_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

סולטנה

יהושע ברזילי (איזנשטט)

לתוכן הענינים

 

עיפתי מאד לטפס על עיי ארבאל וחרבותיו, לכן לא שמתי לבי לאזהרות חילי ההולך עמדי ולחשכת הליל הממשמש לבוא, ואשב עם חילי זה על המחצלת, שפרש לנו בעל החן "באר יוסף" בחביבות מזרחית, ובתאוה של צמא גמעתי את הקהוה הרותח מהכוס הקטנטנה.  

"קואם, קואם, חבדג'י, דינא אטמא, טאריק מוש טאיב פי האף!"[1] זרזני שנית חילי.  

בכל לבבי חפצתי לשים לב לאזהרתו, כי כבר ידעתי את הדרך הזו המלאה חתחתים ואת כל האסונות הצפונים להולך בה בלילה וביחוד עתה, בעת שהדרוזים החלו להראות שוב עליה, אולם אברי העיפים מאנו לצית לי.  אנוס הייתי להחליף כוח ע"י שינה של שעות אחדות. 

הדבר היה בשליש האחרון של חודש איר תרנ..., בזמן שעוברי דרכים מצוים על דרכי הגליל השוממות, ותקוה התגנבה בלבי: איזו שירה של "זהרים"[2] מתאחרים תזדמן לי. 

כבר הגיעה האשמורה השניה, כוכבים גדולים ומזהירים נחו על ראשי הרי-נפתלי, שברי-קרניהם האירו את המשעול הסלעי שעליו טפסו סוסינו, אף האור הכהה הזה הראה, כי עוברים אנו על פיות תהומות אין-מים, וכי דיה פסיעה אחת בלתי מכוונת של סוסינו, לפזר את עצמותינו עוד טרם תגענה אל הסלעים הנוראים והחדים, הנראים שמה מתחת כעומדים ומצפים אליהן. 

סוסינו הטובים, כנראה, מרגישים את כל האחריות המוטלת עליהם, צועדים המה אמנם צעדי הון ומתרוממים המה מעלה מעלה בזהירות נפלאה, הנה התקרבנו על גב ההר הזקוף; ראשי סוסינו מורמים על, כמו חפצים המה לתפוס את שני הכוכבים המונחים עליו, אך אלה האחרונים יודעים להזהר: אך התקרבנו מעט אליהם, והנה השובבים הנוצצים כבר הספיקו לעוף מהר זה וינוחו על שדרת האמנה החוסמת את דרכנו.  אפס גם סוסינו אינם נלאים מרדוף אחריהם, טופסים סוסי ערב אלה כפריצי חיות על האמנה הזקופה כקיר.  הגיענו גם לראשה, אבוי! גם הפעם לא השיגום, הכוכבים כבר תקועים בכפת התכלת המקפת את שרשרת ההרים ומביטים עליהם בתמימות גדולה, כאלו לא זזו ממקומם...  עכשו הורידו סוסינו את ראשיהם, הבינו המסכנים, כי עד הכוכבים לא יגיעו לעולם. 

עמדנו על דרך רחובה מרוצפת טבלאות אנבים גדולות.  עלינו עוד לרדת בדרך זו אל הגיא, ובהשיגנו אותו, שוב נטפס על הגבעה הזקופה המתנשאת למולנו. 

שאפתי רוח וירוח לי.  סוף סוף הלא נלך איזה עשרות רגעים על מסלה רחבה וישרה, דפקתי בסוסי ואדהר על הדרך הטובה הזאת. 

"דירבלק חבדג'י.  הדא טארוק מן באלט מטל גזא!"[3] קרא חילי. 

רגלי סוסי, שמעדו פעמים אחדות, הבינוני כי צדק החיל. 

ושאלה החלה מנקרת במוחי: "שריד מסלה זו של אבותי הוא או של הרומאים מחריבי ארצי?" – אך לא יכולתי להתעמק בה, נאלצתי לחקות מעשה חילי הרוכב לפני: להדק היטב את רסן סוסי, לאלצהו להרים ראשו.  כל מעיני התרכזו בזהירות מחלקלקת הנוראה הזו, שכבר הספיקה לשבר רגלים רבות. 

"חודג'י, טבנזק!"[4] קרא אלי חילי.  בהסירו במהירות את קנה הרובה משכמו ויחזיקו בימינו לרחבו של האוכף. 

"פי רכב!"[5] אמר אלי בלאט, ואמנם שמעתי מאחרי כקול דהרות סוסים. 

"אל תירא, אלה המה ידידינו מהמושבה!" אמרתי לחילי, כדי להרגיעו; אולם פחד כפול פחדתי: מרוצת הרוכבים בדרך זו העירה בי חשד, גם חילי הזר לי ורק אמש לקחתיו עמדי מנצרת, אך על פי עדותו של בעל החן שהשכיר לי סוסי, החל לעורר חשד בקרבי; השם יודע מה בחור זה חפץ לעשות עמדי – הרהרתי בלבי. 

"אין ידידים בלילה!" רטן חילי, כמשיב על דברי. 

קול צעדי הרוכבים מאחרינו התקרב יותר ויותר, מרוצתם בדרך מסוכנה כזו חזקה את השערתנו, כי המה רודפים אחרינו.  לנוס מהם לא יכלנו, הן בנקל ישיגונו ומורך הלב מצדנו הלא ישים לאל את כל תקותנו לעמוד נגדם, ולכן רכבנו לאט בזהירות הקודמת. 

"באלהים, האחת היא אשה!" הגיד שנית חילי. 

הנה נראו הרוכבים, לשלשה מהם "עגלים" על ראשם ועטופים המה בעביות שחורות, הרוכב הרביעי עטוף בעביה לבנה כשלג, המכסה גם ראשו.  כנראה צדר חילי, התנועות הנה רכות ואציליות כאותן של אשה. 

– "אורחא טבא, הזו הדרך להמושבה?"

תלבשת הרוכבים וכלי-זינם הרגיעו את רוחנו.  נוכחנו, כי המה חילות של הרשות – בדרך הנם בני-לויה היותר טובים. 

"מהר מעט!" אמר אחד הרוכבים לחילי, בלחצו בדרבונו את סוסו. 

הרוכב העטוף עביה לבנה התקרב אלינו, העביה נשמטה מעל ראשו, נראה צעיף על הפנים אך גם זה הורם, עתה ראיתים – עלמה צעירה עדויה בתלבשת ערבית עשירה ועל צוארה תלויה חנית בנרתק יפה של כסף נוצץ ושני אקדחים מצדי אוכפה. 

ההתרגלו סוסינו בחלקלקת או, אפשר, החבורה פעלה עליהם, עתה דהרו יחד עם בני לויתנו החדשים, קרסוליהם לא מעדו ונחרתם היתה צוהלת ביותר. 

הרימותי כובעי לאות שלום וכבוד להרוכבת. 

"סַלִם עליכֻּם!" השיבה לי ערבית ותשאל אם הנני מראש-פנה. 

היא ספרה לי, כי היא מדמשק והיתה בל"ג בעומר במירון, עתה היא שבה מטבריה מבקורה את אביה-הזקן.  היא אומרת לשבת ימים אחדים בבית הפקידות אשר בראש פנה, ששמה תמצא את ארוסה, פקיד-הרשות בחבל החרמון.  והחילות מלוים אותה ע"פ פקודת אביה השר. 

מעולם לא הצטערתי על אי-ידיעתי ערבית כמשפט, כמו הפעם.  רוב דבריה הבנתי אמנם היטב, אך להשיב עליהם כהלכה ולהביע לה דברים של טעם לא יכולתי, וכמו להכעיס דברה היא רק ערבית ומעט ספרדית, וקולה היה ערב מאד ומעורר לשיחה. 

את כל אוצר ידיעתי בשפה הערבית הריקותי כבר בשיחה קצרה, אך לא הגדתי בה אף המחצה ממה שהייתי צריך להגיד, אפילו אך על פי הנמוס. 

מסלת הטבלאות נפסקה; כמו נקצצה ביד.  עתה טפסנו שנית על הר זקוף במשעול צר המכוסה באבני נגף.  החילות עברו לפנינו.  מכירתי החדשה, שכבר הגידה לי, כי שמה סולטנה, התרצתה לרכוב על ידי.  את המשעול הזה הניחה לסוסי, כל התנגדותי לזה לא הועילה: סוסה ה"אציל" קפץ כאילה על הצורים החדים והאבנים הגדולות.  אלמלא קולה הרך והנעים הייתי חושב כי "רעומה" שבה לתחיה והיא חפצה להסתולל בי...  כדור גדול ממראה הכסף התראה מעל ההרים אשר מימיני, כל אשר התרומם הלך הלוך וקטן.  אחרי איזה רגעים נראה בדמות הירח בכפת התכלת המקפת את כל הסביבה.  עתה נמצאנו על רמה, שממנה יכולנו לראות את הראש הלבן היוצא ממי-מרום ורץ אל הכנרת. רשביבי אש הנראים ממקומות אחדים בשרו לנו את קרבת המושבה. 

על ההר הזה – הראתה לי סולטנה באצבעה על החרמון – יהיה ביתי, גם עתה אנו יושבים עליו: מבית אבי בדמשק נראה השלג המכסה אותו, עד כי לפעמים חושב אתה שיכול הנך לנגוע בו בידך, אם כי יותר ממהלך יום תמים הוא מאתנו. 

על שאלתי: אם היא יודעת עברית השיבה לי בקצת גחוך: "הדא לשין אלחכמיה!"[6]

היא האזינה לפטפוטי הערבי המקולקל, שבו התאמצתי לבאר לה, כי עברית היא כתה שפה חיה וכי גם הנערות מלמדות עברית וזו חובה הנחוצה לקיום האומה. 

"מעט אני יודעת!" הודה בקצת גאוה, ותקריא לפני את פרשת "שמע" בהברה ספרדית יפה. 

האם רוח ליל אביב הנושא בכנפיו ממור הלבנון, מריחות החרמון, ומבשמי הירדן נסך בקרבי רוח יתירה ויתיר את שפתי ולשוני לדבר בשפה מוזרה לי, או דמיוני התעה אותי; אך זה אזכר גם עתה: במשך השעה שרכבנו על הרמה, המובילה לראש-פנה שוחחתי עם סולטנה ובארתי לה כל מה שקרה לפנים המקומות האלה וכי חובת אביה השר וארוסה הפקיד, להרחיב את הישוב ולעזור לנדחי אחיהם להתישב פה.  נענוע ראשה היפה, זיקי עיניה הבוערות העידו לי כי הבינה דברי, ובאמרי לה כי עוד תחיינה הנשמות האלה ומושבות יהודיות יפות כמו "ראש פנה" תכסינה את כל הגבעות והחרבות האלה, – קראה בהתלהבות עזה: "הלואי! הלואי!"

על פרשת דרכים הושטתי לה ידי ואט סוסי הימינה, אל הדרך המובילה ל"משמר הירדן". 

כתר לי זעיר! – אמרה לי סולטנה – ובמהירות אילה קפצה מעל סוסה.  קטפה מהפרחים הפראים אשר סביבה, קשרתם בצרור ותגישו לי. 

"ורד אל ירדן! תהי האמרה אשר תזכיר לנו את פגישתנו הנעימה!" אמרה לי, בהרימה את שוטה על סוסה אשר טס כנשר. 

אחרי שמונה שנים נקריתי באחת מעירות החרמון, עסקי הביאני אל בית-הפקיד, ובעודני יושב באולם ומצפה ליציאתו שמעתי מאחרי קול ערב "ורד אל ירדן".  סולטנה עמדה נגדי ובהראותה על אישה אמרה אלי בעברית "זה הוא אלופי!"

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] "חושה חושה אדוני, העולם חשוך, הדרך לא טובה, יש לפחד!"

[2] "זהרים" – מתפללים המסירים את מקומות הקדושים מהפסח עד העצרת; יש סירים כאלה במספר הגון ורובם מאחינו יושבי טורקיה. 

[3] הזהר, אדוני, דרך זו מהטבלאות דומה לזו של זכוכית!

[4] אקדחך, אדוני!

[5] יש רוכבים!

[6] זו לשון "החכמים": הרבנים.