_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בלי אהבה – בלי איבה

ישעיהו ברשדסקי

לתוכן הענינים

 

על יד שלחן המזון באולם המחלקה הראשונה של בית-הנתיבות, אשר בעיר-הפלך .N, עמדה חבורת צעירים ובמרכזה – אחד לבוש בגדי-דרך.  על השלחן בקרבת החבורה היו ערוכות כוסות מלאות שכר, אך איש מהצעירים לא נגע בהן, כי כלם היו עסוקים בשיחה העליזה: הם דברו יחדו בערבוביה, מלאו והפסיקו זה את דברי זה.  רק לקול צלצול הפעמון, אשר נשמע פתאם באולם, פנו כלם כאחד לעבר השלחן: כל הידים הושטו באחת והכוסות המלאות הורמו והושקו זו לזו, הושקו זו אחר זו אל האחת, אשר ביד הצעיר הלבוש כיוצא לדרך.

"לחייך, אהרנסון!...  לחיי בחירתך"! – נשמעו קריאות מערבבות בתוך משק הכוסות וצלצולן.

"להצלחת חיי-שניכם!"...

"לאשר שלם וקים!"...

"לחיי-שלום!...  להתאמה גמורה בכל!..."

על פני הצעיר, המכונה בשם אהרנסון, חלף בעין צל קל.  על מצחו ממעל לגבות עיניו נגלו שני קמטים דקים ובמעמקי-נפשו הזדעזע מין רגש מוזר;  אולם כל אלה נגזו ברגע קטן וגם הוא עצמו כמעט שלא הכיר אותם... הוא יצא בלוית החבורה העליזה מבית-הנתיבות, השתתף יחד עם האחרים בפטפוט הצוהל, קבל והחזיר ברכות-פרידה שנויות ומשולשות – ובאופן כזה חלפו מבלי-משים הרגעים האחרונים, עד שמָש המסע ממקומו...

עוד קריאות-שלום מספר, עוד נפנופי-כובע אחדים מרחוק והמלוים נעלמו מעיני הנוסע, המביט אחריו מעל המעקה שלפני העגלה...  אחרי חלונות בית-הנתיבות האחרונים, אחרי מגדל-המשאבה וטור האסמים עוברים עוד בנינים נפרדים, הפזורים במרחק שונה מהמסלה, ברֶוַח שונה בין זה לזה – ובמדה שהמסע נעתק הלאה, בה במדה הולכים ונצערים עקבות העיר ובה במדה הולך ומתרחב השטח הפנוי מסביב.  לכל מראה העין משתטחים שדות-תבואה, ובין אלה חולפות חלקות-אחו ירוקות, קבוצות-עצים בודדות, הנראות מרחוק כרצות דחופות ונסוגות בעגול לאחור;  בדמות רצועות-כסף מתפתלות מבריקים לרגעים ונעלמים אחרי רגע נחלי-מים קטנים...

אהרנסון שקע מבלי-משים בהסתכלות במחזה-הטבע הזה ומין כליון-נפש בלתי ברור תקף אותו יותר ויותר.  לא שהיה מתגעגע על החבורה העליזה, אשר נפרד מעליה זה מעט, לא שהיה מרגיש מין צער-פרידה ביחס אל המקום, אשר הסכין עמו זה שנים רבות ואשר הוא עוזב עתה אולי לנצח – לא, לא!  כליון הנפש הזה לא היה אחוז כלל בדבר-מה ברור ומֻכר;  הנפש הכָלה לא היתה יודעת כלל לְמָה היא כלה, ומלאה מאויים רבים – לא היתה מכירה, מה הם מאוייה אלה בעצם!...

ובין המאויים האלה היו רבים, מוזרים מאד ואי-אפשריים.  מראה הרחב הרב והבלתי נודע משך אליו את לב הנוסע כמו בחבלי-קסם נעלמים ויעורר בקרבו מין תשוקה משונה לקפץ מעל העגלה ולתעות ביחידות הלאה הלאה עד לאין סוף...  מראה עמודי התלגרף, החולפים לפניו במהירות רבה, ומראה הסכות של שומרי-המסלה העוברות זו אחרי זו לעתים תכופות – מראה התנועה הזאת שאינה פוסקת יצר בנפשו מין דמיון מוזר: מה נעים היה מסע מתמיד כזה בלי קץ ובלי הפסק...

למה?...  לאיזה חפץ?...

כזאת לא שאל את נפשו;  בכלל, לא היה מחשב ובוחן את רגשותיו ברגעים האלה.  הוא עמד על מקומו בלי-תנועה, מרכז כלו בקרב נפשו פנימה.  הדלת בקרבתו נפתחה ונסגרה פעמים אחדות, אנשים שונים עברו על ידו;  אך הוא לא התבונן באלה, לא התבונן, כי הרוח המצונן חזק הרבה מתנועתו המהירה של המסע.  כשחדרה הצנה עד גופו, כנס רק בתנועה מכונתית את שולי אדרתו, ובלי כל הכרה נטה מעט לעבר האחר, המסֻבך בדפן העגלה.–

*   *

*

יד שלוחה נגעה בשרולו של אהרנסון וקול צרוד קצת נשמע מאחריו:

– יואל נא, אדון!  כרטיסים...

Z. – השמיע הקונדוקטור על פי הרגלו ברגע שנקר בצבת את הכרטיס, המושט לו.

והשם הזה פעל על אהרנסון פעולה מוזרה מאד.  הוא נראה בעיני עצמו, כאלו רֻתק פתאום מעולם אחר, עולם רחוק ושונה מאותו העולם, שהוא היה בו תמיד – וכמעט שב והכיר את המציאות, מיד שטף אל נפשו שפע רעיונות ורגשות, אשר היו אמנם מערבבים מאד, אך באותה שעה – ברורים למדי ומכרים היטב.

Z...  Z...  – נשנה וחזר ונשנה פעמים רבות ברעיון אהרנסון, כאלו רק זה עתה, מפי הקונדוקטור נודע לו, כי נוסע שמה הוא.

ולמען החלץ מהשנִיָה המוזרה הזאת, נסה להתענין עוד הפעם בהסתכלות מחזות-הטבע החולפים לפני עיניו;  אולם הדבר הזה לא עלה בידו, כי הכונה המסתרה לא השאירה עוד מקום להיסח-הדעת הנכסף...  לא יותר מזאת הצליחה גם התחבולה האחרת, אשר נסה לדחק את הפרט האחד על ידי זכרון פרטים אחרים.  הוא החל לעורר בזכרונו את פרטי ההלויה והפרידה, אלה סמני-הידידות האחרונים, אשר הראו לו זה מעט חבריו ומיודעיו הקרובים ב N;  אולם, כמו למען הרעימו, נגררו אחרי הפרטים ההם עוד פרטים רבים אחרים, שלא היו נעימים ורצויים לו כלל...

– הבלים!... החליט בנפשו – תעתועי דמיון בטל!...

ובכל זאת לא יכל להשתחרר מאותו הכבד המעיק, אשר תקף יותר ויותר את נפשו.  הוא בא לידי מסקנה, כי רק הבדידות גרמה למצב-נפשו זה, ולמען התבדר נכנס אל העגלה המלאה וישב על מקומו ויחל להתבונן אל שכניו הארעיים.

בקרבתו ישבה חבורת אנשים, כעשרה במספר, בהם גברים ונשים בחצי-ימיהם ועלמות אחדות.  עוד בסקירה הראשונה הכיר באלה, כי כלם בני משפחה אחת הם, ואחרי רגעי-התבוננות מעטים שער גם את המאורע אשר כנס את כל אלה יחדו.

– מחגיגת חתונה הם שבים! – החליט בבטחה שלמה, שאיננו טועה;  ובמשך רגעים אחדים התענגה עינו מבלי-משים על העליצות הרבה והתעוררות-החדוה, השוררות בתוך החבורה.  זולתי העלמות, אשר מאז הופיע הצעיר הזר – אהרנסון – בקרבתן, התלחשו עוד רק בדממה ותזהרנה גם בשחקן, לבלי הרם קולן ביותר – זולתי אלה לא שם איש מבני החבורה לבו אליו.  הם הרבו לדבר ולהתלוצץ כבראשונה;  הפסיקו זה את זה בדברים, התגרו איש ברעהו התגרות של חבה ובדיחות-דעת...  אחרי רגע הוציא האחד משק-הדרך בקבוק יין וגביע ויחל לחלק את המניות על פי הסדר;  אך נראה היה, כי דעתו איננה צלולה ביותר, וחבריו השתמשו בזאת ויהיו מבלבלים אותו בכונה, על כן היה האחד נמצא חסר מנתו והשני – מקבל משנה, טעות שעוררה בכל פעם תרועת-שחוק גדולה והתולים חדשים...  כזאת קרה פעם בפעם גם את האשה, אשר הניחה על ברכיה טנא פתוח ותוצא משם מיני מגדנות שונים.  הצעירות בעלמות, ילדה כבת שלש-עשרה שנה, אשר כנתה את האשה בעלת הטנא בשם "דודה", היתה מעירה פעם כפעם את האחרונה על טעות חדשה בסדר חלוקתה – ובשעה שאותו האיש הנמצא נשכר על פי הטעות הזאת, היה מאים באצבעו לעמת הילדה, באותה שעה היו האחרים משבחים אותה על זאת, והצהלה הכללית היתה הולכת וגדולה...

המחזה הנעים הזה, מראה המאֻשרים האלה, אשר עלתה בידם לשכח לזמן-מה את טרדות חיי-החול – לִבֵּב מאד את אהרנסון, ובמשך רגעים אחדים השתתף במחשבתו בבדיחותיהם של שכניו;  אולם מעט מעט חלף רגש הנעם הזה, ובנפשו התעוררו מחשבות ושאלות, אשר נראו בלי ספק מגוחכות מאד, לו השמיען בפיו.

הוא בעצמו לא ידע, למה ומדוע, אך נפשו נכספה פתאם לדעת: המצד החתן, אם מצד הכלה הם אלה?...  הוא עצמו הכיר היטב, מה מוזר ומשולל-יסוד הוא הרעיון הזה, ובכל זאת לא יכל להתאפק מערך בנפשו:

– הנה האנשים האלה מתבדחים, שמחים על אשר הזוג, אשר כונן זה מעט – הבטוחים הם, כי אמנם כונן האשר הזה בפעל?...  המאֻשר הוא הזוג עצמו?...  ומה, אם לב האחד, לפחות, נשבר ונדכה?...  כמה אירוניה מרה בזאת, אם בשעה, שאותו הלב הנשבר זב דם ומתכוץ מכאב אנוש – באותה שעה שמחים הלבבות הקרובים באי-ידיעתם התמימה!...

ואותה הצהלה הבוטחת, אשר שעשעתו זה מעט, פעלה עליו עתה פעולה מדכאת ותרגז את עצביו.  הוא שטה מעל החבורה ושם פניו אל החלון: עיניו לא ראו עוד, אך אזניו שמעו את השאון העלז, ואי-הרצון הפנימי שנא בנפשו יותר ויותר –

– על מה זה שמחים הפתאים האלה?! – התרעם עליהם במחשבתו: ומבלי השב אל לבו כי כל מעלות-רוחו רק השערות עצמו הן, יצירות דמיונו – הוסיף לחשב במרירות:

– הנה שם קרבן האשר המדומה מפרפר מיסורי-נפש עצומים, והמקריבים התמימים חוגגים פה וצוהלים!...

אולם ברגע שנעשה הרעיון הזה מסוים, בו ברגע הובלטה כל זרותו.  אהרנסון עצמו היה מכרח להודות, כי נמשך יותר מדי אחרי דמיונו, וההודאה הזאת גררה אחריה הערה אירונית:

– ככה נוטה האדם תמיד לראות בכל הסובב אותו רק מעין מה שנעשה בנפשו פנימה!...

– לא, – מנסה הוא אחרי רגע להתכחש לעצמו – לא זה הוא הנמוק האמתי!...  לא המקרה הפרטי, רק מציותם של המקרים מהמין הזה בחברתנו בכלל, היא רק היא גורמת, שמבלי-משים עולות על הדעת השערות כאלה...

הוא מחפש בכונה עוד משפטים כלליים אחרים להעסיק את רעיונו בהם;  אולם הדבר הזה איננו עולה יפה.  מחו, לכאורה, עסוק באותם המשפטים האחרים, שאינם נוגעים כלל לגוף עצמו;  אך במעמקי-נפשו פנימה רוחש וזע דבר-מה, רוחש וזע מתחלה בנחת מאד, אחר הוא הולך ומתעורר יותר, הולך וגובר מאד...

*   *

*

נפש אהרנסון כמו התפלגה: בקרבו נוצר מהלך-רעיונות כפול.

– עדף האינרגיה הנפשית – חושב הוא – העודף הזה, הנוצר על פי מעוט אבוּדם של הכחות בתנאי-חיים נוחים, מטפח ומגדל את ההרגשות, המכונים "נעלים" או "עדינים"...

– עוד יום אחד... – חולף באותו רגע רעיון אחר בלבו – עוד רק יום אחד והכל נשלם!...

– מעוט-הטרדה וחסר-הדאגה – ממשיך הוא את רעיונו הראשון – מרגילים את האדם להקשיב לתנועות-הנפש הפנימיות.  ההקשבה התדירה מצדה יוצרת דקות-הרגשה ומסגלת את הנפש להבחין בין הרשמים היותר קלים...

– האמנם לא נשלם כבר הכל?! – נגררת שאלה חדשה אחרי אותו הרעיון האחר – האם לא נחרץ בהחלט עוד?...  עוד אז?...

– ... בחברתנו אינן הוות כמעט אותן המפלגות השלות והבטוחות, המנחילות מדור לדור יחד עם הרכוש החמרי עוד רכוש רוחני מיוחד...  תנאי-החיים החמרים בהוה קשים גם הם ומטרידים מאד...

– ...אז עוד היתה יכלת להסוג אחור...  אז עוד היה הדבר תלוי ברצון העצמי...  כל מעשה, כל דבור לא הגביל את חפש הבחירה – ומדוע?...  מדוע?...

ומהלך הרעיונות הכפול הזה היה הולך ונמשך עוד זמן מה.  אהרנסון התאמץ להחזיק במשפטים הכלליים, ולתכלית זאת היה מרחיב אותם ומאריך בהם ככל האפשר;  אולם המחשבות מהמין האחר, אף על פי שהיו קצרות ומקטעות, בכל זאת היה רשומן על הנפש נכר יותר.  בכח פעולתן זאת דחו מעט מעט מפניהן את כל הרעיונות האחרים, אך גם הן נדחו אחרי זמן מועט, כי נבלעו מבלי-משים באותם הדמיונות, אשר נוצרו על פיהן...

*   *

*

... האמנם כל כך קרוב עוד הזמן ההוא?...  האמנם עוד רק ששה, שבעה חדשים עברו מאז?!...  כן, כן, כל אלה היו באמת רק לפני זמן מועט כזה...  אז היה הערב הראשון, אשר נפגשו יחדו, התודעו ונראו פנים.  בקרבתו, לנגד עיניו היתה האחת, אך בדמיונו הצטירה מבלי-חשך תמונת האחרת – ושתי אלה היו נערכות מבלי-משים במחשבתו זו לעמת זו.  זוג העינים החומות-כהות והרטבות, המגרות באשן את החושים ומסמנות נפש תאוָנית וסוערה, עורר בזכרונו זוג עינים אחרות, עיני-תכלת שוקטות ומרגיעות – ושער משי רך ודק, אשר נגה-זהב לו, נערך וחזר בדמיונו לעמת צמת השער השחור והמנוצץ, אשר לפניו...  הוא לא יכל לכחד מנפשו, כי הצמה השחורה הזו נאָה מאד לצבע עור הפנים הצח והרענן, – לא יכל להכחיש גם את זאת, כי קלסתר הפנים האלה יפה ונחמד מאד, מסוגל לנסך קסם ולצודד נפשות;  אולם נפשו הוא לא נפעלה מכל אלה: הוא לא הרגיש את פעולתם, רק העריך אותם לפרטיהם!...

– האם לא היה הסמן האחד הזה הוכחה מספיקה למדי?!...

אולם הוא באר אז את המחזה לעצמו באפן אחר לגמרי.  הוא החליט על פי זאת, כי בנפשו יש מין נטיה מיוחדת לטפוס בלונדינה בכלל, ועל כן מין יפיה של ברונטה פועל על דמיונו כל כך –

– האם לא צדק המשפט הזה במדה ידועה?...  האם לא הסתמן אחר כן עוד פעמים רבות מין נגוד בלתי-מובן בין הכח השופט ומסקנותיו הברורות, ובין איזה נטיה בלתי-ברורה, אשר ערערה מבלי-חשך על המסקנות ההן?!...

הוא הכיר היטב, כי האחת עולה על האחרת לא רק בחיצוניותה, אך גם בתכונותיה הפנימיות: בחריפות-שכלה, במדת-השכלתה ובהתפתחותה הרוחנית בכלל –ובכל זאת...  זר ונפלא היה הדבר, אך בשעה שהאחת ביתרונותיה הודאיים היתה רק מרעשת אותו, מושכת ודוחה בבת אחת – באותה שעה היתה תמונת האחרת כלה מלבבת  אותו מאד, מלבבת ומושכת אליה במין שקטה ורך מיוחדים, אשר התגשמו בדמיונו בדמות זוג עיני תכלת נטויות אליו ומחננות...

– ומה היה באמת, לולא הכריעו אותן המסבות הידועות את הכף להצד האחד בהחלט?...

אז חפץ וכמעט שעלתה בידו להאמין, כי אותה הפעולה המעוררת והמגרה, אשר היתה פועלת על נפשו קרבת ה"ברונטה הלוהטת", היא ראשית יצירתו של הרגש הרצוי לו...  כהוכחות על זאת היו בעיניו: רעד-הגיל, אשר היה חולף באבריו לרעיון, כי העלמה הזאת לו היא;  הענג הנפלא, אשר היה מוצא בהתקרבותם ההולכת וגדולה;  מהירות מרוצתה של העת באותן השעות, שבלו יחדו, ומהומת-השכרון הנעימה, אשר היה מרגיש פעם בפעם אחרי הפרדם –

– ובכל זאת...  האם לא נקל היה להכיר עוד אז את הכחש הזה?...  האמנם נצרכה בינה יתרה, למען עמד על אפין האמתי של ההוכחות המדומות ההן?!...

הדבר פשוט מאד: הוא לא חפץ להבין, הונה את עצמו בצדיה!...

... מעל שפתיו לא יבשו עוד הנשיקות האחרונות, על צואריו הורגש עוד חם הידים הרכות, אשר חבקוהו זה מעט, גם בית הנתיבות של Z לא נעלם עוד מעיניו – וכל אלה נראו פתאם, כאלו הֻתקו כבר ממנו למרחק רב, נדמו לו יותר כחזיונות חולפים של חלום ארוך וממושך, אשר נפסק תכף ברגע יקיצתו...  אותו תקפו בו ברגע רגשות געגועים רבים, אך לא על מה שנשאר מאחוריו, לא על כל מה שעזב שם בz;  רוחו כלה שאפה N-ה;  כל כחות נפשו התרכזו בצפית קצר-רוח לרגע בואו שמה, ולזכר הרגע ההוא נפעם וקפא לבו חליפות, מבלי אשר יכל לתת לעצמו חשבון, על מה זה ומדוע?...

הוא לא יכל לתת לעצמו חשבון גם על זאת, מדוע הורגש לו פתאם מין מפח-נפש של תקוה-נכזבה באותו הרגע, אשר צפה לו שעות הרבה בקצר-רוח נמרץ?...  ומפח-הנפש הזה הלך ושגא מרגע לרגע, נהפך מעט מעט ללחץ-לב כבד מנשוא, אשר לא יכל להשתחרר ממנו בכל היום ההוא;  גם במשך ימים אחדים אחרי כן עוד היה חוזר ומרגיש אותו פעם בפעם –

וכמה עוד זריות אחרות הרגיש בעצמו בימים ההם!  הוא הרגיש אותן, ובכל זאת לא עמד עליהן, להבין את פשרן הנכון, – לא חפץ להבין גם אותם הדברים, שהיו מפרשים למדי והאמת היתה בולטת בהם...

מה היה אותו הרטט של גיל ופחד מערבים יחדו, אשר היה חולף פתאם את כל גופו, כשהיה הולך ברחוב ורואה מרחוק עלמה, אשר בהליכתה, לבושה או מגבעתה נדמתה לו, כי "זו" היא?...  מפני מה היה נרגע ונעצב פתאם בבת אחת, כשהיה רואה אחרי רגע את טעותו!...

והפגישה ההיא!...

הוא שטה פתאם מעל החלון ויבט על סביבותיו בעגלה, אולי ימצא לו רשם חיצוני, אשר יסיח את דעתו מהמחשבות והדמיונות, המתעוררים נגד רצונו בנפש פנימה...  באותו רגע זכר את שכניו, בני החבורה העליזה;  אך אלה הספיקו, כפי הנראה, לקוץ בינתים בשאון עליצותם: מקציהם שכבו ישנו ויתרם ישבו דומם כעיפים מאד, או נמנמו על מושבותיהם –

– אמנם, גם צהלת-הרוח מַלאה את הגוף! – נסה להעסיק את מחו במחשבות צדדיות, אך כמו מאליה נוספו ברעיונו הדברים:

– גם הכחש והזיוף, ההונאה וההתחפשות מַלאים את הרוח, נעשים כבדים מנשוא!...

כן, הוא לא הונה עוד כבר את עצמו, הכיר היטב את האמת, אך הונה בזדון את האחרים, התחפש באופן היותר-מכער, לבל יֻכרו זיופיו וכחשו...

הוא הפך פתאם את פניו עוד הפעם אל החלון: אמנם גם בעגלה לא היה איש מביט אליו, אך הוא הרגיש צרך להסתיר את פניו, להעלים מכל עין את אֹדם-הבושה ההולך ומתעבה...

– מה מגונה הדבר, כמה משפלות-הנפש במעשה המכער הזה!...

האם לא היו כל המכתבים ההם רק שלשלת ארכה של גנבת-דעת, זיוף וכחש?!...  מה שם יקרא לזאת, שבמכתביו התכופים אל האחת היה מביע דוקא אותם הרגשות, אשר היה חש בפעל אל האחרת!?...

אגרפיו מתעצמים מרגז והתמרמרות נמרצים אל עצמו, שפע זעה מכסה כל גופו ופניו כאלו לוהטים מבושה;  אך להסיח את דעתו מהנקודה הזאת איננו יכל, איננו יכל לשכח בשום אפן את מחזות ההתחפשות הרבים, את זיופי-הרגשות וההבטחות הכוזבות, אשר גם בשעת-מעשה לא יכל לכחד מנפשו את ערכם האמתי, ובכל זאת...

– אבל מי זה המריצהו להתראות דוקא באפן כזה?...  אם לא יוכל להשמיע את האמת, למה היה לו עוד לכזב, לבדות מלב שקרים חדשים בלי צרך?!...

הוא איננו חפץ לפרש את הדבר הזה גם בפני עצמו, אך עמק עמק במסתרי נפשו רוחש אותו הרעיון, המבאר היטב את הפליא המדומה: ההתחפשות היתה מכרחה, מפני שבאמת היה דבר-מה, גרוע הרבה יותר מקָרה פשוטה...

– האמנם?...  האמנם כן הוא הדבר?!...

הוא הרגיש פתאם, כי שטף הדם הרותח,  אשר פרץ זה מעט אל פניו וילהטם, נעשה קר ברגע-אחד וחזר ושטף משם, גם שטף הזעה הלך ונעשה קר יותר ויותר –

–האמנם?...  האמנם?...

והמסע עשה בינתים את דרכו במהירותו הרגילה, עבר תחנה אחרי תחנה ויקרב יותר ויותר אל עיר-המחוז Z.

_________

ב.

אולם-האורחים המרוח והמפאר במעון אברהם-שמואל הוכברג, סוחר-עצים עשיר בעיר-המחוז z, לא היה מואר כל צרכו;  רק לשני עברי ראי-הקיר הגדול, על הדף הצר הדבוק אליו באמצע, היו דולקים שני נרות סטיארין.  ממול ראי-הקיר הגדול, במרחק שלשה ארבעה צעדים הושם שלחן לא גדול, עליו נערך ראי-טוּאַלט, סגלגל במסגרת כסף, וברֶוח הקטן, שהיה בין הראי והשלחן, עמדה פאולינה אברמובנה, עלמה כבת עשרים שנה. 

פני פאולינה היו מוסבים אל הראי הטואַלטי, אשר נכפלה בו תמונתה, הנשקפה בראי-הקיר מאחריה.  היא התבוננה פעם בתמונה הזאת ופעם בתנועת התופרת, אשר נכפפה והתפתלה באפנים שונים, ולפעמים כרעה על ברכיה ליד העלמה, הנצבת ישר בקומה זקופה.

אל תנועות התופרת השגיחה בשימת-לב רבה העוזרת, נערה צעירה כבת חמש-עשרה שנה, גבהת-קומה, דלת-בשר ושחרחרת-פנים, אשר אחזה בידה שלולית מחטי-תחיבה, נכונה להגיש מהם לגבירתה ברגע-הצרך.

לא רחוק מהקבוצה הזאת, על אחד הכסאות באמצע האולם, ישבה הגבירה הוכברג, אשה בחצי שנותיה, אשר פניה המאדמים והמזיעים נתנו מקום לשער, כי עבדה זה מעט עבודה מיגעת, או כי התעסקה זמן רב בחדר-המבשלות על יד הכירים.  לרגעים התעוררה והתנועעה, כאלו היתה מבקשת לקום מעל מושבה, אך בכל פעם נחמה, כפי הנראה, ממחשבתה זאת ותוסף לשבת ולהביט אל הנעשה...

מביטות ושקועות בהסתכלותן היו גם שתי האחרות, הנמצאות באולם.  האחת מאלה, אשה כבת שלשים שנה, אשר נכרה בטפוסה, כי בתה הבכירה של בעלת-הבית היא, ישבה על קצה הדרגש בעבר האחד של האולם, ועל ידה עמדה אַננה לבובנה סולץ, חברתה ורעותה הנאמנה של פאולינה אברמובנה, אשר עיניה המישירות נכחן הבריקו לפעמים בנגה מוזר...

במשך כל העת הזאת שררה באולם דומיה שלמה;  אך הנה הזדקפה התופרת, נסוגה אחור צעדים אחדים ותתבונן רגע קטן דומם, אחר השמיעה את משפטה:

– אך שתי העניבות האלה צריך יהיה להעתיק למטה קצת, טור לולאות הקרסים ינטה מעט הצדה – אז יהיה הכל על מקומו באפן היותר נאות...  יותר אין מה לתקן!...

באותו רגע, כמו על פי אותן נִתָּן, התעוררו כל הנמצאות באולם, עמדו על רגליהן, התכנסו יחדו ותחלנה לדון ולהוכח בחם-נפש והתלהבות.  יותר מכל התרגשה אַננה לבובנה, אשר התוכחה על דבר-מה עם התופרת, ומההתרגשות הזאת נאצלה מבלי משים גם על האחרות: כלן התחילו מדברות יחדו בבת אחת, היו ממלאות ומפסיקות זו את דברי זו, וכל הדברים והטענות האלה נבללו והתערבו כל כך, עד שהשומע מן הצד  לא היה יכל להבין דבר...

בעצם חמם של הוכוחים האלה הופיעה פתאם המבשלת בפתח האולם מעבר חדר-האכל.  היא קראה ברמזים לגבירה, אשר יצאה תכף יחד עם בתה הבכירה אחרי המבשלת.  התופרת ואננה סולץ באו בינתים לידי פשרה בדבר התקונים, הצריכים להעשות, והעוזרת מהרה להמציא לגברתה מספרים קטנים, מחט וחוטים –

ובתוך הדומיה השלמה, אשר שבה להיות באולם, נשמע רק משק קל של שמלת-המשי, הננערה לרגעים בידי התופרת, ושריקה דקה דומה לקול שחיזה קלה, שריקת החוט הנמתח...  באותה הפנה היו שני הנרות הדולקים, אשר לֻקחו מעל דף הראי, ועל קצה הספון והקיר מהעבר האחר נטו בבואות משונות, אשר השתנו בצורתן, התחלפו בעמדתן מכל תנועה קלה בשטח המואָר...

עיני פאולינה אברמובנה נמשכו מבלי-משים אל הבבואות האלה ושנויי-צורתן המוזרים.  היא צנחה בבלי-דעת על אחד הכסאות, ושקועה כלה בהסתכלותה לא התבוננה, איך תקפה יותר ויותר רגש מוזר, בלתי ברור ובלתי מסוים כבבואות האלה, שנגד עיניה...  בדמיונה חלפו איזה קרעי מחזות, אך גַּוָניהם של כל אלה היו מטושטשים מאד, כאלו אד עב היה סובב אותם, או כאלו היו הם עצמם במרחק רב מאד...  גם כל הדברים, אשר מסביב לה בחדר, כאלו התקו ממנה מעט מעט למרחק רב וישקעו שם, שם בחצי-האפל, בתוך האד העב –

הכל, הכל  השתפך יחדו: מחזות הדמיון והמציאות נבלעו זה בזה, התלכדו יחדו למין חלום בהקיץ...

*   *

*

כאשר ננערה פאולינה אחרי זמן מה, כבר השלימה התופרת את עבודתה והעוזרת אספה יחדו את מכשירי-המלאכה.  לאזני פאולינה הגיע קול דברים;  התופרת ואננה סולץ, אשר קרבו בינתים עד מקום מושבה, נדברו עוד הפעם על דבר התקונים, שנעשו בשמלתה, ושתיהן כִּוְנו את דבריהן גם אליה;  אולם היא לא חשה בנפשה גם חפץ, גם יכלת להתערב בשיחה, להשיב דבר...  ולא מפני שנראה לה באותו רגע, כאלו אין הענין הנדון ראוי לכך, שיטפלו בו יותר מדי, אך פשוט – מפני שכבד לה בכלל לדבר, מפני שכבד לה גם לצמצם את מחשבותיה במשמע אזניה.  יותר מכל היתה נכספה להשאר בבדידות גמורה, לקפא על מקומה בלי תנועה, בתוך שקט שלם מסביב...  מי יודע, אולי היתה בדומיתה והסתלקותה מהשיחה גם מעין כונה מסותרה;  לשים בזאת מהרה קץ לדברים, להשתחרר על ידי כן בהקדם מאורחותיה? – אולם החפץ הזה לא הצליח בידה על נקלה.  התופרת ועוזרתה עזבוה אמנם אחרי זמן מצער, אך רעותה נשארה עוד אתה.  והיא היתה אנוסה גם לדבר ולהשיב, אחרי שנותרו רק שתיהן לבדן בחדר.

היא שמחה מאד, כאשר הציעה לפניה אננה סולץ לצאת יחדו לטיל מעט ברחוב.  אמנם, מטרדותיה המרֻבות במשך כל היום הרגישה לֵאות עצומה בכל אבריה;  אולם הרעיון, כי בטיול הזה תשתחרר מהרה מרעותה, אשר היתה עליה הפעם למשא –  הרעיון הזה לבבה מאד, ואחרי רגע כבר היו שתי הרעות על פני חוץ.

אויר הערב הצח והקריר נעם מאד לפאולינה ברגעים הראשונים;  היא שאפה אותו אל קרבה בנשימות עמוקות ותרגש, כי רוַח לה הרבה, כי התעודדה כלה...  אלם ההתעודדות הזו לא ארכה הרבה: הרעות לא הגיעו עוד בטיולן עד קצה הרחוב, ופאולינה כבר הרגישה כֹּבד של לאות בכל גופה וביחוד – ברגליה, אשר התנועעו ברב עמל...

ובזאת לא היה כל פלא!  היא השכימה קום באותו יום כשלש שעות קדם לזמנה הרגיל.  עוד בשעה הששית בבקר כבר היתה לבושה, ומאז לא נחה כמעט רגע במשך כל היום.  בכמה ענינים שונים היה עליה לטפל, כמה מיני עבודה, שונים זה מזה, אך נחוצים כלם ובלתי נדחים, באו לידה, נדחקו זה אחרי זה בתכיפות נמרצה, מבלי תת לה להשיב רוח, מבלי תת לה רגע פנאי אחד!...  כן הוא, מהטרדה הרבה הזו בלי הפסק, מהתחלפותם הנמהרה של הענינים השונים בזה אחר זה לא התבוננה כלל, איך חלף היום כלו, וכשבא פתאם הערב נוצרו בנפשה שני דמיונות הפכיים: פעם, כשהיתה נזכרת את שעת קומה בבקר, כמה קרובה היא, היה נדמה לה, כאלו הקדים הערב לבוא היום מכפי הרגיל, – ופעם, כשהיה חולף בזכרונה הטור הארוך של המעשים והענינים, אשר עברו מאז הבקר, היה נדמה לה בבלי-דעת, כאלו הרבה מכל אלה, הרב היותר גדול, לא היה כלל באותו יום, לפני זמן מועט כזה, כי בינתים עברו לא שעות, רק ימים – ואולי, לא מעטים...

והדמיון האחרון הזה התחזק, נקבע יותר ויותר בנפשה.  השיחה בינה ובין רעותה נפסקה כבר מאליה;  הן התהלכו לאטן, דומם ברחוב השוקט כלו...  ובתוך הדומיה הגמורה, בתוך שקט הרחוב ואפל הערב לא התבוננה בעצמה, איך שקעה עוד הפעם במחשבות-דמיונות...  היא שקעה בהם כל כך, עד שלא הבינה ברגע הראשון למשמעותה הנכונה של קריאת רעותה:

– נחשי נא, פוליה, איפה נמצא הוא עתה!...

היא הזדעזעה כלה.  בעיניה נפלא מאד, איזה הדרך נחשה אַננה את המחשבה הנעלמה הזו, אשר היא בעצמה לא הכירתה ברור – ותמהה כלה נשאה את עיניה אל הדוברת...  זו האחרונה היתה, כאלו חכתה רגע קטן למענה;  אחר השיבה על שאלת עצמה:

– בודאי כן, הוא עתה בחצי הדרך!...

תמהון פאולינה חלף כרגע, היא הבינה את טעותה, – הבינה, זכרה, ובאותו רגע הרגישה כעין קרה חולפת בכל גופה, הרגישה, כאלו ננעץ דבר מה חד מאד בלבה...

– בחצי הדרך...  בחצי הדרך... – נשנה וחזר ונשנה כהד בקרב נפשה.

– עוד רק שבע, שמונה שעות עד בוא המסע...  עוד רק יום אחד, עוד פחות מיום אחד...

ואף על פי שהדבר הזה לא היה חדש לה כלל, אך לה נדמה, כאלו רק זה עתה, באותו רגע נגלתה לפניה כל הכרחיותה של העובדה העתידה להתהות, להתהות כל כך מהרה...

– עוד פחות מיום אחד...

– ... האמנם?...  האפשר?!...

*   *

*

פאולינה באה הביתה לבדה: אננה נפרדה מעליה בסף הבית.  היא נכנסה אל אולם-האורחים, מבלי משים נמשכו עיניה אל השמלות, המוטלות באי-סדרים על גבות הכסאות, כמו שהניחה אותן התופרת בצאתה, ומבלי הכרה, רק על פי ההרגל, החלה לעשות סדרים.  היא ערכה את הכסאות בסדר נכון, השיבה את שתי המנורות למקומן הרגיל בקצות דף-הראי, על זרועה האחת נטלה את השמלות ובידה השנית לקחה את הראי-הטוּאַלטי, ואחרי כבותה את הנרות הדולקים בלי צרך – עזבה את האולם.

בעברה את חדר-האכל, העיפה עינה מבלי-משים על הטסים הגדולים והאגנים, המלאים מיני מאפה שונים והערוכים על השלחן הגדול ועל הדף השטוח של ארון-המזון;  אולם היא הסבה את עיניה, הסיחה את דעתה מאלה...  לאזניה הגיע שאון מערבב, קול דברים מעבר חדר-המבשלות, והיא שמחה, כי אמה, אחותה הבכירה ואחיה הקטנים – כלם שם, עסוקים יחדו ואינם מפריעים אותה...

בינתים נכנסה אל חדר-משכבה.  פה היה אי-סדרים מיוחד: ארון-הבגדים, אשר שתי דלתותיו היו פתוחות, היה ריק כמעט כלו, רק שמלות בלות אחדות היו תלויות על היתדות בתוכו.  הארגז התחתון של הקומד היה שלוף לגמרי, מוטל על הרצפה, וזה שלמעלה ממנו – שלוף למחצה, גדוש מצד אחד בערמת חפצים שונים;  באמצע החדר עמדה תבת-עץ גדולה ומכסה הפתוח היה נשען על הסל הקלוע, אשר מלא את הרֶוַח בין התבה וארון-הבגדים...

כל זה, כמובן, לא היה חדש כלל לפאולינה.  אך היא נשארה רגע על מקומה קופאת כלה ומתבוננת אל סביביה, אחר הורידה בתנועה מכונתית את צרור השמלות מעל זרועה, קרבה אל המטה ותפל עליה באפס כח...

היא הכירה היטב, כי אחרי רבע שעה, חצי שעה תהיה אנוסה לקום, ולעסק באותה המלאכה, שהסתלקה עתה ממנה; – הכירה היטב, כי גם אז אחרי רבע או חצי שעה, לא יקל לה הדבר הזה, מאשר עתה,– ובכל זאת לא זעה ממקומה, לא חפצה להביא גם בחשבון מה שהכירה...

– ומה היה, לו חליתי עתה ככה פתאם!...

והרעיון הזה, החולף כברק במחה, גורר אחריו רעיון חדש, זר ורחוק הרבה יותר מהראשון.  היא מכירה בנפשה היטב, שלא יהיה, שלא יוכל היות כדבר הזה, ובכל זאת היא מוסיפה לחשב ולפלס את האָפנים השונים, איך היו הדברים מסתבבים, לו הוציאה רעיונה לפעל באמת...  בני בתה היו מצטערים באופן נורא...  הוא היה מיצר ומתרעם כאחת...  היה אנוס לשוב שמה ריקם...

ואחרי-כן?...

אחרי כן היו עוברים עוד חדשים...  היה נגבל זמן חדש...  הכל היה נשנה עוד הפעם...

ואולי?...

זרם דם רותח שוטף אל לבה, מעביר רטט גיל בכל גופה.  שם, שם, באחת הפנות הנסתרות של נפשה מזדעזע אמנם איזה רעיון סקפטי, כי כל המחשבות האלה הזיות בטלות הן: היא לא תתחלה, הוא לא יסתלק ממנה – מהר ינשאו זה לזו, בודאי...  אולם היא מַשלָה את נפשה בכוה, כי כבד לה להסתלק מהאילוזיה הנעימה, קשה לה להפרד מהחזיונות הקוסמים, אשר דמיונה יוצר לה...

*   *

*

בחדר-האכל, הסמוך לחדר-משכבה, נשמע פתאם קול דברים, שאון צעדים, תנועת אנשים.  היא שמעה, כי הזכיר מי את שמה, כי שאל מי עליה אַיֶהָ, עוד מעט יקרבו אליה, יעוררוה.  אולם בעיניה יקרו עוד יותר הרגעים הספורים האלה, אשר נשארו לה להמשיך את דמיונותיה ולהשתעשע בהם...

וקול קורא בשמה נשמע מקרוב, מעל סף החדר, אחר קרוב עוד יותר, גם יד נגעה בה.

– מה זאת, הישנה את?

להשתמט עוד לא היתה כל אפשרות, אך היא התחפשה, כאלו ישנה באמת והקיצה זה עתה. ערמומיתה זו עמדה לה, שלא יתפלאו אל מבוכתה, פזור-דעתה ושתיקתה.  בחדר-האכל נקבצו כל בני הבית ובתוכה גם גיסה, בעל אחותה הבכירה, אשר התגרה בה ויתלוצץ על שישנה פתאם מתוך עבודתה המרבה...  האחד השיב כנגד גיסה, השני מלא אחרי דבריו, וכלם דברו בקול צוהל, בהתעוררות עליזה...

ובינתים נפנה קצהו האחד של השלחן ושם הוגש בקבוק יין, נערכו מיני מאפה שונים – והעליצות השואנה גברה...

– מחר יאכלו ויתענגו הקרואים;  עתה אנחנו בעצמנו אורחים הגונים ואנו צריכים ליהנות ממה שהוכן!...

ובשעה שהאחרים שתו, סעדו את לבם ויתבדחו – באותה שעה ישבה פאולינה כנדהמה, מבלי דעת בעצמה, מה אִתה.  היא לא התבוננה, מי זה תקע לתוך ידה איזו פרפרת;  לא התבוננה, כי לועסת היא זה רגעים אחדים אותה הפרוסה הקטנה, אשר בצעה בשניה מהפרפרת גם כן בלי הכרה...  אל זה התבונן גיסה, אשר מצא פה מקום להתלוצץ עוד הפעם ולהעיר, כי עודנה מנמנמת, חולמת;  אחר פנה אל אשתו וישאלה בשחוק לעג, ההיתה גם היא נבוכה ומבולבלה ככה בערב שלפני יום החתונה?...

לדברים האלה נשאה פאולינה פתאם את עיניה ותבט אל פני אחותה הבכירה, "האפשר הוא, כי גם היא?"... שאלה את עצמה, והיא עצמה השיבה באותו רגע: "לא, לא! אי אפשר"...  כזאת ענו עיני אחותה, שהיו מביטות ברצון אל פני אישה ומבריקות פעם בפעם לשמע חדודיו...

– לא, לא! – נשנה עוד פעמים אחדות ברעיון פאולינה.  היא הוסיפה לחשב מבלי משים על דבר אחותה, החלה לערך את זו אל עצמה.  ובלי דעתה נטו עיניה אל פני אחותה, כאלו בקשה בתוי הפנים המוּדעים האלה פשר לחידה: במה נִפלו זו מזו?...

ובהיותה שקועה במחשבותיה, הגיעה לאזניה פתאם עוד הפעם אותה השאלה, אשר שמעה כבר פעם אחת בערב הזה:

"איפה נמצא הוא עתה?".

הפעם ידעה היטב, למי מכוָנים הדברים, אך שָנתה בנפשה את השאלה ביחס לגוף אחר:

– איה הוא עתה?...  היודע הוא, כי מחר...

את הרעיון האחרון לא השלימה: בדמיונה הצטיֵּר פתאם מחזה ערב אחד ולה נדמה, כאלו היא מרגשת באותו רגע על פניה את מבטי העינים ההן, הנטויות אליה בתוגה עצומה, בתוכחה שתקנית ועוד הרבה יותר – באהבה עמקה, בהתמכרות שאין לה גבול...  צער עמק מסתמן ברשמי הפנים החִורים קצת, בקמטיו הדקים של המצח המועב ובמצב הראש הנטוי קצת הצדה ונשען על כף היד הענוגה והצחה, אשר אצבעותיה המפרדות תקועות עד החצי בכפת השער המשפע...

התמונה אלמת, נראית כקופאת – ואי-התנועה הזה, הדומיה השלמה הזאת מביעים הרבה, הרבה מאד...

אולם על ידי התמונה האחת עולה ומסתמנת מעט מעט תמונה אחרת...  על הפנים הבריאים והשחרחרים שורה צהלת בטחה, בת-צחוק של שבעת-רצון מרחפת על השפתים המלאות, המגלות מביניהן שני טורי שנים חזקות ובריאות – גם העינים הבוערות מפיקות שמחת חיים רבה, שפע כח גדול ועוד דבר-מה...

ופאולינה מזדעזעת פתאם בקרבה פנימה.  היא כאלו מרגשת באותו רגע על ערפה ועל עבר צוארה מימין חם רב נאצל על בשרה מיד חובקת אותה, אזנה השמאלית כאלו נצרבת מנשימה לוהטת ונפסקת, אל עבר פניה ממעל לכתפה הולכים ושחים פנים בעלי שפם עב ושחור – והפנים האלה מאדמים מאד באותו רגע, מכוסים טפות זעה דקות מאד, כלם נעוים באופן משונה, מפיקים דבר-מה מוזר, המעורר בקרבה מין געל-נפש בלתי-מכר ויחד עם זאת – גם איזה רטט פנימי...

היא חוזרת ומזדעזעת, מזדעזעת ונעורה כמו מחלום.  בקרבתה נשמע פתאם שאון כסאות נעתקים, קול דברים: בני ביתה קמו מעל השלחן, אחותה וגיסה התעתדו ללכת ויגשו גם אליה לברכת-הפרידה...  פאולינה קמה גם היא ממושבה, אך ראשה סבב ברגע הראשון מאד.  הכל מסביב נראה לה כחג ומתנודד, גם אזנה שמעה רק קול אנשים מדברים, מבלי אשר הבינה את עצם הדברים – – – –

*   *

*

בכל החדרים מסביב שררה כבר דומיה שלמה.  בני-הבית, אשר היו עיפים מטרדות היום המרבות, כבר ישנו כלם;  רק פאולינה לבדה היתה ערה עוד.  היא לא נתנה לעצמה חשבון על מעשיה, אך בשובה לחדר-משכבה החלה תיכף לעשות סדרים שם, החלה לחבש בתוך התבה הגדולה את החפצים השונים, אשר היו נערמים לפניה בארגזי הקומד השלופים.  את מלאכתה זו עשתה בלי כל חפזון, באותה האטיות המיוחדה, המסמנת עבורה אַבטומטית ונותנת מקום לשער, שהמח עוסק בענין אחר לגמרי ואיננו משתתף כל עקר בפעל הכפים...  על זאת העידו גם ההפסקות התכופות בתוך העבודה: פעם בפעם היתה פאולינה קופאת פתאם על עמדה ומחזקת איזה חפץ בידה רגעים אחדים, כאלו שכחה למה לקחתו, או לא זכרה עוד, אנה חפצה להניחו – ובינתים היה מבטה תועה על סביביה בחדר, או היה נח זמן מה בלי הכרה על נקודה אחת...  בינתים היה גם דמיונה פועל את פעולתו: בצותא עם קטעים של מחשבות ארעיות היו נוצרים וחוזרים ונוצרים מחזות חדשים ובלתי-צפויים...

באלה היו רבים מימים רחוקים, רבים שלא עלו על זכרון פאולינה זה כמה, רבים כאלה, שגם באותו רגע לא היתה בטוחה ביותר, כי כן היו בפעל; – אולם היא לא חקרה, לא חפצה כלל לחקר אותם.  היא לא התבוננה גם לזאת, שברבם היותר גדול היתה עולה וחוזרת ועולה תמונה אחת מודעה מאד, רק באפנים ופרטים שונים, בשנויי-מצב בלתי-חשובים...

אותו העלם בן שמונה-עשרה השנה, הנגלה במחזה אחד על יד ילדה בת שלש עשרה-שנה בדמדומי נשף-קיץ, בתוך שדות תבואה ממול לחרשה שוקקת ולוחשת – והם שניהם, העלם ורעותו הרכה, נסוכי-קסם ומלאי-עדן.  מבלי שהם יודעים בעצמם מה הוא הנעם הנפלא הזה, השופע בנפשם – אותו העלם עצמו הוא המחולל המהיר, המסובב את בת-זוגו בסערה, ושניהם, שכורי-חדוה, אינם שומעים את כל השאון הגדול, אינם מרגישים בקהל הרב מסביב...

ומחזה אחרי מחזה חולף.

פאולינה רואה את עצמה חבוקה בזרעות ההוא...  היא מרגישה על שערותיה יד רכה מחלקת אותן...  היא חשה נעם של התפנקות נפלא משתפך בכל גופה, חשה עדן של שלוה רב ממלא את כל נפשה בשעה שראשה נוטה, נופל ונח על הכתף הנטויה ונלחצת עליה יותר ויותר – ובאותה שעה שעיניה נסגרות בלי-דעתה עד החצי ועליה נסכה מין תרדמת-קסם נעימה – – – – – – – – – – – – – – – – –

... ומתי אפוא נהיתה זאת? ...מתי? ...  איככה?...

מתי? – אבל, הכי בפעם אחת נהיה הדבר, בפרק זמן מוגבל ומסוים?!...  כל התמורה הזאת התהותה על פי שנויים זעירים ובלתי נכרים כמעט, אף גם השנויים הזעירים והפחותים האלה לא באו תכופים, כי בינתים היו פעם בפעם פרקי-זמן ידועים, שהיה נראה, כאלו שב הכל לקדמותו ושום שנוי לא נהיה מעולם...

כן הוא, ככה היה נראה לה, לפחות!...  היא היתה משתוממת אז באמת על מה זאת מתאונן הוא לפעמים ועל פי מה הוא מוציא משפט, שיחסה אליו איננו שוה בכל השעות?...  היא היתה משתוממת ויותר מזו היתה מתרעמת עליו, שבימים הבאים אחרי כן היתה מתמלטת לעתים מפיו כעין תוכחה לה על הקרה וההתרחקות, המסתמנות יותר ויותר ביחסה אליו...  כזאת היתה דעתו הוא;  אולם היא עצמה לא הרגישה בכל אלה, לא התבוננה כלל, איך היא עוברת ממדרגה למדרגה, ובכל פעם ופעם היתה מאמנת, כי יותר ממה שיש בנפשה באותה השעה – יותר מזו לא היה שם מעולם...

בת-צחוק של דאבה חולפת מבלי משים על שפתיה.

– האם לא נקל היה לראות מראש, כי יבוא יום והיא תחליט, שמעולם לא היתה כל מאומה בנפשה?!...

והיום ההוא בא.  היא שחקה על עצמה, חשבה את כל אלה לתעתועי-ילדות – ובשום אופן לא יכלה להאמין, שתהי מסוגלת גם עתה, בשנותיה אלה, להרגיש בנפשה דבר-מה רצין וחשוב יותר...

הוא צעיר לא מכער ולא אוילי – מזה יוצא, שחברתו יכלו להיות לא למשא וסבובו יכל להיות גם לענג;  אולם לבחר בו לבעל, להנשא לו – לא, לא לה יאתה כזאת!...

ומה שיאתה לה באה בזמנה: היא אֹרשה, אפס כי...

נראה הדבר, כי הוא לא נואש עוד מתוחלתו וישל נפשו בתקוה רחוקה עד הרגע האחרון –

ואז, כאשר עזב הוא פתאם את העיר – אז הבינה גם פאולינה פעם אחת, מה היה לה האיש הזה באמת;  אולם...

...הנפט במנורה הולך ותם, האור הולך ושוקע – עוד מעט והכל ישקע בחשך – – – –

_____________

ג.

דמדומי בין-השמשות התחלפו באפל ערב, ובתוך האפל הזה נראתה עוד יותר עגומה אותה הדממה העמקה, אשר שררה מסביב בכל החדרים.  אור נגלה ראשונה מחדר-המבשלות.  משם יצאה אחרי רגע משרתת-הבית ותכנס אל חדר-האכל הריק, אך גם היא צעדה בחשאי, בזהירות יתרה, כאלו יראה להפריע את הדממה.  זהירות כזו נכרה גם במעשיה, כשהדליקה את המנורה התלויה: היא נזהרה לבל תשקשקנה שלשלותיה של המנורה במשיכה למטה והגבהה למעלה;  היא נזהרה גם מהעלות אור גדול ביותר...  וכשהשלימה את מלאכתה זו, עמדה עוד זמן-מה כנמלכה בלבה.  "בחדר-הילדים" – חלף פתאם רעיון במחה, כאשר נח מבטה על הדלת הסגורה ממולה – "בחדר-הילדים אין עוד עתה כל צרך להעלות אור"...  והיא כוננה צעדיה אל הפתח מימין, אל אולם-האורחים;  אך בהכנסה שמה הכפילה את זהירותה ובלכתה לא נשמע כמעט קול-צעדים.

אחרי רגעים מעטים האירה מנורת-קיר מסככה בגולה לבנה את אולם-האורחים באור כהה.  גם מעבר חדר-העבודה, אשר דלתותיו היו פתוחות אל האולם, נראה אור לא בהיר;  אולם אותה הדממה המיוחדה, אשר שררה בכל מסביב לפני כן, לא הפרעה עוד בכל זאת...

דומם כאִלם התהלך מקצה האולם ועד קצהו האיש – בעל-הבית;  דומם כפסל-מסכה ישבה האשה – בעלת-הבית כפופה ומכֻּוָצה על קצה הדרגש – ושניהם לא הרגישו, כנראה, כמה זמן עבר להם כמשפט הזה בלי שנוי...

והאיש עמד פתאם ויעבר את ידו על מצחו, כאלו ננער באותו רגע.  בלי הכרה נטו עיניו לעבר הדרגש, ולמראה המדכא של האשה היושבת שם הזדעזע במעמקי-נפשו מין רגש מוזר מאד ובלתי ברור, אך יחד עם זאת הסתמן בברירות יתרה איזה רעיון, אשר לא נתפס לפני כן במח האיש כל צרכו.

– כן, כן!...  כן מחויב להיות...

ואף על פי שההחלטה הנחרצה הזאת נשנתה וחזרה ונשנתה בלי הפסק ברעיון האיש, בכל זאת הרגיש היטב, כי איננו מוכן עוד למלא אחרי החלטתו בפעל;  כי דבר-מה, שהוא עצמו מתקשה לבאר אותו, מעכבהו וגורם לו לפקפק.  בינתים שב להתהלך עוד הפעם, אך לעתים תכופות היה נעצר פתאם בהליכתו, היה עומד רגע כמקשיב לדבר-מה ומבטיו היו נפנים בלי-דעתו לעבר הדרגש...

– היא מדֻכאה עתה יותר מדאי, – חשב אחת.

– שעת-כשר כזו אין לעזב מיד, – עלתה על לבו אחרת.

סוף סוף החליט ויאמץ לבו להחל.  הוא כונן צעדיו אל הדרגש, ובקרבו עד האשה היושבת בלי-תנועה קרא לה:

– פוליה!...

יותר לא יכל להוציא עוד מפיו: עוד הפעם לא קמה בו רוח לבצע את אשר חשב;  אולם קריאתו כבר עוררה את האשה ממצב-קפאונה.  היא ננערה, זעה מעט ממקומה ותשא עיניה אליו בשאלה...

– שמעיני נא, פוליה! – פתח אחרי רגע כמו בתשובה על מבט-השאלה הנטוי אליו, אך גם הפעם לא הרגיש עוד די כח בנפשו לדבר, לא יכל למצא את האופן הנאות להתחלת הבֵרור.  הוא ישב וקם, קם וחזר וישב פעמים אחדות במשך רגעים מעטים.  גם בחזות-פניו הסתמנה מבוכה רבה –

והמבוכה הזאת לא נעלמה מעיני האשה, אשר השתוממה בראשונה ומעט מעט גם התענינה, בחושה, כי פה צפון דבר-מה נכבד.  התענינותה גברה עוד יותר, כאשר שב האיש לדבר וישאלה: המוצאה היא את עצמה מכשרה עתה לדון בענין נכבד ורצין?  ההקדמה המיוחדה כשהיא לעצמה ויותר מזו – טעם-הדברים וחזות הפנים של הדובר – כל אלה נתנו מקום לשער דבר-מה חשוב ביותר...  אולם גם אחרי שהשיבה בחיוב על השאלה הערוכה אליה, עוד בושש האיש להחל את דבריו.  הוא עבר עוד פעמים אחדות, הלוך ושוב, את האולם, ופתאם כונן צעדיו אל חדר-העבודה.  שם שהה רגעים מעטים וישב, נושא בידו האחת ספר פתוח ובידו השנית – מנורה דולקת, ואת שני אלה שם על השלחן הקטן לפני האשה, אשר הביטה אליו בתמהון ופחד מערבים יחדו...

"קראי-נא!"

ומבלי הוסיף על זאת דבר שב להתהלך באולם.  האשה הביטה עוד רגעים אחדים: פעם – אחרי האיש המתהלך ופעם – אל הספר הפתוח, אשר שני עמודיו הגלויים היו משורטטים לארכם בעפרון אדום...  "מה פשר כל זאת?" – שאלה את נפשה, ומבלי מצא כל תשובה מתקבלת על הדעת, מבלי יכלת למצא גם כל השערה קרובה לאמת, שמה עיניה בספר, אשר לא היה כל ספק, כי הוגש לה לחפץ הזה: לבאר את הכל;  אולם היא קראה עמוד אחר עמוד, קראה כל מה שהיה משורטט עד תומו – ולפליאתה לא נמצא עוד באור מספיק...  חוש חשה אמנם היטב, כי הבאור הזה ישנו פה, קרוב, קרוב מאד;  אך מסבה בלתי-מובנה לא יכל עוד מחה לתפסו...

ושקועה כלה במחשבותיה לא התבוננה, כי קרוב האיש אל מקום מושבה ויעמד ממולה, מעבר השלחן השני, מסתכל בה דומם, בעינים בוחנות.  פתאם התפלצה, נשאה עיניה – ובאותו רגע הבהיקה לפניה האמת כברק-פלאות בחשכת ליל-אמש...  רגע קטן היתה כנדהמה, כמכת-סנורים מהאור הגדול והנורה – פתאם הלבינו פניה מאד ומפיה התמלט מבלי-דעת:

– הגם אתה?!...

באותו רגע חורו גם פני האיש...  "הגם את?!" – כמעט שהתמלטה מפיו אותה הקריאה עצמה, אך הקול נחבא בגרונו...

ושניהם קפאו איש על מקומו ויביטו זה אל זו דומם.

*   *

*

האיש לא התהלך עוד, כי אם רץ בחדר.  אחר רגעי התמהון הראשונים, כעבר ההתרעשות הפתאמית, הרגיש שטף חמה עזה בקרבו, והחמה העזה הזו יחד עם רגשות משטמה נוראה הרתיחו את כל דמו וישללו ממנו את היכלת לדון במנוחה ולפלס את מחשבותיו בהגיון...  הוא לא זכר, לא העלה על לב כל דבר, רק אחת, רק רעיון אחד יחידי מלא את כל נפשו – הרעיון כי היא רמתה אותו, כחשה לו כל הימים הרבים האלה!...

היא רמתה, כחשה, התחפשה – ובזאת מתבאר הרבה, הרבה מכל מה שלא היה מובן לו קודם לכן.  עתה לא יפלא עוד, מדוע לא היתה מעולם התאָמה גמורה ביניהם ומדוע היה יחסם זה לזו טוב וידידותי רק למראית-עין, בשעה שבאמת, בתוך הנפש פנימה, היה מרגיש תמיד דבר-מה דוחה ומרחיק אותם זה מזו?...  עתה לא יפלא עוד, מדוע היו למשא כל כך איש על רעותו! לא יפלא, מדוע היתה הקרה שביניהם נמסה רק מאש התאוה הגסה, ואף גם אז היתה ההתעוררות הסוערת גוררת אחריה על הרב מין רגש תועבה, אשר לא יכלו בשום אופן לדכאו, או להסתירו – לפחות...

כן הוא, רק לשוא התענה, נשא מוסר-לב קשה!...  רק על חנם האשים את עצמו תמיד, על חנם סבל את כל יסורי-הנפש העצומים, יסוריה הקשים של החרטה לאחר זמנה, של המחשבה הנוראה, כי...

והוא מתפלץ כלו לזכר הדבר הזה.  לו נדמה, כאלו עתה, באותו רגע ממש, הוא חוזר ומרגיש כל מה שהרגיש באותו הלילה הנורא לפני שנה, אחרי אשר קרא את העמודים האחדים בספר, המונח עתה שם על השלחן הקטן...  וכמה התענה עוד מאז ועד הערב האחרון!...  כמה פעמים התכַּוֵץ לבו מכאב אנוש, בזכרו את שני הילדים הראשונים ובהביטו אל הפנים החולנים והאברים הרופפים של הילד האחרון, היחידי שעודו בחיים!...  הוא אף לא השלה את נפשו, ובמשך חדשים שלמים חש יום יום את הרעה העתידה לבוא – חש ולבו חשב להתפוצץ מהרעיון הנורא, כי רק בשלו כל זאת: בשלו תסוף נפש אחת חפה מפשע, בשלו אמללה עוד נפש אחרת תמימה!...

– תמימה...  וזאת היא הנפש התמימה?!...

עוד הפעם מציף אותו שטף החמה העזה: הוא מתגעש כלו, נרתח ומתמרמר מאד;  אך פתאם קופא הוא על מקומו ועומד משמים, נבוך כלו ומבולבל...  הוא עצמו איננו מבין עוד אחרי רגעים מעטים, איככה נהיתה כזאת, שרעיון פשוט וברור כל כך יכל היה להעלם ממנו עד כה?...

– האנכי, אנכי יכל לדון אותה לכף חובה?!...

הוא שב להתהלך, עבר בנחת עוד פעמים אחדות, הלך ושוב, את האולם, אחר עמד ויבט זמן-מה דומם אל האשה, היושבת עוד על מקומה הראשון – עוד רגע, והוא כונן צעדיו ישר אליה.

*   *

*

היא ישבה בלי תנועה.  אחרי הקריאה ההיא, אשר התמלטה מפיה ברגע הראשון בבלי-דעת, היתה עוד זמן רב נרעשה מאד, מבולבלה כלה מהערבוביה הנוראה של מחשבות ורגשות שונים, הפכיים, מתנגדים וסותרים, אשר סערו את נפשה.  רק מעט מעט נרגעה, ובמדה שנרגעה יותר ויותר – בה במדה געשו גם מחשבותיה ורגשותיה מסוימים וברורים יותר.

היא הרגישה היטב, כי נפשה הולכת ומשתחררת מהעקה המדכאה והכבד הנורא, אשר ענתה בהם שנים שלמות.  יחד עם אלה חולפים גם הכאב הפנימי, אשר לא חדל בכל העת הזאת, גם מרי-הנפש העצום, רגשות הכעש ואי-הרצון, אשר הרעילו את חייה ויטילו את ארסם בכל תענוג ושמחה...

– גם הוא נשא, סבל כמוני – עולה על לבה, והיא חומלת עליו מאד, משתתפת בצערו ומתחרטת בכל לבה על המחשבות הרעות, אשר חשבה עליו; מתחרטת על הכעסים הרבים, אשר הכעיסתו בעתים שונות בכונה ושלא בכונה;  מתחרטת גם על המשפט, אשר הוציאה עליו בלי צדק, כי אדם קשה הוא, אביר-לב, רע ועריץ...

– לא, לא...  כל אלה היו משפטים לא נכונים...

והיא מרגשת, כי נפשה הולכת ומתרככת, – מרגשת, כי הקרח בקרבה פנימה הולך ונמס...  הנה גם טפות חמות מרטיבות פניה, הנה הן יורדות בשפע, הולכות ושופעות יותר ויותר – הדמעות שוטפות בלי הפסק ולה רוֹוֵחַ  ורוֹוֵחַ – – – – – – – – – – – – – – –

– פוליה!...

והקול רך, מלא חבה, כאשר לא שמעה מעולם.

– פוליה!...

והקול רך עוד הרבה יותר, מחנן, רועד – – – – – – – – – –    – – – –

ושניהם כבר כלו איש איש את ודויו, ודוי נאמן בלב תמים, בנכחה גמורה.  בכל מסביב עוד הפעם דממה עמקה, חצי-אפל עגום – אך הם מרגישים בנפשם רוָחה, אשר לא חשו כמוה זה כמה: אם אהבה אין בנפשותיהם, אך גם איבה הן לא תהיה עוד ביניהם!...

____________

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה