_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

האינטליגנציה והעובדים

משה בילינסון

לתוכן הענינים

 

בפּאריס נתוַעדה כנסיתה של אגוּדת המורים בּצרפת.  על האגוּדה נמנים קרוב למאה אלף חברים וצביוֹנה עד כּה היה צביוֹן של סתם איחוּד קוֹרפּוֹראטיבי, היינוּ התאחדוּת, שכּוָנתה ומטרותיה הן הגנה על עניניה וטוֹבת-הנאָתה של קוֹרפוֹרציה זוֹ בלבד.  אך ההחלטות שנתקבּלוּ בועידה זו משנוֹת מעתה שינוּי יסודי את מהוּתה ופרצוּפה של האגוּדה.

האגוּדה מחאָה נגד המלחמה במארוֹקוֹ ודרשה לכרוֹת בּרית שלום עם הריפים עד מהרה ככל האפשר.  היא קיבּלה החלטת סוֹלידריוּת בענין השביתה של פּקידי הבּנקים שחלה בימי התכּנסוּתה.  אך כנגד כולן – ההחלטה להצטרף אל הסתדרות העבודה הכללית שנתקבּלה ברוב של 180 כנגד 6 קולות.  נאוּמוֹ של מזכיר האגוּדה מוכיחנו לדעת, שאין כאן ענין של פוֹרמאליות בלבד;  בין שאר דבריו אָמר:  "אנוּ מציעים לכולם להצטרף אל הסתדרוּת העבודה לא רק לשם האינטרסים המעמדיים.  אם תקבּלוּ את דעתנו והעליתם אז עליכם את אַף המחנה שכּנגד, אך תחת זה תמלאוּ את חובתכם למעמד הפּועלים".  ובפירוּש נאמר בנוסח ההחלטה, שענינים מעמדיים פירוּשם "שחרור העבודה משעבוּד הרכוּש".  ההחלטה להצטרף להסתדרוּת העבודה נתקבּלה כמעט בּלא דין ודברים, הוֹאיל והשאלה נדונה בכל מקום ורוב הצירים באו והוראות מפורשות בידם.

בהחלטתם של מורי צרפת יש לראות לא רק תגבּוֹרת כּמוּתית של מעמד הפּועלים בארץ (עם הוספת 100.000 איש אל חזית העבודה), - היא משמשת גם סימפּטוֹם ציבּורי חשוב, שכּן מסמנת היא סיוּם של פּרוֹצס מוּרכב אשר בּמשך מאת השנים האחרונות היה מתהווה ומתגלם – פּרוֹצס של קביעת יחסים בין העמל הרוחני והגוּפני.

היו ימים – לפני מאה שנה ויותר – ובאי-כוח העמל הרוחני, היינו האינטליגנציה, היו נצבים בראש תנוּעת השחרוּר.  הם היו הכרוֹזוֹת והאידיאולוגים שלה, הם היוּ הגיבּוֹרים והקרבּנוֹת.  וכך – כל זמן שהמלחמה הייתה נטוּשה לא רק בין האויבים מ"דרך הטבע", פועלים מזה ובוּרגנוּת מזה, אלא גם בין האינטליגנציה למיניה מזה ובין מעמד האצילים הפיאוֹדלים והמונארכיה הבלתי מוּגבּלת מאידך.  ואולם עם גמר המלחמה הזו (אם לא לחלוטין, היר במידה מרוּבה מכל מקום) – בערך באמצע המאה הי"ט – ועם תחילת המלחמה החדשה – בין העבודה והרכוּש, נמצאה האינטליגנציה עומדת על פּרשת דרכים.  הקפּיטל התפּתח מאד ונזדקק לכוחות אינטלקטוּאַליים חדשים לבקרים, הוּא הבטיח להם השׂכּלה חפשית, שאינה נתוּנה לא בסַד של מעמד, לא במסגרת של לאום או דת, הוא פתח פתח לאפשרוּיות בלי גבוּל שמתן שׂכרן בצדן – ונתפּתוּ הלבבות.  ובמחנה העבודה החלה אז המלחמה בעד משטר חדש, משטר אשר מהוּתוֹ וצביוֹנו היוּ סתוּמים לבאי-כוח העבודה האינטלקטוּאַלית, בּלתי ברוּרים בּעיניהם ויִתכן, גם מסוּכנים.  סתוּם היה לא רק מה שעתיד ליתן משטר חדש זה מבּחינה חמרית, אלא גם מבּחינת החיים הרוחניים לעתיד לבוֹא, חיי רוח – שהאינטליגנציה מעוּנינת בּהם בּיחוּד.  חששוּ אז שהמשטר של הפּועלים יצטיין בעניוּת רוּחנית, בפשטוּת החיים, בּצמצוּם שיעוּר הקוֹמה הרוחנית של האָדם.  היוּ אחדים שבּלבּם החל מנצנץ אותו היחס היהיר אל הפּוֹעלים, יחס מגבוה, יחס של כת סגוּלה אשר בו לחמה האינטליגנציה עצמה אָז בּימי נפתוּליה את הפֶאוֹדאליזם, בּשעה שחוּדה של החרב הזו גוּפה היה מכוּוָן כּנגדה.    

המחצית השניה של המאה הי"ט הביאה, איפוא, באירופה המערבית, במקום שם פּסקה המלחמה במשטר של קאסטה, לידי פרישת האינטליגנציה מתנוּעת השחרוּר.  אלה עברו בגלוּי אל המחנה שכּנגד, אל מחנה האוֹיב, אלה נתיצבוּ מן הצד – בּחזקת מחנה נייטראלי, אשר השתדל כּפעם בּפעם להיות המתווך בּין העבודה והקאפּיטאל (מכאן התורה של האינטליגנציה העל-מעמדית) ואלה עגוּ עוּגָה מסביבם והצטמצמוּ בד' אַמוֹת של עניניהם החמריים והרוּחניים;  ומכאן: מלחמה לשם הטבת המצב החמרי מזה, ופרישה מן החיים של ממש אל תוך מבצר מלאכותי של רוחניוּת לשמה, רוחניוּת איסטניסית ונטוּלת חיים, וביחוּד בעולם האמנוּת לכל גילוּייה וצוּרותיה.  ואם בּמזרח אירוֹפּה הייתה עוד האינטליגנציה חוֹנה במחנה העבודה, הרי זה מפני ששם עוד הייתה נטוּשה המלחמה עם הפֶאוֹדאליזם והאַבּסוֹלוּטיזם.  וכך נשאר העובד במלחמתו הסוציאלית בּוֹדד במערכה.

הפירוּד שבּין האינטליגנציה והפועלים לא הביא ברכה לא לזו ולא לאלה. האינטליגנציה המצוּמצמת בּחוּגָה הצר הלכה והתנַונה עד מהרה.  ההתלהבוּת האמתית והדבקוּת הכּנה נעשוּ פלסתר ונתגלגלוּ לתעתוּעי משׂחק, משׂחק שהיה מזהיר לפעמים, משׂחק שאינוֹ גם נטוּל-עמקוּת לפעמים, אך בּמהוּתוֹ ויסוֹדוֹ היה חד גוָני ומשוּלל כוח של סיפּוּק, מכל מקום.  במערב אירוֹפּה נתמעטה ונדלדלה דמוּתו של האינטליגנט עד מאד, הוא נהפך להיות פיליסטר, פּקיד פּרוֹפֶסיוֹנַלי, אם אפילוּ לא היה כך לפי מעמדו.  ואשר לחמריוּת, הנה אף כאן התקווֹת שנתלוּ בהתפּתחוּת הקאפּיטאליזם נתבּדוּ.  הקאפּיטאל היה נותן ביד נדיבה רק לבעלי ההצלחה היתירה, לאלה ששׂיחקה להם השעה:  לטכנאים מוּמחים מאד, ופחוֹת מזה לעתוֹנאים ולסופרים.  אך המון האינטליגנציה – מורים, רופאים, יוּריסטים וכו' – היוּ כבנים חוֹרים בחברה הרכוּשנית.  המשבּר החמרי שתקף את האינטליגנציה הריהוּ אחת התופעות האָפייניות של שלהי המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשׂרים (ואגב, כדאי להעיר, שהוּא שגרם גם להתפּתחוּתה של הציוֹנוּת במערב אירוֹפּה), שאז נפקחוּ עיני האינטליגנציה לראות, שעוד רחוק מהם היום של "צדיקים יושבים ועטרוֹתיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", שעוד שׂוּמה עליהם ללכת קדימה – ובדרך זוֹ אין בּרית אחרת זוּלת העבודה.  וקמעה-קמעה הלכה ונתבּטלה זוֹ היוהרה האיסטניסית כלפּי העבודה הגוּפנית, והרבה גרמה לכך גם התפתחוּתה הרוּחנית והחמרית של תנוּעת הפועלים.

גם תנועת הפועלים נתקפּחה לא מעט מחמת פּרישתה של האינטליגנציה מציבּוּרה. אם מביא הפּועל אל תנוּעת השחרור של תקופתנו הרבּה רצון, מרץ, רגש הסוֹלידאריוּת, הנה תחת זה חסר הוּא לפעמים קרובות את ההשׂכּלה, התרבּוּת, את ההיקף הרוּחני, את התפיסה ההיסטורית של קוֹרוֹת הימים, שאותם צריכה הייתה לתת להם האינטליגנציה.  ואם זכתה תנוּעת הפועלים למהוּת סוֹציאליסטית, היינו, אם נתעלתה למדרגה של תנוּעת תרבּוּת עליונה, תנוּעה שיש בּה מן הערך הרבוֹלוּציוֹני, שהוּא סובב את כל העולם וממלא את כל העולם, הרי זה במידה מרוּבּה פרי פעוּלותיה של אותה אינטליגנציה אשר לא עזבה את המערכה או חזרה ונצטרפה אליה.  תנועת הפּועלים בלי אינטליגנציה, היינוּ בלי כל אותם הערכים התרבּוּתיים, בלי כל אותן הידיעות אשר השׂכל והנפש האנושיים עיצבוּ אותם בּמשך הדורות, הרי היא רק מרד פרוּע או קוֹרפּוֹראטיביוּת סתם, זהוּ קיפּוּח הדמוּת והנמכת שיעוּר הקוֹמה העליונה של תנוּעת פדוּת אנוֹשית על ידי צמצוּמה בד' אַמוֹת משׂכּוֹרת ומיעוּט שעות עבודה ביום.

וּכשם שהאינטליגנט מתחיל עכשיו להבין, כי אין לו כל ערך וסגוּלה מיוּחדים המבדילים אותו מן העמל הגוּפני, כי האינטליגנציה אינה כת על-מעמדית אלא אֵבר בּלתי נפרד מגוּף המעמד של הפּועלים, מפּני שהעבודה הרוּחנית אינה אלא אחת הצוּרות מאותה קטיגוֹריה  גופא אשר שמה המפוֹרש היא – עבודה, כך הבין גם הפועל לדעת, שהאינטליגנט הוא בן-בּריתוֹ הטבעי, עצם מעצמוֹ, ואם אין הוא מצטרף אליו עדיין, הרי אין זה אלא שבּשתא וטעוּת שהזמן עתיד לתקנם.

 

"דבר", כ' תשרי תרפ"ו (8.10.1925)

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה