_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לחם ומים

יהושע ברזילי (איזנשטט)

לתוכן הענינים

 

(רשימה)

חרבוני קיץ נתנו אותותם; יבשו הדשאים, הלבינו גם הגבעולים, צמרות העצים קמלו, – ובבארות רבות נשמע קשקוש הדלי בהתחבטו על הרצפה.

התחילו הירושלמים להתפלסף: להיכן הלכו המים? לכאורה שנה זו גשומה היתה, ועומדים אנו בתמוז, ובכל זאת מי-הבארות הולכים ופוחתים, הולכים ונחרבים, כאילו איזה "רואה ואינו נראה" עומד ושואב אותם.

 את זו – מורה זקן אחד –  גרמה הקרירה[1] הגדולה שהיתה בסוף שבט.  כעשרים שנה לא היתה כזאת, ואנשי אמת מספרים, כי ימים אחדים רצופים זה אחר זה, כשהשכימו בעלות השחר, ראו קרח פרוש כסדין על מי הבארות.  וזה הרי ידוע שהקרח כיון שהוא מתגנב פעם אל הבאר הרי הוא מוצץ ומוצץ את מימיו בחשאי כעליקה.

– את המחבל הזה, את הקור, הביאו לנו אחינו בני רוסיא שנעשו בעינותינו קרים לכל... – מבאר את החזיון אברך אחד ירושלמי עקרי.

– וכי מים חסרים פה? – אומר אחד מגוהץ מכולל אמריקא – האם אין די ימים בה"שלח" ב"בָרָק" וב"בי-תיר"? מעינות לעשרות אתה מוצא סביבות ירושלם שיכולים להשקות אפילו עיר כנוי-יורק, אלא מאי? "סַיסֵטה"[2] חסרה, כלומר "סיסיטה" שתקבל עליה להספיק מים להעיר.  וכי סוברים אתם שירושלים עיר יחידה היא בעולם שאין מים בתוכה? גם בה"אוניון סטיישין" שלנו היתה עיר שלא היו בה מים, מה עשו? הלכו ויסדו "טרוסט", הוציאו ממון רב ומים לא מצאו, בא אחד מוולקוישק שלנו ועשה "פידריישון" ובא בברית עם ה"סיסטות" וה"טרוסטים" המספיקים מים לכל ה"סטיישון", ולא עברו ימים מועטים – ובכל בית ובית הזילו הצנורות מים כנחל.  וכך היו צריכים לעשות גם פה!

ושנים מאנשי זמוט וריסין שבתוך הכנופיה הביטו על הדבר מנקודה אחרת לגמרי.  המה מצאו, כי הסכנה איננה גדולה כל כך, ואין מוצאים דבר מפשוטו ומכ"ש דבר נחוץ כמו מים, שאי אפשר לתרצו בש"הי פ"הי, ולכן כדאי וכדאי לגזֹר תענית, ולאמר גם "הושענות" ולא שישבו בחיבוק ידים ולהמתין ולא לבא חלילה במיני עלילות, להפך סדרי עולם, שירדו חו"ש גשמים שלא בעתם.  העיקר היא תפלה וצעקה, כדי שאחינו בני הגולה ישמעו גם הם ויתמלאו רחמים,  וירושלם תעלה על לבבם...

ובמה שנוגע לכולל הו"ד ספרו הכל בקנאה, כל אחד בסגנון שלו ובנוסח שלו, כי הם בטוחים, שההוצאה היתרה על קנית מים נכלל גם בתקציב השנתי של החלוקה.  אף נשמעה השערה, כי יש להם קפת חשאין מיוחדת לצורך מקרים יוצאים מהכלל כאלו; הן לא לחנם "דייטשין" המה ואצלם הכל בסדר.  ועל בני אונגריא ספרו, כי הצעירים שלהם ההולכים ומחמיצים, כידוע, החליטו שעכשיו הגיעה השעה לעורר וליסד חברה שיבנו בתים מחוץ לתחומה של עיר, במקומות שמעינות יוצאים בבקעה ובהר, ולא שיהיו יושבים הכל צפופים דוקא בתוך העיר במקום שאין מים מצויים.

בא אחר, וספר על אנשי מארוקה, שהם יעצו עצה יותר פשוטה: כפי שהמים בבארות הגדולות של האֶפנדים הגדולים יכלים להספיק עד לימות הגשמים ועד בכלל, אלא שהם אינם מניחים לשאב, – לכן צריך לעשות להם כמנהג מרוקה: לבוא בקהל ולהביא להאפנדים קרבן על סף ביתם, לפיסם גם בדורנות ולהעתיר עליהם בתחנונים עד אשר יעתרו ויתירו לשאב עד לשנה הבע"ל.

נכנס חסיד עליז אחד לתוך דבריהם והתחיל מלגלג ואמר: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך", עדיין לא "באו מים עד נפש" וברוך השם יום יום.  אלא מאי, הספרדיות מה תעשינה בלי "שפונזה"[3] בכל יום ובלי כבוס לבנים שלש וארבע פעמים בשבוע? – יהא זה דומה עליהם כ"תשעת הימים" שבאב – ולא ירבו מי שופכין ב"חוץ"...

שונים ומשונים היו הרעיונות והמחשבות ע"ר חסרון המים.  ואיש לפי עדתו ואיש לפי "כוללו" בקש פתרון לשאלה זו, אך לפרוָר "רחובות" ולשכונת "ביות אל טֶנֶק"[4]  לא הגיעה השאלה.  הבוכרים העשירים יושבי "רחובות" ואספסוף הדלים של חלבים[5] אורפים[6] פרסים ותימנים שבמגרש "ביות אל טנק" שוים היו בנוגע לשאלה זו ולא דאגו כלל; הבוכרים – מה להם ולדאגת המים? בחצרות בתיהם הגדולים והמרווחים ישנם בורות גדולים היכלים להספיק מים אפילו לשלש שנים.  ובעלי "ביות אל טנק" אמנם לא כל בורותיהם מחזיקים אפילו כ"סאה", אבל המה פתרו שאלה זו בבטול גמור, כי כלום כחו של צמאון גדול משל רעב? וכשם שהצמיח הקב"ה בעולמו שרשי עשבים הראויים לאכילה, כך הריהו מוריד טללים בשפע גם בחרבוני קיץ – ויהי שמו מבורך! צא וחשוב המים הללו למה הם? להדחת הרצפה? ואצלם, ברוך השם – אין רצפה בבית אלא קרקע, ונקטינן קרקע היא לעולם קרקע ואיננה טעונה רחיצה.  ואם תאמר, המחצלת האי גם כן כדאית לרחיצה בכל ערב שבת? אבל בדליכא די לה שינערו אותה נעור פשוט "כאשר ינער איש את כנף בגדו".  והוא הדין בהחלוק – כלא עלמא לא פליני שהכביסה יפה היא לשמלתנו אשר לעורנו, אבל בדליכא – שאני.  אלא מאי, לנטילת ידים מנין? אבל גם בזו אפשר לקמץ.  כלום דין מפורש הוא "בהרמב"ם" או בה"שלחן ערוך", כי אדם מישראל חיב לאכל בימות החול דוקא מיני מזונות הטעונים נטילה? נמצא שנטילה זו איננה חובה אלא בשחרית ובשלש סעודות של שבת, ולכדי כך יש תקוה שיספיקו להם אפילו בורותיהם שלהם – כי לא כלו רחמיו, ברוך הוא וברוך שמו!

עבר תמוז בפלפול ובפלסופיה ע"ר המים, ובא חדש אב – ורוח אחרת היתה בירושלם.  חסרון המים גרם הפסקת הבנינים.  גם בבניני יחידים וגם בבניני צבור החליטו להפסיק ולדחות את הבניה עד הגשמים.  והפסקה זו, גזלה עבודה מידי מאות פועלים ואומנים, נתמעטה גם הפרנסה בחנויות, והיוקר גם הוא גדל מיום ליום.  אומרים שנת בצרת היתה השנה... סוף דבר – שאלת המים התחילה בוערת בחדש אב ויצאה ללהב באלול.

התחילו בעלות הבית מתחכמות וממציאות שני תפקידים למים, בתחילה מכבסים בהם את הלבנים ואחרי כן רוחצים בהם את הרהיטים ואת הרצפות.  נמצאו גם חרוצות כאלה שאספו את המים מהרצפה, והניחום למשמרת, ולאחר שנשקעו, השתמשו בהם שוב.  "מים!" מלה זו שוקקקת כנחל בכל העיר... ומדי בוקר בצאת השואבות לשאוב שארית המים הדלוחים מהבארות הן באות לידי תגרה: זו רוצה לדלות קודם מפני שהקדימה לבוא, וזו מפני שבנה חולה.  ובאותן החצרות שהמים כלו לגמרי מן הבארות מריבים על הפלח המביא מים מחוץ לעיר, זה מושבו, אותו ואת נאדו, אליו וזה – אליו.  שפך ילד מעט מים שלא לצרך – והריהו משלם אותו בדמעות, כי מיד הוא שקיל למטרפסיה מיד אבא או אמא, כלום מבזבזים כך במים?

עבר אלול בתשרי הגיעה הרעה גם עד "לביות אל טנק" עצמה!

 

הרואה את "ביות-אל-טנק" אומר: ברוך משנה הבריות ודירותיהן עמהן! הבריות שחרחרות, שזופות, כחושות שעצמותיהן דקות ובולטות ועיניהן אש שחורה.  ובניני דירותיהן בסגנון משונה הם, לא כסגנון הגותים ולא כסגנון המורים, אלא מין סגנון שאורגנלי לגמרי, כמו שאורגנלי הוא גם חומר הבנין שלהם: עצים, קרשים סיד ואבן וכדומה – לאו דוקא.  עיקר החומר הוא אינו אלא "טנק", כלומר, פח של נפט, וחבה יתרה נודעת ל"טנק" מהבריות הללו עד שנתנו לשכונתם שם תפארת על שם חמר בניניהם זה, ויקראוה בשם "בתי פחי הברזל".

והטנק, נקנית בארבע או חמש עשיריות, ואם ברכך ה' בלירא תרכית ויכלת לקנות כמאה טנקאות, הרי ביתך מוכן לפניך! כיצד? דוק ותמצא: הבית מהו? רצפה ארבעה כתלים, תקרה וגג.  הרצפה – כלום יש רצפה יותר יפה מקרקע ארץ-ישראל? וזו הרי מוכנת היא ועומדת.  תקרה – סמי מכאן תקרה, אפשר לבית גם בלי תקרה.  אלא מאי כתלים וגג? – גזור את הטנקאות והרי לך פחים פחים, עכשיו בנה ביתך וראה אם לא יהא מראהו כהיכל הכסף! שמא תאמר: עמודים ומסעדין לבית? צא בשוק וקנה לך עשרים או עשרים וחמש תיבות של נפט; אותן התיבות ממש שבהן מובאות הטנקאות, בקע אותן – והיו לך עציהן לכלונסאות לאדנים, קשור בקיע לבקיע והרי לך עמוד גבוה שלש אמות ככל מה שאתה צריך לבנין! ובכן טורח אדם יום יומים – והרי בית לו וליוצאי חלציו לימים ושנים.  חבל, שאין הקרקע בירושלים ניתנת בחנם אפילו מחוץ לעיר! אבל בני "ביות אל טנק" מצאו, כי גם קרקע לבנין איננה מן ההכרחיות, אלא משתוה אדם עם מכירו וזה נותן לו להעמיד בית של טנקאות על גבי ביתו הנבנה גם כן מחומר זה.  ובכן רואה אתה בתי השכונה שרובם של שתי דיוטות הם.  ואם נתישנה התחתונה והעלתה חלודה, הנה באה העליונה וחדשה למעלה כנשר נעוריה, והיא עומדת ומבהיקה לפני שמש ככלה נאה ברקמת כסף! ולא עוד שיש מתחכמים לבנות גם דיוטה שלישית על כח כחה של הקרקע, כלומר, על גגה של הדיוטה השניה.  אבל לאו כל אדם זוכה לכך.  באופן זה צריך שתהא התחתונה בנין יותר מוצק, חומה ואבן.  אבל מה נאה הוא בית משולש זה.  תחתיהו אבן, אמצעיתו פחים כמראה הקנמון, ולראשו עטרת כסף מתנוצצת!

ועומדים הם הבתים הללו, הקלים כבית היפונים וגדולים כצעצועים, כילדים טובים, הצפופים זה לזה באחוה ובאהבה רבה, מגינים זה על זה ותומכים זה את זה – שהרי לבדם הם בתוך מדבר של אבנים וצחיחי סלעים... תיתי להם לעצי זית המפוזרים במגרש הקרוב, שהם מפתים את הצפרים שיבאו הנה לצפצף קצת ולשמח לבבות.  באים הם בני העוף ורואים מיני קנים ולולים פתוחים לפניהם – והרי הם עפים ובאים לתוכם, נכנסים ויוצאים כבני בית ממש וששים ושמחים למיני בריות המשונים שהזמין להם שם הקב"ה בתוך הלולים הללו, שהם מחלקים עמם סעודתם כשיש להם.

אך בסוף אלול זה, כשהתגבר החורב הנורא והצפרים המסכנים לא מצאו מים, קמו ועזבו את שכניהם הטובים ב"ביות-אל-טנק" וינועו משם אל אשר נשאם הרוח: להשרון, הערבה, השפלה המבורכים במים ואז כשפסקה רננת הצפרים במגרש ביות-אל-טנק התחילו לרטן גם שם וירננו באהליהם: בשלמא לחם כשהוא חסר – דרכו של עולם בכך, אבל מים לשתיה – זוהי גזרה שאין רוב הצבור יכול לעמוד בה.  הכל מודים שאין אדם מחויב להיות סובא מים בלי מדה, ואדרבא, "מים במשורה תשתה" מדה היא של תלמידי חכמים, אבל הרי יש שגם משורה זו ריקה היא וחרבה... הגברים שבטלה מלאכתם אצל הבנינים מתגלגלים כל היום בצל הפחים הבוערים וכמו להכעיס מתאוים הם לשתיה יותר מן הרגיל! תולים את הקולר בצואר הנשים, שכידוע אין פורעניות באה אלא בשבילן, ואפילו "ערלים" מודים בכך; שהרי האנגלים חסידי אומות העולם, אלו המחלקים כמה טנקאות מים ביום בחום – יודעים ומספרים כי מחטא עץ הדעת באה רעה לעולם, וחטא זה מי גרם, לא האשה? שומעות זאת נשי הקדם הטובות, פעם, שתים, שלש ויתר – ושותקות.  אך סוף סוף מתפקעות סבלנותן, וכיון שהן פותחות את פיהן אז יוצאים מהן מיני דבורים ששום פראי, חלבי, אורפי ותמני לא שמעו זאת מעולם מפי אישה – וקל וחומר מאשתו; להבות אש הן חוצבות משפתותיהן – ה' ירחם!

 ובין בעלי הבתים החשובים ש"בביות-אל-טנק" נחשב גם סלים, אם כי לביתו חסר עוד דופן אחד וחצי גג.  "חבל! – אמרו שכניו – אלמלא צרת המים, היה זה גומר את ביתו.  כעשרים טנקאות כבר ישנן בחצרו והשאר היה משיג בהקפה, איש מהימן הוא והכל יקיפו לו, בשעה שהעבודה מצויה, אבל עכשיו – חבל!" אבל סלים עצמו היה אחד מהשרידים המעטים במגרשו אשר רוחו לא נפל עליו: "צרה עוברת היא – אמר – דעבידא ליבטל.  לכל היותר בעוד שני חדשים הן יֵרדו גשמים, והפרנסה אי"ה, תהא מצויה כקדם".  – אשתו חמַמַה גם היא היתה תמימת דעים עמו כי אין הצרה נוראה כל כך.  "הבעלי בתים" הבטיחו לו לסלים, כי עד לנטף המים האחרון ישתמשו רק בו.  ואצלם ב"ה יש עוד מים בבארות.  ויש שמרשים הם גם לסלים לשאב "טנקה" אחת הביתה.

ילדים לא היו לסלים.  אבל ארבעה שתילי-עצים, עצי זית, צעירים ורכים היו לו בחצרו הקטן ואותם אוהבים גם סלים וגם חממה כילדים ממש.  מלטפים הם את ענפיהם, סופרים את עליהם כל עלה חדש כוכב חדש הוא על שמי חייהם ואפילו עכשיו בימי הצמאון היתה חממה משקה את שתיליה הנחמדים.  מהיכן לקחה את המים? חידה זו לא יכלו גם השכנות היותר קרובות לפתרה, גם סלים לא ידע את פתרונה, כי מטבעו לא היה חקרן גדול בכלל.  הוא רק שמח למראה שתיליו שהם רעננים, צומחים ועושים בדים ויהי לו הדבר הזה לתנחומין בשעת הצרה הכללית.

ולאחר ראש השנה, כשכלו גם המים מבארות בעלי הבתים, שאצלם הרויח סלים בתור שואב-מים, וגם המה נאלצו לקנות נאדות או טנקאות של מים מפלחי הסביבה המביאים אותם על גמליהם וחמוריהם – הונף הגרזן ונכרתה גם פרנסתו של סלים, לגמרי נכרתה!

בקש המסכן עבודה, בקש, יגע, אבל לא מצא. –

נסתם צנור הפרנסה – וראה זה פלא – נפתח פיה של חממה השתקנית! היא התחילה ליעץ לו עצות, עצה אחת: "לך ובקש הלואה מהבעלי בתים שלך".  ועצה שניה היא מלחשת לו: "בעתים הללו אין שום חרפה גם לקבל צדקה.  אומרים שאצל "ממונה פלוני "וחכם" אלמוני אפשר גם להשיג".  – והרי גם עצה שלישית הנאמרת בלשון בשורה "שכננו סעדיה לוקח מהאנגלי בכל יום בישליק וגם מים נותן לו חנם"...

– "גמילת חסדים מא-בידיש!"[7] היתה תשובתו היחידה של סלים על כל דבריה ועצותיה.  הוא גם בילדותו לא נסה אף פעם לבקש "צדקה" – בישן הוא מטבעו... מר לה לחממה, תם הלחם מהסל, כלו המים מהכד וכל חריצותה לא עמדה לה להשקות את השתילים מה שהוא.  וזה ימים אחדים שלא טעמו הנטיעות טעם מים.  הורידו המסכנים את ראשם, העלים המאובקים מתכוצים ולולביהם כופפים ראש... דמעות נראות בעיני חממה, ולבבו של סלים נשבר בתוכו – עיניהם רואות מחמלי נפשם הולכים וגועים ואין לאל ידם להושיע. 

משכים סלים בבקר ללכת העירה.  חבל של משא תלוי לו מצוארו על לבו ותפלה מפעמת בתוך לבו, ולואי, שיקרה לו ה' איזה ריוח, איזה משא לשאת! לפי שעה הולך הוא ונגרר אחרי אחדים משכניו הנושאים דליים וטנקאות, עוד מרחוק נשמע קול המולה, מ"כרם אברהם".  כשהתקרבו לשם ראו עשרות אנשים, נשים וטף עומדים על יד הבארות ועיניהם תפלה, קנאה וחנינה ומצפות לרגע שיפתחו דלתות הבארות.  כל אחד נדחק לעמוד ראשונה , ואנגלי רם קומה משגיח על הסדר ופניו הצהובות מפיקים טוב לב.

הרחק הולך ומתגבר ע"י מחנות חדשים הבאים עם כלי שאיבה שונים, כדים, נאדות, פחים וכו'.

שואל האנגלי את סלים היכן ה"טנקה" שלו או דליו, נכנס אתו בדברים, וכשאינו מקבל תשובה הריהו מרמז לנערו וזה מגיש לסלים טנקה מלאה מים.

"מא-בידיש" התריז סלים, כאלו חפצו לעשות עמו רעה ונחפז לעזוב את המקום.  עובר סלים דרך "מאה שערים" ושם עוד הפעם קול שאון, קול העם בצעקו למים.  גם פה עמדה חבורה כמאה איש ואשה וטף, גם פה נותנים מים בחנם וגם פה צועקים ומריבים, כי כל אחד חפץ להיות בראשונה, והמחלק בעל פנים נזעמים צועק ואף הוא וקורא בגרון נחר שישמרו על הסדר.

מדוע פני האנגלי מחלק המים מאירות וצהובות? ומדוע פני היהודי המחלק הזה נזעמים? – שואל סלים את נפשו ומתפלא בעצמו על חקירה זו שעלתה לו עכשיו.

מדוע תעמוד ולא תשאב? – צועק לו המחלק – מה? טנקה אין לך? במגרש רחוק אתה יושב? ומה אתה עומד כגולם? – הרי לך פתקאות.  אלה יספיקו לך לכל השבוע – ולך! באלה תוכל לקחת מים בכל מקום שמחלקים.

וסלים – אינו מקבל.

"מה? אינך רוצה? – צועק המחלק כמו מכאב שנים, ומיד הוא משנה ומשפיל קולו – קח, קח... יש כאן גם שתי פתקאות לקמח... מכיר אני בך, אחי,  שאתה נצרך לאותו דבר.  אין מה להתבייש.  יבואו ימי העבודה ותתפרנס מיגיע כפיך כאשר הסכנת".  – ועיני האיש נעשות לחות.  מרחמנים בני רחמנים הוא, אעפ"י שהוא צועק.

וגם סלים מתמלא רחמים ועונה רכות: "מא-בידיש, מוש לזים"[8].

הן ריוח ולא צדקה יצא לבקש.  מעולם לא קבל נדבה...

הגיעה שעת הצהרים והרעבון מעיז פנים ומציק לסלים, ודאי שהוא עושה כך גם לחממה... אך בעוד שהוא לפחות, איננו צמא, כי שתה הרבה מהשוקת-בעיר, – הרבה ואפשר יותר מכדי הצרך, שכן המים ממלאים כל קרביו וקשה עליו ההליכה, כאלו הוא נושא נאד מלא מים – היא, חממה המסכנה, בודאי גם צמאה היא... סוף סוף, הרי דומה היא לו בכל.  ובישנית זו כלום תלך לשאל מים מאחד השכנים? צמאה היא, וצמאים גם השתילים...

ומרגיש הוא סלים מין רעיון חדש נכנס ונדחק בקושי למוחו: צריך לפשוט יד ואפילו לצדקה ואפילו לבית האנגלי הקרוב לו, העומד כנגדו...פסיעה לפנים, שתי פסיעות לאחור והוא ממהר וחוזר והולך לו מהמקום ההוא!

וכשמצא באחת הסמטאות מדרגה פנויה חבויה בצל שכב עליה לנוח וירדם.

כשהקיץ סלים ויצא דרך שער יפו שקעה כבר השמש.  בפאתי מזרח היו השמים כבר תכולים אפורים, באמצע האופק עוד נראה גון פז-ארגמן, והוא, סלים, הולך הלוך ויורד מערבה לצד הזה הבוער והמתלהב באש.  הביט סלים רגע על השמים ושפתיו דובבו בתפלת מנחה "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת" – ובמוחו הבריק הרעיון: "הנה עתה זמן בוא הרכבת, אלך שמה אולי יזמין לי השי"ת איזה משא לשאת".

וכנראה שעת רצון היתה השעה – ונתקבלה תפלתו!

אחד מ"בעלי הבתים" שלו יוצא לקראתו – וראה פלא, ממש מעשה נסים! – מרחוק ראה את סלים והכירו בין כל ההמון הפוגש את הרכבת.  ולא די שהכירו, אלא דוחה הוא את כל "הנַטָלים"[9] ואינו בוחר אלא בסלים דוקא! מרמז הוא לו כאלו הוא מבין בגלל מה בא סלים הנה!

סלים ממהר ונדחק אליו, וזה מוסר לו ארגז אחד ומזהיר ואומר, שכלי זכוכית יקרים בתוך הארגז וחושש הוא שלא ישברו בעגלה.  ובכן יקחו סלים על כתפו וישא את הארגז בזהירות.

מיד נכרך החבל על ארגז בעל הבית ועל הגלגלת של סלים – והולך הוא סלים בחדוה, כאילו אכל שלשה ימים רצופים, וגם כאלו לא אכל זה כבר – כי קל הוא ברגליו, קל כצבי!..

ואיזה שכר קבל! מיד כשהטיל את המשא בשלום בתוך הבית תחב בעה"ב לתוך ידו – רבע מג'ידי!

משתעה הוא סלים ורוצה לומר לבעה"ב שמא טעה, אבל זה מסביר לו, שכשכר הזה היה צריך לתת גם בעד העגלה, וכלום טרחתו של האדם איננה שוה כטרחתו של סוס?

חכם הוא, אשכנזי זה – ה' ישמרהו וירחמהו!

ממהר סלים ונחפז על הדרך המובילה "לביות-אל-טנק", מסתכל במטבע לאור הכוכבים – כסף טהור חדש ומנוצץ! "ברוך בעל הנסים" דובבות שפתיו, ושוחק הוא לעצמו על הגם.  גם לחם גם מים השתכר, ומים לא ליום ולא ליומים, אלא אפשר לשבעה ימים!

ובעוד חצי שעה ראו כוכבים ממרום, עד כמה יכולים הם בני אדם לבזבז בשביל עצמם, יושבים להם איש ואשתו בחצר, זה אצל זה, מפה קטנה פרושה לפניהם על המחצלת ושניהם אוכלים לחם ושותים מים, לחם ממש כדי שביעה ומים כדי רויה! עוד גמיאה ועוד גמיאה... ולא עוד אלא חממה זו פזרנית היא ביותר, לוקחת היא לה מים בשתיקה ויוצקה לה בשתיקה על שרשי השתילים!.. שותק, הוא סלים וחושב: "לא! לא פזרנית היא, אלא רחמנית היא... ישתו, ישתו התינוקות וישיבו נפשם!" וגם סלים מתמלא רחמים ושמחת הנפש.  ומה הוא עושה? טובל הוא את כל ידו בצפחת מים ומזלף! מזלף הוא מים על גבי העלים שלהם! אחת! אחת ואחת! למעלה למטה כמצליף! – מזלף הוא ושוחק בחשאי לפזרנות זו שלו, מזלף וכל קרביו שוחקים בקרבו מחמת אהבה ותאוה רבה... והרי גשם! גשם נדבות הוא מרעיף על ראש שתיליו? רביעה ראשונה, רביעה שניה וגם רביעה שלישית הוא נותן להם בלילה אחד! ...

"פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון!"

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] הערת המקלידה: פגם בעמוד הסרוק, נא לבדוק את המלה

[2] הערת המקלידה: לא ידוע לי מה סימן הניקוד באות הראשונה (חושבני שזה פתח)

[3] שטוף הרצפה

[4] בתי פחי ברזל

[5] בני ארם צובא

[6] בני אור-כשדים

[7]  איני רוצה

[8]  לא צריך

[9] סבלים