נקבע יותר ויותר בלבו,  כי היה מתאים מאד למשאת-נפשו ושאיפותיו גם מצד אחר:  חיים-זלמן היה כמוהו חובב-ציון נלהב,  אשר שאף  להתישב בארץ-הקדושה וישתדל הרבה ביסוד החברה החדשה...  החלטתו היתה נחרצה כבר,  רק מחלתו של יוסף היתה מונעת אותו מהחל את הדבר בפועל;  עתה לא יתמהמה עוד ומחר ינסה דבר אל אפשרים רוזנברג. 

 

חלק שני  

ספר שלישי


כא.

היום השלישי לחול-המועד פסח היה,  סוף השעה העשירית בבוקר.   לא התעוררה משנתה,  פקחה עד ארגיעה את עיניה,  הביטה אל חפצי-תלבשתה השונים,  המושלכים בלי-סדר על יד מטתה;  אך באותו רגע הרגישה בנפשה מין עצלות,  לֵאות ואי-חשק לכל תנועה:  שמורותיה הכבדות שבו ונסגרו כמו מאליהן –

בחדר היה חצי-אופל ומסביב    דומיה שלמה,  אשר נעמה מאד ללאה ברגע הזה,  כי לא היה דבר מפריע אותה מחשוב את מחשבותיה,  והמחשבות האלה עברו אחת אחר אחת בלי כל חפזון,  במתינות של מנוחה ושקט גמור.  

  האמנם בהקיץ נהיו כל אלה?    שאלה את עצמה עוד הפעם,  ועוד הפעם התעורר בקרבה אותו הרגש המוזר,  אשר היה תוקפה בעת האחרונה כפעם בפעם,  רגש מעורב מהשתוממות ודאגה,  חדוה ופחד,  בישנות,  גאון ועוד כאלה...  אמנם לא היה כל ספק,  שכל הדברים האלה נהיו בפועל;  בכל זאת קשה היה לה להאמין,  כי לא חלום היא חולמת,  חלום ארוך,  הנמשך זה ימים ושבועות!...  

ימים ושבועות    כן הוא,  הן לא אתמול ולא שלשום התחיל הדבר;  הוא החל עוד אז לפני הפורים,  כאשר הציעה אמה לפניה ללכת החנותה לבחר ארג לשמלה חדשה.   היא אמנם לא ידעה עוד אז מאומה,  אף גם לא חשדה כל דבר;  אולם יחס אמה אליה נראה לה זר ונפלא קצת.   נפלא היה גם הדבר הזה,  כי אמה,  אשר לא התעסקה עד כה יותר מדאי בתלבושת של בנותיה,  הביעה הפעם תביעות מיוחדות:  בחנות בררה הרבה ותדרש ארג יקר ומפואר ביותר,  בבחירת התופרת קפדה בדַיקנוּת בלתי-רגילה,  ובהדון השאלה על דבר גזרת השמלה ופאוריה דרשה עוד הפעם,  כי יעָשה הכל באופן הכי-מגוהץ,  לפי המודה היותר-אחרונה...  

גם הפרטים האלה היו מעוררים תמהון מפאת חדוּשם ואי-רגילותם,  אך יחד עמהם נראו פרטים מתמיהים אחרים ביחס הוריה אליה,  היחס הזה שונה באופן נִכר ומרגש;  אם כי גם היא עצמה לא יכלה לסמן,  מה הם השנויים האלה בפרט,  אך התהוות מין תמורה פתאומית היתה ודאית.   היא הסתמנה עוד יותר מפני שבפרק הזמן הקצר,  אשר היה בינתים מיום הגלות עון יוסף,  הורגשו באויר ביתם מין עקה מיוחדה,  מין האשָׁמה כללית,  חשד וחוסר-אמון ביחס אל כל הבנים ואליה     ביחוד...  מה,  אפוא,  גרמה פתאם לתמורה שלמה כזאת?  

וכל הפליאה התבארה בשבועים אחרי כן,  במוצאי-השבת ההיא,  כאשר נעשו הכנות שונות ומיוחדות לפני בוא חיים-זלמן רוזנברג ואביו למשתה התה.   ההכנות האלה אמנם נעשו באופן בלתי-נכר ככל האפשר,  אך ההשתדלות הזאת להסב עין זרים מהנעשה הוכיחה עוד יותר מן ההכנות עצמן,  כי פה יש כונה מיוחדה ומסותרה;  ואם גם לא שמעה עוד כל באור מפורש,  בכל זאת כבר הבינה פשר כל אלה מעצמה,  והרמזים הדקים האחדים מצד אמה ב"שעה האחרונה"  כמעט שהיו מיותרים לגמרי...  

מצב נפשה בערב ההוא היה מוזר מאד.   היא הרגישה בקרבה מעין רגז ומבוכה עד כדי לבכות,  אך באותה שעה עצמה    גם מין שבע-רצון,  מין נועם של גאון והרחבת-דעת בלתי-מצויה;  וכל הרגשות ההפכיים והמתנגדים האלה גברו עוד יותר בראשית טיולם,  כאשר הרגישה את עצמה יחידה על יד הצעיר הזה...  בעשרת הרגעים הראשונים היתה נבוכה ומבולבלה מאד,  מבלי יכולת לצמצם את רעיונותיה ולהשביח את סערת-רוחה;  אולם ההכרח להשתתף בשיחה והדאגה,  פן ירגיש בן-לויתה במבוכתה    שני אלה פעלו עליה וימריצוה להתגבר על סערת-רוחה.   היא אספה את כל כחות-נפשה וחפצה עלה בידה.   היא נרגעה מעט מעט,  ואחרי זמן מה כבר נבלעו כל חושיה בחפץ האחד,  החפץ למצא חן בעיניו... 

החפץ העז הזה היה תוקף אותה ומושל בה בכל פגישותיהם הבאות,  כל כך,  עד שלא יכלה לתת לעצמה חשבון גם על שאלה זו:  המוצא הוא חן בעיניה?   השאלה הזאת עמדה לפניה פתאם בו ברגע שערכו אותה אבותיה אליה.   אבותיה האמינו כי רק בישנות-הנֹּער ומבוכת-התמימות מעתיקות מפיה מלים;  אולם באמת היתה מלבד הסבות הנזכרות עוד סבה אחרת,  חשובה יותר,  לדומיתה:  היא עצמה לא ידעה מה תשיב!  

נפלא הדבר!  גם ברגעים ההם,  בדומית-הצפיה,  אשר באה אחרי שאלת אבותיה,  לא יכלה בשום אופן לצמצם את רעיונותיה בשאלה העקרית,  ובמוחה עברו וחזרו ועברו,  כמו להרעימה,  רעיונות אחרים,  צדדים ובלתי-חשובים כלל.   היא חשבה בעונג מיוחד על הערך הרב והנכבד,  שיש לתשובתה בעיני אבותיה,  העומדים ומצפים ברצינות כזו למוצא-שפתיה;  היא חשבה על דבר הערך המיוחד,  אשר יהיה לה מעתה עוד בדברים רבים אחרים,  ועל דבר הרושם,  אשר תעשה החדשה הבלתי-צפויה הזאת על בני-ביתה,  ועל רבים אחרים...  ובעצם הרגע ההוא,  אשר נדמה לה,  כאלו עלתה בידה להסתלק סוף סוף ממערכי-הלב הצדדיים האלה,  כדי לעַיֵן בעקר השאלה בכל הרצינות הראויה לזאת,    בעצם הרגע הוא קרב אליה אביה וישח מעט לעבר פניה ויחליק את שער ראשה וישאל ברֹך וחבה מיוחדים: 

  ומה חרצת?...  אל נא תתבוששי,  חוי דעתך ישר! 

  חי נפשי,  כי אינני יודעת בעצמי...  בכל אופן הנני צעירה עוד יותר מדי!...  

היא השמיעה את הדברים האלה בקול נמוך ורפה מאד.   את עיניה השפילה לארץ,  פניה האדימו יותר ויותר ולבה דפק בחזקה...  כאשר נשאה אחרי רגע קטן את עיניה מעט ותביט חרש כמתגנבת אל אבותיה,  התבוננה בקרוץ אביה עיניו אל אמה בבת-צחוק קלה;  אחר עזב את החדר:  הוא חשב,  כנראה,  כי שלא בפניו תרגיש את עצמה חפשית יותר!  

מדברי  אמה הכירה היטב,  כי הדבר כבר נגמר ונחרץ אתם,  אף גם מצדה אינם רואים כל דבה למֵאון,  ורק בכדי לצאת ידי חובתם הם שואלים עוד את פיה    ומה יכלה אפוא להשיב?...  באמת הן לא היה לה כל טעם להתנגד,  רק כי קשה היה לה להסכים בהחלט,  ועוד קשה יותר היה להשמיע מפורש את הסכמתה...  היא היתה שמחה במדה ידועה,  כי חשכה אותה אמה באחרונה מכל תשובה:  שתיקתה נתקבלה כהסכמה גמורה,  ומהיום ההוא החלו ההכנות הרבות והשונות למשתה התנאים,  אשר העסיקוה מאד ותתֵּנה לה עבודה רבה.   היא היתה במשך כל העת הזאת כחולמת או כמטולטלה בתוך אֵד עב,  מבלי יכולת לברר לעצמה,  מה הם המעשים,  הנעשים סביבה,  ומה הם הרגשות,  המתרוצצים בקרבה פנימה.   היא הכירה רק אחת,  כי בחייה מתהווה דבר נכבד ורב-ערך,  כי היא עצמה נהפכת לאחרת,  שונה הרבה ממה שהיתה קודם לכן       

היו אמנם רגעים,  אשר הרגישה מין לחץ-לב נורא,  מין פחד שלא מדעת מפני המעשה,  העתיד להעָשות בחייה;  היו רגעים,  אשר נדמה לה,  כאלו היא רואה באבדן איזה דבר,  אשר אמנם איננה יודעת גם היא עצמה מה הוא,  אך בכל זאת צר לה,  צר מאד עליו    וברגעים כאלה היתה נכספת מאד,  כי יבָּטל פתאם הדבר,  העומד להעשות,  היתה שואפת גם לעשות מעשה מצדה,  לפנות אל אמה ולבקש עזרתה;  אולם כל אלה היו בלתי-ברורים כל כך,  עד שגם היא עצמה לא ידעה את מהותם,  ועוד פחות מזה היתה יכולה לברר לאחר,  מה הם הרגשות,  הרוחשים בעמקי נפשה פנימה...  

  העודך ישנה,  לאה?    הפסיק קול דברים פתאם את מחשבותיה.   זה היה קול נחמד,  אשר נשמעו בו הרבה רֹך וחבה:    עת לקום,  בתי! 

לאה התראתה כמתעוררת משנתה ותפקח את עיניה וַתִּתְמַתֵּחַ.  

  האמנם כבר מאוחרת השעה? 

  כן,  השעה האחת-עשרה כבר...  קומי מהרה ולבשי את בגדיך.  הן חרפה היא להיות עצלה ואוהבת-שנה כל כך!  

גם בתוכחה הקלה הזאת נכרו הרצון והחבה על כל,  ולאה הרגישה עוד הפעם את הנועם המיוחד,  אשר היה ממלא בעת האחרונה את כל נפשה כפעם בפעם,  מדי התבוננה ביחס הוריה אליה.   באותו רגע חלף פתאם רטט גיל את כל גופה,  והתעוררות של שמחה חזקה לא נְתָנַתָּהּ עוד להשאר במנוחה תחתיה.   היא קפצה בחפזון מעל מטתה,  ברגע אחד הספיקה לסדר את תלבשתה ואחר רגע נגשה אל החלון ותפתח את דלתו...  

האור הבהיר,  אשר מלא פתאם את כל החדר,  הכריחה אמנם לעצום קצת את עיניה,  אך יחד עם זה מלא את נפשה עליצות רבה.   היא נשארה רגע קטן על עמדה על יד החלון ותשגיח בעונג וחדוה אל תנועת הרחוב,  אשר היתה הפעם לא רק גדולה ועליזה,  אך גם שונה לגמרי מן התנועה הרגילה בשאר הימים...   אמנם לשני צדי הרחוב נראו רק כעין שני זרמים בלתי-נפסקים,  שני זרמים,  אשר כל אחד מהם בלול ומעורב גם הוא משני זרמים,  שוטפים זה נגד זה ומתלכדים זה בזה לרגעים,  עד בלי היות כל אפשרות לראות בעֵרֶב הנורא הזה דבר מה נבדל    בכל זאת נכר היה עוד בסקירה הראשונה,  כי כל ההמון הגדול הזה איננו אץ ונדחק הפעם כמנהגו כל הימים לרגל עסקיו,  טרדותיו ורדיפתו אחרי פת-הלחם...  על זאת העידו גם מלבושיהם של רוב העוברים,  רבוי בגדי-החג,  רבוי הצבעים הבהירים,  ביחוד    בלבוש הנשים,  אשר גם מספרן היה רב הפעם בערך;    העידו גם קול הענות העליזה מן הרגיל,  קול הצחוק הַתָּכוּף והצהלה הכללית,  אשר ביצירתה התחברו רחבת-החג,  רוח-האביב הצח והחם,  גם נוגה השמש,  הנראה כחוגג יחד עם כל קהל החוגגים העליזים...  

כזרם אֶלקטרי חזק חלפה פתאם את כל גופה של לאה אותה העליצות המיוחדת,  התוקפת לפעמים את האדם בלי כל סבה נראית,  אך במדה כל-כך מרובה,  עד שהנשימה נפסקת כמעט עד ארגיעה וקריאת-גיל מתפרצת בלי רצון מהגרון.   היא הרגישה בנפשה תשוקה לסבב במחול-חפזון או לקפץ קפיצות פראיות,  אך רגש בושה מפני עצמה עצָרה בעוד מועד,  בעצם תנועתה הראשונה.   היא נכלמה גם על התנועה הקלה הזאת,  וכמו למען השלות את עצמה,  כי לא זאת היתה כונתה,  נעתקה ממקום עמדתה ותגש אל הקומודה,  אשר על יד מטתה.   רגע קטן לא ידעה בעצמה מטרת גשתה הלֹם,  אך אחרי רגע פתחה את הארגז העליון ותוציא משם שעון-כיס של נשים אחוז ברתוק זהב קצר,  צמיד-זהב מפותח פתוחי-מקלעת כחולים-כהים וטבעות אחדות...     

היא לא הרגישה בעצמה,  איך שקעה כלה בהסתכלות עדייה,   ובפניה הסתמנה חזות הרצינות התמה,  הנראָה על פני אחד הילדים בעצם הרגע,  שבית-קלפיו קרוב לגמר שכלולו וזהירות יתֵרה נצרכת לבל יפות כל הבנין תחתיו,  כאשר יושם עליו הקלף האחרון...   רגע הקריבה את השעון אל אזנה,  כדי לשמוע את דפיקותיו,  ורגע התבוננה אל השרטוטים שעל צִפּוּיוֹ;  רגע בחנה את גַּבלוּת הרתוק ורגע פתחה וחזרה וסגרה את מִפתַּח הצמיד...  כאשר הניעה את הטבעות,  נפל במקרה קו-שמש על האבנים היקרות,  המשובצות בהן,  וברק האבנים הנחמד הזה הצית ברק אחר    בעיני לאה...  

  התֵּה מצטנן,  לאה,  לכי לשתות!    נשמע פתאם קול אסתר בפתח החדר ולאה הזדעזעה,  התעוררה ובאותו רגע גם נכלמה,  כאלו נתפשה במעשה מחפיר מאד...  אסתר,  כנראה,  מראש לא חשבה גם לעבור את הסף;  אך עיניה נמשכו מבלי משים אל העדיים אשר ביד אחותה,  ובקפיצה אחת מהירה כבר עמדה בקרבת לאה וידה שלוחה אל השעון בכונה גלויה לקחתו ולהתבונן בו...  לאה נסוגה פתאם שלא בכונה צעד אחד אחור ועל פני הסתַּמנה בהלה,  אשר היתה,  כנראה,  מגוחכה מאד,  כי פתאם נחמה אסתר על חפצה הראשון ותשחק שחוק גדול... 

  מה השחוק הזה,  פתיה!    קראה לאה בחמה עזה אחרי רגע מבוכה קטן.   היא לא נתנה חשבון גם לעצמה,  מדוע נפגעה כל כך בשחוק אחותה;  אך השחוק הזה העיר בקרבה רגשות-משטמה עזים ורוגז גדול,  אשר היה מורגש עוד יותר אחרי צהלת-הרוח הקודמת.   אסתר נדמתה גם היא פתאם,  שחקה הצוהל נפסק ובמהירות הברק חלפו גם סמני-השחוק מתוי-פניה;  אחרי רגע מדדה את אחותה הבכירה במבט רצין,  אשר היה נראה כמוזר מאד אחרי משובת-הילדות וקלות-הדעת הקודמות   

שתי האחיות נשארו במשך רגעים אחדים עומדות זו לקראת זו,  מבלי אשר ידעה גם האחת מהן,  מה פשר הדבר הזה אשר ביניהן.   רגעים כאלה היו אמנם כפעם בפעם בעת האחרונה ושתיהן הכירו,  כי ביניהן מתהוה איזה יחס חדש,  זר ומוזר מאד;  אולם גם האחת גם השנית לא יכלו עוד לברר לעצמן,  מה מהותו של היחס החדש הזה ומה הם הרגשות החדשים האלה,  אשר הן מרגישות יותר ויותר בקרב נפשותיהן עתה ועוד זה לא מעט אף שער לא שערו אותם...  

 

כב.

אסתר התעוררה ראשונה ותעזוב את החדר.   היא שמעה היטב את קריאת לאה אחריה:  ילדה מבישה!  אך על לבה גם לא עלה להשיב חורפתה דבר,    לא עלה גם להתרעם בנפשה על החרפה הזאת.   היא היתה נוטה יותר לחרף את עצמה בכנויי-גנאי רעים וגדולים מזה,  שהשמיעה אחותה;  ואם גם לא הבינה בשום אופן,  על מה באמת נעלבה לאה כל כך,  בכל זאת הכירה את עצמה אשמה בכל הנעשה ותקוט בפניה על קלות-דעתה וזדון לבה.  

היא לא שהתה בחדר-האֹכל,  כי קשה לה להפָּגש עם אחותה,  ועל כן הלכה לה אל חדר-הילדים,  אשר היה בעת הזאת ריק ועזוב מאיש.   היא עמדה על יד החלון,  המָפנה לעבר החצר,  ועיניה היו נטויות אל חבר הילדים מבני שכני הבית,  המשחקים בחצר יחד אם אחיה ואחיותיה הקטנים.   בשאר העתים היתה מתעַנְינת מאד במשחקים האלה והיתה מסוגלה להשגיח אליהם זמן רב בלי הפסק;  אולם הפעם היתה נראָה רק כמסתכלת ובפועל לא ראתה דבר מכל העובר לפני-עיניה,  כי כל כחות-נפשה היו מצומצמים בקרבה פנימה,  בעבודת-מוח עצומה...  

היא עצמה לא הכירה בזאת,  אך מאיזה פרק זמן תכפו אצלה מקרי השתקעות-במחשבה.   אמנם גם לפני פרק הזמן הזה היו באים רגעי רצינות פתאומית בתוך עליצותה וצהלת-ילדותה הרגילות;  אולם הרגעים האלה היו מעטים וארעיים,  וכשם שהיו באים כן היו חולפים פתאם.   מחשבותיה גם הן היו רק מעין דלוגי-רעיון,  קפיצות בלתי-מסודרות מנקודה אחת למשנֶהָ,  בלי חפץ ובלי יכולת להמשיך רעיון אחד עד קצהו...  להתמיד זמן-מה ברעיון אחד,  לשוב לנקודה אחת פעמים רבות    פלא כזה נעשה אתה ראשונה בעצם היום ההוא,  אולי גם בעצם הרגע ההוא,  אשר ראתה פתאם את אביה מתגעש ושופך חמתו על יוסף וחברו-מסיתו!  

כן הוא,  המחזה הזר והנפלא,  אשר ראו עיניה אז ואשר עשה על נפשה רושם בלתי-נמחה,  עורר בקרבה מחשבות רבות,  אך לא מאותו הצד,  שאפשר היה לפלל יותר מכל...  אותה לא העסיקו כמעט כלל אי-המצִיוּת והזרוּת,  אשר נגלו במעשי אביה,  גם על מחלתו חשבה רק מעט,  באופן שטחי;  כל מחשבותיה היו נתונות בנקודה אחת והיא שננה את מחה להבין את מהותו של הדבר,  אשר עשה יוסף.   היא אמנם שמעה את כל אשר שמעו אחרים,  שמעה ותדע את כל פרטי הדבר;  אך בלי-משים הרגישה,  כי כל הפרטים האלה רק צדדיים הם,  בלתי-חשובים בערך,  והעקר,  עקר הדבר,  אשר עורר את כל הרעש הגדול הזה,  סתום ובלתי-מובן לה כלל...   

היא חשבה וחזרה וחשבה על הדבר הזה בקשי-ערף מיוחד,  כי השאלה על דבר מדתה הנכונה של אשמת יוסף העסיקה את מוחה יותר מכל,  ואת השאלה הזאת לא יכלה לברר בשום אופן...  היא אמנם התבוננה,  כי בעיני כל בני-הבית נחשבה מדת האשמה הזאת לגדולה מאד,  גדולה כל כך,  עד שהם מתפלאים מאד,  איך היה יוסף מסוגל לזאת;  אולם למרות ההסכם הכללי הזה לא יכלה למלט נפשה ממין ספק:  האמנם יש פה באמת אותה האשמה,  שגם האחרים אינם חושבים את יוסף מסוגל לה?!... 

ומבלי שים לב לזאת,  שלא העלתה מאומה בכל חקירותיה ומחשבותיה,  נטתה יותר ויותר להאמין,  כי יוסף איננו אשם כל כך,  כמו שהוּסכם אצל הכל,  והאמונה הזאת עוררה בקרב נפשה רגשות חמלה והשתתפות בצערו של אחיה,  העמוס משא כבד של אשמת-שוא...   היא נסתה פעמים אחדות במשך היום ההוא ולערב לגשת אל יוסף,  כדי להוכיח לו,  אם לא בדברים מפורשים,  לפחות    באותות אחרים,  כי היא איננה בדעה אחת עם יתר בני-הבית,  להפך    היא מכירה את צדקתו ומשתתפת בצערו;  אולם החפץ הזה לא הצליח בידה,  כי כפעם בפעם,  מדי סורה אל חדרו של יוסף בכונה הטובה הזאת,  היתה מוצאת אותו יושב או שוכב בלי כל תנועה,  כֻּלו נדהם ומשולל-הכרה,  מבלי הפנות לב כלל לכל הנעשה מסביב לו...  

מצב-הנפש המדוכא הזה עורר בקרבה את רגשות-החמלה עוד יותר,  ויחד עם אלה התעוררו בקרבה גם רגשות דאגה ופחד,  אשר גזלו שנתה ומנוחתה בלילה ההוא.   היא שבעה נדודים עד הבוקר,  וכמעט קמה ממשכבה,  מהרה אל חדר יוסף ותהי הראשונה,  אשר התבוננה בסמני-מחלתו.  

המחלה המסוּכנה הזאת הכריעה בהחלט את הכף לטובת יוסף.   היא התחזקה באמונתה,  כי מדת אשמתו,  אם יש בו אשם,  קטנה ומצערה מאד,  בכל אופן קטנה הרבה ממדת העונש,  אשר נענש כבר;  בקרב נפשה נשארו רק רגשות חמלה לַמעוּנה...   היא שמר על מטתו ותצטער בכל פעם,  אשר היתה מוכרחת על פי פקודת הגדולים לעזוב את החולה;  ביחוד חרה לה על שלא נתנוה להשָּׁאר על יד מטתו בלילות   

בלילות ההם היתה מתהפכת זמן רב על משכבה,  ומה רבו המחשבות השונות,  אשר היה חולפות במוחה!  אם גם איש לא פקד על זאת,  אך בביתם כאלו נתקבל הדבר פה אחד,  לבלתי הזכיר אף במלה אחת את הנעשה,  ובני-הבית נזהרו גם מנגוע בכל פרט,  אשר היה לו יחס כל שהוא אל המאורע הידוע.   גם היא,  כמובן,  לא ערבה את לבה לדבר,  בשעה שהכל מחרישים;  אולם אי-האפשרות לדבר על הענין,  המעסיק אותה במדה מרובה כזו,  הגדילה עוד יותר את הצורך לחשוב ולהעמיק חקר.   בחקירותיה אלה חזרה פעמים רבות ועוררה בזכרונה את פרטי המאורע,  חזרה ובררה את מהות הפרטים האלה,  ותוצאות הבֵּרור הזה היו,  כי מבלי תת חשבון לעצמה התחילה לפקפק בצדקת אביה...  כאשר עלה רעיון כזה על לבה בפעם הראשונה,  נבהלה היא עצמה מפניו,  והרבה הרבה נקוטה בפניה על ההרהורים הרעים האלה;  אולם כמו להרעימה,  לא הרפו ממנה הרהוריה,  להפך,  עוד גברו יותר ויותר...  

מצב-הנפש הזה הכביד עליה שבעתים מפני שלא היה לה איש לגלות לפיו את לבה.   אל רוזה ליפשיץ אמנם היתה מתיחסת עד העת ההיא באמונה ונכוחה שלֵמות,  ובהיות האחרונה שומעת תמיד את שאלותיה ועונָה עליהן בשימת-לב ורצון,  לא היה קשה לה בכלל להתיר ככה את ספקותיה בכל המקרים הרגילים;  ואולם במקרה המיוחד והבלתי-מצוי הזה לא היתה לה כל אפשרות לדבר בנכוחה גמורה,  אם כי פעמים רבות היתה גוברת בה תשוקת הבֵּרור על כל מערכי-הלב האחרים והיא היתה נכונה כמעט לפנות אל רוזה באחת השאלות...  מי יודע,  אולי סוף סוף לא היתה יכולה עוד למשול ברוחה,  כי כבד עליה משא ספקותיה;  אך בעצם הימים ההם נמצא לה ענין,  אשר לקח את כל לבה ויסח את דעתה מן המחשבות המפשטות.  

בפרק הזמן,  אשר מחלת יוסף היתה מתגברת והסכנה גדולה,  לא היה עולה בידה לשהות הרבה בחדר החולה;  אולם מאז חלפה הסכנה והמחלה היתה הולכת ורפה,  מאז לא היה עוד איש מפריע אותה משבת על יד החולה ככל אוַת נפשה,  להפך,  כפעם בפעם דומה היה,  כאלו האחרים שמחים גם על התנדבותה,  הפוטרת אותם עצמם מחובתם...  והיא התמכרה כֻּלה לחובה הזאת,  אשר היתה נעימה לה מאד;  על כן גם מלאה אותה לא רק באמונה,  אך גם בכשרון.   יחוסה אל החולה בעת הראשונה להרָפאו לא היה דומה כלל ליחס אחות צעירה אל אחיה הגדול ממנה.   היא אמנם היתה מתהוללת,  משתובבת וממציאה לרגעים מיני שעשועים מגוחכים שונים,  אולם בכל אלה הסתמנה כונתה היחידה:  לבדח את דעת החולה ככל האפשר ולחשכו משעמוּם...  

כאשר הוטב מצב החולה עוד יותר,  לא היה עוד,  כמובן,  צורך בשעשועי-הילדים הקודמים,  ומאז היתה קוראה לפני אחיה בספרים שונים,  למען לא תארך לו העת מצד אחד,  ומצד אחר לבל יצטרך להוגיע את עיניו...   הקריאה המשותפה הזאת גרמה כפעם בפעם למשא-ומתן בענינים הנקראים,  ומעט מעט נהיה בין יוסף ואסתר מין יחס מיוחד,  חדש ושונה הרבה מן היחס,  אשר היה ביניהם לפני כן.   מקודם היה יוסף מתיחס אל אסתר אמנם באהבה רבה,  אך גם בקלות-ראש,  ובעצם סמני-חבתו,  שהיה מראה לה,  היתה מבצבצת הכרת יתרונו-העצמי של אחד הגדולים ביחסו אל ילד אהוב;  אולם בפרק הזמן האחרון נהיה ביניהם שווי גמור,  ומבלי אשר הכיר יוסף עצמו את השנוי הזה,  החל לחשב את אחותו הצעירה כחבֵרה דומה לו בהחלט... 

כן,  הוא הכיר את השווי הזה,  מבלי שים לב כלל למה שהוא עצמו נשתנה הרבה במשך השבועות המעטים,  אשר בהם כאלו נגמר אצלו המעבר מתקופת הילדות לתקופת הבחרות.   אם בתקופת-מחלתו הראשונה,  במצב שלילת-ההכרה,  לא היה מסוגל לזכור ולהכיר דבר מכל הנעשה    הנה בימים הבאים אחרי תקופה זו היה לו די מועד לא רק לזכור,  כי אם גם לחשוב,  לחקור ולפלס מכל הצדדים המון דברים וענינים,  אשר לא שם לבו להם מקודם כלל,  או סקר אותם רק בסקירה שטחית...   ועל כל הענינים החדשים האלה דן בנכוחה גמורה עם אסתר,  אחרי הוָּכחו לא אחת ושתים,  כי לא רק מבינה היא למחשבותיו,  אך גם מתענינת היא בהן וחוקרת אותן מעצמה.   בעת הראשונה עוד היה מתפלא על הדבר הזה,  עוד יותר היה מתפלא כאשר נגלה לו,  כי בפרטים רבים הקדימה אסתר גם אותו ובמוחה כבר נחקרו והתבררו כמה דברים,  אשר התעוררו אצלו רק זה מעט בדמות שאלות בלתי-ברורות    אולם עד מהרה הסכין לחשוב את כל זאת לדבר טבעי ויחדל מהתפלא.   הם קראו ספרים אחדים,  או מסרו זה לזו את תוכן הספרים,  אשר קראו האחד או השנית,  ואחר נדונו עליהם יחדו.   ככה נהגו גם בכל מראה עיניהם ומשמע אזניהם,  ובאופן כזה יצרו להם עולם קטן,  מיוחד וידוע רק לשניהם.   אם כי גם בו נדונו פעם בפעם דברים שונים,  שאינם נכנסים כלל בגבולות העולם הקטן הזה,  אך העובדה הזאת עצמה,  מה שדנו האח והאחות על כל,  צִיְנה ביחוד את עולמם הנבדל,  כי התערבות איש זר בתוכם היתה מגבלת את החופשה השלמה,  אשר הרגישו בינם לבין עצמם.  

הם אמנם לא הכירו בברירות,  מה הוא ההבדל הזה בעצם,  אך כמו בחוש-טבעי הרגישו,  כי הרוח החדש,  אשר נצנץ בהם בעת האחרונה,  איננו מתאים כלל לרוח הכללי,  השורר בביתם מאז,  ומבלי-משים הסכינו עם החלוקה:  "אנו",  בנוגע אל עצמם,  ו"הם",  ביחס אל שאר בני-ביתם...   הגדרים האלה נעשו מובהקים עוד יותר,  מאז בא יוסף,  על פי פקודת אביו,  לעבוד עבודה בבית-הבנק של מרקוס בתור עוזר לרואה-החשבונות.   מראש אמנם חרה ליוסף מאד על הדבר הזה,  אשר הוכיח באופן ברור,  כי אביו איננו בוטח עוד באמונתו;  הוא היה נכון כמעט גם למחות מחאה גלויה,  לולא עצרתו ההכרה,  כי באמת אָשם הוא וראוי במדה ידועה לעלבון כזה.    אולם כמעט עברו לו שבועים ימים במשמרתו החדשה,  וכבר היה שמח על מסבת-הדברים הזאת,  אשר נעשתה אמנם למרות רצונו,  אך בפועל נראתה רצויה לו מאין כמוה...  הוא לא נתן לעצמו חשבון ברור על זאת,  אך ספירשטין פעל עליו מהיום הראשון פעולה נמרצה.   בשעות הבוקר עד אחר הצהרים היתה המלאכה מרובה ודוחקת בבית-הבנק,  ובשעות האלה היו נשמעים פה רק דברי-מסחר,  באין איש פונה אל כל ענין אחר;  אולם בשעות הערב היתה המלאכה מועטת,  נעשית לא בחפזון ונפסקה פעם בפעם על ידי שיחות צדדיות,  אשר בהן נדונו ענינים שונים,  גם התעוררו כפעם בפעם וִכוחים חמים.   יוסף לא התערב,  כמובן,  בשיחות האלה,  אשר השתתפו בהן מלבד האורחים הארעיים גם משה מרקוס וספירשטין;  אולם שמֹע שמַע בשימת-לב רבה,  ביחוד    בעת שספירשטין היה המדבר,  כי בדברי האחרון נשמעו לו פעם בפעם משפטים חדשים,  שונים הרבה ממשפטי האחרים...   ההיו המשפטים האלה גם נכונים יותר מאותם של האחרים?  על השאלה הזאת לא יכול להשיב תשובה ברורה,  אך מבלי שים לב לזאת הרגיש בנפשו מין נטיה מיוחדה אל המשפטים האלה,  ויחד עם הנטיה הזאת שגאה בקרב נפשו גם ההערצה אל בעל-המשפטים    

נקל מאד לשער,  מה גדלה שמחת נפשו באחד הערבים,  כאשר יצא יחדו עם ספירשטין מבית-הבנק,  והאחרון פנה אליו בשאלות על דבר מעשהו ועבודתו בביתו,  היינו:  איזו ספרים הוא קורא ובאיזו מקצועות מדעיים הוא משתלם?...  הוא השיב,  כמובן,  על השאלות האלה בחפץ לב,  ומהענין הפרטי הזה נסבה שיחתם אל הקריאה בכלל ואל התועלת,  אשר יש לבקש בספרים.  

  שגגה גדולה היא    אמר ספירשטין בתוך שאר דבריו    מה שרבים קוראים רק למען בלות את העת.   קריאה כזאת לא די שאיננה מועילה,  אך גם מפסידה מאד,  כי מבלבלת היא רק את המוח,  מעקמת את ההגיון הישר ועוזרת להתפתחות מושגים מוטעים...  הקריאה מועילה רק אז,  כשהיא באה לספק צרכים מוסריים ידועים,  היינו,  כשהקורא מבקש בספרים את הידיעות,  שהוא מרגיש בחסרונן,  או פתרונים ותשובות לשאלות וספקות,  שכח שכלו אינו מספיק להתירם...  

שיחות כאלה נִשנו פעם בפעם בערבים,  שבאו אחרי הערב ההוא.   ספירשטין נעתר בחפץ לב לבקשת יוסף,  להיות לאחרון למורה דרך בבחירת הספרים למקרא,  ויוסף החל לקרוא בחשק מיוחד,  אשר לא הרגיש כמוהו מעודו...  הוא אמנם היה קורא הרבה גם קודם לכן,  כי עוד מקדמות נעוריו היתה לו הקריאה להרגל;  אולם דבר-היות הצורך הזה רק תולדת ההרגל    הדבר הזה עצמו גרם,  גי הקריאה היתה מעין מכונתית,  קריאה לשם קריאה בלבד,  קריאה מכֻוָּנה בעקרה לרגוי כמותה,  מבלי שים לב לתוצאות פעולתה...  ופעולתה היתה באמת פחותה מאד:  לכל היותר היתה פועלת רק על הדמיון,  אך לא על השכל והכח-השופט.   התעוררות חזקה של עבודת-מוח לרגל הקריאה התחילה רק בעת האחרונה.   לזאת גרמה במקצת איכותם השונה של הספרים הנקראים,  במקצת    ההשקפה השונה על תעודת הקריאה,  אך יותר מכֹּל    העובדה,  כי כל הדברים הנקראים היו נדונים,  נחקרים ומפולסים אחרי כן בדבור.   יוסף לא רק שהיה נותן לאסתר את הספרים,  שהוא עצמו קורא,  אך היה מוסר לה כפעם בפעם את הדברים והמשפטים,  שהוא שומע מפי ספירשטין    וכל אלה הועילו לחזק עוד יותר את הקשר האמיץ בין האח והאחות.  

אולם במדה שהיחס בין יוסף ואסתר נעשה מקורב ומקושר יותר,  בה במדה גדלו הפרוד וההתרחקות מצד שניהם ביחס אל אחותם הבכירה לאה;  ואם ביחוסו של יוסף אל האחרונה נגלו רק סמני קרה והעדר ענין-משותף,  הנה ביחוסן של האחיות זו לזו נראו סמנים אחרים,  רעים ומרגיזים הרבה יותר,  אם גם ראשית יצירתם,  לפחות    ראשית הגָּלותם באופן מוחשי היתה בגלל יוסף...  אסתר לא יכלה סלוח לאחותה הבכירה את יחסה הקר אל אחיהן בעת מחלתו,  והאחרונה מצדה התרעמה בסתר נפשה על התמכרותה המיוחדת של אחותה הצעירה.   לאה לא נתנה לעצמה חשבון ברור על רגשותיה,  אך בעמקי נפשה פנימה התרגשו בלי-הכרה מעין איבה והתמרמרות אל יוסף,  אשר חטאו היה בעיניה הסבה הגורמת ליצירת יחס-החשד וההגבלות השונות מצד ההורים אל בני-ביתם...  והשנוי הזה ברגשותיהן והתיחסותן של שתי האחיות אל אחיהן גרם בראשונה לכעס עצור,  אחר    גם לקטטות גלויות כפעם בפעם;   סוף סוף נוצר מין יחס בוז והתנכרות בכל העתים הרגילות ומין חפץ להרעים    במקרי-התנגשות ארעיים...  

היחס הזה הוּרע עוד יותר משעה שהתחילו בקורי חיים-זלמן רוזנברג,  אשר מטרתם היתה גלויה לכל בני-הבית.   מצד אחד השפיעו הבקורים האלה על לאה להתיחס אל אחיה ואחותה הצעירים ממנה במין בוז וַהֲקָלָה;  מצד אחר הרגישו יוסף ואסתר בלי-משים מין אנטיפַּתִּיה אל הצעיר הזה,  העתיד להיות גיסם,  וחלק מן האנטיפַּתִּיה הזאת עבר גם על לאה,  אשר ראוה נוטה ונמשכת אחרי אותו הצעיר הבלתי-רצוי להם   

הפרץ רחב ורחב.             

 

כג.

לאה גם היא נשארה עגומה ונרעמה,  אחרי עזוב אותה אחותה.   לה צר מאד על שׂבע-הרצון וצהלת-הרוח הקודמים,  אשר חוּבלו באשמת ה"ילדה המבישה";  אך לשוב אליהם לא עצרה עוד כח,  להפך,  כמו בצדיה,  למען הרעימה,  באו לידה דוקא דברים,  שאינם לה לרצון.   בהיותה מתנגבת לפני הראי אחרי רחצה,  התבוננה פתאם,  כי שמורות עיניה אדמדמות ונראות כצָבות קצת.   בכסות-הבֹּקר הַוַרְדִית,  אשר היתה נאוה לתואר-פניה מכל האחרות,  מצאה לדאבון לבה שני כתמים נכרים יותר מדאי.   אחר כך,  בעשותה את שער ראשה,  נגלו פתאם לעיניה שתי אבעבועות קטנות,  אשר פרחו בן לילה:  האחת בשפולי סנטרה מתחת והשנית בירכתי לחיה הימנית קרוב לחטמה.   הראשונה לא היתה עוד רעה כל כך,  כי קצה הסנטר העלים אותה מן העין;  לא כן השניה,  אשר,  אם כי היתה זעירה ובלתי נכרת כמעט,  אך מקום פריחתה היה גלוי ונראה יותר מדי...  לאה חרצה להכחיד את האבעבועה הבלתי-נכספה בשפשוף אצבעה,  אך באמצעי הזה עוד הֵרעה:  במקום האבעבועה הנמעכה נגלתה בהרת אדמדמת.   היא הרטיבה את קצה האלונטית במים קרים ותשם על הבהרת,  אך עוד הפעם הרעה תחת להיטיב:  מפעולת המים היתה לבהרת כעין ברק...  

הנה הוא משפט ביתנו!    נהמה בחריקת שנים:     לעת הצורך אין אף אמצעי אחד,  אין גם ידיעה כל שהיא!...  

נראה הדבר,  כי הודות לקשר-מחשבות פנימי העלתה תלונתה של לאה על העדר אמצעים נצרכים ידועים פתאם על זכרונה את דודתה מַשָׁה וֶלטמן,  וההזכרה הארעית הזאת היתה סבה להתעוררות המון מחשבות ורגשות שונים,  בלתי-ברורים אמנם,  אך למרות אי-ברירותם בלתי-נעימים מאד ומדכאי-נפש...   לשוא נסתה להסיח את דעתה לענינים אחרים,  לשוא נסתה להפנות את כל לבה לפרטי התלבושת,  שהיתה עסוקה בהם:  אותו הרגש המוזר,  אשר תקף אותה פתאם לזכר שם מַשָּׁה,  לא הרפה עוד ממנה...   וכשם שהיתה התעוררותו הפתאומית של הרגש הזה מוזרה,  כך ועוד יותר היתה מוזרה פעולתו:  הוא לא עורר כאב,  לא גרם יסורי-פצע,  רק נחת כמשא כבד על הלב,  דכא את הנפש וישם בה מועקה נוראה.  

מצב-נפש כזה לא היה חדש ללאה בעת האחרונה,  כי היה נִשְׁנֶה פעם בפעם,  על הרוב מבלי כל סבה נראית.   היא היתה מרגשת ברגעים כאלה מין אי-רצון גם בנפשה,  גם בכל הנעשה מסביב;  אולם מאין נובע אי-הרצון הזה ומה הם הדברים המעוררים אותו,    את זאת לא יכלה לברר גם לעצמה.   היא לא יכלה לברר גם את זאת,  מתי ועל פי איזו סבה התעורר בקרבה ראשונה אי-הרצון הזה,  אם גם באמת לא רחוק היה יום-המעשה,  כי רק כשלשה שבועות עברו מאז ועד היום.  

גם אז,  כמו ביום הזה,  היתה רוחה צוהלת מראשית קומה בבקר,  וצהלת-הרוח ההיא נמשכה הרבה יותר ולא חובלה במאומה גם למועד הצהרים,  כאשר התעורר בה פתאם החשק ללכת אל בית זקניה.   בחשק הזה היו מורכבים יסודות שונים:  מצד אחד נעם לה מאד להשתמש למעשה באותן הזכיות המיוחדות היתֵרות,  אשר זכתה בהן זה מעט הודות למצבה החדש,  מצב עלמה המיועדה להיות בקרוב לכלה;  מצד אחר לִבְּבָה מאד הרעיון,  להרעיש את מַשָׁה בחדשה המתמיהה והבלתי-צפויה,  אשר נהיתה אִתָּהּ...   היא צִיְּרה בדמיונה את ההתרוממות וההתרעשות,  אשר תביע חזות כל פניה של מַשָׁה,  ובבת-צחוק של גאון שִׁותה בנפשה,  כאלו היא שומעת כבר את הקריאה  "האמנם?!",  המבַּעת תמהון וחוסר-אמון בבת אחת...  

חלוף התלבושת ושאר ההכנות ליציאה נראו לה הפעם כארוכים מאד מקוצר-רוח,  ובצאתה על פני חוץ הרגישה בכל גופה ורוחה מין קלות בלתי-רגילה,  קלות של צפור טסה ודאה,  נדחפה באיזה כח טמיר.   בהיות נפשה מלאה פנימה כל כך,  לא יכלה גם להפנות לב ומה גם להבחין בהכרה ברורה את חמדת יום-האביב;  אך החום הצח והמחַיה,  קוי השמש בזיוָם הנפלא,  דלף השלג ההולך ונפשר ושאונם המעורר והמצהיל של זרמי המים,  המקלחים בכל צינור וחריץ    כל אלה פעלו עליה באופן בלתי מוּכָּר...   נפשה כלה היתה מלאה עליצות חיים רבה,  מתפרצת לחופש ממסגר,  וברוח-היום,  בנשימת-האביב הראשונה הזאת הורגשו גם כן תחיה,  הסרת-כבלים ופדות מקפאון-מות;   הרשמים החיצונים והרגשות הפנימיים היו מתאימים מאד,  וחדות לאה שגאה יותר ויותר בשעת הליכתה   

אולם באותה מדה גדל גם מפח-הנפש של התקוה-הנכזבה,  באותה מדה חזק גם הרושם הרע,  אשר עשה עליה הראיון ההוא עם דודתה.   אם קריאת מַשָּׁה הראשונה כשהיא לעצמה כבר הוכיחה,  כי החדשה המדומה איננה חדשה פה כלל וְלָאֶפֶקְט המקֻוה אין,  אפוא,  מקום עוד,  אך האירוניה הגלויה וקלסת-הבוז,  אשר נשמעו בקריאה הזאת,  היו בלתי-צפויות יותר מדאי ללאה,  והיא הרגישה כאלו ננעץ פתאם דבר חד ומכאיב מאד בלבה,  כאלו נשפכה אל נפשה מין מרירות...   הרגשות האלה חזקו עוד יותר,  כאשר חדלה מַשָּׁה פתאם מהערות אירוניות ותחל לדבר ברצינות שלמה.  

  מה אַת אומרת להשלותני,  ליזה?     קראה בחום-נפש,  אם גם לא עלה על לב לאה להשלות,  או בכלל להשיב דבר:    הן אנכי יודעת היטב,  כי לא את בוחרת,  לא את חורצת;  עוד הפעם אביך גוזר ואת בחולשת-רצונך והכנעתך הרגילה הנך משתעבדת,  נשמעת בלי כל מרי לגזרה הדֶספוטית,  אם גם בדבר הזה תלויים כל חייך,  כל עתידותיך!... 

  את בוחרת...   היודעת את במה לבחור?  היכולה את לדעת במה לבחור?  הן לא נסית עוד גם לחיות,  במשמעותה הנכונה של המלה הזאת!  כמה אנשים ראית בחיי-כלאך,  תחת ההשגחה הדספוטית,  הנהוגה בבית אבותיך?  הנסית מעודך להיות ב"חברה",  להפָּגש עם צעירים ולהכיר אף מעט את מנהגיהם ואפייהם?...   המדמה את,  כי ידיעות כאלה מיותרות הן,  בלתי-מועילות,  או אולי גם מזיקות?!   אם כזאת הנך מדמה    האמיני לי,  כי טועה את מאד,  והטעות המרה הזאת עלולה לגרום לך רעה רבה,  עלולה להחריב את כל חייך...  

  חיים-זלמן רוזנברג...  כן הוא,  מנקודת-השקפתו של אביך אין צעיר הגון וראוי לתהלה מזה...  בנו של אבות מכובדים,  סוחר מתון ומיושב בעצמו,  תלמודי ונאור,  מתנהג בחסידות ומתרחק מחברת הצעירים הריקים וההוללים    האין זה אידיאַל של חתן הגון?!   מה שהוא מגושם,  מגוחך בתנועותיו הבלתי-מנומסות ואיננו יודע לפתוח פה ב"חברה"  הגונה,    כל אלה,  כמובן,  רק מעלות טובות ומובחות הן,  כי באלה הוא מצטַין מכל הצעירים המקולקלים!...  

  היודעת את,  מה הם אפני-החיים,  הצפויים לך בעתיד?  אלה יהיו המשך ישר    אך גרוע ומשועמם עוד הרבה יותר!    של חייך הנוכחים בבית-אביך...   הכוני לקראת פאה-נכרית,  סדור  "קרבן-מנחה"  והשגחה מעולה של חמות חסודה ומקפדת!  הכוני לקראת חיי מבשלת,  יולדת,  מינקת ואומנת,  חיי-כלא בלי חליפת שעשועים,  חיי-שעמום בבדידות גמורה או    באופן היותר טוב    בחברת זקנים ובעלי-עסק יבשים ומשוממים:  אנשים צעירים ומענינים יותר לא יאבו בעד כל הון להיות מבקרי בית כזה,  אשר יהיה ביתך בלי כל ספק!...  

מַשָּׁה הוסיפה עוד לדבר הרבה בסגנון זה ולאה שמעה דומם,  מבלי נסות גם להפסיק את שטף-הדברים הכביר,  אשר הציפה עליה אשת-שיחה.   מתחלה אמנם התרגזה על הדברים המרים האלה,  התרעמה מאד על הדוברת,  המוחצת אותה מחץ אחרי מחץ,  וכמעט היתה נכונה להשיב תשובה מרה מאד;  אולם מעט מעט חזקה עליה פעולת אותם הדברים עצמם,  אשר שמעתם נגד רצונה    ונגד רצונה נוכחה יותר ויותר,  כי אמנם יש בהם הרבה מן האמת המרה.   רושם מדכא-נפש מאד עשתה עליה התמונה השחורה מֵאָפְנֵי-חייה העתידים,  אשר צירה לפניה משָּׁה בשרטוטים כלליים,  ודמיון עצמה כבר השלים מאליו את הפרטים...  היא לא נתנה לעצמה חשבון ברור על זאת.   אך במסבת-הדברים החדשה לִבבתה יותר מכל איזו תקוה בלתי-ברורה להפָּדות פעם אחת מכל ההגבלות המעיקות והאסורים המכבידים עליה בבית-אביה.   חייה העתידים הצטירו בדמיונה כעין הפך מחלט מחייה הקודמים:  חפש גמור לנטיותיה,  סִפּוק מלא למאוייה והעדר כל אונס מוחלט   

וכל הדמיונות הנעימים האלה חובלו ברגע אחד:  החיים החדשים יהיו בהכרח רק המשך פשוט מן החיים הנוכחים!...  לאה התאמצה עוד להשלות את נפשה,  התאמצה להאשים גם את מַשָּׁה,  כי רק קנאה פשוטה מדברת מתוך גרונה;  אולם כל אלה לא הועילו לה והשמחה השלמה,  אשר שמחה קודם לכן לקראת התמורה העתידה בחייה,    השמחה הזאת כבר הָרעלה,  אם כי פעולת הרעל עדיין לא היתה מורגשת במדה שוה לכל העתים...   היתרונות השונים,  אשר נתן לה מצבה החדש ואשר היו נעימים לה עוד יותר מפני חִדושם,  השכיחוה ברוב העתים את כל חששיה ובקלות-דעת של ילדות היתה מתמכרת לנעימותם של הרגעים ההוים,  מבלי בקש חשבונות הרבה לעתיד;  אולם מקרי אי-נחת פחותים היו דַים לעורר כפעם בפעם את הרגשות הבלתי-נעימים,  הצפונים עמוק עמוק בקרב נפשה,  ושלות-רוחה היתה מתחלפת ביגון מעיק,  אי-רצון והתמרמרות אל כל ואל הכֹּל... 

במצב-רוח כזה השלימה את תלבשתה ותבוא אל חדר-האכל.   שם ישבו בבואה מלבד הוריה גם מרדכי טובולסקי ואשר זילברט.   על השלחן לפני האורחים היו ערוכים מני יין,  מרקחת ומגדנות שונים.   גם מראה פני האורחים האלה כשהוא לעצמו כבר פעל עליה במצב-רוחה הנוכחי פעולה בלתי-נעימה,  כי טובולסקי וזילברט היו המתַוכים בין איזראילסון ורוזנברג בדבר השדוך;  אך רֻגזה ומרי-נפשה שנאו עוד יותר,  כאשר קדמו האורחים את פניה בפרַזות של לצון קל ורמזי-הִתול על התודה,  שהיא חַיֵבת להם.   בזאת,  כמובן,  לא היתה כל כונה רעה מצד האנשים האלה,  אשר היו הפעם רק מבודחים קצת יותר מן הרגיל ויחמדו לצון מטוב-לב;  מטוב-לב כזה היו גם ברכותיהם על הכוסות מוסבות ביחוד לאושר הכלה והצלחתה בחייה העתידים      אך לאה,  אם כי הכירה זאת היטב,  בכל זאת לא יכלה כַלְכֵּל את ההזכרות התכופות האלה על דבר אירושיה;  הן הרגיזו את עצביה,  כאשר ירגיז זמזומו הטורד והבלתי-נפסק של זבוב-מרי בשעת אי-נחת מיוחדת!    

היא שאפה רוח ותרגיש כי רָוַח לה,  רק כאשר פסקו סוף סוף הברכות,  חדלו הדברים המכֻוָּנים אליה והשיחה נסבה על ענינים אחרים.   הפרזות הראשונות עוד הגיעו לאזניה,  אך משמע אזניה לא עִנְין אותה אף במעט,  אכן שקעה יותר ויותר במחשבות-עצמה,  ואחרי זמן מה כמו קפאה כלה בהסתכלות הפנימית הזאת...   היא לא הרגישה גם באורח החדש,  אשר נראה בפתח,  ורק קריאת המסובים:  "אַח,  חיים-זלמן!"  העירתה פתאם ותזדעזע כמקיצה משֵּׁנה.  

חיים-זלמן הביא בידו חבילה קטנה ועבה.   בה היו כרטיסי-האירושין,  אשר הוזמנו אתמול והיום בבקר נתקבלו מבית-הדפוס.   על מעטפותיהם של רוב הכרטיסים כבר היו רשומות אדריסות,  אך עוד עשרות אחדות היו בלי אדריסות,  והמלאכה הזאת היתה צריכה להשָּׁלם עתה.   אחרי ברכות-השלום הנהוגות ופרזות אחדות בלתי-חשובות,  ישב חיים-זלמן אל השלחן ויסר בזהירות את חבישת הניר מעל החבילה המובאה.   באותו רגע הושטו ידי כל המסובים באופן מכונתי אל הכרטיסים ואיש איש לקח לו כרטיס אחד ויהפכהו ויתבונן בו,  אם כי איש מהם לא ידע,  כמובן,  מה ראוי פה להתבוננות יתרה...   מכונתית כעין זו היתה גם תנועת לאה,  אשר שִלחה ידה בלי- משים אל גל הכרטיסים ותחל להפכם אחד אחרי אחד,  בשעה שעינה עברה על פני אדריסה אחרי אדריסה.  

שמות וכנויי-משפחה רבים ושונים עברו לפני עיניה בסדר הזה,  מבלי עורר בקרבה כל רגש מיוחד:  כל אלה היו מסוג ה"זקנים"  ובני ה"דור הישן";  אך הנה התחילה שלשלת שמות של סוג מיודעים אחר,  מיודעים מאלה המכונים בשם  "נאורים",  בני ה"דור החדש",  ועל לחיי-לאה נראה פתאם אודם קל של מבוכה,  בושה ואי-רצון מעורבים יחדו...  עד כה הפכה את הכרטיסים כמו שהם במעטפותיהם,  אך עתה הוציאה פתאם את הכרטיס אשר בידה ממעטפתו.   אמנם גם מבלי ראות כבר ידעה,  מה מראה הכרטיס ומה רשום בו,  בכל זאת פעל עליה מראה-עיניה פעולה בלתי-נעימה מאד...  

גם הטופס,  גם השמות,  גם הזמן    הכל,  הכל עברית!...  

כמה ילעגו  "כּלם"~...   כמה בוז וקלסה מצד מַשָּׁה!...  

והיא זכרה את חלוקי הדעות,  אשר נהיו בנקודה הזאת.   היא דרשה להזמין כרטיסים בטופס אשכנזי או רוסי,  אך אביה דרש דוקא טופס עברי.   אחרי וכוח בלתי-נעים נעשתה פשרה,  להדפיס חצי מכסת הכרטיסים עברית והחצי השני    אשכנזית.   היא היתה נכונה להסתפק בהנחה המועטה הזאת,  אך אז התעוררה השאלה על דבר אופן כתיבתם של השמות    היכלה להסכים,  כי בטופס האשכנזי יהיו השמות פשוט   "לאה"  או  "חיים-זלמן"?!...   אחרי הוכחה,  כי בדבר הזה לא יקום חפצה,  לא נשארה,  אפוא,  לפניה דרך אחרת כי אם להסתלק לגמרי מכרטיסים אשכנזים.  

  ומי אשם בזאת,  אם לא הוא?!    התמרמרה בלבה אל חיים-זלמן.     אחר במקומו היה מוחה מדעת עצמו נגד בערות אי-נמוסית כזו,  והוא עוד מצא נכון לפניו להיות כנגדי,  להוָּכח עמי ולהביא מני  "ראיות פילוסופיות",  כי טועה אני ומה שאני חושבת לאי-נמוס מנומס הוא באמת יותר מכֹּל!...  

  הרואָה אַתְּ,    הפסיק פתאם קול חיים-זלמן את הלך-המחשבות הזה,    הרואה את,  מה נחמדים הכרטיסים העברים!    ההיה,  אפוא,  צורך באלה האחרים,  אשר דרשתְּ מקודם?!... 

בהערה הזאת נשמעה מעין שמחת-נצחון:  חיים-זלמן ראה את לאה שקועה זמן-מה בהסתכלות הכרטיס ויבאר לעצמו את הדבר באופן,  אשר היה ההפך המוחלט מן האמת...   לאה לא חששה להוציאו מטעותו זו, לא מצאה בנפשה גם חפץ להשיב דבר,  רק הביטה רגע אל חיים-זלמן,  ובמבט הזה היה הרבה יותר מאי-רצון פשוט:  בו הסתמנה מעין משטמה מסותרה ועצורה...  

 

כד.

 כאשר הלכו להם טובולסקי וזילברט אחרי זמן מה,  קרבו חיים-זלמן ולאה אל המלאכה,  לרשום את האדריסות הנצרכות על פי רשימה ארוכה,  אשר סודרה מקודם.   יצחק ונחמה אמנם הביטו במין שחוק של לעג אל העבודה המטרחת הזאת,  אך דבר השארם בחדר במשך כל העת ובדיחות-רוחם המיוחדה    שני אלה העידו למדי,  כי  "אולת הילדים"  הזאת משעשעת מבלי משים גם את ההורים ומַרְוָה אותם עונג רב.   השיחה באותה שעה לא היתה מתמידה ומשולבה,   רק נפסקת ומורכבת מפרַזות מקוטעות,  מהערות ארעיות,  משולבות על הרוב אל שם האחד או השני מן המיודעים,  אשר אליהם ערוכות האדריסות.  

  רב לכם,  בני!    קרא פתאום איזראילסון כתום השעה השלישית אחרי הצהרים:    אין רע,  אם תשָּׁלם המלאכה מחר.   עתה הכונו ללכת.   בבית מרקוס יחכו לכם בשעה הרביעית,  ולאחר מן המועד לא מן הנמוס הוא.  

על פני חיים-זלמן חלף צל של אי-רצון קל.   בסתר נפשו לא יכל כַּלְכֵּל את הבקורים הרִשְׁמיים האלה,  את סעודות-הכבוד ה"ערָבים",  אשר לא מצא בהם כל עונג,  להפך    חֲשָׁבָם לחובות בלתי-נעימות מאד,  אשר מצבו החדש    מצב חתן    נוטל עליו...  הוא הרגיש עוד את עצמו עיף ונלאה מהבקורים הקודמים,   אשר היו תכופים מאד בימים האחרונים.   הוא לא הספיק עוד להשיב את נפשו מערב יום אתמול,  אשר היה אנוס לבלות בבית וֶלטמַן,  והעת ארכה לו מאד בחברת מַשָּׁה,   סולומן ועוד צעירים אחדים ממיודעיהם של אלה,  אשר אמנם נראה היה,  כאלו נאספו לכבודו ובשבילו,  אך בפועל נשאר הוא זר להם והם    לו.  הם,  כמובן,  לא סבלו מזאת כלל,  כי מצאו לעצמם די ענין זה בזה;  אך הוא לא יכל מלט נפשו משעמוּם קשה ומועקה מוסרית,  אשר הציקו לו שבעתים מפני שהיה אנוס להסתיר את רגשותיו האמתיים ולהתראות כשמח וצוהל...  הרושם המעיק,  אשר השאירו בנפשו כל אי-הנעימות האלה,  היה עוד חדש עמו,  והרעיון על דבר השנות הענוי הזה עוד הפעם היום עורר בקרבו רגש בלתי-נעים מאד.  

אולם הרגש הזה נראה בעיני חיים-זלמן עצמו כמחפיר מאד,  כעין סמן של פחדנות וקטנות-נפש,  ולמען הסתר את מבוכתו הפנימית,  היכולה להרָאות כחשודה,  החל לדבר בצהלה והתעוררות מיוחדות.   הוא השתמש לחפצו בתואנה הראשונה,  אשר נמצאה לו,  ובהיותו מכיר היטב את נטיות איזראילסון ועניניו האהובים,  לא היה קשה לו לעורר את האחרון לשיחה.   הכּרטיסים,  אשר היו מפוזרים על השלחן בלי סדר,  כבר נאספו ונסדרו,  אף גם לאה,  אשר יצאה אחרי זמן מה להחליף את תלבָּשְׁתָּה,  כבר הספיקה להשלים את העבודה הזאת ולשוב ערוכה בכֹּל    והשיחה העליזה בין איזראילסון וחיים-זלמן עוד לא כלתה,  להפך,  נראה היה,  כאלו היא הולכת ומתעוררת עוד יותר...  

השיחה נפסקה פתאם בעצם חֻמה,  בהזכיר איזראילסון,  כי עת ללכת,  וחיים-זלמן לא הספיק לכלות איזו טִירַדָּה ארוכה,  אשר החל זה מעט להשמיע בחשק רב והתלהבות.   הוא הפסיק את שטף דבריו באי-חשק גלוי,  ותשוקת-הדבור החזקה הזאת במעמד האב הבליטה עוד יותר את דומיתו והֵעָתֵּק המלים מפיו בחברת הבת.   לאה וחיים-זלמן כבר עברו יחדו מרחק ידוע,  מבלי השמיע יותר משתים שלש פרזות בודדות,  וגם זאת בהפסקות ממושכות.    בטיוליהם הראשונים בראשית התוַדעותם,  היו מקרי-דומיה כאלה אמנם מצויים מאד:  לאה היתה נזהרת מדבר ככל העולה על רוחה,  כי רצינותו של בן-לויתה,  היתה מפחידה אותה בלי-משים,  והיא היתה דואגת פן תרָאה בעיניו כפעוטה מאד במשפטיה;  האחרון מצדו היה חושש להפך,  פן ירָאה רצין יותר מדאי במשפטיו,  ועל כן היה מחפש ברעיונו ענינים קלים יותר לשיחה...   מובן מאליו,  כי התאמצותם של שני הצדדים להתראות דוקא לא כמו שהם היתה גורמת רק לדומית-מבוכה כבדה,  ושניהם היו מתענים מאד בשעת הטיולים ההם;    אולם מעט מעט,    מבלי אשר ידעו בעצמם ברור,  איך ועל ידי מי נהיתה זאת,    שונו פני הדברים תכלית שנוי:  הם לא חפשו דברים,  לא הוגיעו את מוחם לבקש ענינים לשיחה:  הענינים היו נמצאים מאליהם,  הדברים היו שוטפים בזרם בלתי-נפסק והשיחות לא די שהיו מספיקות לכל עתות טיוליהם ביחידות,  כי עוד לא היו נשלמות כפעם בפעם...  

והדבר הזה סִמֵּן עוד יותר את כל זרות הדומיה הפעם.   לאה לא הרגישה בזאת כל כך,  כי אחרי החליפות השונות,  שר היו לרוחה מאז הבקר,  תקָפוה מין לֵאות רוחנית ושלוה אפַּתִּית:  האפשרות לבלי דבר דבר כמעט היתה נעימה לה.    לא כן חיים-זלמן.   הוא הרגיש צורך לדבר,  להום בדבור את הרגשות הבלתי-נעימים,  הסוערים בקרב נפשו;  אך כמו להרעימו לא נמצא לו ענין מסוגל לחפצו    הם עברו דומם את כל הדרך בין בית איזראילסון ובית מרקוס.  

הבית הזה לא היה מסוגל כלל לבַדר את חיים-זלמן ולהעביר את הרוח הרעה,  השורה עליו.   הוא היה אמנם אורח תדיר בלשכת-הבנק של דודו,  אך מהלאה לגבול לשכת-הפומבי הזאת,  במעונו הפרטי של מרקוס וחברת בני-ביתו היה זר ובלתי-מצוי כלל.   הנמוסיות המיוחדת בקבלת-הפנים,  ברכות-הטוב הרשמיות ומערכת הסעודה,  אשר נכרו בה כמה הכנות מיוחדות,  מכונָנות לכבוד הקרואים    כל אלה היו אמנם מצד אחד נעימות לאהבת-עצמו,  אך מצד אחר הביאוהו בין המצרים...   במצר הביאהו גם היחס,  הראוי להיות מצדו אל יעודתו.   הוא הבין,  כי הנמוס דורש מצדו שימת-לב,  סִבּוב ושֵׁרות ללאה,  אך באותה מדה,  שלא תהיה מצד אחד הפרזה מגוחכה ומצד אחר    צמצום בלתי-נמוסי    ואת המדה הזאת לא יכול לקבוע,  ועל כן היו כל הליכותיו בלתי-בטוחות,  ודבר זה עשהו לאי-מהיר עוד הרבה יותר מן הרגיל.   הוא לא הצטַין במהירות מעולם,  להפך,  הוא התגאה תמיד במה שתנועותיו מתונות,  מדודות ומחושבות;  אולם הפעם לא היה שבע-רצון ביותר מהמדות המשובחות האלה,  אשר התגאה בהן בשאר העתים...  

הוא קנא מאד בבן-דודו גרישה,  אשר לא הרגיש,  כמובן,  שום מבוכה או מצר,  ופטפוטו העליז היה דבר בעתו מאין כמוהו...   הוא קנא גם בלאה,  ובאותה שעה התפלא עליה.   גם היא אמנם,  כפי אשר התבונן בה,  נבוכה קצת בעת הראשונה,  כאשר פגשוה דודתו ובנותיה בחביקות,  נשיקות וברכות:  פניה האדימו,  תשובות-תודתה היו מגומגמות ובתנועותיה הסתַּמנו מעין מבוכה ואי-בטחה;  אולם כל אלה חלפו יחד עם הרושם הראשון ואחרי רבע שעה כבר הרגישה כנראה,  את עצמה רגילה וחפשית,  אף כי זאת היא הפעם הראשונה,  אשר היא מבקרת בבית הזה...  

כן,  הילדה הזאת,  אשר גם היא כמוהו היתה מרוחקה על פי אפני חנוכה ממה שנקרא  "חברה",  הסתגלה בכל זאת על נקלה אל הנמוסים,   הבלתי-ידועים גם לה    מדוע אין בו הכשרון הזה?...  גם על פי תכונת אפיו,  גם על פי הכרת-הערך-העצמי,  אשר טופחה בו מנוער,  לא היה מסוגל להכיר בלי כאב-לב איזה יתרון של זולתו על עצמו;  אולם ביחס אל לאה היתה הכרה מאונסה כזו מכאיבה שבעתים.   הנשים בכלל היו על פי השקפתו נופלות הרבה בכחות-נפשן וכשרונותיהן הטבעים מן האנשים;  כן הוא הדבר וכן גם צריך להיות.   הוא מצא את לאה ראויה לו,  כי ראה אותה עומדת למטה ממנו הרבה:  להכיר את יתרונה,  ולוּ רק בפרט אחד פחות שבפחותים    דבר כזה לא נעם לו כלל וירגיז עוד יותר את רוחו הנרגזה...  

לפנות ערב,  בעת משתה התה,  הופיעו אורחים חדשים:  מתילדה בת-דודו,  מרים וסולומן ולטמן;  והופעת הפנים החדשות הגדילה את הצהלה הבוטחת ותוסף שאון ועליצות לשיחה,  אשר אמנם קשה היה למצוא בה איזה תוכן,  אך לעומת זאת היתה בה בדיחות רבה...   חיים-זלמן הבין היטב,  כי מעוט השתתפותו בשיחה הכללית אינו מַפְלֶה אותו לטובה כלל,  אך בכל חפצו הטוב לא יכול להתחרות במקצוע זה את האחרים.   הוא היה צריך להתבונן,  לחפש מבטאים,  בשעה שהאחרים דברו ככל העולה על רוחם,  שאלו והשיבו תוך כדי דבור,  התגרו באחרים והגינו על עצמם בבת אחת.   עד שהוא היה מפלס ומחשב את הפרזה הראויה לאותו מקרה,  כבר היתה השיחה מתרחקת לצד אחר ומקבלת פנים חדשות;  לו נשארה רק אחת:  להתרגז ולהתמרמר בקרב נפשו פנימה על כבדות-התנועה הזאת,  וכפי אשר הוסיף להתרגז,  כן קשה היה לו ביותר להשתתף בשיחה וכן הורע מצבו. 

שאר הנאספים היו,  לעומת זאת,  צוהלים ועליזים יותר מן הרגיל,  ביחוד    סולומן ולטמן ומתילדה רוזנברג.   שני אלה בִּדְּחו בתחלה את החברה במהתלות,  חדודים ואנקדוטות,  אשר היו מעוררים רק שחוק מבלי נגוע בגופים;  אולם מעט מעט החלו להתנגש ולהתגרות זה בזו,  ועד מהרה התחוללה ביניהם אותה מלחמת-השפתים,  תגרת-הדברים ושליחת-העקיצות,  אשר השומע מן הצד ידמה לראות פה שנאה-פרטית רבה והתפלא יתפלא על הפגיעה-בכבוד הקשה משני הצדדים,  אך באמת אין גם אחד משני הצדדים חושב את עצמו לנפגע,  להפך,  שניהם מתענגים על זאת ומרגישים הרחבת-דעת מיוחדת.  

לחיים-זלמן אמנם נדמה כי סולומן ומתילדה מרשים לעצמם יותר מדי והרבה מעקיצותיהם מכונות להכאיב באמת,  אף כי רק בלצון הן נשמעות;    ביחוד הרגשה לו כונת-זדון כזו,  מסותרת רק למחצה תחת מסוה לצון מדומה,  באותן מהתלות והעקיצות אשר כוננה מתילדה פעם בפעם אל גרישה,  מבלי אשר ערב האחרון את לבו להשיב לה כגמולה    כן הוא,   כל הפרטים האלה לא נעלמו ממנו,  ובכל זאת עוררה בקרבו חרות-היחס הזאת רגש קנאה עז;  הוא הרגיש מבלי-משים,  כי באי-ההקפדה הזאת דוקא מסתמנת קרבת-הידידות,  בשעה שהזהירות המדויקת ושמירת-הנמוס השלמה ביחוסם של כל אלה אליו הן סמנים מובהקים,  מה זר הוא להם ומה רב המרחק בנו ובינם!...  

הוא שאף רוח ברוחה וירגיש,  כאלו הוסרה מועקה נוראה מעל נפשו,  רק כאשר הציע האחד פתאם לצאת לשוח מעט ברחוב וההצעה נתקבלה ברצון מאת כל הנאספים...   בעלי-הבית אמנם נסו לעצור עוד את ה"אורחים היקרים"  אתם,  כי עוד נשארו מיני מגדנות הרבה על השלחן,  אשר לא טעמו מהם האורחים כלל;  אולם בני-הנעורים בִּכְּרו את הטיול בערב-האביב הנעים הזה על פני ישיבת-הכלא בבית.   אל האורחים נלוו גם בני מרקוס,  גרישה ושנתי אחיותיו,  ואחרי רגעים מעטים כבר היתה כל החבורה העליזה על פני חוץ...  

  צעיר הגון ונעלה!    השמיע משה מרקוס כמדבר אל לבו,  מבלי לפרש אל מי מכֻוָּנים דבריו.   הוא וקרולינה עברו באותו רגע מן המסדרון אל אולם-האורחים,  אחרי אשר לִוּ את אורחיהם:    רק דבר אחד אינו טוב בעיני:  ב"חברה" הגונה איננו מוצא את ידיו ואת רגליו.  

  ומה אפשר לדרש משטת-חנוך כעין אותה של אפרים אחי!    העירה קרולינה בעקימת חוטם של בוז.    אתה אומר בודאי,  כי חסרון קל הוא,  ואני אומרת לך,  כי בימים האלה חסרון כזה נכבד וגדול הוא מאד...   טוב,  אפוא,  כי יַלְדַּת איזראילסון עודנה צעירה ואיננה יודעת כלל את החיים...   ומה,  לוּ היתה במקום הילדה הפותה הזאת אחת העלמות,  היודעות את אשר לפניהן!? 

  ובכל זאת,  ולואי שלא היה גרישה שלנו גרוע ממנו! 

  הן ידעתיך!    קראה קרולינה ברגז בלתי-מסֻתר:    הן זה דרכך תמיד להשפיל את בניך ולרומם רק את בני האחרים...  

  ומדוע לא?    השיב האיש בבת-צחוק:    אם בני האחרים ראויים לתהלה,  למה אמנענה מהם?  

  ראויים...  ראויים...  הכל ראויים לתהלה,  רק לא בניך!...   אך נעזוב נא את הדברים הריקים האלה.   חפצתי לדבר אתך בענין נכבד. 

   ומה הוא? 

  האם אתה בעצמך לא התבוננת ביחוסה של מתילדה אל גרישה? 

  ומה יש לי להתבונן? 

  מה יש לך להתבונן!?...  מובן,  מאליו,  מה לך להתבונן,  כי יחוסה אליו עולֵב ומבַזה מאין כמוהו!  

  ומה יש לי לעשות?...   אם הוא בעצמו איננו חושש...  

  הוא בעצמו!    הפסיקה האשה את דברי אישה:    האם מוכה-סנורים הנך ואינך רואה,  כי הוא דבק בה ומסור לה בכל נפשו? 

  אם כן,  אפוא,  יסבול נא את תנואותיה! 

  הוא סובל דַּיּוֹ...   אך לא זהו עקר דאגתי;  הנני דואגת,  פן תהיה אחרית הדבר רעה...  

  במה? 

  במה?  האמנם מתילדה בת-זוג הגונה היא לגרישה?...   ניסן אמנם אחי הוא,  אך לדבר הזה לא אסכים עד עולם.   לוּ גם היה ניסן באמת כמו שאומדים אותו אחרים,  גם אז לא נכון שדוך כזה לנו;  יטעו להם האחרים בכמה שיטעו,  וממנו הן לא נכחד מצבו האמתי...   מלבד זאת גם מתילדה עצמה איננה טובה בעיני.   הפכפכותה,  רום-עיניה ואהבתה לשלטון לא יביאו נחת-רוח רבה לאישה,  אף כי לגרישה,  אשר היא בָּזָה לו ומתיחסת אליו כאל אחד הנערים...  

  אם כן,  אפוא,  למה תפחדי?    קרא האיש בשחוק-ערמה קל.     אם כן,  אפוא,  יכולה את להיות בטוחה,  כי אם גם יאבה הוא בה,  לא תאבה היא בו!  

קרולינה נתרה ממקומה לשמע ההערה הזאת:  כל כך עקצַתָּה.  

מתילדה לא תאבה בגרישה!    קראה וכתמים אדומים נראו וחלפו על לחייה:    היא,  כמובן,  תשמח שמחה גדולה,  אם תזכה לאושר כזה,  אך...  היה לא תהיה כזאת!  כל עוד נשמתי בי לא יקח גרישה עלמה מחוסרת-נדה כמוה!...  הוא יקח דוקא נדה רב,  עלמה עשירה ומשובחה    ומדוע לא?  הרבים הם בימים האלה צעירים כמוהו?  הוא...   

  רב לך!    קרא האיש בתנועת קוצר-רוח.    בנקודה הזאת,  לפחות,  אין לנו להשלות את נפשנו.   גרישה,  כשהוא לעצמו,  אך  "סמרטוט"  הוא.   היי בטוחה,  כי לו היה למתילדה,  לפחות,  עשרת אלפים רובל נדה,  כי עתה היתה ממאנת גם לשעות אליו...   אמנם כן הוא,  גם אנכי אינני מסכים לשדוך כזה,  אך מטעמים אחרים לגמרי.   אם לא למען גרישה,  הנה למען שאר בנינו הננו מחויבים לבקש שדוך הגון ומכובד.   זאת האחת,  והשנית:  כי מתילדה עצמה חריפה יותר מדאי וגרישה יהיה תמיד  "תחת סנדלה"...  לו נצרכת עלמה רכה ושוקטה יותר,  ולו גם פתיה קצת.   הפתַיות במדה ידועה מוכרחת,  כי גם גרישה איננו...  

בכל העת,  אשר דבר האיש את דבריו,  ישבה האשה כמו על חדודי חרש.   סוף סוף נלאתה נשוא,  ומבלי חכות עוד לחתימת פרַזתו,  קראה ברגע עז:

עוד מאז עכרת אותו בהרגלך הרע לגנותו תמיד ועתה הנך אומר לעכרו כלו!...  ידעתי את מזמתך המסותרת.   אתה תהיה שמח,  כי יקח לו את מתילדה:  לפי דעתך,  גם לה איננו ראוי...  אולם דע לך,  כי אם גם בת אחי היא,  אך כלתי לא תהיה כל עוד נשמת חיים באפי!...  

  אבל מי הגיד לך,  כי הנני מבקש כזאת?  הלא אמרתי לך מפורש,  כי גם אני אינני חפץ בשדוך הזה מטעמי,  וכבר רמזתי גם לניסן בשיחה,  כי אין...  

  מה שרמזת לניסן אינו מספק עוד.   עליך לדבר דברים ברורים עם גרישה.   ערוך לפניו את כל תוצאותיה המעציבות של אולת כזו,  אשר יעשה בבחרו במתילדה;  באר לו את מערכי-לבנו עליו,  המכֻוָּנִים רק לאשרו וטובתו    אז,  בזאת הנני בטוחה,  לא יעשה דבר שלא כרצוננו...  הן לא תכחיש,  לפחות,  כי גרישה בן מקשיב הוא   

  כן,  את זאת אין איש מכחיש!    ענה האיש בשחוק אירוניה מר.    מי יודע,  אולי שמחתי יותר,  אלו לא היה גרישה בן מקשיב כל כך... 

קרולינה לא השיבה דבר,  גם משה לא הוסיף דבר.   הוא שקע במחשבות.   אהבת-האב לא עִורה את עיניו מראות את חסרונותיו של בנו,   אך יותר מכל הרעימתו ההכרה הברורה,  כי גרישה משולל הוא כל דעה עצמית והוא עושה תמיד את מעשיו תחת השפעתם של אחרים.   החולשה הזאת טבעית היא,  במדה ידועה היא מונחת באופי מלֵּדה;  ובכל זאת אשמה הרבה גם שטת-החנוך הגרועה...  הוא בעצמו היה טרוד תמיד בעסקיו,  אשר התפתחו והתרחבו משנה לשנה הודות לפעולתו האֶנרגית והמתמידה,  ובהיותו מסור כלו לשאיפה העצומה האחת,  לא היה יכול להפנות את לבו לחנוך בניו במדה הראויה.   כאשר הכיר את עותתו זאת,  כבר עבר המועד לתקן במה שנוגע אל גרישה;  אך הכרת אשמת-עצמו המריצתהו לסלוח מצד אחד לבנו זה הרבה,  ומצד אחר    לדאוג לעתידותיו של הבן הזה,  כי יהיה מצבו בחיים נכון ואיתן ככל האפשר...  

הוא ערך ברעיונו מערכה שלמה של תחבלות ואמצעים שונים,  שהיו מכונָנים לתכלית זו,  וכאשר שבו בניו אחרי שעות אחדות מטיולם,  מצאוהו יושב עוד על מקומו,  שקוע כלו במחשבותיו אלה. 

 

כד.

יום שבת היה,  כחודש אחרי הפסח.   ספירשטיין יצא בשעה העשירית בבקר מבית-הבנק של הממשלה,  אשר מלא שם אחת מפקודות אדוניו.   הוא ירד במעלות אשר מסף הבית עד קרקע הרחוב,  ובהיותו על המדרגה התחתונה עמד פתאום,  מבלי דעת אנה יפנה:  לשוב הביתה ולהכלא בחדר לא היה בו כל חפץ בבוקר הצח והנעים הזה,  אך גם להתהלך בלי מטרה ברחובות לא היתה את נפשו...  באותו רגע קרב אל מקום עמדתו איש,  אך הוא היה שקוע במחשבותיו ולא הרגיש באיש ההולך וקָרֵב,  גם האיש היה,  לפי-הנראה,  שקוע במחשבות מאד כי לא התבונן אל ספירשטין.   שניהם הרגישו זה בזה רק אז,  כאשר עמדו פנים אל פנים.  

  אדוני ספירשטין! 

  אדוני איזראילסון! 

וגם האחד גם השני לא ידעו,  איך נהיה הדבר,  כי אחרי עמדם רגע אחד הלכו להם הלאה יחדו.  

  הנני שמח מאד לפגישתנו בשעת-פנאי,    פתח איזראילסון אחרי הפסקת-דומיה קצרה מאד.    זה כבר בקשתי מועד להביע לך את תודתי העמוקה על התיחסותך הידידותית אל בני...  אל נא תתכחש מענוה    הוסיף בבת-צחוק,  בראותו מעין תנועת-מחאה וחפץ להשיב מצד בן-לויתו:    העֵדה היותר-נאמנה היא הפעולה הנמרצה,  אשר פעלת על בני,  המדבר בך ברגשות הערצה ומשבח שמך בחדוה בלתי-רגילה...  

פתיחת השיחה הזאת לא נעמה יותר מדי לספירשטין,  כי תודת-האב הבלתי-צפויה על התיחסותו אל הבן עוררה בקרבו מבלי משים רגשות מעין מוסר-לב והכרת-אשמה פנימית.  הוא לא נתן לעצמו חשבון ברור,  מדוע התענין ביוסף יותר מאשר בצעירי-הפקידים האחרים.   מי יודע,   אולי גרמו לזאת השמועות הבלתי-ברורות על דבר מה שקרה ליוסף בבית אביו,  שמועות,  אשר הגיעו במקרה גם לאזני ספירשטין ומבלי משים שִוו בדמיונו את הנער הזה כעין אחד הבנים המפונקים,  הבועטים משמן.   הוא התפלא על כן,  בראותו לפניו בפועל לא נער חִוֵר-פנים,  נחשל ומפונק,  נרפה שאינו רגיל ואינו מוכשר לעבודה,  כי אם להפך    נער מלא-כח ואמיץ,  אשר ברשמי-פניו השחרחרים מסתַּמנות רצינות ואֶנֶרגיה במדה מרוּבה ובעיניו החוּמות-כהות נשקפות מזמה,  הבנה ועוד יותר    חקירה ושאיפה-לדעת...      

כל אלה לִבְּבוּהו מהיום הראשון ויעוררוהו להשגיח אל יוסף בשימת-לב.   הוא הכיר עד מהרה,  כי בנפש הנער הזה מתחוללת אותה תסיסת-הדעות העצומה,  המצויה מאד בתקופת-החיים הזאת,  עת הכח-השופט והשכל החוקר מתעוררים פתאם נגד הרבה דעות מוסכמות ומקובלות מאז...   הוא לא נתן חשבון לעצמו:  הֲטוב וכשר יהיה אופן-פעולה כזה,  אך איזה חפץ מוזר המריצהו לבוא לעזרת הנער המפקפק,  וזה האחרון אחז בשמחת-לב מובנה ביד העזרה,  המוּשטה לו...   הוא הכיר,  מה גדולה השפעתו על יוסף,  אך ההכרה הזאת לא נתנה לו את הענג הרוחני,  המורגש במקרים כאלה;  להפך,  הוא היה אנוס להודות לעצמו,  כי,  בדעתו היטב את מגמת איזראילסון ושטת-חנוכו,  עול גדול הוא מצדו להתערב בעניניו הפרטיים של איש אחר.   לו היתה פה,  לפחות,  התמכרות נפרזה לדעות עצמו;  אך הוא הכיר בנפשו היטב,  כי לא התשוקה להפיץ איזו דעות מעוררת אותו לפעולה כזאת,  רק מין רגש אחר מעין תשוקת-הרס מחוסרת הגיון ומשוללת יסוד... 

הודות לכל אלה היתה תודת האב נשמעת יותר כאירוניה מרה וספירשטין מהר להסב את השיחה לענין אחר.   הדבר עלה יפה ובתוך שיחה מעַנְיֶנת עברו מבלי-משים יחדו רחובות אחדים ויבאו אל רחוב,  אשר גם ברחבו גם בסדר בניניו נכר היה,  כי זהו אחד הרחובות החדשים והרחוקים ממרכז העיר.   הם עבר גם את חצי הרחוב הזה ויגיעו עד גשר-העץ,  הבנוי שעל נהר לא גדול ביותר,  ורק פה התבונן איזראילסון בזאת,  כי משך אחריו את בן-לויתו עד קצה העיר.  

  סלח נא לי,  אדוני ספירשטין    קרא בהפסיקו את דברי עצמו באמצע הפרזה:    אתה אולי הִתְעַתַּדְתָּ ללכת לעבר אחר ואני...  

  אין דבר    מהר ספירשטין להרגיע את בן-לויתו:   כל ענין נחוץ לא היה לי ואחת היא אנה כוננתי פעמי... 

  אם כן,  אפוא,  אולי יש את נפשך לטַיֵל מעט מחוץ-לעיר? 

  בחפץ לב.  

איזראילסון חשב לו לחובה,  להודיע מראש את בן-לויתו,  כי הוא בעצמו הולך אל מעון-הקיץ ביער,  ששם מתגוררים בני-ביתו,  ולא ישוב עד הערב;  אך ספירשטין לא שם לבו,  שבדרך-שובו לא יהיה לו בן-לויה,  והם הלכו להם הלאה   

הרחוב נמשך עוד מעבר לגשר,  אך מרצפת-האבנים פסקה במקום הגשר;  משם והלאה היתה רק דרך סלולה ומרופדה חצץ,  אשר עלתה מעלה מעלה על פני גבעה שטוחה ותגיע בקו ישר עד קצה יער-אֲרָנים.   היער הזה השתרע על שטח גדול ורחב ידים,  אך לא היה אחד מאלה היערים,  ההולכים ונמשכים בגוָּן אחד וקצב שוה;  להפך,  הכל היה מצטין בשנוי-גונים,  בחליפות תכופות והעדר-קצבה מחלט.   כלו היה כלול משדרות קבוצות ורצועות,  אשר ברֶוַח אשר ביניהן השתרעו כרי-דשא או קבוצות סְבָכִים שפלים,  גם קרקעו היה מלא כלו גבעות ועמקים,  מעלות ומורדות,  המסודרים באופנים משונים ומראות שונים להם.   ועל כל אלה נוסף גם הנהר,  המתפתל ומטה עקלקלותיו המשונות פעם בקצה היער ופעם בתוכו...  ממול הגשר היו קצה היער ושפת הנהר מרוחקים זה מזו,  אך מעט מעט הלך המרחק הזה הלוך והתמעט,  עד כי לבסוף נפגשו היער והנהר יחדו ותהי שפת הנהר האחת,  הגבוהה ותלולה במקום הזה,  מכוסה יער עב ושפתו השנית    גלויה וחשופה...   מרחק ידוע עבר כמשפט הזה ופצאם נראה,  כאלו הבקיע הנהר אל תוך היער:  על השפה השנית נגלו מראש עצים בודדים,  אחר    גם קבוצות ובסוף    רצועת יער,  ההולכת ומתרחבת בה במדה,  שרצועת-היער הראשונה לעומתי הולכת וצרה...   כמשפט הזה שִׁנּוּ זרם הנהר ועמדת היער עוד פעמים אחדות את מערַכְתָּם,  גם גדות הנהר עצמן השתנו כפעם בפעם:  פעם גבהו ותהיינה תלולות ופעם שפלו או נעשו שטוחות...  

וכל הככר רחבת-הידים הזאת,  העשירה בתמונות-טבע נחמדות והמצטינת בשפעת גונים רבה,  היתה מקום נבחר למעונות קיץ,  אשר היו מפוזרים בפנות שונות:  פעם בקבוצה בת חמשה או עשרה בתים יחדו ופעם בבנינים בודדים,  פעם בעבי היער,  פעם בירכתי כר-דשא נחמה ופעם על שפת הנהר...   הנה באו גם רבים מבני-העיר לשאף רוח צח,  או לשוט בדויות,  ובערבי הקיץ נראו במסלות היער ומעגליו הצרים,  הנפרדים לעברים שונים,  זוגות וחבורות של טַיָּלִים,  גם נשמעו זמירות שונות,  תרועת צחוק ומצהלות עליזים.      

אולם בשעת-הבֹּקר הזאת,  כאשר באו איזראילסון וספירשטין אל  היער,  עוד לא נראו פה המטַילים המצויים,  רק משוכני מעונות-הקיץ נראו זעיר שם זעיר  שם אנשים מעטים,  יושבים או משתרעים על המצע הרך,  אשר יצרוהו האזוב היבש יחד עם מחטי-האֹרן הנובלים...   חום-היום לא היה גדול ביותר,  בכל זאת הורגשה היטב צחות האויר ביער לעמת אויר-העיר.   גם הצנה הקלה בקרבת הנהר,  ריח-הכופר המיוחד של עצי-האֹרן וירק עליהם הרעננים של העצים האחרים    כל אלה פעלו פעולה נעימה ומשובבת על הנפש...  

ועקבות הפעולה הנעימה והמרגעת הזאת נודעו מבלי משים גם בשיחותיהם של איזראילסון וספירשטין,  אשר דנו הפעם על ענינים שונים בנחת,  מבלי לנגוע בכל נקודה מסוכנה,  העלולה לגלות את כל עומק התהום,  אשר בין דעותיהם והשקפתם על העולם והחיים.     אולם השיחה השלֵוה הזאת נפרעה פתאם על ידי מקרה צדדי.   לקראתם בא חבל בחורים ובתולות,  אשר נכרו גם בלבושם ועוד יותר    בדבורם ונמוסיהם,  כי מהמפלגה הכי-נמוכה הם.   מהתלותיהם הגסות והפרוצות של הבחורים,  שחקן הפרוע של הבתולות והוללותם של כל אלה יחדו העידו,  כי לא רק הצניעות,  אך גם הבושה הפשוטה והנמוסיות זרות לבני החבורה הזאת.   נכר היה היטב,  כי הצעירים האלה לא די שאינם מתבוששים בפריצותם,  אך להפך,  כאלו גם מתגאים הם בה ומתאמצים להבליטה ביותר.   כאשר קרבו עד איזראילסון וספירשטין,  הרימו את קולם עוד יותר,  ובכַונה גלויה להרעים הרבו להתלוצץ ולהתהולל בגסות כפולה.   פתאם התבונן האחד אל מטפחת-האף,  הכרוכה על יד איזראילסון,  וימהר להעיר על זאת את חבריו,  אשר הריעו תכף בשחוק בוז וקריאות-נאצה:  "מגיד",  "מרא דאתרא",  "משמיע מוסר"    ובאותו רגע החלו אחדים לעשן...  

  הנה הוא החופש הנכסף,    קרא איזראילסון רגע קטן אחרי שעברה החבורה על פניו:    הנה הוא החופש,  אשר מטיפינו להשכלה דורשים וחוזרים ודורשים עליו זה עשרות בשנים...   המוצא החופש הזה חן בעיניך,  אדוני ספירשטין? 

  אמנם מחזה מעציב הוא;  אך לפי דעתי אין זה פרי ההשכלה,  רק להפך,  פרי הבערות,  תולדות מעוט ההשכלה.  

  תולדות מעוט ההשכלה?!...   אם כן,  אפוא,  מדוע נגלה המחזה המעציב הזה רק בעת האחרונה,  דוקא מאז החלה מה שמכונה השכלה להתפשט?  מדוע לא נראתה ההפקרות הפרוצה הזאת בדורות הקודמים,  שלא היה אז כל זכר להשכלה?   מדוע מצטינים עוד גם עתה בני הדור הישן בטהר מדותיהם ופרישותיהם,  אם כי מדת-השכלתם,  לפי המושגים החדשים,  איננה מרובה כלל?  

  אין לכחד,  כי שאלה חמורה היא;  אבל מזאת אין עוד כל הוכחה,  כי ההשכלה אשמה...   יש אשר שני מחזות נגלים במקרה יחדו בעת אחת,  על כן טועים רבים בבקשם את סבת המחזה האחד במשנהו,  אם כי באמת אין כל יחס פנימי בין שני אלה,  או כי יחוסם זה לזה הוא ההפך המחלט,  מאשר ירָאה בסקירה הראשונה...  

  זאת אומרת,  כי הבאור המקובל מרבים איננו ישר בעיניך,  אדוני ספירשטין    הואילה נא אפוא לבאר,  מה הן הסבות האחרות,  המחוללות את המחזה הזה?  

איזראילסון חכה לתשובה,  אך ספירשטין החריש.   הוא נמנע תמיד ככל האפשר מנגוע בשאלות האלה,  אשר הביאוהו מבלי-משים במבוכה ותעוררנה בקרבו מין סתירה-פנימית מיוחדה:  בשעה שהגיונו הראהו את חובתו,  להיות בעד ההמון המדוכא והרצוץ,  באותה שעה היו רגשותיו למרות רצונו נגד האספסוף,  שהוא גס,  חשוך ומנֻול,  אם כי לא באשמתו...   גם הפעם היה שמח להטות את השיחה לעבר אחר,  אך איזראילסון,  אשר באר לעצמו את דומית איש-שיחו באופן אחר,  המריצהו לענות על-ידי-הערתו האירונית:  

  נראה הדבר,  כי הסבות האחרות אינן ברורות עוד גם לך!?  

  לא,  הסבות האלה ברורות למדי וגלויות לכל איש,  הדן על המעשים הנעשים לעיניו בלי נטיה קדומה.   אנחנו כלנו,  אשר מזלנו הטוב העמידנו על מדרגת-חברה גבוהה יותר,  הורגלנו להביט ממרום עמדתנו במין בטול-היש של בוז מיוחד אל האמללים,  הרוחשים שם בשפל,  ויחוסנו זה נוטל ממנו את היכלת להבין,  כי גם לאנשים ההם יש נפש,  רגשות וגם צרכים מוסריים ידועים...   לפני דור אחד עוד היה המוננו מדוכא כל כך,  עד שלא היה יכול גם להכיר את ערך-עצמו ויהי גם בעיני עצמו כ"בריה שפלה",  אשר נוצרה רק להיות מרמס לרגלי העשירים ו"בעלי-הבתים"  המכובדים:  פה צפון סוד תומתו ומשמעתו המצוינות של המוננו    תוּמה ומשמעת,  שאינן באמת אלא דכדוך-נפש נורא והשתעבדות קיצונית...   סדר-חיים כזה איננו יכול להתקים,  כמובן,  בדורותינו החדשים.   בשעה שהכרת זכות-היחיד הולכת ומתפשטת,  הולכת וחודרת גם אל הפנות היותר-נדחות...  

  אבל מה ענין כל אלה אצל פריצות הדור החדש במפלגותינו הנמוכות?...  איזה יחס יש בין זכות-היחיד ובין ההפקרות ושרירות-הלב הזֵּדונה?...  

  היחס הוא זה,  שגם היחידים חפצים עתה ומכירים את הזכות,  שיש להם על החפץ הזה,    על החפץ לחיות...  ואם יש בינינו כאלה,  שאינם יודעים בבערותם איך צריך לחיות,  בכל אופן לא הם אשמים,  כמו שאיננו אשם העִור העזוב,  הנכשל בעצמו וגורם נזק לאחרים בהכשלו;  הרבה יותר אשמים בתקלה הזאת הפקחים,  העוזבים את אחיהם העורים לנפשם...  תהי דעתנו הפרטית בעיקר הדבר איזו שתהיה:  נשמח בסתר נפשנו או נתעצב על מה שהמוננו מתחיל להתנער משפלותו ולבקש חיים    אולם את העובדה ההוָֹה וקימת בעל כרחנו עלינו להביא בחשבון;  עלינו לשים אל לב גם את זאת,  מה קשה עבודת-גופם של האנשים האלה ומה עצֵבים וקודרים חייהם הרגילים בימי-המעשה    הימלאנו לבנו להאשימם על אשר הם מבקשים בעתות-המנוחה להתבדר קצת,   מבקשים שעשועים להשיב את נפשם היגעה והמדוכאה?!...  כל אלה צרכים הכרחיים הם בעיקרם,  אך מה שנוגע לאופן ספוקם,  חובתנו היא,  להספיק למפלגותינו הנמוכות תענוגים ושעשועים אחרים,  נעלים והגונים יותר,  ואז יכחדו התענוגים הגסים והמכוערים מאליהם...  

  או להפך,  יתפשטו וירבו עוד יותר!    קרא איזראילסון:  ואחרי הפסקה קצרה הוסיף באנחה עצורה:    בעת האחרונה מחזיקים רבים בדעה המוטעת הזאת,  המזיקה בתוצאותיה מאד.   תחת בקש אמצעים,  להכחיד את הרעה ביסודה,  הם מַשלים את נפשם,  כי הרעה הכרחית היא,  רק צורה יותר-נאה צריך לתת לה...   תוצאות הדבר הן,  כי הרעה,  המוצאת לה סיוע ואינה פוגשת כל מעצור,  הולכת ומתפשטת,  הולכת ומעמיקה,  הולכת ונגלה לא רק בצורה הנאה יותר בערך,  אך גם    בכל הצורות המכוערות בהחלט...  השתדלותנו לסַפֵּק במדה ידועה את התאוות הבהמיות    השתדלותנו זאת מועילה רק להשגיא את התאוות האלה,  לא להכחידן;  התחבולה המועילה היחידה היא להתנגד אל הפריצות ביסודה,  לעקור אותה משורש ולטעת תחתיה עוד הפעם את הפרישות הקודמת!...  

איזראילסון השמיע את המשפטים האחרונים בחום-נפש ובטחת-תמימות,  אשר העלו מבלי משים בת-שחוק על שפתי ספירשטין.   האחרון ענה בלעג קל:  

  נקל אמנם מאד לדרוש דבר כזה,  אך מה יקשה לעשותו!          

  גם לעשותו לא יקשה יותר מדי,  אם רק נואיל לעזוב משפטים-קדומים ידועים    גם לחפשים-בדעות,  כמו למאמינים,  יש כאלה!    ונתבונן למהותם של הדברים,  כמו שהם בפועל...   תהי דעתנו על נחיצות האמונה ותועלתה בכלל איזו שתהיה,  אולם לֶהמון החשוך והנבער אין כל ספק,  כי הכרחית היא כאויר לנשימה...   לא נדאג גם דאגת מחר,  מה יהיה בעתיד,  כאשר יגיע המוננו לאותה מדרגת-השכלה,  שלא תהי עוד לו כל אפשרות    כמו שנהוג להחליט בימינו    להתאים את מסרות-האמונה אל יסודות המדע המדויקים;  לעת עתה עוד  "מוחו"  של ההמון הגס  "יכל לסבול",  ברוך ה',  את כל ה"מושגים המוטעים"  האלה ומדוע לא נשתמש בזאת לטובת ההמון ותקונו?...   מדוע לא נשתדל לחזק בקרבו את האמונה,  ולוּ רק בגלל הכח הנפלא,  הצפון בה לעצור בעד משובת ההמון והשחתת-מדותיו?!...  

  כחה הנפלא של האמונה!    קרא ספירשטין    אבל מה יש לעשות,  אם אין באמונה די כח גם להגן על עצמה ועל קיומה?

  בזאת אשמה לא האמונה כשהיא לעצמה;  אשמים ביחוד צעירינו,  אשר אחזם מן רוח-הרס,  והם נותצים ונותשים בחדוה מיוחדה את כל הבא בידם...  ולו ידעו,  לפחות,  את מקומם והסתפקו בהרסם את כל אשר בגבולות עצמם;  אך הם אינם מסתפקים כלל בחוג הצר הזה:  הם הורסים,  ומחבלים הכל מסביב!...  

  אמנם כן,  הרבה,  הרבה מאד נהרס ומחובל מסביב,  עוד הרבה יותר יֵהָרס ויחובל בימים הבאים;  אולם כל אלה אינם נעשים ולא יעָשו על ידי פרטים יחידים וברצונם....   פה פועל כח אחר,  כח חזק ואדיר יותר    אחת היא באיזה שם נכנהו,  אך להתקומם נגדו ולעצרו אין כל יכלת...   לשחות נגד הזרם אמנם קשה הוא,  בכל זאת עוד אפשר הדבר בהתאמצות רבה;  אולם להשיב את הזרם עצמו אחור,  להוליך את כל חמר-המים הרבים נגד טבעו,  דבר כזה...  

ספירשטין הפסיק פתאום את דבריו ולא כלה את הפרַזה,  אשר החל.   הם עברו עד כה במשעול צר,  הנמשך לאורך שפת הנהר,  אך בהיות שורת עצים עבֻתּים מפרדת בין שני אלה ושפת הנהר    תלולה מאד,  על כן לא נראה הנהר לעיני העוברים המשעול הזה,  רק לאזניהם הגיע שאון המים השוטפים כמו מתחת לארץ.   פתאם הבריקה לעיניהם רצועת מים רחבה,  כי הגיעו עד קצה המשעול ויעמדו בחלקה חשופה,  אשר משם נגלה לפניהם שטח גדול מן הנהר...   עד ארגיעה הִכהו אור היום הבהיר וברק המים את עיניהם,  אשר הסכינו עם האור הכהה במשעול.   אך אחרי רגע כבר חלף חצי-הסנוֵרים הזה והמראה,  אשר נגלה לפניהם,  לקח את כל לבם   

על פני הנהר לכל מראה עיניהם נמשכה שורה ארוכה של רפסודות;  הרפסודות נראו בסקירה הראשונה כנחות על מקומן בלי כל תנועה,  אך השנויים,  המתהוים בפעם בפעם ברֵוַח,  שבין רפסודה לרפסודה,  או במרחק,  שבין אחת הרפסודות לקצה שפת הנהר    שנויי-המצב האלה הוכיחו,  כי התנועה היא אולי אִיטִּית,  אך בלתי-נפסקת,  והגושים השחורים והענקיים האלה מוּנָעים ונשָּׂאים הלאה הלאה בלי-חשך ובלי-הפסק...  

ספירשטין שקע כלו בהסתכלות המחזה השוקט והשאנן הזה.   הגושים הצפים האלה יחד עם סֻכּות-הענפים אשר על קצותיהם,  ויחד עם האנשים,  המפוזרים עליהם במקומות שונים    כל אלה נראו לו כבאים מעולם אחר,  מעולם רחוק וזר לו בהחלט.   מגבה עמדתו לא יכלה עינו להבחין את פני האנשים,  אשר על הרפסודות,  והם נראו לו מָקטנים מאד,  חצים מלמעלה לבָנים וחצים מלמטה שחורים;  אולם המרחק הזה וחסר-הברירות המסוּבב על-ידו עוררו עוד יותר את דמיונו ויחוללו בנפשו איזו רגשות מוזרים ובלתי-ברורים,  אשר לא ידע לתת עליהם חשבון גם בפני עצמו... 

רגשות מעין אלה תקפו,  כנראה,  גם את איזראילסון,  אשר עמד גם הוא דומם ובלי-תנועה.   זמן מה התבונן אל תנועת הרפסודות,  אך מעט מעט הָפנה לבו לעבר אחר.   במורד הנהר מרחוק נראתה סירה-שטוחה גדולה,  עמוסה קורות עץ וקרשים.   בה ישבו רק שני אנשים:  האחד אוחז משוט והשני    מוט-עץ ארוך,  להַתִּיק בו בשעת הצורך  את הסירה משפת הנהר הקרובה;  אך על שפת הנהר ההיא נראו עוד ארבעה אנשים,  צועדים בכבדות ומוטים נטויים בגובה של חצי גופם,  לעומת מתניהם,  לפניהם...   ברגע הראשון נפלאו בעיני איזראילסון הליכתם הכבדה והתאמצותם של האנשים ההם,  אך עד מהרה התבונן אל החבלים,  הנמשכים מצלע הסירה וקשורים בעניבות אל ארבעת האנשים,  לעומת החזה...   באותו רגע הוברר לו מראה-עיניו,  ושלא מדעת התעַנין מאד במחזה הזה ויביט במין תוגה-חרישית ודאבה בלתי-ברורה אל התאמצותם הרַבָּה של האנשים המושכים ואל תנועתה הכבדה של הסירה הנמשכה   

נגד הזרם...   נגד הזרם!...  

ורגש התוגה והדאבה תקף יותר ויותר את איזראילסון,  אשר קפא כלו בהסתכלות הדוממה הזאת וישקע במחשבות בלתי-ברורות ובלתי מוּכָּרות גם לעצמו.  

 

כו.

שאון צעדים,  קול דברים וקריאות חדוה הפסיקו פתאם את הדומיה.   ספירשטין ואיזראילסון היו כמתעוררים מתרדמה וברגע הראשון לא הכירו ברור,  מה נהיתה,  ויביטו כמשתוממים אל הפנים החדשות,  אשר הופיעו באופן בלתי-צפוי בקרבתם...   אלה היו בני איזראילסון בלוית נחמה ורוזה ליפשיץ,  אשר יצאו להתהלך מעט ביער ויגיעו במקרה עד המקום הזה.   הילדים הקטנים,  היו הראשונים,  אשר ראו ויכירו את אביהם,  וברגע קטן כבר כתרו אותו ויתרפקו עליו מכל עברים...   פני האב נהרו וחזות הרצינות,  התוגה והדאבה חלפו כרגע למראה הילדים;  הוא שח אליהם ויסלסלם וישקם אחד אחרי אחד... 

ספירשטין נמשך רגע קטן אחרי המחזה הנחמד הזה,  מראה אושר-משפחה,  וברגע הקטן ההוא חלף בנפשו מין רגש נעים,  רגש עונג וחדוה;  אולם אחר רגע כבר חלף הרגש הראשון מפני רגשות אחרים,  אשר תקפוהו.   נחמה,  רוזה,  לאה,  אסתר ויוסף עמדו במרחק איזו צעדים ממקום עמדתו והוא קרב אליהם לברכם.   כל הפגישה הבלתי-צפויה הזאת לא היתה לו רצויה ביותר;  אולם פגישתו המקרית עם רוזה ליפשיץ ביחוד הביאה אותו במבוכה רבה,  כי לא יכל לברר גם לעצמו:  היש לו לשמוח אם להעָצב על זאת?...   הוא לא התראה אתה פנים כארבעה חדשים,  מליל מוצאי-שבת ההוא,  אשר נפגשו יחדו בבית וֶלטמן;  ואם כי,  בחקרו את עצמו,  לא מצא,  כי נמנע בכונה מפגישה כזאת,  להפך,  היו גם עתים,  אשר כאלו נכסף לראיון מקרי עם רוזה,  בכל זאת הכיר בנפשו היטב,  כי אלו היה רוצה באמת,  כי עתה לא נבצרה זאת ממנו... 

וההכרה הזאת קשתה עליו עוד יותר,  בראותו,  כי רוזה נמצאת גם היא במבוכה ונמנעת באופן נִכּר מנגוע בנקודה הזאת.   איזראילסון,  נחמה,  לאה ויתר הילדים הקטנים חוברו לאגודה אחת,  אך על יד ספירשטין ורוזה ליפשיץ,  אשר נפרדו מבלי משים מהאגודה הראשונה,  נשארו עוד יוסף ואסתר,  וקרבת שני אלה היתה לרוזה וספירשטין דבר בעתו מאין כמוהו,  כי מלטה אותם,  לפחות,  מהשָּׁאר ביחידות    מסִבה,  אשר היתה מסוגלה להגדיל את מבוכתם עוד הרבה יותר ולהביאם במצב-מֵצר מאין כמוהו...  

בינתים עזבו שתי החבורות את מקום עמדתן על שפת הנהר ותבאנה אל תוך היער.   ספירשטין לא ידע,  אנה פונה המשעול,  אשר הם עוברים בו;  אך כאשר נגלתה לפניו כרבע שעה אחרי כן קבוצת מעונות-קיץ,  אז שער,  כי באחד מאלה מתגוררים בודאי בני-בית איזראילסון.   באותו רגע קרב האחרון אליו ויקראהו לסור אל מעונו ולסעוד את לבו.  

לספירשטין אמנם לא נעמה הקריאה הזאת ביותר,  אך להסתלק ממנה לא יכול,  מבלי לפרוע את חוקי הנמוס.   הוא קבל את אות-הידידות הזה ומעיניו לא נעלם,  כי פני יוסף נהרו ויפיקו שבע-רצון מיוחד באותו רגע...   הסעודה היתה פשוטה:  רק מאכלי-חלב קרים;  אך עינה הטובה של האשה ויחס הידידות הפשוט של האיש הנעימו לספירשטין את המזונות הפשוטים,  ובסוף הסעודה הרגיש את עצמו,  כאלו הוא מודע מימים רבים לאנשים האלה...   הוא חשב מראש לבלי התמהמה הרבה אחרי אכלו;  אך מבלי אשר הרגיש בעצמו,  איך נהיתה זאת,  נמשך אחרי שיחה עליזה עם בעל-הבית.   פעמים אחדות אחרי כן התעתד כבר להפָּטר מעל בני ביתו של איזראילסון,  אך כפעם בפעם נדחה הדבר,  כי הופיעו אורחים חדשים זה אחר זה.   ראשונה בא חיים-זלמן רוזנברג.   כחצי שעה אחרי כן    מרים וסולומן ולטמן,  אחר    מתילדה רוזנברג,  אשר בני ביתה התגוררו במעון-הקיץ הסמוך...   כל החבורה ישבה באכסדרה הפתוחה,  רק איזראילסון ונחמה נפרדו אחרי זמן מה מאורחיהם ויבאו אל חדרי המעון הפנימים לישון שנת-צהרים,  ומשעה שהסתלקו הזקנים מעל הצעירים,  התעוררה בקרב האחרונים שיחה קלה אמנם,  אך עליזה וסוערה...   העת עברה באופן בלתי-מורגש,  השמש נטתה בין כה וכה לעבר מבואה והחום ירד.   פתאם הציע האחד לצאת לטַיֵּל בחבורה וההצעה נתקבלה פה אחד.  

החבורה יצאה בסוף השעה הששית ותפן אל העבר האחר,  הרחוק יותר משפת הנהר וממעונות-הקיץ,  ובמדה שהרחיקה ללכת הלאה בתוך היער,  בה במדה נתמעט מספר הטַּיָּלים האחרים ובה במדה שגאו הצהלה וחופש-היחס בקרב המטַילים בחבורה הזאת.   עוד בראשית הטיול נשמעו בשפע אַנֶקְדוטות מבדחות ומהתלות שונות,  אשר גררו אחריהן קריאות הידד,  מחיאות-כף ותרועות-צחוק;  אך כל אלה גדלו ונפרצו עוד יותר,  כאשר הרגישו המטַילים את עצמם בלתי-נראים ובלתי-נשמעים לאחרים זולתם...   סולומן ולטמן פתח בשירה ואחריו החזיקו מרים ומתילדה.   שירות אחדות הושרו ברצינות,  באופן הנכון והראוי;  אך עד מהרה קצו המשוררים באלה ויחלו להתהולל גם בשירתם:  זה ערבב בכונה נגון בנגון,  זה השתדל להטות בשירתו את השני מני אורח ואלה החלו צִמְדָה בלתי-מתאימה...  הם לא שרו עוד,  רק התהוללו;  אך ההוללות הזאת הגדילו את הצהלה הכללית,  ותרועות-צחוק ביחד עם קריאות-חדוה לא פסקו כל העת...  

ספירשטין,  אשר נמצא בחבורה הזאת באופן בלתי-צפוי כזה,  לא היה בעת הראשונה מרוצה הרבה מכל המסבה הזאת.   הוא נקוט בפניו על שנגרר בלי כל דעת וחשבון אחרי מסבות המעשים ולא הסתלק עוד קודם מאיזראילסון,  או אחרי כן    מחבורת הטַּיָּלים האלה,  שאין בינו וביניהם כל ענין משותף...   הוא ראה בזאת רק חולשת-אופי,  חוסר-כח-רצון מצד עצמו,  וההכרה הזאת עוררה בקרבו מורת-רוח רבה   

  למה ולאיזה חפץ נגררתִּי ועודני נגרר אחרי החבורה הזאת,  הזרה לי והמשוללת-ענין בהחלט?!...  

כן נקוט וחזר ונקוט בפניו;  אולם חרטה-לאחר-זמנה זו לא היתה מועילה כלל,  ולמען הסיח את דעתו ממנה,  נסה להתענין בהסתכלו בנעשה סביבותיו ויחל להתבונן אל בני-לויתו הארעיים.   בעת הראשונה היתה ההתבוננות הזאת כעין מאונסה,  רק מאפס ענין אחר;  אולם מעט מעט עִנְיְנָה היא עצמה את ספירשטין,  כי נגלו לפניו באמצעיתה פרטים שונים,  מלַבְּבים במדה ידועה.  

הוא התבונן,  כי היחס אשר בין חיים-זלמן רוזנברג ולאה איזראילסון,  שונה במדה ידועה מאותו היחס,  המצוי אצל חתן-וכלה אחרים.   ואם כי קשה היה לו לסמן בדיוק אותם הפרטים הקטנים,  שבה נכר השנוי הזה,  אולם מציאותו של השנוי לא היתה מוטלת בספק כלל;  עוד יותר מזה:  ספירשטין היה כמעט בטוח,  אם כי לא ידע בעצמו,  על איזה יסוד הושתת משפטו זה,  כי השנוי ביחס החתן והכלה זה לזו איננו כלל מקרי,  רק הכרחי מסבות פנימיות ידועות...  

  האמנם גם פה ישנה אותה הדרַמה המעציבה,  המצויה כל כך בבתי אחינו בני-ישראל,  ביחוד בתוך המפלגה הבינונית?! 

ספירשטין אמנם הכיר רק פנים את לאה,  אבל לא נסה מעודו להכָּנס אתה בדברים,  וכמו שמובן מאליו,  לא יכול לדעת את אפיה ותכונות נפשה;  בכל זאת,  בשים-לב אל שנות-חייה ואפני-חנוכה בבית הוריה,  קשה היה להאמין,  כי השערה כזאת קרובה אל האמת...  וזרותו של הדבר המריצה עוד יותר את ספירשטין להתבונן ולבקש פשר נכון.   הוא הקשיב בשימת-לב רבה לכל הגה קל,  השגיח בעין פקוחה אל כל תנועה וקריצת-עין,  ועד מהרה נוכח כי לא רק ביחוסם של החתן והכלה זה לזו,  אך גם ביחוסם של האחרים אל שני אלה,  ביחוד    אל החתן יש זָרִיוֹת בלתי-מובנות הרבה...  

בין שאר הדברים התבונן אל היחס הקר והמרוחק,  אשר אסתר ויוסף מתיחסים בו אל אחותם הבחירה לאה.   יחוסם של שני הראשונים אל המיועד להיות גיסם היה גרוע עוד הרבה יותר:  בו הסתמנו אי-רצון,  כמעט גם איבה...  סולומן ולטמן ואחותו-מרים גם הם מצדם לא הגו,  כנראה,  אהבה רבה לקרובם החדש;  אולם בשעה שאצל האח הסתמנה זאת באי-שימת-לב ובמין בטול-ישוּת של בוז,  באותה שעה נראו אצל האחות סמנים מוחשים ובולטים יותר:  היא לא הניחה מיד כל מקרה לעקץ את חיים-זלמן,  לעָלְבו,  להרעימו או לעשותו לשחוק...   חיים-זלמן היה מחריש על הרוב ומשתתף רק מעט בשיחת האחרים והוללותיהם;  בכל זאת היו מקרים,  אשר הצהלה הכללית היתה פועלת גם עליו,  ואז היה מנסה לספר איזו אַנקדוטה מעוררת צחוק או להשמיע איזה חדוד.   הנסיונות האלה לא היו עולים יפה מחוסר-הרגל בכמו אלה,  האַנקדוטה והחדוד היו יוצאים בהרצאתו של חיים-זלמן בלי עוקץ ובלי חריפות של התול;  אולם מרים ולטמן לא היתה מסתפקת באי-ההצלחה הזאת ובשמחה-לאיד גלויה היתה מתקלסת במסַפר הבלתי-מנוסה ומתאמצת להבליט ככל האפשר את הצדדים המגוחכים שבו...  

ספירשטין התבונן לכל אלה בהתענינות הולכת וגדולה;  אולם כדי להסתיר מעין אחרים את רִגּוּלו והתבוננותו החוקרת,  החל להשתתף גם הוא למראית-עין בשיחה הכללית.   מעט מעט נאצלה גם עליו מרוח העליצות החפשית של החבורה,  וכמעט חלפה מורת-רוחו הקודמת,  שונתה גם השקפתו על מסבות המעשים באותו יום:  הוא מצא כעין קסם מיוחד בהשתלשלות-המקרים הבלתי-צפויה הזאת,  בסדר-היום הבלתי-מחושב הזה ובכל הענינים החדשים,  אשר נגלו לפניו והוא אף את מציאותם לא שער מקודם...  

בין כה וכה נטה היום לערוב.   החבורה יצאה מעבי היער ותעמוד על פני גבעה חשופה.   פתאם נדמו הכל.   קריאות-החדוה,  תרועות הצחוק והמהתלות פסקו ברגע אחג וכל העינים נמשכו מבלי-משים לעבר מבוא השמש...  מראה שקיעת-החמה:  שפולי הרקיע המָאדמים,  קרעי העבים,  המפוזרים בתמונות דמיוניות שונות ומגֻוָּנים בשפעת צבעים מעורבבים    המראה הנפלא הזה פעל את פעולתו,  כנראה,  במדה שוה על כל האנשים האלה,  השונים באפייהם,  תכונות-נפשם,  שנות-חייהם ומצב-רוחם...  את כלם תקף,  כנראה,  רגש אחד.    רגש מעורב מאיזו חרדת-קדש,  התרוממות-נפש,  תוגה שלוה וגעגועים בלתי-ברורים...  

ורושם הרגעים האלה לא חלף כּלה גם אחרי כן,  כאשר עזבו בני החבורה את עמדתם וישובו ללכת בדרך,  אשר באו בה...   הם לא היו עצבים,  להפך,  מאד יוכל היות,  כי הרגישו את עצמם שבעי-רצון הרבה יותר עתה מאשר בעת הצהלה הסוערת;  בכל זאת שררה דומיה שלמה וכל בני החבורה היו מצומצמים איש איש בקרב נפשו ושקועים איש איש במחשבותיו...   

הדומיה נפסקה סוף סוף אחרי זמן-מה,  אך העליצות הקודמת לא התחדשה עוד.   לזאת אולי הועיל במדה ידועה אופל הנשף,  אשר היה כבר ביער,  כי האופל הזה מסַגל את הנפש יותר לעיון מאשר לבדיחות;  אך    יהיה איך שיהיה,  והשיחה היתה הפעם רצינה יותר...  

היא התחילה ברשמים האחרונים.   האחד העיר על דבר הקסם הנפלא והמרומם-נפש,  השפוך על מחזות-הטבע,  אשר בפשטותם ואי-מלאכותיותם צפונים ביחוד יופי והוד נשגבים...  ועל פי ההערה הזאת נסבה השיחה על המעלות היתרות,  שישנן לחיי-הכפר,  להתקרבותו של האדם אל הטבע בכלל ולעבודת-האדמה בפרט.   חיי-האכר הצטירו בצבעים וַרְדִיִּים וקבלו פני אידיליה נחמדה,  אשר אין בה כל פגע ורגז,  עד שהיה נראה,  על-פי הדברים האלה,  כי אין כל אושר יותר נעלה מהיות אכר עובד אדמה...  

ספירשטין שמע את המשפטים המגוזמים האלה בשחוק לעג אמנם,  אך מבלי השב דבר;  אולם ההפרזה היתרה,  אשר ביסודה היתה אי-ידיעה שלמה,  לא נתנתו עוד לחשות,  וכמעט למרות חפצו העיר: 

  אמנם כן,  אנחנו,  השבעים והמפונקים בבטלתנו הגמורה,  מצַירים בדמיוננו את חיי-העבודה הקשים,  שאין אנו רואים אותם אפילו מן הצד,  אלא מגבוה,  ממרום מעוף-צפור...  את המציאות ההוָֹה יחד עם כל תנאיה הקשים ופרטיה הבלתי-מלבבים אין אנו רואים ואין אנו מכירים,  בהיותנו רחוקים יותר מדי מהם,  ומה שאנו מדמים לראות,  דבר זה אינו במציאות כלל...   האמינו,  אדוני,  כי האכר,  העובד עבודת פרך ורוחץ תמיד בזעת אפיו,  איננו חש ואיננו מסוגל גם לחוש את כל החמודות והנעימות האלה,  שאנו,  הַטַּיָּלים הבטלים,  מוצאים בסביבָתו;  ואם הוא,  לפחות,  הודות להרגלו מנער בעבודת-פרך וחיי-מחסור,  עודנו יכול נשוא את רֹעַ מצבו,    הנה אחד מאחינו העירונים לא היה מסוגל לחיות בתנאים כאלה גם פרק זמן קצר מאד...   טוב למשורר לשיר על הקסם הנפלא שבאחת החרבות,  בשעה שהוא יושב בנוה טוב ומתוקן;  אולם נסו נא והושיבוהו בחרבתו,  המלאה שירה וקסם-יופי,  ושמעתם את השירה החדשה,  אשר יחל לשיר אז...    

ההערה הפקפקנית הזאת עוררה תשובות שונות,  והתשובות השונות חוללו וכוח נלהב לא רק עם ספירשטין;  גם המשיבים עצמם התוכחו זה עם זה.   בוכוח הזה השתתף הרבה גם חיים-זלמן רוזנברג,  אשר דבר בחום-נפש ויתאמץ להוכיח,  כי האושר האמתי    כמובן,  לא המזויף והמדומה,  אשר אליו שואפים רבים בטעותם המרה!    נמצא אך ורק בחיי-האכר הפשוטים,  המכוונים בדיוק אל חקי-הטבע ומחלימים על כן את הגוף והנפש יחדו...   

  גם זוהי אחת ה"שירות החדשות"    חשב ספירשטין בלבו לשמע המשפטים הנלהבים האלה.     שיבה אל  "חיק התולדה"...  שנוי אורח-חיים הפרוע...  השבת שווי-המשקל,  אשר נפרע על ידי התגברות המלאכותיות על חשבון הטבעיות!...     וכל אלה הן רק פרזות ריקות,  עוברות לאיש מפי איש,  בשעה שגם האחד,  גם השני אינם יודעים כלל את מהות החיים,  שהם מנשאים את ערכם...   באותה שעה נמצאים תמימים רבים,  הנפתים לשמע הפרזות הנאות האלה,  והתמימות הזאת עולה להם במחיר יקר,  אם רע-גורלם מזַמן לפניהם מקרה לנסות דבר בפועל!...  

מערכי-הלב האלה נטלו מספירשטין כל חשק להתוכח עוד:  הוא נדם,  ושקוע כלו במחשבות לא התבונן כי פגר מעט וישאר במרחק צעדים אחדים מאחרי החבורה,  אשר הלכה בצַוְתָה מערבה.   אמנם גם החבורה היתה צריכה מהרה להתחלק לזוגות,  כי כלתה בינתים הדרך הרחבה,  אשר עברו בה המטילים עד כה,  ומזה והלאה השתרע משעול-יער צר,  שהתפתל בתוך עצים עבֻתים ורעננים...  השיחה נפסקה פתאום מאליה,  והדומיה הפתאומית העירה את ספירשטין ממחשבותיו.   הוא עצמו לא ידע:  ההיתה זאת במקרה,  אם בכונה,   אך מתילדה רוזנברג נמצאה על ימינו והם היו הזוג האחרון בחבורה המחולקה...  

רגש מוזר מאד תקף באותו רגע את ספירשטין.   בתוך המשעול הצר והמסוכך מלמעלה היה החושך גדול מאד,  בָּבוּאותיהם הבלתי-ברורות של האילנות הענקיים נסכו על הנפש מין פחד בלתי-ברור,  ובהיות הזוגות הראשונים הולכים דומם ובלתי-נראים בחשכה,  היתה מורגשת בקרבתם של ספירשטין ומתילדה מעין בדידות שלמה...   הם שניהם הלכו דומם;  אך ספירשטין הרגיש,  כי בת-לויתו מזדעזעת ונלחצת אליו,  כאלו היא מבקשת מחסה בו...   והקרבה הזאת בתוך החשכה,  הדומיה והבדידות סכסכה את חושיו,  עוררה בקרבו מאויים בלתי-ברורים,  אך באותה שעה מִלא את נפשו מין ענג ונֹעם,  אשר חשכהו לא רק מדבר דבר,  אך גם מחשוב כל מחשבה    הוא היה כחולם חלום נעים ונפלא...  

  מה נורא ונעים פה!    הגיע לאזניו לחש בת-לויתו,  והוא הזדעזע כמתעורר מתרדמה.  

  אמנם מה נעים!    שנה אחריה כמעט שלא מדעתו ולו נדמה,  כאלו נלחצה אליו מתילדה באותו רגע עוד יותר.  

  הנני מצַירת בנפשי,  מה היה,  לו הייתי פה יחידה...    הוסיפה בלחש כמדברת אל לבה.     ומה,  אדוני ספירשטין,    פנתה פתאם אל בן-לויתה:    הנסית מעודך להרגיש בקרבך מעין צורך בחסותו של זולתך?...  

ספירשטין במצב-נפשו הנוכחי לא היה נוטה כלל לשיחה,  מלבד זאת לא הספיק עוד לרַכֵּז את מחשבותיו,  על כן אחרה תשובתו מעט.   מתילדה השתמשה באחוּר הקצר הזה,  ומבלי חכות לתשובה,  קראה בקלסה: 

  אמנם שכחתי לגמרי,  כי הנני פונה בשאלתי אל גבר!...   רק  "מיננו-הרפה"  מסוגל להרגיש בקרבו צורך כזה;  לא כן הגברים,  הבוטחים בכח עצמם...   הם מסוגלים יותר להרגיש צורך בגוף חוסה בהם    האין זאת,  אדוני ספירשטין? 

לולא היה ספירשטין עסוק כל כך ברגשות עצמו,  כי עתה לא היה קשה לו לשער את הפרוצס הפסיכולוגי,  אשר מצא מקום בנפש בת-לויתו;  אך הוא לא הבין את זאת,  רק הרגיש את הקלסה,  הנשמעה בדברי מתילדה,  ובאותו רגע חלף כברק ברעיונו זכרון ערב אחר,  זכרון פגישה אחרת עם העלמה הזאת...   גם אז,  בבית ולטמן ובדרך שובם משם,  הרגיש בחברתה מתחלה עונג נפלא ולבסוף    מרירות רבה;  אך אז התעוררה המרירות רק אחרי פרידתם בשעה שלא היתה עוד אפשרות להשיב בעקיצות שכנגד,  והפעם היה עוד לספירשטין די זמן למוד למתילדה במדה,  שמדדה היא לו...   הוא השיב בטעם הקלסה,  אשר פנתה אליו,  ועד מהרה התחוללו ביניהם מלחמת-שפתים,  תגרת-דברים ושליחת-עקיצות,  אשר לא פסקו לגמרה גם אז,  כאשר כלה משעול-היער הצר והזוגות חוברו עוד הפעם לחבורה כללית במרחב.  

 

כז.

מבלי שים לב לכל החליפות השונות,  אשר היו לרוח ספירשטין במשך היום והערב    מבלי שים לב לכל אלה נשאר בקרב נפשו עמוק רושם נעים,  אותו הרושם,  אשר ישָּׁאר מבלי-משים בנפש האיש,  הטרוד תמיד בעניני-חול,  אחרי אשר עלתה בידו לשכוח במשך שעות אחדות את טרדותיו ועניניו הרגילים מפני ענינים אחרים,  חדשים ובלתי-רגילים...   הוא שב העירה בלוית חיים-זלמן רוזנברג,  מרים וסולומן ולטמן.   הראשון נפרד מעליהם בקצה אַחד הרחובות,  אך עם שני האחרונים טיל עוד זמן-מה בעיר.   בתוך שאר הדברים נסבה שיחתם גם על הרשמים השונים של הטיול ביער.   ספירשטין שבח מאד את הטיולים מהמין הזה ויוסיף,  כי לצערו אין לו לויה טובה,  למען מצא את העונג הזה כפעם בפעם.  

  אם רק זאת עומדת לשטן לך,  אדוני ספירשטין,    קרא סולומן ולטמן בידידות    הנה אנחנו יכולים להיות לך לתועלת.   אנחנו הולכים כמעט יום יום היערה לפנות-ערב,  ואם רק טובה חברתנו בעיניך,  נקבלך אנחנו מצדנו בשמחה...  

ספירשטין היה אנוס לקבל בתודה את ההצעה הידידותית הזאת,  אך בסתר נפשו לא שמח עליה יותר מדי.   בשעה שהביע את צערו על שאין לו לויה טובה לטיולים נפרצים ביער,  לא פלל להצעה כזאת כלל,  וכבר נחם מאד על דבריו,  אך הועיל לא יכול עוד.  

  הלא רק פעם אחת תהיה כזאת    התנחם אחרי הפרדו מעל האח והאחות:    מפני הנמוס אלוֶּה אליהם פעם אחת,  לא יותר!  

אולם הפעם האחת הזאת נשנתה פעמים רבות,  מבלי אשר ידע ספירשטין עצמו לבאר,  איככה נהיתה זאת;  הוא ידע רק אחת,  כי בכל פעם נמצא לו נמוק חדש לבלי הסתלק.   מן העיר עד היער היו מרים וסולומן ולטמן בני-לויתו,  אך ביער היו נספחים אל חברתם מכרים שונים,  על הרוב מתילדה רוזנברג,  רוזה ליפשיץ,  לאה ואסתר איזראילסון,  לפעמים    גם גרישה מרקוס,  יוסף איזראילסון וחיים-זלמן רוזנברג.   הטיולים גם הם היו שונים בסדרם:  פעם שָׁטה החבורה בסירה על פני הנהר,  פעם טִפְּסה על הגבעות ופעם הרחיקה ללכת בעבי היער,  או בין שדות-התבואה המשתרעים מקצה היער והלאה לכל מלא-העין...  

אי-אפשר להגיד,  כי ספירשטין לא נסה בטיולים כאלה קודם לכן;  אולם לויה עליזה,  נעימה ומלבבת כזו לא הזדמנה לפניו עד כה.   פה לא ארכה השעה מעולם ולא הורגש השעמום גם לא חסר חומר לשיחה.   דברים בטלים ומשפטים רצינים,  וכוחים חמים ובדיחות קלות    כל אלה היו עוברים ומתחלפים בערבוביה,  נפסקים ומתחדשים,  נדחים פעם אחת וחוזרים ונשנים בפעם אחרת...  

ספירשטין השתדל להשלות את נפשו,  כי רק הדבר הזה מושך את לבו,  והונאת-עצמו זו עלתה יפה במדה ידועה,  אם כי היו מופתים לא מעטים,  אשר הוכיחו ברור את כחשה.   כן,  למשל,  לא יכל למַלט נפשו מרגש שעמום ואי-רצון במקרים האחדים,  כאשר נפקד מקום מתילדה בחברתם.   הוא התאמץ אמנם להתראות כעליז וצוהל,  התוכח והתלוצץ כדרכו בשאר הערבים;  אולם בעומק נפשו פנימה הרגיש היטב כי חסר דבר-מה חשוב ונכבד לו יותר מכל,  והחסרון הזה נוטל מן הטיול את כל נעימותו המיוחדת...  להפך,  במקרים המעטים,  אשר נתגלגל הדבר והוא נשאר עם מתילדה ביחידות    במקרים האלה הרגיש ענג משנה,  מין ספוק-נפש והרחבת-דעת,  אשר כמוהם לא היו בטיולים הרגילים...  

ומה שהיה ראוי לשימת-לב ביותר,  הוא:  כי בהיותם שניהם לבדם לא שררה ביניהם הצהלה המצויה ולא נשמע הלצון הרגיל,  גם לא היה ביניהם אותו היחס של קלות-ראש,  אשר היה נקבע כמו מאליו בשאר העתים;  מין רצינות ונמוסיות היו מטביעות חותמן על כל הליכותיהם ושיחתם.   הם היו מדברים הרבה,  נדונים בחום-נפש על ענינים שונים;  אך כל אלה היו ברצינות גמורה.   ובנקודה זו הָפנה לבו של ספירשטין מבלי-משים לפרט אחד,  כי בשעה שהעלמות האחרות,  אשר נפגש אתן בעתים שונות,  היו שומעות יותר ממה שהיו מדברות,  גם דבריהן היו מתכנסים יותר באותה המסגרת,  אשר היה מסמן הוא בכונה או שלא בכונה    באותה שעה היתה מתילדה מדברת בכל אופן לא פחות ממנו ודבריה היו מטים יותר את השיחה לפי מעלות-רוחה...    בכלל היה מוצא באָפיה פרטים רבים דומים לאפיו הוא,  וכמו כן    גם השקפות דומות על החיים ומשפטים משותפים,  אשר היו מתאימים לא רק בתכנם הפנימי,  אך גם    באופן המיוחד שבו היו מובעים.  

עובדות אחדות בנידן הזה הפליאוהו ביותר.

הוא בסתר-נפשו,  היה מתעב יותר מכֹּל את אלה החולשות,  אשר היה מכיר,  כי הן נמצאות בו בעצמו;  אך פעם היה נראה לו,  כאלו החולשות האלה דבקות בכל האנשים,  ופעם    להפך,  כאלו אין איש זולתו נגוע בכמו אלה,  רק הוא האחד יוצא מן הכלל...   ואותה המדה עצמה:  גם תֵּעוב החולשות העצמיות,  גם הספק על דבר מציאותן אצל אחרים    אותה הרגיש בשלמות גם אצל מתילדה,  אם כי היא לא השמיעה זאת מפורש...  

הוא היה קורא הרבה,  אך בהיות כח-זכרונו חלש,  לא היה תופס את הדברים בברור,  על כן היה משמיע לפעמים משפטים זרים כמשפטי עצמו,  או    להפך    היה תולה את עצמו באחד הספרים,  מבלי דעת בברור,  האמנם כתוב שם כן...   בכל אחד משני האפנים האלה היה סומך על קוצר-דעתם של השומעים,  כי לא קראו כלל,  ואם קראו    בודאי שכחו כבר את דברי הספר...   וגם בבת-לויתו מצא את המדה הזאת,  כאשר נסבה השיחה על הנקודה הזאת,  העירה מתילדה בשחוק: 

  אנחנו קוראים במדה מרובה כזו דעות מדעות שונות,  מהן מתאימות ומהן מתנגדות לדעות עצמנו,  עד שאין באמת כל אפשרות להבדיל אחרי כן בין הנוצר ברוחנו פנימה ובין המקובל מחוץ...   בערבוביה השלמה הזאת אי-אפשר לערוב בעד מקוריוּתם של שום משפט ודעה.   

וההערה הזאת הביעה כמעט מלה במלה את מחשבת ספירשטין.   הוא הרגיש מין קרבת-רוח מיוחדת בינו ובין העלמה הזאת,  ומבלי תת חשבון לעצמו,  מה תהי אחרית הדבר,  נמשך יותר ויותר אחריה.   הוא היה אחד מאלה,  החושבים אמנם וחוקרים הרבה,  אך מחשבותיהם וחקירותיהם נשארות תמיד בלי-משים כעין מופשטות,  כי מעשיהם בפועל מכוננים ביחוד על פי רגשותיהם ונטיות-לבם...  ונטית-הלב האחת והעצומה הזאת שִעבדה את חושיו כל כך,  עד שלא התבונן לכל הנעשה סביבותיו.   בחשבונותיו ומערכי-לבו היתה מתילדה נוטלת שלא מדעתו מקום בראש כל,  ועל כן היו פרטים רבים,  הנוגעים ליתר בני-החבורה,  נעלמים מעיניו לגמרי,  או היו עוברים בלי שימת-לב מצדו.  

ככה,  למשל,  התהוו חליפות אחדות ביחוסה של רוזה ליפשיץ אליו,  חליפות,  אשר לא נעלמו במדה ידועה גם מעיניו,  אך לא הפנה לבו אליהן לחַשב סבותיהן ותוצאותיהן.   גם ביחוסם של מרים וסולומן ולטמן אליו התהוה מעט מעט שנוי גדול,  אשר היה נכר בזאת האחרונה היטב;  אך גם אל זה לא שם ספירשטין את לבו כראוי.   הוא הרגיש מין קרה והתנכרות מצד האח והאחות,  אשר התיחסו אליו קודם לכן בידידות רבה,  והמסבה הזאת לא היתה נעימה לו כלל במצב-הדברים הנוכחי;   אך בהיותו זקוק לחברתם ולא היה יכול להסתלק ממנה ברצונו הטוב,  היה מתאמץ להעלים עין מן העובדה ההוָֹה ביחוד היה מתאמץ לבלי חקור אחר הסבות,  אשר גרמו לזאת...   

והסבות היו מובנות למדי,  לפחות    במה שנוגע לסולומן ולטמן.   הוא אמנם הביט מגבוה אל ספירשטין ובעת הראשונה לא חשב כלל את האחרון לצר מסוכן;  אולם מעט מעט התעוררו בנפשו חששי קנאה,  אשר הלכו ושגאו במדה שגדלה ההתקרבות בין מתילדה ומודעה החדש.   במדה ידועה נראתה פה גם השפעת מרים,  אשר מטעמים כמוסים השתדלה תמיד להסיר את לב-אחיה מאחרי רעותה,  ובמצב-הדברים הנוכחי מצאה מקרה נכון להשיג חפצה,  אפס כי דבריה פעלו את ההפך מאשר התכַּונה:  רגשות הקנאה גרמו לסולומן רק יסורי-נפש עצומים,  וענות-הנפש הזאת המריצתו לבקש סוף סוף ברור-דברים מפורש מצד מתילדה רוזנברג.  

החלטה כזו לא היתה חדשה כלל לסולומן ולטמן,  אשר כבר החליט וחזר והתחרט בה פעמים רבות קודם לכן,  ומי יודע,  אם לא היתה אחרית החלטתו זו כאחרית כל הקודמות,  לולא קרה לו בעצם העת ההיא להשָּׁאר ביחידות עם מתּילדה...   בעת האחרונה,  מאז נספח ספירשטין אל חברתם,  היה מקרה כזה בלתי-נפרץ מאד,  והדבר הזה המריץ את סולומן להשתמש בשעת-הכושר.   עוד זמן מה פסח על שתי הסעפים,  כי התבונן אל בת-לויתו וימצא את מצב-רוחה בלתי-מסוגל לחפצו:  בה נכרו כעין רוגז מסותר,  אי-רצון פנימי וסערת-נפש    אולם מבלי שים לב לכל אלה חרץ סוף סוף לדבר הפעם ויהי מה.  

דבריו הראשונים היו מגומגמים ומעורבבים קצת,  כי נסערה רוחו מאד מצפיה ופחד,  אשר תקפוהו פתאם ברגע הנחרץ הזה;  אולם אותה סערת-הרוח עצמה הוסיפה לדבריו האחרונים חום-נפש רב ועוז-רגש בלתי-מצוי...  

מתילדה שמעה דומם.   הודאת-האהבה הזאת לא הפליאתה כלל,  כי כבר צפתה אליה מראש,  גם התשובה עליה היתה ערוכה בלבה מקודם;  בכל זאת הרעישוה עד ארגיעה חום-הנפש והרגש העז,  אשר נשמעו בדברי סולומן...   ברגע הקטן הזה חלפו בנפשה רגשות שונים,  סותרים זה את זה ומתנגדים אלה לאלה;  אולם מעט מעט תקפה רגש אחד,  רגש של התמרמרות ומין חפץ מוזר לדכא ולהכאיב...   

כמה פעמים התעתד סולומן ולטמן ולא בצע את חפצו לברר את יחסו אל העלמה הזאת,  אך שעת-כי-כושר מוחלטת כזו,  שבחר הפעם,  לא היתה עוד.   הוא היה בוחר בודאי להתענות עוד חדשים רצופים במצב הבלתי-ברור הקודם ולחשות הפעם    אלו היה יודע את אשר עבר על מתילדה בימים האחרונים,  אולם הוא לא ידע ולא יכל לדעת זאת.  

כשבוע לפני זה התארח בבית מרקוס אחד הבנקירים,  הנמצא אתו בקשר של מסחר,  ומרקוס הביא פעמים אחדות את אורחו אל מעון-הקיץ,  אשר התגוררו שם בני-ביתו.  שם גם נפגשו והתודעו הבנקיר-האורח ומתילדה.   הבנקיר היה איש כבן ארבעים שנה,  אשר נתאלמן לפני שנה,  אך מתילדה כמעט לא ידעה זאת,  כי בכלל לא שמה לבה הרבה למכרה הארעי הזה.   ובשעה שהיא מצדה לא חשדה דבר,  באותה שעה נתן הבנקיר-האורח עיניו בה וישמיע באזני דודה מרקוס את חפצו לקחתה לו לאשה.   דודה מסר את הדברים לדודתה קרולינה,  וזאת האחרונה,  אשר שמחה מאד בסתר נפשה על ההזדמנות הטובה הזאת,  להסיר מעל גרישה בנה את הסכנה,  הצפויה לו על-ידי מתילדה,    האם הדואגת הזאת נטלה על עצמה בחשק מיוחד את המשלחת,  להציע את הדבר הזה לפני מתילדה והוריה...   היא מלאה את משלחתה באותו הכשרון,  שהיה צריך להעלות גם על לבו של אחד השוטים הגמורים את כונתה האמתית,  ומתילדה,  אשר חרה לה למדי גם על ההצעה העולבת כשהיא לעצמה,  נפגעה עוד הרבה יותר על ידי הרמזים הגסים והדוקרים האלה.   בחרות אפה לא יכלה למשול ברוחה ותען את דודתה דברים נמרצים ומרים,  אשר גרמו לקטטה גלויה וסוף-דבר היה,  כי עזבה קרולינה מרקוס את בית אחיה בחרי-אף גדול וקצף נורא...   

רגשות קצף סערו גם בנפשה של מתילדה.   אליהם נוספה עוד תאות נקם ושלם,  תאוה סוערת משונה,  אשר עוררה אותה להראות את דודתה,  כי גרישה יהיה בידה למרות חפצה והתנגדותה של אמו.   היא בטחה בכח-שלטונה העצום,  אשר היא שולטת בנפש העלם הנכנע הזה,  ותשעשע את נפשה בדמיונות נעימים,  כמה תתרגז ותתקצף דודתה הגאה,  בהוָּכחה,  כי אין היא שלטת בבנה!...   היא לא הסתפקה עוד באלה ותוסף לצַיר בדמיונה את נועם נצחונה,  כאשר תדחה בבוז את העלם הנמאס הזה,  מבלי שים לב לכל הפצרות דודתה ותחנוניה...  

אולם כל הדמיונות האלה נראו כוזבים עוד מראש.   נראה היה הדבר,  כי יותר ממה שהיה גרישה מסובב נכנע,  היה בן מקשיב.   הגבירה מרקוס הזהירה,  כנראה,  את בנה מלכת לבית דודו ניסן רוזנברג ומהתראות עם מתילדה,  וההזהרה הזאת השתַּמרה בדיוק.   נפשה של מתילדה עֻנתה בינתים בקצף אין-אונים,  בתאות-נקם בלתי-מסופקה,  ואל שתי אלה נוספה הידיעה המרה,  כי מצב עסקי אביה רעוע מאד,  דבר,  אשר לא ידעה עד כה בברור כזה...   היא התאמצה להשלות את נפשה,  כי בעד כל הון לא היתה מתרַצָה להיות לגרישה,  הנבזה ונמאס בעיניה כל כך;  אולם בסתר נפשה עמוק הכירה,  כי בטחתה היתרה,  אשר היתה תולדת טעותה המרה בחשבון אביה,  גרמה לה לעזוב מיד מקרה-אושר כזה,  אשר לא ישָּׁנה פעמים.  

בהיות מצב-הנפש הזה כבד מנשוא,  נסתה פעמים אחדות להסיח את דעתה לגמרי מכל הענינים האי-נעימים האלה;  אולם גם למרות חפצה עלו וחזרו ועלו פעם בפעם על לבה שני המאורעות האחרונים:  נסיגת בן-דודה והשתדכות הסוחר האלמן...  רגש גאונה היה נפגע מאד והיא קולעה מרגש קיצוני אחד אל רגש קיצוני אחר:  פעם היו גוברים בקרבה מין מרי,  התפרצות וגאון בָּז לַכֹּל,  ופעם היו תוקפים אותה מין דכדוך-נפש,  מין בטול-ערך-עצמה והכרה מרה,  כי עליה לדעת את מקומה ולהשפיל מבטה הרבה,  הרבה...  

ברגעי דכדוך-נפש כאלה היה עולה מבלי משים על לבה זכר סולומן ולטמן והיא היתה מתחלת למצא בו מעלות טובות הרבה;  אולם כל זאת היתה חושבת רק בינה לבין עצמה,  במחשבה פנימית כמוסה,  וכמעט נאמרו הדברים מפורש,  כמעט נועז האחר להשמיעם,    באותו רגע התעורר גאונה בכל תוקף ומין מרי עז השיאה להשיב בקלסה:     

  חי נפשי,  אם אדע,  איך ראוי להתהלך עם הגברים!...   כמעט נתיחס אל האחד בלי התנכרות גמורה,  כבר ידמה בנפשו דברים,   אשר לא היו ולא יהיו... 

לתשובת קלסה כזו לא חכה סולומן ומבלי משים התמלטה מפיו: 

  סלחי נא לי,  מתילדה אניסימובנה,  אולי אין לבך פנוי עוד...   

הרמז הזה היה מכֻוָּן אל היחס אשר בינה ובין ספירשטין;   אך היא בארה לעצמה את העקיצה הזאת באופן אחר ותען בטעם דבריה הראשונים,  אך באירוניה יתרה: 

  אתה סולומן אברהמוביטש,  אינך מאמין,  כנראה,  כי אמנם אפשר לעלמה,  אשר לבה פנוי עוד,  לבלי המָּשך אחריך!...   מי יודע,  אולי יש עלמות כאלה,  שאינן יכולות לעמוד בנסיון;  אך אני,  ברוך השם,  אינני נוחה-להתפעל כל כך... 

הטפה המרה הזאת מלאה את הכוס.  

  הדבר מובן מאליו,  כי את,  מתילדה אניסימובנה,  יודעת את אָפיך העצמי יותר ממני    קרא במרירות –;  אולם במה שנוגע לעובדות,  אותן...  

הוא עצר פתאם במלים ולא גמר את הפרזה אשר החל ובתוך כדי דבור הבין את כל אי-נמוסיותה...  בחושך לא יכול לראות את חורת פני בת-לויתו,  אך הבחין היטב את רעד הקצף בקולה,  כאשר שאלה: 

  אולי תואיל אדוני ולטמן לבאר,  אל איזו עובדות מכֻוָּנים דבריך?  

הוא החריש במבוכה ולא ידע,  איך להחָלץ מן המצר.  

  אמנם נראה הדבר,    שבה לדבר אחרי דומיה קצרה,    כי הרבה טעיתי בך,  אדוני ולטמן.   בכל אופן חשבתיך למנומס הרבה יותר...  אמנם מגנת-לב היא להוָּכח,  כי טעות מרה היתה מקובלת בידך במשך שנים רבות;  אולם תורה טובה היא,  מועילה לעתיד...   עתה,  לפחות,  הכל ברור והכל נגמר בינינו!...  

  הכל נגמר!    צלל באזני ולטמן עוד זמן רב,  אחרי הפָּרדו מעל מתילדה רוזנברג,  ועקת-נפש כבדה מנשא תקפתהו יותר ויותר.  

 

כח.

ספירשטין לא ידע,  כמובן,  דבר מכל הנעשה וביום המחרת סר כדרכו אל בית וֶלטמן לפנות ערב.   קבלת-הפנים מצד סולומן היתה הרבה יותר מִקָּרה;  בה הסתמנה בגלוי איזו איבה,  אשר הפליאה את ספירשטין ובאותה שעה גם עָלְבָה אותו מאד...   הוא נשא אמנם את סמני אי-הרצון הקלים,  אשר נראו גם מקודם ביחוסו של ולטמן אליו;  אולם קבלת-הפנים האחרונה היתה עולֶבת יותר מדי וכבדה מנשא.   הוא לא שהה שם הרבה ויעזוב את הבית בהחלטה גמורה,  לבלי שוב עוד שמה.   

ההחלטה הזאת היתה מוכרחת,  אך קיומה לא היתה נעימה לספירשטין מאד.   הוא הסכין כל כך עם הטיולים האלה,  הם היו לו לצורך גמור,    ופתאם פסקו לגמרי...  לשוב ולהתפַּיֵּס אל סולומן ולטמן לא עלתה גם על דעתו,  כי,  אף אם נפלאה ממנו סבת הדבר הזה,  אך כי היתה סבה ידועה    בזאת לא היה כל ספק.   ככה לא היה כל ספק בעיניו,  כי הטיולים הקודמים מתמידים עוד,  רק הוא משולל יכולת להשתתף בהם...   

ואי-היכולת הזאת המרה לו מאד.   הוא הרגיש מין געגועים,  מין כליון-נפש,  אשר גברו ביחוד בערָבים,  אחרי כלות מלאכת-היום.   קודם לכן היה משתדל לכלות את מלאכתו ולהפָּנות בהקדם;  עתה,  להפך,  היה שמח יותר,  אם רבתה המלאכה ותעצרהו בבית-הבנק שעות אחדות יתרות,  כי על ידי זה נפדה מן השעמום הקשה,  אשר היה תוקפהו בשעות הפנויות...  הוא היה אמנם בבית הוריו,  לו היו גם אחים ואחיות;  אולם אלה לא תפסו כל מקום חשוב בעולמו הפנימי,  כי גם בבית-אביו נשנה אותו המחזה המעציב,  המצוי כל כך בבתי-האבות מן המדרגה השפָלה,  עת אחד הבנים מתרומם במקרה למעלה יותר גבוהה:  בין האחרון ובין יתר בני-ביתו מתהוָה בלי-משים תהום רבה ועמוקה...   גם מיכאל ספירשטין הרגיש את עצמו כזר בבית-אביו ובשעות-הפנאי,  אשר היה נמצא שם,  לא היה מוצא לפניו ענין אחר,  זולתי קריאה תדירה בספרים...  הוא נסה גם הפעם להטביע את השעמום בקריאה רצינית;  אולם מין רגש מוזר,  אשר כוסס כתולעה את לבו בלי-הפסק,  לא נתנהו להעמיק בספרים ולא הניח לו גם לשבת על מקומו,  כי טרדהו מביתו ויאכוף עליו לתעות ברחובות,  לנוע ולבקש דבר-מה,  מבלי דעת בעצמו מה הוא הדבר    

באחד הערבים האלה,  בהיות ספירשטין תועה ונע בלי מטרה ברחוב,  נקרה פתאם לפניו סולומן ולטמן.   שניהם הסבו את פניהם זה מזה,  למען השתמט מברכת-שלום.   נִכַּר היה,  כי הפגישה איננה רצויה לשניהם;  בכל זאת הרגיש ספירשטין כעין שבע-רצון בזאת,  שפגש את ולטמן פה בשעה,  שלפי חשבונו היה האחרון צריך להמָּצא במקום אחר...   לפי דעתו אמנם היה זה רק מקרה,  שאיננו ראוי גם לשימת-לב;  בכל זאת לא יכול להתאפק בערב היום השני מלעבור בכוָּנה רחובות ידועים,  אולי יקָּרה עוד הפעם סולומן ולטמן לפניו,  ולהשתוממותו הנעימה אמנם כן היה.   הוא לא האמין עוד באותה ההשערה החדשה,  אשר אמנם עלתה על לבו,  אך נראתה גם בעיני עצמו רחוקה מאד;  ואולם כאשר נשנתה הפגישה הזאת פעם אחר פעם במשך ערָבים רצופים אחדים,  לא היה עוד כל ספק,  כי הטיוּלים המשֻׁתפים בטלו לא רק לו לבדו,  והעוּבדה החדשה הזאת העירה מבלי משים בנפשו מחשבות רבות והשערות שונות   

הוא הוגיע לשוא את מוחו להמציא באורים מבאורים שונים,  כי בכל המון השערותיו אשר נסה לברר באמצעותן את מסהות המעשים,  איך נתגלגלו והשתלשלו    בכל אלה לא מצא באור נכון ומפסיק;  אולם הפליאה הזאת עצמה וקְשִׁי-פתרונה של החידה עוררו עוד יותר את רוחו ויגרו את התאוה-לדעת...   והרגש הזה היה מציק ומענה-נפש במדה כל-כך מרובה,  עד שספירשטין נלאה נשוא ויחל לבקש ענינים שונים,  המסוגלים לבדרו קצת ולהסיח את דעתו מן הרעיונות הטורדים.   לתכלית זאת סר פעמים אחדות אל אולם-המקרא אשר על יד אחד בתי-הספרים,  כי מראה האחרים השקועים בקריאה היה מעורר גם בו נטיה כזאת,  וככה היה עולה בידו לשכוח לזמן מה את הרהוריו...  

פעם,  בהיותו יושב וקורא באולם-המקרא,  הגיע פתאם לאזניו קול מוּדע מהחדר החיצון,  הנועד לחלוף הספרים המָּשְאָלים...  באותו רגע חלפהו כברק רטט-גיל,  אך עוד מתירא היה להאמין למשמע אזניו,  פן יגדל מפח-הנפש של התקוה הנכזבה...   בידים רועדות הניח את גליון-העתון אשר קרא על השלחן ובלב דופק ונע מאד יצא אל החדר החיצון   

שם עמדה מתילדה רוזנברג!  

גם היא לא שבעה רוב-נחת ועונג במשך השבועות האחרונים.   ימים אחדים אחרי הערב ההוא,  שבו היה ברורי-הדברים בינה ובין סולומן ולטמן,  היתה נפשה מדוכאה ומרה כל כך,  עד שלא הרגישה כל צורך בחברה ושעשועים מבדרים;  להפך, במדה ידועה היתה גם שמחה על הבדידות השלמה הזאת,  אשר חשכה אותה מן ההכרח להתחפש ולהתראות כשמחה ועליזה בשעה שנפשה נוטה לעצבות והצטמצמות שוקטה...  אולם אפיה העלז והבוטח לא יכול נשוא ימים רבים מצב של דכדוך-נפש כזה:  צהלת-הרוח הרגילה שבה אליה לאט לאט והיא החלה להרגיש צורך בחברה עליזה,  צורך אשר בתנאי-מצבה הנוכחים לא היה יכול למצוא ספוּקו.   אחרי הדברים,  אשר נהיו בינה ובין סלומן ולטמן,  לא היתה לה,  כמובן כל אפשרות לבקר בבית איזראילסון,  עוד פחות מזאת היה אפשר לה לחַדש בקוריה בבית דודה מרקוס,  ומכרים קרובים אחרים לא היו לה בין שוכני מעונות-הקיץ אשר בקרבתה:  היא היתה אנוסה להשָּׁאר בבדידותה,  לבלות יום אחרי יום בלי כל חליפות ולהסתפק בקריאת ספרים ממושכה מאפס ענין אחר   

במצב כזה היתה הפגישה המקרית עם ספירשטין דבר בעתו מאין כמוהו,  והבעת-השמחה על מקרה-האושר הזה היתה הפעם משני הצדדים לא פרַזה ריקה,  הנאמרה רק מפני הנמוס.   הם יצאו יחדו מבית-הספרים,  ועסוקים בשיחה עליזה לא התבוננו שניהם,  איך עברו את כל הדרך מן העיר עד מעונות-הקיץ ביער,  ולא התבוננו גם לזאת,  כי טִּיְלו זמן רב עָבֹר ושוב בלי כל צורך,  רק מפני שלא כלתה עוד שיחתם או מפני שקשתה להם הפרידה.   

כאשר נפרדו סוף סוף,  לא נדברו אמנם מפורש מתי ואיפה יפָּגשו עוד,  וגם לא הזכירו כלל את הדבר הזה;  אולם בשאלת ספירשטין,  אשר שאל לשם הספר,  שלקחה בת-לויתו זה מעט,  וכמו כן בהוספה הקטנה לתשובת מתילדה,  כי היא קוראה במהירות    בשתי אלה היה צפון עוד דבר-מה,  בלתי-מוּבע אמנם,  אך מובן למדי...  

הם נפגשו כפעם בפעם בבית-הספרים או בקרבתו ויטַיְּלו יחדו בדרך העולה למעונות-הקיץ.   שיחתם היתה בכל עת עליזה,  זורמת בלי הפסק ונוגעת בענינים ושאלות-חיים שונים;  אולם כל הענינים הנדונים היו תמיד נאצלים דוקא,  בלי-נוגעים אף במקצת לגופי המדברים,  כאלו נעשה חוזה בלי-דברים ביניהם להסתלק מכל ענין פרטי.   יחסם זה לזה היה    למראית עין,  לפחות    יחס של שני מכרים נבוני-דבר,  המוקירים זה את ערך זה בתור איש-שיחה נעים ומעַנין.  

והיחס הזה,  אשר הסתמן בו מין הסח-דעת גמור משנוי-המינים,  היחס הזה הרשה להם לעסוק לפעמים בענינים,  אשר באופן אחר לא היו מוכשרים ביותר להדון בשיחת צעיר ועלמה.   בנקודה הזאת נקבעו אצלם שלא מדעת עצמם מין נכוחה וחופש-דברו מיוחדים,  אשר יצרו מצדם מין קרבה מיוחדת בין המדברים,  ויחד עם זאת עוררו את האחרונים לשוב כפעם בפעם אל הענינים האלה    

ספירשטין ומתילדה לא התבוננו בעצמם,  איך נהיתה זאת,  כי על הרוב סבבה שיחתם על יחס המינים זה לזה,  או על תכונותיו המיוחדות של כל אחד מהמינים בפני עצמו.   ברוב המקרים האלה היתה השיחה מתחלת ברצינות,  אך בסופה היתה נוטה יותר לקלות-ראש ומקבלת לפעמים גם צורת רמזים פרטיים.  

פעם נסבה השיחה על אהבת-הנשים בתוך היהודים.   ספירשטין הוכיח,  כי הרגש הזה,  אשר גם מציאותו לא נודעה לפני דורות אחדים ברחוב היהודים,  עודנו חסר-אונים ומדוכא שם גם בעת האחרונה,  כי התפתחותו החפשית נעצרת ונפרעת על ידי סבות שונות,  המונחות באפיו של העם,  תכונות-נפשו,  הרגליו והשקפותיו על החיים...  

  עמנו בכלל רחוק ממסירת-נפש    השמיע בין שאר הוכחותיו:    כי תכונה כזו איננה יכולה להתקים במקום שיש פחדנות,  חשבון של קטנות ושמירת-מדה מעין אותם,  שאנו מוצאים בעמנו.   מלבד זאת לא השתחרר עוד גם היהודי הנאור במדה ידועה מההשקפה האַסִּיית על האשה כעל בריאה ממדרגה שפלה,  אשר נוצרה רק להנאת הגבר והרחבת-דעתו!...  

  ובכל זאת    השיבה על זאת מתילדה    הננו רואים,  כי למרות ההשקפה העולבת הזאת,  היהודים מתיחסים אל נשיהם באופן טוב הרבה יותר מהאחרים,  הנראים כמכבדים ומעריצים את ה"מין היפה".  

  גם הדבר הזה כזהוא לעצמו עודנו מוטל בספק גדול.   חיי העבריה לא היו גם לפנים נעימים ביותר;  אך אז,  לפחות,  היו מצד אחד תביעותיה מועטות,  כי האמינה גם היא בפחיתות-ערך-עצמה,  ומצד אחר היה האיש קשור יותר אל ביתו וחוג-משפחתו    לא כן בעת האחרונה,  אשר גם האשה,  גם האיש שונו מאד בשתי הנקודות הנזכרות:  עתה מצב העבריה רע ומר מאין כמוהו...  

  אם כן,  איפוא,  עלי להצטער על שנולדתי עבריה!...  

  לפחות    על שתצטרכי להנָּשא לעברי!...  

  ודבר כזה אתה מגלה בעצמך?...  

  את האמת אין לכחד!... 

  ואולי גם אין לגלות...   ביחוד לאלה הנוגעים בדבר!  כאשר תדענה אחיותינו את הצפוי להן מאחֶיך,  אז...  

  תדבקנה בהם עוד יותר!  

  הכן תדמה באמת? 

  הלא מדה ידועה היא בְאָפְיָן של הנשים:   להשתרר על הנכנע מפניהן ולהכָּנע ברצון מפני המשתרר עליהן.  

  מדה כזו איננה מיוחדת רק לנשים בלבד;  גם הגברים משתעבדים במקום שאי-אפשר להם לשַׁעבד.  

  אמת הדבר;  אבל הנשים בוחרות כרובן להשתעבד אל האחר מלשעבד את השני...  

   כרובן,  אתה אומר,  אם כן מודה אתה בעצמך,  כי יש גם כאלה,  שאינן מקבלות ברצון.  

  נשים כאלה גברים הן לפי תכונות אפין,  על כן גם נוטות הן לבחור בגברים-נשים.  

  מדבריך נראה,  כאלו שני אפיים הָפְכִיִים מסוגלים יותר להתקרב זה לזה מאפיים דומים? 

  אמנם כן הוא,  לפחות    במה שנוגע לנשואים.  שווי האפיים אולי מסוגל לעורר נטיה סימפַּתִּית,  אולם זווג כזה לא יעלה יפה בשום אופן...  

  ומה יש,  אפוא,  לעשות במקרה כזה? 

  מקרה אסון הוא,  אשר,  אם כה או כה יעשה האדם,  לא ימָּלט מיסורים...  

פעם אחרת נסבה השיחה על דבר נשואים מאהבה ונשואים בחשבון.

  רגילים אנחנו לחשב את החשבון למדה מגונה מאד,    השמיע ספירשטין,    ובאמת לפי מובנה הרגיל של המלה הזאת מדה מגונה היא גם אולת רבה;  אולם לפי דעתי יש למלה הזאת מובן יותר רחב.   אם החשבון נוטה רק לצד החמרי,  אל מכסת הכסף  –,  אז קיצוניות כזו מחפירה באמת ואוילית;  אולם החשבון,  המונה את כל הפרטים ומפלס את כל הצדדים השונים    חשבון כזה הגון ומועיל מאד.  

  אבל הלא החשבון,  יהיה איזה שיהיה,  נוסד על האנכיות,  בשעה שהאהבה,  באידיאלה לפחות,  נוסדה בעקרה על בטול-האנכיות.  

  האמנם יש במציאות אהבה אידיאלית כזאת?  האהבה הרגילה,  ביחוד אהבת-המינים,  נוסדה גם היא על אנכיות פשוטה,  אם כי בסקירה הראשונה נעלם יסודה זה פחות או יותר.   ההבדל,  אפוא,  בין האהבה והחשבון הוא רק זה,  שבאהבה עִורת היא האנכיות ומסוגלת יותר לקלקל מאשר לתקן,  ובחשבון נעשה אותה האנכיות עצמה פקחית,  שופטת בדעת ומפלסת בתבונה.  

  אולם במציאות הננו רואים אחרת.   במקום שיש חשבון קר הננו מוצאים רק גסות רבה ושפלות-נפש.   הנני מאמינה,  כי גם אתה,  אדוני ספירשטין,  למרות מה שאתה מרומם בפיך את בעלי-החשבון,  לא היית יכול לכבד בלבך את האיש,  אשר שטה מהעלמה האהובה לו רק מפני שהיא עניה!  

  אבל מְשָׁלֵךְ,  מתילדה אַניסימובנה,  אינו ענין כלל לשאלתנו.   בעל-חשבון כזה הוא לא רק גס ושפל-נפש,  אלא גם סכל,  שאיננו מבין את החיים כראוי.   בעל-חשבון מבין באמת היה חושב אמנם את העניות לחסרון במדה ידועה,  אך באותה שעה היה מפלס את המעלות הטובות,  שישנן בצדדים האחרים,  ואם האחרונות היו מכריעות,  לא היה שם לבו אל החסרון האחד...  ההבדל העקרי שבין החשבון והאהבה הוא,  לפי דעתי,  דוקא זה,  שהאחד רואה את כל הצדדים,  כטובים כרעים,  והשניה בעִוְרונה איננה מסוגלת לראות את הצדדים הרעים כלל...   על כן אני חושב,  להפך מן המקובל,  כי הזווג הנעשה בחשבון הוא בטוח וקַים הרבה יותר מזה,  שביסודו היתה רק אהבה לבד:  באופן הראשון היו החסרונות ידועים ומקובלים מקודם,  ובאופן האחרון החסרונות נגלים אחרי כן,  ובהיותם בלתי-צפויים מראש,  הם גורמים בהכרח אי-רצון ומפח-נפש של תקוה נכזבה וקסם חולף...  

  לוּ יהי כדבריך,  אבל מֵחליפות כאלה של שעשועי תקוה והכזבה,  נסיכת קסם וחָלפו,  מעוף דמיונות ונפילתם    מחליפות כאלה מִתְהַוִים כל חיינו,  ולולא הן,  אז אין כל ספק,  כי קצה הנפש בחיים המשועממים ומחוסרי-הגונים האלה!...  

  טוב מאד,  אבל בשטה כזו,  אם נמשיכנה הלאה בהשתלשלות הגיונית,  לא יכבד ממנו לבוא לכלל הנחות רבות אחרות...  

  איזו,  למשל?  

  על פי השטה הזאת המחליטה,  כי העונג הזמני של נסיכת-הקסם ושעשועי-הדמיון שׁוֶה במפח-הנפש הבא בעקבו,  הלא בהכרח מתעוררת השאלה:  מה לנו לחכות עד שיבואו שני אלה בלי-הכרה ומדוע לא נסבבם בהכרה ברורה?!...  

  אבל העדר-ההכרה תנאי הכרחי הוא,  לפחות    בשעת-המעשה,  כי באופן אחר לא תהיה האילוּזיה שלמה    זאת האחת,  והשנית    כי הגיוננו נועז יותר מפעלותנו!   בדבור הננו מסוגלים יותר להחזיק בהשתלשלות הגיונית מדויקת מאשר בפועל...  

שיחות כאלה נהיו נפרצות יותר ויותר ומתילדה לא התבוננה,  כי גם היחס,  אשר בינה ובין בן-לויתה היה שונה בפרטים רבים מכל מיני היחס השונים,  אשר היו בעתים שונות קודם לכן בינה ובין מכריה הגברים.    היא לא התבוננה גם לזאת,  כי פגישותיהם,  שנקבעו באין אומר ודברים,  וטיוליהם התכופים ביחידות    כל אלה מוזרים מאד גם כשהם לעצמם,  אך עוד הרבה יותר מוזרים וחשודים הם יכולים להרָאות בעיני אחרים ומי יודע,  אולי    גם בעיני בן-לויתה עצמו!...  

 

כט.

השעה הרביעית היתה ובני-בית וֶלטמן כלו זה מעט לאכול את ארוחת-הצהרים.   סולומן,  אשר היה בעת האחרונה נִרְכָּז ושקוע במחשבות יותר מן הרגיל,  עבר אל אולם-האורחים וישב לקרוא בספר.   אחר רגע באה גם מַשָּׁה החדרה ותסובב כה וכה בלי מטרה.   היא נסתה פעמים אחדות לעורר את אחיה לשיחה,  החפץ הזה לא עלה בידה.  

  הנה אניוטקה באה!    קראה פתאם בעמדה על יד החלון.  

  עוד הפעם הפַּטפטנית הטורדת הזאת!    התמלטה קריאה מבין שפתי סולומן,  ותנועה של קוצר-רוח ואי-רצון הביעה עוד יותר מפרש מן הקריאה,  כי האורחה הבאה איננה רצויה כלל. 

  נראה הדבר,  כי רוחך סרה היום,  סולומן!    העירה משָּׁה.     הכל רע בעיניך ועל כֹּל הנך מתרגז...   מדוע יחר לך על בוא אַניוטקה?   

  כַּלכל לא אוכל אותה ואת לשונה המלוטשת...   הכל היא יודעת,  כל השמועות הפורחות מגיעות לאזניה וכל הנעשה בעיר כאלו נוגע לה וזקוק להתערבותה!...  

מַשׁשה לא הספיקה עוד להשיב דבר,  כי בניתים באה החדרה נושאת-השיחה.   שם-משפחתה היה גוֹלדמַן,  אך שלא  בפניה היתה מכונה יותר בשם אַנטיוקה סתם.   היא היתה עלמה כבת ארבע או חמש ועשרים שנה,  לא יפה ולא מכערה,  לא חכמה ולא פתיה,  אך הצטַינה בידיעתה,  שידעה תמיד ראשונה את כל החדשות העירוניות ולפעמים ידעה גם פרטים,  אשר קשה היה להבין,  כיצד נגלו לה...  בסגולתה זאת רכשה לה מכרים רבים בחוגי-חברה שונים,  וחוג-הכרתה רחב עוד יותר מפני שהיתה בטבעה בלתי-תובעת הרבה מצד אחד ובלתי-נעלבת בנקל מצד אחר.   קבלת-פנים בינונית בבית המבוקר היתה דיה לה,  ואם התיחסו אליה פעם באחד הבתים בְּעִלָּבוֹן גדול מנשוא,  אז הסתפקה רק בהתרחקוּת זמנית משם,  עד המָּחות  הרשם הרע הקודם,  ומקץ שבועַים או שלשה שבועות היתה מחדשת את בקוריה...  וזה פלא!  על הרֹב היתה מתקבלת ברצון וסבר-פנים-יפות גם באותו הבית,  אשר נדחתה משם זה לא כבר   

סולומן  קדם את פני האורחה בקָרה בלתי-מסותרת,  אך לעומת זאת היתה קבלת-הפנים מצד מַשָּׁה בחִבּה יתרה.   בין שתי העלמות התעוררה עד מהרה שיחה עליזה וזורמת.  

  ומה אַתְּ אומרת למתילדה.    קראה האורחה פתאם,  כאשר כלה החמר לשיחה באחד הענינים הקודמים.   היא השמיעה זאת כמו בלי כל פניָה,  כאלו איננה יודעת כל דבר;  אולם מבטה החוקר,  שחלף על פני סולומן העיד,  כי יודעת היא הרבה וממנה לא נכחד הערך המיוחד,  שיש לדברים האלה במקום הזה...  סולומן אמנם הוסיף לשבת על מקומו בלי תנועה,  שקוע