_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

איש הרוח והחברה

משה בילינסון

לתוכן הענינים

 

היוּ זמנים ולשאלה הזאת:  מהוּת האינטלקטוּאַלי ותפקידו בחברה – הוקדשה תשׂוּמת לב מרוּבּה מאד, בּרוּסיה ביחוּד, כּשנדמה היה שהמשׂכּיל הוּא הנוֹשׂא העיקרי של ההוֹוה הרוּסי ועליו יוּטל גם עיקר עתידה הפּוֹליטי והסוֹציאלי של המדינה.  על האינטלקטוּאַלי להיות מדריך טבעי ומנהיג העם, והוּא המיוּעד לשלוט עליו – אמנם בדרך דמוֹקראטית ולטובת העם.  האינטלקטוּאַלים אינם שייכים לשוּם מעמד, אף לא לשכבה סוֹציאלית מסוּימת, אלא מהוים קאטיגוֹריה רוחנית מיוּחדת, שאינה משרתת שום מעמד ושם כוח אחר.  זהוּ "חבר אצילים" החי ופועל לפי חוּקיו הוּא, שהם חוקי הרוח הטהורה והמופשטת.  כּזאת הייתה התפיסה השוררת, אם בהכּרה ואם בלי הכרה.  גם אלה שכּפרוּ בתיאוֹריה זו (המארכּסיסטים, למשל) והיו מזמינים את האינטלקטוּאַלים "להכּנס לשוּרות הפּרולטריון", היו למעשה חדוּרים אותה הפסיכוֹלוֹגיה, נאמנים לתפיסה בדבר שני הגוּפים המובדלים.  חלק מהם, הקוֹמוּניסטים, הרחיקוּ לכת יותר מדי בדרך זו של "חבר-אצילים":  תפקידו להדריך את העם, גם למרות רצונו.  ומאידך גיסא:  כשהסוֹציאליסטים העממיים, על כל זרמיהם, המקבּלים את התיאוֹריה בדבר אַל-המעמדיוּת של אנשי ההשׂכּלה, היוּ מזמינים את המשׂכּילים "להעמיד את עצמם לשרוּת העם", היה כאן מאותה התפיסה של מישהוּ העומד מחוץ למחנה והוא בעצמו אינו מעונין בּיוֹתר בּשחרוּר העם, אלא אך מ"אהבת העם" ומרחמים עליו, הריהוּ מעמיד את עצמו בראש המלחמה.  תמיד, בכל הצירוּפים:  חומר לחוד ורוח לחוּד, העם והמשׂכּיל, חיי עבודה וחיי יצירה.       

על חשבון התפיסה הזאת יש לזקוף כמה חזיונות מתולדות התנועה הציבוּרית הרוּסית.  חזיונות חיוביים, מזהירים, דוּגמאות לטוֹהר הרוח ולגבוּרת חיים, וגם הופעות שליליות של התנונוּת שבּיהירוּת, של תלישוּת החיים, של מפּלות הכרחיות, יש לשער כי כשוֹך התסיסה הנוכחית ברוּסיה, כשמציאוּתה הסוציאלית תקבּל צורות מסוּימות יותר, שוּב לא יהיה מקום לאותה תפיסה בדבר "אינטליגנציה" כגוּף אַל-מעמדי החי לפי חוּקי הרוח בלבד.  החיים שיברוּ את התפיסה הזאת באכזריוּת, אנשי האינטליגנציה שילמוּ בעדה בטראגדיה עצוּמה, רוחנית וחמרית.  הפּרובּלמה תעמוד בודאי מחדש, אוּלם בצוּרות אחרות.  באירוֹפּה המערבית חדלה התפיסה הזאת לשרור זה מזמן רב.  גם באותם הזמנים כּשהמשׂכּיל אך עמד לתפוֹס את מקומו בחברה, היתה ההכרה הזאת בלבותיהם של מעטים.  מעולם לא ביררוּ באירופה המערבית, ועל אחת כמה וכמה באמריקה, את שאלת היחסים שבין המשׂכּיל והמוני העם באותה ההתרגשוּת שברוּסיה.  שרשי ההבדל הזה אינם נעוּצים אך באפיוֹ המיוּחד של המשׂכּיל הרוסי בניגוּד למשׂכּיל הגרמני, הצרפתי, האנגלי-סאכּסי, אלא בהבדלי המדרגה של ההתפתחוּת הסוציאלית והתרבוּתית.

התהוֹם בּין המשׂכּיל ובין בּן-העם לא הייתה עמוּקה במערב כמו ברוּסיה.  תנועת השחרוּר הסוֹציאלי קמה בצוּרה ובדרכים הרבּה יותר אורגניות, מתוך העם עצמו, מתוך המוני העמלים המעוּנינים בשחרוּרם.  והתנוּעה הזאת מצאָה לפניה שכבה סוֹציאלית מסוּימת של מַשׂכּילים.  היו מן השכבה הזאת שהצטרפו אליה, היו שנלחמוּ בה, ואוּלם התנוּעה בכללה לא הייתה כל כך זקוּקה לה, לא הייתה בנוּיה עליה כמו ברוּסיה.  והיחסים היו הרבה יותר פּשוּטים, "פרוזאים" וקרים.  גם התסיסה הסוציאלית של השנים האחרונות עברה ועוברת באירופּה המערבית בצוּרות הרבה יותר מתוּנות.  ואולם נקמת-מה היתה גם כאן בירידה החברתית של המשׂכּיל, בּכּשלוֹנות הרבים של מעמד הפּועלים אשר הפסיד כמה מערכות של מלחמתו מתוך חוסר כוחות אינטלקטוּאַליים העומדים לשירוּתוֹ.

קארל רֶנֶר[1], ממורי הסוציאליזם האוֹסטרי והאירופי, הרצה לפני זמן מה על הנוֹשׂא הזה ב"בית הספר הסוציאליסטי החפשי העליון" שבברלין וּפירסם אחר כך את הרצאתו בדפוּס.  הוא קובע, כי שאלת היחסים בין "העובד הרוחני" ו"העובד הפיסי" חדשה היא בערך.  בימי הבינים הסמכוּת היחידה ל"רוח" הייתה ל"כּנסיה" ומשום כך המושׂג הזה של "איש הרוח" הופיע אך עם שחרור החברה משלטון הכנסיה, כשהאוּניברסיטה הוצאה מידי הכוהנים, כשסטוּדנטים-הדיוֹטוֹת התחילוּ ללמוד ומורים-הדיוֹטות ללמד בה.  ואולם משׂכּילי הזמן ההוא – ושל התקוּפה הארוכה שבאה אחר כך, כמעט עד חצי המאה הי"ט – היוּ דוחים בהתמרמרוּת את הכינוי הזה: "עובד רוחני", הנפוץ כל כך עתה, באשר היו שייכים לשכבה סוֹציאלית עליונה, אִתה היוּ קשוּרים בהוי ובתפיסה.  לרוב היו חיים בקירבה ישרה עם השליטים, "שרתוּ את הנסיכים".  הנאמנוּת לנסיך והכבוד שהיה זה מחלק להם היו ליסודות האידיאוֹלוֹגיה שלהם.  האינטלקטוּאַלים עזרו לבנות את המדינה האַבּסוֹלוּטיסטית.  המצב לא השתנה, מבחינת עמדתו של המשׂכּיל בחברה, גם כּשהחל שלטונם של רעיונות פּוֹליטיים אחרים במוחות המשׂכּילים.  כשם שנשׂאוּ את העולם הרוחני האַבּסוֹלוּטיסטי, כך נשׂאו גם את הכיווּן הבּוּרגני-הדמוֹקראטי ולקחו חלק רב, אוּלימכריע, בבנינו, בעיצוּבוֹ.  בתקוּפה זוֹ אין הם יותר פּקידים גבוהים בלבד.  המקצועות החפשיים תופסים בחייהם מקום ההולך וגדול.  ואולם גם עתה הם כאילוּ עושׂים את דברוֹ של מישהוּ, כאילוּ משרתים את מישהוּ.  אמנם לא את הנסיך, אלא את המדינה.  ושוּב: נאמנוּת למדינה, כבוד מידי המדינה – הם המניעים העיקריים של חייהם.  כי ההוי נשאר גם עתה קשוּר עם ההוי של השליטים והאמידים העומדים בראש המדינה.  ההשׂכּלה והרכוּש קשוּרים זה בזה, גם בּעל הרכוּש שואף יותר ויותר להיות משׂכּיל, שתי השכבות מתמזגות כאילו.העברת המשׂכּיל למחנה המנוּצלים הנה הופעה יקרת המציאוּת ואך בודדים – לעולם לא קבוּצות – הולכים בתקוּפה הזאת בדרך מארכּס ולאסאל.  המשׂכּיל רואה את חייו בחברה, גם כשמוֹצאו מדלת העם, בדמוּת סוּלם.  משלב לשלב הוא עולה עד הגיעוֹ לשׂדרות עליונות, אם במקרה לא יִכשל.  איש לא יפריע בעדו. 

הופעות אחרות לגמרי הביאה אִתה תקוּפת ההתפּתחוּת של הקאפּיטאליזם.  ההון השתמש במדע לצרכיו הטכניים והוא הרחיב במידות בלתי מצוּיות קוֹדם, את תחוּמי הלימוּד.  על יד האוניברסיטה הופיעוּ כל מיני בתי ספר עליונים מיוּחדים.  בית ספר עממי, ביחוּד אחרי שהגיע לשמונה כתוֹת וביקוּרו נעשה חובה, נותן השׂכּלה העולה על ידיעות "האזרח" המשׂכּיל ובעל הרכוּש של המאָה הי"ח.  מספר המורים, המהנדסים, הכימאים, הרופאים, עורכי הדין, הפּקידים וכו' גדל במידה מבהילה.  מה שהיה לפני מאה שנים נחלת בודדים, נעשה להופעה המונית.  עשרות ומאות משׂכּילים של ימי הנסיכים נעשים לרבבות ומאות אלפים.  יחד עם זה חל בפנים הצבא העצוּם הזה פּרוֹצס של התמחוּת.  המשׂכּיל הטיפּוּסי של ימים עברו, אשר היה מצוּי כמעט בכל ענפי המדע האנושי איננו יותר, וגם בתוך כּל מקצוע ומקצוע ישנם מומחים לכל פּרט ופּרט.

תוצאות השינוּי היסודי הזה מרוּבות מאד.  ראשית: תוצאות כּלכליות וסוציאליות.  כדי להרכּיב מפעל תעשׂיתי, חקלאי, מדינאי, מדעי, אמנוּתי נחוּצה שוּרה ארוּכה של מוּמחים.  בּבית החרושת אשר קודם עבדוּ בו מנהל עם שנים-שלושה עוזרים, עובדים עתה על יד ההנהלה עשׂרות ומאות מוּמחים – טכנאים וּפקידים.  ואם קודם היתה לאותם שנים-שלושה עוזרי המנהל התקוָה המוּצדקת לעלות למקום המנהל, עתה התקוה היא פעוּטה וכמעט שאיננה.  הסוּלם הולך ונהפך לפיראמידה רחבת-בּסיס במאוד מאוד.  יחד עם זה הספֶּציאליזציה המתקדמת של הפּרוֹצסים המוּרכּבים, כלומר, הפשטת הפעוּלות הבודדות, מאַפשרות לפעמים, בצירוּף העלאַת הרמה התרבוּתית של הפּועל (בית ספר עממי בן שמונה כתות!), חילוּפי המוּמחה המשׂכּיל בפועל הבלתי משׂכּיל, אולם מנוּסה באותן הפּעוּלות הבודדות.  הפּיראמידה של המשכילים נעשית שכנה לפיראמידה של הפועלים.  גשר נוֹצר בין שתיהן.  ישנוֹ קו ישר בין אלפי המשׂכּילים, רבבות הפּועלים המוּמחים ומאות אלפי הפּוֹעלים השחורים.  הדבר התבּטא גם בּהוֹפעה כלכלית – בּשׂכר-העבודה של הפּועל המוּמחה אשר אינו נופל משׂכר-העבודה של המשׂכּיל ולעתים גם עולה עליו.  הספרוּת הטכנית "החפשית", הפּוֹפּוּלארית, שנועדה להדיוֹטות, הקוּרסים העממיים, התיכוניים ו"העליונים", מסייעים לטשטש את הגבוּלות בין הפּוֹעל המנוּסה והמשׂכּיל המוּמחה.

ולא רק בתעשיה כך.  הפּיראמידה של "עובדי הרוח" חדרה לכל מקצועות החיים.  ולה ישנן גם תוצאות רוחניות מכריעות לגבּי עמדת המשׂכּיל בּחברה.  העבודה החלקית בפּרוֹצס הרוחני מביאה לידי אותה המֶכאניזציה דוּגמת העבודה הפיסית על יד המכונה.  רבות מפעוּלות המשׂכּיל עברו ישר למכונה – מכונת הכתיבה, מכונת החשבון, כל הטכניקה המשרדית.  ומה שנשאר לו לעשות מקבּל יותר ויותר אוֹפי של עבודה מכאנית.  לעומת זאת עבודת הפועל יוצאת יותר ויותר מגדר המכאניזציה, באשר המכונה לקחה על עצמה את הפעוּלות הגסות בּיותר.  לעתים קרובות הפּועל אינו אלא משיח על המכונה.  השגחה זו דורשת תשׂוּמת לב מרוּבה.  ובסוף החשבּוֹן – העבודה הרוחנית הנה תשׂוּמת לב.  הפּועל הפיסי כאילוּ עולה למדרגה אשר אליה יורד המשכיל.  מכאניזציה חודרת לעבודת המשכיל.  רוח חודרת לעבודת הפועל.  הפּיראמידות הולכות ומתקרבות גם בתוכן פעוּלת האנשים המהוים אותן.  קמה פיראמידה אחת, פיראמידה של העבודה החברתית, אשר ההבדלים בה הולכים ונעלמים.  ההשׂכּלה והרכוּש נפרדו.  המשׂכּיל אינו מרגיש את עצמו יותר כשייך לשכבות השליטות.  הוא מכנה את עצמו "עובד רוחני".  ואת העבודה שהוּטלה עליו אין הוא עושה יותר לשם שירוּת למישהוּ.  אין לו נחת ב"כבוד" ואין הוא חדוּר "נאמנוּת".  הוא מקבל שׂכר, כמו הפּועל, שכר-עבודה.  וכדי להעלות את השׂכר הזה, כדי לשפר את תנאי עבודתו, הוא אוחז באותם האמצעים אשר מלחמת הפועל חישלה אותם במשך עשׂרות בשנים:  בארגוּן המקצועי ובאגוּדה הצרכנית.

ציבוּר אנשי ההשׂכּלה אשר קודם היה צירוף כּל מיני רסיסי מעמדות לשם שירוּת השליט, שלשום של הנסיך, אתמול של המדינה הדמוקראטית-בּורגנית – נעשׂה יותר ויותר למעמד מיוּחד.  בודאי: כזאת היא לעת עתה אך מגמת ההתפּתחות הסוציאלית.  עוד ישנם אינטלקטוּאַלים רבים בכל המעמדות, אולם מספר האינטלקטוּאַלים אשר אינם שייכים לשוּם מעמד וּמהוים יחידה סוציאלית אחת – הלא זהו מעמד – הולך ורב.  חיי מעמד החדש הזה מלאים עדיין סתירות – בין היסודות הסוציאליים והכלכליים הדוחים את המשׂכּיל למחנה הפּועלים וּבין המוּשׂגים המסורתיים, אשר מקורם בעבר, והם מושכים אותו למחנה השליטים.  מכאן העמדות ה"מהפּכניות", מימין ומשׂמאל.  אלה שהיוּ, מבּחינה היסטורית, מכשיר השלטון האַבּסוֹלוּטי, מרגישים את הקרקע נשמטת מתחת רגליהם ומכריזים: אין אנו רוצים בזאת, אנו נמשיך לשרת את "הנסיך" בנאמנוּת, בּעד הכבוד שהוא יחלוק לנו.  אמנם הנסיך נקרא עתה מנהיג, ו"כבוֹד" כולל עוד כמה וכמה דברים טובים.  אלה אשר עזרוּ לבנות את העולם הרכוּשני באידיאוֹלוֹגיה שלו, עודם שואפים להיות שותפים לרכוּשנוּת גם בחומר.  ואלה שאינם רוצים יותר בשלטון הנסיך ובשלטון הרכוּש ואולם הפּסיכולוֹגיה שלהם שבוּיה לתפיסת השלטון, מנסים לההפך, הם עצמם, לשליטים, בצוּרת הועד המרכּזי של המפלגה השלטת על המדינה.  בכל הצוּרות ובכל הצירוּפים:  המשׂכּיל, האינטלקטוּאַלי איש הרוח – בראש השלטון.  ואולם אלוּ הן אך העויות של תקוּפת המעבר.  "הפיראמידה החדשה של העבודה הנה דמוֹקראטית ועממית.  הקבוּצה הזאת של העובדים הרוחנים יכולה ליצור דברים גדולים ומכריעים אך בשותפות עממית עם מעמד הפועלים כוּלו, לא בשבילה לבדה ונגד רוב הפּועלים.  אין זה יכול להיות משאיפתה, להיות לשומר האחרון של הריאַקציה בעוד שתפקידה להיות חלוּץ העתיד... ומאידך גיסא:  על הפּועלים, אשר קוראים אותם עובדים פיסיים ואשר היו עד עתה נוֹשׂאי כל ההתפּתחוּת הסוציאלית, עליהם להכיר שהפּרולטריון, אם הוּא מגבּיל את עצמו בגבוּלות צרים מדי, כציבוּר עובדי-הגוף בלבד, בלי העובדים הרוחניים, לא יוּכל לסיים לבדו את ההתפתחוּת הסוציאלית.  כאלה כן אלה צריכים להבין זאת".  ואז יקוּם אותו חזון אשר עליו חלם לאסאל:  בּרית בין המדע והעבודה, בין המדע והעם.

הניתוּח הזה, ההוֹלם את מציאוּתה של אירוֹפּה המערבית, אינו הוֹלם את המציאוּת הרוּסית.  רוּסיה רחוקה עדיין מאד מפּיראמידה רחבת בּסיס של אנשי השׂכּלה, היא אך מתקרבת לאותה תקוּפה, כשמאות ואלפים אנשי השׂכּלה הנם שוּתפים בשלטון על המוני העם.  ניתוּחוֹ של רנר אינו הולם גם את המציאוּת של הישוּב העברי בארץ-ישראל.  האינטליגנציה היהוּדית מתפּרנסת ממקורות היסטוריים שונים מאד מאשר "שירות לנסיך" ו"שלטון הרכוּש".  וגם ההתפתחוּת הסוֹציאלית והכלכלית של הישוב לא נתנה, עד הזמן האחרון, מקום לא לגיבוּש המשׂכּילים בגוף מעמדי אחד ולא לשירות המעמד השוֹלט.  באיזו דרכים תלך בּשנים הקרובות ההתפּתחוּת הזאת, אין כּמעט לדעת עתה.  אם ההון הפּרטי המחפּשׂ אך את רוָחיו ישתלט בארץ ויביא ליצירת מעמדות מסוּימים הלוחמים איש ברעהוּ בעד לחם והשפּעה חברתית, ואם להון הלאומי לא יהיה כוח (או רצון) לכוון את ההון הפרטי בדרכים המבטיחות את עניני הכלל – אזי קרות לודאי שגם בּקרבּנוּ תקומנה ההופעות אשר רֶנֶר ציין אותן כאופייניות לתקוּפת "הנסיך" ולתקוּפת המדינה הבורגנית.  אזי קרוב לודאי שחלק מן האינטליגנציה הארץ-ישראלית יעבור למחנה השליטים.  סימנים לכך ישנם כבר גם עתה.  ואוּלם זהוּ חזוֹן לעתיד.  לעת-עתה, למרות אי-הבנות מרוּבות, אשר יסודן יותר במלים מאשר במוּשׂגים, למרות גילוּיי היהירוּת הבלתי-מוּצדקת מצד זה או מצד אחר, איש ההשׂכּלה בארץ-ישראל כאילו קרוב יותר, ביחוּד בדור הצעיר ובשדרות העליונות, בשדרות היוצרים, למחנה הפועלים מאשר לבורגנוּת, כביכול, הארץ-ישראלית.  ולזאת סיבה אחת ויסודית, אשר איננה בשטח הסנטימנטאלי ("הפועל המקריב קרבנות") ואף לא בשטח הלאומי ("הפועל המהווה את הכוח העיקרי בבנין הארץ"), אלא באותו השטח אשר הוא המכריע לכל איש השׂכּלה, באשר הוא כזה, וביחוּד לשדרותיו היוצרות בשטח הרוח.

ההתפתחוּת שלנוּ היא לעת-עתה אחרת מזו שציין רנר.  ואולם ישנה נקוּדה אחת משותפת לתיאורו שלו ולמציאות הארץ-ישראלית.  באירופּה המערבית הנקוּדה הזאת היא סיוּם ההתפּתחוּת הכלכלית והסוֹציאלית הארוּכה.  אצלנוּ היא ביסוֹד בניננוּ.  הנקוּדה הזאת הנה בהתמזגוּת עבודה הרוחנית ועבודה הפיסית.  "הרוח חודרת לפעולת העובד הפיסי".  מה ששם פּרי הטכניקה המשוּכללת, אצלנוּ היה בראשית המפעל וביסוֹדוֹ.

יש בכלל לפקפק בהצדקת ההבדלים הללו:  כאן רוח – פּה עבודה.  עבודה כשהיא לעצמה, הריהי כבר תרבּוּת.  ואת הריב הזה – מי הוא איש התרבוּת הראשון, מי שחיבּר את השיר הראשון והתפּלל ראשונה לכוח עליון אשר בנוּ, או מי שלקח ראשונה בידו הבלתי-מפוּתחת, הקוֹפית, את המכשיר הפּרימיטיבי וזרע את הזריעה הראשונה – את הריב הזה, המחוּסר כל טעם, לא נסיים לעולם, על אחת כמה וכמה, אם יש להניח שאותו האיש היה גם העובד וגם המשורר ושהשיר הראשון מריתמוּס העבודה קם.  ואם לא לחשוב לתרבוּת אך דברים שבדפוס ובצוּרה חמרית אחרת, הדורשת "מקצועיות", אלא גם את הדברים שבלב ובמוח והם, מחוֹסר "מקצועיות", לא קיבלו צוּרה מסוימת, הרי לא נבין כלל וכלל את החלוקה הזאת. "הרוח נושבת כאשר עם רצונה" – כך אמרו דייגי הגליל, בודאי בתשוּבה לחכמי ירוּשלים ולמדניה, כשאלה כפרוּ בזכוּתם "להתערב" בעניני המקצוע שלהם, בעניני הרוח.

ואם החלוּקה המלאכותית הזאת של תרבּוּת, אשר היא חטיבה אחת, בחוֹמר וּברוּח, נראית לנו בכלל כהלך רוח אנאכרוֹניסטי של כּת מקצועית, כּת הכוהנים והמשרתים את "הנסיך", הרי אין לה מקום כלל וכלל בעולמנו אנו.  מראשית הופעת הפּועל היהודי בארץ ועד היום הזה – הרוח היתה הכוח המניע היחידי בכל מה שעשה.  כל זרע אשר זרע הפּועל בּאדמת הארץ וכל אבן אשר קבע בבתיה – בכוח הרוח, בשם הרוּח נזרעוּ ונקבּעוּ.  מראשיתה היתה עבודת הפּועל חדוּרת רוח.  ההתמזגוּת ההיא, פרי הטכניקה המשוּכללת בּארצות אירוֹפּה ואמריקה, היתה כאן בראשית.

הדבר הזה, הקיים בּמציאות הארץ-ישראלית והעתיד להתקיים גם בּימים יבוֹאוּ, באיזה דרכים שתלך ההתפּתחוּת הכלכלית של הארץ – קובע את יחסוֹ של הפּועל לעבודה הרוּחנית ומוּכרח לקבוֹע גם את יחסוֹ של העובד הרוּחני לפּועל.  אם בקרב הפּועלים ישנה יהירוּת-מה כלפי העבודה הרוחנית, הרי ממנה יש, כמוּבן, להשתחרר.  אין לה הצדקה כל שהיא.  למעשׂה היא גם איננה כמעט.  על פי רוב היא אך פרי דמיון חולני, פרי אי-הבנה הנובעת מאותן המרכאות אשר עתון הפועלים שׂם בהן לפעמים את התוֹאר: "איש הרוח".  המרכאות האלה מוצדקות הן, בּאשר הפּועל הארצישראלי כופר בעצם החלוּקה של חומר ורוח.  הוא, איש המעדר והפּטיש, איננו בהכרתוֹ פחות איש רוח מאיש המדע והספרות.  אין לו השׂכלה אשר ישנה למלוּמד פּלוֹני ואין לו כשרון שישנו למשורר אלמוֹני ואוּלם על ערכי רוח החיים בלבו לא יוַתר ובמוֹנוֹפּוֹליה של מישהוּ על הערכים האלה לא יכיר.  לראות זלזוּל במרכאות האלה יכולים רק אנשים אשר לא אותה "הרוח הנוֹשבת כאשר עם לבּה" שוררת בלבותיהם, אלא רוח הכת המקצועית, כּלומר אנשים הראוּיים באמת לכך, שאת הרוח שלהם יסמנו במרכאות.  בודאי:  על הפועל הארצישראלי להכיר, שבלי השוּתפוּת של אנשים בּעלי השׂכּלה וכשרון ספרוּתי ואמנוּתי במפעלוֹ – לא יצליח "לסיים את ההתפתחוּת הסוֹציאלית".  ואולם גם על אנשי ההשׂכּלה להשתחרר מרוח הכת ולהכיר את המציאות הארצישראלית, האומרת לא רק שעבודת הפּועל חדוּרה רוּ ח, אלא שגם ה"צרכן" העיקרי הארץ-ישראלי של המדע ושל הספרות ושל האמנוּת הוּא הפועל.  לא מבחינה חמרית בלבד, לא מבחינה זו שהקונה העיקרי של הספר והמכניס העיקרי לקופות ההצגות הוא הפועל.  הדברים האלה עד כּמה שיש להם ערך בעיני איש המדע האמתי והאמן האמתי,   עלוּלים אוּלי להשתנות בכוח התפּתחוּת  כּלכלית אחרת של הישוּב, אוּלי יקום לנו "הנסיך" – המֶצֶנאט, ויבנה היכלות לאמנים וארמוֹנוֹת לאנשי מדע.  אוּלי תתפתח גם אצלנוּ הבּוּרגנות המשׂכּילה וגם היא תבקר את ההצגות ואת הקונצרטים אשר עד עתה היא כאילו בוֹרחת מהם.  אולי ישתנוּ הדברים בעולם החומר.  ברוח הם לא ישתנו, באשר הפּועל הארצישראלי לא יוַתר על ערכי הרוח שהוא נושׂא בקרבו.  הם עתידים, להפך – להתגבר.

רנר בא לידי מסקנה שגם האינטלקטוּאַלי מקבל עתה בעד עבודתו אותו הגמוּל שמקבל הפּועל הפיסי:  שׂכר עבודה.  לעת עתה, על כל פּנים, גם אצלנו שׂכר אחד מקבּלים גם היוצר הרוחני-גוּפני וגם היוצר הגופני-רוחני.  שׂכרם – הארץ הזאת.

 

"דבר", ח' כסלו תרפ"ט (21.11.1928)

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] Dr. Karl Renner, der geistige Arbeiter in der gegenwaertigen Gesellschaft.  Dietz-Verlag, Berlin.